אלי פילו
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.
תעודה מספר 274 ד'
ברוכים תהיו. תערפו אה כותנא אין האד לבלאד משנים קדמוניות כאנת משובחת עד למדון די קדאמנא פהאד לענין דזנו
ת רח"ל לר דפנויה וכ"ש די אשת איש ופהאד אזמאן דייאלנא בעונות נהפכה השיטה וזרענא חנא הומא ערת למדון היינו חרפה לשכינינו כיף וואחד עיר קטנה ואנשים בה מעט יסירו פיהא האד לעניינים מכוערים.
זאת ועוד די כתר מן האד סי אפילו די ענדו סי עדות עלא סאחבו עלא סי ענין מכוער דזנות מא כא יחבסי יסהד וכאן יכון כובש עדותו רח"ל ומפין זה על זה על דרך שמור לי ואשמור לך ומא כא יערפוסי לעונש די כובש עדותו עד היכן מגיע ובפרט מן הפרט פהאד לענין דזנות די גורמת סחאל דלהזיקים לאיין קאל ארב לאר"י עליו השלום באיין מנחית כא תכון אזנות פלמודע כא יכונו נסתמים צינורות השפע מלמעלה רח"ל, זאת ועוד בשביל האד להם דזנות כא תזי מכת הדבר רח"ל.
אשר על כם הא חנא כא נכונו גוזרים בכח צורתינו הקדושה עלא סי האד די ענדו סי עדות עלא באחבו אחד האיש ואחד האישה נהאר לחד מא יזיסי יקולהא לבית דין מלבד חטאו מפורש בתורה אם לא יגידש ונשא עונו.
זאת ועוד כא יכון גורם להאדאך די עמל לעבירה יכון מוסיף על חטאתו פשע לאיין כא יקול פדעת דייאלו באיין חס ושלום אין אלהים שפטים בארץ והמכשילה הזאת תחת יד האדאך די דרק לעדות. עליהא נחבוכום עלא רוסכום ועלינא לאיין כולנא עריבים זה לזה ודי ענדו סי עדות יזי יקולהא לבית דין יאך תכון סי תרופה להאד אדרבא רח"ל.
ובפרט די קרבו ימי הדין וימי התשובה צריך בנאדם יכון מפשפש במעשיו פכול מא הווא ענין ישוב אל ה' וירחמהו ותכון ענדו הרמת ראש בקום למשפט אלהים ביום הגדול והנורא הבא עלינו לשלם ווידי יחב יסמענא ווכון מגיד עדותו עליו תבוא ברכת הטוב ונגע לא יקרב באהלו ווידא כבא לעדות ודרקהא חטאו ישא האיש ההוא וחנא סי עון מא עלינא לעון לא דצבור ולא דליחיד ראה עליה ואנחנו את נפשינו הצלנו והשומע והחדל יחדל.
תרגום תעודה מספר 274 ד'
ברוכים תהיו, הלא תדעו אחינו, שהעיר הזאת משנים קדמוניות הייתה משובחת מהערים שסביבותיה בעניין ההרחקה מעון הזנות רחמנא לצילן, זנות שלפנויה וכל שכן של אשת איש. ובתקופה זו שלנו נהפכה השיטה כי ירדנו פלאים.
ואנחנו הגרועים משאר ערי הסביבה היינו חרפה לשכינינו, איך עיר קטנה ואנשים בה מעט יקרו בה מקרים ועניינים מכוערים, ועוד יותר מזה מי שיודע עדות על חבירו על איזה ענין מכוער שלן זנות, לא רוצה להעיד וכובש את עדותו רחמנא ליצלן, ומחפין זה על זה על דרך שמור לי ואשמור לך, ואינן יודעים עד היכן מגיע עונש מי שכובש העדות.
ובפרט מן הפרט בענין הזנות שגורם כמה הזקים. כמו שכתב רבינו האר"י עליו השלום שצינורות השפע מלמעלה נסתמים במקום שיש זנות רחמנא ליצלן. זאת ועוד בשביל צרת העון הזה של הזנות באה מכת הדבר רחמנא ליצלן.
אשר על כן הרי אנחנו גוזרים בכח תורתינו הקדושה על כל מי שיש בידו עדות על חבירו, אחד האיש ואחד האשה, טלא יבוא יום ראשון, להגיד בבית דין מלבד שחטאו מפורש בתורה. אם לא יגיד ונשא עונו. זאת ועוד שהוא גורם לבעל העבירה שימשיך בדרכו הרעה ויוסיף על חטאתו פשע.
כיח הרשע חושב בדעתו שחס ושלום אין אלקים שופטים בארץ, והמכשילה הזאת תחת יד זה שהסתיר עדותו. לכן אנו מבקשים תחוסו על עצמכם ועלינו, כי כולנו ערבים זה לזה, ומי שישי בידו עדות יבוא ויגיד לבית דין, אולי תהיה תרופה למכה זו רחמנא ליצלן.
ובפרט שקרבו ימי הדין וימי התשובה, וכל בן אדם יפשפש במעשיו בכל דרכיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ותהיה לו הרמת ראש בקום למשפט אלקים ביום הגדול והנורא הבא עלינו לשלום. ומי ששומע לנו ויבוא ויגיד עדותו עלין תבא ברכת טוב, ונגע לא יקרב באהלו. ומי שכובש עדותו ומסתירה חטאו ישא האיש ההוא.
ואנחנו את נפשינו הצלנו ואין עלינו עון אשר חטא ועון הצבור והיחיד מוטל עליו, והשומע ישמע והחדל יחדל
תעודה מספר 274 ה'
קהל קדוש ברוכים תהיו. תערפו באיין שבת הווא שקול קד למצוות דתורה מזמועין, וחנא ליום פהאד לבלאד כא יתעמאל חלול שבת בפרהסייא די לילת שבת מנור מא כא תפות למגרב וכא ידכל שבת כא ימסיוו ללחמאם רזאל ונסא ןדרארי ובינת רחמת ליצלן ה' הטוב יכפר בעד.
ובי וואחד מא זאת פיה נפש ינהם ראסו אוו מראתו אוו דרארי דיאלו ביהא כא נחבוכום באס תחיידו מן האד לעון די הווא חמור פחאל מא קולנא ודי מא חבסי ישמע חנא זי עון מא עלינא בר מינן והושמע ישמע והחדל יחדל ועליכם תבוא ברכת הטוב
תרגום תעודה מספר 274 ה'
קהל קדוש ברוכים תהיו. עליכם לדעת שהשבצ הוא שקול כנגד גל המצוות של התורה. ואנחנו כעת בעיר הזאת השבת מתחללת בפרהסייא. יען שבליל שבת אחרי קריאת " למגרב " ( קריאה בקול מעל גבי המסגדים בערב סמוך לשקיעת החמה ) וכבר נכנס השבת, הולכים לבית המרחץ אנשים ונשים בנים ובנות ( כמובן למרחץ המיוחד לנשים ) רחמנא ליצלן ה' הטוב יכפר בעד.
ולא נמצא מי שהוא יוכיח את עצמו או אשתו ובניו. לכן מבקשים מכם תנזרו מהעון הזה שהוא עון חמור כמט-ו שאמרנו ומי שלא ישמע לאזהרה זו שום עון לא נשאר עלינו בר מינן והשומע ישמע והחדל יחדל, ועליכם תבוא ברכת טוב.
תעודה מספר 274 ו'
עם אלוהי אברהם, ישמרכם האל הלוא תדעו כי בצרה גדולה אנחנו צרת הנפש וצרת הגוף רח"ל ואין לנו על מי לישען כי אם על אבינו שבשמים ועל מצות הצדקה שדוחה גזרות קשות ורעות, לכן החלש יאמר גיבור אני ויפרש מממונו לצדקה ונתנו איש כופר נפשו ונרצה לו לכפר עליו.
ועל כל אשר לו ונגע לא יקרב באהלו, וכמו שאמר שהע"ה כופר נש איש עושרו ונבקשה מאלהינו על זאת שתעלה לרצון לפניו לכפר על נשפותינו לפני ה' ולבטל צעלינו על גסרות קשות ורעות המתרגשות ובאות לעולם ולהפיר עצת כל הקמים עלינו לרעה ולא תעשינה ידיהם תושיה….
תעודה מספר 274 ז'
קהל קדוש ברוכים תהיו. כא נמעלמוכום באיין סראב די כא יתעמאל פחול המועד הווא איסור גמור פחאל די מביין פשולן ערוך, בלחאק וואחד די כבר סרא ענד סי גוי לעינב וכא יערף אידא יקוללו חתא ידוז עד ינזיהומלו מא יחבס אפילו יסמחלו פטרף דלפלוס.
יקד יעמלו והשם יכפר בעד, ודי ענדו סי אופן באס לגוי יקדר יסבר עליה מא יזני לעינב חתא ידוז לעיד וכא וקוללו וזיבהומלו פלוסטאן, אוו יסרי לעינב בקום עשה ראחנא כא נעלמוכום באיין איסור גמור ומא יבאנלוסי באיין ראה כא יעמל מצוה.
אדרבא ראה בכלל סאיין קאל פלמשנה המבזה את המועדות וסרחוהא חכמים ז"ל הווא וואחד די כא יחקר חול המועד במלאכלא די כא יעמל פיה וכממל תנא פלמשנה וקאל אף על פי שיש בידו תןרה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא רח"ל לאיין פחול המועד.
תרגום תעודה מספר 274 ז'
קהל קדוש ברוכים תהיו. עלינו להודיע לכם אודות היים שאתם עוצרים בחול המועד אסור לכם לעשות זאת כמו שמבואר בשולחן ערוך, רק מי שכבר קנה ענבים מגוי ויודע שאם יגיד לו שלא יבצור אותם רק אחרי החג לא ירצה אף אם ימחול לו בקצת כסף,יכול לעשות היין בחול המועד והשם הטוב יכפר בעד.
ומי שיכול ללחוץ על הגוי באיזה אופן שלא יבצור את הענבים רק אחרי החג, ובכל זאת לא איכפת לו ומקבל ענבים אף בחול המועד. או אם קונה הענבים לכתחילה בחול המועד, אנו מודיעים לכם שעשיית היין איסור גמור, ואל יחשוב שהוא עושה מצוה, כגון יין לקידוש.
אדרבא הוא בכלל מה שאמרה המשנה המבזה את המועדות ופירשו חכמים ז\,ל על מי שמבזה את חול המועד במה שועושה בו מלאכה ומסיים במעשנה אף על פי שיש בידו תורה ומצוות ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא רחמנא ליצלן…
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.
