אלי פילו
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט…תולדות אנוסי סיאודד ריאל [עד ליסודה של האינקויזיציה בעיר]
תולדות אנוסי סיאודד ריאל
[עד ליסודה של האינקויזיציה בעיר]
פרשת חייהם היהודיים של האנוסים הללו בפלמה היא פרשה מופלאה ומיוחדת במינה. פרנאנדו די טרוחיליו, מי ששימש בהיותו יהודי כרב את האנוסים בפלמה ובאסיחה, מוסר בעדותו לפני בית־דין האינקויזיציה בסיאודד ריאל לאחר שהמיר דתו, ששהו שם עד שנת 1477. הוא שימשם במשך תקופה של שבעה חדשים בלבד. משמע שלוש שנים גלו מסיאודד ריאל לפלמה, וכפי הנראה לא חזרו לעירם אלא מששמעו על פעולות השיקום שנעשתה באנוסים באותה שנה ועם הרגעת הדוחות. וכל אותו זמן קיימו מצוות בפרהסיה: שמרו שבת ומועדים, צמו ביום־הכיפורים וערכו בו תפילה, ערכו את הפסח כהלכתו, ישבו בסוכות וקיימו את חג השבועות ואת חג החנוכה, ״לא פחות מיהודים ולא גרוע מהם״.בעדת־אנוסים זו היתה האנוסה מרי דיאס הרוח החיה, ועליה אמר פדנאנדו די טרוחיליו: ״אין ידי־ עותיה [בעניני דין] נופלות מאלו שלו, כיון שהוא עצמו אינו יכול להדריך [את האנוסים] בתורת משה״ [יותר ממנה].
תיאור קצר זה של חיים יהודיים הוא, כאמור, יחיד במינו. ודאי שהיו לו הדים רבים באותם ימים בסביבתם הקרובה והרחוקה של אנוסים אלה, ואין כמוהו להראות את חיוניותו של אותו קיבוץ ודבקותו בדפוסי חייו היהודיים. עוד נשוב ונדון בדרכם זו בפרק מיוחד.
מששבים אנו לעיין בנפגעי פרעות סיאודד ריאל נמצא שנוסף על השוד,הביזה וההרג, שנעשו בהם, נושלו כל בעלי המשרות שביניהם ממשרותיהם ומתפקידיהם ומכיבודיהם שהיו להם בעיר. הצוים שיצאו מאת פרנאנדו ואיזבל ב־28 בינואר 1475 מלמדים שהיו אלה רחידורים, קבלירוס, אסקודרוס, יוראדוס, נוטריונים. יש כאן דמיון מפתיע למצב בטולידו בימי פדרו סרמינטו, שעה שנושלו ממקומם וממעמדם אלקלדיס ונוטריונים, ובימי פרעות יוני־יולי של 1449 בסיאודד ריאל. נמצאנו למדים שעדיין לא נעלמה אותה מתיחות חברתית־ציבורית שנתקיימה בעקבות חדירתם של אנוסים למשרות שיש בהן משום יוריסדיקציה ( הסמכות לשפוט ולדון ) על נוצרים. אם בטולידו מצאה ביטוי בפרעות וב״פסק־הדן הנודע בשנת 1449, הנז' בסיאודד ריאל של 1474 מצאה שוב ביטוי בפרעות ובנישול בלא ״פסק־דין, אך נוספה עליה פעולה אינקויזיטורית־הגמונית. אותה סיבה. חברתית־ציבורית מונחת ביסוד שני מעשים אלה. גם הפעם הפגיעה מכוונת בעיקרה נגד אלה שחדרו למערכות החברה הנוצרית, ושמהם ביקשו הפורעים להיפרע בראש וראשונה (אחר־כך פגעו בכלל ציבור האנוסים ללא הבדל). אמנם, נמצא את פרנאנדו ואיזבל מצווים על החזרת אנוסים אלה על כנם, אבל בשעה שפרצה מרידתו של המרקיז די וילינה במלכים אלה נמצא אותם אנוסים מנושלים, או רובם, במחנהו של המרקיז המורד. לכאורה נראית הצטרפות זו כבלתי־מובנת. אבל ודאי שנמצאו להם שיקולים מכריעים להצטרפות זו. עתה שב השלטון ונתן עליהם את דעתו, ובשורת צוים נישל אותם ממשרותיהם שתפסו בסיאודד ריאל. אבל פתרון שאלתם של כמה מן החשובים שבהם נמצא לימים בפעולתו של בית דינה של האינקויזיציה בשנות 1485-1483.
כבר צוין לעיל שרק בסוף ינואר 1475 נתפנו המלכים הקתוליים לנקוט סנקציות נגד הפורעים. ב־28 בו נתמנה רודריגו מנריקי לפעול נגד הפורעים. הוא נצטוה לחקור ולדרוש מי היו הפורעים, לעשות למאסרם ולהחרמת רכושם! הפורעים יועמדו לדין. כל האלקלדיס, האלגואסילים, רחידורים, קבלירויס, אסקודרוס, פקידים ו״אנשים טובים״ בכל המקומות, וכל מי שיידרש חייב לסייע לו במשימתו. על־פי צו אחר, שניתן גם הוא באותו יום, נצטוו כל השופטים מן המנין לבצע את פסקי־הדין שיוצאו נגד הפורעים באנוסי סיאודד ריאל, כפי המסתבר לנו כבר מכותרת הצו. צו זה ניתן על סמך בקשתם של אותם ״רחידורים, קבלירוס, אסקודרוס, פריקוראדור, יוראדוס, פקידים וסוחרים, תושבי סיאודד ריאל, והללו אין בכוח עצמם לפעול נגד ״מכיני הפרעות וגורמיהם״.\ רשימה זו נראה שהיא זהה עם אותם אישים שנפגעו מן הפורעים ונושלו ממשרותיהם, כפי שמסתבר לנו מצו שלישי שניתן בענין הסנקציות נגד הפורעים ב־30 בינואר.1475 מן הצוים לשופטים אנו למדים שרכושם של הפורעים יוחרם ויימסר לידי ״אנשים טובים״! לֶטראדו אחד, בנוכחותו של נוטריון, יערוך אינונטר של הרכוש! כל הרכוש שיימצא וכן עדרים יוחזרו לבעליהם! השופטים הם שיבדקו למי שייך הרכוש שנשדד! הכל חייבים לסייע להם כדי להוציא לפועל דין צדק. אבל מן הצו שניתן ב־30 בנובמבר 1475 למדים אנו שנתמנה שופט מיוחד,״ שיצא לסיאודד כדי להביא את הפורעים, לאחר שיתפוס אותם, לדין לפני חצר המלך. גם בצו זה נאמר שיש להחרים את רכושם ולערוך ממנו אינונטר ולהפקירו בידי ״אנשים טובים״. אלה מהם שאין לתפוס, והדעת נותנת שכמה מן הפורעים ברחו מאימת הדין או שנצטרפו כבר אז אל חבורתו של המרקיז די וילינה, יכריז עליהם הכרוז שחייבים הם להופיע לפני מועצת המלך. וכל היודע על הפורעים נתחייב להופיע ולמסור עליהם עדות, וניתן מועד שבו יוצא הצו אל הפועל.
מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן
ההתקפה על מוגדור 
ה. לפי תעודה מ־21 בנובמבר 1844, יומיים הגנו היהודים יושבי ה׳מלאח׳ על עצמם על ידי נעילת שער ה׳מלאח׳, אבל הפורעים שברו את השער, עלו על חומות ה׳מלאח׳, פרצו פנימה ובזזו מכל הבא ליד. הפשיטו את היהודים מבגדיהם, ונשים נגררו ונשבו. יהודי שנדרש למסור את אוצרותיו ירד לבאר כדי להוציאם ממחבואו, ושם הרגוהו. לפי מידע מכתב עת של המיסיון האנגליקני, נשחטו 50 יהודים. היו סוחרים שמצאו מקלט אצל מאורים שמחוץ לעיר, שסחרו עמם. לפי מכתבו של אברהם קורקוס למשה מונטיפיורי מ־25 ביולי 1864, לא פגעו אנשי מחוז Haha, שהתגוררו סמוך למוגדור, ביהודים, מכיוון שהפחה הגן עליהם.
בנפגעים היו גם חכמים, כגון רבי חיים פינטו שנדקר. בשל המלחמה אבדו כתבי יד של חכמים, כגון כתביו של תלמידו, ר׳ דוד זגורי, ושירים. שחיבר ר׳ אברהם בן יהודה קוריאט השלישי (מלכי רבנן, דף ט, ע״ב). לאחר ההפגזות עלו יחידות של צבא צרפת ליבשה. למשמע היריות עזבו הברברים את העיר. עשירים אחדים הצליחו לברוח מן העיר באמצעות ספינה בריטית, מהם הגיעו לאלג׳יר, ומהם הגיעו לגיברלטר. מאלה נודע ליהודי אירופה דבר האסון שפקד את יהודי העיר. ודאי שמקצת הבורחים היו גם מיהודי טנג׳יר, ומקצת ממוגדור שעברו דרך טנג׳יר לגיברלטר.
ב־10 בספטמבר 1845 נחתם הסכם בין צרפת ובין הסלטאן, והסלטאן נאלץ לקבל את תנאיה של צרפת. יהודי, ושמו דוד אזנקוט, ייצג את צרפת במשא ומתן בינה ובין הסלטאן. ב־5 באוקטובר אישר הסלטאן את ההסכם. מרוקו פסקה להעניק מקלט לעבד אלקאדר. בשנת 1847 הצטרף הסלטאן לצבא צרפת נגד עבד אלקאדר. בעקבות כך שופרו היחסים בין מרוקו ובין צרפת. אלג׳יריה נכבשה סופית באוגוסט 1848
התחזקות העוינות נגד היהודים
בעקבות התקפת צרפת על הנמלים במרוקו התחזקה העוינות כלפי היהודים, ומעמדם הורע, מכיוון שהם נחשדו בתמיכה בצרפת. עבד אלרחמן השני כתב למושל טנג׳יר שהגיעו אליו ידיעות שיהודים מוסרים מידע לאויב. כמו כן יהודים עשירים נוסעים עם ילדיהם לירושלים ואינם שבים, ולכן המוסלמים מפסידים הכנסות ממס הגולגולת. בדו״ח של דרומונד האי מ־1 ביולי 1844 לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, הוא כותב שהמוסלמים מתכוונים לנקום בנוצרים וביהודים.
