בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

עם עלייתם של המייחדים לשלטון באפרי

קסאר אולאד אסולטאן

קה ובספרד נותקו לזמן־מה הקשרים הרוחניים והמדיניים ההדוקים, שהיו קיימים בין שני הקיבוצים באפריקה ובאנדלוסיה (ספרד המוסלמית), שרק מיצרי הגבראלטאר הפרידו ביניהם. הקיבוץ באפריקה נשאר לכאורה ללא מנהיגים, כי בהתאם לקריאתו של הרמב״ם באגרת השמד (הקרויה גם ״אגרת קידוש השם״) לנטוש את ארץ השמד ולבקש מקלט בארץ שלא נוהגת בה גזירה זו, עזבו רבים את מארוקו והתפזרו בתפוצות. אלה שלא היה הסיפק בידם לצאת כליל את ערי מארוקו, נמלטו דרומה אל ההבלים הגובלים עם הצחרה. לעומת זאת פנו היהודים מאנדלוסיה ברובם המכריע צפונה, אל המדינות הנוצריות, שנחלצו בכל עצמתן הגוברת והולכת למלחמת ״הריקונקיסטה״, כיבושם מחדש של השטחים שהיו עדיין בידי המוסלמים. המהגרים והפליטים היהודים מאנדלוסיה היוו במלחמה זו בני־ברית רצויים שעסקו בפיתוחן הכלכלי של המדינות הנוצריות בספרד, ולכן היחס אליהם היה חיובי. אמנם גם בקרב יהודי ספרד הנוצרית הוותיקים עדיין ערים היו רגשי הקרבה והמורשת המשותפת עם אחיהם במגרב האפריקאני, ומיד עם חלוף שלטונם של המייחדים נקשרים מחדש הקשרים הכלכליים, המדיניים והרוחניים בין שני הפלגים — וזאת בעידודם של המלכים הנוצריים, המשתמשים ביהודים, יודעי השפה הערבית והתנאים המדיניים באפריקה הצפונית, כסוכנים דיפלומאטיים, שתפ­קידם למלא שליחויות ומשימות שונות במגרב. מתעוררת גם תנועת הגירה דו־סטרית: משפחות ממארוקו מוזמנות על ידי שליטי ספרד להתיישב בארצותיהם וניתנות להן זכויות מיוחדות, ויהודים מאיי הבאליארים וגם מיבשת ספרד עוברים אל ערי הנמל שבחופיו הדרומיים של הים התיכון. וכך מתחדשות העדות במקומות, שנטשו אותן בימי הרדיפות. העדויות על תנועה זו אינן מרובות והן נשמרו ברובן בארכיונים של המדינות הנוצריות והכנסיות, ובמיעוטן בספרות השאלות ותשובות.

אין בידינו אפילו אומדן גולמי של מספר הפליטים, שעזבו את ספרד ואת מאיורקה בימי רדיפות קנ״א, ומצאו מקלט במגרב. מכל מקום נדמה שהוא לא היה רב ומסתבר שהסתכם במאות משפחות אחדות; בוודאי היה זעום לעומת המספרים שנוקטים בנוגע למגורשי רנ״ב. בהגיעם לערי החוף מוצאים הם כאן פליטי קנ״א יוצאי ספרד, שהקדימום בשנים מספר. עד מהרה מתהדקים גם היחסים עם ה״תושבים״, בחבלים המרוחקים שבפנים הארץ, שהצליחו להינצל כמעט בדרך נס הן מרדיפות המייחדים והן מטמיעה בין שכניהם הלא־יהודים, ברברים וערבים כאחת, כשלכאורה הם מנותקים ניתוק מוחלט מהעולם היהודי.

ה

פעם ראשונה אנו נתקלים בקיום שתי שכבות בהברה היהודית במגרב בספרות השו״ת של פליטי קנ״א: התושבים ״בעלי המצנפת״, והמגורשים ״בעלי הקאפוס״. כפי שהם מכונים במקורות. לא מן הנמנע שאלה האחרונים היו בחלקם צאצאיהם של בני המגרב הספרדי והאפריקאני, שעברו בימי הרדיפות מצד המוסלמים לחלקה הנוצרי של הארץ. עדיין נשמדו אצלם קווים משותפים של המורשת התרבותית היהודית־ ערבית, שהתבטאה גם בכושר השימוש בלשון הערבית, בניבה המגרבי. אבל אין להתעלם מהפער שנוצר בין שתי השכבות במשך דורות אחדים, בעיקר מבחינה כלכלית ותרבותית. הפליטים מחצי־האי האיברי ומהאיים הבאליאריים חיו לכל המאוחר החל מהמאה השלוש־עשרה במדינות נוצריות, שהצליחו להדוף במלחמות הריקונקויסטה שעל אחרי שעל את הכובשים הערביים והברבריים מחצי האי. היהו­דים חיו כמאתיימ־שלוש מאות שנה ואף למעלה מזה בדרך כלל בשכנות טובה עם הנוצרים, שהופרעה רק החל ממחצית המאה הארבע־עשרה בשל קנאת הכנסיה הקא־ תולית, שהסיתה בשיטות שונות את העם הפשוט ואת האצולה נגד היהודים, בהצביעה על עמדותיה הכלכליות והחברתיות של שכבה דקה ביניהם. הפליטים שמספרם לא היה רב השתייכו בעיקר לשכבת הסוחרים האמידים, שגם בהתיישבם באפריקה הצפונית המשיכו לעסוק במסחר סיטונאי מעבר לים, בעיקר עם ספרד, או היו בעלי מקצועות חופשיים — רופאים, סופרים, דיינים. בתנאי החיים של האוכלוסיה המקומית במגרב, היהודית והמוסלמית כאחת, נעשו הרופאים מחוסרי פרנסה, כי תושבי הארץ לא הסכינו להיזקק לשירותיהם של רופאים בעלי מקצוע, מומחים ומלומדים בשבע חכמות. רק מעטים מביניהם זכו להתקבל כרופאי חצר של מלכים או השרים. גם הדיינים נאלצו לקבל שכר בטלה, לאחר שאזלו האמצעים שהצליחו להצילם. ואילו היהודים תושבי הארץ הוותיקים היו בעלי מלאכה עלובים ורוכלים מסכנים, שבקושי פירנסו את בני ביתם בלחם עוני. ואולם בולט במיוחד הפער ברמת ההשכלה התורנית והכללית בין המגורשים לתושבים. הרמב״ם הוא הראשון שעמד על תופעה זו ונתן לה ביטוי בצורה חריפה למדי, בהזהירו את בנו בל יהיה לו מגע עם היהודים השוכנים מזרחה לתוניס. הם טיפשים ואין אצלם ״זכות מוח״, כי הושפעו הרבה ממנהגיהם הנפסדים של שכניהם הברברים ומהקראים. בלשון מתונה שומעים אנו אותם דברים מפיו של ר׳ חי״ד אזולאי(החיד״א) המספר על ר׳ שמעון ן׳ לביא (הי במחצית המאה הט״ז), שהיתה דעתו לנסוע לאלץ־ישראל ״וכשבא לטריפולי (המערבית) ראה שלא היו יודעין דת ודין ואפילו תפילה וברכות כתקנן״. הוא החליט להישאר בתוכם וקירבם לתורה ״והצליח כמעט לגיירם״ (עיין שם הגדולים בערך). ועוד נעמוד על משמעותן של תופעות אלה בהמשך הדברים.

אמנם התמונה המשתקפת מתוך חיבורי החכמים שהגיעו לחופי אלג׳יריה ולעיר אלג׳יר אינה כה קודרת משום בחינה. אין בתשובות שנשלחו אל קהילות התושבים אף שמץ של הגאווה ״האנדאלוסית״ הבולטת באגרתו של הרמב״ם, תוך הסתייגות ואף התבדלות מהעם הדומה במדותיו לברברים. ובדרך כלל— חוץ משנים־שלושה מקרים אין בהן כל רמז, שהתושבים הוותיקים היו בחינת תינוקות שנשבו בין הגויים, עד שהיה צורך לגיירם. אמנם השאלות ששאלו קהילות התושבים וחכמיהן מעידות על רמה נמוכה של בקיאות בתורה — אבל גם באזורים אחרים של תפוצות ישראל המצב מבחינה זו לא היה משופר. אכן עשו רבות להפצת התורה בין קהילות אלג׳יריה ר׳ יצחק בר ששת, שבא מספרד, וחברו הצעיר ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תושב מאיורקה לפנים, ר׳ שלמה בנו של הרשב״ץ, נכדיו וניניו, בין מצד זכרי ובין מצד נקבי, וכן חכמים אחרים, שהגיעו יחד עם הדור הראשון של פליטי קנ״א, או אף לפניהם. הספרות בת הזמן עדיין לא נחקרה, ובחלקה היא בכ״י ומצפה לגואלים. היא כוללת חיבורי שאלות ותשובות, פיוטים ופירושים, העלולים להדגים את חיי החברה ביתר בהירות. אם לשפוט על פי הספרות שהגיעה אלינו לא נמצאו בין המחברים אנשים שנטו אחרי דעות פילוסופיות חפשיות.

