אלי פילו
המקובלים במרוקו-רבי סלימאן אוחנה הסופר.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
בית כנסת אבוהב בצפת
רבי סלימאן אוחנה הסופר.
סופר סתם מופחלא בדורו היה וכה מעיד עליו גאון עוזינו החיד"א בשם הגדולים : כותב תפלין בקדושה. וכמ"ש " מגיד מראשית " בריש תשובה מהר"י עד כאן לשונו.
וכן כתב עליו הרב השואל בשאלות ותשובות גדול חכמי דורו הרב משה גאלאנטי ז"ל בהיותו בדין מדיני הספרות :
והנה כתב החכם השלם החסיד, דרבה ענותנותיה שהוא דן לכל אדם לכף זכות. ואפילו שביזוהו אינו מחרף ולא מגדף, חכם מופלג בזקנה ובשיבה שלא דיבר עליו מטוב עד רע. שהו החכם השלם החסיד הסופר המובהק כותב תפלין בכוונות אלוהיות בקדושה, זורח אורו במחניכם הקדוש וז"ל וכו…
ואתם הגיבורים כהני ה' אליכם משפט הגאולה ללמדני. כי תורה היא וצריך אני ללמוד. על מי לסמוך על הגאון יוסף קארו ז"ל שהוא מריה דאתא ומפיו אנו כולנו חיים. אנו נסמוך על אותו חכם החסיד ענוותן כהלל אין גומרים עליו את ההלל סופר מהיר כותב תפילין בכוונות אלוהיות זה כמה שנים שיצאו מתחת ידיו יותר מאלף זוגות תפילין לארץ מרחקים וכו…
וזאת כתב עליו הגאון רבי חיים אלפאנדארי ז"ל בספר " מגיד מראשית " שהזכיר הגאון החיד"א ז"ל : ומה שהביאני לידי מידה זו להכשיר ולראול היש משכיל באשר הראני ידי נפש בנן של קדושים סופר מהיר בתורת האלוהים בתפילין דבדיקי אתוותא, כתובים באצבע אלוהים הרבה האלוהי מה"ר סלימאן זלה"ה אשר כל רואיהם יכירום ויאמרו כי לאלוהים קרובים, והן בקדושיו לו יאמין, ושם נמצא כתוב וכו עד כאן לשונו.
הגאון חיד"א היה ברשותו זוג תפילין כתובים באצבע רבי סלימאן והחשיב אותם מאוד כאשר נראה בעליל מתוך רשימותיו שבפנקס יומן נסיעותיו " מעגל טוב "
אאיר כ"ג, יום ד. מפדובה נסענו. ובאמצע הדרך ביקשתי תיק התפילין ואיננו ונצטערתי מאוד כי מלבד שהייתה מלאה ספרים יקרי הערך, עוד בה תפילין של רש"י ז"ל כתובים באצבע הרבהגדול תלמיד האר"י ז"ל מוהר"ר סולימאן ז"ל.
ומהר"רחיים אלפאנדרי ז"ל בספר " מגיד מראשית " הוא היה מונה שבחן. וברוך השם כבודו אשר לא עזב חסדו. ורוח לבשה הוי טורינו. וירכב על סוס אחד, ורץ אליו לאחוריו יותר ממיל, ושואל כל עוברי דרך, ושם נאמר כי ראו צייד אחד כאשר ירים כיס גדול והביא הכל בשלמות עד כאן לשונו.
ועד שמננו היה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתב על ידי רבינו הרס"א, וכמסופר עליו בספר " חבת ירושלים " פ"ה במאמר |" גלות עליות " משם ספר אה"ץ. שהעמידוהו לסופר סתם שכתב מהר"י אבוהב עם ספר תורה של הגאון שלמה אוחנה, ואין מוציאין הספר תורה של ר"י אבוהב לקרות בו שלוש פעמים בשנה , בראש השנה, ביום הכיפורים ושבועות, וספר תורה של רבי שלמה אבוחנה מוציאין אז למפטיר.
ובספר " שמות הגיטין " כתב אודות רבנו הרס"א וזה לשונו : היה לפנינו בצפת גדול אחד שהיה סופר מובהק של תפילין וכותבפ בקדושה ובטהרה, ותפילין שלו מפורסמים אתנו פה בעזה, שמו היה סולימאן בן אוחנה.
הרס"א המחבר.
רבי סלימאן עשה פירושים לתנ"ך כדמוכח מסוף הקדמת רבי אברהם אזולאי לספר " בעל ברית אברם ", שהיה כתב ידי של רבי סלימאן לפניו וכן עשה הגהות ופירושים להמשנה ולפירושים של הרמב"ם ורע"ב, ובספר " מלאכת שלמה " להר"ש עדני ז"ל מביר מחידושי רבנו אלו שכנראה מהקדמתו שהיה לפניו הכתב יד של פירושו על המשניות וכן למדרשי הלכה וספרי. ומכילתא.
גאון עוזינו החיד"א בשם הגדולים מערכת ספרים, הזכיר הגהותיו על הספרי, וגם הזכיר פירושי הרס"א לחיבורים הנזכרים גם הרב דוד פארדו בחיבורו " ספרי דבי רב " והרב יהודה נגאר בחיבורו " שבות יהודה " מרבים להזכיר מחידושי הרס"א על הספרי והמכילתא בספר " זרע אברהם " עד הספרי הדפיס הגהות אלו בשם כתב ידי קדמון לחכם ירושלמי לא נודע שמו. וכן בסוף הספרי נדפסו ללא ציון שמם המחבר.
בספר " נאדר בקודש " נדפז נוסח ספר יצירה מנגד מפי הרב המופלא במקובל האלוהי שלוימאן בן ואחנה זלה"ה. ובספר הזוהר נדפס בווילנא בשנת תרכ"ו עם הגהות הגר"א, הובאו הגהותיו של רבי סלימאן ז"ל בסופו.
פטירתו.
נראש שרב בלימאן נךב"ע לפני שנת ש"פ – 1620. כי באייר שע"ז עדיין היה נמנה בין החיים כדמוכת בתשובות מהר"י פינטו ומתשובת מהרי"ץ שם, ומתשובתו של רבי סלימאן שם ובהקמת הר"ש עדני לפירושו על המשניות " מלאכת שלמה " כתב וזה לשונו : ואלה הם התועלות בספר הזהוכו…ששית שנזדמן לידי גם דברי החכם השלם הר"ר סולימאן אוחנה ז"ל אשר נודע בשערים שמו אשר היה ישר ותם וכו..עד כאן לשונו.
וההקדמה הנזכרת נכתבה בשנת שע"ט, גם בספרנו זה אשר השלמתו הייתה בראש חודש טבת שנת ש"פ ככתוב בשער הספר כתב מהר"א אזולאי ז"ל בסוף הקדמתו וזה לשונו : גם כתבי קצת פשטים על התורה מהחסיד האלוהי כמוהר"ר סולמאן וחנא זלה"ה אשר מצאתי הגנזיו וכו.. עד כאן לשונו. דנראה ברור מכל שנפטר לערך בשנת שע"ח תנצב"ה וזיע"א.
בית הכנסת אבוהב
המסורת העממית קושרת את בית הכנסת לדמותו של רבי יצחק אבוהב, מחבר ספר המוסר 'מנורת המאור', אולם סביר יותר שבית הכנסת נקרא על שם רבי יצחק אבוהב, בן המאה ה-15, שנחשב לאחרון גאוני קסטיליה. ידוע שרב זה שימש ברבנות בטולדו ועמד שם בראש ישיבה שתלמידיה התעמקו במחשבת ישראל ובקבלה. בין תלמידיו היה רבי יעקב בירב, שלימים עלה לצפת והיה מראשי חכמיה.
ייתכן כי רבי יעקב בירב הוא שהביא לצפת את ספר התורה המיוחס לרבי יצחק אבוהב, ספר שמעניק לבית הכנסת משנה חשיבות. ספר התורה הזה נחשב לעתיק שבספרי התורה המצויים בצפת וסביבו צמחו מסורות ואגדות רבות. מסופר שרבי יצחק אבוהב טבל את גופו במקוה הטהרה 26 פעמים בכל פעם לפני שכתב את שם ה' בספר התורה (הגימטריה של שם ה' היא 26). הספר ספון כל השנה בארון הקודש ומוצא לקריאה רק שלוש פעמים בשנה: ביום כיפור, בשבועות ובראש השנה (ראשי תיבות 'כשר'). ספר תורה אחר שנמצא בבית הכנסת אבוהב הוא ספרו של רבי סולימאן אוחנה, רב ומקובל מפס שבמרוקו, שעלה לצפת והתחבר לתלמידי האר"י. ספרי תורה אלה העניקו משנה חשיבות לבית הכנסת ועל כן נהגו יהודי צפת במשך הדורות להתכנס בו ולחוג בהילולה רבתי את ליל חג השבועות – ליל מתן תורה. בבית הכנסת נהוג היה לערוך בימי שישי טקסי כלולות. לאחר תפילת מנחה, בהשתתפות החתן וברוב עם, נהגו להוביל את הכלה בתהלוכה שבראשה צעדו כליזמרים ואחריהם רקדו ושרו בני הקהילה.
בית הכנסת נבנה במאה ה-16. בכותל הדרומי, הפונה לירושלים, יש שלושה ארונות קודש. בימת בית הכנסת מוגבהת במרכז, כשהקהל יושב מסביב ופונה אליה, כמנהג בתי הכנסת הקדומים. על כיפת בית הכנסת יש עיטורים וסמלים, המתארים כלי נגינה ששימשו בבית המקדש, סמלי השבטים וארבעה כתרים: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, ואליהם נוסף כתר ייחודי לצפת 'כתר קרובה הישועה', לציון הציפייה למשיח. כיאה לאווירה של צפת, גם נתנו בהם סימנים ומספרים: במה אחת, שתי מעלות אליה ושלושה ארונות קודש, ארבעה עמודים, וכו'.
com.juives sahariennes.M. Abitbol
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem.
הרב יעקב משה טולידא
C'est ainsi que le rabbin Moise Berdugo relate le cas des freres Ruben et Simeon. Le premier se voit contraint par l'autorite politique a payer une tres importante taxe
pour y faire face, il doit vendre une cour avec les maisons qui 1'entourent, qu'il possede conjointement avec son frere. Plus loin le meme auteur donne les noms des deux freres: Moise Aben Sonbal et son frere Juda Benattar(! ) Un responsum parallele publie dans le recueil du Yavets retablit les noms des deux freres: Moise Aben Sonbal et son frere Juda, donne les details de l'affaire, et indique comme millesime 1726 alors que l'autre texte porte la date de 1721.
