אלי פילו
מקדם ומים כרך ב'
מקדם ומים – חלק ב'
מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו
עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה
שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*
אליעזר בשן
רעש ודלקה ביולי 1778
כמו ב־1688 כן גם בשנה הנ״ל פקד רעש את איזמיר ואחריו שרפה, שסבלו מהם כל שכבות האוכלוסיה, וביניהם יהודים, אך הפעם העלילו על יהודים שידם במעל. חמישה או ששה נאשמו והוצאו להורג. פרטים אלה ואחרים עולים מתעודה, המצויה בתיק דיווחים והתכתבויות של שגריר בריטניה בקושטא סיר רוברט אינסלי (Ainsley) שכיהן שם בשנים 1762 – 1794.. לפי הכותרת, זו תמצית של מכתב שהתקבל מאיזמיר ב־9 ביולי 1778, כנראה מהקונסול הבריטי בעיר זו, A.Hayes (כיהן בתפקיד בשנים 1794-1762). הרעש אירע לפני ה־16 ביוני. תחילה הורגשו רעשים קלים, ואלה התחזקו עד ה־3 בחודש, ובשעה 2 לאחר חצות פרץ רעש חזק ביותר. נהרסו בניינים פרטיים ומסגד, כמה אנשים נספו, ואחרים נמלטו לכפרים הסמוכים. למחרת בבוקר, תוך כדי רעידות נוספות, פרצה שרפה, שהחלה ברובע הארמני. האש לובתה על ידי רוח צפונית חזקה, שהשתוללה במשך 24 שעות, וכילתה כשליש מהעיר. יוונים, ארמנים, יהודים ותורכים נפגעו קשות. הרחוב המאוכלס ע״י אירופאים נהרס. לדברי הכותב, הוברר בביטחון כי ההצתה נעשתה במזיד ע״י חמישה־ששה יהודים; אחד מהם נתלה, והאחרים הושלכו לאש. היו סימנים לחידוש מעשים אלה, כי לרוע המזל, השלטון המקומי היה חלש, והקאדי היה אדם חסר תועלת, הסוחט כסף תוך עוול ודיכוי. לפני אירוע זה היתה כוונה לשלוח תלונה ל״שער העליון״ על המושל המקומי, באמצעות פנייה לקונסולים האירופאים באיזמיר, שיבקשו משרי החוץ שלהם שיפנו לשלטון המרכזי כדי לסלק את הקאדי מכהונתו. האירוע האחרון חיזק את דחיפות הפעולה בנידון. מסיום הדיווח מתברר שהמצב אכן קשה באיזמיר, קיים מחסור בלחם, ורק שלושה או ארבעה תנורי אפייה נותרו בעיר(התעודה בנספח).
תעודה זו מחייבת הסברים. ראשית, מקומות המגורים של הקבוצות האתניות השונות: לאורך החוף,סמור לנמל – רובע הפרנקים; מזרחית־צפונית (לכיוון הר פאגוס) – רובע היוונים; דרומה – רובע הארמנים, היהודים והתורכים. האש פרצה ברובע הארמנים ולובתה על ידי רוח צפונית, הגיעה למגורי היהודים, ולבסוף לאלה של התורכים. רובע הפראנקים נהרס ברעש וגם היוונים סבלו ממכה זו, ואילו שלוש הקבוצות האחרות (ארמנים, יהודים ותורכים) ניזוקו בעיקר מהדלקה. הכותב מבדיל בין הקבוצות השונות, ולא בכדי, הדבר סביר לפי כיוון הרוח, כשהאש החלה ברובע הארמנים.
אנו מניחים שההצתה, אם אמנם היתה זדונית, הייתה תוצאה של המרירות על המחסור ועל האנרכיה, ששלטו בשנים אלה בתורכיה. ימי שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד(1789-1774) הצטיינו בחולשה לאחר כשלונות צבאיים ומדיניים. בשנים 1774-1768 לחמו התורכים נגד הרוסים, כשידם של האחרונים על העליונה. אלה הביסו את הצי והצבא העותמאני, כבשו את יאסי ואת בוקארשט, ובמשך שנתיים החזיקו במולדאביה ובוואלאכיה. ב־1773 חצו הרוסים את הדנובה לתוך בולגריה. בעקבות הכשלונות בקרב, נערך הסכם קוצ׳וק קאינארג׳י (שנחתם ב־30 ביולי 1774) – הסכם משפיל לתורכים, שהעניק שורה של פריבילגיות לרוסים. ב־1774 כבשה אוסטריה את בוקובינה. עקב מחסור בלחם ובבשר ומחירים מאמירים, פרצו מהומות באיזמיר ובקושטא ב־1775, מהומות שדוכאו באכזריות. בין מרץ למאי 1778 יש מידע על מרידות של כנופיות אלבאניות שפלשו למוריאה.
שנת 1778 היתה הרת אמונות. בשורה של מגפות ושרפות, שנמשכו מאפריל עד נובמבר בקושטא, נספו אלפי נפשות. לדברי השגריר הבריטי(שצירף את הדו״ח מאיזמיר) היתה זו המגפה החמורה ביותר מאז 1751, ומספר הנספים היה כ־60 אלף, ביניהם גם יהודים, ו־150 אלף עזבו את קושטא. לפי הערכתו, כשליש מבתי העיר נשרפו. המגפה התפשטה גם לדרדנלים ולמוריאה. יש לציין כי בהקשר לשרפה שפרצה באפריל כותב השגריר הבריטי כי זהו ביטוי למרירות התושבים. כך יש להסביר גם את השרפה באיזמיר, ואין להניח שדווקא יהודים היו המציתים.
הכותב מתלונן על הקאדי שהוא חלש, אינו משליט סדר, ואינו דואג לשלום האוכלוסיה המקומית. לפי המבנה של הממשל העותמאני, הקאדי של איזמיר (כמו של ערים אחרות), שמונה על־ידי הסולטאן בדרך כלל לשנה , היה לא רק השופט הראשי, אלא עמד בראש ההירארכיה של המנגנון האזרחי. הקאדי של איזמיר היה אחד הקאדים החשובים של האימפריה. הוא היה אחראי לביצוע כל הצווים המלכותיים, והיה מדווח על המתרחש בעיר ועל תביעות התושבים. הקאדי קבע בעניינים כלכליים, למשל את מחירי המצרכים, גורם עדין במצב של מחסור. המושבה של הסוחרים האירופאים עמדה בקשר עם הקאדי, והיתה תלויה בו. היו תקדימים להחלפת הקאדי בעקבות תלונה, ובעיקר אם זו מלווה מתנה נדיבה.על רקע זה מובנת היזמה של האירופאים לפנות לשלטון המרכזי להחלפתו.
