ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כבר ב־30 בנובמבר, למחרת ההצבעה באו״ם, ערכו כוחות גרילה ערביים התקפות על תושבים ומוסדות יהודיים. עד סוף דצמבר נהרגו 205 יהודים ו־122 ערבים. במצרים נערכה בחודש זה ההפגנה הפרו־פלסטינית הגדולה בתולדותיה. יותר מ־100,000 איש צעדו ברחובות והריעו לנואמים שהביעו את תקוותם שפלסטין תיפדה בדם. מוסדות יהודיים ואירופיים הותקפו וחלקם נהרסו. ״האחים המוסלמים״, כותב גודרון קרמר, ״היו אחראים, מוסרית לפחות, למהומות החדשות״. דחייתה המסיבית של תכנית החלוקה, והצלחתם של האחים לגייס יותר מ־2,000 מתנדבים למאבק מזוין בתוך 48 שעות, מלמדות על יעילותן הרבה של שנות ההסתה וההתססה.

ומה אירע אותה שעה בארץ־ישראל גופא? כאן צידדו ערבים רבים כתוכנית החלוקה, משום שסברו שהמלחמה נגד החלוקה חסרת תוחלת, שכן לערבים חסר נשק וליהודים עומדת תמיכתן של ארצות הברית ובריטניה, או מפני שהם היו בין אלפי הפועלים שעבדו במשק היהודי, בפרט בפרדסים״.״משום כך״, כותב הלל כהן, החוקר הראשון שבדק בשיטתיות את תופעת ״משתפי הפעולה״, ״ערבים פלסטינים רבים […] לא רק נמנעו מלחימה בעצמם, אלא אף ניסו למנוע זרים ותושבים מקומיים מייזום פעולות״. בעיניהם, הימנעות מלוחמה ואפילו תמיכה ביהודים היו הדרך הטובה ביותר לסייע לעם הערבי הפלסטיני.

כמו במלחמת האזרחים בשנים 1939-1936, גם הפעם הקדיש המופתי חלק ניכר ממאמציו לפגיעה בבני עמו שעמדו בדרכו. אחד מהם היה בן דודו, פאוזי דרוויש חוסייני, שבסוף שנת 1946 ביקש לחתום עם נציגי הסוכנות ההודית על הסכם דו־לאומי שביסודו הרעיון שעם אחד לא ישלוט על זולתו. ב –  11בנובמבר 1946 חתמו חמישה מחברי קבוצתו על הסכם בדבר פעולות משותפות עם היהודים, תריסר ימים לאחר מכן נרצח פאוזי בידי משרתיו של המופתי, והקבוצה התפרקה. הבא בתור היה סאמי טאהא, מנהיג פועלים בולט מחיפה, שצידד באפשרות של הקמת מדינה יהודית־ערבית. אנשי המופתי רצחו אותו בספטמבר.1947 גם פאווזיי אל־קאוקג׳י היה מתנגד נחוש של המופתי. הוא היה ממפקדי ״המרד הערבי״ של שנות השלושים ומומן עתה בידי הליגה הערבית. בשנת 1948 הוא מצא את עצמו עסוק בהתגוננות מפני כוחות הגרילה של המופתי. שלא כמו אל־חוסייני, קאוקג׳י היה מוכן לשתף פעולה עם הציונים.

 בחודש מרס 1948 הוא נפגש עם נציג בכיר של הסוכנות היהודית והציע להכריז הפסקת אש ולהקים, לאחר נסיגת הבריטים, פדרציה יהודית־ערבית בהנהגתו. כדי להוציא אותו מהמשחק תפס משרד המופתי בקהיר כסף ונשק שיועדו לכוחות קאוקג׳י ושלח אותם לתומכי המופתי. חמולת נשאשיבי רבת ההשפעה, שהעדיפה את חלוקה ארץ־ישראל על פני איבוד הכול, המשיכה להתנגד למופתי. בן בריתם החשוב ביותר של הנשאשיבים היה עבדאללה מלך עבר הירדן, שרצה אף הוא בפתרון של שלום לניגודי העניינים היהודיים־ערביים, ושבמלחמה העולם השנייה נלחם לצד הבריטים בנאצים ובעוזריהם הפלסטינים. עבדאללה ״הבהיר במהירות את עיקר העניין: הוא לא ייתן ידו לשום התקפה ערבית עלינו״, כתבה בזיכרונותיה גולדה מאיר, שהייתה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ״הוא תמיד יישאר ידידנו, אמר, וכמונו גם הוא רוצה בשלום יותר מאשר בכל דבר אחר. אחרי הכול יש לנו אויב משותף: המופתי הירושלמי״. יתר מנהיגי ערב, מולהבים בידי האחים תומכי המופתי, התרחקו מעבדאללה והביעו הכרה באל־חוסייני כמנהיג ה״לגיטימי״ של פלסטין.

מפטיר והפטרה פרשת ויחי בנוסח יהודי מרוקו

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

 פסח וחגיגת המימונה בפאס.

חול המועד של פסח, לפני דקות מספר הגעתי לפאס, הנחתי את חפצי ואני עומד ב " כיכר המסחר " שלפני השער הדרומי של המללאח המפורסם בארץ.

בפי היהודים נקרא השער עדיין " באב אל-מעארא " שער בית הקברות, שהיה כאן לפני שבעים שנה. מצד שמאל החומה הגבוהה, המקיפה את הקשלה ואת דאר אל מח"זן, ארמון השלטון, שאיליו היו נמלטים היהודים בעת צרה, באחרונה בימי הפרעות של שנת 1912, כאשר התמודדו חייליו של הסולטאן ורצחו יהודים רבים, ואת בתיהם החריבו והעלו באש.

השעה לאחר הצהרים. עברתי את השער ואני ברחוב הראשי של השכונה, שהורח בויושר לאחר השריפה ב 1912, בתוך המולה ותכונה של המון עם רב, חציו חולין וחציו חוגג במועד פסח. החנויות פתוחות, הגברים בג'לבות שחורות, ששרוולן השמאלי נפשל לחשוף את הזאבאדור, את הבדעייה או הדרעייה שמתחת, ומבריקים לכבוד החג, השאשיה השחורה על הראש.

יש צעירים הלובשים בגדים אירופיים. אבל כאן במללאח גם זה סימן, שאלה יהודים. על תנועת הולכי הרגל, החמורים והפרדות עמוסי המשא, כי עגלות או מכוניות אינן נכנסות לתוך שטח המללאח  ואל המדינה, בגלל הסמטאות הצרות והמתפתלות, מפקח המח'זני – שוטר חייל – בגיל העמידה, חמוש רובה בן גילו. אחרי כן נודע לי, שיהודי הוא, ויש עוד שניים-שלושה שוטרים יהודיים, גיבורי חיל, האחראים לסדר וביטחון בימים כתיקונם, כשאין צורך בהם.

מימין ומשמאל של הרחוב הראשי סמטאות חשוכות ועקלקלות, בתים גבוהים של ארבע-חמש קומות, נראים כאילו מרקיעים לשחקים לבקש קצת אוויר ואור. הרושם הראשון, צפיפות ודוחק, ואמנם, שטחו של המללאח עומד ביחס הפוך לריבוי האוכלוסייה שבו.

מחפש אני " דרב , מסוים, שבו גר ח. מ., אחד השליחים מישראל. אבל לא היה צורך לשאול עליו. דקות ספורות, וכמעט הגעתי לקצה השני של הרחוב הראשי היוצא לשער הצפוני, " שער המללאח ". והרי מצד ימין השלט " דרב אל –פרד, הוא אשר ביקשתי. איני נחפז לנטות אליו.

רצוני להתרגל למחשבה, שהנה אני במרכזה העתיק והמכובד של מרוקו היהודית, בעירם של ראשוני המדקדקים העבריים וראשוני ה " הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ ישראל, הרי"ף ( רבי יצחק אלפאסי ) , הרמב"ם, ולפי האגדות שבפי העם הגיע יואב בן צרויה עד קרבת פאס ונלחם כאן בפלשתים.

המשך…..

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

רבי אליהו ישראל  

שליח כולל ירושלים שנת ה׳ תקצ״ו(1836)

האי שד״ר דידן כמובן הוא לא רבי אליהו ישראל המחבר אדרת אליהו, קול אליהו וכו' שנפטר באלכסנדריה של מצרים שנת תקמ״ד. ובמסמך אשר לפני הוא מזכיר שם רבי רפאל ארזי הכהן, שיצא בשליחות טבריה למרוקו בשנת תקצ״א. ומברכו שהשם יחייהו. ורבי אליהו ישראל דידן היה מבני בניו של רבי אליהו ישראל הא׳, ולא נזכר ברושמי השדרי״ם אשר לפני.

בנו'

רב משרשיא הרב המובהק יאודה יאיר וחי כיר״א קול ישראל בא העיר דברי ש׳ היוצאים מן הלב ומהודענא עד לעתות כאל היו עיני צופיות. לחוות פני״ק ולדבר פה אל פה על אודות התקנה הקדומה ולא אסתיעא מילתא. אשר על בן מהודענא לרומי כי בן הינו עם מע' הנגיד ואחה יחידי הק״ק הע״י ולעילא מן כל מ״ע הרב רבי עמור הי״ו והוכשר בענינו להקל מעליהם ולעשות דוקא… מעות כדי שתתקים, כי כן עיני צדיק יחוו נוסח הלשון ואם בעיניו יוכשר ויסכים ע״ז מ״ט, יודעיני נא כדי להודיעם למחר ולהכריז הכתב הנז' בבתי הכנסיות, עוד מחלה אני פ״ק למען ישלח דברו למ״ע הנגיד ולוות עליו שיעור מה יתן למשרת שלי הוא המוביל תא בעבור טורחו ובעבור כבודו כנהוג בבל השליחים שלפי דעתם רוצים לפטור אותו בעשרה אוקיות כמו שנתנו לשליח רבי רפאל ארזי הי״ו וכאשר יגזור כן יקום כ״ד נא״ה המעת״ב תמיד כל הימים מצפה חסד אל הצעיר אליהו ישראל ס״ט

מה נאה אילן זה רבא אילנא ממשפחת רם והמה חכמים יודעי בינה ציר נאמן שליחא דרחמנא ידידינו ואור עינינו מעיר עת לנו הרב הכולל חן ערכו מי ימלל כמוהר״ר אליהו ישראל ישמרהו השוא״ל כיר״א.