Le second texte explique egalement que cette cour n'etait d'aucun interet pour un Musulman, "puisqu'elle se trouve dans la rue des Juifs, et il est impossible qu'un non Juif y demeure, car elle est reservee aux seuls Juifs", precision qui manque dans le premier texte.
II arrive egalement que le meme probleme soit soumis en meme temps a deux rabbins differents, qui se connaissent peut-etre, mais qui ne savent pas qu'il vont devoir repondre a une meme question. C'cst ainsi qu'en 1894 les rabbins Raphael Moise Elbaz et Hayyim Abraham Elie Shitrit furent consultes et meme temps sur les consequences de la decision prise par le Sultan de retirer de la circulation "le douro a l'effigie de la reine Isabelle l'espagnole". Quelques annees plus tot, en 1887, les rabbins Isaac Ibn Danan et Raphael Moise Elbazavaient eu a resoudre separement un probleme qui avait oppose deux associes qui detenaient le monopole de vente du tabac et du kif a Meknes, monopole qu'ils avaient achete au Sultan.
Pourquoi ce double emploi? Faut il l'attribuer au peu de confiance accorde au premier rabbin consulte qu'il fallait conforter par un deuxieme avis? Le probleme etait il tellement complique, et risquait on de voir l'un des adversaries se derober devant une sentence qui lui serait defavorable? L'une des demarches est elle un appel de l'autre? Ce qui est certain c'est que seul l'examen conjoint des deux exposes des faits et decisions peut nous renseigner effectivement sur la nature et l'ampleur des problemes poses.
La juxtaposition des ces sentences considerees comme autant de revelateurs d'une societe traditionnelle risque de creer 1'impression que la societe juive nord-africaine est immobile et etrangere a tout changement. Les problemes ne varient pas beaucoup. II serait cependant assez arbitraire d'adopter une vue des choses qui est loin d'etre demontrec, et que la multiplication des Takkanot, des ordonnances, qui sont autant de reformes de la societe marocaines, semble contredire.
אריאלה אמר – מאמרים
Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history.
אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים – מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.
Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center
אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים – מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.
יהודים ושיעים – מנהגים דתיים משותפים
אריאלה אמר
בימים של הקצנה אידיאולוגית ודתית ושל התבצרות קבוצות הדת למיניהן כל אחת באמונותיה, נראה שתהום פעורה בין היהדות לבין האסלאם, ובמיוחד בין היהדות ובין האסלאם השיעי. ואולם מן העבר האחר של המשוואה, ניצבת זיקתן העמוקה של קהילות יהודיות ברחבי העולם לתרבות הנוכרית הסובבת אותן, וזו נדונה בלא מעט מחקרים העוסקים בהווי החיים של הקהילות השונות – בשפה המדוברת , בסגנון הלבוש, בצורת המגורים המקובלת, במוזיקה ואף באמונות הדתיות. המעורבות של החברה היהודית בחיי הסביבה הנוכרית נגזרה במרבית המקרים מיחסה של חברת הרוב אל חברת המיעוט בכלל, ולחברה היהודית בפרט. גם הקהילות היהודיות שחיו באיראן ובעיראק תחת שלטון מוסלמי-שיעי אינן יוצאות מכלל זה.
אף כי כל אחת מהקהילות מתייחדת בהיסטוריה, בתרבות, בשפה ובמנהגים משלה, קיימו שתי הקהילות קשר הדוק ביניהן. הקרבה הגיאוגרפית והגבול המשותף היו מקור להשפעות הדדיות. הזיקה ביניהן אף התהדקה במאה התשע עשרה, כאשר יהודים עיראקיים היגרו למערב איראן והביאו אתם השפעות תרבותיות אחרות. כמו כן, בעקבות מחסור בספרות רבנית באיראן ובשל העדר מסורת של למדנות בה – מפאת המצב הכלכלי והחברתי הקשה והירוד של יהודיה – נוצרה אצל יהודי איראן תלות הלכתית ברבני עיראק, ולמן המאה השמונה עשרה היו רבני עיראק לסמכותם הרבנית.
מקורות מידע רבים מצביעים על שהחיים כמיעוט יהודי בסביבה מוסלמית-שיעית הציבו לפני שתי הקהילות קשיים ומכשולים שהשפיעו על כל שדרות החיים. כך למשל מתוארים חיי היהודים באיראן בספר המסע של בנימין השני, שביקר באיראן באמצע המאה התשע עשרה:
ככלל רובצים היהודים בפרס תחת משא תלאות עד כי כשל. בכל הארץ מוכרחים היהודים לגור בחלק מיוחד מהעיר, נפרדים ומובדלים מיתר התושבים כי נחשבים בעיניהם כטמאים אשר בם לא ינקה, ע"כ 'צא טמא' יקראו ליהודי וישמרו נפשם לבלי קרוב אליו… לא יוכלו היהודים לצאת מבתיהם בעת ירד הגשם על הארץ… ויטמאו כפות רגליהם [של הפרסים] בצעדם בעקבות היהודים.
תיאור דומה מופיע אצל דוד ששון בתארו את מצבם של יהודי עיראק באותה העת, שנים ספורות לפני שחזר וביקר בה:
יהודי העיר הקטנה הזאת, חילה… היו תמיד עשוקים ונרדפים על ידי השיכים [שיח'ים]. עד לפני שנים אחדות סבלו מחוסר זכויות. היהודי הצטרך לשים טלאי אדום על בגדו החיצוני. הוא לא רשאי היה לרכב על חמור בעיר…אסור היה לו להתהלך בשוק ביום גשם פן תותז טיפת מים על המוסלמים [ותטמא אותם]… לא אפשר היה לו לנעול סנדלים צהובים, ובהתהלכו בשוק היה עליו להתרחק מדה ידועה מהמוסלמים פן שולי בגדיו המדולדלים יגעו במוסלמים ויטמאום.
היחס המפלה, העוין והמשפיל שהונהג באיראן ובעיראק כלפי המיעוטים הדתיים, ובמיוחד כלפי היהודים, התבסס על תפיסות תיאולוגיות של הזרם השיעי האמאמי, שהיה קיצוני יותר וסובלני פחות מן המוסלמים הסונים בארצות השכנות. עם זה, יש לציין שבאיראן תחת שלטון השושלת הצפווית היה מצב המיעוטים גרוע יותר מאשר בעיראק. ואף על פי כן, יהודי איראן ועיראק סיגלו את אורח החיים המקומי ואימצו מנהגים וחפצי פולחן הנטועים עמוק באמונה, באורח החיים ובסגנון האמנותי המקומי הנוכרי. ברם לעתים נבע הדבר מהכורח ומהאילוץ של הקהילה היהודית באיראן להמיר את דתה, לחיות בתנאי אניסות ולשמור על הצביון היהודי במסווה.
במאמר זה תיבחן הזיקה של מנהג ההשתטחות על קברי קדושים של הקהילות היהודיות באיראן ובעיראק במהלך המאה התשע עשרה והעשרים למנהגי העלייה וההשתטחות על קברי קדושים של האוכלוסייה המוסלמית השיעית. עוד נשווה בין חפצי הפולחן, בעיקר בין קבוצת לוחיות הכסף עם קנה גלילי הנישאות על מוטות עץ בתהלוכות ועליות לרגל לקברים. אלה מכונות בקרב המוסלמים אלאם ואילו אצל היהודים הן נקראות: דגל, נס, או כף (יד), שם המרמז על צורתם הנפוצה של הדגלים. האלאם השיעי והדגלים של היהודים בעיראק ובחלק מקהילות פרס שייכים למנהג ולמסורת חזותית משותפים, אם כי בכל קבוצה התפתחו מאפיינים המיוחדים לה.
עיד אל זייארה – עלייה לקברי קדושים
העליות לרגל לקברי קדושים ומנהג ההשתטחות עליהם היו אחד האירועים המרכזיים בחיי הקהילות היהודיות והמוסלמיות באיראן ובעיראק. כל אחת מהן נהגה לפקוד את קברי קדושיה בהתאם למועד הקבוע בלוח השנה היהודי או המוסלמי.
העלייה לקברי קדושים בקרב היהודים שחיו בארצות האסלאם נקראה בשפה הערבית עיד אל זייארה, כלומר חג הביקור, כפי שנקרא הביקור השנתי של המוסלמים אצל קדושיהם. אף שהמנהג להשתטח על
קברי קדושים הוא מנהג קדום וקיים בקרב מרבית הקהילות היהודיות, מתייחדת הזייארה של יהודי עיראק ופרס בשימוש בחפצי פולחן שמקורם, כפי שנראה בהמשך, במנהגי הזייארההמוסלמית-שיעית. מאפיינים אלו בולטים בטקסים שנערכו בקברי הקדושים בעיראק,ובמיוחד בזה של הנביא יחזקאל השוכן בכפר כיפל, ליד העיר חילה. בשל חשיבותו של הנביא ובשל הסגולות המיוחדות שייחסו לדמותו ולקברו נהגו יהודי איראן להצטרף להילולה המרכזית שנערכה במקום מדי שנה בשנה בחג השבועות. הטקסים בהילולה זו ככל הנראה חרגו מהמנהגים שנהגו בני הקהילה הפרסית בפקדם את קברי אסתר ומרדכי בהמדאן או קברים אחרים באיראן. עם זה, נראה שמנהגי הזייארה השיעית השפיעו גם על הקהילה היהודית באיראן, אם כי באופן שונה.
מתוך השוואה בין טקסי הזייארה של השיעים ובין טקסי הזייארה של היהודים עולה ששלושה מרכיבים עיקריים אומצו ממנהגי השיעים והותאמו למסגרת היהודית: התהלוכה אל המקום הקדוש, שירי זייארה ונשיאת הדגלים.
קודם שנברר את טיבם של הטקסים וחפצי הפולחן בהקשרם היהודי, נבחן את מאפייני הזייארההמוסלמית-שיעית. התהלוכה חלפה מדי שנה בעיר חילה, על אם הדרך המוליכה לעיר המקודשת כרבלה. הקהילה השיעית התרי-עשרית נוהגת לפקוד פעם בשנה, ביום העשורה – הוא היום העשירי לחודש הראשון, חודש המוחרם – את קברו של חוסיין, האימאם השלישי, שנמצא בעיר כרבלה. על פי המסורת השיעית, התהלוכה מנציחה את הקרב שהתרחש בשנת 680 לספירה (61 להיג'רה) שבו חוסיין, נכדו של מוחמד ובנו של עלי, נטבח עם קהל מאמיניו במארב שטמנו לו אויביו הסונים. הכישלון בקרב הזה הוא שכונן את השיעה וביסס את היסודות להתפתחותה של העדה כזרם עצמאי בתוך האסלאם.
הערות המחברת
העדויות בתלמוד ובמדרשים מגוונות ומצביעות שהמנהג להשתטח על קברים היה נפוץ ושימש לכל מיני עניינים, כמו תחינה ובקשה. כך למשל: תלמוד בבלי, חגיגה כב, ע"ב; סוטה לד, ע"ב; פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), במדבר, פרשת שלח לך, דף קה, ע"ב, ועוד. על סקירה של המקורות במקרא ובספרות התלמודית, ראו לדוגמה: איש שלום, עמ' 17‑36; למסורות ומנהגים שונים ראו: בן עמי, עמ' 11‑16; על פולחן הקדושים בימים אלו ראו: גונן.
לקברים המקודשים באיראן ראו: סורודי, 124‑125. לרשימה מלאה של הקברים הקדושים בעיראק, למיקומם ולמסורות הקשורות בהם, ראו: בן יעקב.
כבר הנוסע בנימין מטודלה (1170) מציין את השתתפותם של היהודים מפרס בהילולה בקבר יחזקאל. עדות נוספת כתובה בספר המסע של בנימין השני, שם הוא מעיד על יהודים מפרס הפוקדים את הקברים בעיראק ובמיוחד את קברו של יחזקאל הנביא. עוד עדויות ראו למשל: בן יעקב, , עמ' לט, נד, נט, סג; בן יוסף, , עמ' 51‑54. גם האנתרופולוג לורנס לוב, שחקר את הקהילות היהודיות בדרום איראן בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, מעיד על מסורת זו ומציין עוד אתרים קדושים בעיראק שפקדו יהודי איראן. ראו: לוב, עמ' 224‑230.
היהודים הפרסים נהגו לפקוד את קברי הקדושים בערב ראש השנה ואת קברי אסתר ומרדכי בפורים. ראו: לוב, עמ' 224‑228.
לסיפור ההיסטורי של הקרב והפיכתו לאירוע מכונן בקרב השיעה ראו: דונלדסון, עמ' 88‑100; חוסיין, עמ' 18‑43.
רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940 יוסף טולדנו
רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940
יוסף טולדנו
מיד לאחר כיננו של משטר וישי בצרפת ביוני 1940, תחת הנהגתו של המרשל פטאן,PETAIN לאחר התבוסה המשפילה לצבא הגרמנית, מצא המשטר, במושבה הצרפתית במרוקו ובהנהגתה, תמיכה נלהבת כפי אמרתו של מדינאי צרפתי דגול " אם המהפכה הלאומית לא הייתה מתחילה בצרפת, היה צריך להמציא אותה עבור מספר רב של צרפתים בצפון אפריקה ".
מבלי לחכות ללחץ כלשהו מצד הנאצים, השלטון החדש הנהיג מדיניות אפליה חריפה, אם כי לא אלימה כמו בגרמניה, כנגד האוכלוסייה היהודית וב- 3 לאוקטובר 1940 נחקק "תקנון היהודים" על מנת, לדבריו, להגן על צרפת מההשפעה היהדות, האחרית לתבוסה הצבאית. .
מתוך להיטות אנטישמית, החליט ראש הממשלה LAVAL לאבאל להרחיב מיד את תחולת התקנון לצפון אפריקה. אך אם הדבר בוצע מיד באלג'יריה, חלק אינטגראלי מהטריטוריה הצרפתית, הדבר לא ניתן לביצוע בשתי ארצות החסות, תוניסיה ובמרוקו, ששמרו על אוטונומיה שיפוטית וחוקתית. לאחר כשלוש שבועות של משא ומתן עם השלטונות המוסלמים במרוקו, תוך מיתון חלק מהצעדים, הסכים לבסוף מלך מרוקו לחתום על דהיר (חוק שחתום בידי המלך) שפורסם ב 31 לאוקטובר 1940.
תקנון היהודים הראשון
השינויים העיקרים בהשוואה למקור הצרפתי נגעו בנקודות הבאות:
– ההגדרה דתית ולא גזעית של היהודי, כך שיהודי המתאסלם מאבד את זהותו היהודית ללא כל קשר עם גזע אבותיו.
– שמירה על ניהול אוטונומי של המוסדות היהודיים – בתי דין רבניים, ישיבות, תלמודי תורה, ועדי הקהילות, ארגוני צדקה ובתי הספר של אליאנס.
בשאר הסעיפים הדהיר מעתיק במדויק את החוק הצרפתי עם אותו יעד: להרחיק את היהודים מהחיים הציבוריים במרוקו כלשון סעיפים 3 -6
– הנגישות למשרות הציבוריות ולכהונות שלטוניות אסורה ליהודים.
– חברות בכל ערכה שיפוטית מקצועית ובכל המוסדות הנבחרים.
– מנהלים, מנהלי-משנה, סגני מנהלים וראשי אגפים במנהל הציבורי הממלכתי או במוסדות שבהם תומכת הממשלה, מזכירי הממשל המחוזי, מזכירי המנהל העירוני ועוזריהם, פקידים בכל הדרגים הכפופים לרשות פוליטית, פקידים בכל הדרגים בבתי הדין הצרפתיים ומתרגמים , פקידים נוטריונים, מפקחים ופקידים בכל הדרגים בממשל המקומי, להוציא רשויות הרבניים, פקידים בכל הדרגים של שירותי המשטרה. 
– חברים בסגל ההוראה, להוציא את המלמדים במוסדות שנועדו ליהודים בלבד
– פקידי מנהל, מנהלים, מזכירים כלליים בחברות ומפעליה הנהנים מזיכיונות או מסובסידיות שנותן מוסד ציבורי.
– מינויים מטעם הממשלה במפעלים שעניינם ציבורי.
– יהודים לא יוכלו לכהן בתור פרקליטים מטעם הממשל (מחזן) , או שמאים משפטיים או מתורגמנים מורשים, להוציא אלה המופקדים על תרגומים בשפה העברית.
– הגישה למקצועות החופשיים והעיסוק בהם אינה מותרת ליהודים, אלא האם כן ייקבע להם שיעור מסוים (Numerus-Clausus) על פי צווים ויזיריים (שרים בממשל המרוקאי). אותם צווים יקבעו את התנאים, על פיהם, יתבצע סילוק היהודים "העודפים" במקצוע.
– יהודים אינם יכולים לעסוק – ללא תנאים או סייגים- באחד מהמקצועות הבאים: מנהלים ועורכים של עיתונים, מועסקים בסוכנות ידיעות, כתבים של כתבי-עת, מפרסמים של כל סוגי הפרסומים להוציא פרסומים שאופיים מדעי בלבד, מנהלים או אנשי מנהל בחברות שעניינם ייצור, הדפסה, הפצה והצגה של סרטי קולנוע, במאים, מנהלי הסרטה, תסריטנים, אנשי מנהל של אולמות תיאטרון או קולנוע, קבלני הצגות, או אנשי מנהל של מפעלים הקשורים בדרך זו או אחרת בשידורי הרדיו.
למרות ההסתייגות המוצהרת של המלך, מהצעדים נגד היהודים, דאגו הנציב הצרפתי, הגנרל נוגס, וכל דרגי הממשל של הפרוטקטורט המרכזי והמקומי, לביצוע קפדני של התקנון. כדוגמה, הרחיבו את האיסור לניהול בתי קולנוע עד לתפקיד של קופאים או מובילי-צופים. כמו כן בלי לחכות לקביעת Numerus-Clausus במקצועות החופשיים, אסרו על יהודים, שסיימו לימודי רפואה ורוקחות להתחיל לעסוק במקצועם.
לאחר ההלם הראשוני, מול "הבגידה" של הצרפתים בערכי "המהפכה", התנחמו היהודים במרוקו בכך, שלפחות, הובטח ביטחונם האישי. השלטונות דאגו למנוע כל התנכלות ביהודים בהסבירם שהאנטישמיות היא דבר רציני מדי כדי להשאירה בידי אנטישמיים אקראיים. אנטישמיות זה עיסוקה ותפקידה של המדינה.
תקנון היהודים השני
עם הרחבת שיתוף הפעולה (Collaboration) של שלטונות וישי (Vichy) עם הגרמנים והרחבתה של המהפכה הלאומית (Révolution Nationale) הוחלט להחריף עוד יותר את תקנון היהודים. ב 3 ליוני 1941 פורסם בצרפת הנוסח החדש. במקביל, הוקם גוף מיוחד לביצועו "הנציבות לעניינים יהודיים" aux Affaires juives Commissariatתחת הנהגתו של אנטישמי מימים ימימה, קסוויה ואלא (Xavier Vallat) . לאחר סילוקם של היהודים מהחיים הציבוריים התקנון השני שאף להוצאתם מהחיים הכלכליים בכלל.
הורחבה רשימת המקצועות האסורים ליהודים לכל הסקטור הבנקאי והפיננסי, לפעילות בבורסה, במקצועות הפרסום בכלל, בעסקי ביטוח, בפעילות עם נכסי דלא ניידי, במסחר בדגנים ובבקר, בניצול יערות ועוד…
גם הפעם הוחלט להחיל את התקנון החדש על יהודי מרוקו. אך, היה צריך קודם, להתגבר על התנגדותו המוצהרת של מלך מרוקו להחיל האפליה על נתיניו היהודים. בעיניו היהודים היו "נאמנים כמו אחיהם המוסלמים". המשא ומתן, בין נציגי השלטון הצרפתי במרוקו ובין המלך ארך כחודשיים.
ב-8 לאוגוסט 1941 פורסם דהיר חדש על החלת התקנות החדשות בעיתון הרשמי (של הממשלה). השינוי היחידי – לטובה – לעומת המקור הצרפתי ,היה ההיתר לעסוק בחופשיות, במקצועות של מלאכה ומסחר קמעונאי. אבל–לרעה – נקבע בסעיף מיוחד למרוקו שאסור ליהודים לעסוק במתן הלוואות כספיות בכל צורה שהיא (תפקיד מסורתי של היהודים המקומיים).
האיסור חל גם על היהודים, שמתן הלוואות בריבית אינו עיסוקם העיקרי. המפר צווים אלה דינו מאסר בין שישה חודשים לשנתיים, קנס כבד וסכנה של סגירת העסק.
