אלי פילו
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
״תנזים אל־ג׳יהאד״ היה קרוב לאחים המוסלמים אידאולוגית, אך לא ארגונית. רבים מחברי האחים היו עתה בגיל העמידה, והיוו חלק נכבד מהמעמד הבינוני של מצרים. יחסם לארגוני הג׳יהאד המיליטנטיים החדשים היה דו־ערכי. הם ראו את עצמם עדיין חלק מהתנועה האיסלאמיסטית והאנטי־ציונית, אך התנגדו להתקפות על מנהיגי מצרים ולדוקטרינת הג׳אהילייה של קוטב. לעומתם, תנזים אל־ג׳יהאד, שמנה בשנת 1980 בין 5,000 ל־10,000 חברים ועוד מאות אלפי אוהדים, היה צעיר ומרדני.
מייסד הארגון, המהנדס עבד א־סלאם פרג׳, שאביו נאסר פעמים אחדות בשל חברותו באחים המוסלמים, נודע במיוחד כמחבר המניפסט ׳אל־ג׳יהאד, אל־פרידה אל־ג׳איבה׳ (הג׳יהאד, המצווה החסרה). מניפסט זה הופיע בראשית שנות השמונים, ובו גלגול רדיקלי במיוחד של משנת סייד קוטב. נטען בו שהסיבה העיקרית להשפלות שחווה העולם המוסלמי היא הוויתור על הג׳יהאד והפנייה אל ״תענוגות החיים בעולם הזה״, אף שהללו ״זעירות לעומת תענוגות העולם הבא״. כדי לשים למצב זה קץ, יש להחשיב את הג׳יהאד בצורתו הצבאית כמצווה השישית המוטלת על המוסלמים, ולקיימה כמלחמה מתמדת מעבר לקווי הכופרים. כפיתוח לרעיון הג׳אהילייה של קוטב, כתב פרג׳ שישראל והאימפריאליזם קיימים רק משום שמנהיגים מוסלמים מושחתים מאפשרים להם להתקיים. לפיכך, המלחמה ב״אויב הקרוב״, המנהיגים המוסלמים הכופרים, קודמת למלחמה ב״אויב הרחוק״.
רעיון המהפכה של פרג׳ זכה להצלחה גדולה, בפרט באוניברסיטאות. בין חברי ארגונו שנעצרו לאחר ניסיון המהפכה בשנת 1981, היו 45 אחוזים סטודנטים, וגילם של 43 אחוזים היה 25-20. רובם של בני הדור הסטודנטיאלי הזה הגיעו מן הכפר אל העיר, ושם הוטחה בפניהם באחת המציאות החברתית הקשה: אינפלציה, מחירי דיור מטורפים, סמיכות בין עוני מבהיל לעושר מנקר, והידיעה שלאחר לימודיהם יתקשו למצוא עבודה. הג׳יהאד סלל להם נתיב בריחה מהעליבות. הוא הציע להם לפעול בכוח נגד הכופרים, ואף להגיע לגן העדן באמצעות מות קדושים. מיכאל יוסף, שחקר את הארגון, מציין בספרו ׳מרד נגד המודרנה׳ כי אף שהארגון לא התבסס בשם אופן על עקרונות מרקסיסטיים, ״בכל זאת, כשאתה מבלה שעות בהאזנה לחברי הארגון התוקפים בחריפות את ה׳עשירים׳ וה׳מושחתים׳, אינך יכול להתעלם מכך שהרוח המרקסיסטית, בלהטה המהפכני, היא המנשבת בלבה ובנשמתה של התנועה״.
יוסף נופל כאן במלכודת שנפלו בה רבים מהמשקיפים על האיסלאמיזם, כמו גם רבים מאוהדיו. טחו עיניו מראות ש״אנרגיה מהפכנית״ אינה מבטאת בהכרח שאיפה לשוויון זכויות. הוא מתעלם מהעובדה שתנועות המונים עשוית לנהות דווקא אחר מצעים מהפכניים פשיסטיים. מודעות מהפכנית ״אנטי־קפיטליסטית״ ואנטישמית הייתה לבטח יסוד מהותי בתנועות ההמונים הנאציות.
ה״אנטי־קפיטליזם״ של תנועות המונים ניזון מדפוסי חשיבה אנטישמיים, והאידאליזציה שלהן חייבת אפוא להיפסק. אלא שהמצב הפוך: רבים מאנשי השמאל, ומאלה שהיו כאלה, אינם מוותרים על הפנטזיה בדבר החפות הטבעית והקדמה של ה״המונים״, אלא דווקא מצטרפים בעצמם לתנועות המונים אנטישמיות. ״מדוע״, שואל חוקר האיסלאמיזם ז׳יל קפל, ״כה רבים הם בעולם המוסלמי המרקסיסטים לשעבר שנשבעים עתה אמונים לאיסלאמיזם?״ והוא משיב – מפני שמנחה אותם האמונה ש״כיוון ש׳ההמונים׳ הצטרפו לתנועה זו, המשימה עתה היא להדגיש את אופיה ה׳מתקדם׳ והעממי, וכך להפוך את התנועה האיסלאמיסטית לתנועה אנטי־אימפריאליסטית ואנטי־קפיטליסטית״. אלא שאצל האיסלאמיסטים מעולם לא היה ל״אנטי־אימפריאליזם״ ול״אנטי־קפיטליזם״ מובן של קדמה. הם הפעילו תמיד את אמצעי הטרור שלהם כדי להיאבק נגד שאיפותיו של הפרט ונגד המודעות העצמית החברתית, השקולות בעיניהם לכפירה.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
פרק האדם והחברה
اوعى تقاتل مطرح ما تكره
פתגם מצרי
אועָא תקאתל מטרח מא תוכְּרהּ
הישמר לך, פן תלחם במקום בו הינך שנוא.
כי אז לא תמצא מי שיסייע בידך.
شو احلى من الحلاوه ـ الصحبه بعد العداوه
פתגם מצרי
שו אחלא מן אלחלאוה ? אלצוחבא בעדי אלעדואה
מה מתוק יותר מן החלבה ? הידידות אחר האיבה
صلح حسران احسن من قضيه كسبانه
פתגם מצרי
צלח חוסראן אחסאן מן קאדייה קסבאנא
שלום עם הפסד עדיף על ריב עם רווח
אהוב את השלום ושנא את המחלוקת ( דרך ארץ , זוטא, פרק ט' )
גדול השלום ושנואה המחלוקת
عدو عاقل خير من صديق خاهل
פתגם כלל ערבי
עדו עאקל ח'יר מן סאדיק ג'אהאל
טוב אויב נבון מידיד בער
מפני האויב החכם ניתן להתגונן, אך לא מפני הידיד הטיפש
אל תיתן דופי בכל איש בהיותו אויביך ( דברי חכמים ה')
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
4. תיקון החברה. התפתחותה של ״תנועת המוסר״ ותיקון החברה היא תופעה אופיינית וייחודית ליהדות מזרח אירופה, שלא התפתחה בקרב יהודי מרוקו או צפון אפריקה. ״תנועת המוסר״ נוסדה במזרח אירופה על ידי ר׳ ישראל סלנטר (1883-1810) שחש כי האידיאל המסורתי של לימוד התורה, שאותו טיפחו ״המתנגדים״ במאבקם בחסידות, אין די בו כדי להגן ולסוכך על הלומדים מפני השפעת ההשכלה והסביבה. ״ההשכלה מטעם״ – ניסיונה של הממשלה הרוסית (שנעשה באמצע המאה ה־19) לכפות על היהודים ללמוד בבתי ספר ממשלתיים – חוללה שינוי ביחסם של נאמני הדת להשכלה. הם הבינו שההשכלה היא האויב המסוכן ביותר של נאמני המסורת. התפתחותה של ״תנועת המוסר״ מסמלת הקצנה נוספת בתגובה האורתודוקסית להתפשטות ההשכלה וקבלתה. לימוד המוסר היה הדרך שבאמצעותה הטביעה ״תנועת המוסר״ את השפעתה על החברה ועסקה בתיקון מידותיה מתוך מגמה לעצור את הסחף שגרף את הצעירים מהיהדות החוצה.
בתחילת המאה ה־20, כשגברה הרוח המהפכנית באירופה, חדרה ההשכלה גם לישיבות לומדי התורה שהוקמו בהן ״תאים ציוניים״ והנביטו ״ניצני כפירה״. ״תנועת המוסר״ הרימה את נס המאבק בציונות, במינות ובכפירה ואט אט כבשה כמעט את כל הישיבות והן נסגרו מפני העולם החיצוני והמודרניזציה. בכל הישיבות אליהן הגיעו ״מוסרניקים״ הוכרז איסור על קריאה בעיתונים ובספרים חיצוניים, מונו משגיחים מיוחדים שעקבו אחר התנהגות התלמידים, וכל תופעות המהפכנות דוכאו ביד קשה, עד כדי גירוש תלמידים מהישיבות.
ואילו במרוקו, בתקופת פועלו של הרב הלפרין ובין שתי מלחמות העולם, לא התפתחה ״תנועת מוסר״ בכיוון הזה. הנהגת לימודי מוסר בישיבה והפיכתם למרכיב אימננטי במסלול הלימודים במשקל שאינו פחות מהלימוד עצמו (ובזרמים מסוימים אולי אף דומיננטי ממנו), התרחשה בקרב תלמידים במרוקו רק לאחר מלחמת העולם השנייה.
דווקא ״אליאנס״ היתה זו שראתה עצמה כ״תנועת מוסר״. אולם המוסר של ״אליאנס״ פעל בכיוון הפוך ונגדי. רשת ״אליאנס״ הגדירה את שליחותה האידיאולוגית בצפון אפריקה ובקרב יהודי המזרח במונחים ערכיים ומוסריים תוך ביקורת נוקבת על אופיו ואורח חייו של הפרט. מטרתה היתה לגרום לרגנרציה של היהודי, לשינוי אופיו ואורח חייו ולהפיכתו לבן תרבות איש המערב: ״לחשוב יותר במקום לגהור על טקסטים מקודשים מתמשכים ללא גבול ושאינם ניתנים להבנה״.
