אלי פילו
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
שערי משפט
או
״כתאב אל אחכאם אל שרעיה פ׳י אל אחוואל אל שכ׳צייה
ללא ישראיליין׳
מאת
הרב מ. חי בן שמעון חלק שלישי קאירו— תר״פ.
الأحكام الشرعية في الأحوال الشخصية للإسرائيليين
הספר החשוב הזה העושה רושם נעים מאד גם בתכנו וגם בחיצוניותו, גם בסדור כל פרקיו, וגם בשטתו המדעית, נתקבל בשמחה במצרים, וכל העתונות המצרית בכללותה הרבתה לספר בשבחו. חצר המלכות והוזירים המצרים וראשי הדתות השונות ופרופסורי המכללות והשופטים ועורכי הדין הודו למחבר הנכבד על המתנה היפה שבה העשיר את עולם המשפטים, הרב מ. חי בן שמעון, בספרו זה, הרים את קרן המשפט העברי בעיני העולם הנאור. עבודתו החשובה הזאת שמשכה אליה את תשומת לב כל העולם המשפטי במצרים מתחלקת כאמור לשלשה חלקים הכוללים הערות, ציונים ומראי מקומות והכל מוצע בהרצאה יפה וקלה, יפה עשה הרב המחבר שהוסיף גם את חוות דעת אחדים מרבנינו הגדולים בשאלותיהם ותשובותיהם. ונחזיק נא לו טיבותא על העבודה הענקית שעבד בסדור הספר הגדול הזה. השלחן ערוך שהיה עד כה כספר חתום לפני לא יהודים, נעשה כעת על ידי חבורו של הרב בן שמעון, לספר השוה לכל נפש וע״ז יודו לו כל מוקירי שפתנו.
הגאון רבי יוסף ארוואץ זצ״ל, ראב״ד לעדת הספרדים בעיה״ק יפו ת׳׳ו, ביקר במצרים בראשית שנת תער״ב (1912). והוא התפעל רבות מהסדר והמשטר הנפלא, שמצא בבתי הדין של רבי מסעוד ואחיו רבי רפאל אהרן, וכה הוא מתאר את רישומיו בהקדמה לס׳ שערי משפט.
״אנכי בדרך נחני ה׳ בשליחותייהו דרבנן קדישי דעיה״ק ירושלים תוב״ב, פה קריה עליזה ברוך עמי מצרים. שמח לבי ויגל כבודי, ראיתי כי כל העדה כולם קדושים, אנשי חכמה ומדע ויראת חטא רודפי צדקות ואוהבי תורה. ראיתי בית דין הגדול והמפואר אשר תחת ממשלת המאור הגדול, מר ניהו רבא הגאון המפורסם ר״מ ור״מ דפה עוב״י מצרים ואגפי׳ה כקש״ת כמוהר״ר רפאל אהרן בן שמעון נ״י, ומשנהו כסף מר אחיו הרב הגדול המפורסם לשם טוב ולתהלה, רב ספרא ויקירא, ראש אב בית דין מקודש כמוהר״ר מסעוד חי בן שמעון נ״י. ראיתיו כי הוא הבית דין המיוחד במינו לתפארת דתינו ולאומינו. הרבנים הנז׳ יצ״ו לא חשכו נפשם מכל עמל ותלאה להגדיל את כבוד דת ישראל ולהאדיר את כבוד האומה הישראלית במלוא מובן המלה. ראיתי כי מזה שנים אחדות נוסד בתוך ב״ד הצדק בית משפט טריבונאל ראביניק עפ״י נימוס ותכסיסי הטריבונאלים המפורסמים אשר לשאר העמים, ובהם ישפטו את העם משפט צדק. הכל על צד היותר מנומס בעורכי דין (אדווקאטוס). סופרי הדיינים כותבים הטענות ועל פיהם יצא דבר הדין הלכה פסוקה על פי דת ודין תוה״ק שת״ת.
בראש הטריבונאל הנוכחי עומד מעלת ידידנו הרב הארי הח״י יצ׳׳ו (הכוונה לרבי מסעוד חי) ות׳׳ח אחד מהת״ח המפורסמים לימינו, ואיש אחד מגדולי הקהל לשמאלו. עוד לעת הצורך נקשר טריבונאל יותר גבוה(אפיללו) עומד בראשו מע׳ הרב הגאון ר׳׳מ ור״מ דפה העיר אהרן קדוש ה׳ ולימינו שני ת״ח אחרים ולשמאלו שנים מגדולי הקהל. השתעשעו אוזני משמוע ואורו עיני מראות הסדרים היפים השוררים בהבית דין הגדול והמפואר הזה…׳׳.
בכ' טבת תש״ן, זכיתי להשתטח על מצבת קבורתו שבמצרים. וזה מה שחרות על קברו וקבר אשתו הרבנית.
חכם שמת אין לנו תמורה
וי להאי שופרא דבלי בעפרא
רב גדול בישראל צדקותיו כהררי אל
זרע של קדושים אראלים ותרשישים
תורתו מכרזת עליו קדם למפעליו
ספר שערי משפט שלשה הם חלקיו
אף הוא עמד והתקין שם חדש אגר׳ שבוקין
שקע שמשו בצהרים גדל המספד במצרים
בן נ״ה שנה במותו בעדן אלקים מנוחתו
כמוהר״ר
מסעוד חי ן׳ שמעון
זלה״ה
ותמ״ך יום כ׳ ניסן ש׳ התרפ״ה ליצי ת.נ.צ.ב.ה.
الأحكام الشرعية في الأحوال الشخصية للإسرائيليين
אשה יראת ה׳ היא תתהלל
אבן שלימה יקרה היא מפנינים.
תחתיה נחה אשת חיל אם הבנים.
בת רבנים מורי הוראה דיינים גאונים
רודפת צדקות גומלת חסדים לאביונים.
יהללוה בשערים מעשיה סוגה בשושנים.
תמימה ויראת חטא כל העם עונים.
אשת חן רבת המעלות
הנפטרת בשם טוב מן העולם
ה״ה מרת שמחה ן׳ שמעון נ״ע
נלב״ע יום י״ז לחדש טבת שנת התש״ו ת.נ.צ.ב.ה
בנותיו של הרב צוף דב״ש
ד) בתו דיליסייה, נקראה ע״ש אמו. עלתה עם הוריה מרבאט שבמרוקו, בהיותה בת שלש שנים. היא היתה בבואה של אביה. משכילה וחכמה, בקיאה בתנ״ך ובמדרשי חז״ל, ונתפרסמה כ״תלמיד חכם״. בשנת תרל״ה (1875), נישאה לתלמיד חכם אשכנזי, הרב יוסף קרויז שמו, ששימש מזכיר בכולל אונגרין בירושלים ומראשי עדה זו.
הרבנית דליסייה, היתה אחת הדמויות האצילות ביותר בין נשי הדור ההוא בירושלים. היא היתה מופת לבנות דורה, במרצה ובעסקנותה הציבורית. היא יסדה בירושלים חברת ״עזרת נשים״ ועמדה בראשה. בערבי שבתות וימים טובים, היתה מחלקת לעניי ירושלים מצרכי מזון וכספים לרוב, בחג הסוכות היתה מחלקת לעניים לאלמנות וליתומים, בגדים חדשים. בערבי פסח חלקה סכומי כסף לעריכת הסדר, מלבד בשר ויין, לשמח לב נדכאים. רוב זמנה השקיעה במעשי חסד, ואכן חוט של חסד ואצילות היו נסוכים על פניה תמיד. היא היתה מקובלת ומרוצה על כל העדות והקהילות כאשכנזים, מערבים, תימנים וספרדים. השפעתה היתה גדולה על כל ראשי הקהילות והכוללים בירושלים. רבים מבעלי היכולת הכספית שלחו לה סכומי כסף כדי לעזור לה ולסייע בידיה במעשיה הטובים. פעמים אחדות נסעה הרבנית דילסייה לקהיר שבמצרים, ובסיוע אחיה הרב אהרן בן שמעון והרב מסעוד, התרימה את עשיריה בתרומות חשובות, למען עניי ירושלים. רבים הם היתומים והיתומות שנישאו על ידה. כאשר כל ההוצאות של החתונה והנדוניא היא מממנת. עניי ירושלים, מצאו אצלה אוזן קשבת לקשי יומם ונעזרו על ידה. היא הקדישה את כל ימיה, למען העניים, היתומים והאלמנות. ובייחוד שמה דגש לעניי הכותל, שהיו ברובם בעלי מומים.
הרבנית דיליסייה לא זכתה ללדת בנים. אך כל עניי ירושלים היו בניה. וכשנישאה לרבי יוסף קראוס, שהיה אלמן מטופל בחמישה ילדים פעוטים, קבלה על עצמה להיות להם לאם, היא גדלה אותם באהבה אימהית כאילו היו ילדיה מבטן ומלידה. כן אימצה לה את נכד בעלה ר׳ יצחק קראוס שבהיותו בן ששה ימים מתה עליו אמו, והיא גידלה אותו על ברכיה, חינכה וחיתנה אותו. לאחר ימים נודע ר׳ יצחק זה, כגואל קרקעות מידי הערבים. כן חינכה והדריכה את בת אחותה רבקה, את הגב׳ רחל עטיה, במעשה חסד וצדקה.
כשנפטרה הרבנית דילסייה, ביום רביעי א׳ אד״א תרפ״ד (6.2.1924) הכריז הגאון הרב יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, גאב״ד בירושלים. על ביטול מלאכה בשעת הלווייתה. ובני ירושלים מכל העדות בהמוניהם הלכו אחרי ארונה, ועניי ירושלים ביכו אותה והתאבלו על ״אם העניים״. היא הובאה לקבורה בהר הזיתים. ושם מנוחתה כבוד.
מארץ מבוא השמש – הירשברג
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
במללאח הישן וברובע היהודי.
בעמדי באחת הכיכרות הקטנות, בהצטלבות ארבע סמטאות מציץ אני ומוצא את אשר לשווא ביקשתי עד כה. הנה יושב חייט כפוף על מלאכתו ולידו עומד לקוחו הברברי, מיד ידעתי מי זה לפני, כי ראיתי צילומים רבים של תמונה זו, תופר או תופרת יהודיים, ועל ידם הלקוח המסתכל במלאכתם. אף על פי כן שנכוותי כבר פעם אחת, ניגש אני אל התופר ללא היסוס, ושואל אותו אם הנהו יהודי. כן הוא יהודי, ומאחר שמתעניין אני ביהודים, יקרא לבנו המסתובב כאן בין החנויות, שיוליך אותי לבית הכנסת ולתלמוד תורה.
בהדרכתו של ילד צנום שמראהו כבן עשר, אך על פי שהוא כבר בר מצווה, אני מתחיל בחלקו השני של סיורי באוג'דה.
כל הזמן מהלך הייתי בשטח זה, ורק עתה נקלעתי לאתה סמטה המקבילה לרחוב הראשי, הנקראת עדיין שוק היהודים. צרה ועלובה היא, בתים נמוכים בעלי קומה אחת בלבד, החנויות בה קטנות, כוכים חשוכים ודלים. בעיקר מוכרים כאן אריגים, ואמנם יש כאן כמה חנוונים יהודים. הילד מצבע על אחת מחנויות היהודים, ובעל החנות מסביר לי, כי כמחצית החנויות שבשכונה זו, שהיוותה לפנים את המללאח, עברה לידי המוסלמים. הנה כאן מימינו וממולו יושבים עתה ערבים.
עם בא הצרפתים, לפני חמישים שנה, התחילה העיר להתרחב והוחל בהקמת רבעים חדשים. אז התחיל להתרוקן המללאח הצר, השוכן בלב ה " מדינה ". אגב הוא לא היה מוקף חומה חוצצת בינו ובין ה " מדינה ". איש שיחי מספר כי בשנת 1948 נעזב המללאח על ידי היהודים, ורק בודדים ממשיכים לגור בו.
