40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

עזה בסוף המאה ה-19

עזה היתה עיר המחוז הגדולה ביותר בדרום הארץ ובנגב, צומת מסחרי בין הים התיכון לים-סוף. העיירות הקטנות ברצועה היו תחנות-ביניים במרחבי מדבר באר-שבע ומדבר סיני ושימשו גם נקודות-מעבר בין עזה ומצרים. מדובר בדיר- אל-בלח, חאן-יונס ואל-עריש שלאורך חופי הים התיכון.

מחנות רבים של שבטי בדואים חנו בצמתים שעל דרכי השיירות במדבר בין א״י ומצרים. עזה היתה עיר נפה ומושב של הקאימקם, (מושל של סנג'ק (מחוז) באימפריה העות'מאנית. )  המושל התורכי – אחת משש הנפות של הנגב במחוז ירושלים. קאימקם עזה חלש על כל ישובי הדרום, מקטרה (גדרה) עד גבול מצרים. אף-על-פי שהתורכים בעת ההיא שמרו על החוק ביד חזקה, המשיכו הבדואים לשדוד את שיירות הגמלים, שהבריחו סחורה, וביום השוק הביאו את סחורתם המוברחת לשוק – יחד עם פרי אדמתם.

עזה היתה השוק הדרומי הגדול לבהמות עבודה: חמורים, גמלים, סוסי עבודה וסוסי רכיבה אצילים, כבשים ועזים לבשר, תבואות, אבטיחים, פירות, ירקות ודגים. היא היתה גם עיר יבוא ויצוא. אליה הגיעו אוניות קמח וחומרי-בנין, וממנה יצאו שעורה, חיטה, חנדל, שקדים, אבטיחים והדרים למצרים, לגרמניה ולאנגליה.

חנדל : אֲבַטִּיחַ הַפַּקּוּעָה (שם מדעי: Citrullus Colocynthis. ידוע גם בשם חנדל, מן הערבית حنظل) הוא צמח עשבוני רב שנתי ממשפחת הדלועים הצומח באזורי ערבה ומדבר

הסוחרים שעבדו במדבר שילמו לבדואים מסי-מעבר על סחורות שקנו מהצפון והעבירו למצרים, ולהיפך. תושבי מחוז עזה, וכן הבדואים, היו רשאים לשאת נשק בתוך העיר ומחוצה לה. חנויות רבות עסקו במכירת נשק: פגיונות, חרבות, אקדחים ורובים. ביום השוק הופיעו השייחיים הבדואים בשלל צבעי לבושם – עבאיות רקומות חוטי כסף, כאפיות משי, עקאלים שזורים חוטים מוזהבים, ופגיונות משובצים באבני-חן בחגורותיהם. הכל נעלו מגפיים אדומים עם פרסות ברזל. כל שייח' התחרה בזולתו בלבושו ההדור, במשרתיו ובשומרי ראשו. כולם רכבו על סוסים אצילים. כל סוס והקישוטים הרב-גוניים שלו; כל סוס וריתמותיו היפות. אחריהם השתרכו שיירות הגמלים העמוסים מכל טוב.

את הסוסים קשרו בחאן, כשעל ראש כל סוס מוכליה מלאה שעורה לתבן. את השומר השאירו על הסוסים, והשייח' ומלוויו ירדו לשוק למכור ולקנות. על-פי-רוב, שימש הנשק שעליהם ערובה לשקט, ולא השתמשו בו לרעה, להוציא מקרים נדירים של עשיית חשבונות מתוכננים מראש. איש לא אבה להסתבך עם המשטר העריץ של התורכים בארץ, וגם לא להסתבך בגאולת דם.

גם היהודים, שהשתלבו בחיי המסחר, נהגו כמינהג המקום: איש איש ואקדחו על גופו, וכל ילד וכל תלמיד התקשט בפגיון קטן משובץ, מתאים לגילו.

מקצועות ותעסוקה של ערביי עזה

מפעלי חרושת וייצור לא היו בעזה. עיקר הפרנסה באה מהחקלאות, מהדיג, מתעשיית הבדים ומהצביעה. היתה גם תעשייה ביתית. הצכע המקובל היחיד היה הצבע הכחול לשמלות הכפריות והבדואיות, שאותו הפיקו מקליפות הרימונים. בעלי-המלאכה החשובים היו אלה שעסקו בעור, בנעליים, במגפיים, באוכפים ובריתמות סוסים. התעשיה הגדולה ביותר היתה תעשיית כלי החרס, קדירות וצינורות חלולים לבנין, וכדים לרחצה בבתי-השימוש, כי לא היה נייר בעת ההיא.

בעזה היו ארבעה רובעים

הרובע המזרחי– סגיעיה, בל ישבי פועלים ועובדי אדמה;

הרובע המערבי– תארת אלדרג' (רובע המדרגות), בו ישבו פלחים, סוחרים ובעלי תעשיה עירוניים;

הרובע הצפוני– חארת אלתופח, בו ישבו פלחים בעלי בוסתנים וסוחרים. יהודים ישבו בו במאה החמש-עשרה ובמאה השש-עשרה. הוא נקרא גם חארת אליהוד (הרובע היהודי);

והרובע הדרומי– חארת אלזיתון, בו ישבו עירוניים, סוחרים ובעלי בוסתנים, ובו היתה מרוכזת העדה הנוצרית. במרכז רובע זה היה החאן הגדול-״חאן אלזית"- ובתי המרחצאות. כאן התישבו היהודים שבאו מיפו להקים ישוב יהודי בעזה. לכל עדה גדולה ברובע היה מוכתר, בשכר סמלי.