גם תושבים מקומיים עשויים היו להתלונן על הקאדי, כפי שהזכרנו לעיל בהקשר לשריפה ב־1742.
עונשי מוות היו מקובלים בתקופה זו; על פריצה, שוד, רצח וקיצוץ במטבעות היו בדרך כלל תולים. עונשי המוות שנקבעו ליהודים, היו בדרך כלל תלייה או שרפה (לא סייף, כי החרב תיטמא מהמגע עם יהודי, לפי תפישתם טרפות ורעשים נוספים
בדיווחים של הקונסול הבריטי באיזימיר ושל השגריר בקושטא מצוי מידע על רעידות אדמה נוספות באוגוסט ובאוקטובר 1778. השנייה, שפרצה ב־ו באוקטובר, הרסה כמה קירות וחלק ממסגד, אולם לא נמסר על אבדות בנפש. במכתב מ-30 באוקטובר אותה שנה מסופר על נזקים כתוצאה משרפה. מספר חודשים לאחר מכן, ב־3 בפברואר 1779, נמסר על דלקה, שבה נשרף ביתו של הקונסול הבריטי באיזמיר. ב־15 במרץ 1797 שוב רעש, ולאחר מכן הצתה מכוונת של רובע הפראנקים באיזמיר. זהו מעשה של נקמה תוך מהומה, על הריגתו של יניצ׳אר בידי אירופאים. לפי נוסחה אחרת המעשה היה כדלקמן:
להקת רקדנים על חבל הופיעה בחסות הוונציאנים, ובקהל היו גם אזרחים רוסיים. יניציאר היכה במקל אחד מאנשיו של קונסול ונציה, כתגובה על ההנהגות בלתי מנומסת. אירופאים הרגו את היניצ׳אר, פרצה מהומה ובה נהרגו תורכים ובני חסות רבים. מגורי הוונציאנים הוצתו, והאש שהשתוללה במשך 13 שעות אכלה רכוש רב, והנותר נבזז. הקאדי של איזמיר פירסם כרוז ב־1 באפריל, ובו הוא קורא להימנע ממהומות וממריבות, ומזהיר שהעבריינים ייענשו. גם לאחר הצתה זו פנה שגריר בריטניה ל״שער העליון״ בתלונה על הקאדי המקומי. לדבריו, השרפה היא תוצאה של חולשת השלטון במקום. ניתן להבין שהקאדי אינו מונע מיסודות אלימים לפגוע ברכושם ובנפשם של האירופאים. ואולי היתה התנהגותו זו חלק מהמדיניות. במקום שההמונים יכלו זעמם בשלטון, מוטב שהזרים יהיו מוקדי האיבה והאלימות.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
סלידה מיוחדת הייתה לקוטב ממנהיגים מוסלמים המגלים שמץ של סטייה מלקחם הטהור של השריעה והקוראן. בריות כאלו, לדעתו האובייקטיבית, אינן יכולות שלא להיות סוכנים ציוניים.
עשרות האישים שנכפו על הקהילה המוסלמית במסווה של ׳גיבורים׳ נוצרו בידי הציונים, כדי ש׳גיבורים׳ אלו יעשו למען אויבי האיסלאם מה שהם עצמם אינם יכולים לעשות בגלוי […] כל מי שמרחיק קהילה זו מהדת שלה ומהקוראן הוא בהכרח סוכן של היהודים – בין שהוא עושה זאת בידיעה ובין שלא בידיעה, ברצון או שלא ברצון.
אם ״סוכנים״ אלה פועלים שלא לפי עקרונותיו של קוטב, זוהי בבירור תחבלנות מסוג סוטה במיוחד. לא רק שהיהודים ״מוליכים אותה [את הקהילה האסלאמית] שולל באשר לאויביה ולמטרותיהם הסופיות״, גם התנהלותם הציבורית מתאפיינת ברמאות זדונית. ״סוכני הציונות היום […] מסכימים זה עם זה בדבר […] הרס האמונה הזו [האיסלאמית] בהזדמנות הממוזלת והבלתי־חוזרת הראשונה. את הקונסנזוס היהודי הזה אין למצוא באמנות כתובות או בדיונים גלויים; זוהי הסכמה (חשאית) שבין סוכן לחברו״.
כמו לתאוריית הג׳אהילייה שלו, גם ליודופוביה הלוהטת של קוטב ולאמונתו שאלוהים שלח את היטלר כדי לייסר את היהודים הייתה השפעה מכרעת על החזון ועל המעש של התנועות האיסלאמיסטיות בשנים שאחרי מותו. הג׳יהאד שהטיפו לו אל־בנא וראשוני האחים המוסלמים התמקד במיזם הציוני בארץ־ישראל. לעומת זאת, התנועה הג׳יהאדיסטית של שנות השמונים אימצה את גישתו של קוטב, וסימנה את מטרותיה בתוך מצרים עצמה.
ג׳יהאד נגד מוסלמים
נשיא מצרים אנואר א־סאדאת ביצע בשנת 1977 תפנית מפתיעה. בתאריך 19 בנובמבר הוא היה המדינאי הערבי הראשון שנאם בפני הכנסת בירושלים. שיחות קמפ־דייוויד שהחלו בעקבות זאת הובילו לחתימת חוזה שלום בין מצרים לישראל בשנת 1979. ישראל קיימה את הבטחתה, ותמורת נרמול היחסים נסוגה מחצי האי סיני, שהיווה 90 אחוזים מהשטח שכבשה בשנת 1967.
הערת המחבר : התפנית בעמדתו של סאדאת נבעה ממצבה הכלכלי העגום של מצרים. מצרים נעשתה תלוייה לחלוטין בארצות הברית, ולא יכלה להרשות לעצמה את הגידול בתקציב שנדרש כדי לנצח את ישראל במלחמה נוספת ולכבוש את סיני. הרקע הפוליטי ליוזמת סאדאת מתואר אצל קמחי 1992, עמוד 50-90
שנתיים לאחר מכן שילם סאדאת בחייו על השלום עם ישראל. ביום 6 באוקטובר 1981 הוא נורה בידי כוח קומנדו של הארגון המצרי ״תנזים אל־ג׳יהאד״. ההתנקשות נועדה להיות יריית הפתיחה של מהפכה איסלאמית. הארגון ניסה להשתלט על תחנות הרדיו והטלוויזיה בקהיר, תקף מוצבים של כוחות הביטחון בעיר, ותפס את שדה התעופה שלה. לניסיון ההתקוממות קדם מסע תעמולה סוער של האחים המוסלמים נגד סאדאת, שבו הוכרז שהשלום עם ישראל מנוגד לקוראן. ברוח כתביו של קוטב הוצג חוזה השלום כמזימה יהודית נגד האיסלאם, וסאדאת – כסוכן ציוני.אף שהפגנות נאסרו בחומרה, סטודנטים פרו־איסלאמיסטים נאספו ברחובות הערים אלכסנדריה ואסיוט וקראו ״לא לשלום עם ישראל״, וביטאונם רב התפוצה של האחים, ׳אל־דעווה׳, גולל בטקסט שכותרתו ״מן הנמנע לחיות בשלום עם היהודים״ את מלחמותיו של מוחמד ביהודים במאה השביעית.