מקדם לאריש נקדמה פניו בשלמא למ״ר ניהו רבה ואנן דאמרי שהאיר וזרח כיה״ק ועל כל הון שמחנו וברכנו ברכת שהחיינו ויחידי קהלנו ובראשם הנגיד זר״ק ישצ״ו הנם נוטים לאדון כנהר שלו״ם, ועל אודות הקופות הנה הם מוכנים ומזומנים לתתם ביד הנגיד י״ץ כאשר אמרת, ועל ענין הנדבה קבצנו יחידי הקהל והרבנו לדבר על לבם דברים טובים היוצאים מן הלב ונשמעים באזן, וגם הנגיד י״ץ הרבה לדבר על לבם כהנה וכהנה ואף כי יצאו לטעון כמה טענות הן מצד דוחק השעה ששערי השפע ננעלו תנן. השי״ת ירחם, הן מצד הצער שהם שרויים בו תמיד כל הימים שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו ועוד זה אין לו שיעור שקרבו ימי הפקודה ובאו ימי שלום האלגזייא, ואחר כמה כרכורי דברים מסקנא דלמלתא שיקבלו סך – שס – בתורת עיסקא מנכסי היתומים ויקימו בה מצות שילוח ליד האדון ומפילים תחנתם לפניך ומבקשים מחילה וסליחה והמועט יחזיקנו האדון למרובה, ולא נצרכה אלא לקבלוניהו בשמחה. והן אמת שהנגיד י״ץ לא נתרצה להם לסך הנז'. ואמר להם שעכ״פ שיעמיסו על עצמם לתת סך – תס – אין לפחות מזה. בכתב היד הרב יהודה אלבאז.

מעלנא אית לה אל פני האור כי טוב ידידינו מחמד עינינו שד״ר יפרח כשושנה זר״ק הרב הכולל חן ערכו מי ימלל כבוד מעלת כבודו כמוהר"ר אליהו ישראל נר״ו יאיר בזרח העודף ובריא עדיף.

אשובה להעמיס למעכ״ת אלף שלומות ואומרה שאחר שהיתה האגרת כתובה בא לפנינו שליח האדון ובידו רצפה מכיה״ק ושם ראיתי את הלחש פטימה לחצאין וכר ובודאי לא נתכוון כת"ר כי אם לזרוזי ולא עלה על דעתינו שיתקבץ זה הסך שיגיע לכת״ר ע״י ציר נאמן מעלת כבוד רבי חיים אליהו ישצ״ו ובעזר משדי אמרת ונעשה רצונך שעלה בידינו מהמקובץ בין הקופות ובין הנדבה לחצאין באשר יצא מפי המלך ומעט מזער שחסר לא דק ביון דאיבא רובא דרובא דמינבר ונתננו לשליח שני מתקאלים לעשות רצונך. ועד מקום שידינו מנעת בדקנו ועשינו מה שמוטל עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו ולא יפטור האדון עצמו בבל דהו שבאשר יהיה ספר שהיד ממשמשת בו לא נזוז מחביבו ועל טוב יזבר שמו בבל עת שנקרא בו וק״ל ידיעת ההפך, ואני תפלה לבורא מטה ומעלה ישמורך מבל נגע ומבל מחלה וינמולך בל טוב סלה ביר״א וש״ש

בכתב יד הרב יהודה אלבאז

 

 

 

 

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו, ויברך אתם משה" (פיקודי לט, מג).

"מה ברכה בירכם? אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

והם אומרים: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו"

(תהילים צ, יז. רש"י {ע"פ מדרש ת"כ לפ. שמיני}.

 

"טוב עין יבורך" (משלי כב, ט) – אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות, ואלו הן: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).

 משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית "ככל אשר צוה ה' את משה – כן עשו בני ישראל כל העבדה" (שמות לט, מב).

רבנו אוה"ח הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה ה' את משה", כי תקנו שלוש הדרגות הרע". (פיקודי לט, מב-מג).

 

"ויברך אותם משה" – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם" (אוה"ח הק').

רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. והם אומרים: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו". הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהילים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלוקים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של הברכות כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו ככתוב בהמשך: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (פקודי מ, לד), הגיעו ליהלום בכתר הגאולה כדברי רבנו הרמב"ן שאמר: "… והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים". (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות). עלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו, ובפרט בחצות הליל באמירת "תיקון חצות".

לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב, רק עם הקמת בית המקדש על מכונו ובמלוא תפארתו.

 

"ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו". בעבודת ה' מתוך נעם, לקב"ה יש נחת רוח היות וכאשר הדברים נעשים מתוך אהבה, מיד מרגישים נועם במהלך העשייה. כמו במשכן, כך בבית הכנסת, בין איש לאשתו, בין רב לתלמיד, בין חייל למפקדו, בין אזרח תמים לפקיד {שלעיתים מתעלל בו}. והרשימה ארוכה, חיוך קל – יענה את הכול.

"ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהילים קכ"ח, ב).

"ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו, בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום הדברים יתקיימו אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה, גם אחרי שובנו בשיבה טובה אל צור מחשבתנו.

יש לזכור תמיד את הפתגם:כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".

פעמים 49

ה. מלאכת השיר, חיקויים

גם מלאכת השיר של נג׳ארה היא בעיקרון ספרדית. השימוש הרב בקישוטי השיר — בעיקר בפיגורות, כגון צימודים, הקבלות הפכים, שיבוצים (לעיתים מתואמים), אבל גם סמיכויות מטאפוריות,33 ולעיתים אף ציורים מטאפוריים נרחבים — הוא על דרך השירה בספרד. למעשה, אין אמנות שיר אחרת בעת הזאת, גם אם השימוש של נג׳ארה במערכות הללו הוא פחות אינטנסיבי מאשר אצל משוררי ספרד.

מחויבותו של נג׳ארה אל המורשת הספרדית ניכרת גם בשורה לא קצרה של שאילות גלויות מתוך שירי מופת ספרדיים, מאת רשב׳׳ג, ריה״ל ואחרים, והתופעה צוינה כבר במחקר. להלן מספר דוגמאות מובהקות לעניין זה. אחת התוכחות של ר׳ ישראל פותחת:

.ילדי זמן גפן והמות בוצר // יקטוף כאשר ישר בעיני היוצר׳.

 הציור וניסוחו לקוחים מתוכחה מפורסמת של רשב״ג ׳שכחי יגונן״. לשונו של רשב״ג במחרוזת הרביעית היא:

 ׳החי גפן והמות ביצר / ובאשר ילך צעדיו הוא נוצר׳ וכו'׳. בתוספת של תחכום צורני חיקה נג׳ארה את פיוטו המוכר של אברהם אבן עזרא ׳צמאה נפשי לאלהים לאל חי׳. גם שירי־חול מפורסמים מאת משוררי ספרד הגדולים שימשו לו מקור לשאילות. כך למשל משולב שיר הגות קצר, בן שלושה בתים, של משה אבן עזרא בתוכחה של נג׳ארה. להלן שירו של רמב״ע:

 

יזכור גבר בימי חייו כי למות הוא לקוח

ולאט יסע כל יום מסע אכן יחשוב כי ינוח

 דומה אל איש שוקט על צי אך ידא על כנפי רוח.

 

וכך מתחיל ר׳ ישראל את שירו:

ינום גבר יישן גבר

 על מטתו והוא סובר

 כי הוא נח והוא צל עובר

ובלי כנף הוא .יאבר          ינום

 

ידמה איש .יחשב ינוח

 כדר תוך אני בטוח

וידא על כנפי רוח

עד אשר פתע ישבר          ינום וכו׳

 

גם בהמשך השיר משתמש נג׳ארה בציור האדם המפליג בים.

שיר אחר, אף הוא חילוני, אשר נג׳ארה עיבד אותו בשיר שלו, מיוחס לאברהם אבן עזרא.", לשונו כך:

 

שער ראשי הפך לבן על כן אקרא ראשי ראשי

 הנה דלק אחרי לבן רץ ויעבר את הכושי

 

את הבתים הללו עיבד נג׳ארה בשירו כך:

 

אציב לנתיב יצרי דרבן

בראות ההפך שער ראשי

כי אחרי רדף לבן

תעבור את הכושי כי אחרי ובו׳

 

בשני השירים הללו שלו ממשיך נג׳ארה לפתח את נושא שיר המופת: בשירו השני הנושא הוא אופיים החולף של הנעורים ובוא הזיקנה, המבשרת את המוות. כיאה לסוג השיר — תוכחה — ר׳ ישראל מטיף בו לחזור בתשובה כל עוד אפשר. בשני השירים שומר נג׳ארה על קיצוב הדומה לשירי המופת. השירים הספרדיים שניהם שקולים במשקל התנועות (הכמותי), 8+8 תנועות בכל בית: תמורתו באות בשירי נג׳ארה שמונה הברות פונטיות לטור.