המשך…………..

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הה׳ליף

הח׳ליף הוא מחליפו של השליח מוחמד כמנהיג דתי ופוליטי של האומה המוסלמית. אחרי מות מוחמד מילאו את תפקיד הח׳ליף ארבעה מידידיו. הראשון היה חותנו אבו בכר, השני היה חותנו עומר,⁽ בשנת 638 כבש עומר את ירושלים וגם את העיר קסטיפון, היא העיר הגדולה מהוזא שבבבל (על־יד בגדד בימינו), שנודעה בחכמי ישראל שישבו בה) והשלישי – חתנו עות׳מאן. כשנרצח עות׳מאן, פרצה מלחמת אחים בין תומכיהם של שני הטוענים לח׳ליפות: עלי, חתנו של מוחמד, ומועאויה בן אבי סופיאן לבית אומיה. אחרי שנרצח עלי בשנת 661, השתלט מועאויה על האימפריה המוסלמית.

לפי תפיסת האורתודוקסיה המוסלמית, היה מוחמד נביא, כמעט חסין מטעויות, ומגלם כמעט את השלמות האנושית. הח׳ליפים ־ לדעת הסונים ־ הם כשאר בני אדם ויכולים לטעות בהנהגותיהם. לדעת השיעים היה רק עלי, חתנו של מוחמד, ראוי להיות הח׳ליף. לדעתם עלי וצאצאיו, שנולדו לו מבת מוחמד, פאטמה, נולדו עם נשמות גבוהות מאוד, מלובשים הם ברוח הקודש, והם היחידים שראויים לח׳ליפות. השיעים, וכן גם הרבה סונים, מאמינים בביאת ה׳מהדי׳, ה׳משיח׳ המוסלמי, כשם שהנוצרים מאמינים בחזרת בואו של ישו, וכשם שהיהודים מאמינים בביאת משיח בן דוד.

האורתודוקסיה המוסלמית וגישתה לקוראן

חוקרי האסלאם, מוסלמים ומזרחנים, ניצבו בפני שאלות ותהיות רבות איך לפרש עניינים בסיסיים בקוראן. כגון פשר הפסוקים, כוונותיהם, והרקע ההיסטורי לכתיבתם; האם הקוראן הוא ספר שנוצר בזמן מוחמד או שהוא קדמון כמו הבורא עצמו; כיצד קיבל מוחמד את הספר: בחלום או בהקיץ, על־ידי גילוי מלאך או גילוי שכינה: למי היה מיועד האסלאם: האם לעם הערבי ולעובדי אלילים או גם ליהודים ונוצרים; האם כל פסוקיו הורדו על־ידי ישות אלוהית, או שחלק מהקוראן הם דברי עצמו: האם דבריו נאמרו לדורו ולדורות עולם, או שדבריו יכולים להתבטל או להשתנות במשך הזמן.

האורתודוקסיה המוסלמית, שהתגבשה במהלך מאות השנים הראשונות לאסלאם, נוקטת עמדה שמרנית בכל הקשור לפרשנות הקוראן: עשיית המצוות בין אדם למקום, משפטי ממון בין אדם לחברו, וכן כלפי סוגיות תיאולוגיות. הקוראן הוא יצירה אלוקית ונצחי כבורא עולם עצמו. הוא היה חקוק אצלו ב׳לוח גנוז׳,אל-לוח אל-מחפוט׳. המקור השמימי לכל כתבי הקודש היה קיים מאז ומתמיד, וכי הנביא מסר את תכניו ובשורותיו לאנושות. מה שנותר לחכמי ההלכה היה רק להציג את האפשרויות הרבות לפרש ביטוי או פסוקים שלמים בקוראן, ולהכריע ביניהם.

המציאות של הצעות פרשנויות רבות ושונות מוכיח שאין מסורת מהימנה בעניינים הקשורים לערש האסלאם והקוראן. יש להניח שביאורים וסיפורים, הנחשבים בעיני האורתודוקסיה אותנטיים, אינם כאלה אלא הסתפחו בדורות מאוחרים יותר.

במאות השמינית והתשיעית החלה ההלכה המוסלמית-סונית, השריעה, להתגבש באמצעות ארבע אסכולות משפטיות: מאלכית, חנבלית, חנפית ושאפִעית. הדיון והפסיקה העצמאיים, ׳אג׳תהאד׳, המשכו עד המאה העשירית בלבד, באופן שלא הותיר לחכמי ההלכה המאוחרים אלא ללכת בעקבות כתביהם הקאנוניים קודמיהם. מאז ועד המאה התשע־עשרה כמעט לא חל שינוי באורתודוקסיה המוסלמית-סונית.

تعريف الاجتهاد الاجتهاد في اللغة العربيه : عبارة عن بذل المجهود واستفراغ الوسع في تحقيق أمر من الأمور ولا يستعمل إلا فيما فيه كلفة ومشقة فيقال : اجتهد في حمل حصى الرحى ولا يقال : اجتهد في حمل خردله.

تعريفه عند علماء الأصول (أصول الفقه وعلماء الدين) من أهل السنة هو عملية استفراغ الوسع في درك الأحكام الشرعية العقلية والنقلية من مصادرها المقررة، كالقرآن والسنة والإجماع والقياس وغيرها. وبعبارة اخری، هو بذل الجهد لاستنباط واستخراج الأحكام الشرعية الفرعية من أدلتها التفصيلية

. אג'תהאד (מילולית: מאמץ שכלי), הוא מונח אסלאמי המתייחס לגזירת הלכות חדשות בידי חכמי הלכה בסוגיות לגביהן לא קיימת הכרעה ברורה בספרות ההלכתית הקיימת. האג'תהאד עושה שימוש ב"אצול אל-פקה", מקורות חוק שמשמשים מקור לגזירת הלכה: הקוראן, הסונה, אג'מאע (קונצנזוס) וקיאס(אנלוגיה). במאות הראשונות לאסלאם התנהל מאבק בין גורמים שתמכו בהכללת הדעה האישית (רַאְי) כמקור הלכתי לגיטימי (ע"י עקל– שכל) לבין גורמים שגרסו כי רק הידע המועבר מפי הנביא וחבריו, ודברי האל החיים שבקוראן, ראויים לשמש כמקור לגזירת הלכות (כנקל – ידע מועבר). במחנה הראשון נמנו בעיקר בני האסכולה המועתזלית ומנגד התייצבו בני האסכולה הט'אהרית והחנבלית. המאבק בין הגישות הגיע לשיאו בזמן האינקוויזיציה של הח'ליף העבאסיאל-מאמון (בין 814–833) בשאלת נבראותו של הקוראן, והוכרע לבסוף לזכותם של המצדדים בידע המועבר.
המונח אג'תהאד משמש גם לציון פסיקה הלכתית חדשה בסוגיה קיימת בשל כורח המתעורר משינויים במצב החברתי, תרבותי, פוליטי וכלכלי. דוגמאות בולטות: השימוש בכלי תחבורה ואמצעי תקשורת מודרניים שלא היו קיימים בימי הנביא, היחס לשתיית קפה ועישון, ותכנון משפחה בשל הגידול הדמוגרפי שאינו בר-קיימא בעולם האסלאמי בעשורים האחרונים.