״תגזים אל־ג׳יהאד״ היה קרוב לאחים המוסלמים אידאולוגית, אך לא ארגונית. רבים מחברי האחים היו עתה בגיל העמידה, והיוו חלק נכבד מהמעמד הבינוני של מצרים. יחסם לארגוני הג׳יהאד המיליטנטיים החדשים היה דו־ערכי. הם ראו את עצמם עדיין חלק מהתנועה האיסלאמיסטית והאנטי־ציונית, אך התנגדו להתקפות על מנהיגי מצרים ולדוקטרינת הג׳אהילייה של קוטב. לעומתם, תנזים אל־ג׳יהאד, שמנה בשנת 1980 בין 5,000 ל־10,000 חברים ועוד מאות אלפי אוהדים, היה צעיר ומרדני.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
E'lem idek oukhibihoum Un metier apprends a tes mains
La idor zeman a 'lihoum Peut-etre en auras-tu besoin demain
Nulle part ailleurs qu'a . . . New-York je n'ai saisi la justesse de ce proverbe du terroir marocain. Je venais de rencontrer M. Sibony, le vice-president de !'Organisation des Juifs du Maroc en Amerique. J'etais naturellement curieux de connaftre l'itineraire qui 1'avait "jete" a New York. Avec un don de conteur bien marocain, il me prouva encore une fois que chaque Juif est un roman. Ne a Fes, eduque a Rabat, il fut renvoye du lycee au debut des annees quarante en vertu du numerus clausus impose par les autorites de Vichy. L'espoir de devenir intellectuel devait attendre et son oncle lui proposa de venir apprendre chez lui la coiffure. Militant sioniste, il fut parmi les premiers olim et apres la guerre d'Independance faite sous les ordres de Ouri Avneri (le directeur du grand journal a scandale Haolam Haze), il devint enqueteur a la police de Jerusalem. Pris de nostalgie, il retourna au Maroc voir sa mere et se mit a travailler a la base americaine. Apres l'independance du Maroc il demanda son visa d'immigration en Amerique ou sa soeur s'etait deja installee. Apres une longue attente, il debarque a New York ou tout naturellement, ne parlant pas la langue, il reprit le metier qu'il avait appris un jour, d'abord comme salarie puis ouvrit son propre salon. Et a ce monent du recit il abandonna le frangais pour me dire en arabe: "ma pauvre mere me disait toujours: apprends un metier a tes mains et garde-les, voyez comme elle avait raison
L'ISSUE DE SECOURS
Appele a 70 ans passes a etre Gand Rabbin Sepharade de Haifa. Rabbi Yossef Messas. se trouva au debut pris dans l'engrenage d'une intrigue qui voulait le rccuser sous l'accusation de liberalisme excessif. Un jour qu'il etait excede des conditions qu'on lui posait, il dit au maire: "Dans ma jeunesse j'ai ete relieur, horloger, scribe je peux toujours y revenir, je n'ai pas besoin de la rabbanout pour vivre. . ."
A VOTRE SANTE
Diyaql tbib — yaqlo el mred Ce que medecin mange; le malade le peut aussi.
Cree avant l'apparition de la medecine modeme, ce proverbe marque que meme dans les societes traditionnelles la credulite a des limites: L'exemple doit venir du haut. Les miracles de la medecine moderne ont convaincu les Marocains — surtout les habitants du Mellah — que la medecine releve du divin et le respect au corps medical etait tel que c'etait ce dicton de la sceptique France qui avait cours: "Faites ce que je vous dis et non ce que je fais".
Elliyi'bi tbib – Hsen yaqlo el-mred
Avec ce que le medecin encaisse II vaut mieux que le malade engraisse
Proverbe plus repandu en Medina qu'au Mellah qui croyait dur comme fer en la medecine..
Ida tbib hnin — El mred mesquin
A medecin misericordieux — Malade malheureux
On ne croit pas aux therapeutiques douces. Le role du medecin c'est de guerir le malade et non de s'attendrir sur son sort, le medecin sera juge sur son efficacite et non sur son humanite. Si le medecin par pitie, ne donne pas au malade le traitement que son etat exige — meme s'il fait mal — il risque de le tuer et chacun sait que "l'enfer est pave de bonnes intentions".
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
כנס רבנים
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Sidi Rehal, mercredi matin, les hahamim viennent chez la fiancee, et, en presence du marie, ils evaluent la valeur de la dot. Le jeune homme annonce le montant du sdaq qu'il offrira a sa femme. Le pere de celle־ci demande generalement une augmentation, que le marie accorde. On conduit ensuite la mariee au mikve pour le bain rituel. Au retour, on l’emmene dans une maison proche de celle du marie, ou on lui fait l'azmomeg. Pendant que des femmes chantent et dansent, d'autres appliquent du henne sur sa tete et la peignent. Ses cheveux sont noues et transformes en une multitude de fines nattes.
Apres le maquillage, on lui couvre la tete, et toutes les femmes presents s'approchent d'elle et implorent sa benediction, en disant:
"Couvre-nous de ta protection!
O Dieu, qui protege cette tete, protege-nous!
Protege mes enfants, mon mari et tous les gens!
Sois benie et heureuse! "
La mariee est dans un etat particulier de grace et sa baraka est fort recherchee.
Elle est alors habillee et couverte d'un festoul. Pendant ce temps, les islan conduisent le fiance au bain et l'aident a se laver. Au retour. a l'entree de sa maison, cinq tamzwarat l'attendent. Chacune prend une pousse, qu'elle trempe dans l'eau de fleur d'oranger, et donne cinq coups au marie encore juche sur sa mule, pendant que I'assistance lance des cris de joie.
Ces coups sont donnesdans un but de purifaction. Au Maroc' les fiances sont parfois l'objet de cette coutume.