השקפת עולמם של מורי ומנהלי ״אליאנס״ נבנתה מתוך תחושת ייעוד ששליחותם עוסקת ב״תיקון החברה״, וזה עניין מוסרי כשלעצמו. בכל דו״ח שנשלח מטעם המנהלים, מכל מקום בו פעלה ״אליאנס״, היה סעיף שדן ב״מצב המוסרי״. מנהלי בתי הספר דיווחו תדיר על עמותות שהקימו עם בוגרי בתי הספר, מתוך מטרה לקדם את המצב המוסרי, וכן על עיסוקם בשינוי ובתיקון החברה והחיים היהודיים על פי השקפתם.
בנושא זה כוחם של ״מחזיקי התורה״ המקומיים לא עמד מול עוצמתה של ״אליאנס״. ״מחזיקי התורה״ המקומיים קיבלו אמנם סיוע ״חיצוני״ מידי הרב זאב הלפרין, אך לא היה בפעילות זאת עוצמה ועומק שיוכלו ליצור גל של ״תנועת מוסר״ נגדית כפי שנוצרה בנסיבות היסטוריות אחרות במזרח אירופה.
עליית הנוער ותנועת ש.נטר-י.ש
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
המאגר האנושי של בוגרי שרל נטר בלט בקרב הפעילים שגויסו על ידי סם אביטל ואלי אוחיון. המפקדים הישירים היו השליחים, ואלפונסו צבע פעל כדרכו מאחורי הקלעים. " זה אינו איש שפחד להסתכן, הוא איש טהור ", כדברי אלי אוחיון.
השראתו של פול קלאמארו, נישא הפדרציה הציונית במרוקו, לא נעדרה אף היא. אלי אוחיון נהג לעדכנם באשר לפעילותו החשאית.
עדותו הבלתי אמצעית מאיירת את מפעלו החשאי רב השנים, שדרש לא מעט אומץ ותושייה – אודיסאה של ממש, כדבריו : " הייתי מכין אנשים בקזבלנקה המועמדים לעלייה. בקבוצות של חמישה עד שבעה אנשים היינו עולים לרכבת מקזבלנקה לאוג'דה.
היינו דואגים לפזר אותם בתוך הקרונות השונים כדי לא למשוך תשומת לב, ויורדים מהרכבת שוב באופן שמסיח את הדעת. היינו מסתתרים בבית העלמין של אוג'דה, עד הלילה. היינו מתאמים עם מורה דרך שהיה מעביר אותנו את הגבול לאלג'יריה ומשם היינו מתחברים לרכבת אלג'יראית אל עבר מחנה טנס.
" לא מעט הרפתקאות היו מנת חלקו : פעם, תוך כדי שהתקרבנו לגבול האלג'יראי בשעה חמש בבוקר, פגשנו שוטרים מרוקאים, שהסתבר כי הם מחפשים אחר רוצח שקרבנו נרצח סמוך לגבול. נעצרנו והובלנו המעצר לשלושה ימים. בתום המעצר נשלחנו חזרה לקזבלנקה.
הקבוצות היו קטנות בכוונת מכוון, שלולא כן מבצעים אלה היו נועדים לכישלון. המשטרה החלה להרגיש בתנועה הזו בשלב מסוים הייתה מחפשת אנשים בין פאס לאוג'דה.
נתפסנו גם באלג'יריה, במחנה טנס. אני, סם ומאות עולים, נעצרנו. אפרים הספיק לברוח ולהגיע לאלג'יר. יאני אבידוב נעצר אף הוא. שלא כאפרים, שידע שבע שפות, יאני לא ידע צרפתית. הוא התגורר במלון ג'ורג', החמישי באלג'יר.
כשנשאל על ידי שוטר צרפתי לשמו השיב ג'ורג' החמישי. ובתוך כל ההמולה הזו גם צחקנו. אפרים בן חיים הספיק להרעיש עולמות באלג'יר אצל הרשויות הצרפתיות ולהביא לשחרורנו ".
בפעילות ציונית כנציג הקק"ל במרוקו. מארבעה סניפים בהיכנסו לתפקיד התרחבה הפעילות לכדי מאות סניפים ברחבי מרוקו בשנת 1956. יפה הייתה הזהירות בפעילות זו. עם עצמאות מרוקו נסתיימה כל פעילות ציונית שם.
בשנה זו פתח אוחיון ספרייה יהודית, שפעלה עד שנהרסה ונשרפה במהומות בשנת 1965. " הקאדרים של שנות 1945 – 1948 שפעלו בעלייה ב' היו כבר שרופים, וזה מסביר מדוע אנשי ה " מסגרת " כלל לא יצרו עמנו קשר, כמובן מטעמים ביטחוניים. אחותו של אפרים בן חיים, יהודית נסיהו, פעלה " במסגרת ".
ארגון שרל נטר העניק לי את המסגרת לפעילות ציונית ואת ההשראה לפעילותה חשאית. " שרל נטר " היה מפעל נוער מפואר. הורי היו גאים בי ולא מעט מודאגים מהיעדרויותיי הממושכות והרבות. פעילות זו העשירה את חיי והסיפוק היה רב. הייתה זו אפופיאה כמעט משיחית ".
אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
וביטאון ההסתדרות הציונית העולמית מתאר את העלייה ממזרח : " יהודי ארצות המזרח התחילו בשנים האחרונות להתעורר ולעלות לארץ ישראל. מארם נהרים ומפרס, מבוכרה ומקווקאז, ממרוקו ומתימן, מאפריקה ומהבלקנים, באים בעלי משפחות וגם רווקים להתיישב בארץ.
בלי תוכניות מסוימות, בלי אמצעים והבטחות, בלי לשכות עלייה ומודיעין, נודדים הללו ברגל מארץ לארץ עד הגיעם אל מחוז חפצם ".
יהודי צפרו הושפעו גם מהתעמולה הציונית. אומנן בתקופת כהונתו של ליוטיי המושל במרוקו – 1912 – 1925, הוגבלה ביותר הפעילו הציונית , אולם בצפרו היה סניף של " חיבת ציון " בחודש מרץ 1921 מוסר יוסף לוי שהחל לארגן תעמולה ציונית בפאס והצליח לצרף לאגודה 250 חברים מפאס ו-50 מצפרו.
בנקודה זו ברצוני לציין את מסקנתו של צבי יהודה כי מסיבות שונות – לחץ והגבלות הנדט, דרישות עליה מאירופה וקשיי הקליטה של יהודי המזרח בארץ – נמנעה ההסתדרות הציונית העולמית מלעודד עלייה בצפון אפריקה. כדאי גם לשים לב כי תחילת ההתארגנות של משפחת סודרי ומשפחות נוספות לקראת העלייה לארץ, קשורה עם בואו של שליח – אמנם שד"ר – שליח דרבנן – יש להניח כי דבריו וסיפוריו השפיעו גם הם על ההחלטה לעלות.
עדות על ניסיון להקלה בפעילות הציונית במרוקו בתקופה הנדונה מצאתי בידיעה בעיתון " הארץ " – " ההסתדרות הציונית במרוקו אינה יכולה לפעול מפני החוקים הצבאיים השוררים שם. החבר סוקולוב מתאמץ להסיר מדרכם את המכשול הזה ולשם כך באו בדברים עם השלטונות הצרפתיים באפריקה.
עתה קיבל מכתב מאת הנציב העליון הצרפתי בטוניס אשר הודיעו כי בא בדברים עם השלטונות במרוקו להתיר ליהודים לעבוד את עבודת הציונות.
ועל השפעת הציונות מספר " העולם " – מתאריך 28/12/1923 במאמרו " מארץ ישראל " – " התעוררות הלאומיות הולכת וחודרת יותר ויותר לארצות המזרח, ויהודים בני הארצות האלו שואפים לשוב לארץ המולדת הישנה-חדשה. יהודי הארצות המזרחיות ברובם עולים מתוך הכרב ברורה להשתקע בארץ ולחיות בה חיי עבודה "
יהודים רבים הגיעו לארץ שיראל בכל התקופות עקב לחץ כלכלי. דוד כהן מביא במאמרו מכתב של הגנרל מוריאל המציין את סיבת העלייה מפאס ומצפר ובגלל סיבות דתיות והאטב בעליות המסחריות בין יהודים למוסלמים.
האנשים אתם שוחחתי בעת הכנת העבודה, הדגישו א מצבם הכלכלי הטוב והיציב של משפחותיהם ועל העדר כל לחץ כלכלי שיכול היה לגרום לעזוב את מרוקו.
יצחק סבע ונתן אסולין סיפרו לי כי למשפחותיהם היה רכוש רב ועסקים נרחבים במרוקו. רכוש רב הושאר שם ואפוטרופוסים שמונו מטעמם המשיכו לנהל את העסקים ודאגו למשלוח כספים סדיר ורצוף לארץ ישראל.
משפחת סודרי לא השאירה אחריה רכוש, האב עסק ברוכלות זעירה, נע ונד בין הכפרים ומחליף דברי סדקית במצרכי מזון. הם לא נמנו עם עשירי הקהילה אולם מצבם לא היה גרוע. יחסיו של האב עם המוסלמים היו טובים. הוא היה ידוע ביושרו ולכן רצו רבים לסחור עמו. קיומה של המשפחה היה בכבוד ולא היו שום לחצים חיצוניים היכולים לגרום לאדם לעזוב את משפחתו וביתו ולעלות לארץ ישראל.
גם צבע וגם אסולין ציינו את היחסים הטובים והתקינים עם שכניהם המוסלמים ואת המצב הביטחוני היציב של כל הקהילה.
ר' דוד חסין – אנדרי אלבז וא.חזן-אֲהַלֵּל יוֹשֵׁב כְּרוּבִים
. אֲהַלֵּל יוֹשֵׁב כְּרוּבִים
הודאה. שיר מעין אזור בן יא מחרוזות ומדריך דו-טורי דו־צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב וכו׳.
משקל: שמונה הברות בטור.
כתובת: פיוט יסדתי ביום פקד ה׳ את עמו לתת להם גשם. סימן: דוד בן חסין.
מקור: א-כו ע״א; ק-כג ע״א.
