אלי פילו
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין-בנותיו של הרב צוף דב״ש
בנותיו של הרב צוף דב״ש
ה) בתו רבקה, נישאה לר׳ מסעוד די אבילא(בן סעדה ומשה די אבילה). [נין ונכד להגאון המפורסם, נר המערב, רבי אליעזר די אבילה זצוק״ל, ראה הערה 8].
הם ילדו שני בנים ושתי בנות. כולם עסקו בצרכי ציבור באמונה ודאגו לצרכי עניים, יתומים ואלמנות. ושמם הטוב הלך לפניהם בהיותם בעלי חסד ומחזיקי מוסדות התורה. בנם מאיר, נולד בשנת תרל׳׳ח (1878) בירושלים. נשא לאשה את אסתר לבית מרקדיס מיוון. אח״כ נסע למצרים והתאכסן בבית דודו הגר״א בן שמעון, אשר דאג לו למשרה כמחנך בבי״ס וחזן בביכנ״ס. לאחר שהות של ארבעים שנה, אחרי פטירת אשתו, חזר לארץ עם בניו, ונפטר בתל אביב, כ״ב תשרי תשי״ח (17.10.57) נקבר בבית העלמין קרית שאול, צאצאיו: סוזי, ז׳אן, פורטונה, ואשר מסעוד.
הבן השני יצחק, נולד בר״ח כסליו תרמ׳יט(5.11.1888) היה ידוע לאיש חיל ורב פעלים. שימש בהרבה תפקידים חשובים בחינוך ובכלכלה. במשך שנים רבות היה גזבר בעדה המערבית בירושלים וניהל בכישרון רב את רכושה. הוא התפרסם לשייט ולתהלה, ובני ירושלים הוקירוהו וכיבדוהו בשל יחסו האדיב והלבבי עם כל הבאים במשא עמו. צאצאיו: אשר מסעוד, אוריאל חי, אהרון. בתם רחל עטיה (אשת דוד) היתה אשה ידועה בפעילותיה הרבות. היא היתה הרוח החיה באגודות שונות בתל אביב־יפו. כל ימיה הקדישה בעשיית צדקות וחסד, ולא אחת משכנה את תכשיטיה בכדי לעזור ולסייע לנצרכים. היא כיתתה את רגליה יום יום במוסדות העזרה הסוציאלית, כדי לשמש לפה לאומללים. טיפלה במסירות וללא ליאות בסידור יתומים וזקנים במוסדות. ובסידור קורת גג למחוסרי דיור. ועוד כהנה רבות ונצורות עשתה כל ימיה למען הציבור בכללותו. וכל מעשיה לשם שמים שלא על מנת לקבל פרס, צאצאיה: עליזה, רבקה עמיאל, דניאל.
הערות
העיר רבאט שבמארוקו, עיר המלוכה ובירת הארץ. נוסדה במאה הי״ב על ידי האלמוהאדיס מול העיר סאלי. לרבאט עצמה הגיעו היהודים הגולים מספרד בשנת 1492 והפכה להיות לאחד הנמלים החשובים להורדת הגולים ליבשה. רוב הקהילה היהודית בעיר זו, היתה מורכבת בעיקרה מסוחרים אמידים בעלי רמה תרבותית ונוסח חיים מעודן. ליהודי רבאט היו קשרים הדוקים רוחניים תרבותיים ומשפחתיים עם היהודים שבקהילות האמבורג אמשטרדאס ולונדון, דבר אופייני גם לקהילות היהודיות שבנמליה האחרים, כגון: טיטואן, סאפי, אגאדיר ומוגאדור. היהודים ברבאט שמרו על אורח חיים דתי כביתר ערי מרוקו. ואף היתה תקופה שרבאט וסאלי הסמוכה לה ערכו כעין תחרות סמויה למי משפט הבכורה במלומדים וחכמים. קהילת רבאט העמידה מתוכה במשך התקופות השונות, גדולי תורה ויראה, אשר רישומם ניכר בפסיקה ההילכתית, בשירה, בפירושי התלמוד והקבלה. מתוכם אפשר להזכיר את הגאון המפורסם רבי אליעזר די אבילה שכונה ע״י גדולי מארוקו רבי אליעזר הגדול ובשם האמוראי רב אד״א (אביו רבי שמואל זצ״ל נשא לאשה את בת רבי משה בן עטר מסאלי(אחותו של אור החיים הקדוש), ולמד לפני אבי חותנו רבי חיים בן עטר הזקן. הוא חיבר ספר ״אזן שמואל״, ״מעיל שמואל״, ״כתר תורה״). רבי אליעזר הנז׳ נתבש׳׳מ בהיותו בן מ״ז שנים בשב״ק ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א. חיבר ״מגן גיבורים״ ב׳ חלקים על מסכתות הש״ס (ליוורנו תקמ״א־מה) ״מלחמת מצוה״, ״חסד ואמת״, שו״ת ״באר מים חיים״ (שם תקס״ו) ״מעין גנים״ על טוש״ע(שם). שו״ת רב אד״א וביאורי תנ״ך ועוד. ובדורות האחרונים יש לציין את הגאון הגדול רבי יוסף אלמאליח ב״ר עיוש זצ״ל, בעל המחבר שו״ת ״תוקפו של יוסף״. רבי יקותיאל בירדוגו, רבי רפאל עטייה, ועוד רבנים ידועים ומפורסמים, שמקצתם נזכרו בגוף הספר.
בשנת 1912 כבשה צרפת את מארוקו, ובחרה ברבאט למשכן מרכז השלטון הצרפתי, ובה היו מרוכזים המוסדות הרשמיים העליונים של יהדות מארוקו, בה הוקם בית הדין הגבוה, והמזכירות המרכזית של מועצת הקהילות היהודיות.
כמידי שנה גם השנה נאפה מצות חבורת ק"ק
ליל שלישי ד' ניסן תשע"ה
לכל ידידי ורעי החיים והשלום
הנידון: כמידי שנה גם השנה נאפה מצות חבורת ק"ק
"תפארת מיכאל" והשנה בס"ד מסורת של השנה רביעית.
הכל כמסורת בית אבותינו הן במצות העבות, והן בג' נקבים
הראשונה כנגד אברהם, השני יצחק, והשלישי יעקב, וכך מניחים
כסדר על שולחן לילי הסדר, כידוע הנהגות המיוחדות בק"ק כמו
שאין מדברים בפלאפונים והשנה נחזיר עטרה ליושנה בזמן
האפיה נשים מסכה על הפה, שלא יצא ניתוזות של רוק על
הבצק.