On l'installe sur une table, ou il attend la venue de la mariee. On envoie la meme mule afin de ramener la jeune fille, qui est deja prete. Son pere ou son frere la souleve et la depose sur la monture, que chevauche son petit frere ou celui du marie. La majorite des personnes qui l'accompagnent tiennent des bougies et des torches; les femmes dansent, battent du tarr et chantent:
"Qu'elle lui porte la benediction,
O mere, quel bonheur!
La fiancee est benie,
quel bonheur!
De l'argent et des enfants,
o, mere, quel bonheur!
II lui donnera l'aisance,
quel bonheur! "
Les hommes prennent part aux chants et les jeunes gens tirent constamment des coups de fusil. Quand le convoi arrive pres de la maison du marie, sa mere sort avec une cuvette pleine d'eau, ou elle fait tremper les pieds de la mariee. Ensuite, elle lui met sur sa main du beurre et du miel, que la fille plaque au mur. On lui donne aussi un oeuf, qu'elle brise au seuil de la porte; elle y trempe sa main et l'applique encore au mur. Son pere la souleve et la depose surla mertba – c'est une table basse qui sert pour la ceremonie nuptiale' le Talomon est totalement ignore des juifs de l'Atlas – . Le marie montre au rabbin une piece qu'il veut offrir a la mariee.
L'assistance crie: "Trouee, trouee, la piece ne vaut pas! Apres avoir beni le vin, le rabbin verse le contenu du verre dans un autre recipient et brise le verre contre la table; Le marie et les jeunes gens montent ensuite sur la terrasse et lancent des bouteilles. Ceci est considere comme une protection contre le mauvais oeil des gens. La mariee est alors deposee dans le srir ou alcove, ou elle trouve une bougieallumee, – " Le mariage doit etre consomme toute lumieres allumees…pour que la mariee soit toujours devant son mari comme une lumiere eblouissante " – une jarre d'eau et un bol avec de la fleur d'oranger. En entrant, sa mere ou la soeur du marie asperge le mur avec le parfum. Les assistants sont invites a un diner. Ils doivent immanquablement gouter au moins a trois plats: boulettes de viande, poulet et dessert. Les maries recoivent de la langue de vache preparee avec des amandes, des raisins secs, des oignons, de la cannelle, du sucre, des dattes et du miel. ils prennent leur repas au lit, en meme temps que les jeunes gens et les jeunes filles. C'est une marque de faveur que le marie accorde a ses amis et a tous ceux qui lui sont chers.
הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
שירי ההילולא והזיארה
הפיוט והשירה מהווים אמצעי חשוב לביטוי היחס לקדוש בהילולה הנערכת ליד קברו, בבית־הכנסת או בבית, וכן בכל ביקור אצל הקדוש. בעזרת השיר והפיוט מבקשים החוגגים לבטא את התרוממות רוחם ואת אהבתם והערצתם לצדיק.
ניתן להבחין בליטורגיה זו בסוגים שונים של שירה. סוג אחד הוא הפיוט הכתוב כולו בעברית והמושר באופן בלעדי על־ידי הגברים. מטרתו לפאר ולשבח את הקדוש, ולא פעם הוא חובר לאחר שהפייטן הבריא ממחלה בזכות הקדוש או שהיה עד לנס מסוים או לאחר ביקור אצל הקדוש שהרשים אותו. פיוטים מהסוג הזה נפוצים בכתבי־יד ובדפים בודדים, ורק חלק קטן מהם הובא לדפוס בקבצים שונים. סוג אחר הוא הפיוט הכתוב הן בעברית והן בערבית כאשר בית אחד כתוב בעברית ומיד אחריו בא בית בערבית או שהפיוט מתחיל בעברית ורק הבתים האחרונים כתובים בערבית. גם סוג זה מושר בעיקר על־ידי הגברים, אם כי הנשים מכירות בדרך כלל את הקטעים בערבית. סוג שלישי הוא השיר הכתוב כולו בערבית בצורת קסידה. זוהי בעיקר שירת הנשים לכבוד הקדוש, המאופיינת על־פי־רוב במקצב חזק שסוחף את החוגגים. גם גברים מצטרפים לשירה, במיוחד כאשר מושרות אותן הקסידות המפורסמות והידועות לכל מי שהשתתף אי פעם בהילולה.
לרוב מוקדשים הפיוט והקסידה לקדוש מסוים באופן בלעדי, אך בשירים רבים מוזכרים יותר מאשר קדוש אחד. בין הקדושים המפורסמים יותר, כמעט ואין קדוש שלא ידועים שירים ופיוטים המוקדשים אך ורק לו. שירים בלעדיים אלה מושרים בטכס ההילולה של הקדוש, לרבות בעת המכירה הפומבית של כוסות היין או המחייא לכבודו כאשר מעלים בשיר את ניסי הקדוש ומבליטים את התועלת שבשתיית כוס היין, וזאת כדי להמריץ את הקונים להעלות את הצעותיהם לקניית הכוס של הצדיק.
יש לחנים ותבניות שיריות מאוד מפורסמים החוזרים בשירים שונים כאשר רק התוכן משתנה. בהרבה שירים, ובעיקר בשירים בערבית מצוי למשל, הבית הבא:
זכותו תכון מעאנא זכותו תעמוד לנו
חנא וישראל כוואנא לנו ולישראל אחינו
הודו לה׳ כי טוב הודו לה׳ כי טוב
בית זה יכול להוות סיומת של שיר או יכול לשמש כפזמון חוזר של שיר. רואים בבית זה את השימוש של עברית וערבית בערבוביה, דבר שאינו יוצא דופן בשפת היום־יום של היהודים במרוקו.
הערות המחבר :
ראה דוד בן חסין, תהלה לדוד, קזבלנקה 1931, עמי מח, ובו פיוט נפלא שכתב המחבר כאשר עלה לקברו של הקדוש הקבור באגיגה, כנראה במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה. צוין בפיוט ששמו של הקדוש לא ידוע: ״ואם שמך מהם נעלם…״.