תעודה מספר 240
באחד בשבת י"ב בסלו התקס"ח – 1708 עמדו לפני לדין הכבודה אסתר אלמנת המנוח הרב יוסף אצייאני וחתנה יהודה לו וטענה עליו שהיכה אותה מכות חדרי בטן והראתה לפנינו מכותיה שבגלוי ולנשים הראתה מכותיה שבסתר.
ומעשה שהיה כך היה שבערב שבת אמרה לחתנה הנכר מאחר שאתה לן עם החתן בלילות שעברו ואפרשא שיכריחו אותך ללון לילה אחד ולכן אם תלין עמו ליל אחד לא תלין עמנו בליל שבת כי מנהגינו שלא להוציא ליל אחד ואמר לה אלין עמהם ליל אחד ולן בביתו ליל שבת ובליל אחד חזר בו ואמר ללון בבית החתן.
ואמרה לו זה הדבר קשה לנו ואמר לה עשיתי עם השושבינים אם לט אלין עמהם אתן קנס – ים – ואמרה לו לא תעשה לי סיבה ואני אתן אותו הקנס ולא נתרצה והתחילו בדברי ריבות ותפס ראש חמותו הנזכרת בין ברכיו והיה מכה בכל כוחו…וגם טען שאישתו קללתו….ואמרה תרד"ח בברנוצ"ו — ( תרקוד באבילותו וגזרתי שלא ידורו הוא וחמותו בבית אחד.. ולראי חתום פה קודם תפילה וקיים
הועתק מאבני שיש חלק שני סימן לא. שאול ישועה ס"ט
סמכותו של הרב. הרב היה בכוחו לכפות את פסק דינו על ידי מסירת החייב לנגיד. ודרכו לשלטונות ולייסרו. ובמקרה הצורך היה הרב מנדהו או מטיל עליו קנס. ושי ששלחו את החייב לדייני פאס להענישו כשהמדובר ביהודי שיש לו קשרים עם שר העיר ופעמים שהדיין " מתח על העמוד " אחד מהצדדים איש או אשה כדי שיאמרו את האמת.
תעודה מספר 236
התקס"א
שאלה לאה אשת ראובן יצא עליה שם רע זה היום כמו שלש שנים מעלה מטה שהייתה נחשדת עם שמעון….והיה השם רע והולך וגדל עד כי גדל הכאב קלא דלא פסיק….העיד עד אחד ואישה אחת איך אמת ויציב שקודם שנתפרסם זה הקול נכנס אחי אם הנחשדת לבית האישה הנזכרת שהעידה בפחד גדול ושאלה לו האישה הנזכרת למה הוא מפחד והשיבה שתשבע לו בציציות שלא תגלה זה לשום אדם ויגלה לה מה שבלבו.
וכן היה שנשבעהב האישה כנזכר ואחר כך אמר דוד הנחשדת הנזכרת לאישה הנזכרת ולעד הנזכר שבת אחותו הנזכרת היא המעוברת והוא ירא לנפשו פו ישמע הדבר לשר העיר ויפסיד איזה ממון, והביא לה איזה כלים וחפצים שתחבא אותם אצלה ושהוא הולך למרחקים למקום שאין מכירין אותו בשביל זה וכן היה שהלך עד עיר ארזילייא.
לא עברו ד' או ה' ימים וחזר….אחרי זה נשמעו הדברים לשר העיר איך האישה הנזכרת הרה לזנונים ונתפסה האישה הנזכרת ומיד ולאלתר פייסו לשר בסך עצום בסתר ויצתה, וכשמוע בני קהלינו אלו השמועות רעות וכל העם רואים את הקולות מיקל"א קל"י איסורא – ביצה ד. ושם שהאיסור נשרף, וכאן בהשאלה קול האיסור שיצא על האישה.
שלא פסקו מיום שנשאת עד היום הזה נתקבצו אצלי בבית הכנסת לשאת ולתת איך יתברר האמת לאמתו….ושלחנו אחר דוד הנחשדת…היה מעלים ומכחיד האמת תחת לשונו, אז אמרנו לו שאם יאמר את האמת מה טוב ואםצ לאו אנו מלקין ומכין אותו עד שיאמר האמת.
ולא באו להכות אותו ב' או ג' מכות עד שצעקה אשתו שהייתה מצויה אצלו בבית הכנסת ואמרה לו שמה לו ולצרה הזאת שיאמר האמת ולא יארע לו שום דבר ואז אמרה אשת אפרים הנזכר שכל העניין אמת ויציב… ותכף באותו מצב באה האשיה הנחשדת לבית הכנסת מאליה ומעצמה ואמרו לה הקהל הקדוש שתלך ךביתה ולא רצתה…..
ואז אמרנו לה שאם תאצר האמת ממי נתעברה מה טוב ואם לאו שיהיו מיסרין אותה עד שתאמר האמת ואז מתחו ידיה על העמוד והלקו אותה איזה הכאות ברצועה שמכין בה תינוקות של בית רבן ואז הודית הנחשדת הנזכרת……..
ולכן יורינו מורי הצדק……..מה יהיה משפט האישה הנחשדת הנזכרת אם היא אסורה לבעלה או לא ותשובת מעלת כבוד תורתו הרמתה מהרה תצמיח ושכרך כפולצ משמים
אברהם טולידאנו נר"ו
עמדתי על דברי השאלה הנזכרת …ואחזה אנכי אשית לבי שאין אותן האומדנות כדאין לאסור אישה על בעלה……אכן אם הבעל מאמין לאותן הנשים……………יוצא ויתן כתובה….ולראית האמת חתמתי בערב חג השבועות שנת מי כעמך כישראל לפ"ק וקים
שאול ישועה אביטבול ס"ט
הועתק מספר אבני שי"ש חלק ב סימן ק
סוף התעודה מספר 236
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965
מבוא – הספר נדפס בשנת 1965
זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים, והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן.
היישוב היהודי בקיריני.
הידיעה ההיסטורית הראשונה על מציאותם של יהודים בשטחים שממערב למצרים הגיעה אלינו בדברי הפולמוס של יוסף הכהן נגד אפיון, צורר היהודים ההלינסטי, שנולד בלוב. בהסתמכו על מקורות רשמיים מזכיר יוסף את העובדה , כי המלך תלמי לאגי – מלך 323 – 285 לפני הספירה, הפקיד בישי יהודים את השמירה על מבצרי מצרים.
וכאשר נתכוון, בשנות 300 בקירוב, לכבוש את קיריני ( היא העיר החשובה ב " פנטאםוליס " , חמש הערים היווניות, באזור שנקרא על שמה קירינאיקה ) וערים אחרות בארץ לוב, שלח יהודים להיאחז בהן.
יוסף מסתמך על אגרת אריסטיאס ( אף על פי שאינו מזכיר אותו בפירוש ) בה נאמר, כי תלמי העביר מארץ ישראל למצרים 100.000 יהודים, וכשליש מהם הפקיד על משמר מקומות מבוצרים.
עדות ארכיאולוגית ערטילאית ליישוב יהודי בקיריני בתקופה ההיא, שאין להסיק ממנה הרבה. נותן חותם עברי ועליו כתוב :
לעבדיהו
בן ישב.
מאנציקלופדית " דעת "
מדקדק יוני וסופיסט אלכסנדריי. 25 לפה"ס – 50 לספירה.
שונא יהודים. באלכסנדריה עורר מדנים, שנאה וקנאה בין התושבים ליהודים. נבחר להיות שליח אלכסנדריה לקיסר קאליגולא ברומא להתלונן כי היהודים אינם נאמנים לממשלת רומי. נגדו ניצב כסניגור היהודים פילון. יוסיפוס בספרו "נגד אפיון" ענה על דבריו, הוכיח שאין בהם חידוש על כותבים שקדמו לו, והוא רק הוסיף דברי הבל ולזות שפתים.
התוכן:
שטנת אפיון
הלשנה על יהודי אלכסנדריה
עלילות על עבודת המקדש
אפיון – מדקדק ופילוסוף יוני. נודע בשנאתו העזה ליהודים; נולד באואסיס הגדולה אשר במצרים בערך בשנת 25 לפסה"נ וכנראה מת ברומא בין שנות 50-48 לסה"נ.
שמו אפיון נגזר מהשם "אפיס" אליל המצרים, ולכן נקרא ג"כ "אפיון המצרי". בעודו נער הובא לאלכסנדריה וגדל בבית המדקדק דידימוס הגדול. אפיון היה דורש בדברי הומירוס בנסיעותיו בערי יוון ורומי בימי ממשלת הקיסר טבריוס, אשר כנה את אפיון בשם גנאי "תוף התבל", לציין שהוא חסר חכמה, וכל כוחו בפיו להכות על אוזן שומעיו; ואולי פשר הכינוי הוא שהיה מתופף ומכריז על שבחי עצמו בכל מקום בואו.
ברומא הכירוהו כאיש בליעל בגלל מעשיו המכוערים. רק באלכסנדריה, שהייתה עיר מעורבת מאומות רבות, עלה בידו להתחזות למלומד. שם עורר מדנים, שנאה וקנאה כנגד היהודים בדרשותיו ובספריו. אפיון נבחר להיות שליח עמי אלכסנדריה לקיסר קאליגולא ברומא בשנת 40 להתלונן על היהודים שאינם נאמנים לרומי, כאשר מולו עמד פילון, שנשלח על ידי היהודים להיות סניגורם (יוסיפוס קדמוניות, סי"ח 8, 1).
אפיון עבר לרומא, שם פתח בית ספר. בין תלמידיו היה פליניוס. כנראה מת שם ממחלת מין, ולא הועילה לו גם התרופה למול את בשרו. הוא נכשל במה שחירף וגידף את ישראל על מצוות מילה (יוסיפוס נגד אפיון ס"ב 14).
שטנת אפיון
יוסיפוס בספרו "נגד אפיון" השיב על דבריו, והוכיח כי הוא חוזר על דברי מניטו (Manetho), כירימון (Chaeremon), ושונאי ישראל אחרים, והוא מוסיף עליהם דברי הבל ולזות שפתים. שקריו כתובים ללא סדר, ורוב דבריו הם חרות וגידופים.
"וזאת אות נאמן, לדעת יוסיפוס, כי הוא איש בער, וכל מעשה ידיו יעידו עליו כי איש מרמה הוא, ולא טוב הוא מאחד הריקים והפוחזים".
אפיון הוציא שם רע על בני ישראל כי אבותיהם הראשונים נולדו במצרים, ומשה רבנו נולד בעיר הליופוליס, וכי גורשו כי היו בעלי מום: פסחים ועיוורים וחולים במחלות שונות, ובפרט בצרעת. הוא משער בעקבות ליזימאכוס כי מספר "המגורשים" מאה ועשרת אלפים איש.