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

בבואו לפרש פסוק זה כתב הרב יצחק אבוהב דה פונסיקה : " ויוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ", כפי שאירע בימי הבית הראשון, " ועבדת אחרים ". אף רבי יצחק נהר התייחס לנבואה זו בפירושו לישעיה נג :

" ….מצוים כיום רבים מזרע ישראל במקומות רבים תחת שלטונם של נסיכים עריצים, העובדים לפסלים בדרך הראויה רק לאלהים ובהם מתקיימת הנבואה " והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן ( דברים שם סד )

על הקשר שבין הקללה הזו לבין מציאותם של אנוסי ספרד אומר די באריוס דברים מפורשים יותר : " בספר דברים פרק כח פסוק סד ואילך מתוארות הזוועות הפוקדות את ישראל בקצוות הספרדיים של העולם משם הוגלו לאזורים רבים בעולם הזמנים שונים מימות המלך פירוס שהביאם שבי לקצה הארץ, לעיר ומחוז אַסְטָה, הנראת היום חָרֶס, שהייתה אז בקצה הארץ "

על אגדה זו בדבר קדמות היישוב היהודי בספרד בספרו של שלמה אבן וירגה " שבט יהודה " " ופירוש זה לקח ספינות והוליך כל שביה לספרד הישנה, היא אנדלוזיאה, ולעיר טולדו, ומשם נתפזרו, כי רבים היו ולא יכלה אותם הארץ, והלכו קצת מזרע המלוכה לשבילייא וגם משם הלכו לגראנדה " דבריו מבוססים על דברי יצחק אברבנאל בסוף פירושו לספר מלכים. העיר  ASTA הוקמה על ידי הרומאים.

והפיצך ה' בכל העמים וכו…ואף כי עובדים הם לפסלים בחיצוניותם, חיים הם תמיד בחרדה ופחד מפני האינקוויזיציה האכזרית……ובחיבור אחר הוסיף :

        אלה המודים שהלכו לקראת ה', אלה הם המתחרטים מהעבודה הזרה, המכריזים על אחדות האל והמתים כקדושים; בפסור סה מספר דברים פרק כח נוּבאו הזוועות, הפחדים, החרדות והאכזבות שפקדו את המתייהדים באוטוס דה פה הנוראים בקסטיליה ובפורטוגל :

" ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה " שם, שם, סה – סז.

שפ בין הפמיליארים של האינקוויזיציה הנוראים, כורעים בני משה הנפחדים, בגינונים מדומים, בפני הפסלים ובכאב עמוק דורשים את אלוהי האמת, אשר בצדק מענישם בעבודות אלילים מאונס בארץ נוכריה, תחת אשר עבדו מרצונם לפסלים אחרים בארצם…" עץ ואבן " …הוא הצלב….

" יזבלו לשדים לא אלוה, אלוהים לא ידעום חדשים מקרוב באו אל שערום אבותיכם " ( דברים לב, יז ) ….השדים , הלא הם הפמיליארים, כי שם זה ניתן לשדים, הדוקרים בנפשות היהודים בעלה הזית ובחרב, שהם סמל האינקוויזיציה, ואלה הנופלים אל תוך בתי הכלא הנוראים, מתוודים ומכשילים אחרים על מנת שגם אלה כפי שנאמר בספר הרביעי של התורה :

 " ורדף אותם עלה נדף ונסו מונוסת חרב ונפלו ואין רודף וכשלו איש באחיו מפני חרב ורודף אין לו ולא תהיה לכם תקומה לפני אויבכם ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם " ( ויקרא כו, לו – לח )

ובהמשך הוא מפרט :

" האובדים אינם אלא המעמידים פנים שהם הולכים בעקבות תורת הכנסיה כי בלשון הקודש ABAD ( ראש מנזר בספרדית ) פירוש אַבָּד, ואבַדָּיִם הם הכמרים ואדמת ספרד אוכלת את היהודים, כי כל המתייהד בה נקרא פושע, ונוצרים חדשים מכונים אלה מבני משה שנשארו בפורטוגל, אשר מרוב עינויים מודים בעוונותיהם ובעוונות אבותיהם, אך כל זה מן הפה אל החוץ, כי בתוך לבם ממשיכים להיות נאמנים ליהדות וכך הזהירם המלך הקדוש " והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם יימקו, והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי.

או אז יכנע לבבם הערל…ובארצות אליהן הם יוצאים מפורטוגל, הם מצליחים לקיים בגלוי את תורת משה, שאת שמירתה מכנים האינקוויזיטורים האכזריים עוון וזה העוון שבני ישראל רוצים בו ביותר כפי שנוּבא בספר ויקרא " ואז ירצו את עוונם.

אישור להשקפתם, שעכל תופעת האנוסים ורדיפתם בידי האינקוויזיציה נתנבאו נביאי ישראל עוד בימי קדם, מצאו בישעיה פרק נג. על הפסוק : " ניגש והואנענה ולא יפתח פיו וכו….( ישעיה נג, ז ), דרש רבי יצחק נהר : " ובפירושנו ….לא ימצא כל קושי מי שמכיר את מצבו האומלל של העם, שלא ניתן לו לומר אף לא מלה נגד מדכאיו.

ובעיקר אלה הנמצאים תחת עול האינקוויזיציה. ועל הפסוק " ויתן רשעים קברו ( שם, ט ) אמר רמ"ר ד'אגילר : " ואין לך קבר רשעים שאלה קברים של אלה, אשר נטבחו במשך דורות רבים על ידי בית דין האיטנקוויזיציהף כי לאחר שגופותיהם נהפכו לאפר מכריזים עליהם כעל נבלות, נטולי כל תארים, זכויות וכבודים, ונידונים בהכרזות פומביות ככופרים ומינים לעיני המון רב המתכנס לשמוע כל אלה.

אברהם מיכאל קארדוזו גרס, שהמשיח ייאנס בעל כורחו שלא לקיים את התורה, ובעונשו זה יכפר על עוונות כלל ישראל. גרשום שלום כבר נתן את דעתו לעובדה, שמאחורי קביעה זו עמד רצונו של קארדוזו להעניק לחיים באונס משמעות דתית ומשיחית.

אין ספק, שכוונה דומה משתמעת מפירושיהם ודרשותיהם של חכמי אמשטרדאם האומרים : אך בניגוד להשקפתו של קארדו, שגרס שעיקר הסוד שאנחנו חייבים מן התורה להיות כולנו אנוסים קודם שנצא מן הגלות, ראו הם באנוסי חצי האי האיברי את מגשימי נבואת התוכחה שעל בשרם מתקיימים דברי הפסוק : " ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן ", בעל כורחם הופכים האנוסים למקיימי שליחות למען עם ישראל כולו, למקיימי " המצווה באה בעבירה, שבלעדיה לא תוכל הגאולה להתממש.

נראים פני הדברים, ששיבתם של האנוסים אל חיק היהדות נתפסה בתודעתם כאות וסימן לראשית תהליך הגאולה. האנוסים עוזבים את ספרד ומצטרפים לעדת ישראל – בהם מתקיימים  דברי הנביא " ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם " ( יחזקאל כ, לט )

על פסוק זה דרש רבי יצחק נהר : " עד שתתגשם נבואתו של יחזקאל, ולא בזכותנו, אלא בזכות שם אלוהים המחולל בעיני הגויים, יבוא הזמן שבחר בו בפסק דינו הקדוש – אז נצא מהגלות הארוכה הזו

ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז  – הי"ח

בפרסומים על תולדותיהם של יהודי שלוניקי פרקים לא מעטים דנים בזיקתם של הללו לארץ ישראל, בתרומותיהם לטובת היישוב בה ובעליותיהם אליה בדורות שונים. עם זאת, אין בידינו חיבור מקיף המוקדש לכל ההיבטים של הנושא, ועדיין לא זכו אף שמות כל האישים שעלו ארצה משלוניקי בזמן מן הזמנים, לרבות חכמים, לתיעוד ולרישום. 

אל לנו לראות את העלייה לירושלים בתקופה ההיא כעליית חכמים בלבד. יהודי שלוניקי מכל השכבות, לרבות סוחרים ואומנים, עלו והשתקעו בירושלים. כך מספר לנו רבי יצחק חנן, נפטר בשנת תמ"ה – 1685, על גרדון באבני, אומן של ניפוח זכוכית, שעלה לירושלים יחד עם אמו.

אלא שלא שפר חלקו על זה : אשתו נשארה בשלוניקי, משום שסירבה לחיות ביחד עם חמותה, והוא נאלץ לחזור לעירו.