מאז התחילו גם החנויות לעבור לידיים ערביות. עתה היחסים עימהם טובים, אבל כולם, כיהודים, כמוסלמים, סובלים בגלל המצב המדיני.בימי מתיחות חוסמים הצבא והמשטרה הניידת את הדרכים ואינם מרשים לתושבי הסביבה לבוא ולערוך את קניותיהם בעיר. הנה היום, השוק כמעט ריק ואין כל תנועה מהסביבה, והלא פסח בעוד כמה ימים, ועמך ישראל צריכים פרנסה..
הילד שהצתין לי בסבלנות, מביא אותי לבנייני הקהילה, בית הכנסת החדש, תלמוד תורה ו משרד ועד הקהילה. כולם ברובע החדש, המרוחק דקות ספורות מן המללאח. כל אלה הוקמו על שטח, שהיה פעם חלק של בית העלמין העתיק ופונה עם הרחבת העיר. שיחקה לי השעה, ארבע אחר הצהריים, ועדיין הילדים יושבים בכיתותיהם ולומדים. אני מכיר את המנהל י. ע. יליד סטאט שליד קזאבלאנקה, ותלמיד הישיבה במכנאס, אדם צעיר בן עשרים וחמש, והוא סח עמי על כל הפרטים בנוגע לתלמוד תורה.
אין בעיר בית ספר של כי"ח, אלא בית ספר ממשלתי המיועד לילדי היהודים. בהתאם לחוק הצרפתי, על הפרדת הדת מהמדינה, אין מלמדים בבית ספר זה שום לימודי קודש. לעומת זאת פטורים הילדים מלימוד ביום ה', וגם ביום א' ואז מבקרים הם, ולא כולם, כי אין חובה, בתלמוד תורה.
בשני ימים אלה מתכנסים בקירוב 350 ילד, הלומדים בשש כיתות, לכל כיתה שתיים-עשרה שעות הוראה בשבוע. מתחילים באלף בית, מלמדים תפילות, פרשה, דינים, קצת עברית. הייתי בכיתות, ונוכחתי לדעת, שבכיתה הגבוהה הילדים בגיל בר מצווה מבינים וגם מדברים עברית. בתלמוד תורה מבקרים רק בנים, ואין כל סידורים לחינוך הבנות.
ואין כיתות המשך בשביל ילדים שסיימו את בית הספר. לעומת זאת יש שתי כיתות בשביל ילדים בני חמש עד שבע, שאינם לומדים עדיין בבית הספר, אלא מבקרים כל יום בתלמוד תורה. בימי החופש הגדול של שלושה חודשי הקיץ, לומדים הילדים שש שעות ביום בתלמוד תורה. חינוך זה מקיף רק את הילדים הלומדים בבית הספר ה " פראנקו-יהודי ", כלומר את המרוקנים. ילדיהם של יהודי אלג'יריה, שהם אזרחים צרפתים, לומדים בבתי הספר הצרפתיים הטהורים, ובדרך כלל אינם מבקרים בתלמוד תורה. חינוכם היהודי מצטמצם באותה מנה זעומה שמספקים להם, כדי שיוכלו לומר את הברכות בהגיעם לבר מצווה. מכל מקום הקדיש נדפס באותיות לטיניות.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
HONNI SOIT QUI BIEN SE PORTE
Si le medecin misericordieux fait des malades malheureux, qu'en est-il alors du medecin qui ne vous croit pas malade? C'est pourtant bien ce qui etait arrive a notre cuisiniere au camp de l'OCV. C'etait une diablesse de femme, une de ces belles filles de Sefrou qui allient la voix haute a une sante de fer. Pendant deux semaines elle avait mene tout son monde a la baguette, inventant chaque jour un menu pour ses deux cents campeurs. Mais un jour, outree, ell vint voir notre etudiant en medecine qui faisait office d'infirmier:
— Alors Docteur vous soignez tout le monde sauf moi?
— Mais tu n'as rien, c'est un plaisir de te voir si bien portante!
— Comment je pourrais ne rien avoir moi qui m'occupe de tout le monde? Eux qui ne font rien sont tous malades et moi qui m'occupe d'eux je serais en bonne sante? Ce n'est pas possible docteur. je dois avoir quelque chose! D'ailleurs tenez je sens mes yeux qui tournent, mes jambes qui flageollent, ma tete qui se casse et mon coeur qui se brise, tenez le mal il entre par ici (elle montre sa belle poitrine) et il sort par ici (elle montre sa fesse, monument de chair blanche).
Le medecin fit semblant de l'examiner longuement puis lui donna des comprimes rouges (car s'ils avaient ete blancs elle les auraient rejetes avec dedain, vous croyez que l'aspirine me suffit), parfaitemezr neutres et sans effet.
Au bout de quelques jours, triomphante elle vint le revoir:
Docteur vcs pilules c'est un miracle, depuis que je les prends la sante est revenue et les battements de cœur ont cesse
Ida msatli sahti — As tnfa'ni skarti? Si la sante s'en va — A quoi peut servir la bourse
C'est le theme le plus populaire et le plus inepuisable de la philosophic au niveau du peuple: l'essentiel c'est la sante, quand on a la sante on a tout
Ida tahet essha Quand elle a disparu, la sante
Mi bqua la zin oula frha II ne reste ni joie ni beaute
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן
דן אלבו
חג המימונה בקהילת ואזאן
בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן
כמו התחדשות הטבע בתחילת האביב, המימונה מסמלת את מושג הראשית. החג מסמל את תחילת השנה החדשה ואת ההזדמנות להתחיל דברים שוב מבראשית. החג הוא הזדמנות לשקם יחסים צוננים או משובשים בתוך המשפחה, בין שכנים, לחמם יחסים, להתקרב למי שרחק ולקרב רחוקים. הביקורים ההדדיים של המימונה נועדו ליצור אווירת שמחה, קרבה וחמימות. ״הבית הפתוח״ מכאן ומנהג הביקורים מכאן היו הצדקה, תואנה, וסיבה לבקר כל אדם מעבר למחיצות המעמדיות והמשפחתיות. משום שהדלת פתוחה לכל דיכפין והמארח לא יכול לעצור בעד מי מאורחיו להיכנס בצל קורתו, ומשום שכל אדם יודע מלכתחילה גם אם יחסיו עם הזולת צוננים שביקורו יתקבל בברכה והמארח יקבלו בלב פתוח ובסבר פנים יפות, ידיעה וודאית זו שמשה תמריץ לחידוש קשרים, להפגת מתחים חברתיים, להשכנת שלום בין יריבים עסקיים, אלה באו מלווים במגשרים מחברי המעמד כדי לחדש יחסים ולהתחיל שוב, כמו הטבע, מההתחלה.
מי הולך למי? זאת שאלה שמעטים עסקו בה. לכאורה אם כולם מתארחים וסובבים בבתי האחרים אזי איש לא יישאר בביתו לארח ולקבל אורחים. הכלל הוא שישראל הולך לכהן לקבל ברכת כהנים, הדיוט הולך לרב ותלמיד חכם לקבל ברכה וצעיר הולך לזקן ממנו. הנוהג הוא שילדים, ילדות, נערים ונערות כל אחד עם חוג חבריו וכל אחת בחוג חברותיה סובבים בבתי הדודים, הדודות הקרובים השכנים, ובבתי החברים כרצונם. תלמידי תלמוד תורה, כקבוצה אחת שוטטו בין הבתים עד שעות הבוקר המוקדמות ועם זריחה הלכו עם הפייטן ימין נחמניבראשם – בתהלוכה למעיין ״עין אגמיר״לטבול ידיים ופנים במימיו הזכים. הבנים הנשואים והבנות הנשואות הולכים תחילה להורי החתן והכלה. אם הם בעלי משפחות וילדים, תחילה מתארחים אצל הוריהם ולאחר ביקור שאורכו מתקבל על הדעת, לא פחות מרבע שעה הולכים לביתם לקבל אורחים.
עובדים ושכירים התארחו אצל מעסיקיהם תחילה לפני שהלכו לקבל את אורחיהם. אנשים מן השורה וקרובים רחוקים נהגו לבקר אצל עשירי הקהילה. בעוד שעשירי הקהילה דאגו לערום על השולחן מכל טוב ובכמויות כדי לענות על צרכי כל האורחים. בהכללה ניתן לומר כי האמידים מארחים הרבה ומתארחים מעט שוהים רוב הערב בביתם והעניים מתארחים הרבה בבתי האחרים ומארחים מעט. במאה הי״ט ובתחילת המאה העשרים רבניה ודייניה הדגולים של הקהילה ר' יעקב שטרית בשליש הראשון של המאה הי״ט, ר׳ משה ביבאס באמצע המאה הי׳׳ט, ר׳ משה אלבז, ר׳ יוסף אלבו, ר׳ דוד גיגי [לימים דיין ורב ראשי בקהילת לקסאר], ר׳ רפאל פימיינטה [לימים שד"ר של כוללות טבריה], ר׳ שאול נחמיאש בעל ״גבעת שאול׳ בשלהי המאה הי״ט ור׳ אברהם אביטבול, [רבה הראשי של ישיבת מראכש] שכיהן כרב ראשי בוואזן בשנות העשרים של המאה הקודמת, נהגו מנהג חסידות, לאחר תפילת ערבית יצאו לבקר בבתי העניים תחילה, לחלות את פניהם בברכות ואיחולים, ורק לאחר מכן הלכו לביתם לקבל אורחים.
הערת המחבר : ימין נחמני יליד 1890 לערך, נהג לצאת בראש תהלוכת תלמידי תלמוד תורה למעיין ״עין אגמיר״ עד סוףשנות הארבעים. הילדים העולצים והעומד בראשם ימין נחמני נהגו לשיר שיר עליז בעברית משובץ במלים ביהודית מוגרבית שמלותיו נשכחו מזיכרון האינפורמנטים שלנו.
נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה
קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל
ד. לכהן או לעולה ראשון לקרוא בתורה, הש״ץ או בעל קורא היה אומר פסוקים הללו, כהן (ראשון) קרב וכהן (וקרא) תורת ה׳ תמימה משיבת נפש * עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצוה ה׳ ברה מאירת עינים האל תמים דרכו אמרת ה׳ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו.
[1] פסוק זה נזכר במס׳ סופרים פי״ד שאומרים אותו בשעת שמגביה הס״ת להראות לעם.
ה. הגירסא בברכת התורה — אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת, כמו שהביא הנוסחת הזאת הרב דבר אמת דמ״ד אות נ״ו והרב חסד לאלפים ועיין בספר תורת השלמים סי׳ כ״ב אות ז׳ ועיין עוד בס' שמח נפש שכתב שכ״ד רב עמרם גאון והר״מ ז״ל.
ו. העולה לס״ת פותח בפסוק ה׳ (השם) עמכם והש״ץ עונה יברכך ה׳ (השם) ולא מזכירין את שם ה׳ כקריאתו וכ״כ בספר תורת השלמים סימן כ״ב אות ו׳ וכ״כ הרב ספר חיים סי׳ ד׳ אות א׳ ויאמר השם עמכם ולא יזכיר שם המפורש.
ז. נהגו שקודם שמברך העולה ברכה אחרונה לקריאת התורה לומר ״אמת תורתינו הקדושה״ ולא מיחו בידם חכמים. ועיי׳ לג״ע הראש״ל בספר יביע אומר ח״א סי׳ ט׳ שאין למחות ביד האומרים שיש להם על מה שיסמוכו יע״ש.