בכניסה לעזה יש קבר עתיק, "קבר שמשון". הערבים קוראים לו"אבו-אלעזם" (אבי הכוח), הוא שמשון.

אזורים של מגורי היהודים בעזה

היהודים שהתרכזו ברובע הדרומי, גרו בראס אלטאלע, בחארת אל אלעטיה, בחארת אלשמה, בחארת אליהוד, בחארת אליזתון, באכה ראס אלטאלע, בחאן אלזית ובבאב אלדורן. בכל בית התגוררו ביחד כמה משפחות, כאמור.

בסביבה זו היה בית-המרחץ, "החמאם", ששימש גם מקווה לכלות ולנשים. קראו לו "חמאם אלסמרה" (השומרונים). בחארת אליהוד, סביב המסגד הגדול, ובראס אלטאלע ובסכנת אבו רמדאן, היו כמה בתי-כנסת ובית-הספר. בחארת אליהוד וברובע ששכן שמאלה מהרחוב הראשי, דרך ראס אלטאלע עד חארת אל-זיתון, היו עוד כמה בתי-כנסת. בשוק של עזה היו גם חנויות של יהודים.

כמעט כל הבתים היו שייכים לנוצרים העשירים. מוכתר העדה היהודית בעזה, שמינו אותו השלטונות בשנת 1908, היה חכם נסים אלקיים.

כמו יפו, היתה עזה מוקפת בוסתני תפוחים, לימונים, שקדים, תאנים, ענבים ותפוזים. חלק מהבוסתנים חיה שייך לנוצרים. מדי יום ראשון בשבוע יצאו לשם לבילוי עם משפחותיהם, וצעירי הנוצרים היו מזמינים את צעירי היהודים לבלות עימם ולשתות עראק בבוסתנים.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הטקסט מובא מתוך הצחיח אל-בכרי, ומיוחס לאנאס אבן מאלכ

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ח. כינויי השלוחים

שליח כינויו העיקרי של שליח א״י הוא ״שליח״ (וברבים ובכינויים שלוחים, שלוחנו וכוי). כינוי זה כבר היה מקובל בתקופת שלטון רומא, כפי שמספר הירונימוס, וכך הוא נקרא בחוקי רומא. בתלמוד נזכר פעם אחת גם המונח ״שליח ציון״! ״אמר ליה רב נחמן לחמא בר אדא שליח ציון״ (ביצה, כ״ה בי), ואף ששם אין פירושו ברור, נתקבל כינוי זה אצל שליח שלוחים שונים מירושלים בדורות מאוחרים שקראו לעצמם ״שליח ציוך׳ כגון ר׳ משה ן׳ חביב שליח ירושלים בשנת תל״ז (1677) לערך, ⁴ ר׳ משה חיון, שליח ירושלים שם בשנת תנ״ט (1699), ר׳ שלמה אלגאזי, שליח ירושלים בשנת תע״ה (1715), ר׳ אברהם בן שלמה זלמן צורף, שליח ירושלים באיטליה בשנת תקצ״ב (1832). ובכינוי ״שליח ציון״ מכנה ר׳ יעקב עמדין את שליח ירושלים ר׳ אברהם יצחקי. ⁸ שלוחים מעטים חתמו בכינוי ״שליח מצוה״.

שלוחא דרחמנא״ במאה השבע־עשרה מופיע הכינוי ״שלוחא דרחמנא״ או בראשי־תיבות ״שד״ר״, ורק בתקופה מאוחרת יותר מפרשים את הכינוי שד״ר ״שלוחא דרבנן״, או כותבים לפעמים בפירוש: ״שלוחא דרבנן״.

מורשה : במאה השמונה־עשרה מופיע הכינוי ״מורשה״, לעצמו או בצרוף הכינוי שליח, בצורת ״שליח ומורשה״. כינוי זה בא להורות שהשליח קיבל גם כוח־הרשאה מאת שולחיו להגן על זכויותיהם בחו״ל, כמבואר לעיל בפרק! שטרי השליחות.

בארצות אשכנז מכונה שליח א״י בכינוי ״משולח״, ולא רק השלוחים האשכנזים, אלא משולח גם השלוחים הספרדים המכנים את עצמם בכינויים המקובלים הנזכרים לעיל, מכונים בפי האשכנזים בשם ״משולח״. רק שליח ספרדי אחד מצאתי החותם ״שליח משולח מעה״ק צפת״ — ר׳ עזרא מלכי בשנת תק״י (1750) — אבל כאן אין הביטוי ״משולח״ כינוי, ופירושו! שליח שנשלח מצפת.

וכן רגילים בארצות אשכנז לכנות את שלוחי א״י בכינוי ״ירושלמי״, ואפילו אם לא ירושלמי היו שלוחי ירושלים אלא שלוחי עיר אחרת בארץ. ¹³ ואילו בפי הקראים מיוחד הכינוי ״ירושלמי״ לכל מי שזכה לעלות לרגל לירושלים, והוא תואר של כבוד הנמשך כל ימי־חייו של עולה־הרגל ונכתב גם על גבי מצבת־קבורתו.

בארצות המזרח מכונה שליח א״י גם בכינוי ״חכם״, וסתם חכם בארצות אלו שליח א״י חכם הוא. באפריקה הצפונית היו מוסיפים לפעמים את הכינוי ״שד״ר״ וקראו לשליח בכינוי ״חכם שד״ר״. עתים נקרא שם השליח בפי הקהלות בכינוי ״שליח קדוש״ או בראשי תיבות! ״ש״ק״.

