אלי פילו
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך רביעי
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד
ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
פיוט מספר 5
31 א' – אחימו בהספדא –
קינה קוננתי לפטירת החכם יעק בטולידאנו
אחימו בהספדא / גברין ונשין כחדא
ארום מנכון עדא / גברא דלביש מדא
דא היא עקתה רבתא / דאתת עלונא
עקרבתא וזבורתא / וחויא וצפעונא
כלהו נכתו יתנא / בנפל כליל רישנא
טמיע יום דנא / מזלא וביש גדא
ומתכנשים יהון / רבקיא וספדיא
דמעין יחתון עיניהון / תדיר צפרא ופניא
על ריש חכימיה / גזריה גדבריא
סליק לשמי שמיא / וי לארעא דאבדאר
דלי חספא ומשכח / מתותה מרגניתא
תלמידיא מפכח / זעסקין באוריתא
ןמסיק שמעתתה / אלבא דהלכתא
עביד עבידתא שפירתא / קמי מריה כעבדא
חסנא תקפא ויקרה / דאוריתיה מאן חמי
בסמנין אגמרא / אסברה בדדמי
אבנא דלית לה טימי / לעיר וקדיש דמי
עסיק לילי ויומי / תנויה בתלמודא
זריז מהדר אגרסיה / אמר מלתא בטעמא
מגו דזכי לנפשיה / זכי לכליה עמא
קטר קטרא אלימא / בתלת קימי עלמא
דינא קשטא ושלמה / מותב תלת כחדא
קדם מראי שמיא / בריך כתריה ואתריה
עם כלהון צדיקיא / ישוי ליה מדוריה
תחות כרסי יקריה / סגי ינהיר נהוריה
יסדר ית פתוריה / רב חנא ורב חסדא
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence.
Chapitre IV L'héritage andalou
Évoquons d'abord la personnalité de celui qui va marquer très fortement ce type de littérature religieuse des juifs du Maroc : David Elkaïm. De tous les poètes qu'a connus, au cours des siècles, le judaïsme de ce pays, il est le plus doué, le plus prolifique, le plus puissant et sans doute le plus original. Il n'est pas une seule des nombreuses anthologies consacrées à la production poétique de ces communautés – et singulièrement celle connue sous le nom Chir Yedidout, le chant de l'amitié – où ses œuvres ne figurent en grand nombre et au premier plan. Il aura, dans ses très nombreuses compositions, traité des sujets qui ont préoccupé les hommes et les femmes de son peuple et de son époque, vivant dans un environnement social difficile.
Nous sommes dans la deuxième moitié du xixe siècle. La ville de Mogador dans laquelle vit David Elkaïm constitue alors l'une des cités marocaines les plus dynamiques et les plus prometteuses. La communauté juive, notamment, y est ouverte à toutes sortes d'influences culturelles étrangères et d'abord européennes. On y ressent, légèrement certes, un souffle venu de l'étranger. On y parle de temps à autre d'idées qui ressemblent à ce qu'ailleurs on nomme les Lumières. De nombreux juifs qui y vivent sont des citoyens protégés par des ambasades étrangères. Les juifs de nationalité portugaise ou anglaise y sont nombreux. On reconnaît les derniers au grand nombre de locutions anglaises qu'ils utilisent dans leur conversation, même s'ils n'ont pas le moins du monde conscience de ce que les formules how do you do ou sit down ne sont pas du judéo-arabe (comme ils le croient souvent), mais appartiennent bien à la langue de Shakespeare
C'est peu de dire que David Elkaïm n'a pas une vie des plus faciles. Mais qui à l'époque, surtout parmi les juifs, peut en vérité se vanter d'être riche ou même simplement de vivre dans l'aisance ? David, lui, est, avec sa nombreuse famille, en permanence dans le manque, dans « le rouge », presque au bord de la misère. Comme le furent, ailleurs et en d'autres temps, des poètes-philosophes tels que Salomon Ibn Gabirol ou Abraham Ibn Ezra. Dans la communauté juive de Mogador, on évoque, pour parler de David et de ses difficultés, un proverbe arabe selon lequel « on peut avoir sept occupations professionnelles et pas un sou pour sa subsistance »
Sept métiers ? Il faut dire que de nombreuses fées se sont incontestablement penchées sur le petit David à sa naissance. Il est, raconte-t-on dans la ville, doué dans bien des domaines. On lui prête, entre autres, le don de savoir dessiner, grandeur nature, des portraits, notamment ceux de jeunes couples au moment de leur mariage à la synagogue. Bien plus, il arrive que des gens lui demandent de dessiner, en se fiant à sa seule mémoire, le portrait d'un de leurs proches qui vient de disparaître.
פורים במרוקו – מקורות שונים-מעשה פורים של מעג׳אז
מעשה פורים של מ ע ג׳ א ז
מי כמוך ואין כמוך
מי דומה לך ואין דומה לך
אדון אתה משכיל לעם דל.
ביום רעה תמלטהו לא תחדל.
מעל שמים חסדד עליו גדל.
מה יקר חסדך אלהים: תחלים ל״ו
בני בכורי אותו קראת.
ובזרוע עזך אויביו פזרת.
כי גדול אתה.
ועשה נפלאות אתה אלהים: שם פ״ו
גערת זדים ארורים.
זרחת אור לישרים.
שנת יהללוה בשערי״ם.
כל יראי אלהים: שם ס״ו
דעת פלשתי אחד נטרפה.
אזיל״אלי למעג׳אז בן למסט״אפא.
ואמו רק״ייא שפחה חרופה.
יאבדו רשעים מפני אלהים: שם ם״ח
העמיק בספרי המכשפים.
וחובר חבר לכל אשפים.
ויאמר כי הוא אחד הצופים.
ותהי עליו רוח אלהים: במדבר כ״ד
ועוד מצא פכים גנוזים.
מלאים זהבים ופזים.
וישכור דקים פוחזים.
כל גוים שכחי אלהים:
זד יהיר כלתה נפשו.
לתת כתר מלכות בראשו.
ויועץ עם שומעי רחשו.
ויאמרו לו שאל נא באלהים: שופטים י"ח
חמק שלשת ימים ביער.
ונגלה ברביעי לעמו הבער.
ועל דבר המלוכה פיו פער.
כי נכון הדבר מעם האלהים: בראשית מ"א
טמאים האמינו לאיש כזבים.
וישתחוו לו נערים ושבים.
ואביו אמר ראו אהובים.
בני אחד בחר בו אלהים:
יום ידע המלך שמו מוחמד.
כי זד יהיר כסאו חומד.
והשטן לימינו עומד.
ולא ירא אלהים:
כתב שלח המלך ברוב חרדה.
לשר פלשתים שמו בן עוד״א.
לתפוש בן זדים במצודה.
אין ישועתה לו באלהים:
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
לימים חזר בו יוסטיניאנוס מחוקי ההפליה שלו, שבלי ספק שאבו השראתם מן הכהונה המקומית, בקובץ התקנות 131 של שנת 545 ובקובץ 146 של שנת 553. לא די שמעתה נקבעו כללים ותקנות ליחסיו של 
היהודי עם העולם החיצון אלא שהללו גם התערבו בחייה הפנימיים של היהדות, שתחומם צומצם יותר, על שלבסוף נסתיים בגיטו.
מכאן והלאה החליטה הקיסרות איזה תרגום יווני של התנ"ך יתקבל או יפסל בתוך בתי הכנסת.