ח. בשבת שבתוך ז׳ ימי החופה עולין כל הקרובין לס״ת לכבוד החתן ולבסוף עולה החתן וקורין לו בסדר היום ואח״כ קורין לפניו מן החומש פרשת ואברהם זקן הש״ץ קורא הפסוק ואחד מהקהל קורא התרגום של אותו פסוק ומפרידין בין פסוק לפסוק בשירים מיוחדים עיין באוסף התעודות שבספר ״קהלת צפרו״ כרך ב, מס׳ 634 וזהו ג״כ מנהג ירושלים וכמ״ש הרב תיקוני יששכר, והרב יד אהרן במהדו״ב בסי׳ רפ״ב ועיי׳ בספר נתיבי עם סי׳.קלח ועיי׳ בספר חיים סי׳ ז׳ אות י״ד שכתב הטעם על קריאת פרשה זו לחתן להזכיר העם שיזהר בנשואיו ושלא יקח אשה לשם יופי שהרי הכתוב אומר שקר החן והבל היופי ולא לשם ממון כי הממון עשה יעשה לו כנפים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר מהם לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו ע״כ. וע״ע שם אות טו״ב שהזכיר את מנהגינו בשם ערי המערב שאין מוציאין ס״ת אחר; ועיין בספר לפי ספרי לאחד מרבני אתרין מהר״י אג׳ייני ז״ל ערך חתן אות ק״ס שכתב ומנהגינו הוא להעלות החתן בפרשת השבוע ואח״ך קורא הש״ץ פרשת ואברהם זקן בחומש ומתרגם המתרגם כל מקרא ומקרא וזכר שני המנהגים האלו הביאם הרשב״ץ בח״ב סי׳ ט״ל וכתב על המנהג שלנו שהוא נכון.
ט. מנהגינו לעמוד כל הצבור בקריאה בס״ת כל פעם שאומרים עשרת הדברות, ואע״פ שהרמב״ם ז״ל בתשובה כתב כי ראוי למנוע מנהג זה, בהיות שמגיע הפסד לאמונה שיבואו לחשוב שיש לתורה יתרון קצתה על קצתה יעו״ש מ״מ הרבה פוסקים אישרו וקיימו המנהג הזה, ויישבו דברי הרמב״ם, ועיין להרב ישכיל עבדי שהאריך בזה בח״ב סימן א׳ ובחלק ז׳ סימן א׳ והביא סמוכות למנהג זה ובספר לדוד אמת סימן ז׳ אות ה׳ כתב וז״ל אם כל הצבור עומדים בעת קריאת יו״ד הדברות אינו נכון וכו׳ אמנם יש מקומות שפשט המנהג שכל הקהל עומדים ע״כ ועיין קול סיני אייר סיון תשל״א. ועיין בספר הליכות שהזכיר מנהגנו זה והביא לו סמוכות מדברי מרן החיד״א ז״ל בס׳ טוב עין. יעו״ש שהאריך ליישב דעת הרמב״ם ז״ל בתשובה. ועיין בס׳ טוב עין לד,גאון חיד״א סי׳ יי׳א שכתב כיון דבשעה זו קוראין גם חלק משאר התורה לית לן בה דמוכה שהכל אמת אלא שעומדין כאן לפי שפרשה זו יסוד לכל התורה. ושוב ראיתי בספר פחד יצחק בערך עשרת הדברות שכתב וז״ל ועיין דבר שמואל תשו׳ רע״ו דמחזיק המנהג במקום שנהגו לקום בשעת קריאת עשרת הדברות ושלש עשרה מדות דיש רמז לדבר ויתיצבו בתחתית ההר, עכ״ל.
י. מנהגנו שאחרי קריאת הקללות שבפ' בחקותי ושבמשנה תורה, כל הקהל אומרים בניגון וטעמי ספר משלי, את הפסוקים מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכח וכאב את בן ירצה, ולמוכחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, ועיין להגאון מהר״ח פאלאג׳י ז״ל סימן ט״ז אות ג״ל שהזכיר מנהג קצת פסוקים מאלו וכתב שחזרו ובטלום, משום שכשעושים איזה שנוי לעולה הוא מקפיד וימנעו אנשים מלעלות בפרשת הקללות. ועיי׳ בספר ליצחק ריח לרב מרבני עיר פאס בליקו״ד או״ח אות קוף קריאת התורה שהזכיר מנהג זה וסדר פסוקים אלו וסיים וקוראים התוכחות בקול נמוך.
יא. כשהיו גומרין בקריאת התורה חומש מחמשת החומשים היו כל הקהל אחרי הקריאה לעולה משלים, עונים ואומרים חזק חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳ ועיי׳ להרב ליצ״ר בלקו״ד אות קוף ס״ה.
ברכות
א. נוהגים לענות ב״ה וב״ש גם על ברכה שיוצאים בה י״ח כדעת הרא״ש והמעש״ר ה״ד בהלכות ברכות פ״א הי״א כתב וז״ל והסברא והמנהג הם עמודי הוראה שהרי בכל תפוצות ישראל כשהש״ץ מברך להוציא הרבים י״ח ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכד כל הקהל עונים ב״ה וב״ש וא״כ בואו ונאמר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל לא יצא י״ח בברכות אלו מעולם וכו' וידוע דגדול המנהג עכ״ל ה״ד הרב לפי ספרי ערך ברכה אות קל״א וע״ע בס׳ נתיבי עם סי׳ קסז שהביא משם הרבה מגדולי הפוס׳ כמנהגנו וזהו מנהג ירושלים ועיין בספר שערי תשובה סי׳ רי״ג ודגול מרבבה שם.
ב. בסעודות מצוה היו נוהגים לטבול הכאע״ך (מזונות) בט׳ה ולא חששו לדבר שטבולו במשקה שצריך נטילה כיון שלא מטבל רק ראש הכאע״ך ואין הידים נוגעות במשקה, וגם המשקה הוא מבושל, דתרי חומרי לא עבדינן, וגם החתיכה הנשארת בין ראשי אצבעותיו הנוגעים במשקה לא היה חשש כיון שהיא פחותה מכזית ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ קנה, שהביא סמוכות למנהג זה כמ״ש. ועיין בספר שער אשר או״ח סי׳ י״ב שהאריך בענין אם צריך נטילה בפחות ממית לדבר שטבולו במשקה, והביא דעת המט״י והשיו״ב והרשב״ץ בס׳ יבין שמועה שהקילו, ולהלכה נקטינן כדעת מרן והרבה פוס׳ דצריך נטילה אף על פחות מכזית יעו״ש וע״ע בספר גו״ר כלל א׳ סי׳ ל״ז באוכל דבר שטבולו במשקה על ידי מזלג או כף שכתב וז״ל כללא דמלתא כיון דלא חמירא נטילה זו וכו׳ יש להקל בה וכו׳ וכל שכן שאין אנו מהרין מלטמאת עצמינו וכו׳ ואם כן בעילה כל דהו מצינא למדחי הך נטילה ולו יהיה שהדבר תלוי במחלוקת נקטינן כדברי המקל עכ״ל.
מקדם ומים-כרך "ז "-ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים מקדם ומים כרך ז יוסף שיטרית
ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים
מקדם ומים כרך ז
יוסף שיטרית
ב. התמונה האידילית והמעוררת של ארץ ישראל מועלית בקינות, בפיוטים ובבקשות שנכתבו החל במאה ה־15 בצפון אפריקה, כגון קינתו של ריב״ש ״ארץ חפץ, נדחייך יום יום שואלים בגללך״,,, הבקשה של ר׳ אברהם סלאמה ״ארץ הקדושה, יקרה חמודה, לתורה ותעודה תקרא דרושה״, והקינה של ר׳ אברהם אנקאווה ״אומרה לך, עיר הצדק, נרצה את עוונך; אשוב אחזק לך בדק ותשוב לארמנותיך״. שירים אלה מופיעים גם בין הקינות הנאמרות במנחה של ט״ב, שעל פי המסורת היא שעת הנחמה." יחד עם פיוטים נוספים המפוזרים בכתבי היד הרבים של דברי שירה ממרוקו שירים אלה מעלים בעיקר את התמונה האידילית של הארץ לפני החורבן, את הזיכרון הצורב שתמונה זאת מעוררת בלב המשורר שעה שהוא משווה אותה למצבה העגום והמדכדך של הארץ בימיו, וכןאת התקוה לשוב ולחוות בעתיד הקרוב עבר מפואר זה עם בוא הגאולה. שירים אלה בנויים בצורת דו־שיח בין הארץ לכנסת ישראל, ומבוססים בעיקר על פרקי הנחמה של הנביאים. הם באים לעודד את רוח המתפללים תוך העלאת דברי נחמה וכיבושים על העתיד המפואר המובטח עדיין לארץ. הם מעלים בו בזמן תפילה לחידוש הפאר וההדר של הארץ ולשיבת ציון על פי המסורת המשיחית הרבנית הרסטורטיבית, הקשורה בפסוק ״חדש ימינו כקדם״., שירים אלה הם גם לרוב שירים משיחיים המתמקדים בתיאור הכיסופים הקיומיים של הקהילה לארץ ישראל ובהבעת אהבה עזה לארץ.
רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (סבו של חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן.
הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש הביע הסתייגות מלימוד חכמת הנסתר.
ג. תמונה נוספת של הארץ כרוכה בתיאורים המדרשיים של הארץ, המדגישים את סגולותיה הנעלות ואת היתרונות והזכויות שזוכים להם אלה הדרים בה, כגון אווירה ״המחכים״ של הארץ או אושרם של הגרים בה ושל הנקברים בה. שירי שבח כאלה נכתבו בעיקר מאז סוף המאה ה־17, כנראה בהשפעתם של ביקורי השד״רים בקהילות מרוקו. מועברת בהם קריאה מפורשת לעידוד העלייה לארץ ולו לעת זקנה כדי להיקבר בין רגביה. שיר טיפוסי בקטגוריה זו של שירים הוא הבקשה של ר׳ שלום אסבעוני מתחילת המאה ה־18 ״ארץ הטהורה, אהובה חמודה מאודם ופטדה ואבן היקרה״. שיר שבח נוסף מסוג זה הוא הפיוט של ר׳ דוד בן אהרן חסין ״אערך שיר וזמרה לכבוד ארץ יקרה טהורה בנעימה קדושה, בשפה ברורה״. שירים נוספים מפוזרים בכתבי יד של שירת יהודי מרוקו.
הבקשה של ר׳ שלום אסבעוני מתחילת המאה ה־18 ״ארץ הטהורה
ארץ הטהורה, / אהובה חמודה,
מאודם ופטדה / ואבן היקרה. ארץ
נתנך אליהים / בטבור העולם,
משמי גבוהים / לעומתך סולם;
ראה עמך כולם, / רחוקים וקרובים,
אותך מחבבים, / לקבוע בך דירה. ארץ
יודוך בנבל, / כי את הנבחרת,
על גדולי תבל / מאיד מיוקרת ;
וזכותך עוזרת / את אשר לך עולים,
ולהם נמחלים / פשע ועבירה ארץ
שכינה לא זזה / ממשכן הדרך.
תמיד היא אחוזה / בכותל עפרך.
מאיד זך אוירך, / מפקח מחכים
לכל מעריב משכים / לעסוק בתורה.
לאמה קדושה, / נטע נעמנים,
נתונה ירושה / מאבות לבנים
ובך הם טמונים / כל חמדת לבבות,
בנים וגם אבות / קנו בך קבורה ארץ
ואשרי כל זוכה / לכת אמות ארבע
בך, וגם כל חוכֶה / נחמתך יִשׂבע
טובה, גם יטבע / בימים ונהרות:
גם תועה מדברות, / כולם יראו אור. ארץ
מלך רם ונשא / ישיב את שבותך,
את ראשך הוא ישא, / יחיש נחמתך;
יקבץ אומתך / לתוכך וישריש,
וממך יגרש / כל בני קטורה
חסיד[,] בניך, / גדולים וטובים,
רצו אבניך, / נשקו את הרגבים;
בלבבות נכאבים / לעפרך חוננו,
עליך קוננו / בשפה ברורה• ארץ
זריזים מקדימים / למצות בוראכם;
מארץ העמים / סלקו עצמיכם;
אם יש את נפשיכם, / לעלות מהרו
ואל התאחרו / בארץ עכורה. ארץ
קדשו עצמיכם / ותהיו נכונים,
אל ירך לבבכם / ממקרה הזמנים;
הנה הראשונים / על גופם לא חשו,
באל חסו: חושו! / מציל מכל צרה. [ארץ]
וברוך ממהר / ויחיש את לכתו,
את לבו טהר / מכל מחשבתו".
הן שכרו אתו, / בצל יתלונן,
כזית רענן / בארץ טהורה.
