الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כבר ב־30 בנובמבר, למחרת ההצבעה באו״ם, ערכו כוחות גרילה ערביים התקפות על תושבים ומוסדות יהודיים. עד סוף דצמבר נהרגו 205 יהודים ו־122 ערבים. במצרים נערכה בחודש זה ההפגנה הפרו־פלסטינית הגדולה בתולדותיה. יותר מ־100,000 איש צעדו ברחובות והריעו לנואמים שהביעו את תקוותם שפלסטין תיפדה בדם. מוסדות יהודיים ואירופיים הותקפו וחלקם נהרסו. ״האחים המוסלמים״, כותב גודרון קרמר, ״היו אחראים, מוסרית לפחות, למהומות החדשות״. דחייתה המסיבית של תכנית החלוקה, והצלחתם של האחים לגייס יותר מ־2,000 מתנדבים למאבק מזוין בתוך 48 שעות, מלמדות על יעילותן הרבה של שנות ההסתה וההתססה.

ומה אירע אותה שעה בארץ־ישראל גופא? כאן צידדו ערבים רבים כתוכנית החלוקה, משום שסברו שהמלחמה נגד החלוקה חסרת תוחלת, שכן לערבים חסר נשק וליהודים עומדת תמיכתן של ארצות הברית ובריטניה, או מפני שהם היו בין אלפי הפועלים שעבדו במשק היהודי, בפרט בפרדסים״.״משום כך״, כותב הלל כהן, החוקר הראשון שבדק בשיטתיות את תופעת ״משתפי הפעולה״, ״ערבים פלסטינים רבים […] לא רק נמנעו מלחימה בעצמם, אלא אף ניסו למנוע זרים ותושבים מקומיים מייזום פעולות״. בעיניהם, הימנעות מלוחמה ואפילו תמיכה ביהודים היו הדרך הטובה ביותר לסייע לעם הערבי הפלסטיני.

כמו במלחמת האזרחים בשנים 1939-1936, גם הפעם הקדיש המופתי חלק ניכר ממאמציו לפגיעה בבני עמו שעמדו בדרכו. אחד מהם היה בן דודו, פאוזי דרוויש חוסייני, שבסוף שנת 1946 ביקש לחתום עם נציגי הסוכנות ההודית על הסכם דו־לאומי שביסודו הרעיון שעם אחד לא ישלוט על זולתו. ב –  11בנובמבר 1946 חתמו חמישה מחברי קבוצתו על הסכם בדבר פעולות משותפות עם היהודים, תריסר ימים לאחר מכן נרצח פאוזי בידי משרתיו של המופתי, והקבוצה התפרקה. הבא בתור היה סאמי טאהא, מנהיג פועלים בולט מחיפה, שצידד באפשרות של הקמת מדינה יהודית־ערבית. אנשי המופתי רצחו אותו בספטמבר.1947 גם פאווזיי אל־קאוקג׳י היה מתנגד נחוש של המופתי. הוא היה ממפקדי ״המרד הערבי״ של שנות השלושים ומומן עתה בידי הליגה הערבית. בשנת 1948 הוא מצא את עצמו עסוק בהתגוננות מפני כוחות הגרילה של המופתי. שלא כמו אל־חוסייני, קאוקג׳י היה מוכן לשתף פעולה עם הציונים.

 בחודש מרס 1948 הוא נפגש עם נציג בכיר של הסוכנות היהודית והציע להכריז הפסקת אש ולהקים, לאחר נסיגת הבריטים, פדרציה יהודית־ערבית בהנהגתו. כדי להוציא אותו מהמשחק תפס משרד המופתי בקהיר כסף ונשק שיועדו לכוחות קאוקג׳י ושלח אותם לתומכי המופתי. חמולת נשאשיבי רבת ההשפעה, שהעדיפה את חלוקה ארץ־ישראל על פני איבוד הכול, המשיכה להתנגד למופתי. בן בריתם החשוב ביותר של הנשאשיבים היה עבדאללה מלך עבר הירדן, שרצה אף הוא בפתרון של שלום לניגודי העניינים היהודיים־ערביים, ושבמלחמה העולם השנייה נלחם לצד הבריטים בנאצים ובעוזריהם הפלסטינים. עבדאללה ״הבהיר במהירות את עיקר העניין: הוא לא ייתן ידו לשום התקפה ערבית עלינו״, כתבה בזיכרונותיה גולדה מאיר, שהייתה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ״הוא תמיד יישאר ידידנו, אמר, וכמונו גם הוא רוצה בשלום יותר מאשר בכל דבר אחר. אחרי הכול יש לנו אויב משותף: המופתי הירושלמי״. יתר מנהיגי ערב, מולהבים בידי האחים תומכי המופתי, התרחקו מעבדאללה והביעו הכרה באל־חוסייני כמנהיג ה״לגיטימי״ של פלסטין.