אפיון מבאר את השם שבת ואומר:
"מוצא השם בשפת מצרית ומורה על בצקת המתנים = שבתזים, כי אחרי אשר הלכו ישראל ששת ימים בדרך בצקו מתניהם, והוכרחו לשבות ביום השביעי. ואח"כ באו לבטח לארץ אחוזתם הנקראת יהודה"
הלשנה על יהודיאלכסנדריה אפיון מאשים את יהודי אלכסנדריה שהם מתנגדי הממשלה ויאמר:
"כי באו מארץ ארם וישבו על ים סוער קרוב לשאון הגלים".
יוסיפוס ענה על כך כי שקר בפי אפיון:
"אם תחקור ותדרוש היטב תמצא כי כל המורדים וקושרי קשר, אף מאזרחי אלכסנדריה כאפיון היו. כי ביום משול היוונים והמוקדנים בתוך העיר, כל אשמה לא הובא לאהלינו, ואין איש מפריע אותנו מהלוך אחרי תורתנו ומנהגינו הקדמונים לנו מימים ימימה. רק אחרי אשר רבו המצרים בתוכה, אז גדלה השערוריה ויפרצו הפורצים כהנה וכהנה. והם חידשו את שנאתם הישנה נגדנו".
על טענת אפיון שהיהודים אינם מקימים סמל ותבנית לכבוד מלכי רומי והשרים, השיב יוסיפוס כי הדבר הזה הוא נגד דת ישראל.
ובכל זאת יאמר:
"הננו מקריבים קרבנות בעד קיסר רומי יום יום לאות כבוד מיוחד לו, אף כי לא נקריב קרבן כזה מהוצאות הצבור בעד בנינו".
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 
אלא שאיש לא הזיק לפלסטינים יותר מהמופתי של ירושלים. הוא, ובני בריתו חסידי אל־בנא, עשו כל שביכולתם כדי לטרפד שיתוף פעולה ערבי־יהודי המבוסס על שוויון זכויות, הכחידו בעקשנותם כל תכנית חלוקה, ואימצו טקטיקה שבאופן כמעט בלתי נמנע הובילה את האוכלוסייה הערבית של ארץ־ישראל אל מחנות הפליטים.
בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו״ם הכריז דוד בן גוריון בתל אביב ב־14 במאי 1948 על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן חצו צבאות מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון את גבולות ארץ־ישראל. מזכ״ל הליגה הערבית, עבד אל־רחמן עזאם, שקודם לכן הבהיר בפורום סגור שבעיניו חלוקת הארץ היא הפתרון המציאותי היחיד, עמד עתה כתף אל כתף עם המופתי. ״מלחמה זו״, הוא הכריז ביום הפלישה הערבית, ״היא מלחמת השמד שתוביל לטבח נורא, טבח שבני הדורות הבאים יזכירוהו בנשימה אחת עם מסעות הטבח של המונגולים וחצלבנים׳
למרינה הנולדת לא הייתה ברירה. היה עליה לבחור בין החרב לחורבן, ונוכח השנאה הערבית העמוקה לציונות, חורבן פירושו היה ״חזרה אפשרית על השואה, אם גם בקנה מידה קטן יותר״. עד סוף המלחמה, בחודש ינואר 1949, התאבלה ישראל על מותם של יותר מ־4,000 חיילים ו־2,000 אזרחים. חבוסתם של צבאות ערב, שלא מסרו נתונים על מספר אבדותיהם, הייתה מוחצת ומשפילה, והתאפיינה בבריחתם של כמעט 80 אחוזים מהתושבים הערבים של השטח שהחזיקה ישראל. ״בעיית הפליטים הפלסטינים״, כותב בני מורים, ״היא יציר של מלחמה, ולא פרי תכנון מוקדם יהודי או ערבי. בעיקרה היא תוצר לוואי של פחדי היהודים והערבים […] בחלקה היא תוצאה של מעשים מכוונים, שלא לומר זדונים, של מפקדי צבא ופוליטיקאים יהודים; ובחלקה הקטן יותר אחראים להיווצרותה גם קציני צבא ופוליטיקאים ערבים, הן במעשים והן בהימנעות ממעשים״.
במצרים, כמובן, לא הייתה יד היהודים על העליונה. במדינה זו, שבה עשורים בודדים קודם לכן לא הייתה לאנטישמיות כל אחיזה, הכריזה הממשלה על משטר צבאי ובליל 15-14 במאי עצרה 2,000 יהודים. רבים מחם נותרו מאחורי סורג ובריח גם בחודש יוני.139 אף שהממשלה לא עסקה במהלך 1948 ברדיפות המוניות או ממושכות של יהודים, האוכלוסייה היהודית הייתה נתונה בעת המלחמה למתקפות על בתי קולנוע, בתי עסק וחנויות בשכונותיה, ולאינספור מעשי תקיפה כלפי יחידים שבוצעו בהשראת ההסתה של האחים.
באותה שנה היה הארגון בשיא כוחו. עם מיליון חברים ואוהדים הוא כבר היה למעשה מדינה בתוך מדינה, שלה בתי חרושת, כלי נשק, בתי ספר, בתי חולים ויחידות צבא. ככזו היא הייתה איום על הסדר החוקתי במצרים. בדצמבר הוצא ארגון האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק. אל־בנא דימה לראות גם בהחלטה זו של ממשלת מצרים את ״טביעות האצבעות של ׳הציונות הבינלאומית, הקומוניזם, וחסידי הכפירה והשחיתות״.141 למעשה, הממשלה ביקשה למנוע ניסיון הפיכה שהתרגש עליה עם תבוסתה בשדה הקרב. לאחר שחבר הארגון רצח את ראש ממשלת מצרים, מחמוד פהמי א־נוגראשי, נרדפו האחים בשיטתיות ובאכזריות. בפברואר 1949 חוסל אל־בנא ברחוב בידי סוכני הממשלה. אלא שהאיסלאמיזם לא נסוג מפני הטרור הנגדי: כפי שנראה בפרקים הבאים, בשבתם של מנהיגי התנועה בבתי הסוהר הוא אף הקצין עוד. אלו מהם שהצליחו להימלט מכלאם, הפיצו את המסר בארצות גלותם ביתר יעילות.
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.
עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.
אליעזר טויטו
החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18
הבדלי השכלה-לפי ריבוד חברתי
בדרגה גבוהה זו של לימודים נוצרו חבורות קטנות של למדנים, שהפרו זה את זה בתורתם. היה כאן שילוב של אוטו־דידקטיות ושל לימוד סדיר מפי חברים ומפי מורה. אנו קוראים בדברי הימים של פאס ״וברביעי בשבת כח לשבט (תצ״ז) אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בךעטר נר״ו וכן'…״ הרי כאן חבורת תלמידים בפני רבם ועמם בלימודם עוד רב (ר׳ חיים בן־ עטר היה אז בן 31). ר׳ משה בירדוגו מסכם אחד מדיוניו במשפט: ״זהו מה שהעלינו בישיבה והוא הפשט הנכון בדבריהם (של התוספות)״. הרי שוב ביטוי לקיומן של הבדותות של תלמידי חכמים, היינו לא מורה ותלמידים אלא לימוד בצוותא ברמה גבוהה. ר׳ חיים בן־עטר מספד בספרו חפץ ה׳: ״ואם הייתי מספר גופא דעובדא של הפירוש הזה ממש רוח הקודש הופיע ונתכווננו לו בהיסח הדעת בבית הכנסת אני ואחי הגדול, גדול החכמים הרב ר׳ משה בירדוגו שיח׳ אשר נפשי קשורה בנפשו״. ובהקדמה לספרו פרי תואר מגלה המחבר: ״עם תלמידים גדולים וטובים מתקתי סוד, ובחלק מההלכות מתקתי סוד עם רב ועצום יחיד בדורו גדול הרבנים הרב המופלג שמואל בן אלבאז… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחר הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א״.״
אין אנו יודעים אם היתה לחברותות אלו תכנית לימודים מוגדרת. מקצועות היהדות, ובעיקר תורה שבעל״פה, היו כנראה רוב עיסוקן. למרות זאת נדמה, כי הרחיבו תלמידי חכמים אלה את השכלתם היהודית־כללית, כנראה בצורה אוטו־דידקטית. מצאנו בדברי הימים של פאס תיאור היקף ידיעותיו של תלמיד חכם מובהק:
ובאותה שנה עשינו אד׳כלא (= קידושין) להחכם השלם והותיק, בקי בכל החכמות חכמת העיון עד אין תכלית, חכמת הדקדוק, חכמת השיר על המשקל ולא הניח כמותו בכל חכמי ישראל, ה״ה ר׳ יונה… וכל ת״ה של המדינה היו נקבצים עימו לשמוע עיונו, וכל מי שנסתפק לו דיבור התוספות ז״ל או של ר׳ אליהו מזרחי או גמרא היה בא אצלו ולא היה הולך מלפניו עד שיתיר לו כל הספקות..
נעיר כי לבד מידיעת התורה היתה לחכמינו אלה בקיאות הגונה בדקדוק הלשון העברית, ורבים מהם חיברו שירים לעת מצוא. ר׳ חיים בן־עטר מתאר את דרכו האישית בלימוד הגמרא בזו הלשון:
ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא שהייתי מקדים לשתות מים חיים הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי ולעמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו, ואחרי זה הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד, ומשם עולה אל האלוהים להביט לדברי הגאונים וחרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אהריהם הללו בעלי לוגין, ומחבק את אשר יחידותיו בארשות החיים (= מזדהה עם אלה שהבינו את הסוגיא כמוני) ולהקשות להמנגדו(= ומקשה על המתנגד להבנת הסוגיא כמוני) בהברחות (= בראיות) עצמן שבהן חכרחתי אורחותיי כשעמדתי על עומקן של דברים בלא ידיעת סברת שום פוסק.
שיטת הלימוד, המתוארת כאן, אשר היתה כנראה שיטתן של החברותות הנ״ל, היא למעשה המשכה ופריָה של דרך הלימוד, שהונחלה בישיבות, ועיקרה – טיפוח עצמאות אינטלקטואלית. היא מדברת על למידה בת שלושה שלבים. תחילה עיין הלומד באופן עצמאי בסוגיה התלמודית. לאחר מכן השווה את דעתו לדעת פרשני התלמוד, ובכך ביסס את הבנתו והרחיבה. לבסוף השווה את מסקנתו ההלכתית עם מסקנות הפוסקים השונים; אם התברר, שכיוון לדעת הפוסק – מה טוב, ואם לאו – העמיד לפני הפוסק את השאלות, שהנחו אותו בשלב לימודו הראשון, ורק אז דחה הלומד את דעת הפוסק או שינה את דעתו הוא.