הורחבו ההגבלות על שיפוטם של בתי הדין הרבניים : לא רק שנגזר עונש מוות על נישואים בין נוצרי ליהודיה או בין יהודי לנוצרייה אלא באו גם חוקים חדשים, שהעמידו את הסמכות הקיסרית על מקום סמכותם של הרבנים.
המושגים הנוצריים בנוגע לקירבת דם ולקשרי משפחה באו במקום הנורמות של דיני ההלכה; הייבום והפוליגמיה נאסרו. בשנת 938 בוטלה למעשה הסמכות השיפוטית של בתי הדין הרבניים, וכל יהודי הקיסרות נעשו כפופים לשיפוטם של בתי הדין האזרחיים.
מערכת החוקים, שהוכנה במאה הרביעית, שפותחה במאה החמישית ושוב הורחבה במאה השישית, נועדה לשרת את מסע הדיכוי הביזנטי נגד כל גילוי של תעמולה יהודית או אף של חיים יהודיים באפריקה – על כל פנים במקומות שבהם היה תוקף לדברים של בליזאריוס, סלומון וגרמאנוס או יורשיהם.
שכן ביזאקניה ונומידיה גופן הוטרדו בלי הפוגות, במאה שלפני הפלישות הערביות, על ידי התקפות של שבטי הנוודים. ההתנגדות הברברית הבקיעה את הלימַס הביזנטי הרחק מעבר לקו ההגנה הישן של הרומאים.
חלקה הגדול של מאוריטניה הסטיפית, מאוריטניה הקיסרית כולה וכן טינגיטניה, ארץ העורף של טריפולי ושטחי המלֵחָה הגדולים של תוניסיה, היו מעוזם של הנוודים הברבריים הגדולים. נוודים אלה, מתייהדים – קצתם מן הנוהים אחר שרמי הפרישה הנוצריים, ורובם יהודים או אף נוצרים להלכה אך מחזיקים למעשה בסינקרטיזם יהודי עכו"מי – ניהלו מערה ללא רחם נגד היוונים תושבי הקבע.
הם הצטרפו למסורת המרד היהודי בקירני שהמריד את הארץ כולה על השליט הזר. ובעוד שבקיסרות נכנס המאבק בין הכנסיה לבית הכנסת לשלבו החריף ביותר, בעוד היישוב בארץ ישראל עומד בחורבנו ובכל רחבי הקיסרות מתנהלות מערכה גלויה נגד היהודים, ששוב לא היה להם מקום בחברה של חול שנתקדשה למשיח, בעוד שבאפריקה גופה, בבוריון, נענשו מורדים יהודים על שסירבו להתנצר. [anti-both]
אותה בוריון שבה הודלקו המוקדים הראשונים לממאנים להמיר את דתם, רשאים אנו לשער, שעל מנת להיחלץ מלחץ השלטון הקיסרי עזבו היהודים את עריהם ופנו אל ארצם הנרחבת של הנוודים, שכבר נכבשה למחצה על ידי תעמולתם של היהודים.
הרוח הלאומית משכבר הימים – שמצאה את ביויה הנזעם והנואש שהתנגדותם של היהודים לפלישת האמונה החדשה, ילוּדת היהדות, אל העולם העכו"מי – יכלה לשאוב לה כאן תעצומות כוח חדשות.
סופה של המאה השישית עמד גם בסימן של הרגעה דתית בגלילות הכפופים לשלטונה של ביזנץ. הקיסר מאוריציוס אסר להעביר יהודים על דתם באונס וציווה להחזיר להם את בתי הכנסת שלהם. הגירתם של יהודי ספרד, שגורשו על ידי הויזיגוטים בשנת 613 ובשנת 622, חזרה וחיזקה את קהילות היהודים באפריקה.
שקט זב שאיחר לבוא, חיזק בכל זאת את היהדות, שמשבר חדש איים עליה בימי מלכות של פוקאס 602 – 610, וכן בימי היראקלס, הקיסר הביזנטי האחרון, שעתיד היה להיסחף בפרץ המדהים של צבאות האסלאם המנצח.
משך מאה שנה ביקשה ביזנץ לחדש את מפעל ה " רומניזציה " של אפריקה, שהונדאלים העמידו אותו בסכנה חמורה כל כך. עם זאת לא יכלה אלא להשהות את ההתמוטטות על ידי קיום נוכחותה של קיסרות , תכופות, נוכחות שלהלכה בלבד, או קיום המציאות העמוקה יותר של הכנסיה הקתולית.
משום כך קשה לנו להמתיק את המשפט הקשה, שהוציא ההיסטוריון על המלחמה החשאית נגד יוסטייאנוס, ש " ניצל את הארץ על מנת להריקה מכל אשר בה ולשם כך ארגן בה שוד וטבח ". בסופו של חשבון, כיבוש מסוג זה תמיד סופו כשלון טרגי.
ההשפעה הביזנטית הקיפה רק חלק קטן מן הארץ. סביב-סביב היה הברברי, עוֹין הקיסרות הרומית ודתה, עומד על משמר הלימס, שעתה היה קורב כל כך לחוף הים, וממתין לבוא שעתו.
התרופפותה של ביזנץ, ואי ההתאמה שהייתה, כנראה בין נפש הברברי לבין ההוָיה הרומית המתנוונת, שלא השכילה לכבשו, סופן שיצרו חלל ריק בארץ הזאת, ששוב כובש חדש עתיד למלאו – זאת הפעם, הערבי שקיבל עליו דת חדשה, הלא היא דת האסלאם.
סוף הפרק ונדאלים וביזנטים.
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
שרל בוחסירה, נולד בפאס בשנת 1938, הוא בנו של צלם ועבד כטכנאי בדואר בפאס והיה חבר בתנועת הבונים. למד בבית־ספר אורט בקזבלנקה עד שנת 1957 וגויס שם ל״מסגרת״ על ידי אדמון סעדון, וכונה בשם ״פיאר״. הוא יצא להשתלמות ראשונה במונפליה בשנת 1958 בהדרכת יונה זבין. השתתפו בה גם פליקס מונסונגו, מרסל אנתיבי, מישל קנפו ואשתו רחל, סוזן שכורי ושתי פעילות מקזבלנקה, רחל זריהן וליזט אלמוזנינו, שנעצרו אחרי חלוקת הכרוזים. בשנת 1960 יצא להשתלמות שנייה בנווה הדסה שהדריך בה רוג׳ה חמו, בעבר מפקד אזור צפון מרוקו. באחת מן ההפלגות באלחוסימה נעצר על ידי המשטרה לחקירה ושוחרר כעבור יממה.
הערת המחבר : שני אחיו היו פעילים ב״מסגרת״. אחיו דוד נאלץ לברוח ממרוקו מחשש למעצר. אחרי שחרור שרל מן הכלא עלה לישראל, התיישב בירושלים ועבד בחברת בזק. לפי שמואל שגב, אחד משלושת חברי החוליה ניסה לדרוס שוטר במכוניתו כשבאו לעצור אותו. בוחסירה מכחיש את הדבר וטוען שהתקרב מאוד עם מכוניתו לשוטרים שבאו לעצור את חבריו כדי להזהירם מן המעצר. אחרי מעצרו בוחסירה נחקר ועונה במשך חמש עשרה יום במתקן משטרתי ולאחר מכן עבר לכלא. בתום מעצרו, אחרי כחודשיים, עבר לקזבלנקה משם הבריחו אותו דרך שדה התעופה. בשנת 1991 חזר לראשונה למרוקו ופגש את קצין המשטרה ממכנאס שחקר אותו. כאשר התוודע לפניו הקצין הביע את רצונו לבקר בישראל. שגב, יכין, עמי 194. שיחה עם שרל בוחסירה, ירושלים, 3 ביולי 2000
אלי לוי נולד בשנת 1938 בפאס. למד בפקולטה למדעים ברבאט משנת 1956 עד 1958 ועבד לאחר מכן במעבדות בבית חולים צרפתי בפאס. הוא גויס ל״מסגרת״ בשנת 1957 על ידי שמעון כהן שלמד באורט בקזבלנקה וכינויו היה ״ויטליס״. הוא השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1959 עם אלבר בן־סימון, שמעון כהן, מישל פריאנטה ואשתו רשל אסולין ועוד שתי פעילות. היה אחראי על חוליה של שלוחת מקהלה בחוף אלחוסימה. לדבריו, הוטל עליו לערוך סקר בחוף בשנת 1960. גייס לשם כך קבוצת צעירים יהודים שלא היו חברי ״המסגרת״ ולא ידעו למה נועד הסקר. את מסקנותיו מסר בכתב ליוסף רגב שהכיר בשם ״בן״. נסים דנן ואנדרה נידם היו ממונים עליו בעיר פאס.
הערת המחבר : אחרי מעצרו חזר לוי לזמן מה לעבודתו בבית החולים שקיבל אותו לעבודה למרות המעצר. בראשית אוגוסט נסע לספרד ורק אז קיבל הוראה לברוח ממרוקו. יצא מקזבלנקה במטוס צבאי צרפתי עד לפריס. אחרי הגיעו לפריס נתקל לדבריו ביחס משפיל. בישראל נפגשו רבים מן העצורים עם עזרא איילון ועם איסר הראל שביקש לצרפם כעבור זמן למפלגתו רפ״י כקבוצה. עלה לישראל וגר בפורייה ליד טבריה. עובד במעבדות בבית חולים פורייה. שיחה עם אלי לוי, פורייה, 3 ביולי 2000.
במכנאס, התייצבו לוי ובוחסירה בפני מאיר אלבז שהרכיב שני צוותים: בוחסירה מפאס עם חיים רואש ממכנאס עסקו באבטחה, ג׳ימי טולדנו ממכנאס ואלי לוי מפאס טיפלו בהדבקה. בחצות יצאו אלי לוי וג׳ימי טולדנו לשטח. טולדנו, תושב העיר, החליט להדביק את הכרוז המפליל סמוך לתחנת המשטרה. אחרי חצות, סיימו לוי וטולדנו את מלאכתם ועשו דרכם אל דירת מפגשי השלוחה שהייתה באחריות טולדנו. בדרך נעצרו על ידי ארבעה בלשים לבושי אזרחית. רואש שגויס לקבוצת ההפצה הבחין במתרחש והפנה את תשומת לבו של בוחסירה. הם יצאו ברכב שחנה במרחק מה מן המקום ונסעו לקראת שני חבריהם תוך איתות אזהרה לברוח או להצטרף אליהם לרכב, אך לא הצליחו למנוע את המעצר. לוי וטולדנו לא יכלו להכחיש את מעורבותם במבצע שכן נתפסו ובידיהם כרוזים ודבק. לוי אף נאלץ לבלוע ניירות מפלילים אחדים שהיו ברשותו. בוחסירה נסע מיד למקום מפגש שעליו סוכם מראש, שם הודיע למפקדו אלבז על מעצר טולדנו ולוי. הוא התקשר מיד לנידם בפאס בסיסמא: ״האמבולנס בצרות״. עד שלוש לפנות בוקר דאגו אלבז ובוחסירה להשמיד כל מסמך או ציוד מפלילי בעיר. לאחר מכן השאיר בוחסירה את מכוניתו במכנאס, חזר בטרמפים לפאס ונפגש עם נידם.
העתר המחבר : לדברי שרל בוחסירה, כשנעצרו לוי וטולדנו הם לא לקחו את הנושא ברצינות וחשבו שישחררו אותם מיד. שיחה עם שרל בוחסירה, ירושלים, 3 ביולי 2000.
חיים רואש שהתלווה לבוחסירה הדביק לבד את הכרוזים ולא נעצר בשטח. רואש נולד במכנאס בשנת 1940; אביו היה בעל חנות בשר בעיר; למד בבית־ספר אורט בפריס משנת 1955 וחזר בחודשי הקיץ למכנאס. בשנת 1960 גויס ל״מסגרת״ על ידי ג׳ימי טולדנו והיה בקשר עם אנדרה נידם ושרל בוחסירה. פעל בשלוחת מקהלה, ועד למעצרו עסק בהסעת משפחות בדרך מקזבלנקה עד לחוף הים תיכוני. כשנודע לו על מעצר חבריו במכנאס, הודיע לו אלבז שהוא בסכנה ושעליו לצאת מיד את מרוקו, אך זה הספיק רק להשליך לביוב העירוני את הרובה שהחזיק במכונית ולא להסתתר, ונעצר בביתו באותו ערב בידי שוטרים חמושים. הוא הכיר בין השוטרים את מפקד המשטרה שהיה בקשרי ידידות עם משפחתו, ניסה לברוח מן הבית, אך השוטרים ירו אחריו ובאחת אחר חצות נעצר ונלקח לחקירה במתקן משטרתי בעיר. ייתכן שעוד חוליות שכללו את גבי כהן ואת ג׳ורג׳ בן־זינו, פעלו אף הן בשטח.
הערת המחבר : במקום פגש רואש את בוחסירה שהולבש בג׳לבה. להערכתו היו במקום כ-46 עצורים, בהם שמעון מרציאנו וג׳ורג׳ בן־זינו ממכנאס ובחורה אחת. בהתחלה חולקו לקבוצות של כעשרים איש ולאחר מכן נכלאו בתאים בודדים. עבר חקירות מלוות בעינויים ובמכות חשמל. עם שחרורו שהה כשישה חודשים בבית חולים ועזב את מרוקו רק בשנת 1967. דרכונו נלקח ממנו על ידי המשטרה והוא חשש לעזוב את מרוקו פן יתנכלו למשפחתו. בעל חנות בשר בקריית־ים. פרסם את סיפור מעצרו במוסף הקריות. ערי המפרץ. בשם ״מחתרת יהודית במרוקו״ מאת עדי יפה. שיחה עם חיים רואש, קרית ים, 31 ביולי 2000.
קריאה בתורה אצל י.מרוקו
ראשון פרשת ויגש נוסח מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת ויגש בנוסח יהודי מרוקו
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 
הערצת הצדיקים בסאלי
רבי אברהס אוריול (אוריור)
צדיק נערץ זה אמנם קבור בעיר דאד, אלא שבהיותו שד״ר מארץ ישראל, הגיע כנראה גם לסאלי ושם שהה תקופת מה, לכן סופר כי החדר בו התגורר, הפך למקום מפורסם אליו הגיעו חולים והתרפאו בזכות הצדיק. מסיבה זו כנראה, אנו מוצאים שיהודי סאלי נסעו לקברו בעיר דאד.
רבי אליעזר דאבילא
עליו סיפרנו בפרק חכמי סאלי, היה מהנערצים שבצדיקי מרוקו ומגדולי רבני סאלי.
על קברו משתטחים עד ימינו ורבים סיפורי הנפלאות סביבו. בכל שנה ציינו את יום הילולתו ועלו לציונו ברבאט.
רבי אפרים מאימראן
צדיק שהיה חי בסאלי ונפטר לפני כ־500 שנה. גולבין כתב כי נמצאה מצבתו בבית העלמין הישן בסאלי.