הסיוע ליהודים שנפגעו
לפי מכתבו של סוחר יהודי ממוגדור לאחיו שבלונדון מ־13 בספטמבר 1844, שפורסם בעיתון ׳קול יעקב׳("The Voice of Jacob") ב־15 בנובמבר 1844 בעמוד ה־34, שלח הסלטאן עשרת אלפים דוקאטים. שליח המיסיון האנגליקני באמצעות סיוע חומרי ניסה לנצר את היהודים הסובלים.אבל העזרה העיקרית הגיעה מיהודי אירופה. בעקבות המלחמה הזאת התערבו לראשונה יהודי אירופה למען אחיהם שבמרוקו. משה מונטיפיורי והברון אנתוני רוטשילד כיהנו אז בתור נשיאי הגוף ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״ (Committee for the Relief of Sufferers at Mogador. "
ב־31 באוקטובר 1844 כתב סר משה מונטיפיורי מכתב חוזר, שפורסם בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים. במכתב הסב את תשומת לב הנמענים לסבלם של יהודי מוגדור מהפגזת העיר. היהודים בלי הבדל של מין וגיל איבדו את רכושם. מהם נשבו, מהם נרצחו, ואלה שהצליחו לברוח הם חסרי כול ורעבים. כ־4000 נפשות פזורים בלא מזון ובלא מחסה. מונטיפיורי עוד כותב שכדי להקל על מצבם של היהודים וכדי לפדות את השבויים נוסדה ועדה ששמות חבריה רשומים בסוף המכתב. הוועדה לקחה על עצמה לאסוף כסף למענם. הוא ביקש מן הנמענים לתרום.
ב־15 בנובמבר 1844 פרסם מונטיפיורי מודעה בעיתון ׳קול יעקב׳ וקרא בה ליהודים לתרום כדי להקל על סבלם של יהודי מוגדור, הזקוקים למזון וללבוש. הוא מתאר את סבלם: ״כל רכושם אבד, אחדים נשבו, נפצעו או נשחטו, ואלה שהצליחו לברוח רעבים וחסרי כול. הוא אף מסר שמעט הנוצרים שבמוגדור – גם הם זקוקים לסיוע ולתרומות.
תוצאות ההפגזה: על פי הדו״ח של ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״, נהרגו 50 יהודים, כארבעת אלפים פליטים בשדות, ורבים רעבים. בדו״ח עוד נאמר שהדברים מבוססים על מכתבו של מונטיפיורי בנידון. לפי היומן שכתב הד״ר לווה (Loewe), מונטיפיורי כתב מכתב לעורך ה״טיימס״ אחרי הפגזת מוגדור שהמועצה הנ״ל מעריכה שמספר הסובלים במוגדור גבוה, ומזון ובגדים כבר נשלחו למוגדור לסוכנים מהימנים כדי לחלקם לנצרכים. התרומות למטרה הזאת הגיעו ל־2500 לי״ש. מונטיפיורי השתתף בישיבת המועצה הנ״ל, והוחלט בה לשגר מכתב לסלטאן ולהעבירו אליו על ידי הקונסול הכללי של בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, על סמך הוראה משר החוץ של בריטניה, הרוזן.מאברדין. לפי בקשתו של מונטיפיורי ניסח הד״ר לווה מכתב בערבית לסלטאן, ומונטיפיורי חתם עליו.
התעודה הראשונה, שמצאנו בארכיון משרד החוץ של בריטניה בדבר מעורבותו של מונטיפיורי למען יהודי מרוקו ובדבר סיועו להם בעת מצוקה, היא מ־9 בינואר 1845. מונטיפיורי פנה לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, וביקש ממנו להעביר את נוסח פנייתו לעבד אלרחמן השני, סלטאן מרוקו, באמצעות קונסול בריטניה בטנג׳יר. להלן נוסח מכתבו:
כשהייתי בקושטא בשנת 1840 היה לי הכבוד לקבל מן הסלטאן עבד אלמג׳יד פירמאן עם ׳ח׳ט שריף׳ [=חתימת הסלטאן], המורה שהיהודים בממלכתו יקבלו שוויון זכויות כמו ששאר הנתינים שבממלכתו מקבלים. אני מבקש מאוד מהוד מלכותו הסלטאן של מרוקו להעניק פירמאן דומה ליהודים שבממלכתו. הם הסוחרים העיקריים, ולכן, לפי מיטב הבנתי, הם מקבלים יחס אדיב מן הסלטאן. אף על פי כן הם נתונים בסכנה בגלל פנטיות עממית, סובלים מהפליות, שלעתים מסכנות את ביטחונם, וממשפטים קדומים. הוד מלכותו, בוודאי יודע, שכשהגיעו ידיעות על מצוקתם של תושבי מוגדור, מפני שעשקו אותם שבטי הקבילים, הוקמה מועצה לאסוף תרומות כדי להקל על סבלם של הנפגעים. בזכות ההומניטריות של הציבור נשא המאמץ של המועצה פרי, ונאספו 2500 לי״ש. כסף, מזון ובגדים נשלחו לאנשים מהימנים במוגדור כדי לחלקם מיד.
המועצה מאמינה שיחסו של סלטאן מרוקו חיובי כלפי הנתינים היהודים, ומביעה תקווה שהוא יאות לקבל את הבקשה להעניק פירמאן דומה לזה שנתן הסלטאן [העת׳מאני]. יאה הדבר אם הפירמאן יועבר על ידי הקונסול הכללי של מלכת בריטניה בטנג׳יר. המועצה הזאת העניקה לי ייפוי כוח לבקש מהוד מעלתו שירשה לי למסור אותו למשרד החוץ כדי שיפקידו בידי האישיות הזאת [הקונסול הבריטי], והוד מעלתו ייתן את ההוראות המתאימות להעברתו. אני מצרף את העתק הפנייה עם תרגום לשם עיונו. מתנצל שנגזל זמנו היקר של השר,
בכל הכבוד, משרתך משה מונטיפיורי…..
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
העבודה מוגשת על ידי :
יעקב וימן
יש לציין שהדפים המצולמים של העבודה
נמסרו לי על ידי מר יעקב וַיְמַן אשר נתן לי את הסכמתו המלאה
לפרסם את החומר במלואו ככתבו וכלשונו באתר " מורשת מרוקו "
למען הדורות הבאים וסקרנותם של קהל המתעניינים בנושא זה.
מצב היהודים הוא : ראש הרבנות הראשית בארץ ישראל, ראשי עדת המרוקנים בירושלים ( כנראה התכוון, לראשי עדת המערבים אשר בירושלים ) הפרופסור סלושץ, מנהלי בית הספר של כל ישראל חברים בירושלים, ומצב ומצד ה " סולל " באור עורכי עתוניה אדונים אליעזר בן אבי, אשר ספיר, א. אלמליח……היעדרם של נציגים מדיניים נציגי עדות אחרות מבליט את חשיבות ההתארגנות העדתית של העדה המערבית ואת המשמעות המדינית שיכולה להיות להתאגדות זו.
העולים התארגנו גם באגודות עזרה הדדית כמו למשל, אגודת העזרה ההדדית ליוצאי צפון אפריקה.התארגנויות עצמיות אלו הקלו על שלבי הקליטה הראשונים של העולים בארץ ישראל ויש להן חשיבות מרובה בייחוד על רקע הנתק שחלבין העולים למוסדות, עליו אעמוד בפרק נפרד.
הקשרים עם הקהילה בצפרו.
העולים אשר הגיעו לארץ השאירו מאחוריהם משפחות וידידים, רכוש ועסקים שלא הספיקו לחסל ובנסיבות אלו נמשך קשר הדוק עם הקהילה היהודית שנשארה בצפרו.
במאמרו של דוד כהן מספר על מכתב אשר שלח מנשה נחמני, מן העולים בקבוצה הראשונה, מירושלים אל יעקב זכרי בצפרו בחודש פברואר 1921. תרגום המכתב נמצא בארכיון משרד החוץ הצרפתי. מנשה נחמני המתואר כנציגם של יהודי צפרו כותב : " בארץ ישראל אין תעסוקה ואין פעילות מסחרית…מסרו לאלה שתכננו לעלות לארץ ישראל, לבטל את נסיעתם כי רעבים ללחם כאן, ויוקר המחיה גבוה…."
ועוד מביא כהן ממכתבו של לופו, מנהל בית הספר כל ישראל חברים בירושלים, לועד המרכזי של כל ישראל חברים בפריס ובו מתואר גם המצב החמור בירושלים וקשיי קליטתם של העולים.
גם מכתב זה, כמו המכתב של נחמני, הגיע לידי השלטונות הצרפתיים ושימש אותם בניסיונות השכנוע ליהודי מרוקו למען לא יעלו לארץ ישראל. למרות מכתבים אלו אשר הגיעו לפצרו לפני שיצאה לדרך קבוצתו של מרדכי צבע- לא נרתעו העולים ויצאו בדרכם לארץ ישראל.
יצחק צבע מספר כי בפגישה עם וועד הצירים, ביקשו ממנו לכתוב מכתבים לכל ערי מרוקו ולעודד את העלייה וכך אמנם עשה. יונתן אסולין כי גם משפחתו המשיכה בקשרים עם הקהילה בצפרו. אלו היו קשרי מכתבים וביקורים. לא ידוע לו על מכתבים אשר לא עודדו עלייה – להיפך הוא יודע כי ניסו להשפיע על מבקרים אשר הגיעו לכאן כדי שיישארו בארץ.
על קשרי משפחתו של מימון סודרי עם הנשארים בצפרו, קשרים שכללו גם משלוח ספרים מארץ הקודש, כותב קרוב המשפחה אהרן אלבז : " אהבתו ( של מימון סודרי הי"ו ) הייתה מיוחדת למשפחה. אחרי עלייתם ארצה התחיל להתכתב עם הסבא הרב אבא אלבז ז"ל.
במכתביו סיפר על פרט ופרט…וכשהגיעו ארצה לא היה להם במה להתקיים עד שהתחיל לעבוד בבניין וסיפר על כל קורותיו ועל המצב הכלכלי הקשה אבל בכל זאת היה אומר ב"ה שזכינו להיות בירושלים. אני זוכר בילדותי כשהסבא קיבל את המכתבים, היינו מתאספים בביתו של הסבא לשמוע חדשות על כל המשפחה.
כמעט מרוב שמחה נשקנו את המכתבים…בפעם הראשונה ביקשתי ממנו לשלוח לי ספר בעברית, יען כי בזמנו התחלנו ללמד עברית. בחודש שבט, קיבלתי באחד הימים ספר " חמדת ירושלים " באותו יום כל הכיתה שמחה אתי שקיבלתי ספר מירושלים…..
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מסעוד אביחצירא.
מסעוד בן גנון.
המאה ה-18. בספר הדרושים שלו " זרע רב ", שולבו רעיונות קבליים, והוא מצטט לא אחת את המקובלים ובעלי האמת או האר"י. הדרשים נדפסו בסוף שאלות ותשובות " יכין ובעז " של הרשב"ץ.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון
מרבני אלג'יר החסיד בעל מעשים ובעל מופתים, חכמי תוניס בהקדמה לספרו " זאע רב " מייחלים לזכותו של הרב זיע"א " זכותיה דרב אגוני מגני הא לן הא להו ", והחסיד רבי מסעוד זגבי מקצטינא כתב וזה לשונו : " החכם הכולל מורנו כבוד הרב מסעדו גנון זכותי יעמוד עמי " חזי מאן קמסהיד ומי החסיד המייחל לזכותו של הרב זיע"א.