על היקף הידיעות של חכמי הדורות ההם אפשר לעמוד גם מרשימת החיבורים, המוזכרים בספרות התורנית, שנתחברה אז במרוקו. זעפרני ערך טבלת המקורות, המוזכרים בחמישה ספרי שו״ת, ומסתבר ממנה, כי חכמינו הכירו את החיבורים של חכמי מזרח ומערב, חיבורים עתיקים וחיבורים חדשים, כולל ספרים, שיצאו לאור בדורם ממש.
סיכומם של דברים: בכל השכבות של קהילת יהודי מרוקו במאה ה־18 טופח לימוד התורה, אך ניכר הבדל קיצוני בין תורתם של בני השכבות הפשוטות ובין תורתו של איש האריסטוקרטיה האינטלקטואלית. ההבדל נגע לא ברמת הידיעות ובהיקפן בלבד, אלא גם בגישתו של הלומד כלפי חומר הלימוד. האיש הפשוט למד כדי לדעת להתפלל ולקיים מצוות, ואת מצוות תלמוד תורה, השקולה ״כנגד כולן״, קיים על־ ידי ״קריאה״ לעתים מזומנות. החכם למד גם כדי לקיים מצולת, גם כדי לנהל את קהילתו וגם כדי להפרות את התורה ובכך להשתלב בתהליך התפתחותה של היצירה הרוחנית הלאומית. הריבוד האינטלקטואלי היה בבואה נאמנה של הריבוד החברתי, וביסודו של דבר זהו אחד מביטוייה של החברה המסורתית־הסמ־ כותית, שבמסגרתה חיו יהודי מרוקו כמעט עד הדור האחרון.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת צו◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 45◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
הרב אסולים הי"ו
וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו (ב, א-ב).
כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספר מנחת יהודה, כונת הכתוב וידבר ה' אל משה לאמר, דוקא. זאת תורת העלה, פירשו רבותינו ז"ל (ילק"ש צו רמז תקט), כשיאמר פרשת עולה באמירה לבד, או בלימוד התורה, אזי כאילו הקריב עולה ממש, היא העולה עצמה, לזה היה קשה לרבותינו ז"ל, שאם הפירוש כך, שכל מי שעוסק באמירה ובלי למוד בתורת העולה כאילו הקריב עולה ממש, אם כן כל אחד ואחד מישראל יעשה זאת, שיקיים את העולה באמירה או בלימוד, ולא ירצו להוציא ממון מכיסם לקנות עולה ולהקריב אותה. לזאת אמר זאת תורת העולה היא העולה, דוקא. פירושו שמחוייב להביא דוקא קרבן העולה ממש. על מוקדה על המזבח, כל זמן שבית המקדש קיים ומקריבים על גבי המזבח, בזמן חורבנו בזמן הגלות שנמשל ללילה, אזי אש המזבח תוקד בו דוקא, רצה לומר שיעסוק בתורה הנמשל לאש, כמו שכתוב (ירמיה כג, כט), הלא כה דברי כאש נאום ה' וכו' והוא עולה.
ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח (ו, ג).
כתב רבינו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבה כנסת ישראל בספר אור החיים, ולבש הכהן מדמו. ירצה למדת החסד והרחמים, כי יתכנה בשם כהן (סנהדרין לט), הכונה שגם החסידים יסכימו לנקום נקם. ואומרו מדו, יתבאר לפי חכמנו ז"ל (ילקוט תהלים תתסט), כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קידוש שמו יתברך, הקב"ה רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש, ואתו ילבוש יום נקם בלבו. גם ירמוז אל האחדות (רש"י שמות ל, לד), שהם נהרגים על אשר לא יחפשו לשתף שם שמים ודבר אחר ומיחדים שמו יתברך. ואומרו ומכנסי בד, ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקרי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינם לבין ה'. ואומרו בשרו, לשכך את האוזן, ולצד מה שעשו לצדיקים הללו יחתם גזר דין לאומה רשעה. ואומרו 'והרים את הדשן', כנגד מה שהרעו בבחינת היסורין והענויים אשר צררו אותנו. ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים. כי גלות מצרים היו משעבדים אותם ומאכילים אותם ומלבישים אותם, והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל. ואומרו 'על המזבח', יתבאר לפי מה שנחלקו רמב"ם (הרמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ה), וראב"ד בענין משפטי העכו"ם המענים את אומתינו, וממה שהוסיפו, גילו דעתם כי לא למצוה יכוונו. או ירצה, כי הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למנין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עולה לענות. 'ושמו אצל המזבח', להשלים כפרה הצריכה אשר קצב ה' בגזרת הגלות, כי לא יעכב קיבוץ גלויות עד כלות עושי רשעה, אלא תיכף מיד יקבץ נפוצותינו ויוציא אותנו ממחנה האנשים הרשעים אל מקום טהור, היא ארץ ישראל הטהורה. כי ארץ העמים היא טמאה, היא ועפרה ואפיללו אוירה (שבת טו:), ואין לך מקום שיקרא טהור זולת ארץ הקדושה.
והרים את הדשן ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ו, ג-ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, הכתוב בא לומר, כי הגביה עצמו מתמעט, והמשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מרוממו. כי כשיעשה אפר הקדוש ברוך הוא מרוממו, כמו שכתוב בגמרא (סוטה ה), על הפסוק (איוב כד, כד), רומו מעט, שהמגביה עצמו מתמעט, שנאמר והומכו ככל יקפצון, ואם זחה עוד דעתו עליו יכרת כסאסאה דשיבולתא, שנאמר וכראש שבולת ימלו. וזהו שאמר 'והרים את הדשן, אל מחוץ למחנה ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים' או שהוא רומז, שאם אחר שנעשה שפל רוח כדשן וזחה דעתו עליו, אין לו תקנה אלא מיתה. וצריך יציאה מן המחנה שלא יטמא את המחנה, וגם כן ניתוח העולה לאיברים, בא לכפר על הגוף והאיברים שהלכו בקומה זקופה. ונתינתו על העצים על האש, לרמוז, שאם חטא יעסוק בעץ החיים, ואם ברזל הוא מתפוצץ.
מגילת אסתר
ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך (ה יב). כתב הגאון רבי אזאגורי זצ"ל בספרו לדוד להזכיר (בקרוב אנו מדפיסים אותו), התחיל ב'אף' ואחריו 'וגם'. אפשר ניבא ולא ידע מה ניבא, רמז שהמשתה והקריאה היתה חרון אף ה' בו. וזה ירמוז ה'אף לא הביאה אסתר וכו' כי אם אותי', ר"ל כי אם לא יחול האף, 'וגם' ר"ל גם ולא אף למחר אני קרוא לה, כאלו יאמר האף ראוי לו, וגם שהוא לשון חשוב הוא לה.
או יאמר 'וגם למחר' רמז שתי לשונות של גם שהיו בעוכריו, אחת של חרבונה "גם הנה העץ אשר עשה המן" וכו', ולשון אחר שאמר המלך "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" וכו', ור"ל קריאת יום א' למשתה לרעתו היתה באף, ושל יום שני בלשון גם של חרבונה ושל המלך, ורמז באומרו 'עם המלך' פעם שנית למה שאמר 'המלכה עמי בבית', שהשלימה רעתו "ופני המן חפו" ודו"ק.
ואפשר שראשי תיבות 'וגם' ר"ל וגמול מעשי, 'למחר אני קרוא לה' על דרך מה שאמר הכתוב (איכה ג סד), "תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם", כמו שנאמר 'גם הנה העץ אשר עשה המן' וכו'. ואפשר שרמז על דרך האמת מה שעשתה אסתר להצלת ישראל שדחקה ונכנסה בסכנת נפשות ותהי למלך סוכנת, זכתה ויחדה קוב"ה. וזהו 'אני' רומז למדת המלכות שנקראת אני, 'קרוא לה עם המלך' קוב"ה. ואם שגיתי ההי"ב [ה' הוא יכפר בעדי].
סגולות לפורים
א. מי שיש לו משפט עם נוכרי, הזמן מסוגל להתדיין בחודש אדר שמזל החודש גורם לטובה (תענית כט ע"ב).
ב נוהגות הנשים ביום תענית אסתר, להדליק נרות לכבוד מרדכי ואסתר (מפי הזקנות).
ג. אדם שצריך ישועה כתב בספר קו וישר (פרק צג), מי שצריך רחמים ולאיזה דבר יקח פנא לעצו ביום תענית אסתר, ויאמר תחילה מזמור כב מהספר תהלים, למנצח על אילת השחר ודרשו חז"ל אילת השחר היא אסתר ואח"כ ישפוך שיחו לפני ה' בזכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם יעתר לו הקב"ה ויפתחו לו שערי רחמים ויקובל תפלתו.
ד. רבים קמים בליל פורים בעלות השחר ומרבים באמירת תהלים ובקשות שהוא זמן המסוגל ביותר לקבלת התפלות.
ה. כל הפושט יד נותנים לו, וכתוב בספרים שגם "כל הפושט יד" בתפלה ותחינה, וידוע מאמר חז"ל בפורים הרי הוא כיום הכיפורים, לכן ירבו בתפלה על הכלל והפרט כמאמר חז"ל כל המתפלל על חברו נענה תחילה.
ו. נתינת צדקה ביום הפורים מסוגל להינצל מעין הרע, שהרי המן הטיל עין הרע במועדים, אמר הקב"ה רשע אתה מטיל עין הרע במועדי ישראל, הנני מוסיף עוד מועד ויום טוב אחר שהוא יום הפורים, ומהאי טעמא הקדים הקב"ה שקלים לשקלי המן, ואם כן כדי להינצל מעין הרע התיקון והסגולה לזה על ידי נתינת מצות הצדקה. (ספר מל"ח פרק לא).
בברכת שבת שלום ופורים שמח לכל בית ישראל
הרב אברהם אסולין רב האתר אור חדש ומחבר תורת אמך. רבי אוהד תורג'מן מנהל האיגוד בני הישיבות והכוללים. אברהם מקיס – מנהל האתר. רבי ברוך סבאג – מנהל הפיסבוק. רבי שלמה פרץ – מכון תורת אמך להפצת תורת רבני המערב.
לתגובות: a0527145147@gmail.com
—
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר
עמד בראש ישיבה משלו.
מורינו הרב אברהם ארווירוויר ז"ל
קבור בכפר – מוואלין דאר – במחוז דאר לביצ'א וידוע לצדיק והולכים ומשתטחים על קברו.
כבוד הרב רבי אברהם אבוהב ז"ל
מחכמי טיטואן והיה סופר שטרות ראיתיו חותם בטופס פסק דין בשנת תפ"ו פ"ק. , עוד ראיתיו בטופס פסק דיו חותם ועמו כבוד הרב אברהם אלמושנינו ז"ל, עוד ראיתיו חותם בטופס פסק דין בשנת התע"ו ליצירה ועמו כבוד הרב יוסף הצרפתי ז"ל.
