חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

הבדלי השכלה-לפי ריבוד חברתי

בדרגה גבוהה זו של לימודים נוצרו חבורות קטנות של למדנים, שהפרו זה את זה בתורתם. היה כאן שילוב של אוטו־דידקטיות ושל לימוד סדיר מפי חברים ומפי מורה. אנו קוראים בדברי הימים של פאס ״וברביעי בשבת כח לשבט (תצ״ז) אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בךעטר נר״ו וכן'…״ הרי כאן חבורת תלמידים בפני רבם ועמם בלימודם עוד רב (ר׳ חיים בן־ עטר היה אז בן 31). ר׳ משה בירדוגו מסכם אחד מדיוניו במשפט: ״זהו מה שהעלינו בישיבה והוא הפשט הנכון בדבריהם (של התוספות)״. הרי שוב ביטוי לקיומן של הבדותות של תלמידי חכמים, היינו לא מורה ותלמידים אלא לימוד בצוותא ברמה גבוהה. ר׳ חיים בן־עטר מספד בספרו חפץ ה׳: ״ואם הייתי מספר גופא דעובדא של הפירוש הזה ממש רוח הקודש הופיע ונתכווננו לו בהיסח הדעת בבית הכנסת אני ואחי הגדול, גדול החכמים הרב ר׳ משה בירדוגו שיח׳ אשר נפשי קשורה בנפשו״. ובהקדמה לספרו פרי תואר מגלה המחבר: ״עם תלמידים גדולים וטובים מתקתי סוד, ובחלק מההלכות מתקתי סוד עם רב ועצום יחיד בדורו גדול הרבנים הרב המופלג שמואל בן אלבאז… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחר הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א״.״

אין אנו יודעים אם היתה לחברותות אלו תכנית לימודים מוגדרת. מקצועות היהדות, ובעיקר תורה שבעל״פה, היו כנראה רוב עיסוקן. למרות זאת נדמה, כי הרחיבו תלמידי חכמים אלה את השכלתם היהודית־כללית, כנראה בצורה אוטו־דידקטית. מצאנו בדברי הימים של פאס תיאור היקף ידיעותיו של תלמיד חכם מובהק:

ובאותה שנה עשינו אד׳כלא (= קידושין) להחכם השלם והותיק, בקי בכל החכמות חכמת העיון עד אין תכלית, חכמת הדקדוק, חכמת השיר על המשקל ולא הניח כמותו בכל חכמי ישראל, ה״ה ר׳ יונה… וכל ת״ה של המדינה היו נקבצים עימו לשמוע עיונו, וכל מי שנסתפק לו דיבור התוספות ז״ל או של ר׳ אליהו מזרחי או גמרא היה בא אצלו ולא היה הולך מלפניו עד שיתיר לו כל הספקות.^.

נעיר כי לבד מידיעת התורה היתה לחכמינו אלה בקיאות הגונה בדקדוק הלשון העברית, ורבים מהם חיברו שירים לעת מצוא. ר׳ חיים בן־עטר מתאר את דרכו האישית בלימוד הגמרא בזו הלשון:

ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא שהייתי מקדים לשתות מים חיים הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי ולעמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו, ואחרי זה הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד, ומשם עולה אל האלוהים להביט לדברי הגאונים וחרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אהריהם הללו בעלי לוגין, ומחבק את אשר יחידותיו בארשות החיים (= מזדהה עם אלה שהבינו את הסוגיא כמוני) ולהקשות להמנגדו(= ומקשה על המתנגד להבנת הסוגיא כמוני) בהברחות (= בראיות) עצמן שבהן חכרחתי אורחותיי כשעמדתי על עומקן של דברים בלא ידיעת סברת שום פוסק.

שיטת הלימוד, המתוארת כאן, אשר היתה כנראה שיטתן של החברותות הנ״ל, היא למעשה המשכה ופריָה של דרך הלימוד, שהונחלה בישיבות, ועיקרה – טיפוח עצמאות אינטלקטואלית. היא מדברת על למידה בת שלושה שלבים. תחילה עיין הלומד באופן עצמאי בסוגיה התלמודית. לאחר מכן השווה את דעתו לדעת פרשני התלמוד, ובכך ביסס את הבנתו והרחיבה. לבסוף השווה את מסקנתו ההלכתית עם מסקנות הפוסקים השונים; אם התברר, שכיוון לדעת הפוסק – מה טוב, ואם לאו – העמיד לפני הפוסק את השאלות, שהנחו אותו בשלב לימודו הראשון, ורק אז דחה הלומד את דעת הפוסק או שינה את דעתו הוא.

על היקף הידיעות של חכמי הדורות ההם אפשר לעמוד גם מרשימת החיבורים, המוזכרים בספרות התורנית, שנתחברה אז במרוקו. זעפרני ערך טבלת המקורות, המוזכרים בחמישה ספרי שו״ת, ומסתבר ממנה, כי חכמינו הכירו את החיבורים של חכמי מזרח ומערב, חיבורים עתיקים וחיבורים חדשים, כולל ספרים, שיצאו לאור בדורם ממש.

סיכומם של דברים: בכל השכבות של קהילת יהודי מרוקו במאה ה־18 טופח לימוד התורה, אך ניכר הבדל קיצוני בין תורתם של בני השכבות הפשוטות ובין תורתו של איש האריסטוקרטיה האינטלקטואלית. ההבדל נגע לא ברמת הידיעות ובהיקפן בלבד, אלא גם בגישתו של הלומד כלפי חומר הלימוד. האיש הפשוט למד כדי לדעת להתפלל ולקיים מצוות, ואת מצוות תלמוד תורה, השקולה ״כנגד כולן״, קיים על־ ידי ״קריאה״ לעתים מזומנות. החכם למד גם כדי לקיים מצולת, גם כדי לנהל את קהילתו וגם כדי להפרות את התורה ובכך להשתלב בתהליך התפתחותה של היצירה הרוחנית הלאומית. הריבוד האינטלקטואלי היה בבואה נאמנה של הריבוד החברתי, וביסודו של דבר זהו אחד מביטוייה של החברה המסורתית־הסמ־ כותית, שבמסגרתה חיו יהודי מרוקו כמעט עד הדור האחרון.