לפעמים נקרא השליח באגרת־השליחות וגם חותם בעצמו בכינוי ״ציר אמונים״ או ״ציר ציר נאמן לשולחיו״.                                                                                         

מלבד הכינויים הנזכרים, רגילים שלוחי א״י לחתום בכינויי־מליצה שונים, ואת השכי­חים שבהם נזכיר כאן. הכינוי המליצי השגור ביותר בחתימות שלוחי א״י הוא ״צעיר המשתלח״ והוא ביטוי של ענוה, על דרך הביטוי ״שעיר המשתלח״, והוא בא לרמז שהשליח נטל על עצמו את כל יסורי שולחיו ואת כל הכרוך בטלטולי־הדרך כדי להביא ישע ופדות לשולחיו.

כינויי־מליצה אחרים המשמשים ניב לתפקידי השליח, יסוריו, טלטוליו, תלישותו מקרקע מולדתו ותקותו לשוב במהרה אל נוהו, הם! ״אורח נטה ללון״, ״גולה ונידח״, ״גולה ומטולטל״, ״טרוד ומטולטל״, ״אני בתוך הגולה״, ״סובב נתיבות״, ״גולל ודופק על פתחי נדיבים״, ״נע ונד בשליחותייהו דרבנן״, ״נע ונד בארץ לא לו״, ״חותם בארץ לא לו״, ״המתגורר בארץ העמים כאשר ינוד הקנה״, ״שליח ערטילאי״, ״עבדא דרבנן״, ״משרת בית קדשנו״, ״שליח עושה שליחותו״, ״מדלג על הע׳רים מקב׳ץ על הגבא׳ות״, ( על דרך הפסוק : מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שיר השירים ב –ח ) ״דשף מדוכתיה ולא מייתבא דעתיה״ (שנעקר ממקומו ואין דעתו מיושבת), ״קאימנא חד כרעא אארעא וחד כרעא אמברא״ (אני עומד ברגל אחת על הארץ וברגל אחת בחוץ), ״שפיל ואזיל בשליחותייהו דרבנן״ (משפיל והולך בשליחות החכמים).

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה_ישראל – מפה

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

רבי יעקב בן עטר

רבי יעקב בן עטר נולד באזימור שבמרוקו בשנת 1845. בסוף שנת 1884 עלה לירושלים עם אשתו חנה לבית יעיש ועם בתם הקטנה מרים, היא אמו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל. בארץ ישראל נולדו להם עוד שני בנים: חיים ושמעון בן עטר. רבי יעקב הקים בירושלים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ ועמד בראשה עד יום מותו.

מכיוון שהיה אחד ממנהיגי העדה המערבית, נשלח רבי יעקב כשד״ר לאסוף כספים לבניית בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל. שליחותו ארכה כשבע שנים, מ-1901 עד 1908, ובהן נע ונד והיטלטל ממקום למקום ״מבד אל ענף״. הוא ביקר כמה פעמים בגיברלטר, בליסבון ובצפון אפריקה, ולא אחת התהלך במרוקו לאורכה ולרוחבה.

־פנקס ״סדר חשבון״ שהדפיס בשנת 1905 בירושלים מעניין ומאלף. הוא רשם פרטי פרטים של כל תרומה: שם העיר או הכפר, תאריך, שם התורם, מענו ועיסוקו, הסכום המדויק ״הן רב והן מזער״ וסוג המטבע. היו שתרמו את אחוזתם שבשכונת מחנה ישראל, ואחרים נתנו סכום נאה לבניית חדר להנצחת שמם. רבי יעקב מכר הרבה .שטרי דא״ק (דל״ת אמות קרקע), קנה וקבע שבע מאות קופות ואסף כספים ממקורות הכנסה שונים: נדרים, נדבות, שמחות ועוד. עוד רשם רבי יעקב את ״כללות ההוצאה״: ההכנות ביציאה מירושלים, מכתבים, הדפסות, כריכה, תעודות מסע, רכבת ליפו, שכר אניות למרסיליה, לגיברלטר, לליסבון וכוי.

חלק מהכסף שלח רבי יעקב לוועד הכולל בירושלים, והשאר, לפי דבריו, ״מעוכב אצלי בפקודת אחינו אנשי שם הנדיבים מגדולי המערב״. הכסף הופקד בקזבלנקה כדי שלא להכביד עוד יותר על הוועד הכללי הטרוד מאוד בבעיות היום-יום הקשות ובמיוחד עד שייבחר ועד מיוחד שיוכל לטפל בכל הקשור להקמת הבניין לבתי מחסה במחנה ישראל ושיאשרו הרבנים הגדולים בירושלים.

רבי יעקב בן עטר פונה ל״אחינו נדיבים יקרים״, מגיש להם את הדוח ומספר בשפה יפה להפליא על כל התלאות והמכשולים שפגש בדרכו: ״המלחמה מבחוץ, והרעב והשבר מבפנים; הריסת כל ענפי המסחר והעבודה״, הטלטול ״מעיר לעיר ומכפר לכפר בין הסכנות האיומות אשר על כל פסיעה ופסיעה הנשמה פורחת כמעט״. במקומות אחדים יצאו לקראתו עניים בפנים קורנות בסברם שהוא בא לעזור להם, והוא כותב ״וא״א (אי אפשר) להעלים עין ח׳׳ו ומי שנידב עד כה ראיתי שפושט יד עכשיו לעצמו״. והוא אכן עזר. פעמים רבות חלה קשות והיה נע ונד תכופות בין רדיפות ומלחמות, ״וכמלקט שיבולים אחרי העמיר הייתי מאסף ומלקט הנדבה הזאת באמצע הימים האיומים האלה״. נוסף על כל זאת, ״עלה הכורת האכזר … הכאמביו הארור (שער החליפין) שמצץ את דמנו כעלוקה״.