מקובל עצום, על ציונו הקדוש נרשם " ירד לפרדס התעודה העלה מכל רמזים מלוא חפנים " דרשן ןמןכיח בשער, דרשותין ראו אור בספר " זרע רב ", מצורף לספר יכין ובועז ליוורנו תקמ"ב, שם הספר זומז כי רבנו היה חשוך בנים.
שמו הטהור נישא בהערצה בשנים קדמוניות, ובשער ספר יכין ובועז כתב הרב הגדול רבי אברהם טובייאנא, המו"ל, הרב המפורסם בחסידות ובתורה כבוד הרב מסעוד בן גנון זלה"ה שנגלה אליו אליהו זכור לטוב " לפרנסתו עסק הרב בספרות ובהעתקת ספרים, הרב העתיק והגה וליטש חידושי תורתו של המקובל החסיד רב יהודה בן חנין, ובשער ספר " עץ החיים " – אשל לאברהם נכתב כי רבי מסעוד ז"ל חיבר קצוותיו אחת לאחת "
הגיה חידושים על התנ"ך שאבדו, נתב"ש שנת תנ"ג – 1693
מרדכי אבטאן.
מחכמי מראכש תואר כמקובל.
משה בן לולו.
מחכמי דמנאת. בכתובה תואר כמקובל
משה חזוט.
קבור בכפרי מראכש. היה מקובל, ואומרים שנגלה אליו אליהו הנביא
סעדיה בן אדהאן.
1600 בערך. מקובל, מחכמי בנאריס מנוף תאפילאלת
אביו של מו"ה שלמה אדהאן הראשון מחכמי בגריס מנף תאפילאלת והיה מקובל, וחי בסוף המאה הרביעית ובראש החמישית 1600 לערך
שאול אבן דנאן
נפטר תרל"א. רב ומורה צדק בעיר פאס והיה לו יד ושם בחכמת הקבלה.
חי במאה השישית – שביעית, נפטר בשנת תרל"א – 1871. מפורסם כמתמיד וחסיד וכיהן בדיינות. הוא היה חתנו של רבי יהודה הכהן. כנראה לפני נישואיו עסק בשחיטה. השאיר אחריו חידושי דינים לשו"ע חושן משפט את חידושיו כתב על שולי הספרים שבהם למד. וכנראה היה חמיו של רבי שלמה אבן דנאן השלישי
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 33
הת״פז
בהיות כי היינו מקובצים בישיבה שע״ג ב״ה הי״ג והיינו נושאים ונותנים במנהג שהיה געשה בעיר זו בעניין הנגידות שהיו הקהל נר׳׳ו כותבין לנגיד שכל מה שיפסד והוא בנגידות יתנוהו, ויצא מזה כמה הפסדים לקהל נר״ו בין בהפסד ממון בין בעניינים אחרים בכן נתקבצו יחידי סגולה ראשי קהלינו יש״ץ והם אלו בה״ר יום טוב בן הדוש נר״ו זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הגז׳ לפנינו מיחידי הק״ק והרבה הדוש נר״ו והי יהודה צבע נר״ו וה׳ יצחק בן חמו נר״ו ועמהם הרבה מהקהל נר״ו והסכימו כולם שמהיום ואילך כל אחד שיהיה נגיד בעירינו זו לא יכתבו לו הקהל נר״ו שמה שיפסד ח״ו הקהל נר׳׳ו יפסדוהו, וגזרו על זה בגזירת נח״ש ושום יחיד מהקהל שירצה להסכים לכתוב לשום נגיד כנז׳ הוא בכלל ארור ורבצה בו כל ה אלה, וגם אנחנו החותמים הסכמנו על כל הנז׳ והיה זה ביום רביעי בחדש ניסן המעי׳ שנת חמשת אלפים וארבע מאות וששה ושמנים ליצי׳ ומעכשיו מהו בפנינו הקהל הנד ושהיו כולם במעמד ששום אחד שיבוא ויכריח לקהל נר׳׳ו עד שיכתבו לו פריעת שום הפסד מעכשיו הכל בטל ולראיה חתמנו פה שתי מלות בני שיטי ושריר וקיים.
שמואל כן חותא ס׳׳ט ישועה כן מו״ה משה כן חמו ס״ט יחייא כן מימון כאמו ס״ט
תפקיד הנגיד. הנגיד מצווה " לעמוד על ענייני העיר ולאסור ולקנוס ולהעניש עונש עונש הגוף ועונש הממון לכל אשר ישקיף עליו שאינו הולך בדרך הטוב והישר ". על כל ענייני המסים טענייני צורכי בית המלך וצורכי השרים המוטלים על הציבור.
. תעודה מספר 114
התר"ך – 1860
בהיות אמת וצדק כי לעת בזאת כאשר חלפו הלכו להם רוב בעלי דיעה חכמים ומנהיגים סעו המה למנוחות ונשארו קהל עדתינו כאוניה בלי חובל ואין מי שישגיח ויפקח על עסקי צבור ובכל עת שיהיה איזה מעמד לדרוש ולתור באיזה עסק מצרכי הקהל פרטי או כללי אין איש שם על לב.
וכל אחד פנה לדרכו פנה ובהתאסף ראשי עם הם הבית דין צדק והנגיד המעולה החכם החשוב כבוד הרב יעקב אדהאן י"ץ ושולח שלוחיו לקרוא עשירי עם עד אפילו מאה שלוחים כל אחד ואחד מבקש למצוא עליה להפטר מלבוא את הקדש כי כן דרכם וכן בכל ענין הן על השררה הן של צרכים אחרין ואין דורש ואין מבקש.
וכמעט נשארנו כצאן אשר אין להם רועה, והן היום העיר ה' את רוח הנגיד הנזכר ואסף איש טהור את כל יחידי קהלינו עם כל הבת דין ישמרם אל לבית הכנסת הי"ג ויקרא באוזניהם את כל הדברים האלה לפרוץ גדר. מהיום הזה והלאה לתקן בקיעי עירנו כי כן חובה מוטלת על מי שישי ספק בידו לעשות ככל יכולתו ולא תוכל להתעלם כתיב.
ואחר הרבות אמרים לראות אופן המועיל לתועלת כללות ופרטות הקהליה הקדשוה י"א עלתה הסכמתם שיבחרו להם מיחיד הקהל שלשה עשר אנשים להיות כל ענייני העיר וצורכי צבור נחתכים על ידם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.
הלא המה פלוני ופלוני יובן בכל פרט מפרטי צרכי התבור ישלח אחריהם הנגיד י"ץ וישאו ויתנו בדבר במועצות ודעת עד יגמר הדבר בכי טוב ולהיות שקשה הדבר לשמוע שבכל זמן ובכל ענין יצטרך הנגיד לאסוף את כל י"ג האנשים הנזכרים לכן בחרו להם מהי"ג הנזכרים חמשה אנשים הלא המה פלוני ופלוני.
יובן שכל הדבר הקש/ה שהוא לצורך כללות הקהל יהיה במושב זקנים ובהתאסף כל הי"ג אנשים הנזכרים וכל הדבר הקטון שהוא לצורך איזה פרט מהקהל הן לאיזה תפיסהבר מינן הן לאיזה עניין אחר ישלח הנגיד אחרי החמשה אנשים הנזכרים אשר נקבו בשמות.
וכאשר תעלה הסכמתם כן יקום אם יהיה איזה דבר שצריכים לשתף בו הדיבור עם השר עז"א חיובא רמייא על החמשה אנשים ללכת עם הנגיד י"ץ באשר ילך ובכן הסכימו רוטב הקהל י"ץ במעמד הבית דין צדק לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת בל תמוט עולם ועד וקבלו עליהם להיות הי"ג אנשים הנזכרים מפקחים על כל ענייניהם וצורכיהם דבר קטון וגדול ואחרי דבריהם לא ישנו.
וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל ההזכמה הנזכרת ויקום לערער על איזה פרט מהפרטים אשר יסכימו עליו הי"ג אנשים הנזכרים או החמשה אנשים הנזכרים מעתה ומעכשיו הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר והאנשים הנזכרים ליסרו ולהענישו יסורי הגוף ועונש ממון כפי ראות עיניהם.
גם הואילו לבאר שאם בר מינן אירע לאנשים הנזכרים איזה הפסד ודררא דממונא מחמת עסקם בצורכי צבור על כללות הצבור ליהדר דלא לימטנהו כי אם ריוח והצלחה מרובה, וכל הפורץ גדר הסמה הנזכרת מלבד עי ענוש יענש כאשר ישיתו עליו הבית דין צדק.
והנגיד ויחידי הקהל י"ץ ונוסף גם הוא כי הור בכלל ופורץ גדר ישכנו נחש ושמע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה ונגע לא יקרב באהלו כן יהי רצון ולראיה שכן עלתה הסכמתם י"ץ חתומים פה בסדר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ובשנת ישיש עלייך אלהיך לפ"ק וקיים.
העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל פלוני ופלוני ופלוני ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור מעתה ומעכשיו שבכל עת שישלח אחריהם הנגיד הנזכר על איזה פרט מצורכי צבוא קטון וגדול חייבים לבוא אצלו למעמד ההוא .
וכל איש אשר לא יבוא מהם לעממד בלכת אליו השליח מעתה ומעכשיו חייב עצמו לפרוע חיד הנגיד הנזכר לזכות השר עו"א סל עשרה מתקאלים כסף טוב קנס שלא כדין זולת אם יהיה לשום אחד מהם איזה אונס הניכר אזי פטור הוא מהקנס הנזכר ונגמר הכל בקנים שלם ושבוע חמורה מיד האנשים הנזכרים ולראיה על הכל חתומים פה בזמן הנ"ל והכל שריר ובריר וקיים.
כן נמצא כתוב בכתב ידו של הרב רפאל משה אלבאז ז"ל
סוף תעודה מספר 114
מארץ מבוא השמש – הירשברג
מרוקו באזור המזרחי
יצאתי לראות את הגברים בעבודתם, טרם יסגרו את בתי העסק. יוסף מתחיל לסובבני מחנות לחנות של צורפי זהב ותכשיטים. משפחה ענפה הם בני ש. ואף כי לכאורה כל חנות היא עצמאית, באמת כולן עובדות בשותפות. אבא ש. סוחר יחד עם אחיו, ובניהם מחזיקים חנויות בנקודות שונות במרכז הישן, הערבי, ובחדש, המעורב
סיור זה לימדני משהו על מבנה המשפחה היהודית במרוקו, על החישוקים והחישורים המקשרים ומהדקים את בניה ומעצבים אותה ליחידה אחת. החיים כמעט פאטריארכלים עדיין, כולם נשמעים לאבי המשפחה, האחראי לכולם, כולם ערבים זה לזה ועוזרים אחד לשני.
