מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

הנוהג להשתמש בתעתיק הפורטוגזי לשמות ההברות האשכנזיות נשאר בתוקפו במשך המאה התשע עשרה והשם הרשמי, כפי שהוא מוגש לאישור המלך, שכן לפי החוק היה על כל אגודה לקבל אישור מהמלך, הוא תמיד בהתאם להברה הספרדית כגון AHABATH ACHIM HALICHOT OLAM HAGAGASHA' 1875.

והנה, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים אנו עדים למהפכה זוטא : בצד הברות בעלות שם פורטוגזי כגון ACHAWA 1894, צצים שמות לפי ההברה האשכנזית כגון TOUT 1898 ואין זה מקרה.

זו היא התקופה הראשונה, שיש בה צמיחה כלכלית ועלייה חברתית של האוכלוסייה עד כדי השתחררות מן ההשפעה הספרדית. נוסף לכך חדרה גם השפעתם של תלמידי הרב שמעון רפאל הירש, המדגיש בכתביו את המבטא הגרמני אשכנזי של מלים עבריות.

לא כולם מסוגלים היו להתאים את עצמם לגמרי למנהג החדש, וכך אנו מוצאים צורות של תעתיק, שהייתי מכנה אותן מבטאי אנדרוגינוס, חצי ספרדית וחצי אשכנזית כגון " rodfei sholoum, נראה היה, שסוף סוף הגיעו האשכנזים באמסטרדם לעצמאות לשונית.

גם האגודות הציוניות נוהגות לקרוא לעצמן לפי מנהג זה. תנועות הנוער של המזרחי, שנוסדו בשנת 1917, נקראות   zichroun jangakouw, our chodosjוכלי המבטא שלהם " מיזרוחו ". והנה בשנות השלושים של המאה העשרים קם זרם בתוך תנועת המזרחי, שרצה להגשים את רעיונותיו של משה לימנס.

תנועת הנוער של המזרחי באמסטרדם עברה להתפלל בהברה ספרדית, אמנם במתכונת ארצישראלית בשנת 1938. ברור שהשפיעו על החלטה זו המאורעות הדרמטיים של התקופה, שגרמו להקצנה במחנה הציוני.

החלטה זו, שנתקבלה והוגשמה על אפם ועל חמתם של רבני הקהילה ופרנסיה, משתבצת בהשקפת העולם הציונית של הנוער, שהעמידה את ארץ ישראל בראש מאוויו.

אולם עובדה היא, שאמסטרדם היית העיר היחידה בעולם, אשר בה התקיים מעבר זב בתפילה אל המבטא הארצישראלי לפני שנת 1940, ובלי שום ספק היה קל יותר להגיע לציד כזה שם, משום שקיימת הייתה קהילה בעלת מסורת ארוכה, שבה נהגה ההברה הספרדית בתפילה.

התעכבנו על עניין ההברה הספרדית, משום שהוא נותן לנו קנה מידה אובייקטיבי לקביעת השפעת הפורוטוגיזים על ההוכדיטשה יודן, אבל ההשפעה הייתה רחבה יותר וכוללת את כל תחומי התרבות. הכרת עליונותה של ההברה הספרדית הביאה בצידה התעסקות רבה בנושאי לשון, כמקובל אצל הספרדים בכלל.