הוא פונה שוב ל״אחינו הנדיבים״ ומבקש: ״המלאכה מרובה … וכל מי שנדבו לבו להחזיק במוסד הזה יואיל לשלוח את נדבתו על שם הועד הק׳ אשר יקום בס״ד … ושמכם יזכר לטוב״ וחותם: הצב״י יעקב בן עטר, ס״ט שליח מצווה לבניין בתי מחסה הנ״ז.

שליחותו הממושכת גבתה מחיר כבד ממשפחתו שהשאיר בירושלים. גידול הילדים, מעמסת החובות ודאגות הפרנסה הוטלו על הרעיה המופלאה חנה. בתו מרים נישאה ליוסף נבון בהיעדר אביה השד״ר. בנו חיים בן עטר נעשה עורך העיתון ״החרות״ ומת צעיר לימים, ובנו שמעון בן עטר מילא בהתנדבות את תפקיד מזכיר ועד עדת המערבים במשך עשרות שנים. נכדו של רבי יעקב, בנו של שמעון הנושא שם הסבא יעקב, נהרג עם ה־ל״ה בדרך לגוש עציון.

יעקב בן עטר הניח כתב לספר ששמו ״בית אלוהי יעקב״. הוא קיבל הסכמות משני הרבנים הראשיים – רבי יעקב מאיר הספרדי והרב אברהם יצחק הכהן קוק האשכנזי – והם הפליגו בשבחו של האיש וספרו, אך בן עטר לא זכה לראות את כל ספרו מודפס. בשנת 1924, כאשר נדפסו רק חמישים ושישה דפים, כשהגיע להדפסת פרשת ״לך לך״ – הלך לעולמו. רבי יעקב בן עטר חיבר בין היתר את השיר הנפוץ בשבח מרן יעקב אבוחצירה, סבו של הבבא סאלי, הפותח במילים ״אערוך מהלל ניבי״.

לפני שיצא לשליחות למען מחנה ישראל, יצא רבי יעקב לשליחות מטעם ישיבת המקובלים ״בית אל״. השליחות ארכה אף היא כשבע שנים (1899-1891) והייתה בארצות צפון אפריקה, בפורטוגל ובגיברלטר. בשליחות זו גייס תרומה להקמת ישיבת ״משמרת כהונה״, והיא פעלה בראשותו עד פטירתו. רבי יעקב בן עטר היה איש רוח מובהק ואיש מעשה מנוסה גם יחד וידע להקרין השראה וחום אנושי. בתקופתו היה לעדה המערבית בירושלים בית דין משלה ברחוב חב״ד בין החומות, והוא היה מורכב משלושה רבנים: רבי שמעון אשריקי, רבי יעקב בן עטר ורבי אליהו לעג׳ימי. על פיהם נפסקו הדינים בחיי הרוח ובעניינים הגשמיים של העדה.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

כיבוש מרוקו והזמנים החדשים 1912 – 1956

כיבוש מרוקו בשנת 1912וחלוקתה בין צרפת לספרד וחדירת התרבות המערבית לצפון אפריקה בישרו את הזמנים החדשים. השפעותיהם ניכרו באורח החיים, במידות ובלבוש, בתחבורה, ברפואה ובבריאות, ובהתחדשות כללית, במעט או בהרבה, בכל תחומי החיים.

השאלה היא, כיצד הגיבו חכמי מרוקו ביצירתם לתמורות המתחדשות. ואמנם ההתפתחות החשובה ביותר במאה ה-20 הייתה בהלכה, ובפרט בשאלות שבהן הייתה, לכאורה ולמעשה, סתירה בין המשפט העברי הקדום ובין המגמות החדישות בחברה. לא רק בדרום ובאזורים הפנימיים וכפריים, אלט כמעט בכל מרוקו נשמרה למעשה האוטונומיה הדתית, והיצירה נותרה מסורתית באופייה, הגם שהתחוללו בה שינויים פנימיים מרובים. 

את ההתפתחות הזו נדגים באישיותו של חכם אחד, ברי רפאל אנקאווה. רבי רפאל היה צאצא למשפחה מפוארת של רבנים ונכבדים ממגורשי ספרד. אחד מהם, רבי אפרים, שאביו מת בידי האינקוויזיציה, ברח לתלמסאן שבאלג'יריה שם שימש לפרנסתו כרופא, ובעתות הפנאי כתב ספרים, ביניהם כתבים בקבלה.

רבי רפאל גדל בסאלי שהתפתחה במאה ה-18 כמרכז של תורה, עד שהייתה אחת הקהילות שזכתה לתואר " ירושלים הקטנה " במאה העשרים. סאלי למעשה שימשה כאחד מנמלי הייצוא של מרוקו עד ראשית המאה הנוכחית, הייתה גם מוקד של סוחרים, של מתווכים ושל ספקים, וישבו בה מן החשובים שבקונסולים מאירופה.

