מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

יצחק אורוביו ראה בהשכלה האוניברסיטאית, שהייתה נחלתם של חלק מן האנוסים, אשר חזרו ליהדות, את המחסום העיקרי, המונע מאחדים מהם את קבלת עול התורה והמצוות. גם א"מ קארדוזו יצא בחריפות נגד אלה, שחינוכם הפילוסופי והמדעי הביאם לדחות את סמכות חז"ל ודחפם את הכפירה באמיתות התורה.

ברי שהכללה זו, כפי שהגדירה יצחק אורוביו וא"מ קארדוזו, מופרזת ואינה מדויקת. לא כל אלה מבין השבים, שקיבלו חינוך אוניברסיטאי בספרד ובפורטוגל, דחו את מורתה של ההלכה או ניסו לערער על סמכותה של ההנהגה הרבנית.

מקרהו האישי של יצחק אורוביו, חניך בית ספר לתיאולוגיה באוניברסיטת אלקלע די הינאריס, מעיד כאלף עדים, שלא בכל מקרה מנע החינוך באוניברסיטאות הקתוליות הצטרפות אל היהדות, הזדהות עם עולם דעותיה ואמונותיה וקבלת עול מצוות תורת משה.

מאידך גיסא אין ספק, שאורוביו הבחין בסכנות בטמונות במטען הערכי והאינטלקטואלי שהביאו עמם אותם האנוסים, אשר זכו להשכלה גבוהה בארץ מוצאם. הוא הבחין, שחלק מהשגותיו של פראדן על דת ישראל ומסורת חז"ל שורשן ברקע ההשכלתי של ידידו, ושמא הרגיש, שזרעים מאותה כפירה עצמה טמונים אף בו, ושעליו לעשות מאמצים על מנת שלא להיכשל בדרך שבה נכשל ידיו משכבר.

כתביו קורעים אשנב אל הלבטים שפקדוהו משנפגש באמשטרדם עם עולם היהדות : " האמת היא שמנהגים רבים – הוא כותב לפראדו – תשובות ופסקים, שאינם נוגעים בעצם תורת ה', אינם מתיישבים עם בינתי הדוחה אותם ".

אף ידועים לו מנהגים הרווחים בקיבוצים יהודים שונים, אשר מעולם לא אושרו על ידי חכמי ישראל ולא נתקבלו על ידי מרביתן של קהילות ישראל. אלא שאורוביו, אף כי לא הסתיר את מבוכתו מול עולם המצוות, שנגלה לפניו על כל חומרותיו, מצא את פתרון לקשייו במושגים העיוניים מבית מדרשם של " הספקנים המאמינים ", שאותם הפנים בימים שעשה בין כותלי אוניברסיטאות, אלקלע וטולוז.

אם בענייני אמונה רק הצו האלוקי הוא הקובע, כי התבונה האנושית מוגבלת היא על פי מהותה, אזי אין ערך כלשהו לקושיות שהשכל מעורר כלפי המסורת הדתית. " מה החשיבות, אם כן, שסייג זה או אחר ייראה כבלתי מתאים להבנתנו ?

מה החשיבות שהאיסור למאכלי חלב עם עופות לא ייראה לנו ?…האם בשל חוסר הבנתנו נבוא ונחלל את השבת ? או נאכל לשובע ביום כיפור ? או נאכל דם ?; והוא מוסיף : " האוהב את התורה, המאמין בה וירא את האלוהים, אינו מחפש תירוצים כדי לנטוש אותה "

אין בתורה צווים הנוגדים את החוק הטבעי, אין היא מצווה על " אכילת ילדים או על רצח וגניבה, אלא מטילה היא לעשות דברים קדושים ונחוצים או אחרים, שאין בהם משמעות מיוחדת, אבל יש בה כדי להביא למשמעת ולענווה.

לדבריו אין בבלתי מובן שבתורה כדי להביאו לחילול מצוותיה, ואין זה מן התבונה להטריד את שלוותם של אחרים בספקות אלה ולהביאם לידי הרהורים, העלולים לגרום לחילול קדושתה. השכל האנושי אין בו כדי להכריע בענייני אמונה; מכאן הצורך החיוני במציאת גורם, אשר בידיו היכולת להסמכות להנהיג את הציבור המאמין.

אורוביו מקבל את מרותם של חכמי ישראל מכל הדורות : " כי אמן ההכרה הוא שבכל הזמנים יילמד החוק לעם על ידי החכמים אשר יעמיקו במשמעותו, בדרך שעשו זאת לפנים הכהנים, השופטים והנביאים, כי איש אינו בקי בחוק מלידה ".

מי שגורס שהחכמים, שעליהם הטילה ההשגחה העליונה להורות לעם את החוקים, מרמים ומטעים את הציבור, מטיל דופי באלוהים עצמו, שכן " אלוהים לא השתמש במשך מאות בשנים באמצעי אחר לפירוש תורתו והעם מקבל את משנתם כדברי אמת.