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית
יוסף שיטרית
5.2 הממד האישי הקיומי של החתונה
הלחצים המופעלים על הכלה
מעבר לרשתות הקהילתיות העוטפות החתונה היא אירוע מרכזי בחייהם של החתן והכלה ובני משפחותיהם הקרובים ביותר המעורר אותם לשימוש מועצם במשאבים רגשיים ובמשאבים אישיותיים נוספים, לא רק בשבוע של החתונה אלא עוד לפני תחילת טקסי החתונה וגם לאחר תום כל הטקסים. החתונה מחברת לא רק בין חתן וכלה, שעל פי המסורת הערופה אינם אמורים להיפגש פנים אל פנים עד לחופה, אלא גם מפגישה ולעתים אף מעמתת שתי משפחות שונות או שני ענפים שונים באותה המשפחה, מורחבת או מצומעמת. אולם מטבע הדברים הנישואין נוגעים קודם לכול לבני הזוג הצעירים ולבני משפחותיהם הקרובים ביותר. הם החווים במישרין את הלחצים ואת הסיכויים של האירוע והם המתמודדים אתם במשך תקופה ארובה יחסית, המתחילה עוד לפני הטקס הראשון של בקשת ידה של הנערה ומסתיימת לאחר תום כל הטקסים, שבוע לאחר טקס הקידושין. אשר לכלה, היציאה לחיים חדשים ניתקה אותה מן הקן החם והמגן של המשפחה והביאה אותה אל אנשים זרים לרוב. מצב מאיים.זה עורר בה חרדות ותהיות רבות, שאף ניתן להן ביטוי בשירים מסורתיים אחדים המבוצעים בטקסי החתונה. אצל החתן, בין שהיה נער ובין שהיה בחור, חרדות אלה היו פחותות משום שהמשיך לרוב לדור בבית הוריו עם אשתו או תחת חסותם. לכך נועדו, כנראה, בחלקם לפחות הטקסים הרבים והמגוונים של החתונה – לטפל בפקעת נפשית־רגשית זאת ולסייע בפריקתה. רובם משמשים משום כך טקסי חניכה וטקסי מעבר ממצב הרווקות – ולעתים אף ממצב הילדות או הנערות, בגלל הגיל הצעיר של הכלה והחתן – למצב הזוגיות, מעבר שאירע בלי הכנה מוקדמת כלשהי ובלא כל הכשרה, לבד מן הניסיון של אחרים מבני המשפחה ושל ההורים בראש וראשונה. להשקעה הנפשית והרגשית המאומצת של בני הזוג החדש ושל בני משפחותיהם קודמת השקעה כספית וכלכלית חשובה, גם היא לרוב מכבידה ביותר, שמשקיעה משפחת הכלה בארגון הנדוניה ובהבאתה לבית החתן לפני טקס הקידושין. מנהגי החתונה נותנים דגש שונה לממד כלכלי זה של מוסד הנישואין, וסימניו של ממד זה רשומים לעתים בצורה מסודרת במסמך המצורף לשטר הכתובה.
בקהילות היהודיות של מרוקו (ובעצם בכלל הקהילות היהודיות המסורתיות באשר הן) נגעו לחצים אלה לעורך הקיומי לחתן את בנות המשפחה ואת בני המשפחה ולעמוד בכבוד במשימה זו. עניין שמירת הכבוד – המשפחתי קודם כול – חוזר ועולה בכל התרחישים והטקסים של החתונה היהודית, והדים לכך אנו מוצאים בשירים המלווים את החתונה ובפתגמים" המתייחסים אל ערכיה ובעיותיה. על פי התיעוד שבכתב ושבעל־פה שעומד לרשותנו כיום ניתן להצביע על שני מוקדים עיקריים שבהם מעורב עניין הכבוד המשפחתי ומועלה בטקסי החתונה היהודית במרוקו אם בגלוי אם במוסווה. שני המוקדים הם נישואי הבת בגיל צעיר על פי מסורת הזמן והמקום, וכן בתולי הכלה והצגתם לעיני בני המשפחה והמוזמנים. במרכזם של שני המוקדים עומדת הכלה, לא החתן. שני המוקדים אינם נפרדים זה מזה כלל ועיקר, שכן אחד הנימוקים המועלים תכופות לעורך לחתן את הבת בגיל צעיר היה הדאגה שתגיע בבתוליה אל בית חתנה; החשש היה, שככל שתתבגר יקטן הסיכוי לכך.
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
לחיות עם האסלאם
דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור
ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
רפאל ישראלי
2006
חתך מרתק אחר של התפשטות האסלאם לדורותיו נוסך אור על אורח התנהגותו גם כיום, לפי שפרישת שלטונו על שתי היבשות (אסיה ואפריקה), ובמידה ידועה גם באירופה ובאמריקה, בהן הוא מצליח להוסיף ולהגביר חילו, חפפה שלושה אופני פעולה שבאו, בעיקרם, זה בעקבות זה, ולעיתים בחפיפה ובהשלמה עם זה: כיבוש צבאי, עבודת מיסיון ודרך המסחר. הכיבוש הצבאי בא מיד לאחר מותו של הנביא-המייסד, והוא אופייני למאה הראשונה בעיקר, אם כי הוא נמשך בלא מעט מקומות גם אחר כך. כך כל חצי-האי ערב, ואחר כך סוריה הגדולה, לרבות ארץ-ישראל, ומזרחה משם עד לפרס ואחר כך לקווקאז ולמרכז אסיה, מערבה למצרים ולצפון אפריקה עד לאוקיאנוס האטלנטי ולאחר מכן החל לנגוס בשולי המדבר ובאפריקה השחורה. זו היתה תקופת ההתלהבות הגדולה שנשאה את הלוחמים הבדווים שאינם יודעי- חת בלחימה דוהרת על פני ארצות וממלכות, עמים ותרבויות, עם תחושת שליחות להביא את בשורת הנביא לעולם, מהולה במשהו מתאוות הבצע של שלל אגדי שנפל לידיהם כתמרים בשלות במרוצת התקדמותם. ממלכות עשירות נשדדו, ומותרות החיים המפנקים שניגלו לעיניהם של הבדווים יוצאי המדבר הנזיריים, יש שסימאו את עיניהם והביאום להתפקרות, ויש שדחפום להתפכחות והאיצו בהם ללמוד מנכבשיהם ולהקים אימפריה משלהם. ברחבי האינסוף שנפלו ברשתם הספיקו להקים בד בבד גם את האימפריה האומיית בדמשק (750-661), ויורשתה הקיסרות העבאסית בבגדאד (1258-750), וגם אימפריות אוטונומיות אחרות בצפון אפריקה ובמצרים, בספרד ובמרכז אסיה. הכובשים הפכו לשליטים, הפולשים הפכו למנהלים, אנשי המדבר למודי המלחמה הפכו, בסיוע נכבשיהם, לאנשי מדע ומשפט, תרבות ואמנות, ביורוקרטיה ושלטון. המעמד הערבי השליט, יוצא חלציהם של הכובשים הערבים, ידע שוב, בעזרת נכבשיו, להפוך את התרבות הערבית לתרבות האסלאמית הראשה, מכוח היותו של הנביא המייסד ערבי, שקיבל את הנבואה בערבית והעבירה בשפה הערבית למאזיניו הערבים שבמדבריות ערב. אם כן, התפשטות האסלאם בדרך הכיבוש גם הצמיחה דור אימפריאלי ששלט ברמה כדרך של כובש, ללא היסוס או התנצלות, מונע על-ידי שליחות אלוהית ובוטח בעצמו, ורואה בנס הצלחתו הסוחפת אות לסיוע דשמייא.
ההתפשטות בדרך המיסיון ניתן להשוותה להתפשטות הנוצרית על פני היבשות על-ידי אנשי מסדרים עניים שכל חפצם היה להביא את הישועה לכל פינה בתבל בשליחות האפיפיור, תוך כדי הסתפקות במועט וסיכון חיים. באסלאם מילאו תפקיד מקביל המסדרים הצופיים, אלה קבוצות של מיסטיקנים שאיחדו את הלכות הדת עם המסירות הנפשית, את מעשה המצווה עם החוויה הרוחנית, כמו במסגרות החברתיות המחברות יחד את הארגונים החסידיים, את המיסטיקה הדתית ואת פולחן הקדושים ביהדות. לאמור, החיים נקבצו סביב למייסד המסדר, איש-רוח גדול ובעל סגולות תרומיות שמיוחסים לו מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות, וחסידיו נדחקים לזכות בברכתו (ממש אותה מילה – ברכה). האיש הסגולי הזה עוסק גם בפעילויות מיסטיות של למדנות ופרשנות, טקסטואליות עם אלגוריה, תפילה וריקוד, זמר ומוסיקה פולחנית, ומייחס את מסדרו לשושלת יוחסין השבה אחורה עד לימי הנביא או אחד מרעיו הקרובים, בין אם הייחוס נסמך על ממש או שהוא מומצא. במות המנהיג נבחר או מתמנה או עולה על כסאו יורש השוקד על שמירת השושלת, ואילו קברו של המייסד מתפתח למקום פולחן, שבמקומות מסויימים דמה למגנט כה רב- משיכה, עד כי התחרה בעליה לרגל למכה, שעליה עוד ידובר. אמרות החכמים הללו לוקטו מפיהם על-ידי תלמידיהם והפכו ללשון תפילה המתחרה בליתורגיה האורתודוכסית המקובלת. מכאן שלעיתים חכמים מיסטיים ומנותקים אלה היו לצנינים בעיניהם של חכמי ההלכה מן השורה, בדומה למחלוקת בין חסידים ומתנגדים אצלנו. ברי כי אצל הצופים הללו (על שם בגדי הצמר – צוף – הגסים בפשטותם, שהם עטו לעורם), אשר הקפידו פחות על קלה כחמורה בהלכה היום- יומית, ופנו יותר אל הרגש ואל החוויה הדתית, היה קל יותר לחדור לנבכי נפשם של המתאסלמים החדשים ורכשו את ליבם ביתר קלות. מכאן, שאם בעקבות הכיבושים החפוזים, ואם ביציאה יזומה מעבר להם, חבורות בני מסדרים אלה עשו גדולות ונצורות להביא את בשורת האסלאם עד קצות תבל ומלואה. רישומם ניכר ביותר בארצות השוליים שאוסלמו בדרכי נועם לאחר כלות קיטור הכיבוש, כמו במדבריות אפריקה, ערבות אסיה וכמה אזורים אחרים ביבשת הענק ההיא.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
פרשת השבוע לאור רבותינו חכמי המערב "ויצא"
- קטגוריה: פרשת השבוע
- נוצר ב שני, 04 נובמבר 2013 19:11
- כניסות: 167
תורת אמך ◆ פרשת ויצא ◆לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 26◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, הנה לאחר שיעקב זכה לבכורה ולברכות ויצחק הכיר בו כיורש, דוקא בשעה זו נתמלא פחד, בגלל שנאת עשיו עליו והוכרח לעזוב את אוהליו וללכת לגולה עם ברכותיו. ובא הכתוב לבאר "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", רצה לומר, הלך החרון אף, וג"כ על זה הרמז לא אמר לחרן אלא "וילך חרנה"
ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא(כח, יא).
בדרך רמז, הפרשה תרמוז על ענין האדם. הנפש כשיוצאת מעולם העליון, נשבעת שלא תעבור על דבר תורה(נדה ל:),והיות והיצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, צריך להתפלל לה' שלא יעזבנו בידו, וכך צריך האדם לנהוג עד יום מותו. ואין לו לסמוך על עצמו כלל, כנאמר(אבות ב, ג),אל תאמין בעצמך עד יום מותך. והאפשרות כי יתגבר על היצר, היא על ידי התורה שנמשלה לאבן, שעל ידה נסקל ונרגם היצה"ר וכוחותיו. ואם אתה עושה כן, ראוי אתה לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום. וגם לא ימנע את עצמו ממעשים טובים בעוה"ז, שעל ידם מתעלים. וממדרגה זו יעלה לנבואה, וכל אחד מישראל מוכשר לדבר זה(אור החיים).