האפיה תתקיים ברחוב אבן גבירול באולם בית המדרש תפלה
למשה )שם אפינו בשנתיים הראשונות(.
ביום ראשון ט' ניסן, בשעה 19:45 .
על הבאים לגזוז את הציפורנים מראש.
הכל בפיקוחי האישי, מומלץ לחברים שהיו לרענן את הלכות כמו
כן אשמח לשלוח לכל דורש את השיעור או החוברת תורת אמך
– אפית מצות כמו כן השיעור על אפית מצות נמצא באתרנו אור
חדש או בכל עמדה ברחבי הארץ או בטלפון של "קול הלשון.
כל אחד המעונין צריך להירשם מראש, ולהודיע על
השתתפותו. המחיר לקילו 50 ₪
ונזכה במהרה לאכול מן הזבחים והפסחים.
בברכת התורה – הרב אברהם אסולין מו"ץ בעיר אלעד ומחבר תורת אמך ועוד
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
בפרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים והמגוונים הקשורים לחיי המשפחה וביניהם: מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידת בנים או בנות בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון, הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת הלידה או לאחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה, הנקה, ברית מילה, פדיון הבן וזבד הבת, חופת נעורים, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר-מצוה ובת־מצוה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה.
כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את ההווי והתרבות של חיי המשפחה היהודית בצפון אפריקה.
פרוסור אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חייהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ספר זה הוא ספרו התשיעי.
הקדמה
חובה נעימה היא לי להביע תודתי לעורך הספריה פרופסור יהודה פרידלנדר, ולחברי הוועדה המיעצת שאישרו את הוצאת כתב היד. להנהלת העמותה: אפרים בן חיים, החלוץ והשליח ליהודי צפון אפריקה, ליו״ר הנהלת העמותה חברי משה מושקוביץ, שאני מכירו ומוקירו כשישים שנה כאיש רב פעלים.
לידידי הרב ד״ר משה עמאר, המומחה לספרות הרבנית של חכמי מרוקו, שהעיר הערות מחכימות לחיבור זה. לעורכות ורדה בכור ותמנע הורביץ שעשו מלאכה יסודית, לעובדי הוצאת הקיבוץ המאוחד, לאילן דוידוביץ שסייע בידי בידע טכני. לגופים שהשתתפו במימון: לסגן הנשיא למחקר באוניברסיטת בר אילן הפרופ׳ מינה טייכר: לפרופ׳ טובה כהן ראש המרכז לחקר האשה ביהדות ע״ש פניה גוטספלד הלר באוניברסיטת בר אילן: ליו״ר קרן המחקר הפרופ׳ אפרים חזן ולמנהל מרכז דהאן מר שמעון אוחיון. לבסוף, לרעייתי האהובה דבורה המלווה אותי ומסייעת לעמלי מעל יובל שנים. כולם יעמדו על הברכה.
זה ספרי השני הרואה אור בספריית הילל בן חיים. ייזכרו לטובה ד״ר מאיר איילי ז״ל שהציע לחבר את הספר יהרות מרוקו עברה !תרבותה, שראה אור בספריה זו בשנת תש״ס. וכן יהודית נסיהו [פרידמן] ז״ל, שהכרתיה לפני קרוב לשישים שנה כאשה מוכשרת, מסורה לעם ישראל ולארץ ישראל, שבינתים הלכה לעולמה.
חברי ד״ר אברהם שטאל ז״ל, שחיבר את הספר משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח, ירושלים תשנ״ג, בו רשם 1001 מקורות ועדויות על היבטים שונים של חיי המשפחה, ביניהם גם אצל יהודי צפון אפריקה. מקצת הנושאים בחיבור זה נזכרו בספרי יהדות מרוקו עברה ותרבותה, תל־אביב 2000, בפרק ט ״המשפחה ומעמד האשה״, בייחוד בעמודים 224-215.
עד עתה פרסמתי ספרים ומאמרים העוסקים בעיקר בעברה של יהדות מרוקו, והמבוססים על מקורות עבריים ולועזיים; מהם תעודות מארכיונים, רובם משל משרד החוץ הבריטי ומיעוטם מהארכיון הלאומי בוושינגטון. הספר שלפנינו כולל את כל ארצות צפון אפריקה, ורוב המקורות מובאים מהספרות הרבנית. זהו ספרי התשיעי שרואה אור, נוסף ל־152 מאמרים וערכים באינצקלופדיות בעברית ובלועזית, בתחום התרבות והחברה היהודית במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.
המכון למורשת יהדות מרוקו.
הרב משה עמאר
הרב אליהו עצור
מר משה גבאי
וזה נוסח פסק דין שנמצא על הענין הנז״ל.
מ. לפנינו ב״ד חתומים, התרעם יעקב בר שמואל בן סוסאן הלוי באומרו, שלא זכה להבנות מאשתו רבקה בת ה״ר יהודה חטראג׳י נ״ע, כי זה לו כעשר שנים בקירוב נשוי עמה, והיא משכלת מה שיולדה, וקצתם מתים במעיה. ובכן תבע שורת הדין לפנינו, להרשותו לקחת לו אשה אחרת, אולי יבנה ממנה. ובראותינו תביעתו הנכונה כפי התקנה האחרונה, פטרנוהו מתנאי שלא ישא וכוי, שהחזיק לה על עצמו בכתובתה. וגם התרנו לו שבועתו שנשבע לקיים התנאי ההוא, אעפ״י שקדמה הכתובה הנז׳ לתקנה, שכך היתה התקנה אף לנישואין קודם לה. ולראיה וזכות בידו ח״פ בעישור אמצעי לאב יה״ל, שנת בשמ״ך לפ״קעב״ל. וחתו׳ עליו הרבנים, כמוה״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, ובמוה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה, וכמוה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה.
מ״א. טופס פסק דין א׳ שייך לענין הנ״ל בין היבם והיבמה.