אף הוא נתכנה " המלאך רפאל " , אחרי רבי רפאל בירדוגו, קנה את חיבתם שלבני העם היהודי, הנהיג תקנות לבני העם הפשוט, למשל, שאין להגיש ארוחות למנחמים בשבעה, אלא די בכיבוד קל. הוא היה מקורב מאוד גם לקאדי וכן לתושבים המוסלמים, בגלל חושו המפותח לצדק, וזכה להכרה של חכמי מרוקו, בזכות שליטתו בהלכה ובזכות בקיאותו בתלמוד ובפסיקה, בכל היה ממשיכה של מסורת ההלכה שנתגבשה במרוקו במאות ה-18 וה-19.

חיבוריו מצטיינים בבקיאות ובהבנת המקורות לפי פשטותם. הוא חיבר כמה חיבורים של שאלות ותשובות " קרני ראם ", " פעמוני זהב ", " פעמון ורימון " חידושים על " חושן משפט " ונושאי כיליו, " חדד ותימה " חידושים על התלמוד.

חכמי מרוקו מנהיגים את קהילות מערב אלג'יריה, במאה ה-20 : רבי מסעוד הכהן מתאפילאת לתימושינת.

העיסוקים הרוחניים שבהם פעל רבי דוד הכהן סקלי היו מסורתיים בחלקם. העניים המיוחד שיש בפסקיו היו שאלות על החיים המודרניים והחידושים הטכנולוגיים למן שלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 : שימוש בחשמל בשבת ובחג, אם מותר לסוע בשבת בחשמלית, וכן שאלות שנגזרו מן המגע החברתי עם הנוכרים : גילוי ראש, םניות בענייני גיור, נישואי תערובת, חיי אישות טרם שמנם, נישואין וגירושין אזרחיים וכיוצא באלה. היו גם שאלות בגלל השינויים שהביאו עמו העיור, כגון ניחס לאתרי קברים שפונו לצורכי פיתוח העיר.

הכהן סקלי נולד וגדל בדבדו שבצפון מזרח מרוקו, לא הרחק מגבול אלג'יריה, ופעל עד יום מותו באוראן שבמערב מדינה זו.

רבי מסעוד הכהן שנולד בתאפילאלת, היגר לתימושנית שבאלג'יריה, והיה בעל השפעה על עולם התרבותי דתי של יהודי מערב ארץ זו במחצית הראשונה של המאה ה-20.

מצד עיר מולדתו וחינוכו היה שמרן, אולם מצד תפקידו, כדיין ומורה צדק, הוא נאלץ להתמודד עם תמורות מפליגות בתחומי החיים. המגע הגובר עם הסביבה הנוכרית ובפרט האירופאית, ושינוי הערכים החברתיים שנכפו על ידי השלטון הצרפתי עוררו אתגרים חמורים למסורת היהודית.

שאלת שמירת השבת שנבעה משותפות עם גויים, מגע עם נוכריות, הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים קראו תגר על המגמה הדתית של ההנהגה הרוחנית שרבים מחבריה הגיעו מקהילות מרוקו ובכלל זה מן המחוזות השמרניים ביותר שבהן.

בהקדמה לספרו הוא מיעט בהסברת גישתו האידאית, אבל די במה שכתב כדי לרמוז על דרכו בהלכה, דרך חד משמעית : " ואם מצאתי כתוב סברא יחידית בין הפוסקים אחרונים, רק אם כדעת מרן עליה סמכתי, אבל אם היא נגד פסק מרן בשתי ידיים דחיתי ". אופייני שכל ההסכמות לספר באו מחכמי מרוקו שנודעו בגישתם זו, כמעט רובם ככולם.

חכם אחר היה ברי יוסף משאש ששימש רב בתלמסאן, אחרי שהיה רב ודיין במכנאס. הוא מן היוצרים הידועים ביותר בימינו.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

 כשההכנסה מוקדשת כולה לקדוש שלכבודו נערכת ההילולה. רוכשים את הנרות האחרים אנשים מבין הקהל הגרים קרוב לאיזור הגיאוגרפי של הקדושים האחרים או שיש להם קשר מיוחד אליהם. הציבור מלווה את המכירה הפומבית בקריאות שמחה, שירה וריקודים. האנשים מתפללים בכוונה גדולה, תפילות ציבוריות ואישיות. מדורת נרות בוערת ליד קבר הקדוש, ואנשים זורקים מדי פעם קופסאות של נרות לתוכה.

קיימות מסורות רבות על ניסים הקשורים למדורת האש שליד קבר הקדוש בליל ההילולה. אנשים רוקדים ליד האש, מכניסים יד או ראש לתוך המדורה, ולא קורה להם כלום. מעבירים תינוקות וילדים בתוך האש, וגם אנשים חולים, שבדרך זו מבריאים. אדם אילם שנזרק לתוך המדורה של ר׳ עמרם בךדיוואן וצעק את שם הקדוש, התחיל לדבר: אשה משותקת שנזרקה לתוך האש ליד קברו של ר׳ דוד בן־ברוך לא נשרפה, ויצאה בריאה.

ברגעים אלה של תפילה אינטנסיבית, אקסטאטית ממש הציפיה לנס גדולה, והמתפללים צמאים להיווכח שבקשתם התקבלה. סימנים רבים יכולים להעיד על כך שהבקשה נתקבלה. סימן חשוב שהבקשות התקבלו הוא הופעת הקדוש בליל ההילולה בפני קהל המתפללים. לפעמים הוא מופיע בעצמו, וכך נמסר על מולאי איגגי שעבר ליד הקבר, יחד עם אשתו, ואמר לאחד המתפללים, שכל מי שבא להשתטח על קברו השנה בקשתו תתקבל: לפעמים רואים את דמות הקדוש בתוך מדורת האש הענקית, כפי שמספרים על ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה זבאלי.חוגגים רבים נשארים עד מאוחר ליד הקבר של הקדוש, ולפעמים רואים אותו.