כתב הרב מקיצץ זצ"ל בספרו אך טוב לישראל, רבותינו זכרונם ברכה פירשו(ברכות כו:),לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית(רש"י),והקשה הגאון מהר"ש אלגאזי ז"ל משם הרא"ם, שבמסכתחולין (צא:),אנו אומרים שהתפלל בהר המוריה ורצה להמשיך לכיון חרן, אז שקעה לו חמה, כי הקדוש ברוך רצה שישאר שם. ואם כן איך התפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, שהרי צריך קריאת שמע מבעוד יום ואסור. ונראה לפי רש"י ז"ל, במסכת ברכות(ב.),שפירש: שעיקר קריאת שמע שעל המיטה, ומה שאנו קוראים אותה מבעוד יום בבית הכנסת כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ולפי זה מובן, אף שקרא קריאת שמע מבעוד יום, יתכן שלא קראה לצאת בה ידי חובת ק"ש של ערבית, אלא כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ובעת שוכבו יתכן וקראה לצאת ידי חובת ק"ש של ערבית, כי יעקב אע"ה קיים כל התורה כולה.
הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך(כח, טו).
כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, נרמז בכתוב, לאדם העומד להפטר לבית עולמו, יש לו פחד משלושה דברים, מגיהנם מחיבוט הקבר, ומדרך הקליפות. הקדוש ברוך הוא מבטיח לצדיק "והנה אנכי עמך", וכיון שאנכי עמך "ושמרתיך בכל אשר תלך", כשתלך הנשמה לגן עדן דרך ישרה ולא דרך הקליפות, והגוף ינוח בקבר בלי צער חיבוט הקבר, אלא חביטה שהיא מוכרת במידת הרחמים. כי אפילו יונקי שדים אין ניצולין מחיבוט הקבר, כי לנער זוהמת הנחש וצריך חביטה, כדרך שחובט אדם את כסותו ומנערו להסיר ממנו העפר הדבק בו(חסד לאברהם אזולאי משמיה דאריז"ל),והשיבותיך אל האדמה הזאת" כלומר, ממה שאתה משתומם על פרידת נפש רוח ונשמה ממך ונשאר הגוף לבדו בקבר, הנה אנכי פותח את קברותיכם, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וכן נתתי רוחי בכם וחייתם(יחזקאל לו, יב-יד),"כי לא עזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". הרמב"ן ורוב גאוני עולם מבארים, שגם הגוף יהיה לעולם הבא עם הנפש לקבל שכרם.
ושבתי בשלום אל בית אבי והיה לי לאלהים(כח, כא).
לכאורה קשה, וכי יעקב עשה תנאי עם הקב"ה אם ישוב לביתו בשלום יהיה ה' לי לאלהים, ואם לאו חס ושלום לא. אלא יובן הפסוק, עם מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בסוף קהלת(קהלת יב, יג),"סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם". פירושו של דבר הכל נשמע, שצריך לעולם לראות סוף של כל דבר, התכלית. יעקב אבינו באומרו "והיה לי לאלהים", במילת "לי", ביקש מאת ה' שמכנה שם ה' עמו, אברהם ויצחק ושיאמר גם כן אלהי יעקב. ואם תאמר, מה ראה יעקב בעצמו לבקש מאת ה' כבוד גדול כזה, סוף הפסוק של שלמה המלך ע"ה הוא התירוץ, שאמר "כי זה כל האדם", ואמרו חז"ל(ברכות ו:),שכל אדם ואדם הוא לבדו ממש הוא עולם אחד, ומה שביקש יעקב לא ביקשו לכבודו, אלא לתת גדולה ליוצר בראשית, שיהיה לו זכות כמו אבותיו שמכנה ה' שמו עליו, וגדולה היא למלך ברוב שמותיו. וזה רמוז בתורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, די לנו שיאמר בראשית ברא אלהים את השמים והארץ, אלא גדולה היא למלך כן(מאור חיים).
ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים(כח, כא).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, וכי לא יהיה ה' לו לאלהים, רק עד שישוב לבית אביו? ואפשר לפרש ע"פ חכמנו ז"ל(כתובות קי:),כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה, וכן מצאתי שכן פירש הרמב"ן.
וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם(כא, א).
כתב רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם ע"ה, כונת הכתוב, להורות שקפצה לו הארץ עד מקום שנפשו נשא את רגליו, וזה היפך הטבע, כי כל ההולך צריך לעקור רגל ברגל, ויעקב נשא את שתיהן בבת אחת. אפשר לומר שבא ללמדנו, שעל ידי קפיצה זו ויפגע במקום וילן שם(בראשית כח, יא),שהוא מקום המקדש מבלי ידיעתו, עד שאמר עליו(כח, יז- יח),אכן יש ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי, מה נורא המקום הזה, ושם הראוהו בנין מקדש ראשון וחורבנו, בנין מקדש שני וחורבנו ובנין בית שלישי שיבנה בב"א.
ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו(כט, ד).
כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, איתא במדרש(בר"ר ע, י),ויאמר להם יעקב, אח מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו וכו' {הכתוב מפרש את המאורע של פגישת יעקב עם מקום גלותו}, רבי יוסי בר חנינא פתר את המקרא בגלות של ישראל וגאולתם ממנה, כגלותו של יעקב ושהוא נגאל ממנה. "ויאמר להם יעקב אחי", אל אחיו לצרה, שהם ישראל בגלותם. "מאין אתם", למה אתם בורחים ממקום למקום, ויאמרו והם עונים לו, מחרן אנחנו, מפני חרונו שחרה אפו בנו, בגלל עונותינו אנו בורחים וגולים.
ויש לשאול, איך יפרש רבי יוסי מה שאמר הכתוב, "מאין אתם", לפי שפתר המקרא בגלות, ועל כן לומר ששאל להם יעקב, והשיבוהו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, ואם כן מה השאלה, אלא השאלה היא, למה עכשיו שאתם גולים ונדחים בין הגוים עזבתם את ה' יתברך תורתו ומצוותיו, ואחזתם מעשה גוים בידכם, כמו שכתוב(תהלים קו, לה),ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. וזהו "מאין אתם", כאילו אינם ניכרים שהם יהודים, לפי ששינו את לשונם היות שנשבעים שבועת שקר ושבועת שוא, שינו את מעשיהם ואת מקומם בהיותם דרים עמם במחיצתם. ויאמרו, מחרונו של הקב"ה אנחנו בורחים, בגלל טרדות הזמן והצרות שהם תכופות טרדונו ותכפונו, אין אנו יכולים לעבוד את ה' מסיבת חרונו של מקום. הכוונה בזה, שאין לנו פנאי כי אנוסים אנו, ולולא הצרות וחרונו של מקום ב"ה, היינו עוסקים בעבודת ה' יתברך.
עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא(כט, ט).
כתב הגאון רבי רפאל מה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, רחל אמנו ע"ה בזכותה ניתנו ר'אשי ח'דשים ל'ישראל. וכן "ר'אשי ח'דשים ל'עמך נתת", ראשי תיבות רחל. ומוסף ראש חודש רחל אמנו תקנתו, שראתה ברוח הקודש שנשי המדבר לא נכשלו בעגל, ורמזה שמה בר"ת ראשי חדשים לעמך. ונראה כי נרמז בפסוק(שמות יב, ב),"החדש הזה לכם ראשי חודשים"ראשי תיבות רחל, לומר שבזכותה נתנו להם.
וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך(כט, יא).
יש לדקדק, למה יעקב בכה בקול? אמנם הוא נרגש מפגישת רחל בת משפחת אמו וצאן דודו. ולא בגלל סיבה זו בכה, אלא להודיע, כי נשיקה זו אין בה צד פריצות, כי הבכי לא יזדמן בעת הפריצות כפי הטבע, וי"א שלא נשק לה בפניה, שכן כתוב: "וישק יעקב לרחל", ומזה משמע שנשק לה בראשה או בכתפה, שאם לא כן, היה כתוב וישק יעקב פני רחל.{ראב"ע רמב"ן, ורבנו בחיי}.(אליהו זוטא).
ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה(כט, יב).
כתב הגאון רבי ידידיה טולידאנו זצ"ל, "ותרץ ותגד לאביה", לעיל ברבקה כתיב(בראשית כד, כח),ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה. יש לדקדק על השינוי משם לכאן, ועיין רש"י ז"ל שכתב: ואין הבת מגדת אלא לאמה(בר"ר ס, ז),ולפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לאביה. ונראה טעם השינוי, דרבקה הרגישה מאליעזר שבא על ענין הנישואין, ואין דרך ארץ להגיד ענין זה כי אם לנשים מפני הבושה, אבל כאן ביעקב לא הרגישה בדבריו שום ענין הנישואין, כי אם אצלם מצד הקרובה דוקא, וזה שייך לאביה. ומדויק אריכות הלשון הנאמר ברבקה מה שלא נאמר כאן ברחל, דהיינו(בראשית כד, כח),ותגד לבית אמה כדברים האלה, אבל כאן כתיב בקצור, ותרץ ותגד לאביה. ואחרי כותבי פירוש זה, ראיתי שכתב קרוב לזה.
ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפתמראה(כט, יז).
כתב רבי יוסף ביטון זצ"ל בספרו קול יוסף, שלושה במסורה, ועיני לאה רכות. ועיני רשעים תכלינה(איוב יא, כ),ועיני ישראל כבדו מזוקן(בראשית מח, י),הכתוב שיבח את לאה שבכתה שלא תיפול בגורל עשו. והקב"ה מנע מעשו מללכת ללבן, כי שמע את בכי לאה. יעקב אמר ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה",(בראשית כט, יח),יעקב ידע שלבן רמאי, נתן סימנים לרחל. וידוע שרחל מסרה ללאה את הסימנים, שנאמר "ויהי בבוקר והנה היא לאה"(בראשית כט, כה),בלילה חשב שהיא רחל. "ועיני לאה רכות", כי בכתה שלא תיפול בגורל עשו, והקב"ה שמע בכייתה, ועל כן אמר ועיני רשעים תכלינה" {עשו}, באותו לילה לא ראה יעקב שהיא לאה, ועל כן אמר "ועיני ישראל כבדו מזוקן".
ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו ויבא אליה. ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה(כט, כג-כד).
כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל מדיני העיר מכנאס, בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, כי ברחל כתוב להיפך, כי נתן לה את בלהה תחילה ואחר כך כתוב(בראשית כט, ל),"ויבא גם אל רחל", וצריך להבין למה עשה לבן שינוי זה. ואפשר לומר, כי זלפה היתה משרתת תמיד את לאה ובלהה את רחל, ולפי שעשה לבן רמאות בלאה, לכן הרחיק מעליה את שפחתה, כי ירא פן בבואה לשרת את גבירתה, תקרא אותה בשמה – לאה גבירתי, ויוודע ליעקב רמאותו. לכן איחר הנתינה עד אחר שנכנסה לאה לחופה ועשה יעקב מעשה. וברחל שלא היתה שום רמאות, לכן נתן לה את בלהה תחילה.
ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה(כט, כו).
כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספרו אם למסורת, יש לשאול מאי "במקומנו", כי בכל מקום נוהג מנהג זה, ועוד למה אמר גדולה וקטנה כמו שכתב ביעקב "בתך הקטנה", נראה לומר, יתכן שרחל ולאה היו שוות בקומה ואם ילכו למקום אחר, לא תוכר מי הגדולה ומי הקטנה, אבל בעיר מולדתם אף שהם שוות בקמה כבר יודעים מי נולדה קודם. ולזה אמר לו יעקב "ברחל בתך הקטנה", כלומר אף שהן שוות אני יודע שרחל היא הקטנה. ולזה אמר לו לבן "לא יעשה כן במקומנו", שהם יודעים שזוהי "הצעירה", שלשון צעירה ייאמר על קטנות השנים, כמו שכתוב(איוב לב, ז),"צעיר אני לימים". אבל לשון "קטנה וגדולה", יאמר על קטנות וגדלות הקומה הניכר לעין כל.
ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי(ל, א).