אֲהַלֵּל יוֹשֵׁב כְּרוּבִים / לְתִפְלַת עֲבָדָיו נֶעְתָּר
הַמְּכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים / הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר
נָשָׂאתָ עָוֹן עַמֶּךָ
צוּרִי, בִּרְצוֹתְךָ אַרְצֶךָ
5- וְצִוִּיתָ עֲנָנֶיךָ
הָרִיקוּ עָלֶיהָ מֶטֶר
יוֹם זֶה נְפָשׁוֹת נִכְאָבוֹת
שִׂמְחוּ בְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת
כִּי בּוֹ זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת
10- וּשְׁחָקִים הִזִּילוּ מָטָר
דָּר בִּשְׁמֵי שַׁחַק וְרוּמָה
הִשְׁקָה אֶרֶץ הַנְּשַׁמָּה
מַיִם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
קוֹלוֹת אֱלֹהִים וּמָטָר
15- וְאֵד מֵהָאָרֶץ הֶעֱלָה
פִּלֵּג לַשֶׁטֶף תְּעָלָה
תִּתֵּן אֶרֶץ אֶת יְבוּלָהּ
כִּי הִמְטִיר ה' מָטָר
יושב כרובים: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ צט, א. לתפילת עבדיו נעתר: נענה לתפילת ישראל שביקשו על הגשמים. 2. המכסה… מטר: תה׳ קמז, ח. 3. נשאת עון עמך: לשון הפסוק תה׳ פה, ג. 4. ברצותך ארצך: ראה שם, שם. פסוק קודם:׳רצית ה׳ ארצך׳. 5. וצוית ענניך: הורית לעננים. 6. הריקו עליה מטר:הציווי שנתן ה׳ לעננים, והוא על דרך ׳גשם על הארץ יריקו׳(קה׳ יא, יג). 7.יום זה: ביום זה שבו ירד גשם. נפשות נכאבות: הנפשות המצטערות על עצירת המטר.הלשון ׳נפשות נכאבות׳ בא בשירו של האר״י ז״ל ׳יום זה לישראל׳ (טור 7). 8.ב<שם נדבות: על-פי תה׳ סח, י: ׳גשם נדבות תניף אלקים׳. 9. בו: בגשם. זורמו מים עבות: על-פי תה׳ עז, יח. העבים הורידו גשם שוטף. 10. ושחקים הזילו מטר: על דרך הכתוב ביש׳ מב, ח: ׳ושחקים יזלו צדק׳. 11. דד… ורומה: כינוי לקב״ה, שוכן שמים. 12. השקה: בגשמיו. ארץ הנשמה: הארץ השוממה והחרבה מעצירת המטר. 14. קולות אלהים ומטר: שילוב פסוקים משמי ט, כח ומשמ״א יב, יז, יח.15. ואד… העלה: על-פי בר׳ ב, ו. העלה: הקב״ה.
דּוֹדִי, הַשּׁוֹכֵן בִּמְעוֹנִים
20- חָנָן עַל שֵׁד אֱמוּנִים
הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים
שָׁאֲלוּ מֵה' מָטָר
בְּעֻזֶּךָ, אֶל מִתְנַשֵּׂא
מִכָּל צָרָה אוֹתָם תִּפְצֶה
25- הֱיֵה לִי מִסְתּוֹר וּמַחְסֶה
מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר
נְקֹם נִקְמַת בֶּן הַנִּתְעָב
וְגוֹאֲלוֹ יִרְכַּב עַל עַב
וְלֹא יִקַּח חֶרְפַּת רָעָב
30- כִּי לֹא יֶחְדַּל עוֹד הַמָּטָר
- 16. פלג לשטף תעלה: איוב לח, כה. חלק וחצה תעלה, מקום מעבר,לשטף, לזרם המים השוטפים. 17. תתן הארץ יבולה: על-פי וי׳ כו, ד ועוד. 18,כי… מטר: על-פי בר׳ ב, ה: ׳כי לא המטיר ה״. 19. דודי, שוכן מעונים: כינויים לקב״ה׳. 20. חנן… אמונים: חס וחמל על ישראל הנאמנים לו הנתונים בשד, באסון ובצרה. 21. העניים והאביונים: על-פי יש׳ מא, יז:׳העניים והאביונים מבקשים מים ואין, לשונם בצמא נשתה׳. 22. שאלו מה׳ מטר: זכ׳ י, א. במקור בלשון ציווי, וכאן ־ לשון עבר. 25. תפצה: תפדה ותציל. 27-26. מסתור… וממטר? על־פי יש׳ ד, ו: ׳ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר׳. 28. בן הנתעב: עמך ישראל שהם בניך, והגויים מתעבים אותם ומזלזלים בהם. 29. וגואלו… עב: על-פי יש׳ יט, א: ׳הנה ה׳ רכב על עב קל׳, כלומר יגיע במהרה. 30. ולא… רעב: על-פי יח׳ לו, ל: ׳לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים׳.
חוּשָׁה שַׂמֵּחַ אֶת לֵב דָּוֶה
וְתַלְמִי נְשִׁיָּה עוֹד רַוֵּה
שְׁלַח נָא נַגִּיד וּמְצַוֵּה
וּבָא לָנוּ כְּגֶשֶׁם מָטָר
35- סְמֹךְ אֹם עַל גָּלוּת נוֹשֵׂאת
בְּגֶשֶׁם אֲשֶׁר תּוּכַל שְׂאֵת
כָּאָמוּר יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת
אוֹצָרוֹ הַטּוֹב לָתֵת מָטָר
יַשֵּׁב עוֹד רוּחוֹ וְיִתֵּן
40- מַיִם לַעֲמוּסִים מִבֶּטֶן
הָאֵל אֲשֶׁר הוּא הַנּוֹתֵן
עַל פְּנֵי אֶרֶץ מָטָר
נַפְשִׁי, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי
תֶּעֱרַב לְךָ רִנָּתִי
45- וְתִזַל כַּטַּל אִמְרָתִי
יַעֲרֹף לִקְחִי מָטָר - 31. כי… המטר: על-פי שמי ט, לד. 32. חושה: מהר. לב דוה: את לבנו העצב מעצירת הגשמים. 33. ותלמי… רוה: הוסף והורד גשם שירווה וישקה את התלמים החרושים באדמה. נשיה: כינוי לארץ ולאדמה, על-פי תה׳ פח, יג. 34. נגיד ומצוה: גואל מבית דוד שימשול בעם ישראל על-פי יש׳ נה, ד. 35. ובא… מטר: על-פי הוש׳ ו, ג. הגואל ישמחנו ויעזור לנו כגשם שהוא חיים לעולם. 36. סמוך: חזק והקם. אום… נושאת: את האומה הישראלית הנושאת וסובלת את עול הגלות הקשה. 37. בגשם… שאת: בגשמי ברכה שאפשר לשאתם ולא בגשמי זעף. 38. כאמור: ככתוב בתורה. 39-38. יפתח… מטר: דב׳ כח, יב ויש להמשיך הפסוק: ׳לתת מטר ארצך בעתו׳. 40. ישב עוד רוח: יגרום לרוח שתנשוב שוב. 41.לעמוטים מבטן: כינוי לישראל, על-פי יש׳ מו, ג. 43-42. הנותן… מטר: על-פי איוב ה, י. 44. נפשי, רוחי ונשמתי: כינויים של חיבה ושל דבקות לה׳. והם שלושת החלקים של הנפש לפי חכמת הקבלה (זוהר ח״א, פג, ע״א). 45. תערב לך רנתי: שירתי ותודה זו תהא ערבה לפניך. 46. ותזל… מטר: על־פי דב׳ לב,ב.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Yigal Bin-Nun
Avec l’avènement de l’Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l’Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d’abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s’islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l’origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée. Aussi, la thèse défendue par l’historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d’origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l’origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l’évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d’Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israelites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.
Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l’inexistence d’un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c’est le fait qu’il ne fait que répéter ce qu’avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n’a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d’Israël et de Juda.Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d’évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l’existence d’un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel.
Durant tout le Moyen âge, l’Afrique du Nord et l’Espagne ne formaient qu’un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l’époque voyageaient facilement d’une communauté à l’autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d’Espagne et ceux de l’Afrique du Nord. Cependant, avec l’expulsion des Juifs d’Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim,les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l’on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grace à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d’espagnol dans le domaine lexical. Jusqu’au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les she’elot u-teshubot), certains termes de l’hébreu en espagnol, pour qu’ils soient mieux compris par le lecteur.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
ספרייתו של רבי יוסף בן-נאיים
ספרייתו של ר׳ יוסף היתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו. כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. והיו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים. וכנראה בעת פטירתו, הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי-יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספריה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי-יד לחוד.
שמע ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי-יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מארוקו, לאמריקה ולארץ ישראל. וביתו של ר׳ יוסף הפך לתל-תלפיות — שהכל פונים אליו, תלמידי חכמים ממארוקו וחובבי ספר ממארוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספריה. את כולם קיבל ר׳ יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים. שליחים רבים שהגיעו מהארץ למארוקו למטרות מחקר, ארגון עליה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של ר׳ יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים מסרו בכתובים את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.
ההדים על הספריה וחשיבותה הלכו והתחזקו, עד שפשטו שמועות כי המדובר בספריה של שלשים אלף! כרכים ויותר. גורמים שונים החלו להתעניין בה, ביניהם נשיא מדינת ישראל מר יצחק בן-צבי ז״ל ומכון בז־צבי, אשר ניסו לשכנע את ר׳ יוסף לעלות לארץ עם ספרייתו. ר׳ יוסף סירב למכור את ספרייתו, ואימרה אחת היתה שגורה בפיו, בי רק המות יפריד בינו לבין ספרייתו.