הבאנו כאן רק דוגמאות בודדות מני רבות, המלמדות על הכרותו העמוקה של נג׳ארה את השירה הספרדית. סביר להניח שגם רבים מקהלו הכירו שירי מופת אלה. כל הדברים שהעלנו עד כה, וניתן להוסיף עליהם, אינם מכוונים להציג את ישראל נג׳ארה כממשיך ישיר של המסורת השירית הספרדית. מקוריותו ותנופת חדשנותו ומקום יצירתו בצומת של מפנה בהתפתחות השירה העברית אינם מוטלים בספק. אבל הקווים החדשניים של שירתו טעונים הגדרה אמיתית ומפורטת, שאיננה אפשרית בלא מודעות ברורה לאותם חלקים בשירתו שבהם הוא ירש את קודמיו. מובן שמכל קווי ההכר של שירי נג׳ארה, קווי החידוש זכו לפיתוח מועדף בידי תלמידיו וממשיכיו. משוררים אלה, שחשו עצמם פחות מחויבים מנג׳ארה למסורת הספרדית, ניתקו עצמם יותר ויותר מן המסד הספרדי. הפאנוראמה הכללית של האסכולה נראית על־כן בעיני המחקר, במידה רבה של צדק, באור של חדשנות מובהקת. כפי שביקשנו להראות, התמונה העולה מן הקורפוס המוגדר של נג׳ארה שונה במידה לא מועטת. שוני זה מעמיד את נג׳ארה כחוליית קשר בין האסכולה שהוא עומד בראשה ובין זו שקדמה לה.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

1          לאחר שנאסף חיל התגבורת שאמור היה לסייע לחיל המצב באוראן, והספינות היו מוכנות, פירסם המרקיז די לוס ויליז את צו הביצוע לפקודת הגירוש, ביום  31 במארס תכ״ט (1669). על פי הצו חייבים היו כל היהודים לעזוב את אוראן ב־8 באפריל תכ״ט (1669 ). תיאור הגירוש בהארה יהודית נמסר במכתבו של ר׳ אהרן הסבעוני, מחכמי סלא, אל ר׳ יעקב ששפורטש, שנשלח זמן קצר לאחר הגזרה. ראה בספר ציצת נובל צבי, מהד׳ י׳ תשבי, ירושלים, תשי״ד עמי 324-323: איגרת ר׳ יעקב ששפורטש אל יעקב בן סעדון, שם, עמי 354.

בידינו עדויות על יציאת היהודים ועל דרך ביצוע הגירוש, שנדחה ל־16 באפריל מחמת סערה בים. ראוי להזכיר שצו הגירוש הכללי בספרד בשנת רנ״ב (1492) נתקבל בהפתעה גמורה ואפילו גרם בכמה קהילות, דוגמת קהל הואטה (Huete), להשתוללות של היהודים: אלה סירבו להאמין שהמלכים הקתוליים הוציאו את הצו, ודימו לעצמם כי מדובר בעלילה. במקרה דנן לעומת זאת, היה הגירוש צפוי, למרות הנסיונות לשמור על סודיות התכנית: מכל מקום, לא שמענו על מגורשים אחוזי בהלה. דומה שגם ארכת הזמן המזערית שניתנה להם כדי לחסל את נכסי המקרקעין ולמכור סחורותיהם — כשבוע, לעומת ארבעת החודשים שניתנו בגירוש רנ״ב — לא ניתנה שהות אף לא להגיב. ממסעו של יעקב ששפורטש, וכן מתוכן התזכיר הנרגש של שמואל ששפורטש ואברהם קאנסינו, מוכח שהיהודים ידעו היטב על חליפת המכתבים בין המושל לבין חצר המלכות וניסו לבטל את רוע המזימה. הטיעון על הנזק הכלכלי העלול להגרם בעטיו של הגירוש לא הועלה כלל, והתכתובת מלמדת אותנו שהטענה, כי הקהילה היהודית אינה גורם מכניס לאוצר אלא מקור להוצאות, זכתה לאזניים קשובות. בגירוש רנ״ב, לעומת זאת, העמידו את המלך פרנאנדו על הנזקים הכלכליים שעלול לגרום גירוש היהודים: אלא שתשובת המלך כוונה לפיצוי בשלומה הרוחני ואחדותה החברתית של ספרד הנוצרית.

בפרשת גירוש זה עדיין נותרו עניינים לענות בהם, כגון: המאבק הפנימי בין בני ששפורטש לבני קאנסינו על משרת התורגמן והשלכתו האפשרית של מאבק זה על כוונות המושל להעביר את המשרה לנוצרי: הקשר האפשרי בין הגירוש למלחמת הספרדים בתורכים, ואולי גם למתח המשיחי ששטף את צפון אפריקה בעקבות התסיסה השבתאית: עניין החיבור בגנות המושל הכללי שהוציאו המגורשים בליוורנו בשנת ת״ל (1670) ואשר נשלח אל כל המועצות, ראשי האגודות והערים בספרד^,: וכן עוד עניינים אחרים. אנו לא באנו כאן אלא לעיין עיון ראשון באותם מסמכים שתיארנו.

לעומת המגמתיות שבקונטרסו של לואיס די סוטו מאיור, השופע האשמות כלפי היהודים, ומאידך גיסא לעומת הנימה האפולוגטית שב״היסטוריה יהודית כללית״ של דניאל לוי די באריוס, המסמכים המובאים כאן חשובים להבנת הליך קבלתה של החלטת הגירוש והגורמים שהכריעו את הכף לחובה. בכוחם להבהיר לנו לא רק מאיזה חוג יצאה המלצת הגירוש, אלא גם את מניעיהם של האינקוויזיטור הכללי ושל הוועדה המיוחדת של אנשי דת שהתכנסה בלשכת האינקוויזיציה לדון בהמלצת צעד קיצוני מעין זה, וכיצד הצליחו לשכנע את הכתר. אם בתחילה לא היתה היענות לדרכו העצמאית של המושל הכללי, שנטל לעצמו יוזמה בשאלה היהודית, בסופו של דבר קיבלה המלכה העוצרת דרך זו. על הדמיון שבין צו גירוש יהודי אנדלוסיה רמ״ג (1483) לבין צו הגירוש הכללי משנת רנ״ב (1492), וכיצד נתנה האינקוויזיציה את חסותה לגירוש, החל בצו האזורי וכלה בצו הכללי, העמיד כבר בדין ח׳ ביינארט. ובדומה לאז אף כאן אין שום מקום לספק באשר לתפקיד שנטלו על עצמם הקרדינאל אראגון, האינקוויזיטור הכללי וחבר מרעיו, שהיו למורי ההלכה בנידון. נמצאנו למדים מתוך טיעוניהם עד כמה ייחודית היתה גישתם ותואמת להפליא את הלך רוחה של האינקוויזיציה, כפי שהוסברה בצו הגירוש הכללי משנת רנ״ב: ״כדי למנוע שיפסקו החטא והעוון הגדולים כל כך לאמונה ולדת הנוצרית, שבכל יום נתגלה ונראה שהיהודים הנזכרים מגבירים בהמשכת כוונתם הרעה והמזיקה בכל מקום שבו הם נמצאים״. ואותו צו מסיים במוטיב, הנשנה בעיבוד אחר של נוסח ובשינויים שונים בתכתובת שלנו:

כאשר איזה פשע שהוא נעשה על ידי מישהו באיזו חבורה או באיזה ציבור, יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו, ויתייסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים. ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים, שיגורשו מן היישובים. ואפילו בשביל מקרים פחותי ערך שיש בהם לגרום נזק למדינה (נוהגים כך).

לסיכום יאמר כי התכתובת הנידונה כאן מאפשרת להבין ולחוש ברוח שנשבה בחצר המלכות על עתידם של יהודי אוראן, ועל המפנה ביחס אליהם בזמנו של המרקיז די לוס ויליז בתקופה שלאחר מות יעקב קאנסינו. היה זה מעין פרק זמן של ״המתנה״ ומאבק, לא רק על המשרה כי אם גם על ההישרדות במקום, ומצב זה של תלות השתקף יפה בדברי הפתגם האירוני המובא אצל הסופר והמחזאי הספרדי בן התקופה, פדרו קאלדרון די לה בארקה (Pedro Calderon de la Barca): ״ימתין היהודי באוראן״

סוף המאמר…

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

בימיו של אפונסו אנריקיס הראשון (1185-1128) הופיעה פורטוגל כיחידה עצמאית בעלת אופי נפרד מסביבתה ואוכלוסייתה נבדלה משכניה בשפתה הפורטוגלית, שהייתה אז בראשית התגבשותה, ובזיקתה לשליטה המיוחד. בשנת 1143 הכיר אלפונסו השביעי מקסטיליה באוטונומיה של בן דודו אפונסו אנריקיס הראשון. במרס 1147 כבש אפונסו אנריקיס את סנטרים ובאוקטובר אותה שנה את ליסבון. אפונסו קיבל רשמית את תואר המלך בשנת 1179, כשקיבל על עצמו את חסות האפיפיור. עם מותו בשנת 1185 היה גבולה הדרומי של פורטוגל נהר הטאגוס.

תהליך התפשטותה והתפתחותה של פורטוגל נמשך בימיהם של יורשיו. בימי סנצ׳ו הראשון(1211-1185) נתחזק מעמדן של ערים רבות (concelhos) אשר קיבלו הטבות שנכללו בכתבי הזכויות שלהן(forays). אפונסו השני(1223-1211) חיזק את מעמד הכתר בקורטס של קואימברה. בימי סנצ׳ו השני(1246-1223) נכבש אזור אלנטיז׳ו(Alentejo). אחיו אפונסו השלישי(1279-1246) כבש את אלגארבי והעביר את בירתו מקואימברה לליסבון. כיבוש אלגארבי גרם לסכסוך עם קסטיליה שנפתר עם נישואי אפונסו, שהיה כבר נשוי, עם בתו הבלתי חוקית של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה. אפונסו הסכים להחזיק באלגארבי כווסאל של קסטיליה. בקורטס של לייריאה (Leiria) בשנת 1254 השתתפו לראשונה נציגי עם שלא היו מן האצולה או מן הכנסייה.