לבסוף הביאני יוסף ש. למסעדה שבה עבד כמלצר אחד מגיסיו היורדים. שלמה ש. מששמע שלמה שאני מארץ ישראל, עזב את כל הלקוחות , ואף על פי שליל ראשון היה וידיו מלאות עבודה, והתחיל לדאוג לי ולטפל בי, ממש כאילו ציפה לי שנים וכאילו ביקש מישהו מישראל, כדי לגמול לו אתו טובה. יוסף ע. ראני בידיים נאמנות, ונפרד ממני. ש. התרוצץ ביני ובין הלקוחות. וראיתי שהוא נקרע לגזרים בגללי, החלטתי לחזור לתחנה. ש. ביקש רשות מאת המנהל ורצה ללוותני, על מנת לחזור עוד לעבודתו.
מצפונו לא מרשה לו להניחני לבד, כי אדם זר צריך להימנע מלצאת יחידי בלילות. שיככנעתי אותו, שיתגבר על " מוסר הכליות " והלכתי לבדי. אולם כעבור חצי שעה הופיע ש. באולם ההמתנה. הוא השתחרר לפני סיום תורנותו, כדי לשוחח אתי עוד קצת.
התחיל בסיפורו של , יורד ". הוא עצמו אינו יודע, למה חזר. במושב היה לו טוב. המשק התפתח, והיבולים היו טובים, הפרות נתנו חלב למכביר, בחרו בו להדריך אחרים. ושלא בפניו הצביעו עליו כעל חקלאי לדוגמה. הוא היה מזרז את חבריו לעבודה מאומצת, ופתאום נכנסה בו רוח שטות, שילם את כל החובות לסוכנות היהודית, ארז את חפציו, לקח את אשתו ואת ילדיו וחזר עם אחיו, שגם הוא היה בישראל.
התחלתי לתהות בזהירות על קנקנו, אולי האישה לא רצתה להישאר, והתגעגעה למשפחתה, ואולי הוריו קראו לו. לא מיניה ולא מקצתה. אשתו היא צרפתיה שהכירה במולדתה, ומשהתחתנו נותקו כל הקשרים עם המשפחה. וכן לא קושר אותם שום דבר עם אוג'דה. כאן החיים נמאסו עליהם.
למה נתפתה להיות מלצר במלון-מסעדה, כשיכול היה להיות איכר חופשי בישראל? אולם הוא יחזור עוד לישראל, הוא בטוח שיחזור. רק יאגור קצת כסף, כי הוא עצמו מבין ש " יורד – חוזר "אינו יכול ליהנות מאותן זכויות, שהיו לו כאיש מח"ל. לעת עתה הוא כמעט ומתבייש לדבר עם אדם מישראל. לפני שבוע היה במלון אדם שדיבר עברית, אבל הוא לא ניגש אליו, אולם נתברר לו בקאזה, שהיה זה ט. מנהל צוות המיון.
ראיתי שלאחר השיחה זהו הוקל לו, הוא לא ביקש ממני דבר. רק התחיל שוב להתרוצץ, כדי לדאוג לנוחותי ברכבת. כאן כולם מכריו, מאחר שעבד בתחנה בימי המלחמה, כשהיא הייתה תחת הנהלתם של האמריקאים. נפרדנו כידידים.
לפני שבועות מספר קיבלתי מכתב מיוסף ע. ובו הוא מודיע לי, כי הם מתכונים לעלות, אלא שלשלמה יש צרות, מי ומי העולים, ומתי ?
והנה דברי תשובתו : העלייה תהיה ביותר מאוחר בחודש בסוף ניסן הבא. והעולים הם : חותני עם המשפחה, זאת אומרת אשתו, שני בנים בוגרים ובתו. יש אפשרות, שתעלה עמו בתו הנשואה, אמו הזקנה וגם כו עולה. גיסי שלמה על מי דיברנו עם אשתו ושלושת בניו, גיסו יהודה עם אשתו ואמה ובנם הקטן. אני אשתי ובני אורי. אני מעכב נסיעתי בשביל הקטן שלא יכול לסבול טורח הקר והים. עד כאן לשונו.
סוף פרק מרוקו באזור המזרחי.
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 
למשל אני משוכנע כי עיוור או חירש אחד בין עשרות רבות, יוכל לעלות עם משפחתו. ביטול רישיון עלייתו של נכה כזה מבטל עלייתם של עשרות ולעתים של הכפר כולו. במקרים מסוימים ייעשו כל המאמצים מצידנו כדי שהג'וינט או הקהילות בערים הסמוכות, יקבלו לידיהם את המקרים הסוציאליים הקשים.
" בטוחני כי כפרים אלה עשויים לתת לנו ברבות הימים, אלמנט טוב ביותר בשביל מושבי העובדים, בייחוד אם העברתם לישראל תהיה מחושבת ומאורגנת מראש. ובמידת האפשר הם צריכים, עם הגיעם לישראל, לעבור מיד מהאונייה למקום התיישבותם בעתיד.
" גם המשך ריפוי הנגועים בגרענת צריך להיעשות בישראל, במקום מגוריהם לעתיד. דבר זה חשוב כדי שבד בבד עם ריפוים, יוכלו לגשת כבר בימים הראשונים לישיבתם, להכשרת הקרקע שעליה יתיישבו בעתיד.
" כבר בשלבים הראשונים של חייהם בישראל, יהיה אפשר לפתוח בית ספר לילדים ולהקנות למבוגרים ידיעות ראשונות על הארץ. כפי שתיארתי בראשית מכתבי, כי על ידי כך אנו חוסמים את עלייתם של אחרים וגורמים לדמורליזציה מסוימת בין יושבי הכפרים.
אין גם כל תקווה שנמצא מורים ומדריכים מתאימים ומרובים. והחשוב ביותר : השהייתם במרוקו לשם ריפוי פירושה – עלייה איטית ביותר, שעה שמגמת ההתנגדות לעלייה אצל הערבים ואצל הצרפתים, עלולה לגבור וללכת.
" אודה על האמת, לבי חרד אם לא נאחר את המועד. אבל זאת לא נוכל לדעת אלא רק כשנתחיל הלכה למעשה בהעלאת יושבי הכפרים. כדרכנו בעבר נקבע עובדות, ואם ניתקל בקשיים גדולים נפעל כולנו לביטולם ".
ברם הכללים הנוקשים של הסלקציה, מנעו פתרון מהיר לבעיה זו. לאחר שורה של פרעות ומהומות דמים, שכוונו כולן כלפי האירופאים והצרפתים, יצא יושב ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, לסיור של 9 ימים בהרי האטלס, יחד עמו היו זאב חקלאי ונציג משרד הבריאות, ד"ר א. מתן.
בסיס היציאה היה מראכש. אם רבאט היא בירת מרוקו, קזבלנקה – המכרז הכלכלי ופאס – הרוחני דתי, אזי מראכש המרכז השלטוני, הכלכלי והדתי של אזור האטלס. וכה מתאר יצחק רפאל את סיורו בהרי האטלס : " אחרי נסיעה של שעתיים במכונית ממראכש, נתקלנו ביהודי כפרי ראשון, רכוב על חמור.
גבר תמיר וחסון, מגודל זקן ופאות, דובר ערבית ברברית, אך ידע כמה מלים בודדות בעברית. תחילה התייחס אלינו בחשדנות, אך אחרי שהזדהינו וקראתי ישראל, הוספנו כמה מלים כמו " ירושלים, " מערת המכפלה ", ועוד כיוצא באלה ביטויים תנ"כיים, עתה פגה ההסתייגות והוא לקח אותנו לכפרו.
רפאל ומלוויו הלכו בשביל צר כמחצית השעה, עד שהגיעו לכפר אגווין. כל תושבי הכפר, על נשותיהם וטפם, המתינו בחוץ. לא היה בכפר אפילו זכר לחקלאות. הוברר שיהודי אגויין עובדים כאריסים ומעבדים את שדותיהם של פאודלים מוסלמים, בכפרים הסמוכים.
האחרים היו בעלי מלאכה : חייטים, סנדלרים, נפחים וכו'. העיסוק המרכזי שלהם היה " תעשיית שמן " : הם דרכו את הזיתים במכשירים פרימיטיביים, בבורות חשוכים. שכרם היה דל והספיק בקושי למחייה. רק פעם אחת בשבוע אכלו בשר או דגים.
תנאי הדיור בכפר היו איומים. בבתים לא היה מאור ולא מים. הזיהום היה גדול בהרבה מאשר בגטאות העירוניים. החינוך מוגבל – מוגבל ביותר. חכם קשיש לימד ב " חדר " צר ואפל את הילדים לקרוא בסידור ושינן להם תפילות בעל פה. כולם ביקשו והתחננו לעלות לישראל. כולם היו מודעים למצבם ורצו לשפרו על ידי עצם העלייה לישראל.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
גינוי הכרוז מטעם הקהילה
ב-12 בפברואר התכנסה מליאת מועצת הקהילות וניסחה הודעה לעיתונות שפורסמה בתקשורת הצרפתית והערבית. ההודעה היתממה בשאלת מקור הכרוז, אך גינתה גם את מחברי הכרוז וגם את הפרסומים העוינים בעיתונות המפלגתית:
מועצת הקהילות היהודיות במרוקו מגנה את הפצת הכרוזים שמקורם אינו ידוע. מטרתם פירוד וזריעת ריב ומדון באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. היא מגנה בחריפות את יומרותיהם של גורמים חסרי אחריות, יהיו מניעיהם וזהותם אשר יהיו. היא מגנה גם את המסע התקשורתי העוין המתנהל בהתמדה בעיתונות נגד האוכלוסייה היהודית על יסוד טיעונים שקריים ומעלילים. היא מביעה את רצון יהדות מרוקו להמשיך במשימת בניית המדינה באחריות ובגאווה. היא שואפת לשקט ולשלווה המנוגדים לתעמולה שלא פסקה לזרוע נבטי שנאה ויריבות, שמקורן בדעות קדומות המנוגדות למדיניות הוד מעלתו מוחמד החמישי ירום הודו. היא מבקשת מן המלך להפעיל את סמכותו כדי שכולם יכבדו את המדיניות של חיים בצוותא עליה הכריז.
ראשי הקהילה היו משוכנעים שרק מסע הסברה בעיתונות העולם והתערבות מבחוץ ימנעו את האסון שעלול לפקוד אותם. גם חסידי ההשתלבות תמכו במסע כזה. עמדתם של ראשי הקהילה השתנתה אחרי פגישתם עם המלך מוחמד החמישי' מועצת הקהילות ביקשה מן השר לשעבר, לאון בן-זקן, לבקש מיורש העצר בתפקידו כסגן ראש ממשלה, לקבל גם הוא משלחת של המועצה.
רוב ראשי הציבור היהודי במרוקו הגיבו בשלילה על הכרוז הפרובוקטיבי וטענו שהפצתו הייתה מסוכנת ומיותרת. הכרוזים גרמו לתדהמה, לוויכוחים ולמעצרים. לציבור היהודי היה ברור שהיוזמה לניסוחו ולהפצתו לא באה מתוך הקהילה אלא מגורם שהתכוון לסכסך בין היהודים לשלטונות ולשכניהם המוסלמים. גרסאות שונות נפוצו על מקור הכרוז. אחדים טענו ששירותי הריגול הצרפתיים ביקשו לסכסך בין היהודים לשלטונות והשתמשו בכרוזים ללוחמה פסיכולוגית. אחרים העריכו שהכרוז הוא מעשה ידי חברי מפלגת בן-בַּרכָּה, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, שהיו מעוניינים לגרום למעצרים ביוזמת השלטונות, כדי לפגוע בממשלת מוחמד החמישי בחוץ לארץ. אחדים חשדו במשטרה עצמה שיזמה את הכרוז כדי להצדיק מעצרים אחרי הפצתו. אולם כולם ידעו שלא יהודי מרוקו חיברו את הכרוז, שכן נכללו בו ביטויים זרים לאופן מחשבתם.