יש שגמרו אומר לעלות לצמיתות או ל " זיארה ", מהם בעקבות נדר שקיבלו על עצמם, אך סופם שנאלצו לחזור בהם מחמת סיבות אישיות, ויש שמלכתחילה עלו ארצה לזמן קצר בלבד וחזרו לאחר זמן לשלוניקי או לארץ אחרת.

כך מספר אחד מגדולי תלמידיו של רבי יצחק רוסו, רבי חסדאי הכהן פרחיא, נפטר בשנת תל"ח – 1678, על אברהם סידיס, שנדר לעלות ל " זיארה ", אך כיוון שהיה בעל בשר וחשש מטלטולי הדרך לארץ – ומה גם שניסה כוחו במסע קצר יותר ונצטער מאד – הקדיש את הכסף המיועד להוצאות הדרך לטובת הדפסת ספרו של רבי חסדאי, " תורת חסד " שלוניקי תפ"ג.

עדות מופלאה על עוז רוחם של העולים, שלא נרתעו מסכנות דרכים אף לאחר שנשבו וטולטלו, עולה אלינו מתוך איגרת שנשלחה מאנקונה, ככל הנראה בין השנים תמ"ו – תמ"ח – 1686 – 1688. ומעשה שהיה כך היה : קבוצת עולים משלוניקי מורכבת מן החכם רבי אהרן פירירו ובנו, רבי אליהו ביבאש, אחריו, אשתו ושני בניו – הפליגה בדרכה לארץ ישראל.

בהיות הנוסעים יהודים בלב ים יעצם רב החובל לרדת לסירות מחמת הסערה התקרבת ומחמת סכנת הטביעה הנשקפת להם ; אפשר שמזימה הייתה כאן מצידו, כדי שיפלו ביד שבאים. ואמנם, בהיותם בסירות עברה על פניהם קבוצת שבויים מובלת בסירות.

אף הם נישבו ונמכרו מיד ליד ארבע פעמים, עד אשר ניפדו על ידי יהודי אנקונה. הללו הפצירו בהם להישאר בעירם, בהבטיחם לתת לכל אחד כדי פרנסתו ; אך בני שלוניקי השיבו פניהם ריקם. הם עמדו על רצונם לעלות לארץ ישראל כדי לקיים נידרם, והאמינו שהנס ששמר עליהם עד עתה, יוסיף ללוותם עד בואם ארצה.

" בפה מלא אמרו, אין זאת אלא נדרנו נמלא, ולהר ה' עלה נעלה, ואם מצאתנו על אלה, פלא ונסים ייעשו לנו כאבותינו "

על העובדה, שנצרכים רבים עלו גלים-גלים משלוניקי במחצית הראשונה של המאה הי"ח, אפשר ללמוד מן השאלה שהובאה בשנת תצ"ג – 1733, לפני הראשון לציון רבי משה מזרחי, נפטר בשנת תק"ט – 1749 – וזה תוכנה :

כיוון שיהודי שלוניקי שולחים תרומות בגדים לאחיהם בני עירם היושבים בירושלים, כלום רשאי גבאי ההלבשה לחלקם לכל עניי שלוניקי בעיר, לרבות הוותיקים, כלום, או שמא הכוונה רק לאלה שעלו בשנה האחרונה ?.

החכם פסק, כי הכל זכאים לבגדים, ללא הבדל תאריך עלייתם, שהרי המנדבים רצו שייהנו כולם, חוץ מאלה שאינם בני שלוניקי.

עדות ממקור זר על יהודים העולים משלוניקי לארץ במאה הי"ח מצויה במסמך ששיגר סגן הקונסול הצרפתי באי כיוס אל שר הימיה של ארצו ב-31 בדצמבר 1761. המסמך הוא דו"ח על תנועת אוניות שהגיעו לנמל כיוס בנובמבר של אותה שנה.

אחת מהן, כך נרשם בדו"ח, באה משלוניקי ומפליגה ליפו, ועל סיפונה עולי רגל יהודים. נראה, שעצם ציון הפרטים הנ"ל מצביע על כך, שמספרם של העולים היה ניכר. 

המשך……

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

כרמית גתמון מעידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בעניין פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מן המבצע מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. לדבריה, אישים כג׳ו לוי ידעו על הכרוז, והיא מניחה שגם מקס לב ידע עליו קודם הפצתו. עם זה היא מציינת שהיו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על עצם יעילות הכרוז ועל החשש לתגובות שליליות. בסיכומו של דבר, הכרוזים נוסחו בידי גתמון עצמו וזכו לאישורו של רונאל. הם הופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. גם כאן אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדי מנע מפני הנזקים הצפויים מהפצתו. פנחס קציר מציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בו נבעו אך ורק ממוחו של גתמון, ואיש לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון, הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו אחד הם, המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זה, צעירי תנועות הנוער שהבינו שמפיצי הכרוז הם ״הציונים״ התמלאו גאווה, ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה בעיניהם את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.

הערת המחבר : פנחס קציר מעיד שהוא וכרמית גתמון ניסחו את הכרוז בהנחיית אלכס גתמון. שיחות עם פנחס קציר, תל־ אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 27,1998 ביולי 2000. אדגר גדז׳ מציין שגתמון הראה את הכרוז לרב הצבאי אברהם חזן מהנהלת הדד שתיקן מילים אחדות הקשורות למקורות המקראיים. יהודה אלבוחר מעריך שגם שמואל ניוטוב, הממונה על העורף הציבורי, נטל חלק בניסוח הכרוז. שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998. מאיר קנפו מציין שרחמים אלגזי מסר לו שהוא היה מחבר הכרוז. מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עמי 392. שותפו לעסקים של דוד עמר, אלבר בךטולילה מציין שלהערכתו גתמון לא הראה מראש את הכרוז לדוד עמר כדי שלא להיתקל בסירוב מצית שהיה עלול לבטל את המבצע. שיחה עם אלבר בן־ט1לילה, ניי, 21-117 ביוני 2000.

לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. אביטבול ומישל קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות ששמו בן־עזרא שותף בבית דפוס, וביקשו את שירותיו. אחרי התלבטות הסכים המתנדב להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, ובשעה שאיש לא נכח במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כעשרים אלף כרוזים שפיזרו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות. חיים בן־שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים גם למפקד העיר מרכש מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה מאיר בן־דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו אבטחו את המבצע. למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער, לעומת זאת על מבצע ההדבקה על קירות הבתים הופקדו חברי שלוחת לביא, הממונה על ההגנה העצמית, והיו מנוסים יותר. על המבצע ידעו רק שליחי התנועות ומפקד השלוחה. סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף מבלי לומר לחניכים מה עומד להתרחש ובמועדון אחר כונסו רכזי הסניפים. כמאה חמישים חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן, הועברו הכרוזים בתוך ״סליקים ניידים״ מקזבלנקה לערים אחרות על ידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ." בקזבלנקה אירעה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים כיממה קודם לכן. למרות הסכנה, הוחלט להמשיך במבצע

גם תנועת הצופים של הדז׳ עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם יום אחד לפני המבצע. על פי עדות המתנדב לאון זבלי, חבילת כרוזים שנמסרה לידי אדגר גדז׳, מנהל הדג׳, הושלכה לים, בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו. למחרת בבוקר מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, בתיבות הדואר את הכרוזים. הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר. ראשי ״המסגרת״ ראו בעין יפה את האחריות הבוגרת שגילו מפיצי הכרוז. עם זה השליחים גתמון, יואל רון ויוסף רגב ידעו בבירור שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאמרים ולפגיעה של ממש בפעילות ״המסגרת״. למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו: ״היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה״.

המשך…..

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/458/272.html

סיפורו של הפנתר השחור שידליק משואה ביום העצמאות

פרופ' מאיר בוזגלו מהלך על הקו הדק שבין כור ההיתוך לקשת הדמוקרטית המזרחית, בין האמונה למדע ובין גבעת רם להר הצופים. המשואה שידליק ביום העצמאות מסמלת בעבורו את המאחד בין הקטבים של חייו

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

 פרק ראשון ערב ושבטיה בימי קדם

אם רוצים אנו להבין את קורותיהם של היהודים בערב ואת דרכי גידולו של היישוב היהודי בארץ הזאת, עלינו להכיר את המקום, שנתקרמו בו הייהם של היהודים הללו. נתאר בזה את חצי האי ערב ונייחד את הדיבור על גבולותיו, אזוריו, חבליו ותנאיו הטבעיים, וכן נספר בקיצור על אופים של יושביו, על דברי ימיהם, על סדריהם החברתיים ותנאיהם הכלכליים.