משבא אורוביו לסתור את ההאשמות, שהנוצרים מטיחים כלפי התלמוד, הוא ציין, שבנוסף ל " דוקטרינות הנעלות ולעצות הקדושות " מכיל התלמוד גם סברות שלא מן הראוי לקבלן ואשר " מעולם לא נתקבלו על ידי כלל ישראל "

ערכו של התלמוד לא נפגם בכך : אין התלמוד תורת ה' ואף יצירת אלוהים אינו, כי אם יצירת בשר ודם, ואם כי אין בו טעויות בכל הכרוך במצוות הקדושות ובמסורת שבעל פה שאותה קיבלו החכמים מזקניהם מימי משה, יש בו שיבושים בפירושים ובסברות האישיות.

חכמי התלמוד עשויים היו לטעות, כפי שגם אפלטון ואריסטו ופילוסופים גדולים אחרים מאותן המאות שגו; סינקה השמיע כזבים רבים, כמוהו גם פליניוס ואחרים מן החכמים הדגולים שמבין האחרונים. למה, אם כן, לא יהיו חכמי התלמוד עשויים לחרוץ משפטים מוטעים באותם העניינים שלא היה משפטים ביסודם אלא אידיאיים, פילוסופיים או תיאולוגיים ?

יכול אורוביו שלא הסכים לדעה זו או אחרת שהובאה בתלמוד או משמו של אחד החכמים, אבל כל זה אינו שייך טלא לעולם הסברות, וין בכך כדי לפגוע בקדושת התורה ובקיום מצוותיה : " מה זה חשוב אם הרמב"ן וחמישים בן עוזאלים אמרו יותר דברי שטות ממספר השעות שבימי השנה ?

יצחק אורוביו העלה על הכתב הרהורים ומחשבות אלה בשנותיו הראשונות באמשטרדם; אלה היו שנותיו הראשונות כיהודי, החי חיים יהודים גלויים במסגרת חיים יהודית. מן הדין שנשווה בין דבריו האמורים לבין כמה מהשגותיו של אוריאל ד'אקוסטה, אשר נוסחו בשנת 1616\ כאשר מחברן עשה את ראשית צעדיו בקהילה היהודית.

גם ד'אקוסטה התייחס לדעות הרווחות בין היהודים, שהינן " בלתי ראויות לאשר בשם ישראל יכונה וצודקת לאומות העולם, ולא לכל האומות כי רק לסכלים שבהן "

כאורוביו שראה בפילוסופים היוונים קבוצת התייחסות שלגיטימי ללמוד ממנה גזירה שווה על חכמי התלמוד, כך גם למד ד'אקוסטה קל וחומר מ " ספר העמים " ו " ממשפטי הגויים ".

 אך בשעה שאורוביו הבחין ביהדות בין עולם המצוות והדינים לבין עולם הדעות והסברות, כשרק הראשון מחייב ואינו ניתן לערעור אף על ידי הליקויים שבשני, מצא ד'אקוסטה פגמים וסילופים בעולם המצוות והדינים שביהדות ואת שורשיהם ראה בדעות המסולפות שהורישו חז"ל, " המנגדות גם כן אל טוב המדות.

בשעה שד'אקוסטה פסל את סמכותה של ההנהגה הרבנית ותבע שינויים באורח חיי הדת ובדרך מילוי המצוות, הזדהה אורביו במופגן עם התורה שבעל פה ועם הפסיקה הרבנית. בניגוד לד'אקוסטה חייב אורוביו את הסייגים, אשר, לדידו, לא באו אלא לאפשר את הקיום המושלם של המצוות ולא דווקא – כדברי ד'אקוסטה – " לבנות תורה על תורה שתהא חמורה ממנה.

סייגים מסוג זה נקבעו גם אצל עמים אחרים וכל מטרתם, למנוע מן האדם התנהגות לא מוסרית. ובאשר לטענה, שחלק מהסייגים אינם קשורים למצוות התורה אלא נוספו בעקבות מאורעות הזמן, כגון דיני חגים מסוימים ותעניות, השיב אורוביו, שהללו " אינם סייגים אלא נוהגים קדושים ומנהגים ראויים לשבח, לכבוד הבורא ולתהילתו.

יהודה אריה ממודינא, בתשובותיו להשגות אוריאל ד'אקוסטה, עמד על כך " כי יסוד ראשי מהכוונה האלוהית בתורה הוא שנשמור אותה וכל פרט מפרטיה כולנו באופן אחד ולא זה בכה וזה בכה, כי אם לא כן יהיו ישראל גוי אחד "

ויצחק אורוביו, האנוס שזה עתה הצטרף אל קהל ישראל, מעלה בשנת 1663 נימוקים זהים לאלה שהובאו על ידי הרב מונציה. לדעתו חייבת הרפובליקה להקפיד שהחגים וימי האבל המשותפים לאומה כולה לא יקוימו באורח שונה ונפרד על ידי בניה.