לשר ההסברה אחמד עלאוי לא היה ספק מי חיבר את הכרוז. הוא ציין בפני משלחת הוועד היהודי-אמריקני: "הציונים יוצרים במו ידיהם את האנטישמיות". הכרוז שיזם גתמון יצר מבוכה וגרם לתגובות שליליות על הפעילות הישראלית גם בקרב צעירים שנמנו עם אוהדיה המושבעים. כיוון שדו"ח הוועד היהודי-אמריקני גינה את הכרוז בחריפות, החליטו נציגיו להגביל את תפוצתו ולא למסור אותו לנציגי ישראל. אך דוד עמר, ראש הקהילה, שוכנע בפגישתו עם המלך שלהפצת הכרוזים הייתה השפעה חיוביות על החלטותיו להנפיק דרכונים ליהודים וכי היה זה מעשה נבון. בין כה וכה, ציין, אין אפשרות להוכיח עם מי הצדק.
מוסדותיה הרשמיים של הקהילה לא יכלו להתעלם מפרסום הכרוז. המנהיגות היהודית התלוננה שהפצתו העמידה אותה בפני מצב שיקשה עליה להתערב למען העצורים שחילקו אותו. עם זאת נוצרה תחושת אחדות בהנהגה שהשכיחה את המאבקים הפנימיים. סדרת האירועים שזעזעו את הקהילה ערערו את שלוותה. הביטחון העצמי ירד לשפל שלא ידעה בעבר. אחד מראשיה התבטא על הסכנה לקהילה ממעשי גתמון: "יתכן שיום אחד נגיע למצב שהגיעו אליו בגטו וארשה, אך אם נעשה זאת [לשאת נשק ולבצע מרד], הבה נעשה זאת למען נושאים אמתיים, לא בגלל משהו כמו הכרוז הזה.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ד"ר אלישבע שטרית
מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
דרכי הקשר בין המרכז למחוז
דרכי הקשר בין העיר ליישובי המחוז נבעו מאופייה של הפעילות הכלכלית. למה הכוונה? היהודים שחיו בכפרים ובעיירות הסמוכים למראכש נהגו להביא בעצמם את התוצרת החקלאית של אזורם ולהחליף אותה בעיר במוצרים עירוניים או במוצרים חקלאיים שהיו חסרים אצלם. בקרב קבוצה זו ניתן להבחין בין יהודים שעיקר פרנסתם הייתה חקלאות והם היו באים לעיר כדי למכור את עודפי תוצרתם. למשל : יהודי אסני, שישואה או אולאד מנסור עסקו בחקלאות ואת תוצרתם: שעורה, תירס, ירקות, פרות, ביצים מכרו במלאח של מראכש. קשרים מעין אלה נעשו בצורה ישירה והם אפיינו בעיקר את הפעילות הכלכלית שהתקיימה בין יהודים כפריים ממקומות שונים – בינם לבין עצמם. עדות על כך אנו מוצאים במקורות הפנימיים של התקופה אגב הטיפול שטיפלו דייני מראכש בסכסוכים שפרצו בין הכפריים: "וכן באותם כפריים" כותב הרב בן מוחא באמצע המאה התשע עשרה "שעושים ביניהם שיפרענו (=את שטר חוב) ליום השוק , ואירע שאותו יום בטל השוק מאיזה סיבה גם זה לא יפרענו,כי אם עד השוק הבא, כי כוונת הלווה היא שימכור ויישא ויהיה מרווח ביום השוק הנזכר כדי למצוא טרף לביתו".במקום אחר נדרשו הסופרים הרושמים שטרי חוב בין הצדדים "להיות זהירים" בבדיקת הפרטים על אודות הלווים ואילו מהדיינים, שלפניהם נידונו התלונות, נדרש: "להרבות בחקירות ובדרישות , דחיישינין (=חוששים) שמא זה שינה שמו לשם אדם בעלמא….ומשנים שמותם בשמות אנשים הידועים להם בכפרים שלהם דבעניין זה יעשו רמאות גדולה, לכן צריכים בדברים האלה דרישות וחקירות".
פעילות זו שהייתה משנית לעיסוקם של היהודים החקלאים התאימה לאלה שחיו במקומות הקרובים למרכז ולסחר הקימעונאי והזעיר, אבל היא לא התאימה לא לסחר הסיטונאי ולא ליצוא.
לסוג המסחר הזה נדרשו כמויות גדולות של שקדים, שעורה, עורות עזים, זרעים, שמנים, גרגרי חומוס וכוי. כמו כן, את הסחורות היה צריך לאסוף בכמה מקומות, במיוחד לאור העובדה שכל אחד מהאזורים המקיפים את מראכש סיפק סוגים אחדים של מוצרים: העמקים של האטלס היו המקור לאספקת שקדים, אגוזים ותירס; הערבות היו המקור לאספקת עורות והמישור היה המקור לאספקת תבואה, פרות, זיתים, ירקות. במקורות הפנימיים נמסר על טונות של סחורה שהגיעה מהכפרים אל העיר. סוג כזה של מסחר נעשה באמצעות סוכנים ומתווכים, המכונים "אלכומיסיון" ( a la commission ): "להיות שהתגרים, רובם ככולם, שולחים להם התגרים הגדולים ממקומות אחרים למכור להם בלכומיסיון". ככל שהתגרים היו זקוקים לכמות גדולה של סחורה ולסוגים שונים, ובמיוחד אם המרחקים בין מקורות האספקה היו גדולים, כך הם נדרשו להיעזר במספר גבוה של מתווכים ראשיים או מתווכים משניים. שלמה לוי, לדוגמא – אחד מסוחריה הבולטים של מראכש (משנות השמונים ואילך – ייצא לאירופה דרך נמל סאפי: שקדים, זרעים שמן זית ותבואה וייבא : סוכר, תה בדים וברזל. כדי לרכוש את התוצרת החקלאית מינה שלמה סוכנים ראשיים במקומות שונים, סוחרים סיטונאים בזכות עצמם: ר׳ חיים אסולין בנטיפה, ר' שלמה בוחבוט בתמסהאולת ור' משה אסולין בזגורה. חלק מהתוצרת החקלאית קנו המתווכים מחקלאים מוסלמיים מקומיים וחלק אחר הם רכשו בעזרת מתווכי משנה שהם מינו- יהודים שישבו בכפרים מרוחקים יותר- אלה בתורם גם כן נעזרו במתווכים. שלמה שילם למתווכיו הראשיים במזומנים ובתוצרת שייבא (סוכר, בדים, תה). המזומנים נועדו לחקלאים המוסלמיים ואילו התוצרת העירונית נועדה לסוחרים יהודים מקומיים. המתווכים הראשיים בנטיפה, בתמסהאולת ובזגורה שילמו למתווכיהם בדרך דומה וכן הלאה. קשרים מהסוג הזה דרשו אמון רב, במיוחד לאור העובדה שהמרחקים היו גדולים מאוד והקשרים היו, על- פי- רוב, עקיפים ומפותלים . כמו כן לרוב לא הייתה חפיפה בין מועד התשלום למועד אספקת הסחורה. (המתווכים הכפריים נהגו לקנות את היבול בעודו על הקרקע). אבל, אחרי שהושג האמון המשיכו הצדדים לשמור על הקשרים ביניהם דור אחרי דור.
מערכת היחסים שנוצרה כתוצאה מהקשרים הכלכליים בין הפריפריה למרכז התבססה על תלות הדדית. זאת משום שהפריפריה הייתה זקוקה למרכז שישמש לה צינור להעברת מוצריה החקלאיים ובה בעת היא נזקקה למוצרים העירוניים שסיפק לה המרכז. ומנגד היה המרכז זקוק לתוצרת החקלאית של הפריפריה שבה הוא סחר ואותה הוא ייצא לאירופה. כמו כן הוא היה זקוק לסוכנים מקומיים שיפיצו בעבורו מוצרים עירוניים ומוצרי יבוא. התלות ההדדית יצרה מערכת לשרים אינטנסיבית ופרמננטית בין העיר לאגפיה. כך מתארים סוחרי מראכש את קשריהם עם יהודי נטיפה: "יהודי נטיפה מקיימים פעילות מסחרית ענפה ורצופה עם מראכש. הם קונים מאתנו סחורות רבות: בדים, כותנה, סוכר, תה, נרות ועוד, ועוד. מנטיפה הם שולחים לנו: שקדים, שעווה, עורות עזים וכל מה שדרוש לנו. הקשרים שלנו אתם הדוקים מאוד. אנו שולחים להם בקביעות סחורות וכסף כדי שיקנו לנו סחורות מאזוריהם".
ברם קשרי המסחר האינטנסיביים בין המרכז במראכש לאגפיה, סייעו להידוק הקשרים ביניהם והפיזור של היהודים ברחבי הפריפריה סייע לקיום הפעילות המסחרית.
Brit-La vie Juive a Mogador
Brit
Revue des Juifs du Maroc
Numero special
אשר כנפו בבית העלמין במוגדור
Salomon Hai Knafo
La vie juive a Mogador
Presente et annote par
Asher Knafo
Ot Brit Kodesh
Hiver 2008
Le deces de mon pere Salomon Hai Knafo, survenu a Jerusalem le 7 Mai 1995 a laisse un grand vide. On ne peut s’empecher de penser qu'avec lui s'est terminee une epoque ou les gens avaient une grandeur presque demesuree, grandeur que nous ne rencontrons plus aujourd'hui. S.H.Knafo a mene une vie exemplaire, comme pere d'une tres grande famille et comme chef et dirigeant d'une grande communaute. C'etait un puits intarissable de savoir et de connaissances. Les entretiens avec lui, etaient toujours passionnants et enrichissants. Une reflexion, une question, provoquaient immediatement une reponse juste et detaillee. Quand il n'avait pas de reponse il avouait "Je ne sais pas", mais n'en restait pas la et se mettait tout de suite a la recherche d'une reponse satisfaisante. Mon pere avait la plume facile et eprouvait un veritable besoin d'ecrire et de communiquer avec les personnes qui lui etaient cheres. II entretenait avec ses enfants et les membres de sa famille qui etaient a l'etranger, une correspondance reguliere. L'ordinateur personnel n'existait pas encore. II tapait donב ses lettres sur une petite machine a ecrire, et se servait de papier pelure pour obtenir plusieurs exemplaires. Chacune de ces lettres ecrites en lignes serrees etait d'au moins sept pages numerotees. Elles etaient toutes de veritables chefs- d'oeuvre. Elles etaient imagees, pleines d'humour, de philosophic et d'enseignements. Nous les lisions avec ferveur et les faisions lire a d'autres. Ceux-ci etaient emerveilles par son langage chatie en franfais et en hebreu. Ce courrier similaire a plusieurs correspondants inspira son frere le poete Isaac D. Knafo, qui a son exemple ecrivit une "Lettre des lettres" qu'il envoya a tous les membres de la famille. II en composa encore treize, denommees 'Lettre', imprimees en offset qu'il envoyait de son Kibboutz a des centaines de proches et amis. Apres le deces d'Isaac Knafo, l'idee continua de faire son chemin et les descendants de S. H. Knafo fonderent la revue 'Brit' a laquelle lui- meme participa largement jusqu'a ses derniers jours.