מתוך כך יתבררו לנו הרבה עניינים, לכאורה משונים ומוזרים. ואם נרחיב את הדיבור על איזה פרט בגיאוגרפיה ההיסטורית, נעשה זאת בתקוה, כי מתוך כל יתבהרו דברים סתומים בחיי היהודים שישבו בערב, או בספרות העוסקת בהם.

גבולות חצי האי.

גבולו המערבי הוא ים סוף, ארץ החוף מפרץ אילת עד באב אלמדַב מגיע ל – 2100 קילומטר. האוקינוס ההודי, הנקרא עתה בחלקו הסמוך לערב הים הערבי, הוא הגבול הדרומי, שאורכו מבאב אלמנדב עד קצה עומאן המזרחי, כמעט 2200 קילומטר. ממזרח מפרידים בין ערב ופרס והודו שני מפרצים, מפרץ עומאן והמפרץ הפרסי.

החוף מפותח שם יותר ואורכו מן ראס אלחַד עד כווית הוא 2500 קילומטר בערך, בקו אווירי רק 1450 קילומטר. הגבול הטבעי בצפון הוא המדבר הסורי הגדול, המשתרע צפונה מן הקו המקביל 30 מעלות. הנאות ג'וף ( לפנים דומת אלגַ'נדַל ) וסַכַּאכַּא הן בתחום סוריה, לדעתם של הערבים, הקוראים לחצי האי גַ'זירא, היינו האי, מכיוון שגם מצפון מקיף את ערב ים של חולות, המדבר הסורי ורמת חַמאד. כך סוברים גם הגיאוגרפים המערביים ריטֶר וד. ג. הוגרַת.

מובן שאין לזהות את חצי האי ערב עם ארצות שכנות לו, שערבים התיישבו בהן. הגיאוגרף היווני פטולומַיאוס גרם לערבוביה, בחלקו של חתצי האי לשלוש ארצות " ערב הסלעית, ערב המדברית וערב המאושרת. ערב הסלעית קרא לכל שטח ארץ אדום, הר שעיר ומואב, היינו לארצות שבתקופת החשמונאים שלטו בהן הנבטים. את כל השטח הזה ראה פטולומאיוס כחלק של ערב.

לאמיתו של דבר שם כזה לא היה ידוע במזרח, והוא אינו מתאים למציאות הגיאגרפית ולהתפתחות ההיסטורית והאדמיניסטרטיבית. גם במבנה הגיאולוגי שלה נבדלת, ערב הסלעית, מחצי האי, כשם שנבדל ממנו שקע ארם נהרים, הנקרא למן התקופה הערבית ועד היום – עיראק.

הגבול ההיסטורי בצפון עשוי להדגים את תנועת האוכלוסייה ולציין את התמורות המתחוללות בממלכות השכנות. בתקופת השיא והפריחה שלהן נתפשטו הללו ודחקו את גבול המדבר  דרומה מזרחה, אך בימי ירידתן והתנוונותן התקדם המדבר והתפשט וכיסה בחולותיו חבלי ארץ פוריים ומיושבים במואב ובעמון, בארם צובא ובגבולות עיראק, וערים גדולות ומפוארות היו לחרבות ולעיים בלב המדבר.

הסתננות בלתי פוסקת של תושבי הערבות אל הארצות הנושבות נמשכת למן הזמן שבו נכבשו הנאות בגבול המדבר ונושבו על ידי בני אדם. במקומות שהמהגרים החדשים התיישבו בהם במספר רב, היה השלטון נשמט מהרה מידי האזרחים ועובר לגרים.

הערים הגדולות והבצורות ידעו להגן זמן רב יותר על עצמאותן והן נשארו עוד שנים רבות בידי אזרחיהן, אבל לאט לאט נכנעו גם הן, והתושבים החדשים הקימו מדינות חדשות ויצרו תרבות חדשה.

בתקופה שנעסוק בה בספר זה, נוצרו בשטח הספָר הללו חטיבות פוליטיות מיוחדות במינן, שתושביהן היו ארמים ועקבים. במרוצת הימים גבר היסוד הערבי, אך הלשון הארמית הוסיפה להיות לשונם הרשמית של החבלים האלה. ואולם היסוד הערבי בארם צובא, בארם נהרים ובבבל ביה לכוח פוליטי.

במערב קמה כאן ממלכת הנבּטים, ואחרי כן מדינת תדמור. אמנם היסוד הארמי היה עדיין חזק במדינות האלה, אבל אחר כך קמו מדינות שגברו בהן הבדווים שבאו מדרום. מדינת הע'סאנים במערב, ובמזרח, בגבולות בבל, מדינת הלח'ם – חמישה קילומטר מצפון לבירתם חירה קמה אחרי כן העיר הידועה כּופה.

כופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כופה (ערבית : كوفة) היא עיר   בעיראק, המצויה כ-170  קילומטר דרומית לבגדאד, וכ-10 קילומטר צפון-מזרחית לנג'ף . היא נמצאת על גדות נהר  החידקל ב-2003 היא מנתה כ-110,000 תושבים.

יחד עם  כרבלא ,  נג'ף וסאמארה, כופה היא אחת מארבע הערים העיראקיות בעלות חשיבות גדולה למוסלמים שיעים . העיר הייתה  הבירה הסופית של עלי אבן אבו טאלב.

תורת אמך ◆ פרשת בשלח – שבת שירה ◆

לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 37◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

אשירה כשירה

מנהגנו השבת לומר הפוסקים אשירה כשירה, לפני נשמת כל חי, ואין בכך הפסק, והנימוק, א. שאלו פסוקים המדברים מענין "אז ישיר", ועוד מה שכתב הש"ע שאין להפסיק בעיניני פזמונים, הינו בבברכות קריאת שמע, וכאן אמירת אשירה כשירה נאמרת לפני ברכות של ק"ש, וכך פסק הגר"ש משאש זצ"ל, וראוי להמשיך במנהג, בדרכי נועם.

שעון מעורר

כתב הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל ומבשרי אחזה, והניסיון יוכיח, שכאשר אדם רוצה לקום באשמורת או בשעה מוגבלת, ללמוד או לשורר וכיוצא, אזי קודם שיעלה למיטתו, נותן בדעתו לקום באותה שעה, ומביא ספרים שילמוד בהם, ומניחם על כסא לפני מטתו, ובאותה שעה ממש הוא קם, לא קודם ולא אחר, מי הקיץ אותו, הלא אין לו לא שעון מעורר, ולא שום שיעורר אותו, אלא הטעם פשוט דכיון דבשעה שעלה על מטתו לשכוב, נותן בדעתו לקום בשעה פלונית, אזי יש רוח צפונית בקרבו, היא מעוררת אותו באותו שעה ממש, וזהו שדוד המלך בשעה שעולה למטה בכל לילה, נותן בדעתו לקום בחצות להודות לה' ומתעורר כנ"ל.

עומק השירה

ואני הצעיר מדבר מתוך נסיון, ומבשרי אחזה, כי רוב ימי חרפי קמתי באשמורת לבקשות עם הציבור וגם לבסוף בביתי ובחומותי גם ביחיד, ועם נעימות קול שחנני השי"ת, וירדתי עמוק לתוך המילים ולהבנת הדברים הגעתי לבכות גם בשבת קודש, ובפרט בחצות לילה עד שהמוח פנוי מן המחשבות, וזהו שאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך, לפי דעתי, מי שאין לו חלק בשירה אין עבודתו שלימה, וצריך כל אדם ללמוד וללמד את בניו שירה לשורר ולזמר ולעשות ש"ץ, ועל ידי כן תהיה תפלתו חיה ולא בקרירות, שעל זה נאמר "לא המתים יהללו יה", אלא וחי בהם אמר רחמנא, ברגש ובחמימות.