יורשו של אפונסו השלישי, בנו בכורו דיניס (1325-1279), קירב את פורטוגל לאירופה מבחינות רבות. נוסדה בה אוניברסיטת קואימברה בשנת 1290 ונפתחה ספרייה לאומית. בימיו הוקם צי. אפונסו השביעי(1357-1325) חידש את המלחמה נגד המוסלמים. מלכותו של פדרו הראשון(1367-1357) התאפיינה בגישה קשוחה במשפט, ואילו בימי שלטונו של פרננדו(1383-1367) הסתבכה פורטוגל בסכסוך שפקד את קסטיליה. עם מותו של המלך עלה לשלטון בנו הבלתי חוקי של פדרו הראשון, ז׳ואאו, ובכך החלה לשלוט בפורטוגל שושלת חדשה, אוויז (Aviz). בקורטס בקואימברה בשנת 1385 הוכרז ז׳ואאו הראשון למלך. בשנה ההיא ניצחה פורטוגל במלחמתה נגד קסטיליה וחידשה את הברית עם אנגליה. דוארטי (1438-1433), אפונסו החמישי(1481-1438), ז׳ואאו הראשון(1495-1481) ומנואל הראשון(1521-1495) מלכו בתקופה מכרעת מבחינת מעמדה של פורטוגל ויחסיה עם שכנתה קסטיליה, והיו מעורבים עמוקות בחיי היהודים משני עברי הגבול, וחלקם אף היו אחראים במידה רבה לגורלם.

ראשיתה של יהדות פורטוגל

בימי הביניים המוקדמים לא נותרו עדויות על יהודים שחיו באזורים המצויים בגבולותיה ההיסטוריים של פורטוגל, מלבד מצבה מהמאה הו׳ שנמצאה באספיצ׳י ׳Espiche). תחת שלטון הוויזיגותים היו היהודים באזור פורטוגל תלויים במדיניותה היהודית של המלכות, וכשבשנת 585 המלך קיבל את הקתוליות, נשתנתה מדיניות זו לרעתם: הם נרדפו, דוכאו ונאנסו לקבל עליהם את הנצרות כשאר יהודי חצי האי האיברי. אף מן התקופה המוסלמית ידיעותינו על היהודים מהאזור הן דלות למדי, אך מכיוון שעניינו של מאמר זה הוא יהדות פורטוגל שנתקיימה כישות איברית נוצרית נפרדת, אין מקום להתעכב על תקופה דלת מקורות.

כזכור, ראשיתה של פורטוגל כיחידה בעלת ייחוד הייתה במאה הי״ב, עם עלייתו לשלטון של אפונסו אנריקיס הראשון. מדיניותו של אפונסו כלפי היהודים הייתה מדיניות של הגנה וחסות. בימי מלכותו חיו יהודים בליסבון, פורטו, סנטרים ובידה. אפונסו פתח את שערי ארצו למהגרים יהודים מקסטיליה ומאל־אנדלוס. מספר היהודים שחיו בשטחה של פורטוגל לפני אמצע המאה הי״ב היה קטן, והוא גדל עקב הגירה לפורטוגל. ההגירה היהודית בין הממלכות ההיספניות השונות לבין אל־אנדלוס, וכן בין ממלכות אלה לבין עצמן, לא פסקה מעולם. נוסף על המקורות העבריים והלועזיים הרבים, יעידו על כך גם שמותיהם של יהודים, אשר נשאו לדורות את שמות ערי מוצאם או אזורי מוצאם. הגירה יהודית משמעותית לפורטוגל באה מאל־אנדלוס וממלכות קסטיליה בשלושה גלים עיקריים: בשנת 1148 מאל־אנדלוס, לאחר פלישת המואחידון! בשנת 1391, כתוצאה מגזירות קנ״א; ובשנת 1492 בעקבות הגירוש. בגל הראשון הגיעו יהודים דוברי ערבית מהדרום, מהשטחים שהיו בשליטת המואחידון. באל־ג׳רב אל־אנדלוס (מערב אל־אנדלוס) חיו יהודים רבים שהתגוררו, כמו הנוצרים, בשכונות נפרדות מהמוסלמים, ולעתים אף מחוץ לערים.

כאמור היה אפונסו אנריקיס הראשון פעיל ביותר במלחמת הרקונקיסטה נגד המוסלמים ועלה בידו לכבוש שטחים וערים רבים, כולל ליסבון, סנטרים, סינטרה, פאמילה (Pamela), אלמדאבאן (Alamdavan), בידה (Beja), אלקאסיר (Alcacer),, סירפה (Serpa), איבורה (livora) ועוד ערים ומבצרים רבים. יישוב האזורים האלה וקיום סדרי שלטון וחוק היו היעדים החשובים שלאחר הכיבוש. היהודים תושבי השטחים הכבושים ויהודים אחרים שהמלך עודדם לבוא ולהתיישב שם מילאו תפקיד חשוב בהתיישבות, דוגמת פעילותם של יהודים בקסטיליה וארגוניה. היו יישובים שבהם רוב התושבים, אם לא כולם, היו יהודים. בימיו נקלטו בפורטוגל פליטי גזרות המואחידון. האוכלוסייה היהודית בפורטוגל גדלה אפוא באופן משמעותי מאמצע המאה הי״ב, לאחר רדיפות המואחידון בספרד המוסלמית. מוצאם של היהודים בברגנסה(Braganca), למשל, היה מאל־אנדלוס.

אפונסו הראשון מינה את היהודי יחיא אבן יעיש לגזברו וכך סלל את הדרך למלכים שבאו אחריו להעסיק יהודים בתפקידים פיננסיים וניהוליים, כדוגמת הממלכות ההיספניות האחרות. יחיא אבן יעיש היה ה- mor   Rabi (רב ראשי) הראשון והוא מתואר כ־rico homem sabio, destemido e״, איש חכם, מכובד ועשיר, ופעל ׳mordomo real e cavaieiro-mor״, ממונה על חצר המלכות ופרש ראשי. תמורת פעילותו למען המלחמה נגד המוסלמים קיבל אבן יעיש רכוש רב ורשות להשתמש בשלט יוחסין.

סנצ׳ו הראשון המשיך במדיניות האהדה ומתן החסות ליהודים כמו אביו לפניו. הוא פרש את חסותו הישירה עליהם והעניק להם את הגנתם של חוקי המלכות והעיר. דומה כי המלך העריך את המשך תרומתם לרקונקיסטה. הוא אף מינה את יוסף אבן יחיא, אחיינו של יחיא אבן יעיש, לתפקיד אלמוסרף ראשי, והירשה לו להקים קהילה יהודית ובית כנסת מפואר בליסבון. אפונסו השני, בנו, אשר התרכז בחיזוק הכתר ומוסדותיו, אישר את הזכויות שהוענקו עד אז ליהודים. הוא הרחיב את העסקת היהודים בניהול ממלכתו. גזבריו, גובי המס ורואי החשבונות שלו היו לרוב יהודים. הוא קיים פיקוח קפדני על עבודתם ודרש מהם תשלום גבוה של מעשר מההכנסות. בימיו היה מצבם של היהודים טוב מאוד.

 בימי מלכותו של אפונסו השני נחקקה חקיקה מקיפה בהקשר ליהודים והיא הייתה בסיס הקובץ הידוע בשם Ordenagoes Afonsinas. חוקים אלה לא באו להתערב בחיי הפנים של היהודים אלא להסדיר את היחסים בין יהודים לנוצרים ובין יהודים למומרים. כמקובל בעולם הנוצרי נאסר על יהודי למלא תפקיד שהייתה בו משום שררה על נוצרי. כן נאסר על נוצריות לשרת בבתי יהודים. עבירה על חוק זה גררה אובדן רכושו של העבריין. יהודים שהמירו את דתם נאלצו לצאת מביתם אך לא הפסידו את ירושתם. אם אחד מבני הזוג המיר את דתו, יכלו בני הזוג לחלק ביניהם את הרכוש, או שכל בן זוג לקח את מה שהביא עמו לנישואים. מומר ששב ליהדות נגזר עליו דין מוות. בו בזמן אישר אפונסו השני את זכותם של היהודים לקיים מערכת שיפוט משלהם, שפעלה במשפטים בין יהודי ליהודי.

בתקופה זאת הגיעו לפורטוגל דומיניקנים ופרנציסקנים שמסדריהם נוסדו זמן קצר קודם לכן. לפעילותם בפורטוגל היו כמובן השלכות לגבי מצבם של היהודים. בעקבות הוועידה הלטיראנית הרביעית נדרש אפונסו השני לאלץ את היהודים ללבוש לבוש מיוחד שנועד להבדילם מהנוצרים. מכיוון שפורטוגל הייתה וסאלית ישירה של האפיפיור, היה לפנייתו תוקף חזק יותר מאשר בשאר הארצות.

למרות האיסור, לא נרתע סנצ׳ו השני, בנו ויורשו של אפונסו השני, מלהשתמש בשירותיהם של חצרנים יהודים. הוא שילב אותם בניהול הממלכה על אף מחאות הנוצרים. הבישוף של ליסבון הגיש בקשה מיוחדת לאפיפיור גריגוריוס התשיעי ובה הציע שהחלטות הוועידה הלטיראנית הרביעית תכובדנה במלואן.