Vie de Salomon Hai Knafo
Salomon Hai Knafo est ne le 13 septembre 1905 a Mogador (aujourd'hui Essaouira). Son pere etait le Grand Rabbin Rabbi David Knafo, chef du Tribunal rabbinique de Mogador. On disait de ce dernier qu'il n'y eut jamais de divorces a Mogador pendant les annees qu'il exerca en tant que juge car il arrivait toujours a concilier les deux conjoints. Sa mere, Donna, etait une sainte femme qui passait chaque jour de maison en maison pour recolter habits, victuailles et argent qu'elle distribuait ensuite aux necessiteux de la ville.
Son grand pere etait le Saint tres venere Rabbi Yossef Knafo qui fut l'auteur de nombreux livres parmi lesquels on peut citer deux livres sur la fete de Pessah: " Zevah Pessah " et " Yefe Enaim ", un livre sur la brit : " Ot Brit Kodech ", un livre sur le Shabbat : " Chomer Shabbat ", des livres sur la Thora : " Kol Zimra ", Bade Haaron ", Yossef Besseter ", Ragle Hakisse " et d'autres.
Rubbi Yossef Knafo etait en troisieme generation, descendant des "Nissrafe Oufrane", les martyrs d'Oufrane qui furent brules vifs car ils n'avaient pas accepte de se convertir a l'Islam.
Sa grand'mere, Zahara, une sainte femme elle aussi, consacra sa vie au bien de la communaute. Elle aidait les jeunes filles sans dot a trouver un mari, les garcons demunis a feter leur Bar- mitsva, les femmes qui venaient d'accoucher a s'occuper de leur bebe. Elle passait une grande partie de son temps a preparer des medicaments pour alleger les souffrances des pauvres de Mogailor. Elle eut le privilege de venir finir sa vie a Jerusalen vers 1902. Elle est enterree au Mont des Oliviers.
Enfant, Salomon Hai' Knafo au Heder (Sla) fit des etudes chez plusieurs rabbins tels Rabbi Mss'eud Kidouchim et Rabbin Mordekhay Ohayon. De la, il passa a l'Ecole de l'Alliance. II completa ses etudes religieuses chez son pere puis dans la Yechiva du grand talmudiste le tres venere Rabbi David Attar.
Salomon Hai commenga a travailler tres jeune. Rapidement il devint indispensable dans une grande compagnie commerciale ou il exerga la fonction de chef comptable pendant 36 ans. Meme en travaillant il ne delaissa pas ses etudes. II acquit une erudition tres vaste grace a son amour des livres. Connaissant cet amour, les gens de Mogador lui proposaient d'acheter chaque livre, en francais ou en hebreu qui leur passait entre les mains. Malgre ses moyens plutot modestes il achetait tout ce qu'on lui proposait. C'est ainsi qu'il se constitua une bibliotheque extremement fournie en livres francais et en livres Kodech.
II se maria avec Esther Kadoch, fille de Messan (Moche) et Douani Kadoch. Ensemble ils eurent treize enfants qu'ils eleverent dans le bonheur et qu'ils eduquerent dans les regies strictes de l'honnetete. Leur fille Ruth, nee a Chavouot, trouva sa mort dans un accident de la route la veille de Chavouot alors qu'elle devait feter ses 21 ans.
A la mort de son pere, survenue en 1937 , une delegation de notables de la Synagogue El Kahal, qui fut construite pour Rabbi Yossef Knafo, vint lui demander de remplir les fonctions d'officiant a la synagogue El Kahal comme l'avaient fait avant lui son pere et son grand-pere. II accepta et officia jusqu'en 1953 date a laquelle il passa avec sa famille a Casablanca.
Esther Knafo nee Kadoch, (1910-2003) femme de 1'auteur, mere de treize enfants. Elle fut presidente de la Wizo a Mogador. En 1967, pendant la guerre des six jours, alors que quatre de ses fils etaient engages a l'armee, elle fonda le mouvement AHAY (Meres des soldats d'Israel) qui avait pour but de collecter de l'argent pour l'armee d'Israel. Ce mouvement fut suivi des annees plus tard par le general Raphael Eitan, chef de l'armee israelienne, qui lanca le mouvement de collecte LIBI qui avait exactement les memes buts qu'AHAY.
Sous la direction de Chlomo-Ha'i, la synagogue El Kahal devint le centre des activites sionistes et communautaires des juifs de Mogador. Tous les samedis on pouvait y rencontrer des dizaines voire des centaines de jeunes venus la pour assister au "Oneg Shabbat" (fete du Shabbat) anime par Salomon Hai Knafo et son jeune frere, le poete Isaac D. Knafo. C'est la que s'organiserent les mouvements de jeunesse Bahad (Brit Haloutsim Datiim) et Bne Akiva et c'est la aussi que se forma le mouvement sioniste qui prit en charge la Alia vers Israel des jeunes d'abord puis celle des adultes de Mogador.
Son intelligence et sa perspicacite etaient connues de toute la communaute juive de Mogador et meme en dehors de la ville. Son foyer devint un centre ou on pouvait rencontrer rabbins, notables, intellectuels et Chadarim rabbins emissaires d'Israel. Les Juifs deMogador voyaient en lui un leader spirituel chez qui ils pouvaient venir prendre conseil sur differents sujets et problemes. II devint un des porte-paroles de la communaute et il fut toujours recu avec sympathie et complaisance par les autorites.
Chaque Shabbat, Salomon Hai Knafo tenait des discours enthousiastes sur le nouvel etat hebreu et encourageait les fideles a partir en Israel.
"Apprenez l'Hebreu ! leur disait-il, cela vous facilitera votre absorption en Israel !" Lui-meme parlait un Hebreu chatie et il organisa des cours d'hebreu. D'ailleurs il etait a la tete d'un mouvement sioniste- linguistique denomme "Hoveve Hassafa" – Les Adeptes de la langue (hebrai'que).
Elu au comite de la communaute juive de Mogador il ne tarda pas a en devenir un des membres les plus influents. A la mort de son pere le grand Rabbin de la ville, la communaute voulut le nommer grand Rabbin a sa place. Une petition fut organisee dans ce but et 4600 signatures furent reunies (la communaute comprenait en ce temps la a peu pres 8000 ames). Mais les autorites a Rabat refuserent cette nomination en allegant qu'il etait trop jeune. Salomon Hai etait connu pour sa modestie, c'est ainsi qu'il devoila a ses proches qu'il n'aurait jamais accepte ce poste et que cette petition avait ete faite a son insu.
En 1952 il s'installa a Casablanca pour y preparer son Alia. La il continua de plus belle ses activites communautaires et sionistes. En 1956 pendant la Guerre du Sinai' quand les portes du Maroc furent fermees a l'Alia, il arriva avec sa famille en Israel pour s'y installer definitivement. Apres quelques mois dans un logis provisoire a Afoula, il ne demanda pas de maison a l'Agence Juive et prefera acheter de ses economies une petite maison a Lod. La, il fit differents travaux et remplit plusieurs fonctions communautaires.
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
שושלת העלווין
בפעם הרביעית בהיסטורי של מרוקו, מדרום תפתח המהפכה והשלטון יפול בידי אנשי הדרום שישבו במבואות הסהרה. בדומה ליריביהם הסעדים, גם העלווין התייחסו לחסן, נכדו של הנביא מוחמד ומכן שמם השני, החסנים. שריפים אלה התיישבו בחבל תאפילאלת במאה השלוש-עשרה, כנראה לפי הזמנת אנשי המקום כדי להביא עליהם את ברכתם.
הזיווג עלה יפה והמשפחה בעלת הילת הקדושה התמזגה בקרב האוכלוסייה מבלי להתבלט יתר על המידה עד תחילת המאה השבע-עשרה. סכנת השתלטות של מנהיגים דתיים מאזור אגאדיר על ארצם אילצה המשפחה להתלכד ולצאת להגנת תאפילאלת תחת הנהגתו של מוחמד אל-שריף בשנת 1631 ובנו מולאי מוחמד 1635 – 1636. לאחר כיבוש כל אזור הדרום לא התכוונו בני המשפחה להרחיב את שלטונם לאזורים הצפוניים עד אשר בשנת 1650 נקרא מולאי מוחמד על ידי אנשי פאס לקחת את העיר תחת חסותו :
" ובשנת 1650 כתבו אנשי פאס לבאלי לשריף אחד ששמו מולאי מוחמד מן אשורפא די תאפילאלת שהיה נשיא שם, ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם. ( ספר דברי הימים ) .
אולם אחיזתו בעיר לא תארך זמן רב ומלחמות הירושה התחדשו ביתר שאת והביאו חורבן על כל צפון המדינה מפאס, מכנאס ועד תאזה. המצב התחיל להתייצב ולהתבהר רק במחצית השנייה של המאה הודות לאישיותו ופועלו של המייסד האמיתי של שושלת העלווים, מולאי אראשיד 1627 – 1666, שהגיע לשלטון בדיוק בשנת הגאולה לפי שבתי צבי.
כמעט כל כותבי הזיכרונות היהודים תמימי דעים על יחסו הטוב של מייסד השושלת, המחזיקה עד היום הזה ברסן השלטון במרוקו, לקהילה היהודית. " והיה אוהב ישראל עד מאוד ". אולם לכאורה נסיבות עלייתו לשלטון מרמזות על נטייה הפוכה. במסורת המרוקאית קושרת את תחילת גדולתו של אראשיד בסופו המר של המלך היהודי הרשע.
לפי אותה אגדה היו היה בעיר תאזה מלך יהודי רשע שהטיל את מרותו על המוסלמים וגבה מסים. שמו היה אהרן בן משעל ( על שם כפר קטן ליד תאזה, ממנו יוצא שם המשפחה משעלי שהיה נפוץ במרוקו ). ומדי שנה בשנה היה דורש ומקבל מנתיניו בתולה מוסלמית שנועדה לבית הנשים שלו. באחת השנים בא אראשיד לתאזה, התחפש לבתולה ובליל הכלולות הרג את המלך הרע, וארבעים חייליו שהוסתרו בארבעים כדים ענקיים שהכילו כביכול המתנות, השתלטו על ארמוני של העריץ.