מטרת השירה

הרב אסולים הי"ו

ובאמת ברא הקב"ה את השירה, האם ח"ו לרשעים, ונמצא חס ושלום מחזיק ידי עבירה, אלא האמת יורה דרכו, שאדרבה העיקר ברא אותה לצדיקים שיתענגו על ה' ברוב עוז וחדוה, ורק "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" שמניחים שירי הקודש, ושרים שירי עגבים. וישמח גם אחר כך. (חם השמש תהלים עמוד 18). 

ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם (יד, יג).

כתב הרב רבי יצחק אברג'ל זצ"ל בספרו כפר ליצחק ממרביצי התורה בעיר מרכאש,פירוש מיכאל שר התורה אל העם פירוש לנפש רוח נשמה של הצדיק אל תיראו מחמת ששכר עולם הבא הוא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד התיצבו יש לכם התיצבות והעמדה לעולם הבא וראו היום הזה בעצמו את ישועת ה' אשר יעשה לכם לעתיד על דרך כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי דאפרסמונא דכיא פירוש כי הוא היה חושש שמא שכר עולם הבא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד לכן הראו לו שכר כדי שנפשו שביעה וזהו וראו מעתה את ישועת ה' הוא הנתן לכם היום ועוד אשר יעשה לכם גמטריא תשעים ואחת התיבה הוי'ה ואד'ני זווג למעלה היום או יאמר כנגד כללות ישראל ויאמר מיכאל שר הגדול אל כללות העם מעתה על ידי פטירת הצדיק אל תראו מהמשטינים והמקטריגים התיצבו ראו את ישועת ה' וכו' ועוד טעם אחר לסיבת הצדיק כי אשר ראיתם את מצרים שהוא יצר הרע שהייתם נלחמים עמו היום דוקא ומעתה לא תוסיפו לראותם עוד על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד עד עולם עליון נקשרו נפש רוח נשמה שלכם ועלו עד עולם העליון על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן.

                                                                                    שבת שלום

                                                                                הרב אברהם אסולין

                                           לתגובות:a0527145147@gmail.com‏

לע"נ ירון ישראל ז"ל בן סימה

—

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

גידול שערות.

במשפחה ברוכת בנים, נהוג לגדל את שערותיו של צעיר הבנים, כדי שידמה לילדה. כך השטן יטעה, יחשבהו לבת וירפה ממנו. נהגו גם לא להלבי

אלישבע שטרית

ש יפה את צעיר הבנים ולקשטו, כדי שלא יהיה מטרה לעין הרע.

שרשרת שום.

מעל מיטת האם ותינוקה, תולים שרשרת שום למזל טוב, מבלי לשכוח גם את הכ'אמסא מעל משקוף הכניסה לחדר.

בישום החדר.

משתדלים לבשם את חדר היולדת בריחות נעימים כי זה מרחיק את כל כוחות הטומאה.

דגים מלוחים.

חצר שיש בו יולדת, אסור לטגן שם דגים מלוחים או להרתיח שם " מי אפר " לכביסה. הריח החריף של הדגים המלוחים או של מי אפר רותחים, גורם כנראה למיחושים אצל הצינוק הרך

במרוקו השתמשו במי אפר כחומר ניקוי. הנשים לקחו את האפר שהצטבר בתחתית הכיריים, שמו אותו בתוך לגין גדול ( כ'אבייא ) שהוא כד גדול, עשוי מחרס. את הכד הזה מילאו במים ושפכו לתוכו סודה, והשתמשו בו להורדת כתמים, כך קיבלו כביסה נקייה ומסודרת, וכמובן אחרי שהרתיחו את מי האפר.

מטרתם של כל האמצעים שהובאו ושל הקמעות שבהם השתמשו, היא להרחיק מהאדם את מוקשי השטן הטמונים לו בכל עבר, ואת סכנות העין הרע המאיימות עליו.

חתול.

אין להרשות לחתול שחור להתקרב לחדר היולדת, כי יכול להיות שהוא שד שהתחפש כדי להזיק.

וולד טאסור.

מאחר ותמותת הילדים הייתה רבה, והורים רבים קברו מדי שנה את פרי בטנם. הם חיפשו כל מיני דרכים להינצל מאסונות אלו. אחד האמצעים שנקטו כדי שהילד יישאר בחיים היא הטאסור.

כאשר אשה מעוברת נתקפה בחבלי לידה, המיילדת הביאה עמה חצי לגין, מעין כד ליין ( בערבית כ'אבייא ). הלגין הזה היה בלי תחתית, והניחה אותו על ידה, ברגע שהוולד יצא מרחם אמו, מיד נטלה אותו המיילדת והכניסה אותו דרך הלגין מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

זוהי סגולה מאגית בדוקה לשמירת הילד מכל מרעין בישין והילד הזה " יחיה ולו ימות ". ילד זה זכה לכינוי טאסור בנוסף לשם הפרטי שקיבל מהוריו. אם למשל שמו הפרטי אברהם, האנשים יקראו לו אברהם טאסור, ואם זו בת ושמה אסתר, יקראו לה אסתר טאסורה.

ילד זה לכשיגדל ויהיה לאיש, יחתום בשם טאסור, וכאשר יתחתן יוסיפו לו בכתובה, " המכונה טאסור " בנוסף לשם משפחתו. הוא הדין אם יתגרש מאשתו, יציינו בגט את התוספת לשמו, המכונה טאסור. פירוש הצלה טאסור – שלד של כלי קיבול מחרס כמו קדרה, סיר או לגין וכדומה.

הנשים השתמשו בקדרות או בלגין שבורים ועשו מהם כירה ביתית ( נאפאך בערבית ) לקחו טין או ( אדקקא בערבית ) וכיסו את שלד הקדרה או הסיר שהפך כירה לבישול או לחימום הבית.

בעצם השתמשו בטאסור, גם למניעת אסונות שלא יתרחשו שנית. בעיר מכנאס, כאשר מישהו יצא מבית הסוהר, נהגו לשים על הראש טאסור, וזה היה כאילו אמרו לו, " לא תשוב לדאבה עוד ". הכינוי עבר בירושה כי היו משפחות שנקראו בשם אולאד טאסור ( בני טאסור ). נראה שראש המשפחה הראשון עבר את החוויה של בית הסוהר או אולי נתן השם טאסור לאחר מבניו.

גם בראבאט ובסאלי היה קיים מנהג זה, ומטרתו הייתה לבלבל את השדים ולהרחיק כל פגע רע שעלול היה לדבוק ביולדת האומללה שקברה מדי שנה את ילדיה הקטנים. גם כאן, המיילדת הצטיידה בכ'אבייא – לגין.

לפני התחלת ה " עבודה ", הניחה אותה על ידה וברגע שהתינוק יצא מרחן אמו, מיד הוכנס דרך הלגין מצד אחד והוצא מהצד השני וכך כאילו נולד מהלגין ולא מהאם. בפעולה זו שעשתה, המיילדת רצתה לומר לשדים " אל תגעו לרעה בילד הזה, אל תהרגו אותו. הוא לא בנה של האשה הזאת, אלא בנה של הכ'אבייא.

גם העיר מראכש, לא פיגרה בנושה זה. אשה שרגילה הייתה להביא לעולם ילדים מתים, או מתו אחרי ימים מספר, הייתה רוכשת קדרה, מוציאה לה את התחתית ושומרת אות לשעת הלידה. ברגע שהייתה מקבלת צירי לידה, המיילדת הוציאה את הטאסור והניחה אותו על ידה, ובצאת הוולד מרחם אמו, נטלה אותו וכמו בשאר המקומות העבירה אותו מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

קדרה זו נשמרת אחר כך בקפדנות יתירה במקום סתר עד שיגדל הילד, ולא יעבירוה או ישאילוה לאף אחד. כמו כן ההורים יקברו את השלייה של היולדת תחת המקום בו הונחה הקדרה.

אם המשפחה תעבור דירה, היא תצטרך להוציא ממקום המחבוא את הקדרה ותיקח אותה עימה למשכנה החדש.

מנהג זה לא נעדר גם מעיר פאס : בפאס, מי שבניו מתים, כשיוולד לו בן, המיילדת הביאה עציץ נקוב, כלי חרס שבור, חצי חביצ שבורה, ולקחה החבית השבורה שקורין לה טאסור, וכשיצא הבן או הבת ממעי אמו, " נותנת העציץ כנגד הרחם ומוציאה אותו הנולד מתוך העציץ, והרך, הבו או הבת, חיו יחיה וזה דבר פלא, ומלתא בלא טעמא.