מתוך מכתב תשובתו לפרופ׳ מ׳ בניהו״, ושאלותיו הרבות של ר׳ יוסף על דרכי עלייתו וקליטתו, מקום קביעת מגוריו בארץ, על עתיד הספריה ועוד, נראה כי, ר׳ יוסף לא הבין מה היו דרכי הקליטה אז בארץ. גם החשש הכבד שכירסם בליבו, פן יקרה אסון בדרך לספריו, היקרים לו, כל אלה היו גרמא לדחות את ההצעה להעלותו ארצה. למרות אהבתו לארץ וערגתו אליה, ביטל את רצונו וטובתו מפני טובת ספריו. בסוף! ימיו עמד לעלות לארץ ואז החל בהכנות ולא עלתה בידו. לאחר פטירתו של ר׳ יוסף ביקשו גורמים ואישים רבים לשים ידם על הספריה ואוצרותיה, והחל משא ומתן לרכישה עם היורשים. לפי השמועה נטו היורשים להעדיף! את מכירת הספרים לגורמים מארץ ישראל שהיו מעוניינים בה, אך חששו מאחרים שרצו לקנות אותה, פן ילשינו על העיסקה לשלטונות, אשר בודאי לא היו רואים זאת בעין יפה.
לכן מכרו אותה לבית המדרש לרבנים בניו-יורק, אך שמרו לעצמם את החיבורים של אביהם. כשהגיעה תכולת הספריה לניו־יורק, רוכזו הספרים באחד המחסנים עד שיעברו עישון נגד עש, טיפול ורישום, בטרם יוכנסו הספרים למדפי ספרית בית-המדרש. דליקה שפרצה במחסן כילתה חלק מהספרים ופגעה באחרים. כר נתאמת למרבה הצער חששו של ר׳ יוסף!, במאנו לטלטל את ספרייתו פן יקרה לה אסון בדרך. אין בידינו רישום של הספרים וכתבי-היד, שהיו בספרייתו של רבי יוסף. פרופ׳ מ׳ שמלצר, פרסם את רשימת כתבי־היד הנמצאים כיום בבית המדרש מאוסף ר״י בן נאיים, ובה מאה ושלשים וארבעה ספרים.
ה. ר׳ יוסף ומשפחתו
באופן כללי ניתן לומר שלר׳ יוסף האירה ההצלחה פנים, יחסית למצבם של תלמידי חכמים במארוקו בתקופתו. הוא זכה ליהנות מיגיע כפיו כש״צ ומרביץ תורה, כסופר ושו״ב, ופרנסתו מעבודותיו היתה מצויה בריווח, דבר שאיפשר לו להתמיד בלימודיו ללא טרדות כלכליים, לחבר חיבורים, להרחיב את ספרייתו ולהעשירה בספרים רבים שאותם אהב. לא כן בתחום האישי והמשפחתי, ככל בני תמותה לא חסרו לו מצבי כאב, יגון ושכול.
בשנת תרפ״ט (1929) נפטר בנו שלמה בעודו כבן שבע עשרה שנים, לאחר שהתייסר במחלה קשה במשך חמש שנים. בשעת פטירת הבן היתה האם מאושפזת בבית חולים. היא נפטרה ממחלתה חמשה חדשים אחרי פטירת בנה בהיותה כבת שלושים ושמונה שנים. היא הותירה אחריה משפחה ברוכה: ארבעה בנים וארבע בנות, בתוכם תינוק בן שבעה חדשים. ר׳ יוסף! בחיבורו ״מלכי רבנן״, הנציח את זכרה ואת זכר בנו. תחת הכותרת ״מגינת לב״, הקדיש להם שני עמודים בדברים מליציים ונרגשים. בהם מקונן במרה ומתאר את עוצמת המכה שנחתה עליו בפטירתם.
מתוכם משתקפת דמותה שהיתה אשת חיל צנועה בהליכותיה. היא לקחה על עצמה את ניהול משק הבית והטיפול בילדים, כדי לאפשר לבעלה להתמיד בלימודו. היא גם נמנעה מלהרבות איתו בשיחה, כדי שלא לבטלו מתלמודו.
עם פטירתה ביקשו הבנים מאביהם לקבוע את תצלומה במצבת קבורתה, לפני שיקבלו את הסכמתו, הכין בנו שמואל שהיה לומד בצרפת את תמונתה אצל צייר אומן והביאה לפאם. ר׳ יוסף דן בחיבורו ״צאן יוסף״ בשאילה זו, והעלה שאין איסור בדבר מצד ההלכה. ואכן מנהג זה נפוץ בערי מארוקו.
אחרי פטירת אשתו נשא ר׳ יוסף אשה צעירה בשנים, אך בשל בעיות משפחתיות, גירשה ונשא אשה מבוגרת שהיתה לו קרבת משפחה עמה. שמה היה פריחה, כשם אם הבנים שנפטרה, כדי למנוע עגמת נפש מבניו, עמד והחליף! שמה לשם שמחה, שהוא למעשה תרגום השם פריחה לעברית. האשה שמחה טיפלה בו ובילדים, אר לא היו לו בנים ממנה. בשנת תרפ״ה (1925) ביקר באלג׳יריה בערים אוהראן, תמשונת ועוד. ובכל מקום שאליו הגיע שם לבו למנהגיו, ורשם כל מנהג שנראה לו מיוחד. בביקורו נשאל בשאלות הלכתיות שעמדו על הפרק. בהיותו בתמושנת נשאל אם מותר בבית הכנסת לנגן בשבת בפיאנו על ידי גוי, וכן נשאל משם אם מותר לערוך ערבי שירה וריקודים מעורבים, שמטרתם לגייס תרומות למפעלי צדקה וחסד. ועל שתי השאלות השיב בשלילה והאדיר בהן בתוכחות מוסר לחזק הפונים לשמור על מסורת אבות. ר׳ יוסח סבל מאבנים בכליות. בחשון הת״ש (1940) לאחר שסיים עבודתו בבית המטבחיים, בצאתו נתקלה רגלו בבור של ביוב ונפל, מעצמת הנפילה נשמטה זרועו ממקומה. במקום שיפנה לרופאים, בעצת בני משפחה הביאו לו אשה היודעת לעשות מסז׳ים, ולאחר שהכאבים הלכו והחריפו, הזמינו לו רופא אליל שיחבוש אותו (כלשון ר׳ יוסוי ״שיתעלל בי״). לאחר כחודש כאשר המצב הלך והחמיר, הובילוהו בניו לבית חולים שם עב ניתוח בכתף…
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן
ברית – מספר 23
מבט על קהילת ואזאן
כתב עת של יהודי מרוקו
בעריכת אשר כנפו
דן אלבו
חג המימונה בקהילת ואזאן
הניחוח [נשמה] הושג בשלושה דרכים: הזלפת מי תפרחת תפוזים על האורחים ״כאנו כאי רססו למאי זהאר עלא ליאף בלמרסא״. באמצעות הקטרת קטורת ״לעשירין כאנו כאי בכרו לענבאר פלמבכרא״'- ״העשירם נהגו להקטיר קטורת ענבר במתקני' קטורת שנקראו למבכרה״ הניחוח היה מדהים הענבר היה יקר ורק עשירים יכלו להרשותו לעצמם, אך היו סוגי י קטורת פחות יקרים שהמשפחות הפחות אמידות עשו בהם שימוש לאותה מטרה. הפריט השלישי בשולחן שתרם לניחוח הטוב סביב השולחן היו הפרחים. אשר לטעם [ללד־א], רוב הכיבוד על שולחן המימונה היה מתוק, החל בריבות מעשה בית, בשלל העוגות,' בפירות היבשים והטריים, בממתקים מעשה בית כמו הזאבן והשומשום ובממתקים קנויים דוגמת סוכריות ושוקולדים, וכלה בדבש. אך, העושר ומיצוי החוויה הקולינארית חייבו את קיומו של הטעם החמצמץ והמלוח. הטעם החמצמץ קיבל ייצוג באמצעות הלבן [לבן] והמלוח באמצעות, כל סוגי הקלויים שקדים, פולים, חומוס, בוטנים פיסטוקים וכד'.
אשר למראה [לביסטא], לסימבוליקה הויזואלית תפקיד משמעותי בסידור השולחן. לאור, תפקיד ראשון במעלה, על השולחן, הציבו פמוטים מנחושת עם נרות במגוון צבעים, כדי להוסיף צבע ולהאיר את הכבודה. המטרה הייתה להשיג את מירב הצבעים הקיימים בטבע באביב, לייצג את עושר צבעיו ככל שניתן. הצבע הלבן המסמל את האושר, השובע והטוהר, הודגש על ידי מיקום קערית הקמח במרכז השולחן ויוצג על ידי קמח, חלב, לבן, זאבן, ונרות שעווה לבנים. הירוק המסמל את פריון האדמה והתחדשות הטבע, יוצג ע׳׳י נרתיקי פול, שיבולי חיטה ומיני צמחים. בבית משפחת צרויה ובן זינו נהגו לקשת את הקירות בשיבולים ירוקות ולהניחן מאחורי מסגרות התמונות. כתום ע״י מעזון של תפוזים, מנדרינות, ראנג׳, ולימונים. חום מיוצג בתמרים בשלים, תאנים יבשות וצימוקים על גוניהם השונים.
צהוב על גווניו: פרחים צהובים, חמאה טרייה, שמן בקערית זכוכית שקופה ודבש הדרים. צבע אדום קיבל ייצוג בדרך כלל באמצעות וורדים אדומים שהמשפחות העשירות קבלו מגינות הנוי שטופחו בארמנות השורפה של וואזן שם היו וורדים בצבע לבן, צהוב, וורוד ואדום. בניגוד לוורדים של היום, הוורדים דאז היו בעלי ניחוח עז שמלא את חלל החדר. המשפחות שלא נהנו מיחסי קרבה עם השורפה קטפו פרחי בר באותו יום בשדות, או שקבלו אותם כמנחה על ידי מכרים מוסלמים. רק הצבע השחור היה מחוץ לתחום, נמנעו מצבע שחור, אין מניחים קפה על שולחן המימונה בגלל צבעו. לפיכך השתייה החמה המלווה את המופלטה היא תה או חלב בדבש או בקינמון. שתיית החלב או הלבן מסמלת את התקווה להתברך בייצוגיו המופשטים של הצבע הלבן, אושר, שובע, טוהר ומזל טוב. שמענו גם סברה ששתיית החלב היא מעין אקט לאקטאטיבי ) הנקה ) המסמל הנקה ולידה מחדש. הדג הטרי [ואפילו דג חי] בא להשלים את הסימבוליקה של הפריון והטוהר. ברבות מהמשפחות, האורחים לא התעכבו לטעום מהעוגות והריבות, אלא שתו כוס חלב או לבן בלבד, ברכו זה את זה בברכת החג המסורתית ״תרבחו ותסעדו״ והמשיכו לביקור בבית הבא. בבית אבי סבי ר׳ יוסף אלבו, משתש כוחו, בני העיר עלו אליו לרגל לקבל את ברכתו, שתו כוס חלב והמשיכו בסבב ביקוריהם.