 אשה שנשארה מאוחר ליד קברו של ר׳ עמרם בךדיוואן ולא מצאה את הדרך בחזרה לאוהל משפחתה, בא אדם שליווה אותה עד האוהל ומיד נעלם. הקדוש יכול להופיע בפני החוגגים בדמות של חיה ותגובתם למראה החיה נלהבת. אומרים שנשמת הקדוש נמצאת בה, והוא בא כדי להשתתף בהילולה, וכדי להיעתר לבקשות הפונים. רוב המסורות מספרות על יונה או נחש, אבל הוא יכול להופיע גם בדמות של חיה אחרת: ר׳ דוד ומשה מופיע כיונה: ר׳ עמרם בן־דיוואן מופיע בעיקר כיונה, אך גם כציפור אחרת וכנחש, ובראותם את הסימן, יודעים האנשים שהצדיק נמצא איתם וכל בקשה תתקבל. אין מפחדים מהנחש שמופיע והנוכחים פורצים בקריאות שמחה של זגארית. היונה הצחורה שיוצאת לפעמים מתוך להבות האש, עפה מעל ראשם של החוגגים, ונעלמת באותה צורה מסתורית שבה הופיעה. ר׳ חיים בן־דיוואן הופיע פעם ליהודי כציפור ירוקה, ובזכות העושר שהביא לו הקדוש, תרם היהודי לקדוש כגמולו, ובנה שם חדרים. נוכחות החיה במקום, כמוה כנוכחות הקדוש עצמו בעיני המבקרים, וזכות זו מרגשת ומלהיבה אותם.

סימן נוסף ששולח הקדוש למתפללים הוא מים שיוצאים בצורה פלאית מקברו. האמונה אומרת שהמים מעידים על נוכחותו של הצדיק שם, ועל כך שהוא נעתר לבקשת הפונים אליו. כשאין יוצאים מים, סימן שהבקשה לא נתקבלה. נס יציאת המים ממצבתו של הקדוש, מסופר בעיקר על ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ דוד הלוי דראע^, מול תימהדארת ור׳ שלמה בךלחנס, אך הוא מיוחס גם לקדושים אחרים. כאשר יוצאים המים מקברו של הקדוש, מזדרזים הנוכחים למרוח על גופם מים אלה, שהם סגולה לרפואה, בריאות וחיים ארוכים. המים יכולים לרפא בו במקום: אדם הבריא כאשר בנו לקח אותו לקבריהם של ר׳ שלמה בן־יצחק, ר׳ משה בן־שלמה ור׳ אהרון הכהן באמזוגין ומרח את גופו במים שיצאו במקום.

הקדוש יכול גם להופיע ולדבר למבקרים, באמצעות חולה כפיון בשעת התקפה. סידי בועיסא וסלימאן הודיע בדרך זו למבקרים שהוא נמצא איתם, ופנה לכל אחד ואחד שהיה בחדר.

עמוד אש היורד מן השמים ביום ההילולה אף הוא סימן להימצאות הקדוש במקום. במישור האישי, החלום עם הקדוש ליד הקבר הוא סימן שהבקשה נעתרה. הקדוש מופיע בחלום לאדם הנרדם ליד הקבר, או באחד החדרים, או באוהלים שמסביב לקבורה, ומרפא אותו, או נותן לו תשובה או סימן לפתרון הבעיה המטרידה אותו, ושבגללה בא לקדוש. אצל קדושים מסוימים התפתחו מנהגים כדי לבדוק אם תתמלא בקשת הפונה: אצל ר׳ אברהם אווריוור מדליקים נר, ואם הוא עולה בלהבות סימן שהקדוש ימלא את הבקשה:אצל ר׳ שלמה בן־תאמצות, זורקים אבן על הגג שמעל הקבר: אס האבן נשארת על הגג, פירוש הדבר שהצדיק נעתר לבקשה ואפשר לעזוב את המקום, אם היא נופלת, צריך הפונה להישאר אצל הצדיק עוד, כדי שבקשתו תתמלא.

שבוע ההילולה הוא, ללא ספק, חוויה אדירה וסוחפת לגבי המעריץ השוהה ליד הקבר הקדוש. הרבה זמן לפני כן הוא חישב ותכנן את כל פרטי נסיעתו, והתכונן מבחינה נפשית לקראת המפגש הצפוי. ההרגשה שכל אלה הנוטלים חלק בהילולת הקדוש מאוחדים בהערצתם לו, יוצרת קהילה דתית בעלת מוטיבציה גבוהה מאוד, המאוחדת באופן הדוק ביותר באידיאלים שלה. שבחי הצדיק מהילולה זו ומהילולות של שנים עברו, על רקע הנכונות לקלוט כל דבר המפאר את הקדוש, עוברים מפה אל פה ומסבירים את אווירת החמימות המרגשת האופפת חברה זו. המבקר כמה לשמוע, לספר, לראות כל מה שקשור לקדוש, וכל אלה מביאים אותו למפגש כמעט פיזי עם הקדוש עצמו, המופיע בהילולה והמדבר עם המעריץ בהקיץ ובחלום. התפילות הרבות שהוא נושא כבקשה וכהודיה, מטהרות את נשמתו. עם סיום ההילולה, ישוב המבקר לביתו חדור הכרה, שנטענה ונתחזקה מחדש, בגדולתו של הקדוש וביכולת ההגנה שלו, ובידיעה שיש לו שותפים רבים לאמתה זו.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

מסע על חמור מכזה־בלנכה עד קבר

הצדיק של יהודי משותק בשתי רגליו

יהודי תושב כזה־בלנכה קיבל משוטר ערבי מכה קשה ומעוצמת המכה נפל היהודי על גבו, ונפגע בעמוד השידרה שלו, היהודי היה עדיין בחור רווק, לאימו הוא היה בן היחיד, אבא לא היה לו, כאמור מעוצמת המכה שקיבל בגבו מידי השוטר, הבחור הובהל לבית חולים שם קבעו שהוא משותק משתי רגליו.

