אריאלה אמר – מאמרים

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history.

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

 Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center


Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

בימים של הקצנה אידיאולוגית ודתית ושל התבצרות קבוצות הדת למיניהן כל אחת באמונותיה, נראה שתהום פעורה בין היהדות לבין האסלאם, ובמיוחד בין היהדות ובין האסלאם השיעי. ואולם מן העבר  האחר של המשוואה, ניצבת זיקתן העמוקה של קהילות יהודיות ברחבי העולם לתרבות הנוכרית הסובבת אותן, וזו נדונה בלא מעט מחקרים העוסקים בהווי החיים של הקהילות השונות – בשפה המדוברת , בסגנון הלבוש, בצורת המגורים המקובלת, במוזיקה ואף באמונות הדתיות. המעורבות של החברה היהודית בחיי הסביבה הנוכרית נגזרה במרבית המקרים מיחסה של חברת הרוב אל חברת המיעוט בכלל, ולחברה היהודית בפרט. גם הקהילות היהודיות שחיו באיראן ובעיראק תחת שלטון מוסלמי-שיעי אינן יוצאות מכלל זה.

אף כי כל אחת מהקהילות מתייחדת בהיסטוריה, בתרבות, בשפה ובמנהגים משלה, קיימו שתי הקהילות קשר הדוק ביניהן. הקרבה הגיאוגרפית והגבול המשותף היו מקור להשפעות הדדיות. הזיקה ביניהן אף התהדקה במאה התשע עשרה, כאשר יהודים עיראקיים היגרו למערב איראן והביאו אתם השפעות תרבותיות אחרות. כמו כן, בעקבות מחסור בספרות רבנית באיראן ובשל העדר מסורת של למדנות בה – מפאת המצב הכלכלי והחברתי הקשה והירוד של יהודיה – נוצרה אצל יהודי איראן תלות הלכתית ברבני עיראק, ולמן המאה השמונה עשרה היו רבני עיראק לסמכותם הרבנית.

מקורות מידע רבים מצביעים על שהחיים כמיעוט יהודי בסביבה מוסלמית-שיעית הציבו לפני שתי הקהילות קשיים ומכשולים שהשפיעו על כל שדרות החיים. כך למשל מתוארים חיי היהודים באיראן בספר המסע של בנימין השני, שביקר באיראן באמצע המאה התשע עשרה:

ככלל רובצים היהודים בפרס תחת משא תלאות עד כי כשל. בכל הארץ מוכרחים היהודים לגור בחלק מיוחד מהעיר, נפרדים ומובדלים מיתר התושבים כי נחשבים בעיניהם כטמאים אשר בם לא ינקה, ע"כ 'צא טמא' יקראו ליהודי וישמרו נפשם לבלי קרוב אליו… לא יוכלו היהודים לצאת מבתיהם בעת ירד הגשם על הארץ… ויטמאו כפות רגליהם [של הפרסים] בצעדם בעקבות היהודים.

תיאור דומה מופיע אצל דוד ששון בתארו את מצבם של יהודי עיראק באותה העת, שנים ספורות לפני שחזר וביקר בה:

יהודי העיר הקטנה הזאת, חילה… היו תמיד עשוקים ונרדפים על ידי השיכים [שיח'ים]. עד לפני שנים אחדות סבלו מחוסר זכויות. היהודי הצטרך לשים טלאי אדום על בגדו החיצוני. הוא לא רשאי היה לרכב על חמור בעיר…אסור היה לו להתהלך בשוק ביום גשם פן תותז טיפת מים על המוסלמים [ותטמא אותם]… לא אפשר היה לו לנעול סנדלים צהובים, ובהתהלכו בשוק היה עליו להתרחק מדה ידועה מהמוסלמים פן שולי בגדיו המדולדלים יגעו במוסלמים ויטמאום.

היחס המפלה, העוין והמשפיל שהונהג באיראן ובעיראק כלפי המיעוטים הדתיים, ובמיוחד כלפי היהודים, התבסס על תפיסות תיאולוגיות של הזרם השיעי האמאמי, שהיה קיצוני יותר וסובלני פחות מן המוסלמים הסונים בארצות השכנות. עם זה, יש לציין שבאיראן תחת שלטון השושלת הצפווית היה מצב המיעוטים גרוע יותר מאשר בעיראק. ואף על פי כן, יהודי איראן ועיראק סיגלו את אורח החיים המקומי ואימצו מנהגים וחפצי פולחן הנטועים עמוק באמונה, באורח החיים ובסגנון האמנותי המקומי הנוכרי. ברם לעתים נבע הדבר מהכורח ומהאילוץ של הקהילה היהודית באיראן להמיר את דתה, לחיות בתנאי אניסות ולשמור על הצביון היהודי במסווה.

במאמר זה תיבחן הזיקה של מנהג ההשתטחות על קברי קדושים של הקהילות היהודיות באיראן ובעיראק במהלך המאה התשע עשרה והעשרים למנהגי העלייה וההשתטחות על קברי קדושים של האוכלוסייה המוסלמית השיעית. עוד נשווה בין חפצי הפולחן, בעיקר בין קבוצת לוחיות הכסף עם קנה גלילי הנישאות על מוטות עץ בתהלוכות ועליות לרגל לקברים. אלה מכונות בקרב המוסלמים אלאם ואילו אצל היהודים הן נקראות: דגל, נס, או כף (יד), שם המרמז על צורתם הנפוצה של הדגלים. האלאם השיעי והדגלים של היהודים בעיראק ובחלק מקהילות פרס שייכים למנהג ולמסורת חזותית משותפים, אם כי בכל קבוצה התפתחו מאפיינים המיוחדים לה.