כל הפקידים היהודיים שעדיין מילאו תפקיד כל שהוא יחשבו כמפוטרים תוך חודשיים.
בד בבד עם התקנון, דהיר מה 22 לאוגוסט, הורה לערוך מפקד וציווה, על כל יהודי, להגיש לפקידי העירייה הצהרה על רכושו. ההבנה הכללית הייתה שזה צעד הראשון לקראת החרמת הרכוש היהודי כפי שהדבר כבר התבצע בצרפת ואלג'יריה. יהודי מרוקו עברו מדאגה לפאניקה.
מה עוד, שבוע לאחר מכן, ב-18 לאוגוסט, נחת במרוקו, הממונה על נישול הרכוש היהודי, מנהל ה"נציבות לעיניים יהודים" קסוייה ואלא (Xavier Vallat). לאחר פגישתו עם המלך בארמונו ברבאט, הצהיר שהתקנון החדש נגד יהודים יבוצע בנחישות אם כי ללא כל אכזריות מיותרת בהתאם ל"מסורת הצרפתית".
ברמה המקומית מספר פקידים צרפתיים, חדורי להט אנטישמי, התחרו בניהם בהמצאת סנקציות נוספות נגד האוכלוסייה היהודית תחת אחריותם. במזאגאן, בנין שהיה מיועד לחינוך מקצועי של צעירים יהודיים, הופקע והועבר לרשות "רשת החינוך הקתולי" במרוקו. בבני מללאל הפקח האזרחי זמם לסגור את בית הספר המקומי של אליאנס
יום לאחר עזיבת מרוקו של הממונה התבשרו, יהודי מרוקו, על צעד נוסף, ללא תקדים, פגיעה חמורה בחופש התנועה לאחר הפגיעות בחופש העיסוק: הפגיעה בחופש המגורים.
גירוש וריכוז בתוך המללאח. צו מה 22 באוגוסט 1941
v סעיף 1. יהודים נתיני מרוקו המחזיקים –בשטר קניין כל שהוא – בבנייני מגורים ברובעים האירופים, יאלצו, אם אין ביכולתם לטעון לישיבה מלפני ה-1 לספטמבר 1939, לפנות את המבנים האמורים בתוך חודש למן יום פרסום הדהיר.
v סעיף 2. בעלי בתים, דיירים ראשיים וכל אדם שנתן את הסכמת לחוזה שכירות בכתב או בעל פה, העונה על התנאים המופרטים בסעיף ,1 יצטרכו להצהיר על כך בלשכה שהוקמה לצורך זה תוך… 8 ימים מיום פרסום הדהיר.
v סעיף 3. חרף כל טענה נגדית, יבוטלו חוזים אלה, על פי הדין, בתום ארכה של חודש אחד בלבד.
v סעיף 4. יהודי מרוקו, הגרים ברובעים אירופים בתחום עירוני, מתאריך שהוא קודם ל 1 לספטמבר 1939, יפנו את מגוריהם בפרק זמן שיקבע בצו מאת הויזיר הראשי של הממלכה.
v סעיף 6. כל עבירה על סעיפי הדהיר וכל תכסיס שנועד להכשיל תקנותיו, יענשו בקנס של 500 עד 10.000 פרנק , וכן בהחרמה סך דמי השכירויות. יתר על כן, הדייר הסורר עלול להיות מגורש ממגוריו ועיסוקיו, בתוקף החלטה מנהלית בלבד.
התדהמה והייאוש שאחזו בקהילה היהודיות מובנים מאליהם אם לוקחים בחשבון שבשני העשורים שקדמו, רבבות יהודים עזבו את השכונות היהודיות כדי להתיישב ברובעים האירופים. מעריכים את מספרם, לדוגמא, בקזבלנקה, כעשרת אלפים מתוך 50000 יהודי העיר, 2000 בפאס מתוך 14,000 יהודים מקומיים, ו 1800 ברבאט מתוך 8000 .
הגזרה לא יכלה לחול בעיתוי אומלל יותר. היהודיים התכוננו לימים הנוראים של ראש השנה ויום הכיפורים וההכנות לחג הסוכות. למרות זאת, הפקודה בוצעה באכזריות ללא תקדים, לעתים, בעזרת כוחות המשטרה כפי שקרה בפאס במיוחד.
מרוב בהלה, מבלי לחכות שהשלטונות יקבעו תאריך לעזיבה עבוד אלה שהתיישבו לפני ה-1 לספטמבר 1939, רבים מהיהודים עזבו את העיר אירופית, לפני שבתי המללאח ייתפסו. צחוק הגורל! יהודים אלה, עזבו בזמנו את הרובע היהודי בעיקר בגלל מצוקת הדיור של המללאח.
המצב הגיע עד כדי כך שגם ביטאון החוגים הימניים ביותר LA VIGIE MAROCAINE' ' התריע "על הסכנות לבריאות הציבור, בריכוז כל היהודים במללאח, הצפוף ממילא, וללא תשתיות מתאימות, דבר העלול להביא להתפשטות מחלות ומגפות".
מעודדים מהמדיניות של הצרפתים, מושלים מקומיים, הרחיבו את האיסור לגור ברובעים האירופאים גם למדינה, הרובע המוסלמי . כך, למשל, הפאשה של מקנאס, ציווה על המשפחות היהודיות שגרות בשכונת "בררימה" הקרובה למללאח אך, לא חלק מהמללאח, לפנות מיד את ביתם.
קיצוב מפלה
נוסף על הצרות הייחודיות שהתרגשו עליהם, סבלו היהודיים, כמו שאר האוכלוסייה, מהמשבר הכלכלי והמחסור בעקבות המלחמה. אבל, גם בקיצוב שהונהג במדינה, לא נעדרה אפליה מכוונת נגד היהודים, שהיו האחרונים בתור, הן בטיב והן בכמויות בקבלת הקצבה של מצרכי במזון בסיסיים.
הם גם הואשמו כאחראיים על פיתוחו ושגשוגו של השוק השחור שהצרפתים, ברוב טובתם, כינו "השוק היהודי" . התעמולה האנטישמית אשר ציירה את היהודים כנצלנים ורמאים, המתעשרים על חשבון המצוקה הכללית, נתנה הצדקה לחקירות של יהודים ולפשיטות חיפושים סלקטיביים, ולמעצרים שרירותיים .
גם הביטחון האישי, שנשמר עד כה, התחיל להתערער עם ריבוי ההפגנות של המיליציות של נאמני פטאן "Le service d'ordre Légionnaire" שהתקוממו כנגד "המתינות" – בעיניהם – של המדיניות היהודית של הנציב Nogues וקראו, בעיתונות ובפלקטים, לארגון פעולת עונשין (Pogrome) נגד תושבי המללאח של קזבלנקה, ב-15 לנובמבר 1942, "יום ההולדת" של ארגונם. על כן כאשר בבוקר ה-8 לנובמבר, נשמעו היריות הראשונות, עת נחיתת הצבא האמריקאי בקזבלנקה, כמה מיהודי המללאח חשבו שתאריך הפוגרום הפשיסטי הוקדם…
נחיתת האמריקאים
בניגוד לאלג'יר, בה הצליחו האמריקאים להפעיל לקראת הנחיתה, פעילי ההתנגדות (Résistance) – רובם יהודים – שהצליחו לנטרל את כוחות ההגנה המוצבים בנמל, נתקלו, בעלות הברית, בהתנגדות עזה של הכוחות הצרפתיים הנאמנים לשלטון וישי בעת הנחיתה בקזבלנקה.
מאות צרפתים ואמריקאים נהרגו בשלוש ימי הלחימה. ב-11 לנובמבר הושג הסדר עם האדמירל דרלאן (Darlan), סגנו של פטן (Pétain) שבמקרה נמצא אז במקרה בשליחות באלג'יר, על הפסקת אש. כנגד חופש פעולה צבאי, הסכימו האמריקאים להשאיר על כנם נציגי וישי (Vichy) ולהפקיד בידיהם השלטון המעשי כבעבר ולא להתערב במדיניות הפני. כך נשארו בתוקפם החוקים נגד היהודים.
קבלת הפנים הנלהבת בה קיבלו היהודים את האמריקאים, כמשחררים, הרגיזה ביותר את נאמני וישי (Vichy) והם דיכאו בפראות הפגנות שמחה אלה עד כדי כך שרבים תהו "האם הגרמנים נחתו במרוקו או האמריקאים"! בקזבלנקה קבוצות של צעירים ערבים, מוסתים על ידי הצרפתים, תקפו את המללאח וערכו ציד של יהודים ברחבי העיר. בראבאט, נעצרו עשרות יהודים, והוטל עוצר במשך שבועות על המללאח תחת משמר כוחות הביטחון.
יהודים, שנפגשו עם חיילים אמריקאים, נעצרו והואשמו בפעילות בשוק שחור ובסחר חליפין אסור בדולרים. בפאס, יהודים, שקנו דגלים אמריקאים, נעצרו. צרפתים ומקומיים שעברו אותה "עבירה", לא זכו כלל לעונש או להתייחסות! במקנאס, המללאח היה בעוצר יותר מחודש והיציאה ממנו מותרת רק באישור שניתן בגין עבודה בעיר החדשה (האירופית).
המשטרה ערכה מארב ביום שבת, ליד בתי הקולנוע, ברובע האירופי, ועצרה את כל הצופים היהודיים גם אלה שהיו בידיהם אישורים, בטענה, שהאישורים ניתנו להם לצורכי עבודה ולא לצורכי בילוי בבתי קולנוע ! למחר העצורים הובאו בפני בית המשפט ונדנו לקנס בעוון "יציאה בלתי חוקית מהמללאח "
רצח באלג'יר של האדמירל, מספר 2 בשלטון וישי, על ידי לאומן צרפתי הפיח תקווה לשינוי לטובה אצל היהודים, אבל מחליפו למרות היותו חביבם של האמריקאים בגלל שנאתו לגרמנים, הגנרל Giraud, המשיך בנאמנותו לשלטון וישי ושכנע את האמריקאים בסכנה של ביטול מהיר של החוקים נגד היהודים, מחשש להתקוממות של האוכלוסייה הערבית
אולם לאחר מספר חודשים התסיסה והלחץ של החוגים היהודיים בארה"ב, על פי בקשת מנהיגי יהדות אלג'יריה, נגד המשך תחולת החוקים האנטי יהודיים, כאשר דגל אמריקה מתנוסס כדגל החירות, הביאו לבסוף לביטול החוקים על ידי אותה גנרל שהמיר את נאמנותו והתנער משלטון הגזעני של וישי.