רבי דוד בן צאפת הלוי הקדמון
אודותיו דיברנו בפרק חכמי סאלי. טמון בבית העלמין הישן ולכבודו ערכו סעודת הילולא.
רבי חיים בן עטר הקדמון
על רבי חיים דובר בפרק חכמי סאלי. רבי חיים הזקן טמון בבית העלמין הישן. על קברו הרבו להשתטח וערכו לכבודו סעודת הילולא.
קבלה בידי אבותי, כך סיפר לי מו״ר אבי הי״ו, שהתפילה לפרנסה המופיעה בסוף תפילת יוה״כ בסידור ״זכור לאברהם״, נכתבה על ידו ולא ע״י אוהחה״ק כפי שנוטים לחשוב. סמך לדבר ניתן למצוא בכך שבראש התפילה כתוב שנכתבה ע״י רבי חיים בן עטר הזקן וזה היה כינויו של סבו זה של אוהחה״ק.
מחוץ למלאח, בסמוך לשער המלאח (״באב אל מלאה״), היתה סימטת רבי חיים בן עטר ובה חדר בו התגורר ושימש לו כמקום לימודים, בחדר זה השתמש גם נכדו אוהחה״ק. ליהודים לא נתנו להיכנס אלא רק להדליק נרות ליד המדרגות. ניתן היה לעלות עד המדריגה השביעית.
שומר היה יושב שם בפתח וכל שבוע היתה מגיעה אישה שהיתה מנקה את החדר ומדליקה את נרו.
רכי חייס םן עטר – אוהחזז״ק
עליו נכתוב בקונטריס ״עוטר אור״. זכה לתהילה עולמית ויום הילולתו ביום ט״ו בתמוז נערך משנת פטירתו – שנת התק״ג עד ימינו.
בכל שנה הולכת ומתעצמת ההילולא הנערכת בכל אתר ואתר ומזכירה את הילולתו של רשב״י
רבי חייס טולידאנו
המהרח״ט של סאלי, רבי חיים שנפטר בשנת התל״ג נחשב לצדיק גדול בעל מופתים. (א)
רכי יחיא חייס אסולין
הוא דודו של הרב יוסף אלמליח מסאלי. רבי יחיא הוא מחכמי סאלי אשר מסיבות לא ידועות הגיע לג׳דידה ושם נקבר. מקום קבורתו הפך למקום עליה לרגל והשתטחות לכל יהודי הסביבה עליהם הוא נערץ.
רבי יחיא רוימי
על רבי יחיא נקרא במקורות כאחד מצדיקי סאלי הקדומים. לא נודעו פרטים על חייו, על תאריך פטירתו ועל מקום קבורתו. קרוב לוודאי שנקבר בבית העלמין הישן בסאלי.
רבי יצחק קוריאט
מצדיקי סאלי הקדומים, לא נודעה שנת פטירתו. בפתח בית העלמין ניצבת קבורתו בחדר. על המצבה נכתב ״מצבת קבורת הרב הקדוש, המלומד בניסים כמוהר״ר יצחק קוריאט״.
סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל שרבי רפאל אלנקאוה, נהג כל בוקר להשתטח על קברו, לפני שהלך לבית הדין ולבית המדרש.
מול קרמה (כעל התאנה)
היה חדר בסאלי הקרוי על שמו של צדיק נסתר ונעלם זה. יתכן ומדובר בצדיק שבמקנס הקרוי בשם זה וטמון ליד עץ תאנה בבית העלמין הישן שם. גם כאן יתכן שהצדיק שהה תקופת מה בסאלי ואת חדרו הפכו לחדר תפילות.
מסופר שהיו מביאים חולה והיו מורחים על גופו מיץ מפרי התאנה מהעץ שהיה בחצר.
סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי
בתיה כרמי
סוד הפמוט
צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.
הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.
הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום
שיקום הרובע היהודי בעקבות האנוסים בפורטוגל.
(סוכות תשנ״א)
משלחת פולקלור עירונית של הרצליה שיצאה לפורטוגל, יצרה קשרים עם ערים בהן קיימות קהילות של צאצאי היהודים האנוסים. בעיר קסטלו דה ויד הסמוכה לגבול ספרד, הביעו רצון לשקם את הרובע היהודי ובית-הכנסת העתיק. בהרצליה החליטו לנצל את ההזדמנות וליצור את הקשר. כך נולד הרעיון לשלוח משלחת נוספת. ביה״ס התיכון המקיף נבחר לתפקיד.
ל-15 התלמידים שנבחרו, התלוו, נציג מטעם עיריית הרצליה, מר אהרון זר, הגב׳ מיכל אורן, חוקרת היסטוריה ממכון ״יד בן צבי״ בירושלים שהייתה ממונה על נושא החפירות, מנהל התיכון מר יצחק בר-לב והמורה מלי פז.
מצויידים בארבעת המינים ובאביזרי בנייה וקישוט, יצאו חברי המשלחת, לקראת חג הסוכות לפורטוגל.
על הנסיעה, החוויות והפעילות שנעשתה שם, שמענו מהמורה מלי פז – עמוד הקלון, אשר בכיכר העיר ״קסטלו דה-ויד״ – בפורטוגל, היה עד למחזה מיוחד במינו. לא עוד יהודים מועלים על מוקד ומוקעים קבל עם ועדה – אלא קבלת פנים נרגשת ולבבית, לקבוצת נערים ונערות ישראלים, תלמידי כתות יא׳ בתיכון המקיף קרית חינוך בהרצליה. במסגרת האירועים ״ספרד 92׳׳, למלאות 500 שנה לגירוש ספרד ופורטוגל – ולאחר שנשיא פורטוגל, מריו סוארש, התנצל ברשתות הטלוויזיה בפני היהודים על פעולותיה המבישות של האינקוויזיציה, החלו בפעולות לאיתורה של יהדות פורטוגל. בעיירה הקטנה קסטלו דה־ויד, קיים רובע יהודי גדול ויפה ובו 1200 בתים. לפני כשנתיים, נתגלו, באופן מקרי, בית הכנסת וארון הקודש שבו – והמקום הוכרז כאתר חפירות.
באישור משרד הארכיאולוגיה הפורטוגזי, הצטרפו תלמידי המשלחת מהרצליה, לחפירות אלו. אחת הפעולות הראשונות של הנערים הייתה, לתת למבנה בית-הכנסת, צביון יהודי ולהדגיש את קדושת המקום.
לצד הציון ״סינגוגה״ SINAGOGA – כתבנו שלט מאיר עיניים בעברית ״בית-כנסת״. מעל ארון הקודש, נתלתה הכתובת ־ ״שיוויתי ח׳ לנגדי תמיד״. הכנו כיפות, שהונחו במקום בולט לעין בבית-הכנסת ובגומחה המיוחדת לכך, הוצבו פמוטים ונרות.
תושבי העיירה, שהם כולם נוצרים קתולים אדוקים, פתחו את בתיהם ואת לבותיהם בפני הנערים והנערות הישראלים, ששהו שם כשבועיים ימים. הביקור נערך בתקופת חג הסוכות. נבנתה סוכה נאה ומקושטת על מרפסת בית המלון הגדול של העיר. הנערים הזמינו את מארחיהם אל הסוכה. בערב חגיגי ומרגש, למדו הפורטוגזים מעט על מנהגי חג הסוכות שלנו – הכירו את ארבעת המינים ושמעו, מדוע מצווים אנו לשבת בסוכות. הערב הסתיים בשירי חג ובשירים ישראלים.