בעקבות החלטת הוועידה הלטיראנית הרביעית, בנושא הריבית שגבו מלווים יהודים, ובעקבות הביקורת והלחץ שגברו מאוד על פעילותם זו של היהודים, החליט אפונסו השלישי לנקוט צעדים, בדומה לאלפונסו העשירי, מלך קסטיליה, וג׳איימי הראשון, מלך ארגוניה.אפונסו השלישי החליט כי כל מי שקנה משכונות ורכוש ממושכן חייב להחזירם למלווה. המלך אסר שהריבית תעלה בסופו של דבר על סכום ההלוואה. כן נתקבלו החלטות אשר נגעו למעמדו המשפטי של היהודי. המלך קבעשוויון במעמדם של עדים יהודים ונוצרים במשפטים מעורבים, אך במשפטים שבהם היו מעורבים רק נוצרים לא נתקבלה עדותם של יהודים.

מערכת החוקים שהתפתחה בפורטוגל כללה התייחסות ליהודים, ולעתים קרובות חוקים אלה שיקפו קשיחות רבה יותר מאשר תנאי המציאות שבהם חיו היהודים. לפי חוקי ביז׳ה (foros de Beja), למשל, יהודי שפצע נוצרי נידון למוות אם היו עדים נוצרים או עדים יהודים ונוצרים. היהודים חויבו להישבע על התורה בבית הכנסת לפני הרב וחבר העירייה הנוצרית.

בימי חמשת המלכים הראשונים היה מצבם של היהודים בפורטוגל טוב והם חיו בביטחון.

מפטיר והפטרה פרשת שמות בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

מגורים משותפים ולא משותפים    

בערי האימפריה העות׳מאנית לא בודדו היהודים בשכונות נפרדות, ורבים חיו בשכונות מעורבות: לרוב עם תורכים, ולעתים גם עם נוצרים. אולם לעתים הסתגרו היהודים מרצון בשכונות משלהם, דוגמת שכונותיהם הנפרדות של היהודים במצרים, כי נוח היה להם לחיות בלא שכנים נכרים. גם רבים מהיהודים שחיו בשכונות מעורבות העדיפו להתגורר בסמיכות ליהודים אחרים בבתים קרובים ובאותם בניינים וחצרות, וכך יצרו מעין תת־שכונה יהודית; וקרוב לוודאי שהדבר מעיד על רצונם להסתגר. בקהיר, שבה התגוררו היהודים בנפרד, הוצב דרך קבע משמר של יניצ׳רים בכניסה לשכונה היהודית כדי למנוע התנפלויות של שודדים, שהרי האמינו שליהודים ממון רב. בקושטא היו יהודים שהתגוררו בבתים מפוארים עם האליטה העות׳מאנית הגבוהה. בקושטא ובערים אחרות מעוניינים היו המוסלמים ככלל להרחיק יהודים ממגורים בשכונות בעלות רוב מוסלמי. מתברר שבקושטא לא התקיים כלל אחיד לגבי מגורי היהודים, והיהודים התרכזו אמנם בכמה שכונות, אך גרו גם בין הנכרים. הרושם הוא, שהדגם של קושטא הוא הדומיננטי ברוב ערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17. הרצון שלא להתגורר יחד היה הדדי, ונלמד גם על נכרים שלא רצו להתגורר בשכנות לבתי היהודים. ברור ששכנות עשויה להניב יחסים חברתיים הדוקים יותר בין יהודים ומוסלמים. אולם אין בידינו ראיות רבות לביטוייה המעשיים של שכנות זו.״ ניתן לומר, כי העובדה שגם בשכונות מעורבות העדיפו היהודים להתגורר בבתים ובחצרות נפרדים מנעה מגע הדוק מדי בין שני הצדדים. כל חברה העדיפה לחיות את חייה בנפרד, ולא נוצרו יחסים שהם פרי של מגעים ממושכים והדוקים.

ואילו באלפי הכפרים הקטנים שברחבי האימפריה העות׳מאנית לא התגוררו יהודים (למעט כמה יוצאים מן הכלל), ותושביהם לא הכירו את היהודים העירוניים בני המעמדות הבינוני והגבוה; רוב הכפריים הכירו את היהודים העניים, רובם רוכלים ואומנים, שפקדו את הכפרים לצורך משלח ידם. יש לציין גם, כי בערים שונות באימפריה הקפידו השלטונות שיהודים לא יגורו ליד מסגד, וכפו עליהם למכור את בתיהם שם למוסלמים. רוב היהודים באימפריה העות׳מאנית שכרו את דירותיהם מנכרים, על פי רוב מוסלמים, ולעתים גם רכשו מהם בבעלות או בדרך ההקדש בתים וחנויות, ועל כך מצויות אלפי עדויות בשו״ת ובמסמכים העות׳מאניים.

מפגשים חברתיים ותוצאותיהם

המפגשים החברתיים בין יהודים ונכרים התרחשו בדרך כלל בחאנים, בשיירות ובאניות, וכן בבתי המשפט המוסלמיים ובירידים הגדולים. מן המקורות עולה הרושם, שיהודים ונכרים מיעטו לבקר אלה את אלה בימי חג ומועד, בחגיגות משפחתיות ובימי אבל. עדות לקיומם האפשרי של מגעים כאלה היא ידיעה מראשית המאה ה־18 על ״ראש הכומרים״ באחת הערים — קרוב לוודאי ינינה שביוון — ששלח ״דורון של ביצים לישראל שכנו הקרוב אליו ביום שבת קדש שהוא יום שלפני אידו בח״ל״.

ניתן ללמוד על מקרים רבים יותר של בילוי בצוותא של עוברי אורח או מכרים יהודים ונכרים בהיותם בדרכים. לעתים נמנעו היהודים מסעודות משותפות עם נכרים שהזמינום לאכול בצוותא; ומצאנו באחד המקרים את הנימוק שמשיב היהודי לגוי המזמין ״עתה הוא שבת ואין לנו רשות לטלטל״. אולם למדים גם על נכרים ויהודים שסעדו יחדו, אם כי בדרך כלל לא נמסר מי בישל את המזון." לעתים נלמד מפורשות על יהודים הסועדים עם נכרים ואוכלים מזון שהללו בישלו. בסעודות משותפות נהגו המשתתפים, ובכללם יהודים, לשתות בצוותא." במצרים נלמד על ערבים שהביאו ליהודים דברי מאכל כשרים מוכנים לאכילה."

מחשש להשפעה מוסלמית על היהודים אסר רדב״ז במאה ה־16 השתתפות כלשהי, אפילו פסיבית, במסיבות עם גויים, ואף אסר על שתיית קפה אתם. ישיבתם של יהודים בבתי קפה הייתה תופעה רווחת, בעיקר למן המאה ה-18.  רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט, 1479 – ה'של"ד, 1573) היה אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים ומחבר שו"ת הרדב"ז.

יהודים שחברו למכרים נכרים התבטאו לעתים בחפשיות במהלך אותם מפגשים וסעודות, כגון אותו יהודי בשם יעקב מושטקי, המעיד בפני בית דין בקורפו בשנת ש״א (1541), כי שהה עם ״עכו״ם מקובצים ביחד והיו משתבחים מתפלתם ומעשיהם וענה להם זה יעקב… שכבר היתה לו אהבה ביניהם ומדבר עמהם כל העולה על רוחו ומתוך אהבתו עליהם אינן מקפידין על דבורו. ואז אמר להם מה לכם להשתבח על דבריכם שכלכם אנשי רוח והבלים ואין אתם עושים דבר קיים אלא רוחות. מיד ענה לו גוי אחד מתושבי פרגא [שביוון] אל תאמר כן שאנחנו אנשי רוחות כמו שאמרת והלואי לו יהי כדבריך שאלו היה כן לא היה נעשה הדבר הגדול הזה״; ואזי נמסר על רצח יהודי בידי אביו של אחד המשתתפים.

נראה שדבריו של אוליה צ׳לבי, שנכתבו במאה ה־17 על היהודים, כי אינם מוכנים לשבת עם נכרים ליד שולחן או לקבל מהם משקה, נכונים ככלל, אך היו גם לא מעט יוצאים מן הכלל. מתברר שיהודים רבים במצרים לא הקפידו להתנזר מפת של נכרים ולהסתפק בחלב ישראל וקנו מהם לחם, יוגורט ודבש העשוי מצימוקים. ניתן ללמוד על מקרים דומים במקומות רבים אחרים בלוונט, כפי שעולה מדיונים רבים בספרות ההלכה העוסקת בפת ובחלב עכו״ם ומוצריו שיהודים קנו מנכרים.

הדעת נותנת, שבין שכנים התקיימו בדרך כלל יחסי שכנות נורמליים. כך נלמד, שעקרות־בית יהודיות במצרים במאתיים השנים הנידונות קיימו יחסי שכנות טובה עם שכנותיהן הנכריות, לשו בביתן את הבצק המיוחד הנקרא ״פדייום״ בכלי של הנברייה, אפו ובישלו באותו תנור ואף שאלו מהן לעתים כלים להגעלת כלי פסח. היו נכרים במצרים שהרשו ליהודים ללקט את האתרוגים שבגינתם בלא תשלום. יש להניח, שיחסי שכנות דומים התקיימו במקומות רבים אחרים באימפריה העות׳מאנית. נראה, שהעסקת מיניקות נכריות לא נתפסה כדבר חיובי בחברה היהודית בלוונט, הגם שהייתה זו תופעה קיימת. נראה שהחשש נבע מהשפעה שלילית של המינקת, שאוכלת מאכלים טמאים, על היונק ועל בני משפחתו.