בענין התקנה החדשה אשר התקינו בה, שאם נפלה לו אשת אחיו ליבום, שיכול ליבם ואפי׳ תוך עשר שנים, ואפי׳ יהיה לו זרע. כתב מורינו ה״ה הדיין המצויין כמהר״ר יעקב אבן צור ז ׳ל, בשאלה ששאלו חכמי פ׳אס יע״א, בענין יבמה שנפלה לפני יבם, ואין היבמה רוצה להתייבם מכמה אמתלאות, כאשר כתוב בשאלה בארוכה ואחת מהם שאין לו במה לפרנס, וגם הוא נשוי אשה. והכריח שם שכיון שהוא נשוי אשה, מצות חליצה קודמת, אבל מטעם זה לבדו אין כופין, אלא בצירוף טענת שאין לה במה לפרנס, וכאשר כתוב שם בארוכה. וכתב ואעפ״י שבספר תקנות קדמונינו נמצאת תקנה שתיקנו בשנת גש״ן, לקיים מצות יבום אפי׳ בנשוי, ואפי׳ תוך עשר שנים לנישואין, ואפילו היה לו זרע מאשתו הראשונה לא באו בזה לחלוק על הריב״ש ולומר, דאפי׳ בכגון דא, מצות יבום קודם. (פי׳ שאין לו במה לפרנס) דכל עצמם לא באו לתקן, אלא על מה שנוגע ליבם עם אשתו ראשונה, שקודם התקנה היתה יכולה לעכב עליו, שלא לייבם על דברת שבועת אלהים אשר נשבע לה בעת נישואיה, שלא ישא אשה אחרת עליה, וכמו שמבואר בפוסקים דחיילא נמי שבועה איבמה בכולל, ולפיכך תיקנו דמשם והלאה יבררו בשבועה, שלא ישא אלא עפ״י התקנה. שבזה לא תחול כלל שבועה איבמה, ולא תוכל אשתו ראשונה לעכב עליו בשום אופן. אבל הדין אשר בין היבמה עצמה והיבם כדקאי קאי, ולא דברו בו חכמי התקנה כלל. וזה מוכרח בלשון התקנה שכן כתוב וז״ל, עוד תיקנו וכו׳ שמכאן ולהבא כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו וכו׳ ככתוב בתקנה לעיל, ומוכח מתוך לשון התקנה שלא באו אלא לגרוע כח אשתו ראשונה, לא לגרוע כח היבמה. וא״ב עכ״ל דלא מיירו חכמי התקנה, אלא כשהיבם והיבמה שניהם חפצים ביבום, אבל כשאחד מהם מעכב, ישאר הדבר למה שיתן הדין. וכבר נתבאר דריב״ש ומרן ריק״א, כתבו בפסח להדייא, דכזה אפי׳ להרי״ף והרמב״ם מצות חליצה קודם. (וא״ב ראוי הוא להביא ראיה מהרא״ש שכתב, דבאין לו במה לפרנס כופין לחלוץ, אע״ג דס״ל דמצות חליצה קודמת, כיון דבנדון דידן, היבם נשוי אשה. וכבר כתבנו דבנשוי אשה כ״ע מודו דמצות חליצה קודמת). וא״ב כשהיבמה רוצה בחליצה, לה שומעין, שאמרה כהלכה, אלא שאין לכוף בטענה זו לבד, אלא בהצטרף עמה טענת הנאמרת מהרא״ש ז״ל, כמבואר בלשון תשובת מרן מוהר״י קארו ז״ל, שהעתיק מהר״י הלוי וכנז׳ לעיל. וא״ב בנדון דידן דאיכא טענת אין לו במה לפרנס מצורף להיותו נשוי, ודאי ילפינן מהרא״ש ז״ל, דכופין, וכפי מה שפי׳ מוהר״ם אלשיך ז״ל בדבריו עכ״ל. ומוכח מתוך דברי השאלה, גם מתוך דברי מוהר״ם אלשיך ז״ל, בסימן י״א דבאין לו לפרנס כנז״ל, אפי׳ אינו נשוי אשה, אפילו לדידן דס״ל דמצות יבום קודמת, כופין לחלוץ.
חשון שס"ג
טופס תקנה על מכירת היין
מ״ב. בהיותינו אנו החתומי׳ מקובצים במאמר אדונינו המלך יר״ה, בבית הנגיד הה״ר אברהם רותי ז״ל, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, בהסכמת הרשות הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו, ראינו לחדש התקנה שתקננו מקדמת דנא, לבלתי ימכור שום בר ישראל, לא יין ולא מים שרופים הנקראים מא אלחייא, לשום נברא. הן יהודי, הן גוי, הן איש, הן אשה, הן אדומי, הן ישמעאלי, הן פרסי, הן עלג, הן משומד, בתור עשר שנים מהיום. יען ראינו שכמה אנשים השחיתו התעיבו עלילה, בעשותם המזמתה. עד שיצאו כמה פרצות בישראל, וצווחה על היין בחוצות מיום שנפרץ הגדר, ולכן אנו החתומים מנדים ומחרימים, ומשמחים, ומאררים, בכל אלות הברית הכתובים בספר תורת משה, כל איש ואשה שיעבור על התקנה הנזכרת, בתוף הזמן הנז׳, לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה. ובכלל החרם ג״כ אנו מנדין ומחרימין, אפילו לנותנו במתנה למי שאינו בן ברית, בשום ענין בתור הזמן הנז׳, ועל המערימים ג״כ להניח הכוס בפני הגוי כדי שיקחנו הגוי, הם בכלל החרם. ובכלל החרם ג״כ, שלא יניח שום בר ישראל, גוי או ישמעאלי או אדומי, הן סוחר הן זולתו, לשתות יין או מים שרופים ברשות הישראל, אפי׳ יביאם הגוי משלו בשום ענין, בתוף הזמן הנז'. ואע״פ שיזמין הישראלי לגוי או לסוחר אדומי לסעוד אצלו, לא יניחנו לשתות יין נסך ברשותו. וכל זה יובן בתוף העיר הזאת עיר פ׳אס יע״א, ושתי פרסאות סביבותיה, ומי שיהיה לו שבוי שאינו בן ברית מקנת כספו, רשאי לתת לו כוסות של יין או מים שרופים, בתנאי שישתה השבוי ההוא לפני אדונו. ולא נכנס בכלל החרם הנז׳, הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, שהוא רשאי לתת יין או מים שרופים למי שירצה, אפי׳ למי שאינו בן ברית ומעכשיו אנו מתרין לכל העובר על התקנה הנז׳ בכלל ופרט שמלבד שיכריזו עליו בשוקים וברחובות בתרועה ובקול שופר,־ במחורם ומנודה לשמים ולבריות, וגם יענש בגופו וממונו, לפי ראות עיני הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, ולקיים כל דבר ח״פ בעישור אחרון לחשון, שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק בס׳ כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ, פה בפ׳אס יע״א ואינה חתומה.