לרגל מעשה גבורה חוגגים עד היום תלמידי אוניברסיטת הקראווין בפאס את חג הטולבא ( חג התלמידים ). אם כך היה באמת הדבר אפשר היה לצפות מהשליט החדש לשמור טינה לבני עמו של אותו עריץ, אולם ברור לכל ההיסטוריונים שמדובר באגדה שבאה לפאר את משפחת השריפים.
כנראה שהאמת הייתה פרוזאית יותר, ומולאי אראשיד הנרדף, שהיה זקוק לכסף רצח יהודי עשיר מכפר אבן משעל ושדד את רכושו כדי להמשיך בדרכו לכיבוש פאס. ואכן כדי לכבוש את העיר הוא נכנס דרך " הרובע היהודי ", דבר המעיד על האמון שהוא נתן ביהודים וגם האימון שהיהודים נתנו בו כלשון " ספר דברי הימים ".
" בשנת התכ"ה ליצירה בא המלך מולאי אראשיד יר"ה. ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק, שער אחד ונכנס לאלמללאח בלילה לחצר יהודה מונסיניגו, שהיה רשפוטר ( נגיד ) של הקהל. ולמחר הלך, פתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו…ושהה המלך בפאס שלוש שנים…והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שורה בכל מעשי ידי האדם וכל מי שהיה גולה ונידח חזר למקומו בימי המלך הנזכר, וה' שב את שבות עמו ישראל ".
אותו שבוי צרפתי שכבר פגשנו, מואט, מעיד על קרבתו של המלך ליהודים. יום כאשר חייליו לא הפגינו מספיק רוח הקרבה הוא קרא לעברם " אמנם אני מוכר כמלך היהודים ". ההמשך פחות מחמיא אבל ברוח התדמית של היהודים בגולה " ואני מצטער על כך כי למרות שאתם נראים כמוסלמים לפי לבושכם, חוסר האומץ לבכם מעיד שאתם כבני ישראל של ימינו "
דיפלומט צרפתי מעיד בזיכרונותיו שכאשר נשלח אל אראשיד, שהיה עדיין רק מושל תאזה, הוא הצליח להתקבל במהרה הודות לתיווכו של צורף המלך והממונה על קופת הצדקה של בית המלכות, אברן קרסינט ( קרסנטי ). את אותו קרסנטי הוא הכיר באמצעות יהודי אחר שהיה מתורגמן במליליה ושמו יעקב פריינטה.
עדות נוספת משכנעת ביותר ליחסו המיוחד של מולאי אראשיד לבני ישראל אנו מוצאים בהיתר שניתן לקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת כ-7000 נפש של העיר אזוויאה, לקחת את רכושם לפני שהחריב עד היסוד את העיר כדי להעניש את תושביה הברברים. יהודי אזוויאה מצאו ברובם מקלט בפאס בה הקימו קהילה נפרדת שבעת המשבר השבתאי תזדהה לחלוטין עם מחנה המאמינים כפי שנראה בהמשך: " ויתן ליהודים את אשר שם מזמן לשלושה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו מכסף ומזהב, כי היו עשירים גדוליםפ ובאו אל היהודים בפאס י"ג מאות בתים ויש בהם באו לצפרו ולשאר המקומות, גם למכנאס..והייתה עצירה ויוקר השערים אבל היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר " ( כסא מלכים ).
אולם בניגוד לכל התיאורים מציג עד אחד של אותה תקופה סוערת, הרב יעקב ששפורטאס, את אראשיד בספרו " ציצית נובל צבי " כרודף ישראל מושבע " וקם עליהם הרשע וגזר עליהם גזירות הרג ואבדון ולולי רחמי שמים ושוחד בחוזק השיב חמה עזה ". על הסתירה הזו עומד ההיסטוריון חיים הירשברג והפיתרון שהוא נותן לחידה הזו משכנע " אראשיד לא שינה את יחסו ליהודים, אלא דיכא ביד חזקה את הקהילות שנהרו בקנאות יתר אחרי השבתאות.
כי הגירסה העממית של ביאת המשיח במרוקו הייתה, ונשארה עד ימינו, שביום זה יתהפכו היוצרות ויד היהודים תהיה על העליונה ואנו נרכב על המוסלמים שיהיו כחמורים. אמונה לוהטת ומופגנת בביאת המשיח נחשבה בעיני המלך כפגיעה בסדר הציבורי וזאת לא יכול היה לסבול. אולם לפני שנסקור את התפשטות התנועה במרוקו ויחס השלטונות אליה, עלינו להכיר תחילה את נושאי הבשורה.
פרשת תרומה-הרב אברהם אסולין הי"ו
תרומתי כה.ב
כתב רבי יהודה בן דאנאן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, 'דבר' היינו קשות, כלומר,
צריך להזהיר ולזרז אותם במקום שיש בו חסרון שיתנו ממונם תרומה. לכן
פירש לזכרים עונשים שהם קשים כגידים הבאים על האדם המעלים עיניו מן
הצדקה, כדי שישמעו ויקבלו מוסר. 'ויקחו לי תרומה' לי לשמי, יפירשו לי ממונם
נדבה. 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. 'מאת' אותיות אמת,
כלומר מה שמפרישים לי לשמי מנדבת לבם הטוב בלב שלם היא התרומה
האמתית. לכן לא תקחו את תרומתי מן המעלימים עיניהם מן הצדקה, שיתכן
שהם קמצנים ואחרים ילמדו מהם ולא יתנו כפי מה שראוי להם ליתן, וזה הפסד
תרומה. אלא 'מאת כל אשר ידבנו לבו' הטוב שהוא משגיח על העניים ונותן
להם צדקה, ונותן יותר מדי יכולתו בלב שלם. ובודאי גם במצות תרומה יעשה
כן. ועל ידי זה, העשירים אשר יש יכולת בידם לעשות כבוד וחשיבות יותר ויותר
ישאו ק"ו בעצמם ויאמרו, אם זה שהוא חלש הכח בערכנו הוא מ לצדקה כך, אנו
על אחת כמה וכמה. 'תקחו את תרומתי' כלומר מאיש כזה תתחילו לקחת
תרומתי.
ועורות אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים כה ה
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי לב, ועורות תחשים, אמרו
רבותינו במדרש תנחומא )תרומה ו'(, מין חיה, ולה היתה אלא לשעה, ודבריהם
ז"ל צריכים ביאור, כי אם היתה לשעה, איך יצוה להם בשמה תחשים, ומי העלה
לה שם זה, והיכן יבינו זה השם עד שיאמר להם להתנדב עורות תחשים. ונראה
שעכ"פ היתה בעולם, אלא היתה באיים הרחוקים, ולשעה באה למדבר שהיו בו
ישראל, והיו כל ישראל צדין אותה והיו משתמשים בעורותיהם. ואפשר שהם מין
מימני הצבאים, ונקראים תחשים מלשון מהירות והתי"ו נוספת, וראוי להיות
חשים מלשון אחישנה. והרבל"ג כתב, שהוא ממיני התיישים.
ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה
ממנה יהיו )כה, לא(.
ועשית מנורת – פירוש נפש רוח נשמה של הצדיק זה'ב נוטריקון ז'היר ה'יה ב'תורה או זהיר
היה במצות או זהיר היה בצדקה או בתפילה טהור נוטריקון ט'וב ה'יה ו'לא ר'ע ועוד. מקשה
תיעשה המנורה – נתיחדו ונתקשו או עכשיו נתקשרו נפש רוח נשמה כמו מקשה אחת ועל
ידי מה זכה לזה על ידי ששמרה ירכה צנועה כמו ירך בסתר או שאר בריתו וקנה פירוש
לומד תורה בקנה וטעם ביאת הנשמה לזה העולם גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו פירוש
מעקרא מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל וכו' עכשיו. ממנה יהיו-פירוש מצד מעשיה עושה פירות
ופירי פירות:
ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרתיה והאיר על עבר פניה כה לז
ועשית את נרותיה – פירוש נפש רוח נשמה ש'לה. שבעה – פירוש נפשם שביעה והם ישינים
ועוד. והעלה את נרותיה – נפש רוח נשמה ש'לה עלו למעלה ונקשרו בעולם העליון ועכשיו
על ידי ביאת הנשמה לזה העולם ומסגלת מצות ומעשים טובים. והאיר על עבר פניה – פירוש
מסתכלת פנים בפנים.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כה ח
ורחות של מלחמה נושבות מה יהיה ???
רוחות של מלחמה נושבת מכיוון הצפון. האם אנחנו יכולים לנצח את מאות אלפי
הטילים של שונאי ישראל קרי חיזבאללה, סוריה, איראן, חמאס, אחים
המוסלמים ממצרים??? מי שהולך לישון בלילה כי חולם שלצה"ל הניצחון אוי
לו, הנשק של העם היהודי הוא תפלה ותורה, ודרשו רבותינו "ה' ילחם לכם –
ואתם תחרשון" = תחרשון משיחה בטילה בבית הכנסת, כשהגרמנים ימ"ש
נכנסו למרוקו, באולדמנצור פנו תושבי העיירה לסבא רבה שלי הרה"צ רבי
כליפה אלמליח זיע"א, שנשאל ע"י בני קהילתו מה יהיה, הגרמנים כבר
במרוקו? מה עושים? סבא השיב: אנחנו בבית הכנסת מקפידים שלא לדבר,
והם אינם יכולים לפגוע בנו לרעה, וזו היא התשובה לכל רוחות המלחמה, רק
בזכות קדושת בית הכנסת ננצח אך הפעם הזאת, ולכן חובת השעה להשתמש
בנשק הסודי מדורי דורות, ונזכה לגאולה השלימה ברחמים אמן
קדושת בית הכנסת
אבי מורי שמע מזקני הכפר אולדמנצור על מעמד ברכת הלבנה שהתקיימה
באותם ימים. באותם ימים שרר מתח רב בכפר, על כן מיד לאחר ברכת הלבנה
נגשו אנשי הכפר להרה"צ רבי כליפה אלמליח זיע"א ושאלוהו אודות השמועה
על בוא הנאצים, אמר להם רבינו: 'אכן יבואו לכאן הנאצים, אך לא יצליחו לבצע
את זממם, זאת בזכות ששמרנו על כבוד בית הכנסת ולא דיברנו דברים בטלים
בתוכו. ורבות רבנו עורר על קדושת בית הכנסת, והיה שגור בפיו דברי הזהר
פרשת תרומה )עמוד קלא:(. תרגום, מי שמדבר בבית כנסת בדיבורים של חול,
אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק )באלקי(
ישראל, שמראה שהוא אין לו אלוקים, ולא נמצא שם, ואין לו חלק בו, ולא מפחד
ממנו, ונוהג בזיון בתיקון העליון שלמעלה.