ב- 14 למרס 1943 פורסם לבסוף ,התקנון בדבר בטול הצעדים שננקטו נגד היהודים ע"י וישי (Vichy)
סעיף 1 – מבוטלת בזה כל אבחנה של יהודים, כרישומם במרשם התושבים, בגישה למקצועות, בעיסוק בהם ובהשתתפות במוסדות הלימוד, על כל סוגיהם.
סעיף 2 – על המושלים הכללים והנצבים הכללים לקבוע, במסגרת המעמד החוקי המיוחד לכל טריטוריה:
1- את התנאים ואת פרקי הזמן שבהם תבוצע השתלבות היהודים מחדש בתפקידי המנהל הציבורי, מהם סולקו, על היותם יהודים.
2- את התנאים והזמן שבהם תופנה בהדרגה הקריאה להשתתף בכלכלה הפרטית לכל מי שסולקו ממקצועם ועיסוקם על היותם יהודים
3- את התנאים ופרקי הזמן שבהם יוחזרו ליהודים נכסים, שהועברו לפיקוח מנהלי ארעי. תקנוה אלה יבוצעו על פי חוק.
עבור יהודי מרוקו תאריך זה ולא תאריך נחיתת האמריקאים מסמל משפטית ומעשית סוף עידן הרדיפות של משטר וישי
יוסף טולדנו
ירושלים –אוגוסט 2011
המאמר במלואו…..
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
227 – כ'׳ללא כ׳בזי וזיתוני, וזיא ינעם פ־סוני.
אינו דואג ללחם חוקי, אך בא לשכב בחיקי.
228 – בעיר ובצירא תזווג׳ו עלא חידורא.
(נוסח אחר: עלא חצירא).
עיוור ועיוורת התחתנו על מחצלת.
לא נשא הארור את הארורה אלא מפני שהיא בת מינו. (הזז, היושבת בגנים)
גרעין בר בגל פרש תמצא גם תרעולת עיוורת. (ט״ף שפירא בחי 3)
הרגיל לחצי ביבר לחם, גם בחתונה לא יתנו לו יותר מזה.(ראה בפרקים הבאים, מדור ״עוני״)
גרגיר חיטה רקוב ימצא לו תרנגולת עיוורת (שם)
בעל חרש ואשה עיוורת, יוצרים יחדיו זוג מאושר. (פתגם צרפתי)
הגינות וניצול אינם שוכבים במיטה
אחת.(264 refranero)
229– ד׳רב א־לוסא, תפהם אל־ערוסא.
הכה חמותך, תבין כלתך (אשתף).
230– ד׳רב אל־חאמא, תסח א אל־ערוסא.
הכה החמות, תתפבח הבלה.
הרוצה להוכיח בתו, מוכיח כלתו. (י.אבן-שועיב, דרשות, וריא)
מקללים המשרתת, ומתכוונים לכלה. (ח.נ. ביאליק, אגרות)
מי שאינו יכול להכות החמור, מכה האוכף. (תנחומא, פר׳ פקודי)
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזו
רים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
שינוי החינוך המסורתי ואתונו מחדש במרוקו עמוד 47
תחום החינוך היה התחום הראשון שנחשף לשינויי ״העת החדשה״. במשך מאות שנים כלל החינוך המסורתי על כל רמותיו את כל הבנים עד גיל בר־מצווה, ומטרתו היתה להכין את הילדים ליטול חלק בחיי הקהילה. החינוך נקבע על פי צורך אחד ויחיד: השתתפות נאותה של הילד בפולחן ובאמצעותה להביאו לידי היתפסות במסורת. המפתח ותנאי היסוד להשתתפות בעבודת האל היו, בתחילה – יכולתו של הילד לקרוא בכתבי הקודש, לשננם ולומר אותם בעל פה, ובשלב
מתקדם יותר – הבנתם ופירושם. בגיל שלוש הובא הילד לבית הכנסת, שם למד עד הגיעו לגיל מצוות. לימודי החומש נחלקו ונפרשו על פני השנה בהתאם לפרשיות שבועיות הנקראות בבית הכנסת בשבת במסגרת תפילת שחרית. עם כל פרשה למדו הילדים גם את ההפטרה המקבילה לה. הקשר ההדוק בין החינוך לבין הפולחן התבטא בכך שחומר הלימוד הוגש במשך השנה לפי מחזור החגים והמועדים השנתי. בחירת חומר הלימוד לכל השבוע לא היתה קבועה על פי תוכנית רשמית, והיא השתנתה לפעמים ממקום למקום וממורה למורה. אלה שיועדו לדיינות ולשמש בתפקידי קודש למיניהם, וכן משכילים שרצו לרכוש הכשרה מעמיקה יותר במקורות, יכלו לללמוד אותה בישיבה. לימודי הישיבה התנהלו בשני מסלולים: מסלול מעשי – המכשיר את הלומדים לשמור על קיום המצוות והנהלים, המבוסס על ספרות הפוסקים: ומסלול עיוני – המיועד לפתח את חריפותו השכלית של התלמיד, כדי להקנות לו דרכי פלפול ולזמן לו אפשרות להראות את כוחו האינטלקטואלי. היו רק הורים בודדים שרצו (או ליתר דיוק, יכלו) שבנם ימשיך בלימודיו לאחר חינוכו למצוות, מפני שלכל המשרות הציבוריות (רבנות, דיינות, שחיטה וכר) נתמנו רק בנים למשפחות מיוחדות
ומיוחסות שנקראו ״בעלי השררה״. ולכן, הורים שדאגו לפרנסת בניהם שלחו אותם בדרך כלל ללמוד מלאכה.
הקהילה עצמה לא היתה אחראית לחינוכם ולהשכלתם של הילדים, הרבנים והמלמדים עשו זאת בבתיהם או בבית הכנסת. על פי רוב הילד למד במשך כל שנות לימודיו אצל מלמד אחד. המלמד טיפל בעת ובעונה אחת בתלמידים רבים וברמות לימוד שונות. כיוון שהלמידה היתה אישית, וכך גם ההתקדמות בלימוד התורה, כמות הזמן שהוקדשה לכל ילד היתה מכרעת. מן הסתם ילדי עשירים זכו לשהות עם המלמד שעות רבות ובני עניים ישבו איתו פעמים בודדות. כך נוצר הבדל מהותי בין רמת הלימודים של בני השכבות העניות לבין זו של השכבה העשירה. הלימוד התנהל בחוסר סדר וללא משטר לימודים אחיד. לא היו מועדים קבועים להרשמת תלמידים וקבלתם, ולא היו בחינות שמטרתן לקבוע את רמת התלמידים וקריטריונים להעברתם מרמת לימודים אחת לאחרת. הלימודים התקיימו במקום צר וצפוף ורמת הסניטציה היתה ירודה.
מצבם החומרי של המלמדים היה קשה. הם קיבלו את שכרם ישירות מן ההורים (״שרט״ – שכר תמורת ההשגחה על הילדים כי חובת ההוראה היתה ללא שכר, או ״לחם המורה״ ששולם ביום ו׳). השכר לא נקבע מראש, והיה תלוי בנדיבות ליבו ורצונו של האב. כיוון שמצבן הכלכלי של מרבית משפחות התלמידים היה קשה והנערים נאלצו לפרוש מלימודיהם ולצאת לעבודה בגיל צעיר, שכרו של המלמד בשכבה חברתית זו היה מזערי ולא מסודר. פעמים עוכב שכר המורה על ידי אב שטען כי אינו רואה התקדמות נאותה של בנו בלימודים. בהגיע הילד לבר מצווה התעוררה בלב המלמד תקווה מיוחדת לתוספת שכר, וכפי שעולה מעדותו של הרב דוד עובדיה: ביום התחנכו למצוות טלית ותפילין, אחר תפילת שחרית, יוליך המלמד את תלמידו לביתו(של המלמד) בלוית הוריו קרוביו ומיודעיו ושם יעשה סעודה קטנה מכיסו. ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרואים יתנו למלמד נדבה איש כמתנת ידו. נוסף לכך בתום הסעודה יעמוד המלמד ויחלק לכל אחד מהמסובים כוס יי״ש וכל השותה את הכוס ישלשל לתוכה מטבע ויחזירנה למלמד… הנותן בכוס עינו.
L'ÉMEUTE DE PETITJEAN A FAIT DOUZE MORTS
L'ÉMEUTE DE PETITJEAN A FAIT DOUZE MORTS
La Vigie Marocaine
Sept commerçants israélites massacrés par les émeutiers qui les ont ensuite brûlés
Article du mercredi 4 août 1954
http://www.judaisme-marocain.org/bibliotheque
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
ליל המימונה: השולחן ק
ושט בשבלי חיטה ושעורה וכפולים ירוקים, על השלחן הוגשו פירות יבשים, דבש חמאה וחלב. נהגו להתחיל סדר הלילה בלימוד בספר משלי ״לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה״. ראש המשפחה טבל תמר ממולא אגוז או שקד בתוך חמאה ודבש, חילק למסובין תמר ממולא כזה בברכת ״תרבח תסעד תפרח״ היינו תצליח יתמזל מזלך תשמח. נערכו ביקורים הדדיים בין משפחות לאיחולים טובים, יש שבאו אצל הרבנים לקבל את ברכתם, ויש שנהגו לאכול חמץ בצאת החג.
ל״ג בעומר: חברת הזוהר ואנשי חברה קדישא אירגנו חגיגות יום זה. הם הכינו סעודה גדולה שבה נשפכו יין ושרף ״מחיא״ כמים. אנשי החברה קדישא ארגנו טקס הדלקת נרות הצדיקים והנפטרים. טקס זה התקיים בחדר צדדי בכניסה לבית העלמין הישן. בהדלקת הנר ביטא היהודי את אמונתו בכח הצדיק לבטל גזירות קשות. בני הקהילה פקדו את קברות הנפטרים והדליקו נרות רבים עד שבית העלמין נראה בשעת הדלקת הנרות, וברדת חשיבה, כזהר הכוכבים. בין פסח לשבועות קראו בשבת אחרי תפילת מוסף, פרק ממסכת אבות, את המשניות תרגמו לערבית יהודית, ובמנחה של שבת קראו פרקים מספר משלי שלמה בן דוד. את הספר סיימו בשבת שלפני חג שבועות.