כסלו שס״ג
הפטרת שבת הגדול בנוסח יהודי מרוקו
הפטרת שבת הגדול בנוסח יהודי מרוקו
מנהגי קהילת יהודי סאלי
מנהגי קהילת יהודי סאלי
מנהג הנשים
נהגו הנשים שלא להסתפר כלל, כמובא בדברי הבאי״ח וכמובן היו מכסות את כל שערותיהן בכסוי ראש ־ מטפחת.
כבוד חכמיס ינחלו
בסאלי התייחסו אל החכמים בהערצה גדולה ובכבוד רב.
בקונטריס ״עוטר אור״ נראה על יחסו של אוהחה״ק לתלמידי החכמים העניים וכן ב״אור המרפ״א״ על יחסו של רבי רפאל אלנקאוה לתלמידי חכמים יתומים.
צו״ן לעיל כי רבי שמואל דאבילא חיבר חיבור מיוחד על מעלת ת״ח ועל החובה לפוטרם ממיסים וארגוניות (״כתר תורה״) ובשו״ת ״נבחר מכסף״ לרבי יאשיהו פינטו, נשאל הרב [ח״מ סימן קי״ד] על ת״ח שתורתו אומנותו ומלאכתו ארעי, האם רשאים ליטול ממנו מיסים שמטילים המלך והגויים על היהודים, הרב הביא את דברי ״כרם חמר״ לרבי אברהם אלנקאוה שיוזכר לקמן, (א) כי גאוני ירושלים הטילו חרמות שלא לקחת מיסים מת״ח שבירושלים, עפ״י דברי הרמב״ם בפ״ו מהלכות ת״ת ועפ״י הגמרא פ״ק דבבא בתרא.
לימוד תורה
כמנהג אבותיהם, רבני העיר הקדמונים, נהגו יהודי סאלי להקפיד ללמוד תורה. לא רק האברכים והרבנים למדו, אלא גם הסוחרים. מפורסם הסיפור על אוהחה״ק שנלקח לגוב האריות כאשר סירב לעבוד שעות נוספות בשביל המלך. כך נהגו גם הסוחרים לעבוד מעט וללמוד הרבה. סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל על רבי יעקב אמזלג, דודו של רבי שלמה, חתנו ותלמידו של רבי רפאל אלנקאוה, שהיה סוחר חסיד, שנהג לעבוד מספר שעות בחנותו ולאחר מכן היה שם פעמיו לביהמ״ד. ביום שישי אחד, סגר את חנות הבדים שלו, נטל את צרור הכסף הגדול שנצטבר מן המכירות והלך לביתו להתכונן לשבת, בדרכו שם לב שאיבד את ארנקו. רבי יעקב לא סיפר מאומה לבני ביתו וקיבל את השבת בשמחה.
תמים היה רבי יעקב, נהג לנעול נעליים שחורות לזכר החורבן ובתשעה באב הניח ראשו על אבן.
ביום ראשון רבי יעקב הולך לחנותו ובפתח החנות נתקל באבן. התכופף רבי יעקב לסלק את האבן והנה מתחת לאבן מוצא הוא את ארנקו. כך כיוונה ההשגחה העליונה שלא לצער את רבי יעקב אלא רק לנסותו ולצרפו.
הגניזה
סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל שעסק גדול היו עושים מטקס הגניזה.
במהלך כל השנה היו בני הקהילה מביאים את גניזתם לחדר של רבי עמרם בן דיוואן. הם היו מקפידים לגנוז כל נייר שנכתבו או הודפסו עליו דברי קודש או ספרים שנתבלו.
יום לאחר חג השבועות, באיסרו חג, היו מקיימים את הטקס. כל בני הקהילה היו מתאספים לרחבה הסמוכה לשער המלאח, לוקחים את כל דברי הגניזה בשקים ומובילים אותם בכבוד גדול, בשירה כבהכנסת ספר תורה אל בית העלמין, שם היה מקום מיוחד לקבורת הגניזה. ״במלאח שבסלא מול ביתו הגדול והיפה של שייח החברה [קדישא] ומשם יצא אל בית הקברות. אחרי טקס הקבורה בבית הקברות, נערכה קבלת פנים חגיגית״.
רבי חיים בן עטר זצוק"ל
הקדמה
" עוטר אור "
קורותיו של אור ההיים הקדוש, תורתו, הנהגתו, קדושתו והשפעתו.
הקדמה
רבי חיים בן עטר – שלא בכדי נקרא בפי כל העם, ״אור החיים הקדוש״, נולד למשפחת רבנים מפוארת במרוקו בעיר סאלי בשנת התנ״ו. ימי חייו היו בסה״כ 47 שנים, אך תרומתו העצומה לעם ישראל ולחקר התורה, לא תסולא בפז.
כדי להבין איך צמחה אישיות כה דגולה שהשפעתה הכבירה ניכרת עד ימינו, צריך להכיר את הסביבה בה גדל, הרבנים על ברכיהם למד והאווירה ששרתה במלאח (שכונת היהודים) בה התגורר.
עם ישראל ניחן בכוחות רוחניים אדירים בבחינת ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, זוהי המדריגה שחתמה התורה בבשרנו וההנהגה שעוצבה ע״י האבות הקדושים והאימהות הטהורות.
משנשתלחה השכינה בגלות בחורבן בית שני, נתפזרו היהודים בקרב אומות העולם, גלתה שכינת עוזנו וליוותה אותם בכל אתר ואתר. כך רואים אנו גדולי עולם, ענקי התורה שצמחו בקהילות שונות וזכו להנהיג את עמנו בצוק העיתים. הם זכו שהשפעתם תהא ניכרת גם בדורנו, כי דבריהם היו בבחינת נבואה שנאמרה ונכתבה לדורות.
היו שזכו לדרגה עילאית ששמם ודבריהם מוזכרים בכל עת, בכל בית יהודי, בכל בית מדרש, ישיבה, בית כנסת בדרשות ובספרים תורניים.
כך מוצאים אנו, בנוסף לדברי התנאים והאמוראים, המשנה, הגמרא, המכילתות והמדרשים, את חיבורו של התנא הקדוש – רשב״י – הזוהר הקדוש. ספר הנלמד בכל מקום, בכל שעה ובכל דור ודור. כך זכה ספרו של מרן – בעל השו״ע להילמד בכל עת.
אך הפלא הגדול הוא הספר ״אור החיים״ על התורה לאוהחה״ק. הספר שנכתב בדורות האחרונים, לא ע״י תנא, לא ע״י אמורא, לא מן הסבוראים ולא מתקופת הגאונים ואף לא מתקופת הראשונים שדבריהם נתקבלו בצמא.
הספר נכתב ע״י אחד האחרונים המאוחרים, לפני כ – 260 שנה, אך התקבל בכל תפוצות ישראל, כאילו נכתב ע״י אחד התנאים. בחיבורו פרץ את גבולות הדורות, הארצות, הקהילות, העדות, ההשקפות (חסידים – ליטאים) ובדיעבד הסתבר גם חילוניים רבים, שבכח השפעתו חזרו בתשובה.
בחיבור אשתדל זה בס״ד לבאר הדברים, כך שיובהר ויובן – הכיצד זכה רבי חיים בן עטר זצוק״ל להכרה אדירה ובלתי מעורערת בקרב כל קהילות ישראל, בקרב כל החוגים, החצרות, החסידיות והזרמים התורניים, מדוע זכה לכינוי הקדוש כמו הזוהר הקדוש, השל״ה הקדוש.
כיצד קרה שתנועת התשובה העולמית של מוסדות ״אור החיים״ בראשות הרב ראובן אלבז שליט״א, הצליחה להשפיע על חוגים רחבים בישראל, גם בתקופה בה רבו המחלוקות, הניכור, האיבה ובאר השיטנה ולגרום בקרב רבים התעוררות של אהבת התורה ויראת הרוממות. וזה החלי.
פרופ' משה עמאר שליט"א על אור החיים הקדוש
פרופ' משה עמאר שליט"א על אור החיים הקדוש
Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
Dr Dan Manor
Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
II definit la mystique juive (Kabala) comme une verite spirituelle, comme le moyen unique pour vous approcher le plus possible de la Divinite. C'est la, a son avis, la signification de l'ecrit: " Vous vous presentez devant Dieu, votre Dieu" (Devarim 29,9); en changeant l'ordre des lettres ATEM אתם (vous), on obtient EMET אמת (verite) qui est la science du sens cache de la Thora. La signification de "Devant votre Dieu" est de vous approcher le plus possible de la Divinite. La Kabala offre a l'homme la plenitude spirituelle: " La Kabala est la purification de l'ame dans le but de se rapprocher du Saint Beni soit-Il." La superiorite de la Kabala se revele dans la distinction entre les quatre genres de commentaires PARDES פרד״ס en parallele avec la distinction entre les mondes de AVIA (Atsilout Bria, Yetsira, Assia). Le Pchat (simple, evident) est l'equivalent du monde de Faction qui est l'echelon le plus bas, le Drach (legende) equivaut au monde de l'elaboration, le Remez (allusion) au monde de la creation, et le Sod, (secret, sens cache) au monde de la Atsilout, le plus eleve de tous. Cette differentiation est faite aussi au sujet des forces de l'ame quand on considere que la place du Pchat est dans l'ame, celle du Drach dans l'esprit, le Remez dans la Neshama et le Sod dans l'unite la plus elevee.
Parfois il insiste surtout sur la difference entre le Sod et le Pchat en se servant de metaphores diverses. Le Pchat ressemble aux eaux ameres et le Sod aux eaux douces. Les eaux ameres sont les forces du jugement qui font obstacle sur la route de l'homme dans sa quete de la verite, ou, selon une version differente, le rapport entre le Pchat et le Sod est la meme que le rapport entre la lumiere et l'obscurite.
A ce sujet, l'auteur n'innove pas, mais il suit le Zohar qui exalte l'importance de la Thora du Sod en exprimant des mots durs envers le Pchat, et ce n'est pas tout, car il menace du fouet de la critique, le Talmud, qu'il compare a l'esclavage en Egypte. En effet, a ce point, R.Y.A exprime une position personnelle. Car non seulement dans sa critique du Pchat il n'y a aucune allusion au fait qu'il veut parler du Talmud, mais il defend celui-ci contre la critique du Zohar.
Le Talmud a son avis, n'est pas de l'esclavage mais le moyen d'adoucir son gout amer. Le Talmud ne provient pas du Din – jugement Divin- comme dans la conception du Zohar mais du Hessed. En fin de compte, il consacre un discours special de louanges de la Guemara. C'est done un des exemples dans lesquels R.Y.A n'est pas en accord avec les sources dont lui-meme se nourrit
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל
קהלת צפרו
רבי יעקב קאפילוטו
ב"ה
י"ד למ"ט מונים שנת ראה בטוב ירושלים
יאודה לקדשו נזר אלדיו על ראשו. כל העם עונים אחריו מקודש מה מתוק מדבש. רבה דעמיה ומדבתא דאומתיה הייה מעלת הרב המובהק, ונוגה לו ברק כמוה״ר נר״ו יאיר עד כי יבא שלה כיר״א.
לקול האות הראשון דורש טוב ודובר ש'. שלמא מלך מלכא שבחי שלמי׳ וצילא נם היא יאריך ימים על ממלכתו. מושבע ועומד בכל מידי דמיטב. והלל והשמחה במעונו. נס״ו כיר״א. ובא האות בקצר אמץ אקצור ואומרים לו קצור כי בעת ובעונה הזאת. אני רוכב ומנהיג למתא מכנס יע״א. ה׳ יגיעני לחטו״ל בסכת עשויה. כי הן בעון יסור יסרני יה. וכמעט הייתי מוטל על ערש בכאב השניים. הפלא ופלא. מליל אסרו חג עד היום. ושלי״ת יומא בי האידנא הרחיב ה: והיתה הרוחה. ולמאי דביני ביני כפי הנראה. כמה וכמה יחידי סגולה ממח״ק. נדדו הלכו איש איש ממלאכתו וכל אחד לדרכו פנה. זאת שנית אשר ראתה עני בדב״ק כתוב לאמר כי אין הזמן מוכשר אצלם מסבת חלוקת הגיזויא. מכל אילין דהוו הדרי בי ובן אדם ויתנחם. יה״ר שיהיה לטובה. ואיך שיהיה על שבעתה באתי. ע״ע קופת ויברך דוד הן יריע ליהוי לך מלכא שיען נמצינו שנינו יחד פה עוב״י פאס יע״א. אני עני ומע' השד״ר מעיה״ק צפת ת״ו וזה יכול וזה יכול. גזים ועביד לעלות וליראות בחזו דאתאי. ולזכות בקופה הנד היינו טעמא שנתפשרנו בת״ב שהקופה הנד תהיה נחלקת לשתיים חלק כחלק. החצי לעה״ק ירוש׳ ת״ו, והחצי האחר לעה״ק צפת ת״ו. בין אם נלך שנינו יחד בין אם יקדים אחד ממנו יהיה מי שיהיה. אי לזאת אחלה פ״ק בע״ה בהגיע ה ש דייר הנד. למח״ק לעשות נדבתו לא יתן בידו. כ״א מחצית הקופה. אם מעט ואם הרבה. והיה הנשאר חלק עה״ק ירוש׳ ת״ו יהא מונח בידו. ואיני אלא כמזכיר חזי דעליו דמר קא סמיכנא. לעשות משפט כתוב, ועם האדון הסייר ושכמ״ה. הנה לשי לב״ב מניה דמיר ידידנו הרב הכולל ר׳ עמרם נר״ו, וב״ב לידידנו מע' הרב הכולל ר׳ עמור בוטבול נר״ו, הנני נוטה אליהם כנה״ר ש׳ ושלומיה דמר יסנא לעילא מן כל ברכתא עד תאות נפשו הרמת״ה, וכחפץ נא״ה דורש שו״ט והוא נאם הצעיר
יעקב קאפילוטו
רשימה מחד״ת ששמעו מהשד׳ר הג״ל
שמעתי משדר׳ כמהר׳ יעקב קאפילוטו מ״ש במדרש שאלו לנחש מהיכן אתה מטיל את הארס, אמר להם מבין השניים. והכוונה הוא בהקדם מ״ש חז״ל אין הערוד – הפרא, חמור בר המצוי באסיה המרכזית – ממית כי אם החטא. וידוע מ״ש חז״ל ג״כ הוא נחש הוא ש׳טן הוא יצה״ר. והכונה הוא כשתסיר שין מן נחש נשאר ח׳ וכשתסיר ש׳ן מן שטן נשאר טי. הוא חטא.
ושמעתי ג״כ משדר׳ הנז׳ מש׳ חז״ל שלשה קליפות הם משחית אף וחימר. וכנגדם אנו אומרים והוא רחום וכוי ואמרו בעלי האמת שראש הקליפות מכניעים אותם האנשים הצדיקים וסוף הקליפות מכניעים אותם הנשים הצדקניות. ומצינו כשיצאו ישראל ממצרים הכניעו ראשי הקליפות משה ואהרן וחור. וסוף הקליפות הכניעה אותם מרים הנביאה. והכונה שר״ת משיחית א׳ף חי׳מה הם משה אהרן חור וזה שאמר הכתוב ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה. וסוף תיבות משחית אף חימר. הם בתוף, וזה רמז הכתוב ותקח מרים את התוף בידה רמז שהכניעה סוף הקליפות. אם כן נשאר משי׳ח ורמזו ז״ל כשיהיו נכנעים ראשי הקליפות וסוף הקליפות יבוא משיח ע״ה שיגלה במהרה בימינו.
ושמעתי גם כן משמו חידוש ע״פ ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. והוא בהקדים מ״ש ז״ל מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים חד אמר מאברהם אבינו, וחד אמר ממתן תורה. מ״ד מאברהם כתיב כה תברכו, וכתיב באברהם כה יהיה זרעך, ומ״ד ממתן תורה כתיב הכא כה תברכו, וכתיב התם כה תאמר אל בית ישראל. ומחלוקתם תלויה בדבר אחר. והוא מ״ד מאברהם. ס״ל ישראל יצאו מכלל בני נח מימי אברהם, ומ״ד ממתן תורה סבירא ליה לא יצאו עד זמן מתן תורה. וקיימא לן נכרי שהכה את ישראל חייב מיתה אם כן זהו כוונת הפסוק ויפן כה וכה אם כמאן דאמר מימי אברהם, ואם כמאן דאמר מימי מתן תורה. הכוונה משה רבינו נפל לו ספק אם הלכה כמ״ד מימי אברהם ואם כמ״ד ממתן תורה, ופשט אותה ממה שהשלים הפסוק וירא כי אין איש. הכוונה שחכמים דרשו בפסוק כה תאמר אל בית אלו הנשים אם הלכה, ההלכה כמ״ד מאברהם יצאו לפיכך ויך את המצרי.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קא
פ׳ הנז׳. שני תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החכם היקר, נותן טעם כעיקר, כהה״ר יעקב איפרגאן ישצ״ו.
מאד צר לי עליך, כי סימא היתד. באהליך, סבתא בביתא, לשרת ולצוותא, אמך היקרה, אשה יראת ה׳ טהורה, ועתה ציר מות עליה דאה, ויקח את לאה.
האל ירחם נשמתה,
וישים כבוד מנוחתה,
ועולם שכלו טוב אותה ינחל,
עם שרה ורבקה ולאה ורחל,
ועליכם תשא תפלה,
לפני נורא עלילה,
להצילכם מכל תלאה,
וישמע אלהים אל לאה.
בעל הנחמות ינחמכם, ויגן עליכם, ולא תוסיפו עוד לדאבה, גם עד זקנה ושיבה, אמן, אנכי מנחמכם.
אחיכם היו״ם ס״ט
קב
פ׳ שמות.