כתב רבי שמואל עמר זצ"ל בספרו שמע שמואל, כרחל ביקשה מיעקב להתפלל עבורה, "הבה לי בנים", כי הדברים בהם זוכות הנשים הם שנים: אחד, שממתינות לבעלים שיבואו מלימוד ומצילות אותם מן החטא. והשני שמגדלת את ילדיהם. ואחד מהם אין לי, כי הנה לך ארבע נשים להנצל מן החטא, ולא נשאר כי אם לגדל בנים לתלמוד תורה, ואם אין לי, הרי אני כמתים שאינם עוסקים במצוות.
ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי(ל, כג).
כתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה, כונת הכתוב ע"פ רבותינו ז"ל(בר"ר פד),שיוסף נולד מהול. וידוע שהערלה נקראת חרפה, שנאמר(בראשית לד, יד),"לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו", וכמו שאמר המדרש וזה לשונו, רבי נחמיה אומר מהיכן מצינו שנקראת ערלה חרפה מהפסוק "כי חרפת היא לנו" והוא שאמר "ותהר ותלד בן", וראתה אותו שהוא מהול, ותאמר "אסף אלהים את חרפתי", כי אין לו ערלה הנקראת חרפה.
ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך(לג, ג).
כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, כונת הכתוב "שוב אל ארץ אבותך", כדי לקיים מצוה אחת מעשר הדברות. "ולמולדתך" כדי לקיים מצות ישיבת מצות ישיבת ארץ ישראל, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה(ספרי פרשת ראה),ואם תאמר, כי ירא אתה מעשו אחיך שיש בידו זכות שתי מצוות הללו, מצות כיבוד אב ואם ומצות ישיבת ארץ ישראל, כי זמן היותך בפדן ארם זה עשרים שנה. לזה אמר "ואהיה עמך" להצילך מעשו ומכל דבר רע, לא תירא ולא תיחת.
בברכת שלום שלום
הרב אברהם אסולין
a0527145147@gmail.comלתגובות
עולים במשורה- אבי פיקאר
עולים במשורה
מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956
אבי פיקאר
באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר
מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר
אוניברסיטת בן גוריון בנגב
תשע"ג – 2013
מבוא
הסוגיה העדתית, קרי המתח בין שתי קבוצות המוצא הגדולות של היהודים בישראל, יוצאי אירופה ויוצאי ארצות האסלאם, מאפיינת את החברה הישראלית זה זמן רב ומתח זה מזין את אחד השסעים החברתיים הבולטים בה. בשיח הפופולרי כמו במחקרים רבים נודעת לעלייה ההמונית' לישראל של יהודי ארצות האסלאם בעשור הראשון של מדינת ישראל משמעות מרכזית. זו הייתה תקופה פורמטיבית, שנוצרו בה דפוסים רבים, והם המשיכו ללוות את החברה בישראל. הדיון הביקורתי והפתוח בסוגיה זו יש בו כדי לשפוך אור על פרשה היסטורית מכוננת, אך לא זו בלבד. לעתים קרובות הוא גם נתפס כדרך לסילוקם של משקעים חברתיים מטרידים. ספר זה דן בזיקה שבין הסוגיה העדתית למדיניות העלייה של ישראל בשנות החמישים ומציג את המדיניות כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1956-1951 כמקרה מבחן לשאלת היחסים הבין־עדתיים.
הערת המחבר : שני חלקיו של הביטוי ׳עלייה המונית׳, שמשמש בספר זה, זקוקים להבהרה. המונח ׳עלייה׳ להגדרת הגירתם של יהודים לארז ישראל הוא בעל משמעות ערכית. עם זאת גם השימוש במונח ׳הגירה׳ מעיד על עמדה ערכית, השוללת את משמעותה הייחודית של הגעת יהודים לארץ ישראל, ועל כן גם הוא איננו ניטרלי. התייחסות אל העלייה כאל הגירה מקשה את הבנת מניעיהם של העולים ושל הממסד שעסק בהעלאתם. מכיוון שמרבית הקוראים והכותבים משתמשים במונח ׳עלייה׳ והוא אשר מופיע בכל המסמכים בעברית, השתמשתי בו בכל הספר. ראו גם חלמיש, עלייה סלקטיבית, עמי 185 והערה 1 שם. על הבחנות אחרות שבין עלייה להגירה ראו דומיניץ, עלייה והגירה, עמי 14-13. המילה ׳המונית׳ לתיאורה של אותה עלייה נתונה גם היא במחלוקת. ישנם חוקרים המכנים את העלייה בשלוש השנים הראשונות של המדינה בשם ׳העלייה הגדולה׳(הכהן, עולים בסערה; עופר, בין עולים לוותיקים; ליסק, העלייה הגדולה ועוד). אולם המונח ׳עלייה המונית׳ מתאר היטב את יחסם של הקולטים אל אותה עלייה. ׳המון׳ הוא לא רק אנשים רבים אלא גם אנשים פשוטים, לעתים גסים ובורים. כך נתפסו לעתים קרובות העולים בעיני הממסד הקולט, והשימוש במונח ׳עלייה המונית׳ ממחיש זאת.
דיון על העלייה ההמונית, ובייחוד על הגבלתה, מבהיר גם את העקרונות העומדים מאחורי מדיניות העלייה בכלל ואת המתח שבין עקרונות שונים שהנחו את קובעי מדיניות העלייה בהנהלת התנועה הציונית ובממשלת ישראל.
העלייה ההמונית והסוגיה העדתית : היסטוגרפיה
הסוגיה העדתית זכתה להתייחסות, בעיקר של אנשי מדעי החברה, כבר משנותיה הראשונות של המדינה. אל העלייה ההמונית התייחס המחקר ההיסטורי באופן מקיף ומעמיק רק מראשית שנות התשעים של המאה העשרים.
חשוב לציין את הגישות המלוות את המחקר בסוגיה טעונה זו. על פי האחת, ׳גישת המודרניזציה שהייתה מקובלת בסוציולוגיה העולמית משנות החמישים עד שנות השבעים (ועל כן מכונה לעתים ׳הגישה ההגמונית׳) ונקראת כאן ׳הגישה השוויונית־ניטרלית לא ייחסה מדיניות העלייה והקליטה חשיבות למוצא העולים ותהליכי הקליטה היו ניטרליים וחסרי פניות עדתיות, כלומר היחס לעולים יוצאי אירופה ולעולים יוצאי ארצות האסלאם היה שווה ותהליכי קליטתם של אלה ושל אלה היו שווים אף הם. תכונותיהם של העולים, שהיו תלויות במידה רבה בארצות מוצאם ובזמני עלייתם, הן שיצרו את הפערים בחברה הישראלית. אנשי מדעי החברה הניחו שהעולים שבאו מחברות לא־מודרניות ירכשו בהדרגה את החינוך ואת הכלים של התרבות המערבית, ייעשו חברים שווים בחברה והפערים ייעלמו. הם הניחו את קיומו של אתוס לאומי שגרם שוויון בין בני האומה (ואף היו בעצמם חלק ממנו), אך התעלמו מהשפעת יחסי הכוח ומתחושת העליונות שאפיינו את יחסם של בני אירופה לילידי ארצות אסיה ואפריקה.
גישה אחרת, שבגרסתה המשוכללת יש המכנים אותה ׳הגישה הפוסט־קולוניאלית׳, רואה במצוקות ובפערים הקיימים בחברה חלק מתכנית שנועדה למקם את המזרחיים (יהודי ארצות האסלאם וצאצאיהם החיים בישראל) ברבדים הנמוכים של החברה הישראלית. גרסה מוקדמת של גישה זו נשענה על קווים
מרקסיסטיים והתייחסה ליחסים הבין־עדתיים בעיקר מן ההיבט של אי־שוויון כלכלי. על פיה, התרחבותה ותיעושה של החברה הישראלית התחוללו על גבם של העולים מארצות האסלאם שעברו תהליכי פרולטריזציה והיו לפועלים בחקלאות ובתעשייה. מאוחר יותר נפוצה גם גישה המבוססת על תפיסתו של אדוארד סעיד, שתלה את היחסים ההיררכיים בין יהודי אירופה ליהודי ארצות האסלאם גם בסוגיות תרבותיות. הגישה הפוסט־קולוניאלית כרכה את הציונות באימפריאליזם האירופי וראתה את יחסם של הציונים האשכנזים כלפי יהודי המזרח כנובע כולו מהתנשאות, ובמידה מסוימת אפילו מגזענות, בלוויית חשש מהשפעתם על צביונה של החברה הישראלית. המסקנה אם כך היא שהממסד הקולט לא רצה כלל בעולים המזרחיים, והבאתם נבעה מהצורך בידיים עובדות ולוחמות.
גישה שלישית, שאפשר לקרוא לה ׳הסולידריות המתנשאת׳, אינה רואה זדון בתהליך הקליטה. על פי גישה זו יחסו של הממסד הקולט כלפי יהודים מארצות האסלאם נבע בראש ובראשונה מתחושת סולידריות יהודית. הקולטים ברובם ראו את העולים כבני עמם. עם זאת הייתה קיימת מידה רבה של התנשאות תרבותית וחברתית. מגמות הרחקה ומגמות שילוב התקיימו אפוא במקביל, אלה לצד אלה.
בכל הגישות יש תרומה חשובה למחקר, אך הגישה השלישית, מעבר להיותה מתאימה יותר לתיאור המציאות המורכבת, גם מאפשרת לחוקר שלא לפסול את תרומתן של הגישות האחרות. מטרתו של ספר זה לברר מה היו הגורמים שעיצבו את היחסים הבין־עדתיים ולהביא את העלייה מצפון אפריקה כמקרה מבחן לטיבם של יחסים אלה. בהקשר זה מתעוררת השאלה אם אכן היו התנשאות על יהודי ארצות האסלאם והסתייגות מהם, ואם היו – מה היה משקלן במדיניות העלייה. בד בבד, מה היה משקלה של הסולידריות היהודית בעת קביעת עיצוב מדיניות זו ובעת יישומה.
ברית מס 27-ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
ד"ר אלישבע שטרית
מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
הפיזור היהודי ברחבי המחוז
אחת התופעות הבולטות שייחדו את תולדות היהודים בדרום מרוקו גם בתקופת דיונינו- מהמחצית השנייה של המאה ה י״ט ועד לכיבוש הצרפתי(1912 )־ היא הימצאותם של ישובים יהודיים במרחבי המחוז.
במחוז הדרום התקיימו ישובים יהודיים רבים, אולם יש קושי לדעת מה היה מספרם המדויק. פקו מוסר ( 1883-1884) על ארבעים ושישה ישובים שבהם חיו יהודים: שלושים ושלושה באגן המזרחי של עמק אום א רביע ושלושה עשר באגן המזרחי של עמק הטנסיפט. – תמללאת, תאסרמוט, דבארה, תחנאות, דאר אל גנדאפי, טגאדרית אל בור, אמזמיז ועוד – על פי עדותו, אין הוא מוסר את כולם אלא רק את החשובים שבהם. סביר להניח שהוא גם לא עבר בכל המקומות על כן רשימתו היא חלקית. גם חז״ל בהתייחסם (בשו״ת, בשטרות בתי הדין) לישובים שבגלילות מראכש אין הם נוטים להזכיר תמיד את שם הכפר או העיירה אלא מסתפקים במינוח כללי: "כפר אחד מגלילות מראכס". ייתכן שאותם מקומות המוזכרים בשמותיהם, כמו למשל : תיזוכנאתין דוזנכאט, תאמלדות, אוריקא, תדלא, תהלא, תיזנית, ויזגאן, מגמא, דמנאת, איגויזניאין, אולוז,זרקאטן היו גדולים יחסית ומוכרים להם.
קושי אחר נוגע למספר היהודים שחיו במחוז. האומדנים של שנות השמונים שך המאה הי"ט הם כלליים מאוד ומתייחסים למקומות אחדים בלבד. מהרשימות שמוסר פוקו עולה כי מרבית הישובים היו קטנים ומנו בין חמש עשרה לארבעים משפחות (דארסה, טאביה, סידי ראחל ) ורק מיעוטם היו בני מאה משפחות ויותר( אל קלעה אסרראגנה, אמזמיז).