והגאון רבי אברהם סבע זצ"ל אשר היה ממגורשי ספרד, בספרו צרור המור
פרשת בהר, "וכן נמשך להם הגירוש בספרד מצד חלול שבת מחלוקת וקטטה
בבתי כנסיות בשבתות וימים טובים, עד שבעונותינו סבבו לעשותם בתי עבודה
זרה. רבי פלוני ראה בית כנסת שהייתה בו מחלוקת. ואמר חוששני שיהא בית
עבודה זרה, ולימים מועטים נלקח לבית עבודה. וכל זה לפי שלא היה להם
יראת מקדש. הרבנים מחו בכל תוקף בידי השותים ערק ואוכלים ביצים בבית
הכנסת בתפלת שחרית, שהרי פסק שו"ע )סימן רפט הלכה א(, אין לאכול קודם
הקידוש.
סדנא בבא חאקי זצ"ל
צעק רבות על חילול קדושת בית הכנסת, קדושת ספר תורה, אכילה קודם
קידוש. והוסיף שיש בזה חשש כפירה שח"ו אין השכינה שורה בבית הכנסת,
ומשה רבנו ע"ה אמר בפרשת נצבים "פן יש בם איש אשה אשר לבבו פונה היום
מעם ה' … לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא" בר
מינן על ככל ישראל. ואדם כזה כדאי לו שלא יבוא לבית הכנסת ויתפלל בביתו.
מתוך דרשת הגאון רבי רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל. )ספר שיירי הנפש סימן ט(.
הגאון הגדול כמוהר"ר יהושע מאמאן שליט"א מלפנים רב הערים מרכאש,
ספי, צפרו ועוד מחבר שו"ת עמק יהושע וזקן רבני מרוקו.
סיבת שמירתנו מן הגוים במרוקו, מפני ששמרנו על קדושת בית הכנסת, אין
דיבורים בבית הכנסת שאסורים מצד הדין ומצד שכל הטוב, שכל מטרת בואנו
לבית הכנסת הוא מקום השארת השכינה, ובו אדם זוכה להדבק בהשי"ת,
ובימנו קמים עלינו לכלותינו והקב"ה יגן עלינו בזכות קדושת בית הכנסת.
הנהגה בקודש
שנכנס מוהר"ר יהושע מאמאן שליט"א בפתח בית הכנסת ואומר את הפסוק
"ואני ברב חסדך אבוא ביתך, )כאן הרב מרכין ראשו וגופו מול מול ההיכל(,
אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" וניכר גודל היראה שהרב נרגש באמירת
פסוק זה. ולא אחת שהרב רואה מי שמדבר בעת התפלה ובבית הכנסת, שיהיה
חשוב או מקרוב, אבל במקום מהיסה בו.
בשבת קודש.
בגמר התפלה נוהגים יהודי צפון אפריקא, לומר את הפיוט יגדל אלהים חי
וישתבח, שיש אנשים שמעט ממהרים וחפצים לאחל לרב ברכת שבת שלום
ולהתברך, הרב לא לוחץ לאיש ידו עד סוף הפיוט…
הגאון הצדיק רבי יוסף בוכריס זצ"ל רב עירה הסמוכה לג'רבא.
בשבת אחת עשירים שבתו שבת בצילו של הצדיק, בעת קריאת התורה, החלו
לשוחח ביניהם, במקום הרב היסה בהם, עם צעפו, ניסה הגבאי לילחוש לרב
באוזנו שהם עשירים גדולים ובמוצאי שבת הם ירמו תרומה נכבדת, לטובת
הציבור, ואולי כדאי שהרב יתעלם מהם כלא רואה, הרב עמד על כך שיחדלו
במקום מלדבר, ואחר התפלה אמר הרב לגבאי, אני לא צריך אותם הם צריכים
אותי ואכן כך הוה במוצאי שבת העשירים נשקו ידי הרב והתנצלו על כך שדיברו
בתפלה, ואף הרימו תרומה כפולה עבור בני הקהילה.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות:
פאס העיר-א.בשן- רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880
6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880
במשך 16 שנים שבין 1864 ל 1880, הגיע מידע לאירופה על מאות יהודים שנרצחו במקומות שונים במרוקו. כפי שנכתב ב 30 ביוני 1880 על ידי המוסד המשותף של " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון לשר החוץ הבריטי.
" במשך 15 השנים האחרונות נרצחו בתשע ערים במרוקו, 205 יהודים " לפי מקורות אחרים הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו בשנים אלה, שהותירו 1200 יתומים ואלמנות.
יש לשער שמספר הנרצחים היה גבוה יותר, כי לא על כל הנרצחים דווח. והמספר הגדול ביותר של הנרצחים היה ספאס. ציון שנת 1864 אינו מקרי, אותה שנה ביקר מונטיפיורי אצל הסולטאן, וההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן הפיחה תקווה בלבבות יהודי מרוקו ומחוצה לה.
התברר ששום שיפור לא חל, ומספר הנרצחים עלה. דיווחים אלה בחודשים הראשונים של 1880 הוכנו לקראת ועידת מדריד שאמורה הייתה להתכנס במאי לדון בחסות הזרה. עשירי היהודים במרוקו שנהנו מהחסות והאגודות היהודיות באירופה חששו מפני ביטול החסות, ולטענתם אם הדבר יקרה, מספר היהודים שיירצחו וייפגעו יהיה גדול יותר.
הרציחות לא פסחו על פאס, ביניהם יהודי זקן חף מפשע שנשרף בקרבת ארמון הסולטאן. מעורבותו של יהודי בעל חסות זרה בפרשה, והסכנות להתנפלות על יהודי המללאח, עוררו הדים רבים. היו תקדימים לשריפת יהודים במרוקו כמו בארצות האיסלאם האחרות, ובמקרים אחרים שרפו את הגופה כדי להעלים ראיות.
שריפת עבריין היא לגיטימית ומקובלת בעולם המוסלמי. על עבירות אלו חל עונש שריפה.
יהודי או נוצרי הנואף עם מוסלמית.
החוזר מהתאסלמותו לדתו הקודמת.
יהודי או נוצרי הנכנס למסגד.
ד'מי המרים יד על מוסלמי.
המזייף מטבעות.
בפועל נשרפו יהודים מסיבות שונות, מהם שסירבו להתאסלם כמו למשל ב 1165 רבי יהודה אבן סוסאן מנהיג קהל התושבים בפאס, מהם קרבנות של עלילות.
ב 1724 גזר המלך על הנגיד משה בן עטר לישרף והצילו הקב"ה. בשנת 1733 נשרף במכנאס תורגמן בשם שלמה נחמיאש. מרדכי אשריקי, יועצו של הסולטאן מוחמד בן עבדאללאה, נשרף על ידי יזיד.
הסולטאן ביקר באותו זמן במראכש, ההנחה היא כי בשובו לפאס, יוציא עליהם פסק דין מוות, כי חיללו בית מרחץ מוסלמי.
הם נשארו בכלא מספר חודשים. בינתיים עלה ב 12 בספטמבר הסולטאן חסן הראשון, והודות להתערבותו של שגריר צרפת טיסו – Tissot – הורה הסולטאן לשחררם, ואילו שומר בית המרחץ נשאר בכלא. לפי ידיעה בג'ואיש כרוניקל ב 19 בדצמבר אותה השנה, הם היו כבר מחוץ לכלא, אבל לא קיבלו כל פיצויים.
האם מוסלם הרוצח יהודי נענש.
לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מיים, אין מוסלם נענש בעונש מוות על רציחתו של נוצרי ויהודי. אימרא עממית במרוקו אומרת " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". דרומונד האי כתב לשר החוץ הבריטי ב 16 במרס 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא הוצאו להורג.
ראשי " אגודת חיים " וועד שליחי הקהילות בבריטניה התלוננו בפני שר החוץ הבריטי ב 30 ביוני 1880 כי מוסלמים שרצחו יהודים לא נענשו.
בכמה מקרים נאסרו בפקודת הסולטאן חשודים ברציחת יהודים, או כאלה שהוכח שהם הרוצחים. בעקבות רציחת יהודים בעיר לאראש ב 1878 עוכבו במאסר בפאס שמונה חשודים, ששוחררו לאחר שזקני היהודים בלאראש ובטנג'יר הצהירו שהם חפים מפשע, אבל הרוצחים לא נאסרו, למרות תלונתו של קונסול ארה"ב במרוקו פליכס מתיוס.
לאחר שנרצחו 14 יהודים בין מאי לדצמבר 1880, לא נאסר אף אחד מהרוצחים. במידה ורוצחי יהודים נאסרו, הדבר נעשה רק כדי להניח את דעתם של הדיפלומטים האירופים שהתבקשו על ידי האגודות היהודיות בבריטניה ובצרפת להתערב ולתבוע ענישה לרוצחים
מצויים תקדימים שמוסלמים נענשו בקנס כספי על הריגת יהודי וזה העונש המירבי, וגם ענישה זו תלויה בשרירות לבו של המושל או הסולטאן, במעמדו של הנרצח, בהיותו בעל תעודת חסות, ובלחץ המופעל על השלטונות על ידי הדיפלומט.
רוצחי יהודים שילמו בשנות ה 70 – 80 של המאה ה 19, בין מאה לחמש מאות פרנקים ולאחר מכן שוחררו. כי"ח ביקשה שנוהג זה יבוטל על ידי הסולטאן, וכי הרוצחים יענשו.
שפיטתו של הרוצח יהודי היא בעייתית, שום מוסלמי לא יעיד בפני הקאדי על בן דתו שהרג יהודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. גם יהודי יחשוש להתלונן על הריגת בן דתו, כי הוא עלול להיענש ולא הרוצח.
ענישה קןלקטיבית סביבתית, היו מקרים בהם נקנסו אנשי הכפר בקרוב לפאס, בו נרצח יהודי, ובמקרה אחר בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע רצח של יהודי, על שלא ניסו למנוע ולעצור את הרוצח. זו היתה הוראת הסולטאן חסן בשנת 1876. יהודי שנרצח בשנות ה 80 בסביבות טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, וכן הוטל קנס על תושבי הסביבה, וההכנסות נמסרו למושל טנג'יר.
כופר דם לקרובי הנרצח : על פי דיני השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שאין ידם במעל, ואינם יודעים מי הרוצח, אבל עליהם לשלם דמי כופר ( פדיה בערבית – فدية ). אין הדין המוסלמי מחייב זאת כאשר ההרוג הוא ד'מי, בכל זאת היה הסולטאן מאשר לעתים תשלום פיצויים למשפחת הנרצח היהודי, בדרך כלל בעקבות פניות של מנהיגי הקהילה והדיפלומטים.
פיוטורי מושל : בעקבות לחץ של דרמונד האי פיטר הסולטאן את המושל של לאראש, לאחר שיהודים נרצחו במחוז שליטתו ב 1864. צעד כזה היה תלוי במעמדו המיוחד של דרומונד האי. מכל מקום ניתן להסיק שלא היתה עקביות ואחידות בתגובת השלטונות לרציחתם של יהודים.
למרות שיהודים ונוצרים נחשבים מבחינה המשפט המוסלמי בני אותו מעמד – ד'מיים -, הרי בפועל היה הבדל ביניהם. ולפי הרישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי ומקורות אחרים היו מקרים שרוצחי נוצרים במרוקו נדונו למוות, בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.