המשך……

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

במראכש ובצפרו אנו מוצאים רבנים שנשאו את התוספת טאסור, בנוסף לשם המשפחה שלהם, כמו רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית, אשר בני עירו קראו לו רבי חיים טאסור.

וכך מצאתי באנציקלופדית " ארזי הלבנון "

רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית. מחכמי צפרו אשר במרוקו. הוריו היו מירה ה' וחושבי שמו אשר מתו עליו והשאירוהו יתום.

רבי חיים אברהם התחתן בי"ד בתמוז שנת תרכ"ט – 1869, עם מסעודא בת רבי יוסף מרדכי בנו של רבי עמרם אלבאז, רבי חיים היה נקרא בפי הכל רבי חיים " טאסור " כי הוא אחד מהבנים שהעבירו אותו בחבית שאין לה תחתית נכנס מכאן ויוצא מכאן, כסגולה לחיים למי שמתים בניו בחיים.

בימיו האחרונים נסע לפאס ונדבקה בו מחלת הקדחת שעשתה שמות מראש חודש תמוז תרס"א והלאה.  רבי חיים אברהם חזר לצפרו עם חום נורא ולמשך יומיים של מחלה נפטר בשבעה באלול התרס"א.

ביקורים ומתנות.

השמועה על אשה שילדה בו זכר, מתפשטת חיש מהר בקרב כל בני המשפחה, וכל הקרובים והחברים מתחילים לנהור בהמוניהם אל בית היולדת. כל אורח שמגיע לבית אבי הבן מתקבל בברכת, ברוך הבא, ברכה המיוחסת תמיד לאליהו הנביא. האורח מצידו מברך את הורי התינוק בברכה המסורתית " מבארכ מסעוד " כעין בסימן טוב. כל אורח מתכבד בעוגות, תה ושתיה.

נהאר תכ'מיס

כאמור אם נולד בן, השמחה רבה מאוד, שלא כמו הולדת בת, כאשר האירוע המשפחתי מצומצם. ביום שלישי של שבוע אבי הבן, נערכת מסיבת אתכ'מיס. כל אשה שבאה לבקר מסתכלת על הרך הנוחד ואומרת לו " בל כ'מכסא ( חמישה עליך ).

יש להדגיש כי למסיבה זו מוזמנות הנשים בלבד, ולכן לא מוטלת חובה על המארחים לקבל אותן בברכה, ברוך הבא, כי אשה אינה דומה לאליהו הנביא. יש שהשתדלו ועשו נהאר תכ'מיס דווקא ביום חמישי ובכוונה, משום שיום חמישי מסמל המספר חמש וגם נהאר תכ'מיס שהיום יום איחולי " החמש ", כך כל החמישיות מצטלבות ומרחיקות ביתר שאת את עין הרע.

מוסיפים להן עוד קישוטי החדר של היולדת בציורים של כף היד הכ'מסא. כל אשה באותו רגע שאומרת לרך הנולד בל כ'מסא עליכ, מניחה עליו הגר'אמא ( דורון ). מנהג דומה קיים אצל אחינו יוצאי אירופה האשכנזים : ביום השלישי שלאחר הברית, עורכים סעודה. ומציינים שיש בזה סמך מהסעודה שעשה אברהם אבינו עליו השלום, למלאכים ביום השלישי למילתו.

ומהרי"ל כתב, שיש גם להדליק נר גדול שלושה ימים אחר המילה, ועוד שניים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל. והערלה תהיה מכוסה שלושה ימים.

לילת לחרכא – ליל ההאבקות.

בדרום מרוקו, באיזורי האטלס, קיים מנהג של ליל החמישי – הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות, ולכן הוא חשוב וגורלי, הנקרא : לילת לחרכא – ליל ההאבקות. ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד ותוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים וכולן יחד עם האם של היולדת, מחזיקות חתיכות ברזל בידן, מתקרבות בדחילו ורחימו וברצינות גמורה אל התינוק, שמות את כף ידן עליו ואומרות:

" שם שדי ! שם שדי ! שם שדי ! באותו הזמן קורא החכם פסוקי תהלים למען שלמותו של התינוק. זהו כנראה טכס התחדיד של האטלס, או רמז לאותו מנהג. יש לציין שבלילה זה השמירה היא קפדנית יותר מתמיד, וכאן החשיבות שמייחסים לטובה, לילד ולמידותיהן החשובות של הנשים השוהות בערב זה במחיצתו של התינוק.

הן עושות מאמצים שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום. בבוקרו של יום השישי, עם קריאת הגבר, פורצות הנשים בזג'ארית או קריאות גיל של יו, יו, יו מסולסלות ואומרות יחד : " עת שערי רצון ושעת מידת הרחמים "

עתה התינוק הוא מחוסן, בריא, שלם, שקט ובטוח. מעתה לא ידע כל רע ב"ה, ומוכן גם ליום השמיני בו ימולו את בשר ערלתו.

אנו רואים מכאן, עד כמה שונים הטכסים ממקום למקום, ברחבי מרוקו. גם השירים המיוחדים לכל שמחה, שונים מאזור לאזור. במיוחד השירים לכוד התינוק והיולדת, שבהם מביעים הערכה ואהבה, איחולים ומשאלות.

כיבודים.

לנשים המבקרות, מוגשים תה ועוגות שהוכנו במיוחד לשמחה זו וכן ריבות שנרקחו לכבוד המאורע כמו למעזון דלתין ( ריבת פלחי תפוזים ) למעזון דזהאר ( ריבת פרחי הורד ), ריבת קישואים, ריבת חצילים קטנים וכדומה. העוגות שנהגו להכין הן מירנגז, פאליבי, לקאנדיל ועוד. 

המשך…..

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

מקדם ומים כרך ז

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

1960-1957: קורסים בישראל ומבצעים ראשונים במרוקו

בשנת 1957 סגר השלטון במרוקו יותר ויותר על הדרכים ועל העושים במלאכת העלייה. נאבקנו על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה: דרכונים מזויפים, דרכי יבשה שונות לעבר המובלעות הספרדיות סאוטה ומליליה ודרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. שיירות עולים וגם בודדים נתפסו ועברו עינויים. לא תמיד הצלחנו. לעתים נתפסו שיירות של עולים ועמן פעילי המסגרת, וחלק מן העצורים עונו ונשפטו למאסר של כמה חודשים. גם בשדות התעופה של מרוקו נתפסו עולים עם דרכונים מזויפים.

קורם ראשון בישראל

בשנת 1958 נשלחתי עם עוד 16 חברים לקורס בחיל הים הישראלי משולב עם ״המוסד״. הקורס התקיים בבית ספר מבואות ים במכמורת. מפקד הקורם היה דב מגן (ברצ׳יק) והמדריך לפעילות ימית היה סגן צעיר בשם אלי, לימים תת־אלוף אלי לוי, ראש מחלקת המודיעין בחיל הים. זכורני שהיו אתי בקורס: ג׳ורג׳, לימים פרופ׳ ג׳ורג׳ וקנין, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים איכילוב; אלברט, לימים הרב אברהם בוהדנה, היום באשדוד; ״מרסל״, הוא אליאם כהן, שלצערי ירד מהארץ ונמצא היום בארצות הברית; ז׳אק (שושן), גם הוא ירד לצרפת, היה ספורטאי ושחיין מעולה. מדריך הספורט היה בחור בשם שלום מלכה, תמיד חייכן, סלבני וסובלני אתנו. הוא נהרג לפני שנים בתאונת דרכים.

כאשר עזבנו את מרוקו והגענו לצרפת בדרכנו ארצה לקורס, נלקח ממני דרכוני וקיבלתי מסמכים אחרים. הכיסוי היה שמהיום אני חייל צרפתי המגיע ארצה לאימונים. מטרת הקורס הייתה הכשרה ימית לסיוע בפעולות הברחת היהודים ממרוקו דרך הים. משתתפי הקורס לא ידעו איש על רעהו, ואסור היה לשאול שאלות אישיות. בבית לא ידעו על מקום הימצאי האמתי. מכתבים הביתה נכתבו על גלויות צרפתיות, ואלה הועברו לצרפת ונשלחו משם ליעדם.