בוואזן – במוצאי החג, רגעים אחדים לפני תחילת ההתכנסות או קודם בחול המועד, סוחרים מאזור קסאר אל כביר או מולאי בוסלהאם, נהגו להביא דגים ולמוכרם ליהודים. השכנים והחברים המוסלמים, ידעו מתי חל יום המימונה. אף הם תרמו את תרומתם ומילאו את תפקידם ב״הצגה". המוסלמים הביאו חלב על מוצריו – בעיקר חלב טרי ולבן חמצמץ שהיה אהוב במיוחד על בני המקום. מגדלי הבקר והצאן קבלו מעובדיהם הלא יהודים כדי חלב ולבן גדולים, ואנשים מן השורה באו לביתם ונטלו מהם לשולחן החג. מרדכי אלבו – סבי, נשיא הקהילה בשנים 1928-1932, נמנה על המעמד בשנים 1920-1960- מגדל בקר, צאן ודגנים ובעל חווה חקלאית כמו אנשים אמידים נוספים בקהילה דאג לאספקת חלב ולבן. ביום שמיני של פסח, עובדיו הביאו לביתו קנקני חלב ולבן טריים, אלה הונחו בקנקני חרס בגובה של כמטר [כאביה] במבואת הכניסה של הבית, וכל דיכפין בא ונטל. השתתפות הלא יהודים ב״הכנות למימונה״ קבלה ביטוי נוסף בהבאת הדגים, השיבולים הרי הפרחים למכריהם היהודים, או לחילופין בהסכמתם לכניסת יהודים לשדות החיטה שלהם כדי לקטוף שיבולים. יחסי יהודים ומוסלמים בחג המימונה קבלו ביטוי נוסף: למחרת נהגו חילופי מנחות בין יהודים והשורפה. בדרך כלל חילופי מנחות אלו התנהלו בין המשפחות האמידות והשורפה, אבל גם יהודים ויהודיות שקיימו קשרי עבודה עמם [תופרות שתפרו בגדים באגף הנשים של ארמונות השורפה, רוכלות יהודיות שמכרו בשמים, מוצרי קוסמטיקה, מוצרי סדקית, בדים לנשות השורפה והתיידדו אתן במהלך השנים] נהגו לשלוח מגש מלא מתוקים למכריהם והם מצדם גמלו במנחות שכללו בדרך כלל, שמן זית, ביצים, תרנגולות, פירות וכד׳.
ברית מס 27-ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
ד"ר אלישבע שטרית 
מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
הבסים לדיון בקשרים בין יהודי מראכש ליהודים שחיו באגפיה ולניתוח מערכת היחסים ביניהם הוא בהבנה של התנאים הגיאופוליטיים של האזור.
בדומה לערי הבירה העתיקות (פאס, מקנאם) נמצאת מראכש בפנים הארץ, במרכז מישור החאוז. אולם היא מרוחקת ומבודדת יותר מהערים הצפוניות, זוהי העיר הדרומית ביותר באפריקה הצפונית. עם זאת חלשה העיר על צומת דרכים חשובות העוברות במישור החאוז, אשר קישרו אותה עם אזור הסוס, אזור תפיללאת והרי האטלס הבינוני, מכוון אחד ועם ערי החוף הדרומיות סאפי, מזגאן, מוגדור) השוכנות על האוקיינוס האטלנטי, מכוון אחר . כמו כן היא נמצאת במרכז התחברותם של העמקים הגדולים של האטלס הגבוה ,שגם בהם עברו דרכים טבעיות (הובילו למאלי ומאוריטניה).
המיקום הגיאוגרפי והדרכים הטבעיות הפכו את מראכש מאז ייסודה לצומת דרכים ראשית לשיירות המסחר ולמרכז כלכלי חשוב לכל מחוז הדרום.
עד למחצית הראשונה של המאה ה י״ט שימשו הדרכים את שיירות המסחר הגדולות שעשו דרכן לכל חלקי הממלכה ואת מרבית השיירות שבאו ממרכז אפריקה אל ערי החוף הדרומיות וחזרה. בנוסף לחשיבות הכלכלית הייתה לעיר גם חשיבות פוליטית. מראכש היא אחת מערי הבירה העתיקות של הממלכה. בזכות אקלימה המדברי נהגו השליטים העלווים לשהות בה בחודשי החורף ובכך הם הפכו אותה לבירה החורפית של הממלכה.
במהלך המאה התשע עשרה – במיוחד מהשליש האחרון של המאה – סבל מחוז הדרום מאי יציבות פוליטית וממלחמות פנימיות תכופות. ראשי השבטים הגדולים של האטלס ( הגלאויי, הגונדפי, המטוגי) נלחמו אלה באלה, ואילו שבטי החאוז (במיוחד שבט הרחמנה) ניסו מעת לעת לפרוק מעליהם את עול הסולטן. מסיבות אלה הרבו הסולטנים להאריך את שהותם בבירה הדרומית וחלק מהם, כמו הסולטן מולאי חסאן (1873-1894) ישבו בה ישיבת קבע. בעקבות הסולטן באו להתיישב בעיר גם הקאידים הגדולים של האטלס. התפתחות זו הגבירה את חשיבותה הפוליטית של העיר ביחס למחוז.
אולם, המלחמות הפנימיות ערערו את הביטחון בדרכים והשיירות הגדולות שחצו לפנים את מראכש מצאו להן דרכים חלופיות- בטוחות יותר.
הערת המחברת : השיירות מאזור הסוס עברו ישירות לערי החוף האטלנטי. השיירות מתאפילאלת עברו לפאס נבלי לעבור דרך מראכש. אפילו הדרך הגדולה והישירה ממראכש לפאס, דרך טדלה, נזנחה בגלל המרידות .
כיבוש סודן בידי הבריטים, תפיסת טימבוקטובידי הצרפתים (1894) וסגירת נאות המדבר בטואט החריפו עוד יותר את המצב. כי מאז נפסקה כמעט כליל תנועת השיירות הגדולות שחצו את מראכש בדרכן ממרכז אפריקה לערי החוף ובחזרה. משמעות הדבר הייתה שעיקר הפעילות הכלכלית של העיר התמקדה במחוז הדרום והיא התבססה כמעט כולה על הקשרים שהתקיימו בין המרכז העירוני לבין הישובים הכפריים של הפריפריה.
הפריפריה של מראכש השתרעה על שטח גדול מאוד, מעל לשליש משטחה של הממלכה. היא כללה אזורים גיאוגרפיים מנוגדים זה לזה: המישור (מישור החאוז); ההר (הרי האטלס הגבוה והבינוני) ; הערבה (ערבות אום א רביע) ומבואות הסהרה. מאחר שכל אחד מהאזורים מתאים לסוג מסוים של גידולים שימשה העיר מרכז גדול שבו החליפו הכפריים את סחורותיהם אלה עם אלה.
להלכה נמצאו העיר והמחוז תחת שלטון המחזין, הכפופים למרות הסולטן. למעשה, רק מראכש והאזורים הקרובים לה (דמנאת, אוריקה, אסני, נטיפה) היו כפופים למרות זו ואילו שטחים נרחבים היו בבאלד אל סיבא- אזורים שפרקו מעליהם את עול הסולטן. מאפיין בולט אחר של העיר ושל הפריפריה קשור בהרכב האוכלוסייה המוסלמית. האוכלוסייה הזו לא הייתה הומוגנית אלא כללה כמה יסודות: ערבים נוודים, שהתפרנסו מגידול צאן( ישבו בעיקר במישור ובערבות); ברברים תושבי האטלס, שפרנסתם הייתה על החקלאות והמלאכה הזעירה ונוודים מהסהרה. אליהם נוספו במשך השנים כושים מסודן וממאוריטניה. תושבים אלה לא שלחו ידם במסחר בכפריהם. יתר על כן, גם אחרי שהעתיקו את מושבם לעיר הם שמרו על אופיים הכפרי והמשיכו להתפרנס בעיקר ממלאכה ומחקלאות זעירה וכמעט שלא שלחו ידם במסחר. כלומר, במראכש – העיר שריכזה עד ראשית המאה העשרים את מספר האוכלוסין הגדול ביותר במרוקו- נעדר יסוד בורגני מוסלמי העוסק במסחר.
לתנאים הגיאופוליטיים, שעל עיקריהם עמדנו לעיל, היו השלכות על הקשרים בין יהודי הבירה הדרומית לבין יהודי המחוז והם עיצבו, במידה רבה, את אופייה של מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם בתחומי החיים השונים.
הערת המחברת : מימי הסעדים (המאה ה 17) ועד למאה העשרים חולקה מרוקו לשני חלקים: בלאד אל מחיזן ובלאד אל סיבא.בלאד אל מחזין היוו את מרוקו הרשמית וכללו את כל אדמות הקהילה המוסלמית, שהיו כפופים למסי הקרקעות. באזורים אלה ישבו בעיקר השבטים הערביים. בלאד אל סיבא כללו אזורים, שלהלכה היו בשליטת הסולטן. אבל למעשה הם שמרו על עצמאותם וניסו להסיג את גבולה של בלאד אל מחיזן
ברית מס 29- צמרת רבקה-אביבי תיטואן – ירושלים – פתח תקוה " נתיבי עם " הרב עמרם אבורביע
צמרת רבקה-אביבי
תיטואן – ירושלים – פתח תקוה
" נתיבי עם " הרב עמרם אבורביע
מאמר זה הוקדש לזכרו של עמרם ( עמי ) בן יוסף אביבי ( אבורביע ) ע"ה – תש"ח – תש"ע
המחברת היא נכדת הרב עמרם אבורביע
תולדותיו
הרב עמרם אבורביע הידוע גם כ״חכם עמרם" וכ״רבי עמרם חסידא", נולד בתיטואן שבמרוקו, י"ז באדר תרנ״ב (1892) הוא היה בנם של הרב שלמה אבורביע\ ויוכבדלבית כלפון.