יש מאות רבות של פיוטים ושירים המצויים עדיין בכתבי־יד. ראה, למשל, את כתבי־היד שבספריה הלאומית בירושלים: כ״י מס׳ 4286 (״קינות… קצאייד״, מאת מימון בן דוד גיגי), כ״י מס׳ 4288 (״קצצת איוב״, מהמאה התשע עשרה), כ״י מס׳ 8°5596 ומס׳ 8°5595(בהם פיוטים על משפחת אביחצירא) וכ׳׳י זיני: כ״י מהאוסף הפרטי של ר׳ דוד עובדיה, ירושלים, וכתבי־היד שבמכון בן־צבי, ירושלים: כ״י מס׳ 2131 ובו פיוט על ר׳ כליפא ק־מלכא, ר׳ יצחק הלוי ור׳ דוד בן־ברוך; כ״י מס׳ 2065 ובו פיוט על ר׳ רפאל אנקאווה ור׳ עמרם בךדיוואן, וכ״י מס׳ 2102 ובו פיוט על ר׳ עמרם בךדיוואן. תודתי נתונה לד״ר י׳ שיטרית מאוניברסיטת חיפה, המכין עבודה על נושא זה, על שהסב את תשומת לבי לכמה מובאות שבכתבי־היד.
ראה א׳ חאדידא, קול ששון, קזבלנקה תשי׳׳ג: חיים סויסא, שמחה וששון, מהדורה ב׳ ע״י י׳ לוגאסי, ירושלים חש״ד: חיים סויסא, ספר ישמ״ח צדיק, החוברת החשובה ביותר ובה עשרים וחמישה פיוטים ושירים על קדושים שונים ושיצאה לראשונה בקזבלנקה בשנת 1945 : דוד בן חסין, תהלה לדוד, קזבלנקה 1931 (מהדורה מורחבת מאת אהרן בן חסין. המהדורה הראשונה יצאה לאור באמשטרדם בסוף המאה השמונה־עשרה), ובו שירים לכבודם של ששה שד״רים מא״י: יעקב ברדוגו, קול יעקב, לונדון 1844; יחייא בן מכלוף אר־דאהן, אני לדורי, קזבלנקה 1944: יהודה קסוס, וזאת ליהודה (הוצאת המחבר, ללא תאריך); ראובן אג׳ייני, ספר שפתי רננות, ירושלים תשל׳׳ג: יוסף יפרח (עורך), יגיל יפרח, חיפה תש״מ, עמי 268-257 (בקובץ מובאים 30 שירים על 29 קדושים ששרים בזמן מכירת כוסות לכבוד הקדושים); א׳ חזן, שירי פרג׳ שוואט, ירושלים תשל״ו: א׳ חזן, ״השירה והפיוט בצפון אפריקה — המשך וחידוש״, פעמים, 2 (קיץ תשל״ט), עמי 47-39: בן עמי — ר׳ דניאל: ,Haim Zafrani, Poe'siejuive en Occident musulman, Paris 1977; L. Brunot et E. Malka 276 .Textes jude'o-arabes de Fes,Rabat 1939, p
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם. יששכר בן עמי דף מס' 135.
מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח
הנוהג להשתמש בתעתיק הפורטוגזי לשמות ההברות האשכנזיות נשאר בתוקפו במשך המאה התשע עשרה והשם הרשמי, כפי שהוא מוגש לאישור המלך, שכן לפי החוק היה על כל אגודה לקבל אישור מהמלך, הוא תמיד בהתאם להברה הספרדית כגון AHABATH ACHIM HALICHOT OLAM HAGAGASHA' 1875.
והנה, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים אנו עדים למהפכה זוטא : בצד הברות בעלות שם פורטוגזי כגון ACHAWA 1894, צצים שמות לפי ההברה האשכנזית כגון TOUT 1898 ואין זה מקרה.
זו היא התקופה הראשונה, שיש בה צמיחה כלכלית ועלייה חברתית של האוכלוסייה עד כדי השתחררות מן ההשפעה הספרדית. נוסף לכך חדרה גם השפעתם של תלמידי הרב שמעון רפאל הירש, המדגיש בכתביו את המבטא הגרמני אשכנזי של מלים עבריות.
לא כולם מסוגלים היו להתאים את עצמם לגמרי למנהג החדש, וכך אנו מוצאים צורות של תעתיק, שהייתי מכנה אותן מבטאי אנדרוגינוס, חצי ספרדית וחצי אשכנזית כגון " rodfei sholoum, נראה היה, שסוף סוף הגיעו האשכנזים באמסטרדם לעצמאות לשונית.
גם האגודות הציוניות נוהגות לקרוא לעצמן לפי מנהג זה. תנועות הנוער של המזרחי, שנוסדו בשנת 1917, נקראות zichroun jangakouw, our chodosjוכלי המבטא שלהם " מיזרוחו ". והנה בשנות השלושים של המאה העשרים קם זרם בתוך תנועת המזרחי, שרצה להגשים את רעיונותיו של משה לימנס.
תנועת הנוער של המזרחי באמסטרדם עברה להתפלל בהברה ספרדית, אמנם במתכונת ארצישראלית בשנת 1938. ברור שהשפיעו על החלטה זו המאורעות הדרמטיים של התקופה, שגרמו להקצנה במחנה הציוני.
החלטה זו, שנתקבלה והוגשמה על אפם ועל חמתם של רבני הקהילה ופרנסיה, משתבצת בהשקפת העולם הציונית של הנוער, שהעמידה את ארץ ישראל בראש מאוויו.
אולם עובדה היא, שאמסטרדם היית העיר היחידה בעולם, אשר בה התקיים מעבר זב בתפילה אל המבטא הארצישראלי לפני שנת 1940, ובלי שום ספק היה קל יותר להגיע לציד כזה שם, משום שקיימת הייתה קהילה בעלת מסורת ארוכה, שבה נהגה ההברה הספרדית בתפילה.
התעכבנו על עניין ההברה הספרדית, משום שהוא נותן לנו קנה מידה אובייקטיבי לקביעת השפעת הפורוטוגיזים על ההוכדיטשה יודן, אבל ההשפעה הייתה רחבה יותר וכוללת את כל תחומי התרבות. הכרת עליונותה של ההברה הספרדית הביאה בצידה התעסקות רבה בנושאי לשון, כמקובל אצל הספרדים בכלל.
Lea Juifs au Maroc avant le Protectorat LIMINAIRE
Deuxieme partie
Lea Juifs au Maroc avant le Protectorat
LIMINAIRE
Bien des personnes ayant entretenu des relations avec les Juifs et les Musulmans du Maroc durant le Protectorat auront du mal a reconnaitre le portrait de ce que fut jadis, au quotidien, la vie des Juifs du Maroc : peu enviable, elle regorgeait d'indignites et d'humiliations institutionnalisees. Les voyageurs se demandaient comment les Juifs parvenaient a survivre ainsi. II faut la encore prevenir le lecteur de ce que les voyageurs ne pouvaient – le plus clair du temps – decrire que superficiellement les rapports judeo-musulmans. II n'en demeure pas moins que les chroniqueurs juifs de l'epoque ont maintes fois deplore les conditions difficiles de l'exil qu'ils finirent par admettre comme une fatalite.