בערב שבת, הדליקה כל בת בבית מארחיה, נרות-שבת, שהביאה מהארץ והסבירה את משמעות המצווה. להפתעתן של כמה בנות – ענו המארחים הקתולים ״אמן״ אחרי הברכה. בהזדמנות זו למדנו לדעת, שבבתים רבים קיימת גומחה מיוחדת, המכוסה בווילון או סגורה בדלתות עץ קטנות, בה נוהגים בני המקום, מסיבות בלתי ברורות להם, להדליק נרות ביום שישי ולסגור עליהם. האם אפשר לראות בזה שריד למנהגם של היהודים שנאנסו להמיר את דתם ושהשתדלו לשמור בסתר את יהדותם ?
מנהג מיוחד יש לבני המקום – בערב חג הפסחא מקיפים תושבי העיירה את עירם בתהלוכה, כשהם מובילים כבשים ומצלצלים בפעמונים. הכבשים נשחטים ועולים על שולחן סעודת החג שלהם באותו ערב. האם אפשר להתעלם מן הקשר בין מנהג זה ובין קרבן הפסח שלנו ?
שרידי היהדות צצים ועולים בעיר זו שכל תושביה, מכריזים על עצמם כקתולים מאז ומעולם. כולם, פרט לאדם אחד, בעל חנות לממכר תכשיטים וכלי כסף – מר קוניה שמו, שמספר לכולם, שאחד מאבות אבותיו היה יהודי. אותו מר קוניה התלווה אלינו למשך שעות ארוכות. בכל עתות הפנאי שלו, סייר עמנו והביא אותנו לכל פינה ברובע היהודי, הג׳ודריה.
בסיורנו ברובע היהודי, אי אפשר היה להתעלם מן העובדה, שנעשו נסיונות לטשטש ולהעלים את המזוזות בפתחי הבתים. סימנים רבים של חורים, שפעם, לפני 500 שנה, שמשו לקביעת המזוזות, סימנים של איזמל שעקר מזוזות מן הפתחים, שיוף שנעשה לצורך הסתרת החריץ בו נקבעה המזוזה ועוד ועוד.
חריטות חפוזות של צלבים על פתחי הבתים – כדי להוכיח לעינו של הבולש מטעם האינקוויזיציה ־ שכאן גר נוצרי. כל זה מתאר ומנציח את הטרגדיה של יהדות ספרד ופורטוגל.
כפי שנאמר, היום כל תושבי העיר קסטלו דה-ויד, הם קתולים ואינם מודים ואינם מודעים לעובדה, שחלק מהם שייך ל״נוצרים החדשים״, כפי שהם מכנים את האנוסים. אך אם נעמיק ונתרחק מהגבול הספרדי ומצפורניהם של שלוחי האינקוויזיציה, נגיע לעיר קטנה – בלמונטה, בה התרחש אירוע מפתיע ומרגש. מספר משפחות שחיו במשך מאות בשנים כנוצריות ־ אך תוך ידיעה כי הן שייכות ל״נוצרים החדשים״ החליטו לפני מספר שנים, לחזור לחיק היהדות. מספרן של אותן משפחות הלך וגדל וכיום מונה הקהילה היהודית, שחבריה עברו גיור כהלכה, כ-60 איש. נשיא הקהילה ביקר מספר פעמים בארץ והוא אף דובר עברית.
הנערים והנערות מהרצליה, התארחו בבתי התושבים ויצרו קשרים יפים וחמים עם הנוער המקומי.
אם יזדמן אורח ישראלי, לעיר הקטנה קסטלו דה-ויד, ויראה צעירים רוקדים במרץ ״ושאבתם מים בששון״ או ״יש לנו תייש״.״, או ישמע שירים ישראלים – ״הבאנו שלום עליכם״ ו״הבה נגילה״ ־ אל יתפלא ! זהו חותמם של ילדי כתות י״א מהתיכון המקיף קרית חינוך בהרצליה.
קשה הייתה הפרידה. נחלי דמע ניגרו, גם מעיני האורחים וגם מעיני המארחים.
אנו מקווים כי בקרוב נארח גם אנו את ידידינו החדשים, בני קסטלו דה־ויד.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
קוים לדמותו.
של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.
ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.
פיוט לכבוד השבת סימן אני יחייא אדהאן חזק.
נועם לכה דודי גזרת יהלום.
אל אהובי אקרא בחִבת. בואו נצא לקראת שבת
נשים אנשים התאספו. לכבוד שבת בשלו אפו. אל תיגעו ואל תיעפו. מלהכין צרכי השבת
יחד ישראל כולכם. קטנכם עם גדולכם. אל תחושו למניינכם. ותנו כבוד לאל ששבת
יוצר הכל בחוכמתו. מדי שבת בשבתו. צוה את קהל עדתו. לכבד את יום השבת
חובה ללמוד הלכות שבת. לשמור אותם כאישון בת. מלעבור על שום אחת מטל מלאכות בשבת
יום יום זכרו את יום השבת. מיום ראשון עד יום השבת. לקבל תוספת מנשמת. אלהים חי כמו בשבת
יזהר מאוד לקבל שבת. מבעוד יום בעם רבת. ירחוץ גופו מכל חלאת. עוון ואשמה בשבת
אומר מקצת דיני השבת. הצריכים לכבוד שבת. לאשר מצאה ידו כמסת. לא יחסר כל דבר בשבת
אור השישי אחר התפילה. יקרא פרשה מלה במלה. עם הצבור היא מעולה. תמיד מדי שבת בשבתו
דבריה הם דברי טעם. להנצל מחרון זעם. בחר בנו מכל העם. להבדיל בין חול לשבת
הוי זהיר אחרי זאת. לספר את השערות. צפרניך יהיו קצוצות. יד ורגל קודם השבת
אחר תלך לטבילה. להעביר זוהמא גדולה. במצח רושמה מגולה. גם לקבל הארת שבת
נחץ ובוא אל הבית. מים חמין תכין בזוית. וגם נרות בשמן זית. טוב להדליק אורות בשבת
חליפות בגדים היא מצוה. להקביל את כלה נאוה. להשכיל שר בן נענה. אין לו חלק ביום השבת
זהיר תהיה בתפילה. כוונתה היא גדולה. ובפרט בשבת כלב. כמה מעלות טובות לשבת
קולנו תשמע ברצון. תעננו בעת רצון. קבץ את שארית הצאן. אז נשמח כולנו בשבת.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
מן הראוי להביא כאן את סיפור המעשה בשנים עשר דגלים המונפים בפארק אשקלון, לכבוד ההצדעה
להתיישבות יהודי מרוקו בישראל. המעשה מתאר את כמיהתה של יהודייה ממרוקו לארץ ישראל והוא דוגמא אחת לכמיהה האמיתית שהייתה קיימת ואשר עברה כחוט השני מדור לדור בקרב יהדות מרוקו. בערגה שחשו יהודי מרוקו ביחס לארץ ישראל וברצון העז שלהם לעלות אליה וליישב אותה היו טמונים הבסיס והעוצמה הנפשית שהיו דרושים להם כדי לעזוב ארץ נושבת ולבוא וליישב ארץ ריקה, לעזוב בתים ולבוא ולהתגורר באוהלים, פחונים וצריפים, להניח למקצוע החייטות, הנגרות, הצורפות או המסחר ולעסוק בחקלאות- מקצוע שהיה בזוי בעיני יהודי הגולה ולעמוד שעות ארוכות בשמש היוקדת, להסתפק במועט ולגור במה שמכנים יהודי מרוקו " פלאכלה " ( שום מקום ) את כל אלה ניתן היה לעשות רק מתוך אהבה יוקדת ואמתית, כפי שמראה הסיפור הבא:
שנים ־ עשר הדגלים של שבטי ישראל המונפים לפנינו בגאון, הם מלאכת עשייה חשאית שנמשכה יותר מעשרים שנה. הדגלים נתפרו בסתר בעיר קזבלנקה שבמרוקו בידי רחל תורג׳מן יהודייה ציונית שחלומה היה לראות אותם מונפים בשמי מדינת היהודים. כל חייה חלמה רחל לעלות לישראל והמתנה שתכננה להביא עימה לארץ הקודש הייתה הדגלים הללו. בשל הקושי להשיג בגלות מידע מהימן אודות צורתם המדויקת של סמלי השבטים, ערכו רחל ובעלה מחקר יסודי וחשאי אחרי כל סמל וסמל. רק אחרי שעלה בידם לאסוף מספיק פרטים החלה עבודת התפירה. תפירת הדגלים נעשתה בהסתר, במרתף בבית, שמא מישהו יגלה ויחשוד בהם, זאת משום שיהדותם לא הייתה ידועה לכל. אחרי שסיימה לתפור את תריסר הדגלים תכננה רחל להגשים את חלומה לעלות לישראל. אולם אז, למרבה הצער, חלתה ונפטרה. בצוואתה ביקשה רחל שהדגלים יועלו לארץ הקודש ויוצגו בה לראווה. כאן החלה משימת הברחתם לארץ, משום שגילויים עלול היה לסכן את בעלה וארבעת ילדיה. דגל אחר דגל הוברחו ממרוקו. תחילה לצרפת, שם נאספו בביתו של קרוב משפחה, ומשם הדרך לישראל כבר הייתה קלה יותר.