כבוד הרב רבי אברהם אלמושנינו ז"ל
מחכמי טיטואן חי במאה החמישית וראיתיו חותם בטופס פסק דין בשנת תפ״ו פ״ק :
מורינו הרב אברהם אבן זימרא זצ״ל הראשון
הוא אחד מגולי ספרד ונתיישב באספי והיה שם לגדול ורב העדה הוא חי במאה השלישית והרביעית הוא היה חכם גדול ומליץ נפלא ומשורר והיה בקי בחכמת השיר עד שברגע יחבר מאה ומאתים מעלות במשקל ונדפסו ממנו כמה שירים על ידי רבי אברהם גאבישון, וכתב עליו מהר״א גאבישון כי חכמי דורו היו קודאין לרבי אברהם הנכר ( גורן נכון ) שהיה מורה הנבוכים שגור על פיו ובמפרשיו.
וכל תנ״ך ופירושי רוב הפוסקים ובשתופי כל מלה וכו… והעידו עליו שיום אחד בא מוכר חצר וקונה לפני הסופר והשופט גוי לכתוב להם שטר מכר והיה שם עומד לשורר להם בעוד הם עומדים השטר שקול בערבי ונושא בו כל מיני חיזוקים בשיר וביתד ותנועה בסימניו ומיצריו וגם שמות העדים שיעידו בו שקולים שמותם וכוי,
גם העידו עליו שמלך עירו השיא את בתו ואחרי שכתבו הכתובה במעמד כל גדולי העיר בבל יפוי והדר על פי הסופרים לא מצאו בה מום דק בזה שהיה ריווח גדול בין שורה לשורה אך לא יכלו לקורע׳ כי אין סימן טוב להם לחתן ולכלה, ויקראו להרב ז״ל לדעת מה לעשות.
ובהביטו בה קרא לסופר שכתבה ויחדש בה שורות אחרות אשר יכונו להיות מבין שורות הכתובות מכבר ולא הורגש איזה שינוי כלל לא בלשון ולא בכתב וכאשר נתפלאו מאד העומדים שם אמר להם המלך לא תתפלאו על זה כבר העיד עליהם יוצרם עם חכם ונבון,וזולת השירים שחיבר עוד יד־יו גם ביאורים במקרא כמו שכתוב בעומר השכחה דק״ו ע״א:
מרה אברהם אבן זימרא זצ״ל השני
מודד. צדק בטיטואן הוא חי בחצי האחרון מהמאה הרביעית ובספר דרושים כתב יד למורינו הרב רבי שלמה אבודרהם זצ״ל יש שם כתוב בתחתית הדרוש וזה לשונו זה הדרוש שדרשתי בפקידת השנה של אדוני חמי החכם החשוב הדיין המצויין מורי הרב כבוד מורינו הרב אברהם אבן זימדא זצ"ל ביום ב׳ ח׳ לאדר ראשון שנת תח״י נפשי לפ״ק.
הרב הנזכר שימש ברבנות עם רבייעקב הלוי ורבי חנניה ארובאץ זצ״ל וכמה תשובות בכתב יד ישנם שחתומים בהם מורינו הרב חיים ביבאס ז״ל ומורינו הרב חנניה ארובאץ ומורינו הרב אברהםבן זמרא הנזכר ז"ל ונזכר בשאלות ותשובות מהר״ש צרור שבסוף התשב״ץ סי׳ ט׳ בתשובה לטיטואן שכתב שם בזה הלשון וכ״ז אני כותבו להלכה אך למעשה הנה החכם החשוב הדיין כבוד הרב אברהם בן זמרא נר״ו הוא מארי דאתרא ולו משפט ההוראה ואם יסכיט וכוי.
ובשמות הגיטין למורינו הרב יעב״ץ ז׳יל כתב בזה הלשון מצאתי חתימת דיין בשנת שס״ה אברהם בן זמירו, וכוונתו על היחס שהוא זמירו ולא זמדא, ולא ידעתי אם הוא זה או היה אחר ששמו זמירו:
מרה אברהם טולידאנו בר ברוך ז׳׳ל
אחד מחכמי מקנאס הוא חי במאה החמישי והוא היה דורש טוב לעמו שהיה מרואי פני המלך, ובתמוז תס״ד תפסוהו בסוהר וקולר בצוארו בעיר סאלי ולבסוף פדה אותו אחיו חייט בסכום גדול ששילם עבורו למלכות
מרח אברהם חלוי ז״ל
מחכמי מראקם ונזכר בשאלות ותשובות תקפו של יוסף ח״ב סי׳ קי׳׳ו וראיתיו חותם בטופס אחד שנת בתמי"ם פ"ק וחתום כבוד הרב רבי אברהם רועהגיז ז"ל
כהה״ר אברהם אלקאיים ז"ל
מחכמי המערב, ראיתיו חותם בטופס פסק דין משנת יח״ל ישראל־פ״ק :
כהה״ר אברהם ה״ן חמו
וידידו וואווא ז״ל מחכמי דבדו היא חי בשנת ובחר״ת:
מו״ה אברהם עזראן ז״ל
מורה צדק באספי ראיתי פסק דין ממנו בשנת הדר״ת פ״ק, עוד ראיתי פסק דין ממנו וכותב בו לפי שאני מתגורר בעיר אספי יע״א ואין הספרים מצוים אצלי וכוי מוכח שמקום מושבו באחת מערי המערב ולשעה היה באספי:
כהה״ר אברי הלוי בן טובו ז״ל
היה ופר שטרות בעיר ארבאט חי במאה השישית:
מרה אברהם הכהן הרופא ז״ל הראשון
מרבני פאס נולד בערך שנת ש״ג הוא האריך ימים ובהיותו כבן מאה ועשר שנים בשנת תי״ג הלך לירושת״ו ואחר עבור איזה ירחים בירושלם ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע, ובספר קורא חדורות כתב וזה לשונו ובשנת תי״ג בא בירושלם מארץ המערב הרב רבי אברהם הכהן מערבי רב מובהק וזקן מופלג בשנים ואמר לנו שהיה בן מאה ועשר שנים ושהיה חבירו של הרב רבי אהרן בן חייט ז״ל ושהיו לו ב׳ בנים רבנים בארץ המערב ואחרי ג׳ או ד׳ חדשים שבא בירושלם נלב״ע, וראה מה שכתוב בספר נר המערב צד 202 הערה ט״ז:
מורנו הרב אברהם מונסון זצ"ל הראשון
נולד באחד מערי המערב ושוב הלך ונתיישב במצרים, ובמילואים שבסוף נר המערב כתב משכם הכנה״ג אה״ע הגה״ט אות י״ד שהרב הנזכר ילך עד המערב עיין שם, , ואולי הוא זה מהר״א מונסון שהיה בזמן מהרש״ך ז״ל, ובשאלות ותשובות מהרש״ך ח״ג סי׳ ר״ד יש פסק גדול ממוהר״א מונסון הנזכר ואם הוא זה נמצא שהוא חי במאה השלישית ותחילת הד׳ כי מהרש״ך ז״ל היה בימים האלו, והגאון חיד״א בשם הגדולים כתב עליו שהיה סופר מהיר,
ויש בידו חלק תשובותיו כתב יד וראה במצרים ספרי תודות מכתב יד קודשו, וכתב שם שמהרש״ך חי"ג סי׳ ט״ו השביח השבי׳ח להרב ז״ל על כתיבת ידו הגדולה מאי׳ר לאריש וכוי מהרש״ך נתבש״מ שנת השס״ב
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳
אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.
ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.
בשנת 628 לספירה הופיע מוחמד במפתיע עם חלק מכוחותיו שמנו כאלף וחמש מאות איש במבואות אזור החרם שבמכה וחנו ליד הבאר של חודיביה. מוחמד הודיע למנהיגי מכה שידיו מושטות לשלום ויוקרתו היחידה היא לקיים את מצוות החאג׳, דהיינו, העלייה לרגל ל " כעבה " לשם קיום הטקסים על פי המסורת שהייתה נהוגה בתקופת " הג'היליה "
הופעתם של מוחמד ותומכיו המוסלמים שטענו לפנים כי יש לבטל אח טקסי החאג׳ ואת עבודת האלילים, הביכה את מנהיגי מכה שהטילו ספק בכוונותיהם האמיתיות ונמנעו מלהיענות לבקשתם.
במשא ומתן שנערך בין מוחמד ונציגי שבט קורייש נחתם בשנת 628 לספירה הסכם חודיביה* שקבע שביתת נשק בין הצדדים למשך עשר שנים עם מתן אפשרות למוחמד ותומכיו לבקר ב׳כעבה׳ ולקיים את מצוות ה " החאג' " אך רק מהשנה הבאה ולא בעלייה לרגל הנוכחית. מצוות החאג׳ מתבצעות בשבעה שלבים:
א ־ היטהרות המכונה ׳מואקית׳;
ב – לבוש צנוע עשוי מאריג ולא תפור;
ג ־ קריאה לאלילים ששכנו ב׳כעבה׳ המכונה ׳טלביה׳;
ד – שבע הקפות סביב ה׳כעבה׳ המכונה ׳טואף׳;
ה- שבע פעמים ריצה בין שתי גבעות ׳אל-צפא׳ ו׳אל-מורא׳ המכונה " סעי "
ו – עלייה להר סמוך ל׳כעבה׳ בשם ׳ערפא׳ וקיום תפילה לכבוד האלילים המכונה ׳אל-ווקוף׳;
ז ־ מעבר למקום בשם ׳מוזדלפה׳ והקרבת קורבנות לסיום מצוות החאג׳.
הערת המחבר : הסכם חודיביה נחתם בשנת 628 לספירה בין מוחמד למנהיגי מכה שהיו חלוקים בדעותיהם עד מאוד. הסכם השלום נחתם בין הצדדים למשך עשר שנים, אולם הופר ע״י מוחמד לאחר שנתיים בלבד.
הערת המחבר : מצוות החאג׳ הועתקו לדת האיסלאם בהוראת מוחמד ממסורת עובדי האלילים שהיו נהוגות מאות שנים לפני האיסלאם ונערכו בכל שנה במתחם ה׳כעבה׳ שנבנתה על ידי מנדב הקדוש וקוצאי, מאבות שבט קורייש.
הערת המחבר : ׳אל-צפא׳ ו׳אל-מורא׳ הן שתי גבעות שהמרחק ביניהן כארבע מאות מטר והמאמינים חייבים לרוץ ביניהם שבע פעמים. הריצה חייבת להתבצע ביום הראשון של מצוות החאג׳ ומכונה ׳סעי׳. המנהג שייך לקהיליית עובדי אלילים ומוחמד העתיק מנהג זה לדת האיסלאם.