למעשה, עיקר חשיבותם של ישובים אלה נבעה מעצם הימצאותם בפריפריה ובמיוחד ממידת פיזורם בחלקיה השונים: המישור, ההר, הערבה ומבואות הסהרה.
כאמור, התושבים המוסלמיים של העיר ושל המחוז(ברברים, ערבים נוודים וכושים ) לא שלחו את ידם במסחר. את התפקיד הזה מילאו היהודים. לכן, למידת הפיזור במחוז הייתה חשיבות רבה כי היא סייעה לפעילותם המסחרית. כיצד? ראשית: הפריפריה של מראכש הייתה המקור של התוצרת החקלאית המגוונת שסופקה לעיר ושיוצאה לאירופה. שנית: היישובים היו מרוחקים מרחק רב מהמרכז וזה מזה. דרכי הגישה לא היו קלות או בטוחות (מטעמי ביטחון, תנאי השטח וכוי). הישובים הקטנים שימשו אפוא חוליות קשר בסחר הפנימי ובכך הם תרמו להתפרסותו במרחבי המחוז.
הערת המחברת : באזורי השבטים הגדולים המקיפים את פאם (בני מטיר,בני מגיד, איית יוסי, בני אוראין) לא ישבו יהודים ובהריהריף נמצאו בשנות השמונים רק שני מלאחים. פוקו טוען, כי לפנים היו ישובים רבים יותר בהרי הריף, אבל בגלל רדיפות האוכלוסייה המקומית העתיקו רובם את מקום מושבם לתלמאסן, דבדו ופאס ראה:FOUCAULD ,עמי 406.למעשה, התרכזו רוב יהודי הצפון בערים (מקנאס, פאס,רבאט ועוד) והקשרים המסחריים בין הכפריים המוסלמיים של המחוז ובין העיר נעשו באמצעות סוחרי פאס המוסלמיים ולא באמצעות הסוחרים היהודיים Le Tourneau, Fes avant le Protectorat, Casablanca, 1949 tome IP.379.
יהודי דמנאת, למשל(נמצאת למרגלות האטלס), קישרו בין המרכז במראכש למבואות הסהרה (דאדס, טודרה) והאטלס. יהודי טיזניט קישרו בינו ובין אזור הסוס. יהודי אויזירט (עיירה שישבה על צומת דרכים חשובה באטלס הגבוה) הפיצו סחורות שנקנו במראכש באטלס הגבוה (טלואט, סקורה) ובמבואות הסהרה ( דאדס , טודרה). יהודי סידי ראחל ואולאד מנסור הפיצו סחורות בקרב שבט הזמראן, יהודי תמללאת בשבטי הרחמנה וכן הלאה. בה בעת שימשה מראכש צינור להעברת הסחורות החקלאיות מהמחוז אל ערי החוף הדרומיות: מוגדור, מזגאן וסאפי- סחורות שנועדו ליצוא לאירופה. ומערים אלה היא קיבלה מוצרים אירופיים שאותם היא הפיצה בעיר ובמרחבי המחוז.
חשיבות נוספת לפיזור הייתה בעובדה שחלק מהישובים נמצאו בבלאד אל מחזין וחלק בבלאד אל סיבא . כזכור, בין החלקים השונים התנהלו מלחמות ממושכות. למרות זאת לא פגעו השליטים היריבים בתנועת המסחר של היהודים, אלא אפילו הגנו עליה. הסיבה לכך הייתה שהשליטים היו זקוקים ליזמות המסחריות והכלכליות של היהודים לשם השגת כספים. יתרה מכך , החשיבות של הפיזור היהודי במחוז גברה עוד יותר לנוכח המדיניות האנטי אירופאית של הסולטן והמחזין, מצד אחד ושל ראשי השבטים המקומיים, מצד אחר.
הסולטן מולאי חסאן (חסן הראשון) התנגד לחדירה הכלכלית של האירופאים וניסה במשך כל ימי שלטונו(1873- 1894) לצמצם אותה ולהגביל אותה לערי החוף. הוא לא התיר למעצמות לכונן קונסוליות בבירה הדרומית ואסר את כניסתם של הסוחרים האירופאים לעיר ולמחוז. כאשר ניסו אירופאים בודדים לחדור לדרום הפנימי של מרוקו הם נאלצו להתחפש ליהודים או למוסלמים, משום שנשקפה סכנה לחייהם. החברות האירופיות (שהיו ממוקמות בערי החוף) נאלצו להפיץ את מוצריהם בעזרת הסוחרים היהודיים של העיר ושל הפריפריה.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
האיסלאמיזציה בימי מובארכּ
ביולי 1997 הסיקה הנהגת הגמאעה את המסקנות מכישלונה של אסטרטגיית התקיפה שלה, והכריזה הפסקת אש. עד לאותו זמן נאסרו 34,000 מחבריה וכאלף מהם נהרגו במהלך מבצעים משטרתיים. במהלך השנה שקדמה להפסקת האש שקע בהדרגה גל הטרור של הארגון. זו הייתה מלחמת אזרחים שעוצמתה כמעט לא נתפסה במערב. ההסלמה הייתה ממושכת. בשנת 1993 נהרגו 207 אנשים בקרבות בין איסלאמיסטים לכוחות הביטחון המצרים, ביניהם 90 שוטרים, שישה קופטים, שלושה תיירים, 39 עוברי אורח ו־69 איסלאמיסטים. בשנת 1994 היה מספר ההרוגים 279, ביניהם 94 שוטרים. בשנת 1995 האמיר המספר לכדי 453 – עלייה בת 60 אחוזים לעומת השנה שקדמה לה.
המדינה לא פעלה בכפפות של משי. בפרק זמן של 17 חודשים, מדצמבר 1992 עד אפריל 50,1994 איסלאמיסטים נתלו. ההשוואה למספר ההוצאות להורג בתקופתו של נאצר מאלפת. במהלך 18 שנות שלטונו בוצעו בסך הכול תשעה גזרי דין מוות.
אולם לא זה הדבר שגרם לתמורה במדיניות הגמאעה. כפי שהסביר עורך הדין של הארגון, מונתצר א־זיאת, השינוי לא היה בגישה אלא במטרה: ״בגמאעה הגיעו למסקנה שהאויב האמיתי אינו ממשלת מצרים, אלא ישראל״. הנהגת הגמאעה חשה בושה ״על שהיא נלחמה נגד מחשוף מוגזם של שחקנית, בעוד חברי ארגונים אחרים כמו חיזבאללה וחמאס סיכנו את חייהם למען שחרור ארצם״. האסטרטגיה האיסלאמיסטית הומצאה שוב מחדש. ממאבק ב״אויב הקרוב״, שתועדף בידי קוטב ופרג׳, היא עברה להתמקד ב״אויב הרחוק״, כלומר בישראל. בהתאם לכך, האסטרטגיה של טרור נגד ״מוסלמים מושחתים״ הומרה באסטרטגיה של תפיסת עמדות כוח בממסד.
בשיטה זו כשלעצמה לא היה חידוש. שלוש שנים לאחר רצח סאדאת, האיםלאמיסטים שלטו כבר בממסדיהם של המגזרים החשובים: הם שבו להיות הכוח החזק ביותר באוניברסיטאות, ובבחירות לוועדי 22 האיגודים המקצועיים במצרים הם ניצחו ברוב רובם של המקרים.
אפילו במוסדות המדינה השיג האיסלאמיזם אחיזה חסרת רחמים כמעט. בשנת 1984 חוזק מעמדה של השריעה כבסיס לחקיקה. הפרלמנט ביטל תקנה שהתקין סאדאת בהשפעת אשתו ג׳יהאן, שלפיה בעל המבקש לשאת אישה שנייה צריך לקבל את רשותה של אשתו. בשנת 1985 נאסר שידורן של כל תכניות הטלוויזיה ה״נוגדות ערכים איסלאמיים״, למשל תכניות העוסקות במחול ובכלל זה בלט קלסי אירופי. במקביל נצטוו תחנות השידור להקצות (כולן יחד) 14,000 שעות בשנה למשדרי דת. כך הובטחה ההגמוניה של מטיפי ה״טֶלֶקוראן״, שרבים מהם היו קרובים לאחים המוסלמים.
בה בעת פעלו האיסלאמיסטים גם באמצעים משפטיים פחות. הם איימו על האינטלקטואלים החילונים המעטים שנותרו במצרים, ובשנת 1992 רצחו את נציגם הבולט, פרג׳ פודה. פודה היה אחד המצרים הבודדים שקראו לממשלתם בקול רם לקיים יחסים נורמליים עם ישראל. השיח׳ מוחמר אל־ע׳זאלי, דמות בולטת במסגד אל־אזהר הממשלתי למחצה וחבר בתנועת האחים המוסלמים, תמך בפומבי במעשה הרצח. הוא קבע כי כל מי שנולד כמוסלמי ולוחם נגד השריעה ראוי לעונש מוות – וכיוון שאין עדיין מדינה איסלאמית היכולה לבצע זאת, מי שביצע את פסק הדין אינו פושע. קורבן נוסף היה נסר חמיד אבו־זייד, פרופסור לבלשנות. בית הדין העליון הכריז עליו ככופר וחייב אותו לגרש את אשתו, מן הטעם שכופר אינו רשאי להיות נשוי לאישה מוסלמית. בני הזוג התעלמו מפסק הדין, וכשגברו איומי הרצח שהושמעו כלפיהם נאלצו לברוח לאירופה. בעל פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז, נפצע קשה כשחבר הגמאעה ניסה להתנקש בחייו באוקטובר 1994. האימאם הקהירי יוסף אל־בדרי הסביר שמחפוז הוכיח, באמצעות הסמליות האפיקורסית שיש ביצירותיו, שהוא נטש את האמונה. הקורבן הבולט האחרון נכון לכתיבת שורות אלו הוא סעד א־דין איבראהים, בן 63, סוציולוג בעל שם עולמי. הוא נידון באוגוסט 2002 לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך, משום שקיבל מענק מחקר מהאיחוד האירופי.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
פרק ג
ההגנה מבחוץ
הצורות של מתן החסות לשאינם־מוםלמים היו משתנות בהתאם למסיבות המדיניות או לנטיות־לבו של השליט. היו תקופות שבהן היה השלטון נושא פנים לעדה אחת על חשבון זולתה, ומושל במידה של סובלנות שהיה בה כדי להזכיר את הח׳ליפים הראשונים. שליטי בית אֻמיה בספרד (1031-710) והפאטמים (להוציא את הח׳ליף אל־חאכם), וכן העות׳מאנים בראשית התפשטותם, העניקו לד׳ימים אי־אלו חירויות ואף עודדו את קידומם החברתי של נכבדיהם. גם במצרים של תחילת המאה הי״ט הצליחו מוחמד־עלי (1848-1805) ובנו אבראהים להשתיק את התנגדותם של חכמי־הדת ולטפח את שיווי־הזכויות של הנוצרים. ז׳ראר דה־נרוואל, שביקר במצרים ב־1843, תיאר את המצרים כאנשים מכניסי־אורחים, מסבירי־פנים וסובלניים. הניגוד בין התנהגות זו לבין הקנאות ששררה בימים ההם במגרב, בסוריה, בפרס ובתימן מעיד על ההבדל הגדול במצב בין איזור אחד למשנהו.
כמו שכיום ניצח האסלאם באיראן, לקול קריאתם של האיאתוללות, כך היו הבריות הולכים משך כל ההיסטוריה כסומא בארובה אחר מנהיגיהם הדתיים והמדיניים. אם היו הללו סובלניים ושולטים בארץ כהלכה, יכלו הד׳ימים לקוות למידה של בטחון. אולם תקופות אלה של ליבראליות נאורה, הקשורות לתנאים מדיניים מסוימים, לא די שהיו תלויות בשערה, אלא אף הבעירו את חמתם של פשוטי־עם למראה עלייתם של כמה ד׳ימים לגדולה, תוך שהם לובשים מחלצות ורוכבים על סוסים. כתוצאה מכך היה השליט נכנע ללחץ ההמון, או שהיה הקצף יוצא על העדה כולה בעקבות נפילתו של משטר פורק־עול, והד׳ימים הנשארים בחיים היו חוזרים אל שפל־מעמדם.