בחודש סיוון תשס״ד הושלמה המשימה, עת הוצבו הדגלים כאן בראשי התרנים, כשהם מסמלים את הכמיהה האין סופית לארץ הקודש של בני העם היהודי בכלל, ושל יהודי מרוקו בפרט, ואת המחשבה הבלתי פוסקת של יהודי התפוצות באשר הם על ארץ ישראל.
סיכום
מי שמצוי בהיסטוריה של א״י בעת החדשה ומכיר את הקשיים שליוו את החלוצים בני העלייה השנייה והשלישית בבואם להקים צורות התיישבות חדשות, עומד משתאה לנוכח התכונות הזהות שגילו אחיהם, החלוצים החדשים מקרב יהדות מרוקו, בשני העשורים להקמת המדינה. חלוצים חדשים אלה התפרסו בכל רחבי הארץ, הסתפקו במועט, לא אחת היו מתוסכלים מהקשיים הרבים שניצבו בפניהם, אבל שמחתם לא ידעה גבול כאשר השיגו את מטרתם. רובם עלו כשהם כבר בעלי משפחות והורים למספר ילדים, ובכל זאת ניצבו מול אתגרים קשים ויכלו להם. בסקירה שהובאה לעיל, נעשה ניסיון להציג בצורה תמציתית ביותר, ועל ״קצה המזלג״, את התרומה של יהדות מרוקו לבניין הארץ בתחום ההתיישבות. מתוך החומר הרב על הישובים הרבים לא ניתן היה, בגלל מגבלה של מקום, להביא אלא רק את הנושאים המרכזיים ובקווים כלליים בלבד. אין זה סוד, שלכל אחד מהישובים או מהמושבים שהוזכרו, ואלה שלא הוזכרו (ועל כך אנו מתנצלים מראש בפני אלה שלא הוזכרו), יש סיפורים רבים היכולים להאיר את הדברים מהפן האישי. ביום ההצדעה לכבוד ההתיישבות מצאנו לנכון להניח לרגע לתחלואים ולקשיים ולהתמקד בתרומתה הגדולה של יהדות מרוקו ובפרק המפואר שהיא רשמה בתחום זה בתולדות המדינה. ביום החג ביקשנו להתמקד בעשייה של חלוצים אלה שנטעו יערות, הקימו מושבים ועיירות במקומות שרגל אדם לא דרכה בהן לפני כן, שבהתיישבותם לאורך גבולות הארץ: במושב, בעיר, בעיירת פיתוח ובקיבוץ שמרו עליה בגופם ועשייתם זו הוסיפה את אחד הנדבכים החשובים ביותר לבניין הארץ והכינה את התשתית לקליטת העלייה החדשה.
ברצוני להודות לכל האישים הנכבדים שהעניקו לי מזמנם ועזרו לי בחיפוש אחר נתיבים שונים בתחקיר לכתבה זו.
הצדעה והחוברת בשיתוף :
ברית יוצאי מרוקו בישראל, האיחוד העולמי של יהודי מרוקן, הפדרציה הספרדית בישראל, ועד העדה המערבית בירושלים, המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ותנועת " ביחד ".
הסוכנות היהודית, עיריית אשקלון – המחלקה לאירועים ותיירות, רשות הטבע והגנים, מועצת הצמחים, משרד החקלאות, משרד הקליטה, המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, משרד התיירות וקרן קיימת לישראל.
סיום החוברת
רבי ישראל נג'ארה
היסודותהספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי
פעמים 49
ענייני משקל
בתחום המשקלים, שירתו של נג׳ארה מעמידה תמונה מעניינת. כאמור, השיטה ־כמותית שלטת באופן מוחלט בשירי־החול שלו. אבל בין יתר שיריו השקוליםהמשקל הכמותי נדיר מאוד: כ־30 שירים בלבד מתוך כ־700 שקולים בשיטה ־כמותית. רוב שירתו עומדת בסימנה של שיטת שקילה חדשה, הברתית־פונטית. בשיטה זו מונה המשורר מספר מסוים של יחידות הגייה בכל טור של שיר, כאשר השוואים הנעים והחטפים נמנים כשאר התנועות. המהלך הזה, כפי שידוע, איננו חידושו של נג׳ארה. הוא מתועד לפני ימיו: בפרובאנס, באיטליה ובמזרח. חידוש זה הוא מן התמורות החשובות שנתחוללו בשירה העברית מאז התחילה לשקול במשקלים מדויקים. לכאורה השינוי קטן מאוד, שהרי השיטה ההברתית־פונטית אינה יותר מאשר התאמה פשוטה של השיטה ההכרתית הדקדוקית הספרדית אל דרך הגייתה של העברית ברוב קהילות ישראל בתקופה הזאת. בעיקרון, שורה של שמונה הברות דקדוקיות זהה לגמרי לשורה של שמונה הברות פונטיות, אבל ההבדל בין השתיים, כרושם הנקלט מקריאתן השקולה בשתי השיטות, הוא עצום. בכל זאת גם במהלך זה אין בגידה אמיתית, עקרונית, באסכולה הספרדית ובשיטות האירגון השירי שלה. נג׳ארה והמשוררים שהשתמשו בשיטה זו ספק אם ראו את עצמם מחדשים בתחום הזה. הם ודאי כיוונו רק לתקן תיקון נחוץ בשיטת השקילה של הפיוט הספרדי.