עיד אל זייארה – עלייה לקברי קדושים

העליות לרגל לקברי קדושים ומנהג ההשתטחות עליהם היו אחד האירועים המרכזיים בחיי הקהילות היהודיות והמוסלמיות באיראן ובעיראק. כל אחת מהן נהגה לפקוד את קברי קדושיה בהתאם למועד הקבוע בלוח השנה היהודי או המוסלמי.

העלייה לקברי קדושים בקרב היהודים שחיו בארצות האסלאם נקראה בשפה הערבית עיד אל זייארה, כלומר חג הביקור, כפי שנקרא הביקור השנתי של המוסלמים אצל קדושיהם. אף שהמנהג להשתטח על 

קברי קדושים הוא מנהג קדום וקיים בקרב מרבית הקהילות היהודיות, מתייחדת הזייארה של יהודי עיראק ופרס בשימוש בחפצי פולחן שמקורם, כפי שנראה בהמשך, במנהגי הזייארההמוסלמית-שיעית. מאפיינים אלו בולטים בטקסים שנערכו בקברי הקדושים בעיראק,ובמיוחד בזה של הנביא יחזקאל השוכן בכפר כיפל, ליד העיר חילה. בשל חשיבותו של הנביא ובשל הסגולות המיוחדות שייחסו לדמותו ולקברו נהגו יהודי איראן להצטרף להילולה המרכזית שנערכה במקום מדי שנה בשנה בחג השבועות. הטקסים בהילולה זו ככל הנראה חרגו מהמנהגים שנהגו בני הקהילה הפרסית בפקדם את קברי אסתר ומרדכי בהמדאן או קברים אחרים באיראן. עם זה, נראה שמנהגי הזייארה השיעית השפיעו גם על הקהילה היהודית באיראן, אם כי באופן שונה.

מתוך השוואה בין טקסי הזייארה של השיעים ובין טקסי הזייארה של היהודים עולה ששלושה מרכיבים עיקריים אומצו ממנהגי השיעים והותאמו למסגרת היהודית: התהלוכה אל המקום הקדוש, שירי זייארה ונשיאת הדגלים.

קודם שנברר את טיבם של הטקסים וחפצי הפולחן בהקשרם היהודי, נבחן את מאפייני הזייארההמוסלמית-שיעית. התהלוכה חלפה מדי שנה בעיר חילה, על אם הדרך המוליכה לעיר המקודשת כרבלה. הקהילה השיעית התרי-עשרית נוהגת לפקוד פעם בשנה, ביום העשורה – הוא היום העשירי לחודש הראשון, חודש המוחרם –  את קברו של חוסיין, האימאם השלישי, שנמצא בעיר כרבלה. על פי המסורת השיעית, התהלוכה מנציחה את הקרב שהתרחש בשנת 680 לספירה (61 להיג'רה) שבו חוסיין, נכדו של מוחמד ובנו של עלי, נטבח עם קהל מאמיניו במארב שטמנו לו אויביו הסונים. הכישלון בקרב הזה הוא שכונן את השיעה וביסס את היסודות להתפתחותה של העדה כזרם עצמאי בתוך  האסלאם. 

הערות המחברת

העדויות בתלמוד ובמדרשים מגוונות ומצביעות שהמנהג להשתטח על קברים היה נפוץ ושימש לכל מיני עניינים, כמו תחינה ובקשה.  כך למשל: תלמוד בבלי, חגיגה כב, ע"ב; סוטה לד, ע"ב; פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), במדבר, פרשת שלח לך, דף קה, ע"ב, ועוד. על סקירה של המקורות במקרא ובספרות התלמודית, ראו לדוגמה: איש שלום, עמ' 17‑36; למסורות ומנהגים שונים ראו: בן עמי, עמ' 11‑16; על פולחן הקדושים בימים אלו ראו: גונן.

 לקברים המקודשים באיראן ראו:  סורודי, 124‑125. לרשימה מלאה של הקברים הקדושים בעיראק, למיקומם ולמסורות הקשורות בהם, ראו: בן יעקב.

 כבר הנוסע בנימין מטודלה (1170) מציין את השתתפותם של היהודים מפרס בהילולה בקבר יחזקאל. עדות נוספת כתובה בספר המסע של בנימין השני, שם הוא מעיד על יהודים מפרס הפוקדים את הקברים בעיראק ובמיוחד את קברו של יחזקאל הנביא. עוד עדויות ראו למשל: בן יעקב, , עמ' לט, נד, נט, סג;  בן יוסף, , עמ' 51‑54.  גם האנתרופולוג לורנס לוב, שחקר את הקהילות היהודיות בדרום איראן בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, מעיד על מסורת זו ומציין עוד אתרים קדושים בעיראק  שפקדו יהודי איראן. ראו: לוב, עמ' 224‑230.  

 היהודים הפרסים נהגו לפקוד את קברי הקדושים בערב ראש השנה ואת קברי אסתר ומרדכי בפורים. ראו: לוב, עמ' 224‑228.  

 לסיפור ההיסטורי של הקרב והפיכתו לאירוע מכונן בקרב השיעה ראו: דונלדסון, עמ' 88‑100; חוסיין, עמ' 18‑43.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר