Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
גינוי הכרוז מטעם הקהילה
ב-12 בפברואר התכנסה מליאת מועצת הקהילות וניסחה הודעה לעיתונות שפורסמה בתקשורת הצרפתית והערבית. ההודעה היתממה בשאלת מקור הכרוז, אך גינתה גם את מחברי הכרוז וגם את הפרסומים העוינים בעיתונות המפלגתית:
מועצת הקהילות היהודיות במרוקו מגנה את הפצת הכרוזים שמקורם אינו ידוע. מטרתם פירוד וזריעת ריב ומדון באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. היא מגנה בחריפות את יומרותיהם של גורמים חסרי אחריות, יהיו מניעיהם וזהותם אשר יהיו. היא מגנה גם את המסע התקשורתי העוין המתנהל בהתמדה בעיתונות נגד האוכלוסייה היהודית על יסוד טיעונים שקריים ומעלילים. היא מביעה את רצון יהדות מרוקו להמשיך במשימת בניית המדינה באחריות ובגאווה. היא שואפת לשקט ולשלווה המנוגדים לתעמולה שלא פסקה לזרוע נבטי שנאה ויריבות, שמקורן בדעות קדומות המנוגדות למדיניות הוד מעלתו מוחמד החמישי ירום הודו. היא מבקשת מן המלך להפעיל את סמכותו כדי שכולם יכבדו את המדיניות של חיים בצוותא עליה הכריז.
ראשי הקהילה היו משוכנעים שרק מסע הסברה בעיתונות העולם והתערבות מבחוץ ימנעו את האסון שעלול לפקוד אותם. גם חסידי ההשתלבות תמכו במסע כזה. עמדתם של ראשי הקהילה השתנתה אחרי פגישתם עם המלך מוחמד החמישי' מועצת הקהילות ביקשה מן השר לשעבר, לאון בן-זקן, לבקש מיורש העצר בתפקידו כסגן ראש ממשלה, לקבל גם הוא משלחת של המועצה.
רוב ראשי הציבור היהודי במרוקו הגיבו בשלילה על הכרוז הפרובוקטיבי וטענו שהפצתו הייתה מסוכנת ומיותרת. הכרוזים גרמו לתדהמה, לוויכוחים ולמעצרים. לציבור היהודי היה ברור שהיוזמה לניסוחו ולהפצתו לא באה מתוך הקהילה אלא מגורם שהתכוון לסכסך בין היהודים לשלטונות ולשכניהם המוסלמים. גרסאות שונות נפוצו על מקור הכרוז. אחדים טענו ששירותי הריגול הצרפתיים ביקשו לסכסך בין היהודים לשלטונות והשתמשו בכרוזים ללוחמה פסיכולוגית. אחרים העריכו שהכרוז הוא מעשה ידי חברי מפלגת בן-בַּרכָּה, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, שהיו מעוניינים לגרום למעצרים ביוזמת השלטונות, כדי לפגוע בממשלת מוחמד החמישי בחוץ לארץ. אחדים חשדו במשטרה עצמה שיזמה את הכרוז כדי להצדיק מעצרים אחרי הפצתו. אולם כולם ידעו שלא יהודי מרוקו חיברו את הכרוז, שכן נכללו בו ביטויים זרים לאופן מחשבתם.
לשר ההסברה אחמד עלאוי לא היה ספק מי חיבר את הכרוז. הוא ציין בפני משלחת הוועד היהודי-אמריקני: "הציונים יוצרים במו ידיהם את האנטישמיות". הכרוז שיזם גתמון יצר מבוכה וגרם לתגובות שליליות על הפעילות הישראלית גם בקרב צעירים שנמנו עם אוהדיה המושבעים. כיוון שדו"ח הוועד היהודי-אמריקני גינה את הכרוז בחריפות, החליטו נציגיו להגביל את תפוצתו ולא למסור אותו לנציגי ישראל. אך דוד עמר, ראש הקהילה, שוכנע בפגישתו עם המלך שלהפצת הכרוזים הייתה השפעה חיוביות על החלטותיו להנפיק דרכונים ליהודים וכי היה זה מעשה נבון. בין כה וכה, ציין, אין אפשרות להוכיח עם מי הצדק.
מוסדותיה הרשמיים של הקהילה לא יכלו להתעלם מפרסום הכרוז. המנהיגות היהודית התלוננה שהפצתו העמידה אותה בפני מצב שיקשה עליה להתערב למען העצורים שחילקו אותו. עם זאת נוצרה תחושת אחדות בהנהגה שהשכיחה את המאבקים הפנימיים. סדרת האירועים שזעזעו את הקהילה ערערו את שלוותה. הביטחון העצמי ירד לשפל שלא ידעה בעבר. אחד מראשיה התבטא על הסכנה לקהילה ממעשי גתמון: "יתכן שיום אחד נגיע למצב שהגיעו אליו בגטו וארשה, אך אם נעשה זאת [לשאת נשק ולבצע מרד], הבה נעשה זאת למען נושאים אמתיים, לא בגלל משהו כמו הכרוז הזה.