יהודים הסתייעו לעתים במכרים נכרים לפתרון מצוקות אישיות. אין לדעת את היקפה של תופעה זו. כך נלמד על בתו של אליהו נחום מקושטא, שבחודש אב רס״ז(1507) ביקשה מחברה פרח להוציאה מבית אביה, ואיימה, שאם לא יעשה כן תלך עם ״גוי ע״א ( עובד אלילים]״, היינו נוצרי. פרח לקחה לבית ניקולה הצורף, והיא ישבה שם 22 שעות. לאחר מכן קידשה פרח בחיפזון בנוכחות נוצרים ויהודים. הוא דאג לנוכחות הנוצרים ״כדי שלא יתפשו אותם כמו נואפים או כמו זונים״, משום שקודם לכן מצאום תחת מיטתו של אותו נוצרי.

ניתן לומר, שרוב חייו החברתיים של היהודי הופנמו והתנהלו בתוך מסגרת הקהל, הקהילה והמשפחה. היהודים והנכרים לא חיפשו את קרבתו החברתית של הצד השני; גם הייתה להם רתיעה מסורתית־דתית מקשרים כאלה. בכל זאת התקיים, כאמור, מרקם יחסים מסוים עם החברה הסובבת. במסגרת היחסים המשותפים הנורמליים ניתנו עדויות של נכרים על רצח או מוות של יהודים; ועדויות אלו סייעו להתרת הנשים מעגינותן. יהודים התאכסנו בבתי מוסלמים, בעיקר בכפרים, שעה שעסקו ברוכלות ובמסחר. יהודים התגוררו במחיצת מוסלמים בימי הירידים הגדולים, וכן היו להם בירידים חנויות בשכנות. בכמה מקומות שחטו היהודים בתוך המקולין המוסלמי, כגון במאה ה־16 בסופיה.

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

סימן נח.

שנת תרס"א ל"ק.

ידידי החשוב. טרם קבלת מכתבו, הנני מגיש לכבודו עוד דבר מה מעבודתי, והוא במבוי לברגא, יש עוד בית הכנסת רחרת, נקראת בפי הזקנים על שם הרב הקדוש שלמה טולידאנו, בוא דור ח' לכבו ברב יוסף ז"ל שבא מגירוש קשטילייא, כמ"ש בדברי ימי בית הכנסת של מהרי"ט ז"ל, ויש שקורין אותה על שם הרב הגאון שמואל עמאר ז"ל הנזכר, אחר שנות ת"ר לפ"ק.

ויש קורין אותה על שם בנו הרב הגאון שלום עמאר זצ"ל, אחר שנתבש"מ מר אביו הנזכר בשנת תרמ"ט לפ"ק, ויש שקורין אות על שם החכם כבוד הרב אברהם טולידאנו ז"ל הנזכר, ואך בפי הכל נקראת בשם בית הכנסת הקטנה, על שם קטנותה שהייתה מקודם, כי תחילתה הייתה רק בית אחת מזרחית מבתי החצר הנקראת על שם החכם כבוד הרב לוי טולידאנו ז"ל.

שמעתי שנתייסדה אחר שנת ת"ק לפ"ק, וזה כשלושים שנה, קנו בעליה בית אחת הסמוכה לה מאחריה, בחצר שלפניה הנקראת על שם כבוד הרב רפאל טולידאנו הי"ו, וסתרו את הכל, ועשו משני הבתים בית כנסת יפה ומרובע, ופתחו את פתחה בדרומה בתוך בית שער של חצר רבי לוי הנזכר.

ובנו על כל פני דרומה עלית קיר קטנה, ועל כל פני צפונה עשו היכל לספר תורה יפה מאוד, כולו מעץ מפותח ומשוח בששר ומצוייר בציורים נאים, ועליו עטרה יפה, עם צורת המנורה משולשת, אחת עם מזמור למנצח בנגינות, ואחת עם מזמור אשא עיני, ואחת עם אנא בכוח, וכמה פסוקים ושמות הקודש.

הכל על ניירות חזקים עם כמה ציורים יפים, פרחים ושושנים, עם כיסוי של זכוכית לבנה, ובתוכה יש עמוד מרובע של בניין חזק שעליו עמוסים עצי ארזים מרובעים הנשאים תקרתה, וכל אורך העמוד על ארבעת רבעיו, מפותח בכמה מיני ציורים יפים ממולאים במיני צבעונים, אבל התיבה והספסלים הם פשוטים בלי הדר.

התיבה עומדת באמצע, פני השליח ציבור למזרח. אדמתה מרוצפת באבנים אדומות יפים, בתקרתה תלויים כוסות בשלשלאות נחושת יפות בסדר ישר, ויש הרבה כוסות שכתוב עליהם במי זהב שם בעליהם הלב"ע, יש בה עוד היכל קטן תחת ההיכל הגדול, אוצר כל לכי תשמישיה פיתלות, שעוות, שמן וכו…

גם מטפחות וחגורות ומעילים של ספרי תורה שבלו, יש בה הרבה חלונות לאורה, נשקפים על שני החצרות הנ"ל, עם דלתות ומעולים יפים, יש בה שלושה שליחי ציבור, כבוד הרב ידידה טולידאנו יש"ץ, וכבוד הרב מרדכי עמאר בן כבוד הרב שלום הנ"ל, וכבוד הרב מאיר טולידאנו יש"ץ, בן כבוד הרב דוי הי"ו, אחיו של כבוד הרב ידידה הנזכר.

בני כבוד הרב אברהם הנ"ל, ואבותיהם הם היו שליחי ציבור מאז ומקדם, כחמישים איש מתפללים בה, מנהגיה כמנהג כל בתי הכנסת שבעיר, הבית הזה, אומרים ששימש גם ישיבה לתלמידי חכמים הרבה שנים בזמן הקודם, ואך עתה אינו משמש רק בית תפילה לשמע, ומשבת לשבת משמש ישיבה לתלמידים ללמוד מדרש רבה, זה מה שישי להודיע לכבודו עתה, ועוד אמשוך עבודתו בע"ה, ושלום

אני היו"ם ס"ט

יהדות מרוקו ידעה לאורך השנים עליות וגם מורדות ובעיקר מורדות לרוב. למרות כל התלאות, הרדיפות רציחות והמרת דת באונס, רעב וברד, מגיפות למיניהן, שטפונות,  מחלות הדבר ורעשי האדמה בעיקר בפאס, מסים כבדים שהוטלו עליהם אם כאשר פרצה מלחמה יזומה של בני הישמעאלים, ושיגעון גדלותם של אלו מהמלכים אשר נלחמו באחיהם, אבותיהם למען השליטה בטריטוריה זו או אחרת.

סימן נט

סדר מטות, שנת תרס"ה לפ"ק

ידידי החכם החשוב כהה"ר יעיס מלכא הי"ו, שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני, ומאוד שמחתי, על כי מצא חן בעיני הרב הגאון כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו, ויתן אותך למעתיק, ספר ליקוטים גדול בכתב יד ישן, כלו מלא חידושי תורה, ושכר טוב קבע לך מדי שבת בשבתו, ורוב הימים זוכה להיות מאוכלי שולחנו שלחן מלכים, ישם ה' פעלו.

ורצית להטעימני מצוף דבש אותם הדרושים, חן חן ידידי, והם, א' כתבת שבפרשת תולדות, הקשה על הכתוב, לך מעמנו כי עצמת מאוד, מה רוצה לומר ? ותרץ על פי מה שכתבו רז"ל, על פי כי האת אלי להזכיר עוני, שהצדיק כשמתחבר עם הרשעים, מעורר עליהם את הדין, וטובתם הוא נוטל, וזה שאמר, כי עצמת ממנו, מצד בואך אצלנו, לקחת הטובה ממנו עד כאן.

דע ידידי, כי כן כתב גם הרב הגאון כמוהרר"פ בירדוגו זלה"ה, כי עצמת ממנו, אין לו טעם, ופירש כמו שכתבת ממש, כמו שכתוב בספרו מי מנוחות על התורה עיין שם. וזה רק דרך דרש, ואך הפשט פשוט, , כי לעיל מניה כתיב, ויהי לו מקנה צאן וכו…ויקנאו אותו פלשתים, והקנאה הולידה שנאה, וכל הבארות וכו….

סתמום פלשתים וימלאום עפר, ולכן היה אבימלך ירא עליו פן יהרגוהו חס ושלום, ולכן אמר לו, לך מעמנו, יען עצמת יותר ממנו מאוד, ומזה נמשכה קנאה גם שנאה, ושמא יהרגוך, לכן לך מעמנו, ולא נתחייב בדמך, והוא פשוט, ובכן תמיה אני על שני המאורות הגדולים, מה רצה לומר ואין לו טעם ? והו, טעמו ונמוקו עמו.

כתבת שבפרשת ויצא, עךל הכתוב, ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויבא אליה, כתב וזה לשונו " כפי מה שכתב רש,י ז"ל על פי כחי וראשית אוני, דהיינו טפה ראשונה, קשה טובא, דאם כן היה ראובן בן תמורה חס ושלום ? והניח בצ"ע עד כאן.

דע ידידי כי זה ימים קשיא לי קושיא אחרת בענין זה, ואשר תרצתי יספיק לתרץ גם את זו, והיא, כי הנה הכתוב אומר, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח וכו….ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן וכו…., משמע שהשנאה קדמה להריון ראובן, וכפי מה שכתב רש"י ז"ל, טפה ראשונה, יהיה להפך, שהריון ראובן קדם לשנאה ?

כי השנאה לא באה רק עד ויהי בבקר והנה היא לאה, וטפת ההריון הייתה בלילה ? ואין לומר שהשנאה הייתה משעה ראשונה שבחר ברחל ולא בלאה, דזה יעלה על הדעת, שאף שבחר ברחל, לא שנא את לאה, אלא חפץ ברחל מפני יופיה ולא ששנא את לאה חס ושלום.