II existait cependant un petit noyau de notables juifs qui beneficiaient de la confiance du souverain et qui, de ce fait, jouissaient d'un statut de privilegies. Toutefois, il suffisait d'un simple caprice du sultan pour qu'ils paient de leur vie le dit privilege.
Au XIXe siecle, la communaute mondiale qui prit connaissance de la condition des Juifs du Maroc s'en emut. Une petite minorite d'entre eux jouissaient de la protection consulaire qui leur conferait une certaine immunite. La course a l'obtention de la protection consulaire ne fut pas seulement le propre des Juifs, mais aussi des Musulmans. Par ailleurs, et toujours au XIXe siecle, la faiblesse du pouvoir central du Maroc rendit le pays vulnerable au regard des puissances europeennes dont l'appetit de nouvelles colonies riches en ressources naturelles ne fit que s'accroitre.
L'occidentalisation de la communaute juive se fit graduellement, a la suite des echanges commerciaux croissants avec l'Europe, mais surtout en raison de 1'implantation du reseau des ecoles francophones de l'Alliance Israelite Universelle. Des le debut du XIXe siecle, l'idee d'un sionisme moderne comment a germer et finit par representer l'aboutissement naturel de l’emancipation de la communaute juive du Maroc.
Les grandes lignes du plan de cette seconde partie sont etablies comme suit
Ce second chapitre donne une description du statut traditionnel des Juifs (et des Chretiens) dans des pays regis par la loi islamique. Le ro1e des diplomates juifs, dont celui des Pallache, y est decrit avec un certain souci du detail car il met en evidence la contribution des Juifs a l'endroit de la diplomatie marocaine. De facon generale, la vie juive s'est inscrite dans les preceptes de la loi mosai'que mais aussi lors des pelerinages aupres de tombeaux d'hommes reputes etre des saints. Puis une liste de temoignages suit, portant sur la condition des Juifs dans le Maroc traditionnel : habitat exigu ; violences en ternps de troubles politiques ou lors du deces d'un souverain relevees par les visiteurs etrangers tout au long des derniers siecles; temoignages emanant des chroniques hebraiques; conversions
forcees. L'Europe commence a s'interesser au Maroc et a la situation de ses Juifs.. Les plus nantis parmi eux – et aussi parmi les Musulmans beneficient de la protection consulaire qui les met a l'abri de l'impot et de la justice locale. Ainsi, un bon nombre d'entre eux aspirent a s'en prevaloir. Le statut de protege consulaire est regule par la Conference de Madrid de 1880 II faut noter que la presse de Tanger – juive en majorite – jouit d'une grande liberte, ce qui permet d'articuler le besoin
d’emancipation des Juifs du Maroc. C'est au cours de la seconde moitie du XIXe siecle que le reseau scolaire francophone de l'Alliance Israelite Universelle (A.I.U.) s'etablit au Maroc et que commence une mutation
culturelle et linguistique des Juifs du Maroc. Malgre de grandes difficultes, le sionisme fait son cheminement dans l'esprit des Juifs du Maroc et certains considerent qu'il peut devenir bien plus qu'un reve.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Mariage juif a Mogador
5608- 1848, Essaouira, Maroc
Le marie : Yossef fils du juge Aharon fils de R. Elazar Elmaleh
La mariee : Simha fille de Amram fils de l'erudit cabbaliste Yossef fils de R.Ayouch Elmaleh
Regime : Megorashim
?Temoins : Avraham fils de Yaacoc Ben Attar et
Artiste : Inconnu
Remerciements : Musee d'Israel, Jerusalem
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
ובמאמר ראשי, תרות הכותרת " דומות " כותב בעל המאמר. " אכן יש משבר, יש קושי, יש סבל, אבל כל השמועות המרגיזות אשר נפוצו הן בדויות. ואתם שם בחו"ל….אל נא תגזימו, אל תגזימו לטוב ואל תגזימו לרע. אל תשירו המנונים לשמי התכלת ולאביב אשר יהיה לעולמים אבל אל תתפרו גם שקרים.
במכתב המופנה לרבה הראשי של ירושלים, רבי יעקב מאיר, פותח שמעון חיים עובדיה מצפרו במילים : " רם מהולל…מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבים מבני עמנו ברגש רב ותשוקה ללכת לשכון כבוד בעיר הקודש ירושלים תוב"ב….
….הערת המחבר : תעודה מספר 465 של רבי דו עובדיה ז"ל מתוך הכרך השני של " קהלת צפרו "
לטובת הגולשים להלן התעודה במלואה…….
תעודה מספר 465
התרפ״ג
צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923
שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.
רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסתור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.
אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו – ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר. סוף התעודה
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
המסגרות הרב־ממדיות של החתונה היהודית המסורתית במרוקו
ההביטוס כולל גם את הרשתות החברתיות־השיחיות האחראיות על ניהולן הסדיר
והתקין של הפעילויות החברתיות על פי המסורת הקהילתית כפי שהיא מתבטאת במכלול ההוראות וההכוונות של התקנה התרבותית. הרשתות החברתיות־השיחיות הן המחברות בין התקנה התרבותית לפעלה החברתית ומסדירות את התנהלות הפעלה על פי תכניות הפעולה והמטרות של הסוכנים החברתיים ועל פי התסריטים, התהליכים והנהלים הרשומים בצורה פורמלית או בלתי פורמלית בתקנה התרבותית., רשתות אלה כוללות אוכלוסיות יעד שונות, שבחלקן משתייכות ליותר מרשת אחת, סוכנויות שונות האחראיות על קטע זה או זה או על שדה פעולה זה או זה בפעילות החברתית, וכן גופים ומוסדות שבראשם עומדים בני סמכא שמונו לשם כך בצורה פורמלית או בלתי פורמלית ואמונים משום בך מתוקף תפקידם על הידע התרבותי המסורתי, או על חלקים ממנו, ועל פרשנות התקנה התרבותית והמשך קיומה והישרדותה.