במקרים רבים היו קומץ הכופרים שזכו לחסדם של שליטים מאוסים בעיני רוב בני־דתם שלהם, שהיו נמקים בעניים ונושאים בתוצאות עלייתם בסולם החברתי. כפי שראינו, סבלו גם יישובי המוסלמים מחמדת־הבצע של הסולטאנים, מעריצותם ואכזריותם של המושלים. הם דוכאו ונוצלו לא פחות מן הד׳ימים, אלא שיכלו לזכות בהגנתם של העולמא, אלה חכמי־הדת אדירי־ההשפעה, ובמקרים קיצוניים יכלו להתקומם בכוח־הזרוע. אפשרויות כאלו להמתקת עוול לא עמדו לרשותם של קיבוצי הד׳ימים נטולי־הנשק. תכופות ניצלו השליטים את נתיניהם באמצעות פקידים מבני־הד׳ימה, שהואיל ונוחים היו לפגיעה יותר מן המוסלמים נטו גם להיות נאמנים יותר לשררה. לכן היו הבריות מתנקמים בסולטאן בעשותם טבח בקיבוצי הד׳ימים, וכך הגבירו אפוא מניעים מדיניים וכלכליים את הקנאות הדתית. בפרק הקודם סיכמנו בקצרה את המסגרת המשפטית של היחסים בין מוסלמים ללא־מוסלמים ואת מידת הסובלנות שזכו בה הללו במסגרת זו מצד השלטון המוסלמי. הגנה מסוג אחר ניתנה לפעמים מבחוץ לנוצרים הכפופים לעול האסלאם — זו של מלכי הנוצרים. יש לזכור שבו־בזמן שהאסלאם שלט על מקומותיו הקדושים, מכה ומדינה, ראתה הנצרות בנפול המקורות התרבותיים והגיאוגרפיים של אמונתה בידי כובשים זרים. הואיל ושמירת הקשר אל מולדתה הרוחנית היתה לנצרות בבחינת הכרח שאי־אפשר־בלעדיו, הרי מעתה שוב לא זז המערב מן הדאגה להגנה על עולי־הרגל ועל המורשה הנוצרית. תמורת שירותים חשובים כמו גם תשורות קבועות שניתנו לסולטאנים הצליחו אפוא שליטים נוצריים להקנות בטחון יחסי לצליינים, ולימים אף הצליחו להמתיק קצת מן הגזירות שהוטלו על הד׳ימיס, כגון האיסור על שיפוצן של כנסיות קיימות או על בנייתן של חדשות.
מכוח הפירמאן של אוקטובר 1596 השיגה צרפת מן ״השער העליון״ בקושטא הבטחה שלא יפגעו לרעה בעולי־רגל נוצרים ולא יאלצום לקבל את דת האסלאם. בשנה שלאחר־כך ביטל הסולטאן, לבקשתו של אנרי הרביעי מלך צרפת, החלטה לאסור את הנזירים והכוהנים שבארץ־הקודש ולהפוך את כנסיית־הקבר למסגד. הפקידים המוסלמים, שהתמידו לערוך סיורי־ביקורת בכנסיות ולבדוק אם לא נעשו בהן שום שיפוצים בלי רשות, היו מוצאים להם בכל־זאת תמיד תואנות לסחוט כספים מאנשי־הכהונה. השגריר הצרפתי בקושטא, דה־בונאק, הצליח להשיג, על־ידי הקאפיטולאציות של 1740, שביקורים טורדניים אלה ייערכו רק פעם אחת בשנה, וכן גם זכה בהיתר לשפץ כנסיות אירופיות. לאחר ארבעים שנה של משא־ומתן השיג אותו שגריר עצמו רשות לשפץ את כיפתה של כנסיית־הקבר. תקציבי הקונסולים נשאו במעמסה כבדה בשל מתנות או סכומי־כסף שהתעקשו השלטונות המוסלמים לקבל בטרם יכבדו הסכמים, שתמיד היו מערערים עליהם או מבטלים אותם שרירותית.
פירמן (מפרסית فرمان; טורקית Ferman) הוא צו מלכותי שנהג במספר מדינות מוסלמיותבתקופות שונות בהיסטוריה, ובהן האימפריה העות'מאנית, האימפריה המוגולית ובאיראןבתקופתו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. פירמנים הוצאו לעתים גם על ידי שליטים שאינם המונרך, או על ידי עושי דברו.
מקורו של המושג במילה הפרסית שמשמעותה "צו" או "פקודה". באימפריה העות'מאנית עסקו הפירמאנים בנושאים חילונים, שכן סמכותו הדתית של הסולטאן הייתה טבועה בו מהיותו הח'ליף. הפירמנים קובצו לקודקס, או קנון (Kanun), שהיה מעין קובץ צווים וחיקוקים.
משמעות נוספת שקיבלה המילה פירמן היא "זיכיון" או חזקה. למשל, הזיכיון שניתן לקהילות דתיות שונות לניהול המקומות הקדושים ניתן כצו והובן כזכיון.
חסות כלכלית ומדינית
בנוסף להגנתם של אינטרסים דתיים התפתחה גם הגנה על אינטרסים כלכליים. מקדמת־הימים נתרקמו סביב חופי הים התיכון קשרי־מסחר שהקלו על התפשטות התרבויות ההלניסטית והיהודית־הנוצרית. אף שהשלטון הערבי הפריע לתהליך זה, לא שם לו קץ בשום־פנים. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על לידתן והתפתחותן של חברות־המסחר האירופיות, שנקראו תחנות (Echelles), במסגרת הקאפיטולאציות. בשים לב למעמדם של הכופרים בארצות האסלאם ולמלחמות התכופות היה ניהולם הסדיר של יחסי־מסחר בין המזרח לאירופה מחייב את הגנתם של הסוחרים הזרים מפני מערכת השיפוט המקומית, כלומר ממשטר הד׳ימה. סוחרים זרים אלה נהנו ממעמד אקסטרה־טריטוריאלי, ולפיכך כפופים היו למערכת־שיפוט משלהם שהופעלה על־ידי הקונסולים. הם התגוררו יחד בח׳אנים או פֻנְדֻקים, ששעריהם היו ננעלים מדי־ערב להגנתם. מטעמי זהירות נאסר עליהם לקחת נשים מבנות הד׳ימה המקומיות ולקיים יחסים שאינם מסחריים בלבד עם מוסלמים. הקאפיטולאציות הראשונות(1535) היו כלכליות ביסודן. ההגנה הקונסולארית הקיפה עניינים הקשורים בחופש הפרט, בחופש הפולחן, בחופש הסחר והשיט: היא גם הבטיחה הקלות פיסקאליות ומשפטיות. הקונסולים הגנו לא רק על נתיניהם אלא גם על כמה זרים שהיו נטולים ייצוג קונסולארי במזרח, ואפילו על יהודים ממוצא ספרדי, שתמורת תשלומים נכבדים השיגו אי־אלו זכויות הגם שלא זכו להקלות שהוענקו לאחרים.
קַפִּיטוּלַצְיָה
ל (נ') [מלטינית של ימי הביניים: capitulare לסדר בראשי פרקים]
1. הַפְסָקַת הַהִתְנַגְּדוּת שֶׁל הַמְּנֻצָּח בַּמִּלְחָמָה וְהַסְכָּמָתוֹ לַתְּנָאִים הַמֻּכְתָּבִים לוֹ עַל יְדֵי הַמְּנַצֵּחַ: קַפִּיטוּלַצְיָה שֶׁל הַמְּצוּדָה.
2. [רק בריבוי] חוֹזֶה בֵּין מְדִינוֹת הַמַּקְנֶה לִנְתִינֵי מְדִינָה מְסֻיֶּמֶת הַגָּרִים בִּתְחוּמֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ אַחֶרֶת – זְכֻיּוֹת מְיֻחָדוֹת, כְּגוֹן הַזְּכוּת לְהִשָּׁפֵט בִּפְנֵי שׁוֹפְטִים מִשֶּׁלָּהֶם וְלֹא בִּפְנֵי שׁוֹפְטִים מֵאֶזְרְחֵי הָאָרֶץ: מִצְרַיִם נִשְׁתַּחְרְרָה מִן הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת שֶׁל אַנְגְּלִיָּה בִּשְׁנַת 1937.
היהודים נחשבו אומה נטולת ארץ ולפיכך נטולת ייצוג, ולכן מכרו הקונסולים האירופיים בכסף מלא את חסותם לאחדים מהם. אף שהיהודים יצאו נשכרים מסידור זה, הרי בשום־פנים לא נבע משיקולים הומאניטאריים. אכן, האינטרס המסחרי, וכעבור זמן המדיני, הוא שחייב גידול מתמיד במספרם של הנהנים מחסות קונסולארית. קונסולים של מדינות אירופיות שהפלו את היהודים לרעה היו שמחים לקראתם לפעמים ופורשים חסותם עליהם בלבאנט. יהודים אלה, ששמחו להיגאל מאי־הבטחון שבמצבם, קיבלו עליהם ברצון לשלם את התשלומים המיוחדים שהבדילום משאר סוחרים שפעלו במסגרת הקאפיטולאציות, תשלומים שרק התחרות בין הקונסולים המחזרים אחריהם שמה להם סייגים. הסוחרים הנוצרים האירופים ושאר בני־החסות, שבדרך־כלל לא היה שלום ביניהם, ביקשו לדחוק את רגלי היהודים. איבה זו נבעה מדעות־קדומות ומחמדת־בצע, כי בזכות בקיאותם בלשונות וקשריהם המסועפים היו היהודים מתחרים רציניים.
ב־1731 מחה הקונסול הצרפתי בארם־צובא (חלב) נגד הטלת מס נוסף על היהודים:
אם היהודים שבכאן, הנמצאים זה עשרים־וחמש שנה תחת חסות המלך, יוותרו על חסות זו, ממילא ניאלץ להגדיל במידה ניכרת את מרכזי־הסחר (התחנות), ודבר זה יגרום נזק גדול לסוחרים שבכאן כמו גם לכל הסוחרים־התושבים.
לעתים קרובות מחו היהודים נגד היחס העושקני שהבדילם משאר הסוחרים. אכן, נשק אחד חזק היה בידיהם: האיום שיבקשו חסות מקונסול אחר, ובכך יצמיחו בכישוריהם ובתרומותיהם ברכה לבעלי־חסותם החדשים. הסוחרים האחרים, שהתייחסו אליהם בסובלנות צרת־עין, היו מבטאים את איבתם בנסותם להשפילם. בטכסים פומביים — שבהם היו כללים קבועים להצבתם של יניצ׳ארים, דראגומאנים, שגרירים וקונסולים, זרים ובני־חסות מקומיים—היו היהודים אחרונים. אפילו על עצם נוכחותם קמו תמיד עוררים בקרב הסוחרים הנוצרים, שתבעו להרחיקם מכל־וכל מן הטכסים הפומביים. אולם כאן לא ויתרו הקונסולים כל־עיקר. בתחנה של סאלוניקי הורשו היהודים ב־1738 להשתתף בטכסים מן הטעמים הבאים:
מר דה־וילנֵב השיב שלסוחרים [הנוצרים] של סאלוניקי אין זה צריך להיות חשוב כלל אם יתלוו אליהם בני־החסות בביקוריהם אצל קציני האדון העליון [הסולטאן], כל עוד הם צועדים במאסף ממש, וכי נטיית־חסד זו תוכל להיות למועיל על־ידי שתקָרב אותם עוד יותר לחסותה של צרפת, ואין זה כדאי לתת להם עילה כלשהי להסתלק ממנה.
ב־1743 דרשו סוחרי ארם־צובא (חלב), בתמיכת לשכת־המסחר של מארסיי, שלא לשתף את היהודים בביקורים הרשמיים. וכך כתב השגריר אל השר:
לא אסתיר ממך שאני מופתע מכך שלשכת־המסחר מושפעת ממשובות־רוחם של סוחרי ארם־צובא יותר מאשר מן האינטרס שלה עצמה בהגנת הזרים, שאם יבקשו חסות אחרת ממילא תפחת גביית המסים.