לפני חג השבועות הכינו אטריות בית לסעודת החג. חג השבועות: ביום החג, לפני הסעודה הבשרית, אכלו ארוחה קלה חלבית: מצה, שהותירו מחג הפסח, וחלב ולבן. אמרו שאכילת מצה בחלב ביום חג מתן תורה היתה סגולה נגד עקיצת עקרבים. קראו בחן מיוחד את האזהרות, זה שנפל בחלקו קטע ״בסימנא טבא״ או קטע ״תערב רינתי״ ערך סעודה לקרובים וידידים. מי שטעה בקטע מאזהרות, כל הקהל בבת אחת הפסיקו בלשון ״עווד, עווד, עווד מה ערפתשי״. זה שנפל בגורלו קטע כמו ״בסימנא טבא״ או ״תערב״ שפך עליו מישהו ספל חלב או לבן! הילדים השתתפו במנהג התזת מים ברחובות.
אסרו חג שבועות: נגנזו ספרים בלויים או קרועים וכן אזכרות. כל בית כנסת הכין את הגניזה בשקים קטנים, ריכזו את השקים והקהל ליווה אותם בשירה ובפרט בפיוטי אדון עולם, יגדל אלקים חי ועוד, עד לרחבת בית העלמין. את השקים העמידו ״למכירה״ והכל לחבב את המצוה. אחרי הטמנת השקים ערכו מסיבת מצוה.
בין חג השבועות לבין תשעה באב, במנחה של שבת קראו בספר איוב לחן מיוחד וכן תרגמו פסוק פסוק לערבית יהודית. כן בין תשעה באב לבין ראש השנה, במנחה של שבת קודש, קראו פרקים מספר דניאל, לחן מיוחד לספר דניאל, ותירגמו פסוק פסוק.
מנחם אב: נהגו שביום ראש חדש אב בשעות אחרי הצהרים בשעה ארבע או חמש ישבו לסעודה בשרית הנקראת ״קטוע לחם " – הפסקת הבשר – וכן ביום שבת חזון דקדקו לאכול בסעודה שלישית בשר וגם לזו קראו ״קטוע לחם״. הם דקדקו בארוחות אלה.
מנהג הכהנים שלא לאכול בשר גם בשבת שחל בין ראש חדש לתשעה באב. אם התקיים ברית מילה בתשעת הימים הכינו סעודה קלה ולא הגישו בשר. שבת זו נקראת בפי הכהנים בדבדו ״שבת לעג׳מא״.
שבת קודש: אחרי תפילת ערבית של שבת, הילדים והצעירים נישקו את ידי המבוגרים ובפרט את ידי הרבנים והזקנים, באמרם שבת שלום. בין המבוגרים אמירת שבת שלום איש לרעהו נקראת ״נתינת שבת שלום״. אי נתינת שבת שלום היתה סימן בולט של מתיחות. ההורים חינכו בניהם לנשק ידי המבוגרים והחכמים על סמן דעת חז״ל שהזהירו: ״כמה טפשאי בני בבל שמנשקים ספר תורה ואינם מנשקים ידי תלמיד חכם. אם היה בקהילה חולה רציני, ביקרוהו בצוותא, בצאתם מבית הכנסת בליל שבת, עוד לפני שחזרו לביתם.
בקשות שחרית: יחידים קמו לאמירת הבקשות לפני שחרית של שבת. בתפילה, לפני אמירת המזמור הודו לה׳ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, אמרו את הפסוקים האלה: בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר הי, ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברכו ה׳ כל מעשיו בכל מקומת ממשלתו ברכי נפשי את ה׳, הודו לה׳ קראו בשמו וכוי. פתיחה זו עניינה לרומם ולעודד הנפש היהודית בשמירת שבת כהלכתה! בשבת שירה לא אמרו את הפזמון אשירה כשירת וכר כמנהג הרבה קהילות במרוקו. בהחזרת ספר תורה להיכל במועדים או בשבת שבו עלה לתורה חתן או בהכנסת ספר תורה לבית כנסת אמרו הפזמון: ״שמו לעד נרומם בכל מושב ומהלך, אל שדי במרומים, והמלוכה תאות לך, ונודה בהיכלך, הגיון מהללך, ימלוך ה׳ לעולם אלקיך ציון וכו' בנגינה ולחן לא פחות מרגישים מאשר תוכן הפזמון!
בחגים אמרו בניגון בהלל ״מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב ולא את שאר המזמורים. וכן ברוך שאמר, ואין כאלקינו.
מנחה של שבת: במקום הפרק מתהילים ״הללוי־ה אודה ה׳ בכל לבב וכו״ הקבוע לכל שבת, אמרו מזמור מיוחד לכל שבת ושבת כמובא באיזה סידורי תפילה לשבת דפוס ליוורנו. לדוגמה: לשבת בראשית אמרו מזמור קל״ט, לשבת נח מזמור כ״ט, לשבת לך לך מזמור ק״י וכו'.
מנגינת טעמי ההפטרה מיוחדת לשבת ויש מיוחדת לחג וכן הוא בברכות ההפטרה וכן מנגינת קידוש של שבת קודש אינה דומה לזו של קידוש יום טוב לקיים מה שנאמר כבד את ה׳ מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך.
סדר ההבדלה: וידבר ה־ אל משה לאמר, דבר אל בנ״י ואמרת להם כה תברכו את בנ״י אמר להם יברכך ה׳ וישמרך וכו', וידבר ה׳ אל משה לאמר, פנחס(אליהו) בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו' עד לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ראשון לציון וכו', לפני ברכת היין, המברך אומר ״יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, מי שבירך אבותינו הקדושים והטהורים אברהם יצחק ויעקב… הוא יברך וכן', ברכות לבני המשפחה, ובתום הברכות, ממשיך את ההבדלה.
זה סדר הבדלה במוצאי שבת רגיל. אם יש אירוע חגיגי במוצאי שבת כגון מוצאי שבת שלפני ברית מילה או מוצאי שבת של שבעת ימי המשתה של חתן וכלה, סדר ההבדלה הוא כך: לפני ההבדלה אומרים פזמונים כמו חי העולמים הדרך צלח רכב, ותרגומו לערבית, וכן פזמון איש אשר קנא לשם הא־ל, וכן הפסוקים: ואברם כבר מאד במקנה בכסף ובזהב, ויזרע יצחק בארץ ההיא וכן' ויגדל האיש וילך הלוך וגדול מאד וכו', ויעקב איש תם יושב אוהלים, ושם בת אשר שרח. ובני דן חושים, ובני פלא אליאב, ובני אליאב… ובני עזריה, ובני עזריה רחביה ובני רחביה רבו למעלה מששים רבוא וכולם מזרעו של משה רבנו ע״ה. וידבר הי… וידבר ה׳… פזמון אברך את שם הא־ל הגדול והנורא וכו', וברשות הא־ל נברך בורא פרי הגפן… וברשות הא־ל… וברשות האל נברך… בום ישועות אשא… ולפני בורא פרי הגפן… מברך את המסובין כ״א בשמו הטוב. אחרי ההבדלה פזמון המבדיל בין קודש לחול ותרגומו לערבית ועוד פזמונים ומדרשי חז״ל על אליהו הנביא. עיין ספר שבוע טוב, ווהראן תרמ״ד — כיבוד למוזמנים. בדברו לא הקפידו על חזרת הש״ץ בשחרית וגם לא במנחה. לא נהגו לשאת נשיאת כפים בתעניות.
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.
תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.
ירושלים תשמב"ב
הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית
3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.
אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.
יצחק אורוביו ראה בהשכלה האוניברסיטאית, שהייתה נחלתם של חלק מן האנוסים, אשר חזרו ליהדות, את המחסום העיקרי, המונע מאחדים מהם את קבלת עול התורה והמצוות. גם א"מ קארדוזו יצא בחריפות נגד אלה, שחינוכם הפילוסופי והמדעי הביאם לדחות את סמכות חז"ל ודחפם את הכפירה באמיתות התורה.
ברי שהכללה זו, כפי שהגדירה יצחק אורוביו וא"מ קארדוזו, מופרזת ואינה מדויקת. לא כל אלה מבין השבים, שקיבלו חינוך אוניברסיטאי בספרד ובפורטוגל, דחו את מורתה של ההלכה או ניסו לערער על סמכותה של ההנהגה הרבנית.
מקרהו האישי של יצחק אורוביו, חניך בית ספר לתיאולוגיה באוניברסיטת אלקלע די הינאריס, מעיד כאלף עדים, שלא בכל מקרה מנע החינוך באוניברסיטאות הקתוליות הצטרפות אל היהדות, הזדהות עם עולם דעותיה ואמונותיה וקבלת עול מצוות תורת משה.
מאידך גיסא אין ספק, שאורוביו הבחין בסכנות בטמונות במטען הערכי והאינטלקטואלי שהביאו עמם אותם האנוסים, אשר זכו להשכלה גבוהה בארץ מוצאם. הוא הבחין, שחלק מהשגותיו של פראדן על דת ישראל ומסורת חז"ל שורשן ברקע ההשכלתי של ידידו, ושמא הרגיש, שזרעים מאותה כפירה עצמה טמונים אף בו, ושעליו לעשות מאמצים על מנת שלא להיכשל בדרך שבה נכשל ידיו משכבר.
כתביו קורעים אשנב אל הלבטים שפקדוהו משנפגש באמשטרדם עם עולם היהדות : " האמת היא שמנהגים רבים – הוא כותב לפראדו – תשובות ופסקים, שאינם נוגעים בעצם תורת ה', אינם מתיישבים עם בינתי הדוחה אותם ".
אף ידועים לו מנהגים הרווחים בקיבוצים יהודים שונים, אשר מעולם לא אושרו על ידי חכמי ישראל ולא נתקבלו על ידי מרביתן של קהילות ישראל. אלא שאורוביו, אף כי לא הסתיר את מבוכתו מול עולם המצוות, שנגלה לפניו על כל חומרותיו, מצא את פתרון לקשייו במושגים העיוניים מבית מדרשם של " הספקנים המאמינים ", שאותם הפנים בימים שעשה בין כותלי אוניברסיטאות, אלקלע וטולוז.
אם בענייני אמונה רק הצו האלוקי הוא הקובע, כי התבונה האנושית מוגבלת היא על פי מהותה, אזי אין ערך כלשהו לקושיות שהשכל מעורר כלפי המסורת הדתית. " מה החשיבות, אם כן, שסייג זה או אחר ייראה כבלתי מתאים להבנתנו ?