השאלה המתבקשת, עקב הופעתו ודרישתו המוזרה של מוחמד לקיים את מצוות החאג ב׳כעבה׳ מושב אלילי הפגנים היא, האם מוחמד חזר בו מאמונתו באלוהים שבשמיים ללא מתווכים ושב לסגוד שוב לאלילים השוכנים ב׳כעבה׳, ל׳אלאלאת׳, ׳אלעזא׳ ו׳אלמנאת׳ שהיו חביבים עליו בימי נעוריו?
הכיצד מעז אדם כמוחמד, המתיימר להיות שליח ה׳ והנועד להפיץ בקרב עובדי האלילים את האמונה המונותיאיסטית, לבקש לקיים את מצוות הפגנים, מצוות החאג׳, עלייה לרגל למשכן האלילים ה׳כעבה׳ על טהרת מסורת ה׳ג׳הליה׳
עם חלוף השנה מהסכם חודיביה הגיעו, כאמור, מוחמד ותומכיו בעיקר מקרב ה׳מוהג׳רון למכה לפי התנאי שבהסכם ׳חודיביה׳, אולם בניגוד לכל התחזיות השחורות של בני מכה שחשדו בכוונותיו של מוחמד בזמן שהותו במכה, נהגו מוחמד וחבר מרעיו כראוי לעובדי אלילים וקיימו את כל כללי הטקס הפגני על פי מנהגי המקום ולא עוררו כל חשד במעשיהם.
חששותיהם של מעצבי המדיניות במכה אמנם הופרחו, אולם חילוקי הדעות החריפים ביניהם נותרו על כנם והם התנגדו בתוקף להצעותיו להשלים עמו ולהשיבו אל חיק משפחת קורייש כשווה זכויות. מוחמד ועוזריו הגיעו למכה והשלימו את מצוות החאג׳ ׳עומרה׳ דהיינו (עליה לרגל בהיקף מצומצם) על פי כל כללי האמונה והמסורת הפגנית שהייתה נהוגה בקהיליית ה׳ג׳הליה׳ והביכו בהתנהגותם המוזרה את כל תושבי מכה ואת מנהיגי שבט קורייש שלא האמינו למראה עיניהם.
מתוך ויקיפדיה :
עומרה (בערבית: عـُمرة) היא עלייה לרגל למכה שבערב הסעודית, שעושים המוסלמים בכל זמן בשנה. בערבית, משמעות המילה "עומרה" היא "לבקר במקום נפוץ". לעתים היא נקראת "העלייה הקטנה", בעוד שהחג' הנעשה במועד קבוע בלוח השנה המוסלמי הוא העלייה "הגדולה", המחייבת כל מוסלמי שביכולתו לאפשר אותה. העומרה אינה בגדר חובה, אך חשובה.
מנהגי העומרה
העולים לרגל מבצעים סדרה של מנהגים, המסמלים את חייו של אברהם ואשתו השנייה, הגר, כמו גם את האחידות של המוסלמים ברחבי העולם. מעשי האמונה הללו הם:
טווף (طواف), הכולל הקפת הכעבה שבע פעמים נגד כיוון השעון. על גברים לעשות זאת שלוש פעמים בקצב מהיר, ולאחר מכן ארבע פעמים בקצב נינוח יותר.
סעי (سعي), בו הולכים נמרצות שבע פעמים הלוך ושוב בין הגבעות של סאפה ומרווה (הרים במכה). זהו שחזור של חיפושה הנואש של הגר למים. ישמעאל התינוק בכה ורקע ברגלו בקרקע, והמים הופיעו באורח נס. מקור המים הזה נקרא כיום באר צמצם.
חלק או תקציר; שניהם נוגעים לקיצור השיער. בתקציר חותכים רק חלק קטן מהשיער, בעוד שבחלק מגלחים לחלוטין את הראש.
המנהגים הללו משלימים את העומרה, והעולה לרגל יכול לבחור לצאת מהאהרם. אף על פי שזהו איננו חלק מהטקס, רוב העולים לרגל שותים מים מבאר צמצם. סקטורים שונים באסלאם מבצעים את הטקסים הללו בדרכים שונות מעט
אין כל תיעוד ואף אין כל חדית׳ המתייחס לפשר העלייה לרגל של מוחמד ל׳כעבה׳ אל משכן האלילים, שנה לאחר הסכם חודיביה בשנת 629 לספירה. כל הפרשנים וכל חוקרי דת האיסלאם נמנעו במשך כל הדורות מלהתייחס לכוונותיו ולמטרת ביקורו של מוחמד ב׳כעבה׳ על מנת לקיים את מצוות ה׳עומרה׳ שמיסודה היא מצווה פגנית על כל היבטיה.
מוחמד בכבודו ובעצמו דרש בתחילת דרכו לבטל את כל מנהגי הפגנים אולם עם חלוף השנים שינה את דעתו ואימץ בחום את מנהגי החאג׳ לדת האיסלאם וכינה אותם כחלק עיקרי ממצוות הדת.
אין כל ספק שמצוות החאג׳ שהתקיימו על ידי מוחמד ואלף וחמש מאות לוחמיו ומתנהלות עד עצם היום הזה הן מעשי כפירה והתכחשות לאמונה באל אחד.
כל מצוות החאג׳ שהתקיימו על ידי מוחמד וחבר מלוויו סביב משכן האלילים ה׳כעבה׳, סימלו בוודאות התכחשות לכל כללי האמונה ו!מונותיאיסטית אשר האמין בהם מוחמד לפנים?
האם מוחמד וחבר מרעיו שקיימו בקפדנות את חמשת כללי טקס החאג׳ ייחשבו למאמינים או לעובדי אלילים?
האם מוחמד המקיים את טקס ה׳טואף׳ ומסתובב שבע פעמים סביב משכן האלילים יכול להתיימר כמאמין באלוהי השמיים ולטעון שהוא שליחו?
לשאלות אלו איש לא התייחס עד עצם היום הזה.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.
התחיקה האנטי־יהודית והפעלתה ב
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
צפון-אפריקה
מכל המושבות הצרפתיות שמעבר לים, היתה אלג׳יריה ללא ספק זו שמשכה ביותר את תשומת־לבה של וישי, בכל הנוגע לתחיקה האנטי־יהודית. בתור חלק אינטגרלי של צרפת, הוטלו עליה מספר רב של חוקים, צווים ופקודות שהעמידו את בני הקהילה היהודית במצב זהה למצבם של אחיהם לדת בצרפת הלא־כבושה. אולם מעמדה המיוחד של מושבת אלג׳יריה אין בה כדי להסביר, כשלעצמה, את היחס כלפי יהודיה, שכן וישי לא התאכזרה פחות כלפי יהודי מארוקו ותוניסיה, אף־על־פי שלא היו אזרחים צרפתים. בעיני קברניטיה של ׳המדינה הצרפתית׳, המשותף לשלוש ארצות המגרב היה, בין השאר, בקרבתן המידית למטרופולין ובהימצאותה של אוכלוסייה יהודית גדולה בהן, נתונה בין רוב מוסלמי שיחסו לצרפת עורר סימני־שאלה לבין מיעוט אירופי שעשה את האנטישמיות לנכסו האידיאולוגי העיקרי, כבין הפטיש והסדן.
פרט להיותה ביטוי לאוריינטציה האידיאולוגית של המשטר, נועדה הרחבת החוקים האנטי־יהודיים לצפון־אפריקה לספק את משאלותיה מכבר של אוכלוסיית המתיישבים בני אירופה וכן לרכוש את אמונם ואת אהדתם של המוסלמים בשלוש הארצות. יותר מכל דבר אחר, ביטולו של ׳צו כרמיה׳ עשוי היה להשיג את שתי המטרות האלה גם יחד.
ביטול ׳צו כרמיה׳ (7 באוקטובר 1940)
אף־על־פי שביטולו של ׳צו כרמיה׳ בא אחרי פרסום ׳תקנון היהודים׳ (3 באוקטובר 1940), הוא אשר פורסם לראשונה בצפון אפריקה.
בדומה ליהודים שהשתקעו בשנות השלושים במטרופולין ואת אזרחותם שלל מהם משטר וישי עוד ביולי, איבדו יהודי אלג׳יריה במשיכת קולמוס אחת את האזרחות הצרפתית, שהוענקה להם באורח קולקטיבי ב־1870. יחד עם זאת, הם נשארו נתינים צרפתים, שזכויותיהם האזרחיות נקבעו עדיין בתוך המשפט הצרפתי: אולם, בניגוד למוסלמים, אשר עִמם ביקשה התחיקה החדשה להשוותם מבחינה משפטית, מנועים היו מלשוב לאוטונומיה המשפטית משכבר הימים, והחוק האזרחי הצרפתי הוא שהגדיר את מעמדם האישי והפרטי.
כדי להוסיף ולהחזיק באזרחות צרפת, לא הספיק השירות ביחידה קרבית בשנים 1918-1914, או ב־1940-1939, אלא נחוץ היה שיהיו להם גם עיטורים גבוהים, כגון אות לגיון הכבוד (הצבאי), המדליה הצבאית או צלב המלחמה.'יתר על כן, לא הוריהם ולא צאצאיהם של חללי שתי המלחמות, ואף לא אלמנות המלחמה או שבויי־המלחמה לא יכלו עוד לזכות באורחות צרפת, אלא באמצעות פטור מיוחד.
בהעמידו את יהודי אלג׳יריה בתנאי שוויון עם המוסלמים, נתן להם החוק החדש להלכה אפשרות לרכוש את אזרחות צרפת, לפי החלטת הסינט הצרפתי מ־1865, בדומה לבני־ארצם המוסלמים. אולם, משנוכחה לדעת על קיום אפשרות זו, פרסמה וישי ב־ 11 באוקטובר נספח לחוק מן ה־7 באוקטובר ש׳ביטל ליהודים במחוזות אלג׳יריה׳ את ההליך הסדיר להשגת אזרחות צרפת, במסגרת החוק מן ה־ 11 בפברואר.1919 השלטונות אף הרחיקו לכת עד כדי כך שהסירו את האזרחות מיהודי אלג׳יריה שגרו בפאריס. אלה מהם שהביעו רצון להחזיק בה נתקלו לא רק בלאו מוחלט אלא נרשמו גם ברשימה מיוחדת שנמסרה בבוא העת לגרמנים.
ביטולו של ׳צו כרמיה׳, שהיה, כדברי שארל מוראס הנלהבים, ׳סופה של שערורייה בת 70 שנה׳,נועד על־פי הפרשנות הרשמית להשקיט ׳בעקיפין את תביעות המוסלמים, לנוכח העובדה כי הצו האמור נטה חסד ברור ליהודים, לעומת הערבים. לכן נתבקשו האחראים לענייני המוסלמים בממשל אלג׳יריה לבדוק את ההדים שעורר ביטול הצו בקרב האוכלוסייה המוסלמית.