הערת המחברת : שם המשפחה " אבורביע " מקורו בערבית, בתרגום לעברית הפירוש : אבי האביב – אבו – אב, רביע – אביב, שבלי הקמה בירקותן, אביב עשיר במרעה, ירק, יורה.
מצד אביו, הוא מתייחס למשפחת אבורביע ממגורשי קסטיליה שבספרד, ומצד אמו למשפחת הרבנים יצחק בן יעקב כלפון. בהיותו בן ארבע-עשרה שנים, הקדים את הוריו ואחיו כשעלה לארץ ישראל בשנת תרס״ו(1906), עם סבו הרב יוסף אבורביע וסבתו ביליידא. על המסע לארץ הוא סיפר, שמתיטואן נסעו לעיר הנמל טנגייר, ממנה הפליגו באנייה לאלכסנדריה במצרים, שם החליפו אנייה והפליגו ליפו. לירושלים עלו ברגל, המשפחה קבעה מושבה בעיר העתיקה.
הרב יעקב בן יוסף כלפון מתיטואן מרוקו מחבר הספרים :
דורש טוב
ויעמידה ליעקב
חסד ה'
יגל יעקב
משפטים צדיקים
נגד מלכים
רנו ליעקב שמחה
ספר ינוקא דבי רב
הערת המחברת : עלייתם ארצה של יתר בני המשפחה : בשנת תרע"ג – 1913 עלו הוריו ואחיותיו, אחיו שנותר בתיטואן לרגל עסקין, עלה עם בני ביתו בערוב ימיו, בשנת תשכ"ד – 1964.
תלמודו
בילדותו בתיטואן למד עמרם בבית מדרש, שהיה לאביו שנקרא 'מדרש שלמה', עם עלייתו חבש את ספסלי ישיבת ׳טובי ישבעו׳ של עדת המערבים בירושלים, תוך כדי כך שלח ידו במלאכת סת״ם ותמך בסבו ובסבתו, בשנת תר״ע (1910) סיים לימודיו. עיקר תורתו רכש מהרב יוסף חייס הכהן, ששימש ראב״ד ונשיא לעדת המערבים בירושלים. הרב עמרם הגדיר כך את דרכי ההוראה ומשנתו של מורו:…״ שידוע לכל אליה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו כמה היה מעמיק בניתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רהב, ובזכרונו חי חידודו ופלפולו חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור… ״. בהמשך, עבר ללמוד בישיבת ׳פורת יוסף,. רק בשנת תרפ״א (1921) כשהוא כבן 29 שנים, הוסמך לרבנות ולדיינות על ידי מורו הרב יוסף חיים הכהן. עד אז סרב לקבל את ההסמכה לרבנות אלא רק כשיסיים גם את חוק לימודיו והכשרתו לתואר דיין.
מורו, שהעריך את תלמידו על תפיסתו החדה והליכותיו הנעימות, השיאו לבתו הבכורה, רבקה לבית כהן בחי סיון תרע״ט (1918) (נולדו להם 5 בנים ובת).
הוראה, רבנות ופעילות ציבורית
פעילותו הייתה ענפה ובאה לידי ביטוי בכמה רבדים, הפרט, הקהילה והלאום. בישוב השכונות החדשות במערבה של ירושלים, בשנת 1914 הוצב כמועמד בבחירות לועד שכונת 'אוהל משה,.
בשנת תרפ״ז(1927) עברה משפחת הרב עמרם לשכונת" נחלת אחים " החדשה במערבה של ירושלים. באותה שנה נחנך בשכונת הנחלאות בירושלים בית הכנסת ובית המדרש " אור זרועי ", שהרב עמרם, הקים ועמד בראשו, נציין, שבעבודת הבנייה השתתפו רק פועלים יהודים "עבודה עברית" עובדה, שזכתה להדגשה מיוחדת בעיתונות של אותם ימים
הרב עמרם שילב רבנות ומלאכה. לפרנסתו, בשותפות עם ידידו הרב יוסף שלוש, שהיה ראש עדת המערביים, הקימו בית מסחר שנקרא 'בית מסחר הגדול של ספרי תורה סת״ם הרב עמרם אבורביע רשותי בעיר העתיקה, מאוחר יותר הועתק משכנו לשכונת מחנה יהודה. בין היתר עסקו בהוצאה לאור של ספרי קודש, מחיבוריהם של חכמי הדור ובמשלוח ספרי תורה לקהילות בצפון אפריקה ולגלויות נוספות. במקביל שמש כר"מ בהוראת התלמוד ונושאי כליו בישיבה הגדולה 'פרדת יוסף׳ שבעיר העתיקה, הסמיך רבנים, שוחטים ובודקים. באדר תרפ״ט (1929) נבחר לועד הפועל של ועד עדת המערבים בירושלים. במסגרת זו דאג למילוי צרכיהם המרובים של בני העדה, שהיו במצוקה קשה, לרווחתם ולכלכלתם, לאחזקת מוסדות החינוך והדת, השגת תקציבים מארגונים וממוסדות יהודיים בארץ ובחו״ל. גם פעל אצל רשויות השלטון המנדטורי למען הקהילה, למשל לשחרור אסירים מכלאם. הירתמותו לעזרת הנזקקים, במתן בסתר של תמיכות, פירעון חובות שלאנשים פרטיים, מעשים שהיו מעבר לתוקף התפקידים שנשא בהם. בשנת 1930 נמנה בין ראשוני מייסדי שכונת 'בית וגן' בירושלים המערבית, שרכשו חלקות יחד עם משפחות נוספות. הרב עמרם היה מקובל גם על ערביי העיר העתיקה, שהביאו לפתחו מבעיותיהם, מינוהו לבורר בסכסוכיהם וסמכו ידיהם עליו בענייניהם עם שלטונות המנדט. כחבר ועד העדה המערבית, חתם על מינויי שד״רים לשליחויות בחו״ל. הרב עמרם היה פעיל בארגון הבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית בינואר שנת 1931. בשנת תרצ״ד (1934) נשלח הרב עמרם למרוקו כשד"ר בנין ושד״ר 'כולל נהוג של עדת המערבים' בירושלים, שם שהה למעלה משנה. משנת תש״א (1940) שמש מגיד שיעור ומראשי ישיבת 'שערי ציין' בעיר החדשה, באותה תקופה נתמנה על ידי הרב כן ציון מאיר חי עוזיאל כרב ראשי לשכונות הנחלאות. בשנים תרפ״ד-תשי״א (1924-1951) שימש הרב עמרם, דיין בבית הדין של עדת המערביים בירושלים, בראשות הרב כן ציון אברהם קואינקה, לצידם של הדיינים הרב שמואל עזראן, הרב שלום אזולאי והרב יוסף שלוש.
בשנת תשי״א (1951) נבחר הרב עמרם אבורביע על ידי הרבנות הראשית לישראל, בראשותם של הראשון לציון בך ציוך מאיר חי עוזיאל, והרב יצחק הלוי הרצוג לחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, ולכהונת רב ראשי לעדה הספרדית בפתח-תקווה לצד עמיתו הרב הראשי האשכנזי הרב ראובן כ״ץ. בין השניים התפתחה ידידות אישית, שררו ביניהם אחווה ושיתוף פעולה. בשנת תשט״ז (1955) קבל הסמכה לשמש כדיין אזורי, החתומה על ידי הרבנים הראשים לישראל הרב הרצוג והרב נסים זכר צדיקים לברכה. עם פטירתו של הרב כ״ץ שמש הרב עמרם כרב ראשי יחיד בעיר, הנהיג את הציבור בדרכי נועם, התחבב על בני כל העדות בשל הנהגותיו, ידענותו בהלכה וצניעותו.
ציונות
הרב עמרם היה ציוני פעיל ומובהק, עוד טרם הקמת המדינה, נטל חלק במאבק היישוב בארץ. במאורעות תרפ״ט (ב 22 בספטמבר 1929) נעצר על ידי שלטונות המנדט בגין חשד שווא, שהשתתף בהצתת בתי ערבים הסמוכים לשכונת 'נחלת אחים׳ בירושלים, הוא שוחרר בערבות. בשנים 1948-1943 ועוד קודם, היו לו קשרים עם מחתרת ההגנה, סייע בהעברת נשקים מביה״ס החקלאי, שליד רמת רחל לשכונת נחלת אחים, שגבלה בכפרים הערבים שיח' באדר. במלחמת השחרור כיון, שהיה מבוגר מדי, התגייס לימשמר העם' בראשותה של הגברת רחל ינאית בך צבי, בתפקידו שמר לעיתים קרובות במחסום, שבכניסה המערביתלעיר החדשה ירושלים (היום שכונת רוממה). בניו נמנו על הנוטרים, חברי מחתרות ובהמשך שרתו בצה״ל.
