الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 
אלא שאיש לא הזיק לפלסטינים יותר מהמופתי של ירושלים. הוא, ובני בריתו חסידי אל־בנא, עשו כל שביכולתם כדי לטרפד שיתוף פעולה ערבי־יהודי המבוסס על שוויון זכויות, הכחידו בעקשנותם כל תכנית חלוקה, ואימצו טקטיקה שבאופן כמעט בלתי נמנע הובילה את האוכלוסייה הערבית של ארץ־ישראל אל מחנות הפליטים.
בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו״ם הכריז דוד בן גוריון בתל אביב ב־14 במאי 1948 על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן חצו צבאות מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון את גבולות ארץ־ישראל. מזכ״ל הליגה הערבית, עבד אל־רחמן עזאם, שקודם לכן הבהיר בפורום סגור שבעיניו חלוקת הארץ היא הפתרון המציאותי היחיד, עמד עתה כתף אל כתף עם המופתי. ״מלחמה זו״, הוא הכריז ביום הפלישה הערבית, ״היא מלחמת השמד שתוביל לטבח נורא, טבח שבני הדורות הבאים יזכירוהו בנשימה אחת עם מסעות הטבח של המונגולים וחצלבנים׳
למרינה הנולדת לא הייתה ברירה. היה עליה לבחור בין החרב לחורבן, ונוכח השנאה הערבית העמוקה לציונות, חורבן פירושו היה ״חזרה אפשרית על השואה, אם גם בקנה מידה קטן יותר״. עד סוף המלחמה, בחודש ינואר 1949, התאבלה ישראל על מותם של יותר מ־4,000 חיילים ו־2,000 אזרחים. חבוסתם של צבאות ערב, שלא מסרו נתונים על מספר אבדותיהם, הייתה מוחצת ומשפילה, והתאפיינה בבריחתם של כמעט 80 אחוזים מהתושבים הערבים של השטח שהחזיקה ישראל. ״בעיית הפליטים הפלסטינים״, כותב בני מורים, ״היא יציר של מלחמה, ולא פרי תכנון מוקדם יהודי או ערבי. בעיקרה היא תוצר לוואי של פחדי היהודים והערבים […] בחלקה היא תוצאה של מעשים מכוונים, שלא לומר זדונים, של מפקדי צבא ופוליטיקאים יהודים; ובחלקה הקטן יותר אחראים להיווצרותה גם קציני צבא ופוליטיקאים ערבים, הן במעשים והן בהימנעות ממעשים״.
במצרים, כמובן, לא הייתה יד היהודים על העליונה. במדינה זו, שבה עשורים בודדים קודם לכן לא הייתה לאנטישמיות כל אחיזה, הכריזה הממשלה על משטר צבאי ובליל 15-14 במאי עצרה 2,000 יהודים. רבים מחם נותרו מאחורי סורג ובריח גם בחודש יוני.139 אף שהממשלה לא עסקה במהלך 1948 ברדיפות המוניות או ממושכות של יהודים, האוכלוסייה היהודית הייתה נתונה בעת המלחמה למתקפות על בתי קולנוע, בתי עסק וחנויות בשכונותיה, ולאינספור מעשי תקיפה כלפי יחידים שבוצעו בהשראת ההסתה של האחים.
באותה שנה היה הארגון בשיא כוחו. עם מיליון חברים ואוהדים הוא כבר היה למעשה מדינה בתוך מדינה, שלה בתי חרושת, כלי נשק, בתי ספר, בתי חולים ויחידות צבא. ככזו היא הייתה איום על הסדר החוקתי במצרים. בדצמבר הוצא ארגון האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק. אל־בנא דימה לראות גם בהחלטה זו של ממשלת מצרים את ״טביעות האצבעות של ׳הציונות הבינלאומית, הקומוניזם, וחסידי הכפירה והשחיתות״.141 למעשה, הממשלה ביקשה למנוע ניסיון הפיכה שהתרגש עליה עם תבוסתה בשדה הקרב. לאחר שחבר הארגון רצח את ראש ממשלת מצרים, מחמוד פהמי א־נוגראשי, נרדפו האחים בשיטתיות ובאכזריות. בפברואר 1949 חוסל אל־בנא ברחוב בידי סוכני הממשלה. אלא שהאיסלאמיזם לא נסוג מפני הטרור הנגדי: כפי שנראה בפרקים הבאים, בשבתם של מנהיגי התנועה בבתי הסוהר הוא אף הקצין עוד. אלו מהם שהצליחו להימלט מכלאם, הפיצו את המסר בארצות גלותם ביתר יעילות.