תגובות החוגים הכפריים — כפי שמסרו אותן אנשי המינהל — היו אוהדות ביותר. למשל, לדברי הממונה על פאלסטרו (Pale
stro), רשות מקומית שאוכלוסייתה מעורבת, ביטול ׳צו כרמיה׳ ׳עורר ביטויי שמחה בקרב כל המוסלמים, המבינים את חשיבותה של יוזמה מבורכת זו.
בטאבלה (Tabla) נתקבל מעשה זה ׳בסיפוק עמוק ובשמחה מופנמת ועצורה׳. ברשות המקומית המעורבת של האלמה (Eulma) —
עורר הדבר רושם רב, אם כי הילידים אינם מבינים עדיין את חשיבות המעשה במלואה. יחד עם זאת, כמה מהם סבורים כי זכויות היתר, שמהן יוסיפו ליהנות חיילים יהודים משוחררים שיש להם אות לגיון הכבוד, המדליה הצבאית או צלב המלחמה, מן הדין כי יינתנו גם למוסלמים המחזיקים באותם עיטורים.
בסדראתה (Sedrata), לעומת זאת, לא עורר ביטול ׳צו כרמיה׳ שום הפגנה: ׳היהודים ציפו לו ואילו המוסלמים קיבלו אותו באדישות מסוימת, שלא נעדר ממנה סיפוק כלשהו.
כן היתה אדישות בקרב הביבאן (Biban), ׳שם לא רגשו הרוחות׳; וגם בתאקינונת (Takinount), ׳שם לא נרשמו תגובות פרט לאלה של בני אירופה׳.במרכזים העירוניים עשה ביטולו של ׳צו כרמיה׳ ׳רושם רב על ההמונים, אך לא עורר תגובה בקרב המוסלמים המשכילים. הד״ר בן ג׳לול וכן הד״ר סמאטי בסטיף פנו לבני־דתם ׳שלא לקחת חלק בשאלה היהודית הנוכחית ואף להתרחק ממנה ככל האפשר, התנכרות זו מצד ה׳נבחרים׳ קיבלוה השלטונות במורת־רוח משום שנטו לראות בה את מעשה ידי התעמולה היהודית. לפי כמה דינים־וחשבונות של המשטרה ניסו היהודים לשכנע ׳כי ביטולו של ״צו כרמיה״ נועד למנוע כי יוענקו להם זכויות דומות, דהיינו למוסלמים׳; ואף חזו מראש כי ׳בטינתם כי רבה יעמידו ראשי היהודים סכומי־כסף לגופים מוסלמים שנטיותיהם לאומניות׳.
המשטרה לא בוששה ׳לגלות׳ כמה וכמה ראיות על קשר זה: בסידי בן־אל־עבאס, לדוגמה, שוב לא נאלצו סוחרי הבדים המוסלמים לחכות זמן רב כדי לקבל סחורה שנהגו להזמין אצל סיטונאים יהודים באוראן. וכך ציין ראש משטרת אוראן:
יש להניח כי היהודים מבקשים להדק את הקשרים עם המוסלמים בסידי בן־אל־עבאס (מרכז קומוניסטי חשוב) אם תקום תנועה פרו־אנגלית אשר, כך אומרים, תמומן ברובה בכספי היהודים.
אשר ליהודי אלג׳יר, הם נחשדו כי עודדו את משרתיהם המוסלמים לשים בצד את משכורתם, ׳שכן החיים יהיו קשים יותר ויותר. השלטון הצרפתי בארץ זו לא יאריך ימים. האנגלים יסלקו אותו׳.
לאמיתו של דבר, אם אין להכחיש כי נסיונות ההתקרבות בין יהודים למוסלמים התקיימו אמנם בצל המסיבות החדשות, הם מעולם לא חרגו מן התחום האפלאטוני של ׳אחווה מונותיאיסטית׳. הלאומיות האלג׳ירית רכשה משכבר ׳תעודות בגרות׳ ודינמיקה משלה ולא נזקקה כלל לסיוע — מפוקפק כשלעצמו — של יהודי אלג׳יריה שראו עצמם אזרחים צרפתים מלאים, אף לאחר שקופחו מאזרחותם.
הרי כי כן, שעה שהאדמיראל אבריאל ציווה להעמיד את הצבא בכוננות ולהציב מקלעים על בנייני אלג׳יר כדי לירות ביהודים אם יצאו לרחובות להפגין את זעמם, סברו נכבדי הקהילה היהודית כי מחובתם ׳לא לומר או לעשות דבר העלול להוסיף לקשיי השעה׳. לכל היותר הגבילו עצמם בשליחת מחאה נרגשת למרשאל פטן, שחתמו עליה ראשי הקונסיסטוריות והרבנים הראשיים באלג׳יר, אוראן וקונסטנטין. במחאה זו השתמשו בכל המושגים והמונחים ה׳אופנתיים׳, שהיו מקובלים על מנהיגי צרפת הווישיסטית. הם הדגישו כי מחאתם הוגשה בשם הנופלים, ׳הפצועים המהוללים׳ והשבויים שלהם: ׳היינו עד אתמול אזרחי צרפת, ואנו נשארים צרפתים בכל לבנו. תחי צרפת! תחי אלג׳יריה הצרפתית!׳
הנוסח שנשלח למרשאל לווה תזכיר ארוך, שבו הובאו הכרזות שונות מאת אישים צרפתים ואלג׳ירים שתבעו מאז 1847 את מתן האזרחות ליהודי אלג׳יריה. לאחר שהדגישו מה גדול היה חלקה של קהילת יהודי אלג׳יריה בהתפתחותה הכלכלית והאינטלקטואלית, עסקו מחברי התזכיר בבדיקה מדוקדקת של החוק המבטל את ׳צו כרמיה׳, לסעיפיו: המקרים היוצאים מן הכלל שקבע החוק, כך טענו —
גורמים לפילוג המשפחות, להבחין בין אח לאח, בין אב לבן, אף־על־פי שקיבלו אותו חינוך לערכים — והרי חינוך משותף זה הוא שהצמיח את האומץ של היחיד.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 
משפחת מדיקא
משפחת נכבדה מוזכרת באגרת יחס פאס (ראה פאס וחכמיה, ח״א, עמי 138).
גברא רבא יקירא, שלשלת יוחסין, בנן של קדושים, שמו נודע בשערים, רב משרשיא, העריק ר׳ אברהם בן סוסאן הניח ברכה: משה, יוסף.
בן איש חיל, תם וישר, ירא אלהים, משכים ומעריב, ביתו פתוח לרווחה, שב גם ישיש מופלג, הצדיק ר׳ משה הוליד: יצחק, ר׳ יעקב, קמירא.
הנכבד ויקר, מוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד, ביתו פתוח לרווחה, הצדיק ר׳ יצחק בן סוסאן הנז׳ הוליד: שמעון, ציון, שלמה, מרימא, לוויהא, סעידא.
הצדיק, תם וישר, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, בעל אכסניא, יקר רוח איש תבונה, ר׳ שמעון (בן ר׳ יצחק הנ״ל) הוליד: משה, מאחא, עווישא, גראסיא, פורטון, נונא.
הזקן הכשר, עניו ומאושר בענייניו, יראת ה׳ היא אוצרו, עוסק בגמילות חסדים, הצדיק ר׳ ציון (בן ר׳ יצחק הנ״ל) הוליד: יצחק, שלמה, רהיט, מאחא, לוסיין, קליריט, דוניז.
המנוח שלמה הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.
החכם השלם, בעל מדות טובות, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, עם החיים מזרז בני הקהילה להתפלל במנין ובזמן לפי ההלכה, בודק ומכוון וקובע שעות התפילות, שימש חבר בחברה קדישא, הזקן הכשר, הצדיק, מזכה הרבים ר׳ יעקב הנד הוליד: שמעון, רפאל, יוסף, שלמה הי״ד, אהרן.
גברא רבא, בר לבב, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמעון בן סוסאן הנז׳ הוליד: רחמים, שלום, משה, מאחא, עווישא, נונא, זהארי, רחל, סאעודא.
הנכבד, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, בעל צדקה וחסד, ביתו פתוח לרווחה, ר׳ רפאל בן סוסאן הנז׳ הניח ברכה: ציון, יעקב, שלום, מרים, אלים, רהיט.
המנוח, אוהב תורה ולומריה, צניע ומעלי, יקר רוח איש תבונה, אוחז במדת השתיקה והצניעות, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: אברהם, שלמה, יעקב, משה, עווישא, מרימא, זהארי.
היקר, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, שלם במדותיו, יראת ה׳ וגדולה במקום אחד, נודב נדבות וצדקות, הצדיק ר׳ אהרן בן סוסאן הנז׳ הוליד: יעקב, שלום, אברהם, סעדיה, אסתר, רהיט, מרינט.
הנבבד, בן איש חיל, משבים ומעריב, מתפרנס מיגיע בפיו, עוזר דלים, הנבון וחבם הצדיק ר׳ שלמה בן סוסאן הי״ד הוליד: מרימא (דביתהו של ר׳ יוסף כהן בן אזהור).
איש צדיק, מיחידי סגולה, מדותיו מדות יוצרו, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: אברהם, אהרן, דוד, מרדכי.
הזקן הכשר, רחים ומוקיר רבנן ותלמידהון, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ אברהם בן סוסאן (בן ר׳ יוסף הנז׳) הוליד: רחמים, יוסף, מרימא, סעידא.
הנכבד ויקר, עוסק בגמילות חסד, משבים ומעריב, צניע ומעלי, הצדיק ר׳ רחמים בן סוסאן הנז׳ הוליד: אברהם, אליהו, יוסף, אהרן, יעקב, עווישא, מרים, אסתר, סאעודא.
היקר ועניו, נשוא ופנים, יקר רוח, בעל מדות טובות, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: אברהם, אליהו, דוד.
המרוחם הצדיק ר׳ אהרן (בן ר׳ יוסף הנז׳) נפטר בלא זרע ב״מ.
צדיק תמים, בן איש חיל, מתהלך בתומו, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ דוד (בן ר׳ יוסף הנז׳) הוליד: יעקב, מרים.
המנוח, ישר, מאושר בענייניו, נהנה מיגיע כפיו, ירא ה׳, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יעקב (הנק׳ יעקב די דוד) הוליד: דוד.
הנכבד היקר, ענוותן, בעל מדות טובות, הולך בדרך הי, גומל חסדים, הצדיק ר׳ דוד נלב״ע ולא הניח זרע ב״מ.