עם הרשתות הממוסדות של החתונה היהודית המסורתית נמנית קודם כול הרשת המשפטית הרבנית הקהילתית, המנפקת את שטר הכתובה ונותנת גושפנקא חוקית לנישואין של בני הזוג ולייסודו של בית חדש בקהילה. לפעמים היא גם דואגת לערוך תיקונים בסדרי החתונה הקהילתיים בהתאם להקשרים ההיסטוריים והחברתיים המשתנים, ובמיוחד בקהילות הגדולות." רשתות חברתיות־תרבותיות אחרות, בלתי ממוסדות, הן מפוזרות ולרוב סמויות מן העין; הן תומכות באירועי החתונה השונים, מכוונות אותם ומקיימות אותם על פי מכלול של מנהגים ושל אסטרטגיות השייכים להביטוס היהודי בכלל הקהילות במרוקו ובקהילת החתן והכלה בפרט בכל הנוגע לניהולם התקין של אירועי החתונה וטקסיה. רשתות מפוזרות אלה כוללות רשתות משפחתיות מסועפות המפעילות את מנגנוני האמפתיה, הסימפתיה והסולידריות האצורים במשפחה וכן את המשתתפים הפעילים בחתונה, כגון השושבינים והשושבינות" וקהלי המשתתפים בטקסים השונים מתוך בני הקהילה. רשת חברתית־קהילתית נוספת מופעלת בבית הכנסת, שבו מתפללים החתן ובני ביתו בשבת שלפני החתונה ושלאחריה (שבת חתן) ובו מצטרף החתן לציבור אבות המשפחות, שהם ראשי תאי היסוד במבנה הקהילה.
להסדרת ניהול הטקסים והאירועים המקיימים את החתונה מפעילות רשתות אלה, מתוקף טיבן כרשתות חברתיות־תרבותיות, גם מערכת מסועפת של פעילויות שיח, הן שיח ממוסד וקבוע לרוב הכולל שירים מלווים במוסיקה ולעתים בריקודים" וכן אמירות ופתגמים הנוגעים במישרין לטקסי החתונה,25 לבעיותיה ולערכיה, הן שיח חופשי המלווה ומכוון את התרחישים והטקסים השונים של אירועי החתונה. אלה הן אם בך רשתות חברתיות־שיחיות מובהקות" השיח המיוחד המתנהל במסגרתן כולל מחד גיסא פעילות שהיא חלק מניהולם הסדיר והתקין של אירועי החתונה וטקסיה, ומאידך גיסא טקסטים מסורתיים, קבועים לרוב, שביצועם הוא חלק בלתי נפרד מן הטקסים השונים בבית הבלה, בבית החתן ובבית הכנסת, ואף במקווה." לפעמים גם מחברים לרגל החתונה טקסטים חדשים לכבוד החתן והכלה ולבבוד הוריהם. אלה הם בעיקר שירי עובה עבריים שמשוררים כותבים לבני משפחות מיוחסות או נדבניות במיוחד; שרים אותם לרוב לכבוד החתן, בגי משפחתו ובני משפחת הכלה כשהם עולים לתורה בשחרית של שבת חתן.
3.1.2 לכידות ומשמעות בהביטוס התרבותי הקהילתי
בין התקנה התרבותית התשתיתית ובין הפעלה החברתית המממשת אותה מתקיימת אינטראקציה מתמדת ועמוקה המשליכה מן התקנה על הפעלה ולהפך, המזינה את האחת מרעותה ומעניקה למכלול לכידות טבעית כביכול והיגיון פנימי עבור בני הקהילה. לכידות זו מפנה הן אל הזיקות ההדוקות הקיימות בין חלקי ההביטום כאילו היו מכלול אחד בעל מבנים משולבים זה בזה הן אל הקוהרנטיות, או העקיבות, וחוסר הסתירות המונחים ביסודו. תחושת הלכידות של בני הקהילה כלפי ההביטוס התרבותי שלהם ניזונה בין היתר מיציבותו ומקיומו הממושך בעיניהם ומשפיעה על מסכת המשמעויות והפרשנויות שהם מעניקים למקטעיו השונים. לכידות מונחת או מדומיינת זו היא המעניקה להביטוס את המעמד המחייב ואף הכפייתי שלו בעיני בני הקהילה; היא גם המביאה למסירתו, להנהלתו, להנצחתו ולהתנהלותו הסדירה עד להופעתם של גורמים משבשים החותרים תחת לכידות מקובלת זו ומשפיעים על חלקים הולכים וגדלים בקהילה לפקפק בה וברלוונטיות התרבותית שלה לגביהם. התפוררות הקהילה המסורתית מביאה לרוב גם לאבדן תחושת הלכידות הטבעית וההיגיון המובן מאליו של ההביטום התרבותי שקיים אותה, ובתוצאה מכך לחוסר הרלוונטיות של חלק זה או זה מן הטקסים שאפיינו את המסורת הקהילתית.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
מו״ה אברהם חאגיז הב׳ זצ״ל
אחד מרבני פאס חי במאה הד׳ והה׳ וראיתיו חותם בפס״ד אחד עם הרבנים האלו ר׳ שאול סירירו ר׳ שלמה אבן דנאן ר׳ יוסף גיקאטיליא ר' סעדיה אבן דנאן בכמוה״ר שמואל ז"ל וזמן הפס"ד ש׳ שצ"ח פ״ק, עוד ראיתים חתומיים ש׳ ת׳ פ״ק:
מו"ה אברהם הירירה זיל
א׳ מחכמי המערב והוא היה אנוס ביד גוים ובשובו ליהדותו חיבר ספר שער השמים והוא חי במאה הה׳ :
כהה״ר אברהם ה"ן סוסאן ז"ל
בר מסעוד וידיע בן מרשא מחכמי פאס הוא חי בחצי הראשון מהמאה החמישית :
מו"ה אברהם חליואה הא׳ זצ"ל
אחד מחכמי מקנאס חי בסוף המאה הד׳ ובתחילת הה' בהשערה והיה לו יד ושם בנגלה ובנסתר כדמוכח בהקדמת ר׳ אברהם חלואה חב׳ שבם׳ קול יעקב שכתב ב נין ונכד לאו״ץ בנגלה ובנסתר כמוהרר״א ז״ל:
מו״ה אברהם חליואה הב׳
בכמוה״ר יוסף ז״ל אחד מחכמי מקנאס חי בחצי האחרון מהמאה השישית ולבסוף הלך ללונדון ונבחר שם למו״ץ לעדת הספרדים וחיבר איזה פיוטים ואיזה פסקים וראה בקונט׳ הלכתא למשיחא שבסוף קול יעקב :
בהה״ר אברהם ה״ן גיגי ז"ל
מחכמי המערב חי במאה הששית :
כהה״ר אברהם אלבאז ז"ל
מחכמי פאס וראיתיו חותם עם מוהר"ר שאול סירירו ז"ל בש׳ תקס״א:- 1801
כהה״ר אברהם מונסונייגו
בכמו״ה יהושע ז״ל מחכמי פאס הוא היה יניק וחכים שקוד על למודו ופגעה בו מדה״ד ונתבש״מ בש׳ תרל"ג באביב ימי עלומיו בעוד כפו רעננה על פני אביו ולא הניח זרע
מו"ה אב' אבן תאן זצ״ל
במוהר"ר שאול זצ"ל, מו״ץ בפאס הוא הוה בזמן מוהריב"ע ז״ל ומו״ה יעב״ץ ז״ל ומוהר״י ן׳ מלכא ז״ל וחתום עמהם בכמה פס״ד ראה משפט וצב״י סי׳ מ׳ שי״ז ועוד, הרב הנזכר נתבש״מ לפני ש׳ תש״ז כמובן מס׳ נז׳ ש׳ שי״ז, הרב הנז׳ עשה הסכמה לספר אוזן שמואל מר״ש די אבילא ז"ל, ואחיו של מוהר״א הנז׳ הוא ר׳ שמואל ב״ר שאול הנז'. ר׳ שמואל הנז׳ הוא מחבר ס׳ דברי הימים, וביחס הכתובה שביד זרעו תארוהו בזה״ל או״ץ האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומזת הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדו״מ כמוהר״ר אברהם זצוקלה״ה :
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
שלוחי ארץ־ישראל בעיני
בני הגולה
א. כבוד השלוחים
בטרם נתאר את פעולות השליח בקהילות הגולה, נעמוד תחילה על כבודו של השליח בעיני קהילות ישראל, כי בודאי לא היה בידי השליח לפעול מה שפעל אלמלא היה כבודו גדול כל־כך.