מה החשיבות שהאיסור למאכלי חלב עם עופות לא ייראה לנו ?…האם בשל חוסר הבנתנו נבוא ונחלל את השבת ? או נאכל לשובע ביום כיפור ? או נאכל דם ?; והוא מוסיף : " האוהב את התורה, המאמין בה וירא את האלוהים, אינו מחפש תירוצים כדי לנטוש אותה "
אין בתורה צווים הנוגדים את החוק הטבעי, אין היא מצווה על " אכילת ילדים או על רצח וגניבה, אלא מטילה היא לעשות דברים קדושים ונחוצים או אחרים, שאין בהם משמעות מיוחדת, אבל יש בה כדי להביא למשמעת ולענווה.
לדבריו אין בבלתי מובן שבתורה כדי להביאו לחילול מצוותיה, ואין זה מן התבונה להטריד את שלוותם של אחרים בספקות אלה ולהביאם לידי הרהורים, העלולים לגרום לחילול קדושתה. השכל האנושי אין בו כדי להכריע בענייני אמונה; מכאן הצורך החיוני במציאת גורם, אשר בידיו היכולת להסמכות להנהיג את הציבור המאמין.
אורוביו מקבל את מרותם של חכמי ישראל מכל הדורות : " כי אמן ההכרה הוא שבכל הזמנים יילמד החוק לעם על ידי החכמים אשר יעמיקו במשמעותו, בדרך שעשו זאת לפנים הכהנים, השופטים והנביאים, כי איש אינו בקי בחוק מלידה ".
מי שגורס שהחכמים, שעליהם הטילה ההשגחה העליונה להורות לעם את החוקים, מרמים ומטעים את הציבור, מטיל דופי באלוהים עצמו, שכן " אלוהים לא השתמש במשך מאות בשנים באמצעי אחר לפירוש תורתו והעם מקבל את משנתם כדברי אמת.
משבא אורוביו לסתור את ההאשמות, שהנוצרים מטיחים כלפי התלמוד, הוא ציין, שבנוסף ל " דוקטרינות הנעלות ולעצות הקדושות " מכיל התלמוד גם סברות שלא מן הראוי לקבלן ואשר " מעולם לא נתקבלו על ידי כלל ישראל "
ערכו של התלמוד לא נפגם בכך : אין התלמוד תורת ה' ואף יצירת אלוהים אינו, כי אם יצירת בשר ודם, ואם כי אין בו טעויות בכל הכרוך במצוות הקדושות ובמסורת שבעל פה שאותה קיבלו החכמים מזקניהם מימי משה, יש בו שיבושים בפירושים ובסברות האישיות.
חכמי התלמוד עשויים היו לטעות, כפי שגם אפלטון ואריסטו ופילוסופים גדולים אחרים מאותן המאות שגו; סינקה השמיע כזבים רבים, כמוהו גם פליניוס ואחרים מן החכמים הדגולים שמבין האחרונים. למה, אם כן, לא יהיו חכמי התלמוד עשויים לחרוץ משפטים מוטעים באותם העניינים שלא היה משפטים ביסודם אלא אידיאיים, פילוסופיים או תיאולוגיים ?
יכול אורוביו שלא הסכים לדעה זו או אחרת שהובאה בתלמוד או משמו של אחד החכמים, אבל כל זה אינו שייך טלא לעולם הסברות, וין בכך כדי לפגוע בקדושת התורה ובקיום מצוותיה : " מה זה חשוב אם הרמב"ן וחמישים בן עוזאלים אמרו יותר דברי שטות ממספר השעות שבימי השנה ?
יצחק אורוביו העלה על הכתב הרהורים ומחשבות אלה בשנותיו הראשונות באמשטרדם; אלה היו שנותיו הראשונות כיהודי, החי חיים יהודים גלויים במסגרת חיים יהודית. מן הדין שנשווה בין דבריו האמורים לבין כמה מהשגותיו של אוריאל ד'אקוסטה, אשר נוסחו בשנת 1616\ כאשר מחברן עשה את ראשית צעדיו בקהילה היהודית.
גם ד'אקוסטה התייחס לדעות הרווחות בין היהודים, שהינן " בלתי ראויות לאשר בשם ישראל יכונה וצודקת לאומות העולם, ולא לכל האומות כי רק לסכלים שבהן "
כאורוביו שראה בפילוסופים היוונים קבוצת התייחסות שלגיטימי ללמוד ממנה גזירה שווה על חכמי התלמוד, כך גם למד ד'אקוסטה קל וחומר מ " ספר העמים " ו " ממשפטי הגויים ".
אך בשעה שאורוביו הבחין ביהדות בין עולם המצוות והדינים לבין עולם הדעות והסברות, כשרק הראשון מחייב ואינו ניתן לערעור אף על ידי הליקויים שבשני, מצא ד'אקוסטה פגמים וסילופים בעולם המצוות והדינים שביהדות ואת שורשיהם ראה בדעות המסולפות שהורישו חז"ל, " המנגדות גם כן אל טוב המדות.
בשעה שד'אקוסטה פסל את סמכותה של ההנהגה הרבנית ותבע שינויים באורח חיי הדת ובדרך מילוי המצוות, הזדהה אורביו במופגן עם התורה שבעל פה ועם הפסיקה הרבנית. בניגוד לד'אקוסטה חייב אורוביו את הסייגים, אשר, לדידו, לא באו אלא לאפשר את הקיום המושלם של המצוות ולא דווקא – כדברי ד'אקוסטה – " לבנות תורה על תורה שתהא חמורה ממנה.
סייגים מסוג זה נקבעו גם אצל עמים אחרים וכל מטרתם, למנוע מן האדם התנהגות לא מוסרית. ובאשר לטענה, שחלק מהסייגים אינם קשורים למצוות התורה אלא נוספו בעקבות מאורעות הזמן, כגון דיני חגים מסוימים ותעניות, השיב אורוביו, שהללו " אינם סייגים אלא נוהגים קדושים ומנהגים ראויים לשבח, לכבוד הבורא ולתהילתו.
יהודה אריה ממודינא, בתשובותיו להשגות אוריאל ד'אקוסטה, עמד על כך " כי יסוד ראשי מהכוונה האלוהית בתורה הוא שנשמור אותה וכל פרט מפרטיה כולנו באופן אחד ולא זה בכה וזה בכה, כי אם לא כן יהיו ישראל גוי אחד "
ויצחק אורוביו, האנוס שזה עתה הצטרף אל קהל ישראל, מעלה בשנת 1663 נימוקים זהים לאלה שהובאו על ידי הרב מונציה. לדעתו חייבת הרפובליקה להקפיד שהחגים וימי האבל המשותפים לאומה כולה לא יקוימו באורח שונה ונפרד על ידי בניה.
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן- אליעזר בשן-קהילת ואזאן ועברה
ברית – מספר 23
מבט על קהילת ואזאן
כתב עת של יהודי מרוקו
בעריכת אשר כנפו
פרופסור אליעזר בשן
קהילת ואזאן ועברה
ואזאן, הנקראת בלועזית Ouezanne, שוכנת בצפון מערבה של מרוקו, דרומית מזרחית לערים קסר-אלכביר Ksar el Kebir ועיר החוף לאראש Larache. בעיר שלטו השריפים שהתייחסו לצאצאי הנביא, שלא הגיעו לשלטון, והיו היריבים של משפחת הסולטאנים ששלטו. העיר נחשבה קדושה בעיני המוסלמים, לכן נאסר על הנוצרים לגור שם בקביעות. על היהודים נאסר לקבור שם את מתיהם בגלל קדושת העיר, והם הובילו את מתיהם למקום אחר שנקרא Ajin:
מקום זה התפרסם אצל היהודים הודות למקום קבורתו של ר׳ עמרם בן דיוואן, שליח ארץ ישראל שנשלח לראשונה למרוקו בשנת 1763 ופעם נוספת עשר שנים לאחר מכן. הוא נפטר סמוך לואזאן במנחם אב תקמ׳׳ב (1782). קברו הפך למקום קדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד ומוקד לעלייה ביום ההילולא לזכרו.
עדות ראשונה של מבקר אירופי על הקהילה מצויה ביומנו משנת 1846 של ג׳והן דרומונד האי, שגריר בריטניה במרוקו, שביקר בבית הכנסת. הוא מצא כתב יד עתיק של מקרא הכתוב על קלף וציין כי יש שם בית קברות עתיק. על מספר היהודים בקהילת ואזאן מצויות עדויות שונות, ובוודאי אלה אומדנים. כפי שפורסם ב-1860 מספרם 600. כנראה, הכוונה למשפחות.
הנוסע הגרמני 1831-1896) Rohlfs), שביקר במרוקו בשנת 1861, כתב כי בעיר ובכפרים שבסביבתה חיים 800 עד 1000 יהודים מתוך כ-5000 עד 10,000 תושבים מוסלמים. לפי דיווח של חברת כי״ח מ-1880 היו בעיר 536 נפש יהודים ולהם 11 בתי כנסת. לפי מידע, שפורסם JCM ב-19 במרץ 1880, מצויים בעיר 500 משפחות יהודיות. ב-1883 פורסם כי קשה לאמוד את מספרם ולדברי הכתב חיים שם כ-600 יהודים מתוך 10,000 מוסלמים והם אינם סובלים מדיכוי) 19 ,JC באוקטובר 1883, עמי 6). שש שנים לאחר מכן פורסם באותו שבועון כי מספרם רק 100 משפחות וכי אין היהודים מקובלים שם, למרות התועלת שהם מביאים למסחר ולכלכלה המקומית JC ), 30 באוגוסט 1889, עמי 12).
אנגלי בשם רוברט וטסון (1837-1911), שביקר אצל רב הקהילה בעיר בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, כותב שאשתו ובתו של הרב ישבו אתו (דבר לא רגיל בחברה המסורתית היהודית והמוסלמית). הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר גם אנגלית ועברית ולומד שפות נוספות. הוא גם ציין כי בעיר מצויות יהודיות יפות. מבקר אירופי ביקר במלאח ב-1883 וכתב שהמקום מלוכלך יותר מכל חלק אחר בעיר, אבל הילדים חייכניים, דבר שהמבקר לא מצא במקומות אחרים. תייר צרפתי שיומנו פורסם ב-1889 כותב שמספר היהודים כ-1500 ואין להם מלאח נפרד. הם מתפרנסים ממסחר עם צרפת ואנגליה. דומה כי המידע שכתבו המבקרים, שדבריהם פורסמו ב-1883 וב-1886, בדבר מלאח הקיים בעיר משכנע יותר. לפי צרפתי שביקר שם ב-1902 מונה הקהילה אלף עד אלפיים יהודים, שבאו לשם מהערים תיטואן, לאראש, קסר אלכביר ומכנאס. הם פעילים במסחר. מתוך עשרה עסקים, שבעה מצויים בידי היהודים. בין השאר, הם מייצאים עורות לטנג׳יר. לפי מידע מ-1909, חיים בעיר 500 נפשות של יהודים.