הזקן הכשר, צדיק תמים, יקר מפנינים, מוכתר בנימוסין ר׳ מרדכי בן סוסאן (בן ר׳ יוסף הנז׳) הוליד: יוסף, מרימא, עווישא, מאחא, ג׳וויהרא.
בן איש חיל, איש אמונים, קודש הלולים, רודף צדקות, מתהלך בתומו צדיק, הזקן הכשר ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: מרדכי, ר׳ אהרן, מו״ר ר׳ שלמה, אברהם, אליהו, זהארי, מרים.
הצדיק, צניע ועמלי, זרע קדושים, יראת ה׳ היא אוצרו, גדל ונפטר בשם טוב, ר׳ דוד (המי דוד די מריקא) הוליד: יוסף, לוויהא, זהירא.
הזקן הכשר, תם וישר מתפרנס מיגיע כפיו, נודב נדבות, מוקיר רבנן, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן (הנק׳ די בן דווד) הוליד: דוד הי״ד, מרדכי, אהרן, רחמים, קמירא (קמילל), מרימא, שושנה, שמחה (ג׳ולייט).
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Amnon Elkabets
Tafilalet – Sijilmassa
Avant propos sur la region
La famille Perets etait differente ; venue d'Espagne, c'etait une des rares families de cette origine au Tafilalet. Le chef de famille Yehouda ben Yossef, auteur de Perah Levanon, s'etait installe a Erfoud mais par la suite il vecut dans le Nord car le climat chaud ne lui convenait pas. Mais sa famille benie s'est dispersee dans toutes les villes et villages du Tafilalet ou elle est devenue l'une des families les plus repandues. Un des rabbins les moins celebres mais des plus actifs dans la chronique locale fut le rabbin Chlomo Malca (1878-1949 ) est ne au village d'Asseflou et a appris la Thora dans la Yechiva de la famille Abehssera.
A la fin de ses etudes, il est arrive en Erets Israel et a ete nomme rabbin de la communaute juive maghrebine de Jerusalem. Peu de temps apres, il a ete envoye comme rabbin a Oumdourman au Soudan. II a reussi a sauver de l'assimilation la communaute juive de la ville. II est surtout celebre pour avoir ramene au Judai'sme des femmes juives converties a l'Islam.
La langue d'enseignement etait l'Hebreu que les Juifs parlaient couramment. Souvent, ils jouaient avec la langue en formant des jeux de mots. Ils se servaient aussi de l'Arabe pour former des milliers de proverbes et dictons ayant trait a leur vie quotidienne. Les proverbes exprimaient leurs differents sentiments. C'etait parfois du chagrin, de la colere ou de la raillerie. Parfois les traits etaient destines a leurs voisins arabes, par exemple: Sellem a'la la'rbi, tkhsser khbza
Salue l'Arabe tu perdras un pain. Ma touriss bab dar el arbi, lama ylssek fiha
Ne montre pas ta porte a un Arabe il pourrait s'y coller. Selh ila itbelled, itzelled
Le Berbere qui devient citadin s'endurcit comme du cuir. (Comme la peau du tambour qui s'endurcit a l'usage).
Au debut du XXe siecle, l'A.I.U (l'Alliance Israelite Universelle) etait sur le point de s'installer a Rissani. La famille Abehssera s'y est opposee par crainte de la secularisation de la communaute. Sa condition etait que l'ecole soit construite en dehors du mellah et de la ville. II en fut ainsi. La crainte etait que le processus d'adaptation a la culture francaise ne devienne un mouvement d'assimilation. Mais la puissance du pouvoir de la religion dans la societe musulmane et la stabilite des elements conservateurs dans la famille continuaient a influencer la communaute juive. Par la suite, ces elements ont empeche une plus grande adaptation au processus de modernisation et ont ainsi eloigne le danger de l'assimilation.
Les resultats de l'education a l'A.I.U sont connus. Une nouvelle classe de dirigeants en est sortie ; c'etait le resultat de l'adaptation aux nouvelles manieres de vivre. Par consequent, l'interet des riches et des instruits pour les affaires de la communaute a diminue.
com.juives sahariennes.M. Abitbol
Simon Schwarzfuchs
LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
On peut se demander quelles sont les raisons de cette penurie. Assurement elle n'est due, ni a une qualite inferieure de la production rabbinique, ni au manque d'interet. Sans doute faut il rappeler que l'impression hebrai'que est venue tres tard en Afrique du 
Nord. De ce fait l'impression d'un volume de responsa posait de nombreux problemes que beaucoup de rabbins n'ont pas tente de resoudre. Leurs ecrits ont ete transmis sous forme de manuscrits, ce qui n'a permis ni leur conservation parfaite, ni une grande diffusion. Le recours aux sources manuscrites nous reserve probablement de nombreuses surprises, mais il ne parait pas en l'etat actuel des choses que nous ayons a nous attendre, loin de la, a une revolution comparable a celle qui a constituee l'apport de la Genizah.
Une fois l'impression hebrai'que acclimatee en Afrique du Nord, le nombre des recueils ira en augmentant, et, qui plus est, les auteurs eux- memes s'interesseront a l'impression de leurs oeuvres.
Ces constatations nous amenent a nous poser une question supplementaire: que representent les responsa imprimes (et manuscrits) dans 1'oeuvre d'un rabbin?
Repondre a des questions est une des fonctions essentielles du rabbin. II est evident que la grande majorite des questions qui lui sont posees le sont oralement. Par consequent les reponses ecrites constituent une partie, fort importante sans doute, mais mineure de son activite. Or nous le savons, de tres nombreux responsa ne nous sont pas parvenus — nous les connaissons par les allusions qui y sont faites — et jusqu'a la fin du 19e siecle, les rabbins auteurs de responsa n'ont pas prepare eux-memes le choix de leurs consultations qui nous est parvenu.
En effet la seule lecture des recueils imprimes "anciens" demontre qu'ils sont composites et qu'ils ont ete imprimes au hasard des manuscrits conserves. L'effort n'a jamais ete fait de rassembler toute la production d'un rabbin donne. Ce sont generalement les accidents de la transmission des manuscrits qui sont responsables du choix arbitraire ou accidentel des responsa publics. II en est egalement resulte que nombre de responsa sont restes inedits. Dans le cas du rabbin Jacob Aben Sur, surnome Yavets, il est a peu pres certain qu'au moins 30% de ses responsa sont restes inedits, alors que le recueil imprime de son oeuvre contient plus de 30% de responsa dont il n'est pas l'auteur!
La lecture des responsa montre d'ailleurs que tres souvent le texte de la question n,est pas original: elle a ete reecrite par le rabbin repondant qui tres souvent n'en a reproduit que les elements susceptibles d'interesser sa demonstration juridique. Le mepris pour la question consideree comme document juridique a pu etre corrige quelque- fois par l,existence d'un autre responsum relatif au meme cas.
פאס העיר-א.בשן
פרופסור בשן
הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
יומה של קהילת טנג'יר להפעלת השגרירים האירופים.
מועצת הקהילה היהודית בטנג'ר נפגשה ב – 14 במרס 1877 עם שגרירי המדינות האירופיות שהין להן נציגים במרוקו, סיפרו להם על התוכנית וביקשו את התערבותם. כולם האזינו באדיבות, הבטיחו שיעשו מאמצים כדי לבטל את הגזירה, והריצו מכתבים לסולטאן בנדון.
נודע כי גם לאחר הגעת מכתבים אלה ליעדם, המשיך הסולטאן בצעדים כדי להפקיע את רוב השטח של בית הקברות, והשתמש בכוח כדי לאלץ את היהודים לפנות את הגופות למקום אחר.
הכותבים עורכים השוואה עם תופעה דומה במדינות אירופיות. גם שם מעבירים השלטונות לפעמים גופות מבתי קברות כשהאדמה דרושה למטרות אחרות, אבל הם עושים זאת בהתאם לחוקים. הדבר שונה בארץ זו, בה רק החוק הדתי קובע.
והם מסיימים כי מעשה כזה אין לו תקדים בתולדות מרוקו, ואם אמנם ההפקעה תבוצע, תהיה לה השפעה שלילית על קהילות אחרות בארץ זו. הפונים מבקשים אפוא להפעיל את הקשרים המתאימים אצל השלטונות, כדי לבטל את רוע הגזירה.
תיאור הכאב של יהודי פאס.
ב – 28 במרס 1877 נשלח מפאס מכתב בסגנון מרגש שתורגם מעברית לאנגלית והמופנה לכל ישראל חברים ולאגודת אחים בלונדון. הפונים מבקשים מהאחים בני ישראל למלא את התפקיד הקדוש המוטל על כל אחד אשר בשם ישראל ייקרא, ויעשו מאמצים לביטול הגזירה על ידי הפעלת הממשלה והעיתונות.
הם מתארים את החרדה שאחזה בקהילה מאז שההוראה ניתנה על ידי הסולטאן, חיים בפחד, נאמרות תפילות וקינות תוך בכיות בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים. נשים בכאבן יוצאות לבית הקברות בו קבורים ילדיהן, ומחבקות את הקברים.
אמהות וילדים, אלמנות ויתומים בוכים נוכח מצבות בעליהן, הוריהם ואחיותיהן. הגזירה חמורה יותר ממוות. הם משליכים יהבם ותקוותם על מקבלי המכתב. בקשתם שיפנו לשליטים ההומאניטאריים, ושהצדק ייעשה באמצעותם, באשר הפונים הם חסרי אונים ואנוסים להיכנע לרצונו של השליט במרוקו.
שני המכתבים שכאמור נכתבו באותו יום, הועברו על ידי אגודת אחים לשר החוץ הבריטי\ בצירוף בקשה להתערבות. לדברי מר לוי מזכיר האגודה, מעשה זה הוא ללא תקדים בהשוואה למעשים ברבריים אחרים שבוצעו בפאס.
הוא מזכיר את ההוראות הסותרות של הסולטאן בנדון, כשבשלב מוסים חזר בו מההוראה, ושוב חידשה. תמיכת של אנשי הדת המוסלמית בעמדת היהודים, מנוגד להלכות של שתי הדתות, לא הועילו.
המועצה של אגודת אחים קיבלה מכתב חסוי מאישיות מנהיגה בפאס, שהציעה לפנות לממשלה הרחמנית של בריטניה ולאזרחים בארך זו האוהדים את העניין היהודי, להזהירם כי אם החלטת הסולטאן תבוצע, יתעוררו בין בעלי ההשפעה ובכל שכבות הציבור במרוקו רגשות שאינם ניתנים לפיקוח ולעצירה.
הכותב מציין כי כבר נעשו צעדים מסוימים בטנג'יר כדי להביא את הנושא לתשומת לבן של ממשלות באירופה, והוא צירף העתקי מכתבים בנדון.