איש לא ידע עברית. הקשר התנהל באנגלית ובמעט המילים שאני מגמגם בצרפתית. ברצ׳יק, מפקד הקורס, היה שבע רצון ממראה עיניו. לקראת הסיום ארגנו תצוגה לצמרת חיל הים.

אווירת ייעוד ושליחות כפי שהייתה בקורס זה קשה למצוא. כל קושי וכל גזרה התקבלו ברצון, בהתלהבות, כמובנים מאליהם. לא יכלה להיות מוטיבציה גבוהה מזו שהייתה שם, והמעט שהתפרסם על מעשיהם מעיד כי עמדו בייעודם ובשליחותם. כולם הראו תבונות מנהיגות. כל המשתתפים היו שקטים, תרבותיים וממושמעים.

רעייתי רחל גויסה ל״מוסד״ רק שנה לאחר שנישאנו, וכינויה היה שנטל. היא פעלה במסגרת חוליית ״חברות המסגרת״, שתפקידן היה העברת נשק מסליק לסליק באמצעות עגלות תינוקות או מתן עזרה ראשונה במקרה של תקריות אש או אחרות. בשנת 1960 נשלחה לישראל לקורס מ״מ (מפקדים מתקדם) של צה״ל ו״המוסד״.

חוליות החוף

בחזרה מהקורס הימי הוטל עליי לאמן חוליות חוף מכל רחבי מרוקו. במשימה זו נעזרתי בז׳אק שושן. האימון הראשון נערך בחוף העיר מוגאדור בסיועו של מפקד ״המסגרת״ בעיר זו, מאיר בן־דוד, בעל סירה גדולה. חיי המחתרת לא היו קלים וחייבו אותנו להמעיט במגעים ובהיכרות, כלומר חייבו לקיים מידור.

לחבריי ולי, חברי ״גונן״, הייתה הרגשת צוותא וגאווה על פעילותנו. פעלתי עם חברים נהדרים. אזכיר אחדים מהם: חביב אביטבול (וידאל), רפי וקנין ז״ל, יהודה אטיאס־דורון (מוכתר), חיים בן־שטרית(הרולד), מרי בן־חמו, שמעון קורקוס(קרן), מישל פריינטה, דוד בן־שושן, אליאס כהן, יהודה אלבז, רפאל בן־חיון ז״ל, אדמונד סעדון, מוריס בן־הרוש, ועוד חברים נהדרים, ויסלחו לי אם אינני מזכיר אותם.

באותה תקופה קשה היה לי ולחבריי לדעת מה יהיו ההתפתחויות במרוקו. העתיד צפן נעלמים שונים, והיה בהחלט יסוד לחרדה.

כאשר פעלו חוליות גונן ושלוחת עלייה ב׳ ביחד היה צורך בתגבור, ולכן גויסו חברי תנועות הנוער הציוניות ונדרשו להיכנס למשטר של מחתרת. תפקידם של נערות ונערים אלה היה לבוא בדברים — עם המשפחות בערים ובכפרים, והם הביאו אלינו ידיעות ראשונות על המשפחות. ידיעות אלה עזרו לנו בתכנון הפעולות.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ביוגרפיה של המופתי שהופיעה בברלין בשנת 1943 מבהירה, מנקודת מבט גרמנית, את הדמיון שבין האידאולוגיה הנאציונל־סוציאליסטית לזו האיסלאמיסטית. עצם קיומו של ספר זה ראוי לציון, כיוון שהוא מלמד שהיקסמותו של המופתי מהגרמנים הייתה עניין הדדי; אולם מעניינת במיוחד ההערצה שהמחבר מביע לניסיונן של כנופיות המופתי בשנות ״המרד הערבי״ לכפות על האוכלוסייה אורח חיים איסלאמי. השורות הבאות, מתוך הביוגרפיה, ממחישות מה הייתה לדידן של התנועות הנאצית והאיסלאמיסטית משמעותו של ״מאבק שחרור״:

בשדרה בעיר העתיקה של ירושלים מצאה המשטרה שני ערבים שוכבים ופניהם כבושים בקרקע. ניכר היה שהם נורו בגבם, אך פצעי הכניסה כוסו בקפדנות בכיסוי הראש המוכר באירופה כ״פז״ ובמזרח כ״תרבוש״. אחד המתים היה עורך דין ידוע, וחברו היה בעל קרקעות עשיר […] שניהם היו ערבים, והם נורו בידי ערבים אחרים. פשעם היה שהם התעלמו מהוראותיה החדשות של הנהגת המרד, שנתלו בכל פינה בירושלים: ״בשם אללה הרחמן והרחום! מפקדת המרד הערבי מזכירה לכל ערביי פלסטין שהתרבוש אינו כיסוי הראש הלאומי האמיתי של הערבים. על ערביי פלסטין להסיר מיד את תרבושיהם, לבושם של מדכאינו לשעבר, ולחבוש כאפייה לאומית. מי שלא ישעה לאזהרתנו ויתעקש להוסיף ולחבוש תרבוש ייחשב אויב, ויטופל בדרך שבה טופלו אלו שהשתתפו בלוחמה פעילה נגד צבא המרד המפואר. על החתום: מנהיגם של הערבים המורדים״. עם פרסום הצו נעלמו התרבושים מהרחוב הערבי בן לילה. באופן דומה, על נשות הארץ נאסר לחבוש כובעים בסגנון אירופי, שהיו חביבים על המעמדות הגבוהים – ושוב, בן לילה שבו הנשים הערביות אל כיסוי הראש הערבי המסורתי. כך נעלמו התרבושים והכובעים של אופנת פריז מרחובות הערים, ואיתם גם הסימנים החיצוניים שבעזרתם ביקשו המשכילים והעשירים להיבדל מפשוטי העם.

כמעט כאילו תיאר מופע תאטרון, צייר כאן המחבר הנאצי במדויק את מודל האוטופיה הדיקטטורית־שוויונית שחזו האחים המוסלמים במצרים: חיסולה של כל אינדיבידואליות המנסה להרחיק את עצמה מהקולקטיב המחניק. צוין כבר שהאחים המוסלמים השתמשו בתסיסה בארץ־ישראל כדי לקדם את תעמולתם האיסלאמית והאנטי־יהודית, אולם מעורבותם במאורעות שם לא הסתכמה בכך: הם נטלו חלק פעיל במאבקם של החוסיינים בנשאשיבים. הם ראו בנשאשיבים בוגדים, ״בדלנים״ וסוכנים בריטים, מנעו את הגעתו של סיוע מצרי אליהם, וקראו לציבור הפלסטיני, בשם אללה, לטבוח בהם ובתומכיהם. לטרור של המופתי, לעומת זאת, הם העניקו תמיכה מוחלטת, והיללו אותו על היותו ג׳יהאד. לא בלי הצלחה; שיתוף הפעולה בין אל־בנא ואל־חוסייני הוביל בשנת 1938 לכינוס הוועידה הבין הפרלמנטרית של ארצות ערב והאיסלאם, שהוזכרה לעיל, ועידה שהגיבוי הממשלתי שהוענקה לה סימל את שידוד המערכות במדיניות המצרית.

לונדון, שנוכח התקרבותה המאיימת של המלחמה החשיבה מאוד את שימור היחסים הטובים עם העולם הערבי, צפתה בדאגה רבה בהתקרבותה של מצרים לתנועה האיסלאמית ובהשתלטותו של האיסלאם הקנאי על ערביי ארץ־ישראל. ארבעה שבועות לאחר ועידת קהיר, ב־9 בנובמבר 1938, היום שבו בערו בתי הכנסת בגרמניה, אחזה הפניקה בממשלת בריטניה. היא החליטה לדחות את מסקנות ועדת פיל לחלוקת ארץ־ישראל, המסקנות שהיהודים קיבלו ואל־חוסייני דחה. לדברי ההיסטוריון הרמן מאייר־קרונמאייר, הסיבה הישירה להחלטת הבריטים הייתה שבוועידה הבין פרלמנטרית בקהיר איימו ממשלות ערב ״לכרות ברית עם מעצמות הציר״.

עוד עשר שנים תעבורנה עד שהאו״ם יציג, בשנת 1947, תכנית חלוקה חדשה. בעשר שנים אלו התחוללה השמדתם של יהודי אירופה.