יחסו למדינה ולציונות מתבטא גם במשנתו, "בדרשה שנשא ביום העצמאות תשכ״ה, שנתיים לפני פטירתו, סיפר הרב אבורביע את סיפור הקשר בין עם ישראל לארצו, מן התנ״ך דרך הציונות המדינית ועד ליום העצמאות: "ארץ ישראל נתנה א־לוהי ישראל בברית עולם לעם ישראל, ככתוב בתורת ישראל… ארץ ישראל היא מולדתנו, שאליה אנו קשורים בעבותות בל ינותקו שיסודם מראש אומתנו אברהם אבינו, ובה התנחלנו ובנינו בה בית נאמן. וגם כאשר גלינו מארצנו שמה נקרא עלינו ״ ארץ ישראל", בתוקף הזכות הנצחית של ההשגחה העליונה וייעודה. ועם ההצהרה הידועה, הצהרת בלפור, קיבלה זכות זו הנצחית את אישורה מפי חסידי אומות העולם. וכה היה דברו של המלך גיורג, החמישי אל ד"ר ויצמן: "מובטח בתורת ישראל שעם ישראל עתיד לשוב לארץ ישראל. אני תקוה שמעשה עליון זה יתגשם על ידי מלכותי'….ובעבור 'שלושים לכוח' מהצהרה זו, ירשנו את הארץ בדמים, תרתי משמע. וזה לנו שבע עשרה שנה, שאנו חוגגים בהוד ותפארת יום העצמאות של מדינת ישראל, והוקבע ליום תפלה והודיה על הנס הגלוי שנעשה לנו בתקופה כה מזהירה ומאירה"" דברים אלו עולים בקנה אחד עם דגשים המצויים בדרשה ליום העצמאות, שנשא הרב אבורביע כמה שנים קודם לכן, בשנות החמשים או בראשית שנות הששים. בפתח הדרשה אמר הרב אבורביע את הדברים האלה:
"דוד המלך צפה ברוח הקודש על יום חג העצמאות, ועליו אמר הפסוק הזה" יזה היום וכו' (תהלים, קי״ח, כ״ד), שהתכוון במלים האלה על הפסוק הכתוב בתורה: 'היום הזה נהיית לעם' (דברים, כז, ט). ומצווה אותנו לגיל ולשמוח בו. שזו מחובתנו להודות ולשבח לה', שזיכנו לראות במו עינינו חסדים גדולים שהפליא לעשות לעמו ולארצו.: תכנון המדינה וביסוסה, ומימוש חזון התקוה שפעם בלב כל יהודי בשל שנות חייו ובכל תקופות נסיונותיו". דברים אלו ראויים לעיון. אם דוד המלך צפה ברוח הקודש את יום העצמאות, משמע שעצמאות ישראל בתש״ח לא היה ארוע היסטורי מותנה, אלא יום שנועד לגדולה ולקדושה מקדמת דנא ומתגלה כאותו אירוע שאליו התייחס ה"הלל, מראשיתו"
את זיקתו המיוחדת של הרב עמרם לירושלים דדהבא הוא בטא במו מלותיו "מחמת חיבת ירושלים הממלאה את כל חדרי בטני", מחשבתו תמיד נישאה לירושלים וגם כשהעתיק מקום מגוריו, לרגל כהונתו כרב לעיר פתח תקווה, תמיד נשא את נס ירושלים, בדרשותיו, בחיבוריו התורניים- כשליקט ואצר ממנהגי ירושלים, בסידור התפילה- שהתקין עם מנהגי ירושלים ובחזונו, ראה לנגד עיניו את שחרור ירושלים. יחסו לצה״ל מתבטא בתפילה מיוחדת, שחבר לרפואת חיילי צה״ל הפצועים השוכבים על ערש דווי, מאז שחרור ירושלים יש הנוהגים לאומרה ביום ירושלים וראוי לאומרה גם בצוק העתים.
הערת המחבר : : במשנה אבות ה' בא, מאפיין יהודה בין תימא גילים שונים של האדם: על גיל שלושים הוא אומר'בן שלושיםלכוחי. מחברנו משתמש בביטוי זה כאן כדי להתייחס למה שאירע שלושים שנה לאחר הצהרת בלפור, היינו הקמת מדינת ישראל. יש לזכרו שעל פי הלוח העברי ניתנה הצהרת בלפור בשנת תרע״ח שלושים שנה לפני תש״ח.
חיבוריו
המהדורה הראשונה של ספריו נתיבי-עם יצאה, בשנים תשכ״ד ובתשכ״ו, ומאז זכו חיבוריו למהדורות נוספות, גדולי ישראל כבדום בהסכמותיהם ביניהם נמנו: הרב עובדיה הדאיה, הרב עזרא עטיא ראש ישיבת פורת יוסף ירושלים, הראשל״צ עובדיה יוסף, הראשל״צ אליהו בקשי-דורון, הרב שאר ישוב כהן הרב הראשי לחיפה והראשל״צ שלמה משה עמר.
נתיבי-עם החיבור הא', שורשיו שתולים בשיבה לציון ובאירועים המדיניים בארץ ובעולם. בעקבות גלי העלייה, התעוררה השאלה כיצד ינהגו בני עדות ומסורות שונות, ככור היתוך או כקיבוץ גלויות, ברמת הפרט וברמה הלאומית, בשאיפה ובכמיהה לאוהלה של אחדות. הראשל״צ צמ"ח עזיאל, הציע שתי דרכים, האחת, פתרון בהסכמה ובפשרה, והשניה, לוותר על מנהגי העדות הקמאיים ולאמץ מנהג ירושלים. מכאן נדרש להאיר ולהסמיך את מנהג ירושלים, נתיבי-עם פרי עיון במגוון של ספרים ולצד היכרותו האישית של רב עמרם את אורחות החיים בירושלים, הוא קיבץ בחיבורו מנהגי ירושלים ומנהגי בית אל, בירורי הלכות ותשובות סובב סימני שולחן ערוך: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט. נתיבי- עם היה לכתובת ולמפת הדרכים לכל המבקש לברר במנהגי ירושלים, ומצוטט בחיבוריהם של גדולי ישראל אשכנזים וספרדיים. בעזבונו נמצאו התכתבויות, ביניהן משא ומתן בענייני תורה עם רבנים בארץ ובגולה. מאמרים ושו״תים פרי עטו פורסמו בכתבי עת תורניים של תקופתו כמו'קול התורה',
בחיבורו הב׳ נתיבי-עם דרשות באים כשישים דרושים, על הלכות, מוסר, אגדה, חינוך ואהבת ישראל וארץ ישראל, שנישאו על ידי המחבר במהלך חייו, ונאספו ממחברותיו, החל משנת תער״ב(1912) ועד ימים אחדים לפני פטירתו.
עוד מספריו: תרגום ללאדינו של הספר "שבחי חאר״י", עריכה והוצאה לאור של ספר השו״ת "ויכלכליוסף" לרב יוסף חיים הכהן, חיבור כתב היד לסידור "רינת ישראל" – סידור התפילה לספרדים ולעדות המזרח עם מנהגי ירושלים, ערך שלמה טל, הוצא לאור ע״י בני המחבר לאחר מותו בשנת תשכ״ח.
מפעלים ומקומות להנצחת שמו: בתי ספר 'נתיבי עם' ברשת החינוך התורנית מדעית אמי״ת, רחובות בערים: ירושלים (רח' נתיבי-עם) ובפתח תקווה, בשכונת עין-גנים (רח׳ אבורביע), בית מדרש נתיבי עם בבאר שבע, קרן מלגות ע״ש אבורביע לתלמידים מצטיינים, עמותת "נתיבי-עם" ע״ש אבורביע לרכישת ציוד לפעילות הצלה.
לא נשלמה שנה מפטירת רעייתו רבקה ממחלה קשה, והרב עמרם אבורביע נלב״ע ב-ז' בטבת תשכ״ז(1966) ונטמן לצדה בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.
הערת המחבר : בהקדמה שכתב הרב עמרם במהדורה קמא של ספרו, תשכ״ו: "שקדתי לאגור בנתיבתי המנהגים שהוקבעובירושלים הקדושה ע״י מייסדי הישוב הראשון בארץ, שבדרך כלל טעמם ונמוקם עמם, שלהם נהירים שבילי דרקיעא. ובדורנו זה כמעט שכחו רובא דעלמא את תכנם ומהותם… על כן… אספתי מספרי דבי רב לקומי בכל מקום שמצאה ידי זכר למנהג ציון עיר קודשנו."
סוף המאמר
ברית מס 30 -" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
רבי יוסף היה הראשון שהקים במוגדור בית-ספר לבנות וקרא לו"עוז והדר", בכך הוא חסם את המשך התפשטות המיסיון האנגליקני שהיתה לו השפעה רבה על בנות הקהילה היהודית, והעמיק את אחיזתו בה באמצעות חברת Jewish Missionary Intelligence. על זה הוא כותב ־"לאגודת אחים" האנגלית: "…אשר ראוי לנו להודיע למעלתם כדי שיהיה לכם ידיעה שכל הנערים והנערות אשר היו נטמעים בבית המסיתים במחננו זה, ברוך ה', כולם הרחיקו מעליהם דרכם, וקהלינו משתדלים להתחיל לייסד להם בית-ספר חדש לנערות, ועזרנו משמים". במקביל הוא כותב לאדולף כרמייה, נשיא "אליאנס" בעת הזאת, ומודה לו על העזרה הכספית בפתיחת ב־ת הספר ותמיכתו באביונים. בהזדמנות זו הוא פונה גם לסולטאן, שלאור מצבם הכלכלי הקשהבה שרויים יהודי הקהילה, הוא מבקש שיחזירו להם 25% מסה״כ המס שנגבה, כצורך תמיכה בעניים, ואכן תשובתו של הסולטאן הייתה חיובית.
לזכותו של ר׳ יוסף יש לזקוף גם את מיסוד בחירת וועד הקהילה. לצורך זה הוא נעזר ברי חיים בן־שימול, איש בעל נסיון בארגון קהילות, שהוזעק במיוחד מטנגייר, וביחד כינסו את הקהל וקיבלו מהם את הסכמתם לבחירות בהצבעה. לנשיא ראשון נבחר יעקב בן-יוסף אפריאט ולסגנו נבחר ר' עמרם אלמאליח, אחיו של יוסף. למזכיר נבחר אהרן אלמאליח ולגזבר ישועה בלישה בה באותה עת, פעל לביסוסה והרחבת פעילותה של חברת הספנות הצרפתית "Paquet", שהיה אחד מבעלי מניותיה יחד עם משפחות קורקוס, אפריאט ואוחנה.
ר' יוסף נפטר בלונדון בשנת 1886 והוא בן 77 שנים, וכל עסקיו עברו לבנו בכורו ראובן שנולד לו בשנת 1835. רעייתו של ר' יוסף, שמחה, נפטרה בנובמבר 1887 במוגדור, שם גם נקברה.
בשנת 1870, עשר שנים אחר היווסדה, נקלעה "אליאנס" למשבר כספי שאיים למוטטה, ויחד עמה גם את שאר הקהילות היהודיות. לאור זאת, הועלתה הצעה לאחד כוחות בין החברות שבצרפת ואנגליה, והוקמה חברה זמנית בשם: Anglo-Jewish Association in connection connection with the Alliance Israelite Universelle. החברה פעלה זמן קצר מאוד, ופסקה. אחר התארגנות קצרה, "אליאנס" התאוששה מהמשבר ומייד שלחה למוגדור את מר פיקסיוטו(Fixioto) כשליח מטעמו של הנשיא כרמיה. זה דיווח על מצבם של היהודים כסובלים מדלות, עוני וחרפת רעב. התרופה היחידה שהציע להבראתם הייתה, חינוך באמצעות לימודי חול ומלאכות, בצד לימודי הקודש. הוא ציטט מ״פרקי אבות": "תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון".