יהודי ושמו חביב היה שכן של אם הבחור, המקרה קרה בשנת 1974, אף נהג של אוטובוס לא הסכים לקחת אותו על אלונקה כשהוא במצב כזה, ביחד עם הנוסעים אל הצדיק רבי עמרם.

חביב השכן ראה בסבל של אימו של הבחור המשותק שלא היה לה כח, ולא אמצעים כספיים לממן לו נסיעה פרטית בטקסי או להוצאות אחרות, החליט להביא בעצמו הבחור על גבי חמור, הלך לשוק קנה חמור חזק, ושם הבחור בתוך ״קופה״ בערבית ״סווארי״ העמים אותו על חמור ונסעו שניהם.

הבחור המשותק בתוך צד אחד של הקופה. וחביב ברגל, אשר עשה זאת מתוך רחמנות לאימא האומללה, את הקופה הריקה הוא מילא בציוד לצורך איזון המשקל של המשא על החמור ועם מטענו היה עושה הדרך מהבוקר עד הערב, ובלילה חביב היה מגיע לאיזה כפר ערבי ושם רחמו על החולה ועל רצונו של חביב לעזור ולהתנדב.

בכפרים שבדרך לאשג׳ן היו כמה משפחות יהודיות שקידמו אותם במזון ובמאכל, הנסיעה ארכה כ־10 ימים, חביב כמובן דאג להאכיל את החולה, גם לעצמו וגם לתת אוכל ומספוא לחמור, ולסידורים האישים שלו. אחרי מאמצים וסבל רב הגיעו סוף סוף אל רחבת הצדיק, מיד עם הגיעם לקח חביב את הבחור המשותק ושם אותו לרגליו של עץ הזית וביקש מאד מזקני העדה הדורכים על האבנים להואיל להתפלל עבור הבחור האומלל, לאחר שהסביר להם את רוע מצבו ומה שקרה לו.

אנא! חשבוהו כקורבן וכעולה לפני הקב״ה והתפללו לצדיק שיעשה נם וירפא אותו, חביב אז שמע שהבחור ממלמל ואומר: אדוני הצדיק רבי עמרם ראה בעוניה של אימי ורפא אותי, ואם לא אנא! קח נשמתי, כי טוב לי מותי מחיי, מרוב עייפות ולקול החוגגים והמשוועים לישועת הצדיק ולרחמי שמים, חביב נימנם קצת והתעורר על מנת לפקח על הבחור המשותק כל הלילה.      

     האנשים הותיקים והזקנים שהיו רגילים לבקר במקום מדי כל שנה בל״ג בעומר היו מספרים, שבשני זמנים רצוי להתפלל ולצעוק לסייעתא דשמיא ולקרוא לצדיק ולבקש עזרתו וזה קורה או בתוקף השמש בצהרים או בחצי לילה כשתנוח יונה על ענפי העץ, או נחש, שיתגלו על ענפי העץ של הצדיק, ואלה חייבים להתגלות, בדרך כלל גם מעל גל האבנים המפוייחים המסמלים את ציון מצבת הצדיק.

בכל אופן הלילה הראשון שום דבר לא קרה. הבחור ששמו לא ידוע המשיך כל הלילה להתאונן על סבלו ועל כאביו. ,» בלילה השני כלומר במוצאי יום ל״ג בעומר קרה הדבר המופלא, לעיני יודעי העתים הזקנים, המחלקים מים קדושים מבקבוקים המונחים כל הלילה בין אבני הקבר לכל מבקש, ותמורת המשקה הקדוש היו משלמים בלב שלם כל אחד לפי יכולתו, מין צדקה על טרחתם של המטפלים, ומה שקרה: מין נחש קטן הסתובב בין רגליו של הבחור המשותק, והבחור התחיל להזיז כפות רגליו, כאמור המטפלים עמדו כשגרונם ניחר מרוב שמחה והילולים היו- יו והויוה רבי עמרם, האומר: יחי רבי עמרם, האנשים הסיענים הרבים לקחו הבחור המשותק והתחילו להקיף אותו כמה פעמים מסביב לעץ של רבי עמרם, בקושי ובמאמצים רבים היה המשותק עומד ומניע רגליו, וזה היה נם גדול לעין כל.

בעל השמחה חביב היה היותר מאושר מכולם, כי רק בעזרתו וביוזמתו הבחור התחיל לאט לאט להתיצב על רגליו, הנס שהתרחש לבחור עשה הד ומכל האוהלים היו באים לראות הבחור, והשמחה והריקודים לא הפסיקו עד הבוקר, כשהחוגגים והמבקרים גמרו את תפילתם ושהיתם, היו עוזבים בעצב את המקום, וממרחק מהקבר היו העוזבים מנפנפים בידיהם לכיון הצדיק כמו להגיד לו להתראות בשנה הבאה בעזרת האל.