דמה עשתה לו לאה באותו זמן שישנאיה, האם מפני שלא הייתה יפת כאחותה ישנאיה ? ילך לאומן שעשאה ? אלא שהשנאה באה ללבו עליה, מפני הרמאות שעשתה שרצתה ליכנס במקום אחותה, וכך כתב הרמב"ן ז"ל שם באורך עיין שם.

ואם הדרא קושיא לדכותה, דדברי רש"י ז"ל, סתרי לסדר המקרא ? ועל זה תרצתי, על פי מה שכתב בס' טוב עין, דרוש א', וזה לשונו, חסידים ואנשי מעשה, לא היו בועלים בעילת מצוה בלילה א' לחופתם כדי שיכפו את יצרם, ויראו את עצמם שאינם להוטים אחר בולמוס של עריות, ונחשב להם כתענית.

וחסיד אחד רצה לבעול בליל א' לחופתו, וכאשר ראה שלבו נתמלא מאהבתה, צעק, אין אהבה כאהבת הבורא, ופירש, והבורים נמשכו אחריהם מטעמא אחרינא של כשפים, על פי הזקנות שאומרות, כל מי שלא יבעול בלילה א' לחופתו, לא ישלטו בו כשפים, והמשכילים נותנים טעם אחר, כדי להודיע, שלא נשא אישה בשביל דבר זה למלאת בה תאוותו דווקא.

רק כדי שתהיהלו לעזר ולהועיל, וענין זה הוא רק דרך אגב לקיום המין, וגם הרופאים אומרקים שאין לבעול בפגיעה ראשונה, קודם שיהיה לבו גם בה, כדי שלא יזיק אברי ההולדה בחוזק התאווה, וספרו כמה מעשים מזה עד כאן שלונו עיין שם.

ודבר זה נוהג גם אצלנו עוב"י מכנאב יע"א, ושמעתי שכן המנהג בכל ערי המערב, ואך דווקא בבתולות, וטעמייהו, כדי שלא יזניחנה מלילה ראשונה, ולכן ממתינים עד לילה שניה, ויש עד ליל שבת, ויש עד אחר ז' ימי החופה.

ואם כך נוכל לומר שכן עשה גם אבינו ישראל סבא, דלית חסיד דכוותיה, ומה שכתוב ויבא אליה, אינו לשון ביאה ממש, דהיינו בעילה, אלא כניסה אצלה לחדר, כמו ובא הביתה לעשות מלאכתו, והרבהכ , ואל עשה עשה שום מעשה.

ולמחר בבוקר והנה היא לאה, ואז שנא אותה, על רמאותה, ובליל ב' בא אליה כדרך כל הארץ, ומאותה טפה נולד ראובן, ולפי זה דברי רש"י והכתוב שווים, שהשנאה קדמה להריון ראובן, ואין כאן בן תמורה.

ואין להקשות דאם כן הוי ראובן בן שנואה חס ושלום ? דיל דיצירה אלבשיה ונכנסה אהבתה בלבו, ועשה מעשה מאהבתה, עד כאן שלום

אני היו"ם ס"ט

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

קבלן נוצרי אשר נשרף חי

מעשה שקרה בזמן הקמת החומה מסביב לבית הקברות היהודי של הכפר אשג׳ן. הימים ימי הפורענות, כנופיות של :: מתפרעים ערבים ושודדים היו לפעמים אורבים ליהודים הבודדים שבאו לבקר קברי יקיריהם בבית הקברות היהודי בכפר אשג׳ן, והתנפלו עליהם למרות שהשלטון הצרפתי  שלא מכבר פרש חסותו על מדינת מרוקו לא נרתעו הפורעים מלהתנפל על היהודים.       

ראשי הקהילה שמו בראש מעייניהם להקים מסביב כל בית הקברות חומה גבוהה מבניה קשה שתמנע מהמתפרעים להסתנן לשטח בית הקברות ולהתנפל על יהודים, שהיו באים כבודדים להשתטח על קבר הצדיק.

נשיא חברה קדישא ישועה־עמרם ביטן ז״ל עמד בתוקף שתוקם החומה ללא כל דיחוי וזה היה בתקופת מלחמת שבטי ״הריף״ בשנת 1925, לאחר מחשבה ותכנון הנהלת חברה קדישא היו״ר שלה וסגנו פנו לקבלן ספרדי(אספניולי) ושמו מר קַנדלֶא לבצע העבודה בקבלנות של הקמת חומת המגן, לפי ההסכם עימו הוא התחיל מיד בעבודת הבניה, הוא העסיק פועלים ערבים שיראת הכבוד של הצדיק עמדה לנגד פניהם, מהשמועות על הנסים שהצדיק רבי עמרם היה מחולל שאפילו ערביות היו באות לבקש מזור למחלותיהן ותפילה להריונן.

תוך כדי העבודה הבחינו הפועלים בחומרים הזולים שהקבלן הספרדי קנדלא, וברמאות שהוא מרמה בטיב העבודה והחומרים, אולם מאחר והם היו תלויים לפרנסתם בקבלן שתקו ולא אמרו מאומה ליו״ר החברה קדישא פן יפטר אותם. קנדלא המשיך לרמות בחומרים היה מערבב חול עם סיד, ולצורך יצור הסיד הוא הקים כבשנים של שריפת אבנים לייצור הסיד בכמות גדולה.

אחד מהפועלים הערבים אמר לו ברמז שהחכם היהודי לא סולח למי שמתהלך עימו במירמה קנדלא לא שם לב לדברי המוסר של הפועלים.

העבודה נמשכה זמן רב, היו״ר של חברה קדישא שהאמין שהקבלן הנוצרי עושה עבודתו נאמנה סמך על השומר של בית הקברות ״אידריס״ שישים לב לסוג העבודה, כאשר קנדלא סיים הקמת החלק המערבי של החומה והתכונן להתחיל בחלק הצפוני; הפועלים הערבים כאילו מתוך                                                                                                      ^:

אמונה ידעו שהקבלן הרמאי לא יצא נקי מהתנהגותו ומהתרמית שלו, הכבשן שהוא הקים ליצור הסיד היה ממש לרגלי החומה מרוב העובי של החומה, קנדלא היה מפקח על                              העבודה מעל החומה.    

יום אחד כרגיל עלה הנ״ל כהרגלו לפקח על העבודה, פתאום הוא התחלק מעל החומה ונפל לתוך    

הכיבשץ שהיה בוער, מאמצים רבים השקיעו הפועלים כדי למשות אותו מתוך הכיבשן, וכשחילצוהו קנדלא היה כולו מלא כויות וראשו שרוף, כשהוא בוער כולו העמיסו אותו הפועלים על עגלה רתומה לםום ודהרו לכיון העירה לבית חולים העירוני כשגופתו כולה חרוכה וללא רוח חיים.

כשהתקרבו העירה פגשו ישועה-עמרם היו״ר נוסע לבקר את העבודה בבית הקברות וסיפרו לו על המקרה הנוראי שקרה לקנדלא הקבלן שלא היה לו כל סיכוי לחיות, היו״ר התקרב לראות מה קרה והפועלים של קנדלא אמרו ליו״ר ישועה־עמרם כָאלָס! קנדלא לאה ירחמו ראה תופא כשישועה התכופף לראות ראה ראשו החרוך של קנדלא מבצבץ מתוך השמיכה בעגלה, ובשארית כחותיו אמר לו אני עוד חי, אני לא מת, והנני יודע בשביל מה קרה לי, בגלל שנטיתי לרמות אותכם בחומרים  ובעבודה, מיד ראשו צנח ונפח נשמתו במקום. אמונת הפועלים הערבים בצדיק התאמתה, לא נשאר לפועלים אלא להוביל קנדלא ישר לבית הקברות הנוצרי בעיר, והחלק של החומה לא נבנה מאז, עד היום לא הושלמה בניתה וכל מבקר באתר הקדוש של הצדיק יוכל לראות במו עיניו את החומה כשהיא באמצע בניתה.

מה רבו מעשיך השם

מי כמוך לפורים שחיבר רבי יוסף משאש זצוק"ל

זוהי פרשת תולדות השיר, אשר יכולתי להציג עתה לפני מעלתו, וכבודו חכם ומבין מדעתו, יוסיף עליה כהנה וכהנה, וטרם מלאת השנה, את ברכתי קח נא, לשנה הבאה, בכל טוב תהיה מלאה, עליכם, ועל בניכם, ברוכים אתם לה׳ עשה שמים וארץ, כנה״ר וכנפשנאמן אהבתך במרץ, אחיך הצעיר החו״פ תלמסא״ן יע״א, בשילהי אלול התרצי׳ד, לפ״ג, עבד אל דוק וחוג אשש.

מעשה פורים של מ ע ג׳ א ז

מי כמוך ואין כמוך

 מי דומה לך ואין דומה לך

 

אדון אתה משכיל לעם דל.

ביום רעה תמלטהו לא תחדל.

 מעל שמים חסדד עליו גדל.

 מה יקר חסדך אלהים:           

 

בני בכורי אותו קראת.

 ובזרוע עזך אויביו פזרת.

כי גדול אתה.

ועשה נפלאות אתה אלהים:     

 

גערת זדים ארורים.

 זרחת אור לישרים.

שנת יהללוה בשערי״ם.

 כל יראי אלהים:       

 

דעת פלשתי אחד נטרפה.

אזיל״אלי למעג׳אז בן למסט״אפא.

ואמו רק^״ייא שפחה חרופה.

 יאבדו רשעים מפני אלהים:    

 

העמיק בספרי המכשפים.

וחובר חבר לכל אשפים.

 ויאמר כי הוא אחד הצופים.

 ותהי עליו רוח אלהים:           

 

ועוד מצא פכים גנוזים.

מלאים זהבים ופזים.

וישכור דקים פוחזים.