כאמור, ממשיך דרכו של ר' יוסף היה בנו, ר' ראובן, שירש את מקומו של אביו כסגן הקונסול האוסטרו-הונגרי במרוקו. הקונסול ישב במושבה הדיפלומטית בטנגייר, וראובן שכן במוגדור, כיתר שאר הנציגויות הדיפלומאטיות. ראובן היה בחור תמיר ויפה מראה, וכדרכם של הדיפלומטים, חבש תמיד לראשו צילינדר ומקל ביד, כדרך האצולה האנגלית. ליד ביתו הוצב שומר חמוש מטעם השלטונות, ובפי יהודי העיר היה נקרא "סניור ראובן". ראובן הרחיב את עסקי המסחר המשפחתיים והיה פעיל בחיי הציבור של הקהילה. בשנת 1865 נבחר לנשיאה במקומו של יעקב בן-יוסף אפריאט, וכיו״ר הייקונסיסטואר" (מועצת-החכמים או המועצה הדתית) והוא בן קרוב ל-32 שנה בלבד. הוא נודע כרב וכאיש חכם ומשכיל, הבקי מאוד בתורת ישראל. שלט בשפות רבות ביניהן, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, ערבית ועברית. ראובן תרם מכספו למען עניי הקהילה ובעיקר למען ילדיה, והיה מעורב מאוד בחינוכם. דאג לשפר את חזות המלאח, ועמד בקשרים עם "אגודת-אחים" הלונדונית שנוסדה כמקבילה לכי״ח, ואף נבחר בשנת 1892 כנשיאה במוגדור. בגלל פעילותו להרחבת המסחר בין מרוקו לספרד, זכה בשנת 1899 לתואר׳אבירות ספרדית Caballero de la Real orden de Isabel la Catolicao, בעקבותיה זכה בשנת 1905 באזרחות ספרדית.
ברית מס 31- תפילאלת..מלאח מעדיד
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
מלאח מעדיד
בקצאר מעדיד, גרו לפי דבריו של עסאס-השוער של קצאר מעדיד היהודים הבאים:
איגו – חדאד(חרש ברזל)
בחיא – נג'אר (נגר)
סלימאן – היה מתקין רובים ומעטר אותם.
ברהם וווילד בחיא – בנאי,
ברהם בוהלאלא חזן ובנאי,
בריהמון – סוחר
שלום – צורף בזהב וכסף,
מכלוף וווילד בייח – נגר,
אחיו יעקב – נגר,
אולאד הרון – סוחרים,
מסעוד – פלאח שהיו אדמות בבעלותו.
יעקב – נגר,
מכלוף וןווילד עישא – סוחר
, ברהם ואחיו בחיא – בנאים,
הווירין – הרון – ארבאט.
האיפורמנט מספר שבשנות השלושים, החלו היהודים לעזוב את המלאה ולעבור לארפוד. אלה שנותרו בו, עלו בשנות הששים לארץ. לכל יהודי שגר במלאח, היה 'נותן חסות מקומי', וזו הפעם הראשונה ששמעתי על חמולות שנתנו חסות ליהודים. שלושת החמולות המרכזיות במלאח מעדיד שהעניקו חסות ליהודים היו: אלעבאדלה, אלמקאבר, ויתוע'ייאן.
בית הקברות של מעדיך
רובו הרוס בשל שיטפונות. על חלקו הערבים בנו גרנות, אך מזהים היום מתחמי קברים. לא נמצאה בו אף אבן כתובה. שטחו בערך כארבעה דונם. הוא שוכן ליד אלרמלאת בו עאיש על הגדה הצפונית של ואדי זיז.
מלאח זריגאת
שוכן כ-26 קילומטרים מזרחית לארפוד וכ-45 קילומטרים דרומית לקצאר אסוק נשטף ב-1965. המוקַדָם, סיפר לי שהוא זה שהעיר את התושבים לקול שאון המים והוציא אותם מתוך בתיהם וכך ניצלו. הוא זוכר את היהודים שגרו כאן והוא מונה אותם אחד לאחד:
אישו עלו – סקאק (יוצר כלים מכסף) אחרון היהודים שעזב את המלאח. בראהים בל חילה – בעל חנות.
דאוד בן סעדיה – בעל חגות.
יוסף בן יחיא – נגר, יוצר דלתות וארונות.
משה ווילד קריקש – מקיז דם.
עלא – נגר
בראהים מאיית יוסף – סוחר בסוכר ותה.
איגו ווילד מרימה – סוחר.
ווילד ארוויביז – סוהר
. בן שושו – מקיז דם.
יוסף – היה חזן ובנו הנגר.
הזן בו סמטה – היה מגיע מארפוד ושוחט ליהודי המלאח.
ווילד אמסיעד – בנאי.
בית הקברות של זריגאת
הוא שוכן סמוך למבנה הרוס אשר שימש כחוות השבחה של פרכות ועגלים. הוא הרוס עד היסוד והמקומיים נוטלים ממנו אדמה לבניית בתיהם ובכך הם חושפים את הקברים עד יסודם ללא כל נקיפת מצפון. ילדים שהתקהלו סביבי הביאו לי אבן מצבה אותה ניפצו יום קודם לכן ובעבודת פאזל הם שבו וחברו את החלקים זה לזה. ועליה היה כתוב:
זאת מצבת היקר
משה בן יהודה הן
אליקים שנלס״ע יום ששי
מראות בצדק לפ״ק
בש״ק עשרים לחו' ניסן שנת
תנצב״ה(126 שנה)
על אבן שנייה שהובאה על ידי הילדים היה כתוב:
זאת מצבת קבורת
היקר יחיא בן יוסף הן
אביטבול נלב״ע ביום
ששי בש״ק יט לחודש
מר חשון שנת התרל״ב תנצב״ה(1872)
סיכום
בניגוד לדעות הרווחות אצל חוקרים הטוענים שההתיישבות היהודית במרוקו הייתה לאורך חופי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, ההתיישבות היהודית במרוקו שהחלה לאחר חורבן הבית הראשון, התבססה להערכתי בנאות המדבר של הסהרה, בוואדי דראע ווואדי תאפילאלת. עדות לכך מצאתי בבתי קברות יהודיים שהיו פזורים בדראע ובתאפילאלת והתאריך הקדום ביותר המופיע על כמה מצבות שנמצאו בקצאר אסוק היה שנת ט"ל.(1279) ואילו בשאר בתי הקברות הפזורים ברחבי מרוקו, התאריך הקדום ביותר לא עלה על ארבע מאות שנה. היהודים שהגיעו למרוקו אחרי חורבן הבית הראשון היו בעלי מלאכה מסורתיים שמלאכתם נדרשה על ידי פלאחים מקומיים: חרשי ברזל וחרשי עץ שהתקינו מחרשות וכלי עבודה. בנאים – שסייעו בבניית בתיהם של המקומיים, וכן סנדלרים, רצענים, מעבדי עורות וצורפים בזהב, כסף ונחושת. האזור שבו התקיימה החקלאות העתיקה ביותר במרוקו היה וואדי דראע ומאוחר יותר התפתחה חקלאות שלחין לאורך וואדי תאפילאלת.
מן הסתם, רוב עובדי האדמה התרכזו לאורך נאות המדבר הללו והיהודים שהגיעו אחרי החורבן, הוזמנו על ידי מנהיגי השבטים הברבריים לבוא ולחיות בקרבם ובכך הם מלאו את החלל שהתאפיין בביקוש עז לבעלי מלאכה מסורתיים שסייעו לקידום החקלאות באזורים הללו. כיוון שהיהודים ידעו גם קרוא וכתוב, וגם לחשב חשבונות, הם הפכו לימים לסוחרים ששינעו סחורות אל הערים הגדולות. כיון שנאות המדבר הללו היו סמוכות לליבה של אפריקה, היהודים עסקו גם במסחר בתבלינים, במלח, ובמתכות יקרות.
העיר ריצאני הנחשבת לבירת חבל תפילאלת יושבת על שרידיה של העיר האגדית סיגיילמאסה שהייתה עיר ואם קדומה בלב הסהרה המרוקאית שבה חיו גם סוחרים יהודיים שניהלו את שיירות המסחר הקדומות שנעו ממדינות אפריקה למרוקו. מדרך הטבע, חבלי הסהרה הדרומיים היו מנותקים מהשלטון המרכזי ונוהלו על ידי מנהיגי שבטים שנלחמו אלה באלה והיהודים מצאו את עצמם כמיעוט חסר ישע שלא נקט צד במלחמות האלו. מכיון שכך הם נדרשו לנותני חסות מקומיים שהבטיחו את שלומם בעתות מלחמה.
באין שלטון מרכזי, כששבטים נהגו לפשוט זה על זה, מנהיגיהם נאלצו לבנות מצודות מבוצרות שנקראו לימים בשם קצאר, או ברבים קצור. המצודות היו בנויות מלבני בוץ. מנהיגי השבטיים בנו ליהודים רובע בתוך הקצאר שהעניק להם שלווה וביטחון. גם בהתנהלות של היהודים במרחב הפתוח ובתנועה שלהם כסוחרים ובעלי מלאכה בין המצודות הם נדרשו להגנה מנותן החסות שלהם. ולא אחת התרחשו מלחמות בין השבטים על הרקע של פגיעה ביהודים שנעו בתום לב לרגל מסחרם. המלחמות שהתנהלו בין השבטים וחסרונו של שלטון מרכזי גרמו ליהודים לחיות בקרב האוכלוסייה המקומית, להתערות בה ולספוג את תרבותה ואורחות חייה. בשמחות ובאירועים משפחתיים שבטיים נטלו היהודים חלק מלא בשירה ובריקודים (אחוואש). יהודים מטעמים כלכליים בחרו להתגורר באזורים חקלאיים וזו הסיבה לכך שההתיישבות היהודית באזורי הדראע והתפילאלת נחשבת לצפופה ביותר בכל רחבי מרוקו.