ידידי החה״ש כמה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא ידידי עתה דברי ימי ביהכ״ג האחרונה, היא במבוי אלעטארי״ן, לשמאל הנכנס למבוי, היא כמין גם, פתחה במזרחה, ההיכל במערבה, החיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש במזרחה עלית קיר קטנה, יש בה כוסות וספסלים וכר כחברותיה, היא נקראת ע״ש ר׳ אברהם בירדוגו ז״ל, ואיני יודע מי הוא, אם בנו של הרה״ג כמוהר״ר רפאל זיע״א, או הראשון אבי זזמשפחה, אביו של הרה״ק המשבי״ר זיע״א, כמ״ש בהקדמת ספרו ראש משבי״ר, ע״ש, או אחר, ושוב נקראת ע״ש החה״ש כמה״ד ימין ן׳ זאזון ז״ל, כאשר שמעתי מפי הזקנים, ועתה יש קורים אותה ע״ש הגביר הנכבד, כהה״ר יעקב אוחנא ז״ל, ויש הרבה קורין אותה ע״ש החכם כמוהר״ר יוסף אלקובי ישצ״ו (הוא תלמידו של אבא מארי זיע״א) כי הוא ש״צ ומרביץ בה תורה, היא עתה של בני כהרי״ע אוחנא הגז׳. שמשו בה ש״צ הרבה ממשפחות שונות כאשר שמעתי, והם: ר׳ ימין ן׳ זאזון ז״ל, ר׳ מסעוד בנו ז״ל, ר׳ שמואל בנו ישצ״ו, ר׳ יעקב אדהאן ז״ל, ר׳ חיים בנו ישצ״ו, ר׳ מרדכי אחיו הי״ו, ר׳ מרדכי אדהאן ישצ״ו בכמהרי״ו ז״ל, ר׳ דוד אבן צור ז״ל בכמוהר״ר רפאל זלה״ה, ר׳ דוד אלקובי זלה״ה, ר׳ יוסף בנו הנז׳, ר׳ יהושע בנו ישצ״ו, כן סדרם לי זקן אחד. כחמשים נפש מתפללים בה, אומרים כי שמשה גם ישיבה לת״ת בזמן הקודם, ועתה היא מקום תורה לכמוהרי״ו אלקובי הנ״ל ישצ״ו, ולתלמידיו ביום ובלילה, ובשבתות דורש שם ברבים מדרש רבה ע״ס הפרשיות, ובכל חדש אלול עד עיוה״כ, הוא קם ומקים אחדים בכל לילה באשמורת, לומר שם סליחות ותחנונים, זהו מה שהשיגה ידי להודיע לכבודו על תשעה עשר בתי כנסיות שבעיר, ואם צריך עוד לאיזה הודעות, יודיעני, ואמלא רצונו בעה׳יו, כאשר תשיג ידי, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קג
פ׳ פא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום, שלום.
קבלתי מכתבך, וגדל צערך על מצבך, כי גמרת להרב מה שהיה צריך לו להעתיק, ואין לך עוד מה לעבוד, ומוכרח לנסוע לעיר רבא״ט אצל דודך, לראות במה להתפרנס, וכוי, וכו', ידידי אל תתיאש מן הרחמים, הרבה פתחים למקום, וממקום אחר ישלח שלומך. ראיתי את שמחתך על מכתבי הקודם, ודבריך כי נעמו, חודה רבה ידידי. עוד ראיתי את גליון החדושים שהעתקת לי, ואמרת. כי הם האחרונים, לא תוכל עוד להעתיק, כי נגמר העסק ונלקח הספר ממך, אין דבר ידידי, התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, בכל עתות הפנאי תוכל לכתוב לי, כי סופר מהיר אתה בפ״י, וה׳ יהיה בעזרך, וימלא לטוב משאלותיך, אמן. ומה שנר׳ לע״ד על אותם החדושים, לא אוכל להודיעך עתה, כי לא התבוננתי בהם היטב מקוצר הפנאי, ובמכתב אחר אודיעך בעה״ו, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
אוצר המכתבים חלק ב'
תשעח
ניסן. לעוב״י פאס יע״א.
אחי נועם, רב שלם ומוכלל וכו׳ וכו', כקש״ת כמוהר״ר אי״ש צדיק הצרפתי, יחיה חיים ארוכים, מלאים כל טוב סלה, אמן. שלום רב, וישע יקרב, לכבודו, ולכל הסובבים הודו, העי״א.
מכתבו היקר לי מכל, הגיעני שלשם, בו בקש כבודו להודיעו אם אמת הדבר אשר שמע, כי מדי שנה בשנה בא מצרפת לפה, אורז כשר לפסח ע״פ תעודת הרבנים, ואם כן הוא, אשלח לכבודו ליטרא או שתים. דע אחי, כי שמועה זו, בשקר יסודה, ולא נעלם מכת״ר שכל מין אורז, הוא היתר גמור, ולית דחש לדברי ר׳ יוחנן בן נורי בהא, שאמר, אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, כמ״ש בפסחים דף ל״ה ע״א, ובדף קי״ד ע״ב, מאי ב׳ תבשילין, א״ר הונא סילקא וארוזא, רבא הוה מהדר אסילקא וארוזא, וכר וכו׳, ע״ש. וכן איפסקא הלכתא, כמ״ש בריש סי׳ תנ״ג, ע״ש. וטעם האשכנזים הנמנעים ממנו, מפני שעושי׳ ממנו מעשה קדרה, ואתו לאחלופי למיעבד מעשה קדרה מה׳ מיני דגן, ולכן גזרו הא אטו הא, ועוד מפני שלפעמים נמצאים בו גרעיני דגן, לכן חששו שמא לא ידקדקו לבררם ממנו, וכן הוא טעמם בקטניות, כמ״ש בשו״ג שם בסי׳ תנ״ג, ע״ש. ובערי המערב לא חששו לכל זה, שהרי הם אוכלים כל מין קטנית דשייך ביהו ג״כ הני טעמי, ואך נמנעים מהאורז, שאומרים שמסירים קליפתו ברחיים שטוחנים בהם חטים, ומתערב עם האורז קמח הנשאר ברחיים, וטעם זה היה להם מחסרון ידיעה, כי אכן נודע הדבר ידיעה נאמנה, שיש מכונות מיוחדות להסרת קליפת האורז, וגם פד. היו נמנעים ממנו מטעמא אחרינא, שמא בא בספינה עם שקים של קמח, ונתערב בו מאבק הקמח הנכנס מנקבי הארג, והבקיאים שוחקים על טעם זה, כי אין שום ספינה שמערבת סחורה עם סחורה, רק כל מין לבדו דר במקום מיוחד, ומה גם, שעתה, אין בא מערי אירופא שום מין קמח, כי כל עיר יש בה מכונות הטוחנים ומספקים קמח לכל בני העיר די והוחר, ומעתה בטלי ליהו כל הטעמים, והרוצה להחמיר, יחמיר לעצמו, ושמעתי שבערי תונ״ס, וקוצמטינ״א, ובערי אלג׳יר וסביבותיה אוכלים אותו בפסח, ואך פה תלמסאן אין מצויה אכילתו אף בשאר ימות השנה, ואף דייסא אין עושין ממנו בשבת כמו שעושים בני המערב, רק פה עושים הטמנה מאפונין, או משעועית, שקורין בערבי לוביי״א, זהו מה שיש להודיע לכבודו עתה בזה, מקוצר הפנאי, בי בפרק ערבי פסחים אגן עומדים, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
עליית הנוער ותנועת ש.נטר-י.ש
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
כתנועה ציונית דתית קידמה " שרל נטר , את בוגריה לעלייה. היו שהגיעו לניר עציון, במסגרת הגרעין שארגן אשר אוחיון, והיו שהגיעו לעין הנצי"ב, במסגרת גרעיני " קאסטור "
ניתוחו החינוכי סוציולוגי של עקיבא קשת מקיף ומרתק. לדבריו, " שרל נטר , התמודדה על ההגירה הפנימית במרוקו. בהיותה תנועה המורכבת בעיקר מבני נוער משכילים הלומדים בבית ספר תיכון, נרתמה לדאוג לשכבה חברתית נחשלת שהיגרה לערים הגדולות.