 כל גוים שכחי אלהים:

 

זד יהיר כלתה נפשו.

לתת כתר מלכות בראשו.

 ויועץ עם שומעי רחשו.

 ויאמרו לו שאל נא באלהים:  

 

חמק שלשת ימים ביער.

ונגלה ברביעי לעמו הבער.

 ועל דבר המלוכה פיו פער.

 כי נכון הדבר מעם האלהים:   

 

 טמאים האמינו לאיש כזבים.

 וישתחוו לו נערים ושבים.

 ואביו אמר ראו אהובים.

 בני אחד בחר בו אלהים:

 

יום ידע המלך שמו מוחמד.

כי זד יהיר כסאו חומד.

והשטן לימינו עומד.

 ולא ירא אלהים:

 

כתב שלח המלך ברוב חרדה.

 לשר פלשתים שמו בן עוד״א.

 לתפוש בן זדים במצודה.

 אין ישועתה לו באלהים:

 

לבש בן עוד״א עז וגבורה.

 ויסע עם מחנהו מהרה. ויחן נגד האויב ביערה.

 זה לעמת זה עשה האלהים:

 

« מחנה האויב נבהל בראותו.

סוס ורכב החונים לעמתו.

ומלכם הרגיעם במתק שפתו.

 לא לכם המלחמה כי לאלהים:

 

נביא אנכי ומראש ידעתי.

כי בן עוד״א ילחם לקראתי.

 ואד שמעו אחי מלתי.

 וישמע אליכם אלהים:

                                                                                                           

סוד ה^, ידעתי אותו.

 כי בלילה הזה במחציתו.

בן עוד״א ישוב לאדמתו.

והרוח תשוב אל האלהים:

                                                                                                             

עבדיו והחיל שהביא.

ידעו כי אני מלך ונביא.

וירוצו אחרי כצבי.

כה יעשה לי אלהים:

                                                                                                                

פי כסיל מחתה היא לבן עוד״א.

כי בעוד לילה אחזתו רעדה.

והמות עליו ידו הדה.

ואיננו כי לקח אותו אלהים:

 

 צלם מעליהם סר.

 כי שר צבאם נחסר.

 והכל ביד רשע נמסר.

 כי היתה נסבה מעם האלהים:

 

 קול רנה פצחו עבדיו ורננו.

 כי דברי מלכם מאד נאמנו.

 וישתחוו לו ויאמרו אדוננו.

 המלד כמלאך האלהים:

                                                                                                              

רשע עריץ אסף עוד ערב רב

. ממשפחות פלשתים וערב.

 כל איש המלמד ידיו לקרב.

 עד למחנה גדול כמחנה אלהים:

 

שמחה ומשתה עשה לעמו.

 וכטוב לבו נאם נאמו.

כי אמש בחלומו. נגלו אליו האלהים:

תולעת יעקב צוהו להשמיד.

 קטון וגדול מבין עם תלמיד.

 ומכה נפש יהודי הוא יעמיד.

 בעדן גן אלהים:

 

את שללם וכל מקניהם.

תבוזו ותשבו בעריהם.

ונשיהם ובניהם ובנותיהם.

 בידכם נתן אלהים:

 כ במכנא״ס אלחם ראשונה.

 

 ולא אתן להם חנינה.

ולא אעשה הבחנה.

בין צדיק לרשע בין עובד אלהים:

 

גדודיו נפלו על קדקדם.

ויקדו לו כי הגדיל כבודם.

ואהבם ונתן בידם.

עיר גדולה לאלהים:   

 

דבר בליעל הטמא כשרץ.

 הגיע למכנא״ס במרץ.

 ותגעש ותרעץ הארץ.

 ותהי לחרדת אלהים: 

 

היהודים סגרו משכנם מהרה.

 ויקראו צום ויקדשו עצרה.

 וכל אחד בנפש מרה.

 בוכה ומתנפל לפני האלהים:

 

וכל עוברי ארץ ציה.

הכו נפשם בצדיה.

והנמלט מידם היה.

נגוע מוכה אלהים

זרע יעקב היה למרמס.

 ולבבו כדונג נמס.

כי מלאה הארץ חמס.

ותשחת הארץ לפני האלהים:

 

חרדו לרגעים זקן וצעיר.

 כי אש המגור לבם הבעיר.

 ותהי מהומת מות בעיר.

 כבדה מאד יד האלהים:         

 

 טרחו אצילים להבריח רכושם.

 ולהמלט מהר על נפשם.

והאויב אורב לתפשם.

 ענין רע נתן אלהים:  

 

יחדו נשארו עם קהלם.

 וישימו באלהים כסלם.

כי לא יזנח ה^, לעולם.

     

כפי הטף לא הספיק בצקם.

כי לא הצטידו די שפקם.

כי היתה שנת רעב ונקם.

 כי לא המטיר ה^, אלהים:

                                                                                                                   

למטר קוו ויך ברד אותם.

כדוריו כאגוז מדתם.

 והזקנים מעוררים לבותם.

מי יודע ישוב ונחם האלהים:

 

מלבם צעקו לשוכן ערץ.

הצילנו מכליון וחרץ.

 למען דעת כל עמי ארץ.

 כי ה^, הוא האלהים:

                                                                                                                         

נוגשנו זממם אל יפיקו.

זעום בם ובעונם ימקו.

ויאנחו בני ישראל ויזעקו.

ותעל שועתם אל האלהים:

 

 סוד ה^, ליראיו הודיע.

בחזון לחסידיו השמיע.

אל תחתו מנבל מרשיע.

 הרפו ודעו כי אנכי אלהים:

 

עריצים י״ג אדר קבעו.

 בו למטרתם יגיעו.

 ויקומו מהר ויסעו.

 ויהי חתת אלהים:

 

פחד אלהים נפל עליהם.

וחלחלה בכל מתניהם.

 ויאמרו אל אדוניהם.

מה זאת עשה אלהים:

 

 צר צורר ברוב נכליו.

 חשב להרגיעם בהבליו.

 ואכן בכל חיליו.

ויהי פחד אלהים:

 

קרב עד גבול מכנא״ס.

 לכפר דרי״ש נכנס.

ורוב חילו נמלט ונס.

מפני יראת אלהים:

 

רצים חיש למלד הגידו.

כי במורד חילו מרדו.

 וישלח המלך את גדודו.

אנשי חיל יראי אלהים׳:

 

שרי המלך עליו הקיפו.

 ובי׳יג אדר אותו נגפו.

וככלב ראשו ערפו.

זה חלק אדם רשע מאלהים:

                                                                                                                

תפשו חצו וחרבו.

 וינתחו בשרו וחלבו.

 ויאכילו אותם לכלבו.

כי חרף מערכות אלהים:                                                                               

אבותיו החיו לבדם.

 ואך כרתו את ידם.

 וייראו כל אדם.

ויגידו פועל אלהים:    

 

גדוליו ושריו וסגניו.

 וגם נשיו ובניו.

 כרתו ראשם לעיניו.

באף עמים הורד אלהים:         

 

הובא ראשו ברומח תקוע.

בט"ז אדר באחד בשבוע.

ועמו כל ראש קטוע.

יראו ענוים ישמחו דרשי אלהים

 

 זחל כל איש רע ונבזה.

בראותו את כל המחזה.

 ויאמרו זה אל זה.

ראה את מעשה האלהים:        

 

טיט ורפש פנו מהמסלות.

וישטחו מרבדים כלולות.

ויצאו בתפים ומחולות.

ויריעו כל בני אלהים: 

 

כלו מהר יגון ואנחה.

 והעיר מכנא״ס צהלה ושמחה.

 והיהודים בהשקט ובטחה.

משחקים לפני האלהים:

 

מנות שלחו לאביונים.

 וכלם בשמחה עונים.

 הודו לאדני האדנים.

הודו לאלהי האלהים: 

 

סעו קטנים וגדולים.

 בשירים והלולים.

עד מגדל ראשי הנתלים.

אשר השמיד אלהים: 

 

פצחו רנה לעיניהם.

 ויברכו שם אלהיהם.

 ויפלו על פניהם.

ויאמרו ה^' הוא האלהים:

                             

קראו לצור ישועתם.

להגדיל עוד שמחתם.

 להמטיר על אדמתם.

גשם נדבות תניף אלהים:

                             

שתיל ישורון חמדת לבבות.

הרנין האל בגשם נדבות.

 ויגדילו בנים ואבות.

תהלה והודות לאלהים:           

 

אחי שיר חדש שירו.

זמרו אלהים זמרו.

זמרו למלכנו זמרו.

כי מלר כל הארץ אלהים:       

 

נאור ואדיר אין בלתו.

 שפך על אויב חמתו.

 ויהי לצאן מרעיתו.

שמש ומגן ה^, אלהים: 

 

יום ט״ז אדר בכל שנה.

קדשו קהל קריה נאמנה.

 בואו לפניו ברננה.

במקהלות ברכו אלהים:          

 

 יוסף ה^, שנית ידו.

לפדות עם מיחלי חסדו.

ויטע ישראל עבדו.

כזית רענן בנית אלהים:

                             

« מ-לכי שב את שבות בן פרץ.

 יבנה עירי ויגדור כל פרץ.

וידעו כל ממלכות הארץ.

 כי אתה ה׳ האלהים:  

 

חלץ עמך מעצבו.

וחדש כקדם טובו.

 מקוה מתי אבא.

ואראה פני אלהים:    

 

זך קיים שוכן מרומות.

פדנו מכל מהומות.

 ותן עז ותעצומות.

לעם ברוד אלהים:     

 

תם ונשלט השיר הלזה.

 בעזרת אלהינו זה.

 יהודה וישראל

סגלתך פדה.

 מיד שבטי איש שדה.

בב״א.