יחס המוסלמים לנוצרים שלילי, ולפי תייר אנגלי שביקר שם וספרו פורסם ב-1892, פועל במקום השריף או הראש הדתי של המוסלמים ושולטת במקום קנאות מוסלמית אנטי-נוצרית המתירה דם. לכן, אין המחבר ממליץ לנוצרים לבקר במקום.
ב-1889 ביקרו בקהילה מיסיונרים אנגליקנים, בשעה שבשנים הקודמות לא ניתנה להם דריסת רגל בגלל התנגדות הרבנים.
ואמנם, לפי מידע על המצב לאחר שבע שנים, משלחת רפואית שנשלחה על ידי אגודה מיסיונרית מאנגליה נדחתה על ידי מוסלמים ויהודים כאחד. לפי הדיווח על כך, אופייני הדבר לקנאות הדתית של המוסלמים והיהודים במקום זה.
יחסו של השריף כלפי היהודים היה סובלני לפי עדויות של אירופאים, שביקרו שם בשנות ה-80 וה־90 של המאה ה־19. הדבר התבטא, למשל, בכך שהורשו לקנות ולמכור עבדים וכן לנעול נעליים ברובע המוסלמי, דבר שנאסר עליהם במקומות אחרים. כמוכן, לא נאלצו לגור במלאח ועונש המלקות בוטל.
מקדם ומים-כרך "ז "-מאיר קנפו(רמון) מבצע בזק
מקדם ומים כרך ז…….
יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון
הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות
היהודית בספרד ובארצות האסלאם.
אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
מבצע בזק
אסון ״אגוז״ גרם זעזוע עמוק מאוד ליהודים במרוקו ובכל העולם, וזעזוע חריף יותר בקרב חברי ״המסגרת״.
חבריי ואני מחוליות החוף היינו המומים, כי אנו ליווינו את המפעל הזה. האם ימשיכו יהודי מרוקו לתת בנו את אמונם? החלטנו להמשיך בפעולות ההברחה, ויומיים לאחר האסון התייצבו כבר היהודים שהיו מיועדים ליציאה. כשנשאלו האם הם אינם חוששים, השיבו ״הכול בידי שמים״.
מפקדי ״המסגרת״ החליטו על מעשה שחורג מן המקובל, מעשה שיהיו לו הדים. ולכן נבחר מבצע ״בזק״, הפצת כרוזים בקרב היהודים וגם בקרב האוכלוסייה הלא יהודית, ובמיוחד לאנשי השלטון. היה צורך לתת פורקן להרגשת העלבון והמרי של האוכלוסייה היהודית ולתת ביטוי לצער על אסון הטביעה ולמחאה כעד התנהגות השלטון הסוגר את שערי היציאה.
הוחלט לכן שביום השלושים לטביעת הספינה יחולק כרוז בבל רחבי מרוקו אשר תוכנו יהיה דברי הספד לנספים, הטלת האחריות המוסרית על השלטון המרוקאי ואיום בהענשת האחראים למאורעות האחרונים.
בן (יוסף רגב) הזמין אותי ואת צ׳רלי (חביב) לשיחה וביקש שנטפל בנושא הכרוז. כאמור, באחת מהחוליות שלי היה בחור שעבד בבית דפוס שבעליו יהודי. התקשרתי אליו והבאתי אותו לאחת מדירות המסתור שלנו, ושם הוא הרכיב את הגלופה שממנה יודפסו הכרוזים. במוצאי שבת, ללא ידיעת בעל הדפוס ובנוכחותנו, הדפיס הבחור 10,000 כרוזים, וחביב ואני נטלנו אותם משם. הוחלט שמדביקי הכרוזים יהיו גם חברי ״גונן״ וגם חברי ״באלט״(תנועות הנוער).
את החבילות לחלוקה המיועדות למראכש ולמוגאדור הבאנו חיים בן־שטרית ואנוכילמפקדי ערים אלה (מישל סיבוני ז״ל במראכש ומאיר בן־דוד יבל״א במוגאדור). את הגלופה הכנסתי לסליק שהיה רהיט נאה מעץ מהגוני.
רק לפני ימים מספר נודע לי שחברנו רחמים אלגזי הוא מחבר הכרוז המפורסם. הכרוז הוצע לחלוקה גם לחברי הדאג׳. חבילה נמסרה לידי לינקלר, שניהל ארגון זה במרוקו. למחרת החלוקה סיפר לי ליאון זבלי ז״ל, שהיה חבר בדאג׳ וגם חבר מרכזי ב״מסגרת׳, שלינקלר דאג לזרוק לים את חבילת הכרוזים.
מבצע בזק בוצע בהצלחה, אולם במכנאס תפסה המשטרה שלושה מחברינו ובידיהם כרוזים: צ׳רלי אביחסירה ואלי לוי (מלודי) מהעיר פאס ודוד טולידאנו ממכנאס (דורי). מכאן ואילן התדרדרו העניינים במהירות רבה, והמעצרים גרמו כמעט למפולת בשורות ״המסגרת״.
כאשר נעצרו החברים הראשונים הודיעני על כך טלפונית אנדי (אנדרי נידאם) מפקד העיר פאס, וכך הוא דיווח לי יום יום על המעצרים האחרים. מסרתי דיווח על כך למפקד ״גונן״ יוסף רגב, ואני זוכר את תגובתו. ״אל תדאג, אגו שולטים במצב, זה רק יעשה לנו כמה גברים״ (הכוונה שהעצורים יצאו מחוסנים יותר).
בין טביעתה של אגוז לבין מבצע בזק עסקתי בהכנה ובבדיקות למבצע ״קוקוס״ מהאוקיינוס האטלנטי הפעם. יומיים לפני מעצרי עוד נפגשתי עם יוסף וסיפרתי לו על מעצרים של חברים נוספים מפאס, ושוב שמעתי ״אל תדאג״. מה שכואב לי עד עצם היום הזה הוא, שיוסף עצמו הסתלק ממרוקו לאחר שיחתנו אך לא דאג להזהיר אותי ואת חבריי מפני הסכנה המתקרבת.
במוצאי יום חמישי יצאתי בלילה עם ״קלוד״ (קלוד קנפו, היום יגאל כנפי) לבדיקת החוף שממנו תצא הספינה ״קוקוס״, ושם קבענו את סדר ההגעה של כל כלי הרכב ואת הכיסוי המבצעי. בספינה זו אמורים היו לצאת 250 מעפילים.
בשעה 4 בבוקר לערך החזיר אותי קלוד לביתי. התקלחתי והלכתי לישון. לפני כן נודע לי שאנדי נעצר והייתי מודאג מכך מאוד, כי הוא הכיר אותי אישית והיינו אפילו ביחד בקורם בארץ.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des 
airs de musique andalouse.
Il commence sa carrière, avant d'entrer en poésie comme on entre en religion, en écrivant et en envoyant à des journaux juifs anglais (Hatzefira et Hayehoudî) des articles sur les différents aspects de la vie quotidienne de ses coreligionnaires du Maroc. Ainsi, un jour, il s'en prend aux diverses influences qui demeurent, selon lui, des traditions du faux messie Shabbtaï Tsvi sur la vie juive locale. Un autre jour, il s'attaque, avec une relative violence, aux rabbins-commis-voyageurs venus de Terre sainte pour récolter des dons et qui se conduisent, à l'en croire, avec brutalité et cynisme avec les habitants juifs de la cité.
Nous sommes dans les années 1885 et David Elkaïm a une trentaine d'années. C'est l'époque au cours de laquelle il commence à écrire ses premières œuvres poétiques. C'est aussi celle où – selon le chercheur Yossef Chétrit, de l'université de Haïfa et qui, le premier, a étudié l'ensemble de l'œuvre de ce poète – David Elkaïm prend part à des réunions mi-clandestines que tiennent dans la ville de jeunes lettrés juifs. On y parle hébreu – ce qui, pour l'époque est peu courant et apparaît comme révolutionnaire – et on y débat de toutes sortes de questions, y compris sans doute de problèmes idéologiques. Une sorte de cercle d'études à vocation intellectuelle. Si on ne souhaite pas donner à ces rencontres la publicité que pourtant elles mériteraient, c'est uniquement dans le souci de ne pas susciter les interrogations de responsables de la communauté juive, mais aussi, peu ou prou, la colère des membres du rabbinat orthodoxe.
D'ailleurs, on ne tarde guère, au sein de la communauté juive, à soupçonner David Elkaïm de prendre de plus en plus de distances avec la pratique. Il filerait, laisse-t-on entendre, un mauvais coton. Il s'éloignerait, pour tout dire, du type de vie qui fut celui de ses pères. On dit publiquement qu'il a cessé de pratiquer les lois de la Torah, d'étudier et d'observer les commandements religieux. Un soupçon qui provoque douleur et stupéfaction chez le poète. Il n'admet pas cette critique qu'il considère comme la plus grave des diffamations portées contre lui. Il en souffre. Il parle d'un procès injuste qui lui est fait en l'occurrence. Il y réagit dans un poème : « Il y a bien pire : j'ai entendu et j'en suis irrité, j'ai vu et j'en suis inquiet. Le pied d'étrangers me piétine. Et ils n'ont aucun égard pour mon verbe. » Il confirme haut et fort qu'il continue à rester entièrement fidèle à la foi de ses pères. Il repousse les arguments de ses procureurs : « Par le Dieu éternel, créateur de mon corps, je n'ai jamais porté atteinte ; ma religion. Elle a été mon refuge, elle est la canne de ma gloire. […] J'ai aimé la Torah d'un œil ouvert. »
Tout cela ne fait qu'aggraver l'amertume qui est la sienne depuis qu'il a pris conscience de ce que, dans la société où il vit, l'homme pauvre n'a aucune chance d'être considéré et respecté, quelles que soient la sagesse et la coalité de ses écrits. Mais, au fur et à mesure que passent les années, le point de vue du poète se transforme radicalement : peu lui chaut désormais de ne pas trouver auprès ce ses contemporains, à cause de sa pauvreté, reconnaissance et considération. Il ne voit plus dans la course aux honneurs que pure vanité, buée des buées. Une activité denuée de la moindre importance et totalement dérisoire. Il proclame partout que seule lui importe désormais « sa poésie, sa belle ». Il ajoute avec apaisement : « C'est dans les remparts de mes vers que je me réfugie.