ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

^{ד"ר אלישבע שטרית}

^{מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז}

דרכי הקשר בין המרכז למחוז

דרכי הקשר בין העיר ליישובי המחוז נבעו מאופייה של הפעילות הכלכלית. למה הכוונה? היהודים שחיו בכפרים ובעיירות הסמוכים למראכש נהגו להביא בעצמם את התוצרת החקלאית של אזורם ולהחליף אותה בעיר במוצרים עירוניים או במוצרים חקלאיים שהיו חסרים אצלם. בקרב קבוצה זו ניתן להבחין בין יהודים שעיקר פרנסתם הייתה חקלאות והם היו באים לעיר כדי למכור את עודפי תוצרתם. למשל : יהודי אסני, שישואה או אולאד מנסור עסקו בחקלאות ואת תוצרתם: שעורה, תירס, ירקות, פרות, ביצים מכרו במלאח של מראכש. קשרים מעין אלה נעשו בצורה ישירה והם אפיינו בעיקר את הפעילות הכלכלית שהתקיימה בין יהודים כפריים ממקומות שונים – בינם לבין עצמם. עדות על כך אנו מוצאים במקורות הפנימיים של התקופה אגב הטיפול שטיפלו דייני מראכש בסכסוכים שפרצו בין הכפריים: "וכן באותם כפריים" כותב הרב בן מוחא באמצע המאה התשע עשרה "שעושים ביניהם שיפרענו (=את שטר חוב) ליום השוק , ואירע שאותו יום בטל השוק מאיזה סיבה גם זה לא יפרענו,כי אם עד השוק הבא, כי כוונת הלווה היא שימכור ויישא ויהיה מרווח ביום השוק הנזכר כדי למצוא טרף לביתו".במקום אחר נדרשו הסופרים הרושמים שטרי חוב בין הצדדים "להיות זהירים" בבדיקת הפרטים על אודות הלווים ואילו מהדיינים, שלפניהם נידונו התלונות, נדרש: "להרבות בחקירות ובדרישות , דחיישינין (=חוששים) שמא זה שינה שמו לשם אדם בעלמא….ומשנים שמותם בשמות אנשים הידועים להם בכפרים שלהם דבעניין זה יעשו רמאות גדולה, לכן צריכים בדברים האלה דרישות וחקירות".

פעילות זו שהייתה משנית לעיסוקם של היהודים החקלאים התאימה לאלה שחיו במקומות הקרובים למרכז ולסחר הקימעונאי והזעיר, אבל היא לא התאימה לא לסחר הסיטונאי ולא ליצוא.

לסוג המסחר הזה נדרשו כמויות גדולות של שקדים, שעורה, עורות עזים, זרעים, שמנים, גרגרי חומוס וכוי. כמו כן, את הסחורות היה צריך לאסוף בכמה מקומות, במיוחד לאור העובדה שכל אחד מהאזורים המקיפים את מראכש סיפק סוגים אחדים של מוצרים: העמקים של האטלס היו המקור לאספקת שקדים, אגוזים ותירס; הערבות היו המקור לאספקת עורות והמישור היה המקור לאספקת תבואה, פרות, זיתים, ירקות. במקורות הפנימיים נמסר על טונות של סחורה שהגיעה מהכפרים אל העיר. סוג כזה של מסחר נעשה באמצעות סוכנים ומתווכים, המכונים "אלכומיסיון" ( a la commission ): "להיות שהתגרים, רובם ככולם, שולחים להם התגרים הגדולים ממקומות אחרים למכור להם בלכומיסיון". ככל שהתגרים היו זקוקים לכמות גדולה של סחורה ולסוגים שונים, ובמיוחד אם המרחקים בין מקורות האספקה היו גדולים, כך הם נדרשו להיעזר במספר גבוה של מתווכים ראשיים או מתווכים משניים. שלמה לוי, לדוגמא – אחד מסוחריה הבולטים של מראכש (משנות השמונים ואילך – ייצא לאירופה דרך נמל סאפי: שקדים, זרעים שמן זית ותבואה וייבא : סוכר, תה בדים וברזל. כדי לרכוש את התוצרת החקלאית מינה שלמה סוכנים ראשיים במקומות שונים, סוחרים סיטונאים בזכות עצמם: ר׳ חיים אסולין בנטיפה, ר' שלמה בוחבוט בתמסהאולת ור' משה אסולין בזגורה. חלק מהתוצרת החקלאית קנו המתווכים מחקלאים מוסלמיים מקומיים וחלק אחר הם רכשו בעזרת מתווכי משנה שהם מינו- יהודים שישבו בכפרים מרוחקים יותר- אלה בתורם גם כן נעזרו במתווכים. שלמה שילם למתווכיו הראשיים במזומנים ובתוצרת שייבא (סוכר, בדים, תה). המזומנים נועדו לחקלאים המוסלמיים ואילו התוצרת העירונית נועדה לסוחרים יהודים מקומיים. המתווכים הראשיים בנטיפה, בתמסהאולת ובזגורה שילמו למתווכיהם בדרך דומה וכן הלאה. קשרים מהסוג הזה דרשו אמון רב, במיוחד לאור העובדה שהמרחקים היו גדולים מאוד והקשרים היו, על- פי- רוב, עקיפים ומפותלים . כמו כן לרוב לא הייתה חפיפה בין מועד התשלום למועד אספקת הסחורה. (המתווכים הכפריים נהגו לקנות את היבול בעודו על הקרקע). אבל, אחרי שהושג האמון המשיכו הצדדים לשמור על הקשרים ביניהם דור אחרי דור.

מערכת היחסים שנוצרה כתוצאה מהקשרים הכלכליים בין הפריפריה למרכז התבססה על תלות הדדית. זאת משום שהפריפריה הייתה זקוקה למרכז שישמש לה צינור להעברת מוצריה החקלאיים ובה בעת היא נזקקה למוצרים העירוניים שסיפק לה המרכז. ומנגד היה המרכז זקוק לתוצרת החקלאית של הפריפריה שבה הוא סחר ואותה הוא ייצא לאירופה. כמו כן הוא היה זקוק לסוכנים מקומיים שיפיצו בעבורו מוצרים עירוניים ומוצרי יבוא. התלות ההדדית יצרה מערכת לשרים אינטנסיבית ופרמננטית בין העיר לאגפיה. כך מתארים סוחרי מראכש את קשריהם עם יהודי נטיפה: "יהודי נטיפה מקיימים פעילות מסחרית ענפה ורצופה עם מראכש. הם קונים מאתנו סחורות רבות: בדים, כותנה, סוכר, תה, נרות ועוד, ועוד. מנטיפה הם שולחים לנו: שקדים, שעווה, עורות עזים וכל מה שדרוש לנו. הקשרים שלנו אתם הדוקים מאוד. אנו שולחים להם בקביעות סחורות וכסף כדי שיקנו לנו סחורות מאזוריהם".

ברם קשרי המסחר האינטנסיביים בין המרכז במראכש לאגפיה, סייעו להידוק הקשרים ביניהם והפיזור של היהודים ברחבי הפריפריה סייע לקיום הפעילות המסחרית.