חביב והבחור שהכחות של רגליו הולכים ומשתפרים לאט לאט מיום ליום לא חזרו לביתם על החמור, נשארו לשרת את שומר בית הקברות הערבי ״לחסן״ עד שכמה מתנדבים אשר בקרו אחר כך בציון הקדוש לקחו את חביב ואת הבחור ברכבם הפרטי עד כזה־בלנכה חזרה לביתם.

קריאת שם ע״ש הצדיק

שמו של האדם גורם את שליחותו מן השמים לעולם זה כפי שמבואר בדברי חז"ל (חולין דף קל״ט, עמי ב׳):   

אסתר מן התורה מנין? שנא׳: (דברים, פרק ל״א פסוק י״ח):

״ואנוכי, הסתר אסתיר פני ביום ההוא׳/ שם אסתר מרמז על תפקידה להראות כי השגחה מצויה בכל המצבים.

כן אומר המדרש (מדרש רבה, פרשה ל״ג) על הפסוק במשלי: ״נבחר שם, מעושר רב״ נבחר שמו של משה שנאמר לולי משה בחירו, (תהלים ק״ו) וכן נאמר ״ואדעך בשם״ (שמות ל״ג) מעשרו של קרח שנאמר חמשים ומאתיים מחתות (במדבר פרק ט״ז) אמר לו הקדוש ברוך הוא, מפני שיש לן עושר אתה מתגאה, נבחר שמו של משה, מכל עשרך.

מכאן נראה, שפרטים רבים על האדם, מתגלים בשמו, כפי שאומר הרב עמודי שמים(אות כ״ג) בשם האר״י הקדוש:

מצד הטוב, או מצד הרע, ובאיזה אופן יהיה הטוב שבו ובאיזה אופן יהיה הרע שבו, הכל יורה עליו שמו, והכל מרומז בשמו. ולא זו השם עצמו, אלא אפילו מספר שמו. וכל אות ואות ונקודה בשמו, הכל מורה על פעולתו ועינייניו אשר באותו איש, באופן שאין שום דבר קטן וגדול שבכל איש ואיש, שלא יורה עליו שמו, ואפילו שתמצא לפעמים אדם רשע ושמו יורה על הטוב, יורה שיש בו ניצוץ טוב, ולפיכן ראשונים שהיו יודעים סוד זה היו בודקים בשמות.

כן מצינו שרבי מאיר בעל הנם, היה בודק בשמות כפי שהגמרא במסכת יומא (דף פ״ג עמי ב׳) מספרת, כי ר׳ מאיר ועוד רבנים. נקלעו למלון ׳ששֵם בעליו היה כידור, 'שם, שעורר את ר׳ מאיר לומר, כי איש זה רשע, כי שמו מרמז לפסוק בספר דברים(פרק ל״ב פסוק כ׳) ״כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם״. הרבנים האחרים, לא חששו לשם והשאירו חפציהם במלון ואילו ר׳ מאיר, חשש ונטל חפציו עמו, לבסוף נגנבו חפציהם.

רבינו הגר״א, ידע היטב, על כל איש ישראל המיועד בשליחות שמים, ישועת ישראל וקבוץ גלויות, איפה שמו מרומז בתורה, בנביאים ובכתובים.

איש על דגלו באותות לבית אבותיו

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

רב צינה ומגן עת זרועות קדשך ענדו

 בשורך בתי מדרשות, בם אך שרידים שרדו

עמודיהם יתפלצון, בעצלתים תחתיהם רעדו

 בקנאה עצורה אז נצבת וכל יצוריך חרדו

 ותקרא מי לה׳ אלי! עושו ובואו והתלכדו

ובהתאסף ראשי עם כי לקראתך יחדיו נועדו

 ותשא מדברותיך על נאות יעקב אך שדדו

 ועלימו תטוף מלתך עד אשר קמו ויתעודדו

 ותקשור כתרים לתורה בצילם בחורי חמד למדו

 מידך היתה זאת דורש טוב לעמו ודובר                שלום

ו

רב טובך יביעו וצדקתך בך צדיקים יכתירו

ויום עשרה באדר תש״ד לזכר עולם יזכירו

 עת היוסד שתי הכותרות הגדילו תורה ויאדירו

 חברת וישיבת כתר תורה יסדת עוז ויאירו

על גבי מרומי קרת מכנאס כזוהר הרקיע הזהירו

 עדות נאמנה על מסירותך העמוקה בשפה יפטירו

שם הרבצת תורה ואברכים בנכסי הרוח יעשירו

 שנים על שנים לימדתם ולמבועי ים התלמוד החדירו

משמר נכנס ומשמר יוצא וממעינך המתגבר חיילים הגבירו

שפתי צדיק ירעו רבים יום ליום יביע משמיע                            שלום

ז

רב כיד המלך הנותן מחוכמתו ליראיו וכסא כבוד הנחילם

כל העם מקצה כבדוך מקטנם ועד גדולם

לעת מצוא השמעתם קולך לפקוח עיני שכלם

לנחותם הדרך ישכון אור ותאר את שבילם

 תבונתך הרחבה ועצתך הטובה היתה נר לרגלם

 דרשותך השנונים ובאוריך המצוינים משכו לב כולם

לקחך הטעים ומוסרך הנעים נתנו את יבולם

הלצותך המתובלים ורמזך המהוללים היו שמחת גילם

 והיו לפיהם כדבש למתוק וכרביבים מזבולם

אוזן שמעה ותאשרך והתענגו על רב שלום