ד. סוגים ותכנים
בעניין הסוגות (הז׳אנרים) יש הבדל ניכר בין הסוגים הנפוצים בפייסנות הספרדית ובין אלה המיוצגים בשירי ר׳ ישראל. ההסבר לתופעה הזאת טמון לא ברצונו של הפייטן המאוחר לנתק עצמו מן המסורת שהכיר, אלא בשינוי שחל במשך הדורות במעמד הפיוט בתוך תפילת החובה. מחד גיסא, נדחקה רגלה של הפייטנות מן התפילה, ומאידך גיסא נוצרו הזדמנויות חדשות לאמירת שירי־קודש בהקשרים חוץ־ ליטורגיים, שהבולט בהם הוא ההתכנסות לאמירת שירי־הבקשות. להזדמנויות כאלה הקדיש ר׳ ישראל את מירב מרצו וכוחו. אבל במורשת נג׳ארה יש גם לא־מעט סוגי פיוט המוכרים לנו מספרד, והם מעוצבים בתבניות דומות או זהות למקובל שם, כגון פיוטי ׳מי כמכה׳ ארוכים מאוד, תוכחות, תחינות, קינות לתשעה באב וכן מספר לא־ מבוטל של רשויות. שירים אלה באים בקובץ השלישי של ׳זמירות ישראל׳, ׳עולת חדש׳, וכן במפוזר בספר ׳שארית ישראל׳. הואיל ושירת־הקודש היא שירה פונקציונאלית, סוגי השירה המצויים במורשתו של פייטן משקפים את צרכי קהילתו. בסוגי פיוט אלה, הנהוגים גם במזרח בימי נג׳ארה, ניכרת אפוא נאמנות בולטת שלו למסורת הפייטנות הספרדית.
חוקרים ראשונים ואחרונים העמידו על המקום המרכזי שנושא הגלות והגאולה תופס בשירי ר״י נג׳ארה. אכן בכשני שלישים ממספר שיריו עולה נושא זה, אם מעט ואם הרבה. ברור שאין חידוש בעצם העיסוק בתכנים אלה, שפירנסו את השירה העברית והפיוט מאז ראשיתם. החידוש הוא בגודש הרב של פיוטים הדנים בעניין זה אצל נג׳ארה — כלומר הבדל כמותי יותר מאשר מהותי. התעלמותם של חוקרים מן הנושאים המגוונים, שהם מחוץ לתחום ׳גלות וגאולה׳ בשירת נג׳ארה, מטשטשת את המראה האמיתי של תכני יצירתו. הנושאים הללו חופפים בהרבה מקרים את המצוי בשירה הפייטנית לדורותיה, אבל יש בהם גם מרכיבים יוצאי־דופן כגון עניינים אישיים, דברי מוסר כלליים, התייחסות למסגרות אשר לעיטורן נועדו השירים (נישואין, מתן צדקה, הדלקת נרות של שבת ושל חנוכה וכדומה). ריבוי העיסוק בנושא גלות-גאולה אפשר שהוא קשור ביעודם של חלק ניכר משירי המשורר, שהם שירי־ בקשות, ונועדו להישמע במעמדים, שעיקר תכליתם היתה לבקש על הגאולה. מכל מקום אין כאן סטייה מן המסורת התמאטית של הפיוט הספרדי אלא היערכות כמותית שונה.
בפיוטים בנושא הגאולה, מרבה נג׳ארה לעצב את שיריו במהלכים אלגוריים, שמתארים את מצבה של כנסת־ישראל בגולה ואת תשוקתה להיגאל, בתמונות מרהיבות ונועזות של קשרי אהבה רגילים. המהלך האלגורי בשירים הללו הוא מורשת הפיוט הספרדי הקלאסי, הידועה מימי רשב״ג. בחלק גדול מן היצירות הללו יש גםשאיבות עמוקות מאוצר המוטיבים של שירת החשק העברית בספרד ושל מה שחדר מן המקור הזה אל הפייטנות הספרדית הקלאסית. מוטיבים כגון: סבל הנדוד והפירוד, אכזריות האהובה (החשוקה), עיניה היורות חיצים, יופיה הנאדר, נשיקותיה המתוקות והמשכרות וכד׳. אין כאן אפוא חידוש של נג׳ארה אלא הגדשה מסוימת של היסודות המסורתיים. אבל לעיתים הוא חרג בתעוזתו בשימוש במוטיבים כאלה, גם מעבר למצוי בפיוט הספרדי, ועל כך הוא זכה לביקורת חריפה מבני־דורו. יש בשיריו אולי גם איזו הנמכה של נעימתם אל כיוונים ליריים־אינטימיים יותר בדו־שיח בין הנפשות הפועלות. כיוון זה הוא, אולי, פועל יוצא של האקלים העממי־מיסטי האופף את מכלול יצירתו.
בהקשר הזה עולים לפנינו בשירי נג׳ארה, לא רק תמונות ומוטיבים שיגרתיים, אלא גם צירופי לשון טיפוסיים, הלקוחים ישירות משירת־החול של משוררי ספרד. כך למשל: ׳עד אן אש נדוד כי תוקד׳ ׳.ירהיבוני עיניךיפה בעת ירמזון // רבים חללים יפילון ובחצים ילחמון׳ יפעתך תמה מביש חמה מחפיר ירח " ימתק לפי יין חכך בו מייי אשכר׳ ועוד כיוצא באלה.
ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
הדר אמר ניתבוה ניהלי ואברי ביה נפשאי. א״ל רב יוסף כבר זכו בו עניים. ואע״ג דליכא הכא עניים, אנן יד עניים אנן. ה״נ בנ״ד כי במה כח הקהל ליתין לחכם הנז׳ הקרקע הגז׳ אחר שהוקדש וכ״ש שלהד״מ, ומעולם לא נתנו הקרקע לשום נברא בעולם ע״כ טענתם. הרי שאפי׳ אחיהם התובעים הודו שהיא של הקהל, אלא מכח שכתוב בשטר מכר למכור וכוי טענו שמא אח״כ בשעת שטר מכר חזרו ונת
מה לחכם והם עצמם לא אמרו אלא שמא, ידעו שהיא טענה גריעא כי אחר שהקדישוה לאו כמינייהו לתתה במתנה וכמ״ש יויראה הרואה דבר חדש, שהמציאו לפני שטר הסכמה שהסכימו הקהל של התושבים על בה״ך הגדולה שנחרבה היי׳ג והסכימו על החכם השלם דון כמה״ר שמואל א״ן דנאן בנו של החכם כמוחר׳יר סעדיה זלה״ה ובחשבון מדויק נמנו וגמרו שחתומים הקהל מאה ועשר חתימות ונתנו לו רשות להשרר בה כחפצו ורצונו ולשם נאמר וכתוב בתוך ההסכמא שנשבעו ש״ח׳ וכר ע״ד המקום ב׳׳ה בלי הפרה לקיים הסכמתם מה שהושיבו החכם הנר על כן אבותיו ושם נאמר בהסכמה וז״ג [= וזה נוסחה] קבלנו ע״ע״ אנו חחתו׳ שכל מה שהיה להחכם השלם כהה״ר סעדיה אך דנאן זלה״ה בשליחות ובחיזון של בה׳׳ך הגדולה הי״ג שישב על כן אבותיו החכם השלם הר׳ שמואל יצ״ו בנו. והרשות בידו לעשות כל מה שירצה בשליחות ובחיזון, ואנו החתו׳ נשבענו וכוי ולבסוף כתב אנו החתו׳ אעפ״י שר׳ גסים כהן יצ״ו הוא אדם נכבד וחשוב עכ״ז ראינו שהה״ר שמואל ברכ״ה סעדיה הוא גדול ממנו בחכמה וביראת ה׳ [מןהדו״ר נסים הנז׳ וזכה בחלק הר׳ נסים״.
ושמענו מנה תרתי חדה דאפי׳ בה״ך הגדולה— היתה של קהל התושבים, כמו שמבואר דלא נתנו רשות לחכם אלא לגבי שליחות וחיזון בה״ך, אבל בה״ך היא של הקהל. ומזה אנו למדין כשנחרבה הבה״ך הגדולה לא נכנס לשרת בה כי אם זרע החכמים הללו שהוא נכדו של הרב מוהר״ר סעדיה והוא בנו של הרב (ש)מוחר״ר שמואל זלה״ה ששימשו בבה״ך הגדולה כנ״ל וא״כ אחר שנתברר שבה״ך הגדולח היא של התושבים, וע׳׳י הקהל נתמנה הרב הגדול כמה״ר סעדיה ז״ל גם מינו אחריו כמוהר״ר שמואל זלה״ה ודחו בידים לכה״ר נסים הכהן שמינו אחר פטירת כמוחר״ר סעדיה קודם שגדל מהר״ש הנד וכשגדל קבלו עליהם מהר״ש ונתנו טעם הקהל. משום שניחא להו במהר׳׳ש יען שהוא מלא חכמה ויראת ה'. גם המציאו לפני שטר מכר לחצר קטנה הסמוכה לבה״ך הגדולה ועדיין היא קיימת שנתבאר משם שהשטר מכר הוא לזכות הקהל ומממונם, ועשאוה עזרה לבה״ך הגדולה מממון הקהל כמבואר משטר מכר מבלי אמצעות חכם אלא ע״י הקהל וכתוב שם בעד כללות הקהל.
גם המציאו לפני בעלי בה״ך שטר מינוי אחר לחכמים לשרת [עמי 3] משנת שצד לפרט מהיצי׳ בבה׳׳ך הגדולה וז״ל ף
4 ״אנו החתומים הסכמנו בטענת כל בני קהלינו ק״ק של בה״ך הגדולה לתושבים הי״ג שבזו האלמלאח המונהגים ע״י ואנו אומרים שהחכמים השלמים הה״R שלמה אן׳ דנאן נר״ו והר׳ סעדיה – ר׳ שלמה, אחיו של ר׳ שמואל — הרשב״ד, ור׳ סעדיה הוא בן ר׳ שמואל.
הם יהיו לבד משרתי אלקינו, וחלקנו להם השירות בזה אופן: הה״ר שלמה הנז׳ יעמד חי במדרגת ראש ישיבה כל ימי חייו יובן לקריאת ההלכה עם בעלי הישיבה וגם דרשת שבת בנתים מהיום וכוי, ודרשת שבת הגדול תהיה לו להר׳ סעדיה שבכל שנה יי. וחלקנו להם תפלות ימים טובים וכוי״ וחתו׳ שבעה ראשי קהלם ע״כ. וא״כ זה הוכחה רבתי שהבה״ך זאת ש[נ]עשית תמורת הבה״ך הגדולה שנחרבה הי״ג היא של הקהל ומנכסיהם נעשית ואין ספק דודאי לא נתונה אלא עדיין היא של הקהל וכמה ראיות יש לזה חדא:
יהודי צ.אפר. וארץ ישראל –
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן
עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.
במשך הדורות הארוכים של הגלות, לא פסקה מעולם עליית יהודים מצפון אפריקה לארץ ישראל. הן עליית יחידים אשר באו לחיות את שנותיהם האחרונות בארץ ישראל ולהקבר בה, והן עליית קבוצות אשר התכוננו להשתתף החידוש יישובה של ארץ ישראל.[anti-both]
להלן נספר בקיצור על רבי חיים בן עטר, איש מופלא אשר עלה ארצה בקיץ תק"א – 1741 – בראש קבוצת עולים מאורגנת ואשר תכנן לייסד בירושלים מפעל רוחני רב מימדים לפי תפיסת הימים ההם. בחלקם הראשון של דברינו נתאר את תולדות חייו של רבי חיים בן עטר, את אישיותו ואת סיפור עלייתו ארצה. בחלק השני נציג את תפיסתו של רבי חיים בדבר מקומה של ארץ ישראל במסכת הרעיונית של תורת ישראל.
פרטים אישיים מועטים בלבד נותרו לנו בכתובים על רבי חיים. בכל זאת צירופם של הפרטים בתוספת הערות אישיות הפזורות בכתביו מאפשרים לנו לתאר בקווים כלליים את תולדותיו ואת אישיותו.
רבי חיים נולד בסאלי שבחוף האטלנטי של מרוקו בשנת תנ"ו – 1696 -. הוא היה נצר למשפחה מכובדת ממגורשי ספרד. הוא למד תורה מפי סבו רבי חיים בן עטר ( הזקן ), שהיה מפורסם מאוד בכל המגרב בחסידותו ובלמדנותו.
בהיותו ילד קטן נדד רבי חיים פעמיים עם משפחתו למכנאס, פעם אחת מחמת רדיפות ופעם שנייה עם אביו וסבו לשם ניהול עסקי המסחר של המשפחה. הוא נשא לאשה את בתו של רבי משה בן שם-טוב בן עטר, בן אחי סבו.
רבי חיים נסמך תחילה על שולחן חותנו והתמסר ללימוד תורה בלא דאגה לפרנסה. רבי משה בן עטר, חותנו של רבנו, היה איש עשיר ומכובד, בן תורה ומקורב לשלטונות. בסוף ימיו נתמנה לנגיד היהודים.
עם ותו של רבי משה בן עטר הנגיד בשנת תפ"ד או תפ"ה עברו על חתנו רבי חיים בן עטר ימים קשים מאוד של רדיפות, מאסרים, נישול כלכלי ועוד. בימים סוערים אלה נסמך רבי חיים על שולחן אביו והמשיך ללמוד תורה.
יראת ה' של רבי חיים וחסידותו היו שם דבר כבר בימי חייו. העדות המפורסמת ביותר היא של החיד"א אשר זכה בצעירותו ללמוד תורה מפי רבי חיים בירושלים. וכך מספר הליד,א. מוהרר חיים בן עטר עיר וקדיש מקהילת קודש סאלי…ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא…חופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורבו עזוז נוראותיו.
רבי חיים רקם בלבו תוכנית ספרותית גדולה : הוא תכנן לחבר פירוש על כל חלקו הראשון של שלחן ערוך, פירוש על המקרא כולו, פירוש על הש"ס וכהנה וכהנה לעבודתו יתברך. אך למגינת לבו לא זכה, ולא זכינו אנו, אלא לביצוע קטן תוכניותיו בשל פטירתו הפתאומית. להלן שורות אחדות על מפעלו התורני של רבי חיים בן עטר.
ספרו הראשון של רבנו " חפץ ה' " ( אמסטרדם תצ"ב ) מכיל חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. לא מתוך שלווה והרחבת הדעת נכתב הספר : " סבבוני כתרוני צרות צרורות…נהפך דודי למשחית ויקם לי עווני לאויבי בני ברית…ושאינם בני ברית … מטרדות הזמן אין הדעת מיושב…".
מטרת רבי חיים בספרו זה היא ביאור פשטה של הסוגייה התלמודית. נראה לנו כי הספר הוא פרי עבודתו של רבי חיים בהוראה בישיבה שבעירו, שכן במקומות רבים מציין הוא כי דבריו הם תשובה לקושיית תלמידיו " המשכילים " בלשונו.
כן מרבה הוא בספרו זה להעיר הערות פרשניות מיתודולוגיות. יוצא מכך שמלבד ערכו העצמי של הספר בביאור הש"ס עשוי הוא לשמש מקור חשוב לחקירת שיטתו התלמודית של רבי חיים בפרט ושיטת לימוד הגמרא בישיבות במרוקו באותה תקופה בכלל.