כוחו וגדולתו של השליח נובעים לא רק מגדולתו בתורה ורוב חכמתו ולא רק מתוקף כוח אישיותו, אלא בעיקר מכוח שולחיו, ולא מכוחם האישי, שהיו לפעמים חכמים בינוניים אלא מכוח סמכותה של ארץ־ישראל שבשמה הם מדברים. כבר בתקופה העתיקה היה הנשיא כותב לשליח בכתב־שליחותו! ״שלוחנו כיוצא בנו עד שהוא חוזר אלינו״, כלומר שהנשיא מעביר לידיו את כוח שלטונו כל זמן היותו בדרך־שליחותו. בכוח זה יכול השליח לא רק לתבוע עזרה לארץ־ישראל, אלא גם להתקין תקנות, להכריע במחלוקת ולפסוק הלכה שנתחלקו בה חכמי הגולה. ומכאן כבודו.
עוד לפני שמגיע השליח לקהילה כבר מתחילים לחלוק לו כבוד. כשבא ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי בפעם הראשונה בשליחות חברון לליוורנו בשנת תקי״ג (1753) _ והוא אז צעיר בן עשרים ותשע ועוד טרם פירסם אף ספר אחד — שלחו לו גבירי העיר לבית־ההסגר שלשה סלים מלאים תבשילים ומיני־מאפה, פירות ויינות. וכן בכמה קהילות גדולות אחרות, כגון בבאיונה שבצרפת, שבה יצאו לקראתו חשובי העיר, ועליהם מעיד הרחיד״א! ״ובאמת שהפליאו לעשות חסדי חסדים בהסברת פנים וכל מיני כבוד שבעולם הפלא ופלא״.
ועל ארבע הקהילות בדרום צרפת אשר תחת שלטון האפיפיור — אביניון, קרפנטראס, לישלוא, קאבאליון— הוא אומר! ״שהפליאו לעשות צדקה וחסד וכבוד גדול יותר מיכלתם, והכל בהסברת פנים מאירות וחיבה יתירה״. את הכבוד שכיבדוהו בתוניסיה בהפליגו מנמל בינזארת בשנת תקל״ד (1774) מתאר הרחיד״א! ״נסענו בכבוד גדול בבארקו [סירה] אחד מלא אנשים כל ק״ק בינזארת וכל הבאים מתונס ושם תוף וחליל וצלוחיות שושנים והנשים בחלונות עושות זאגלוטאס ופייטנים בבארקו הם מזמרים ומשוררים קול המולה גדולה״.
ג ומנסיונו חזה בשעה שכתב! ״ואשריהם ישראל אשר בבוא אליהם שליח א״י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם״. ר׳ חיים שלום עמאר שליח טבריה בשנת תק״מ (1780) מספר כיצד קיבלו את פניו באזמיר! ״בבואי בשלום למחנה קדשם יצאו לקראתי כתרוני עטרוני בשמחה ובשירים וכבוד עשן לי״.
כשנכנס השליח לעיר, דאגו לאכסנו כראוי לו. בארצות המזרח היה השליח מתאכסן על פי רוב בבית אחד מגבירי העיר. ודבר זה נחשב לו למאכסן לכבוד גדול. ואילו בארצותאירופה היה השליח מתאכסן באסכניא ששכרה הקהילה למענו, והיה מוזמן לסעודות שבתות וימים טובים לשולחנו של הרב, ראש הקהילה או אחד מנכבדי העדה. בקצת קהילות בארצות המזרח כגון בבומבי, בנו ליד בית־הכנסת חדר מיוחד לאיכסונם של שלוחי א״י. גם בתוניס היה מקום מיוחד לאיכסון שלוחי א״י ושמו ״דאר היפריחא״, אולם החשובים שבשלוחים הוזמנו להתאכסן בבתי הגבירים. בקצת קהילות באירופה היו נדיבים שביתם שימש בקביעות אכסניא לשלוחי א״י, כגון ביתו של ר׳ יוסף צרפתי באמשטרדם שנאמר עליו! ״ביתו פתוח לשבים ועוברים ובפרט להני רבנן קשישי דארעא דישראל״, או ביתו של ר׳ יואל חמיץ פונסיקא באנקונא, שאחד משלוחי א״י משבח אותו כאיש ״אשר תמיד עושה חסד עם כל שלוחי ארץ ישראל״. או ר׳ יוסף ב״ר יצחק די מונטיאו באביניון, שאחד השלוחים שהתאכסן בביתו מכנהו בתואר ״אוהב שלוחי ארץ ישראל״. על קבלת פני ר׳ יום טוב אלגאזי שליח ירושלים בפרנקפורט דמיין מספר ר׳ משה סופר בעל ״חתם סופר״! ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין, קרוב לשנת תק״ם, והארץ האירה מכבודו, אמנם עדיין לא הגיע לחצי כבוד הראוי לו״.