עם כניסת הצבא האמריקאי לערים הצפוניות של מרוקו בשנות הארבעים, נוצר מוקד משיכה כלכלי חברתי ליהודי הדרום במרוקו. עקב כך החלה הגירה מהכפרים והעיירות הקטנות לערים הגדולות בצפון.
הדרום היה אמנם יפה אבל עני, והתושבים ביקשו להיטיב את מצבם הכלכלי בפנותם לערים הגדולות. המאפיין את הדרום הוא קיומן של משפחות ברוכות ילדים, עד שנים עשר או שלושה עשר ילדים. משפחות אלה הגיעו בעיקר לקזבלנקה והן שנקלטו במללאח והפכו לאוכלוסייתו.
נוצר פיצוץ אוכלוסין על השלכותיו החברתיות והתרבותיות השליליות : דירות של שנים שלושה חדרים אכלסו שתיים שלוש משפחות. המסגרות החינוכיות של כל ישראל חברים ו " אוצר התורה " לא יכלו לקלוט את הילדים הרבים.
כמו כן, תנועת " הצופים " לא יכלה לקלוט אותם משום שמבחינה ציוויליזטורית היו ברמה נמוכה " – אומר עקיבא – " זהו הרקע למעורבותה החברתית של " שרל נטר ". " אני אומר " שרל נטר ", אולם עלי לומר אלפונסו צבע, כי הוא היה ההתגלמות של שרל נטר.
זה אפוא הרקע ליוזמת " היחידות העממיות " – Unites Populaires, שבהן נקלטו בני הנוער שהיגרו מהדרום. אלה היות מסגרות פרה-סקולאריות. הג'וינט תמך כי אלפונסו צבע היה האיש הנאמן והמהימן, ואיליו נרתמו הרבנים בהנהגת הרב רוש.
וכאמור, בשיטה הפרה- סקולארית למדו הילדים צרפתית, חשבון ויהדות, וקיבלו אוכל ובגדים ובקיץ השתתפו במחנות הקיץ, שהיו בעבורם חוויה חברתית חינוכית בריאותית, משום שהילדים שהו באוויר צח למשך שבועיים שלושה. התפללו שלוש פעמים ביום. היו תרגילי סדר ומשחקים, היו סיפורים ושירים. כל אלה היו בהשראת תנועת הצופים ולא חלק אינטגראלי ממנה ".
מחלקת " עליית הנוער " ששאבה את " הגייסות " שלה בשנות הארבעים והחמישים בעיקר מילדי מרוקו – שאבה את חניכיה מהמאגר האנושי שהיה מצוי ב " יחידות העממיות " ומבוגרי " שרל נטר " האחרים. הייתה בעיה להחליט מי יישלח לחינוך דתי ומי לחינוך כללי.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
בהשפעת עקיבא קשת דרש אלפונסו צבע להכריע בסוגיה על פי ההגדרה העצמית של ההורים, ולא על פי ההבחנה המקובלת – לפיה ילדי בית הספר " אוצר התורה " ו " אם הבנים " מופנים למגזר הדתי של " עליית הנוער ", ותלמידי בית הספר של כל ישראל חברים למגזר הכללי.
אלפונסו צבע ביקש לדאוג שלהורים תהיה השפעה בעניין זה. בשל לחץ זה נפסקה עליית הנוער לזמן מה. נשמעה דרישה כמעט אולטימטיבית " " או שאתם מעניקים חינוך דתי או שאין עליית נוער במרוקו "
רבני מרוקו היו שרויים בדילמה, ואף קשה היה להשפיע עליהם, שכן מצד אחד הם היו מפורסמים באהבתם ללא תנאי לארץ ישראל, ומצד שני לא יכלו להאמין שיש בארץ ישראל חינוך לא דתי. עקיבא קשת האיץ ברבנים להתערב בבעיה זו : אכן יש חינוך לא דתי בארץ ישראל, ישנם קיבוצים לא דתיים וילדים גלויי ראש. על הרבנים היה להתמודד עם סוגיות אלה. להלן תורחב סוגיה זו.
עקיבא קשת פעל בד בבד בשני מישורים – בקרב האוכלוסייה המודרנית יותר ובקרב זו המסורתית יותר- באותו יחס של כבוד והערכה : היה לנו עניין להיכנס ליהדות מרוקו של מחר דרך " בית מדרש לרבנים " ובתי ספר של כל ישראל חברים, שהיו יותר משכילים, ולפיכך שולבו שליחינו לתוך המסגרות הללו בהשפעתו של אלפונסו צבע ", מדגיש עקיבא.
במשך תקופה מסוימת לימד עקיבא קשת מחשבת ישראל בבית מדרש לרבנים ברבאט, אחת לחודש. בבית מדרש זה היה שליח ; שם התוודע לרב דוד עובדיה, רבה של קהילת צפרו ומנהיגה. לדבריו, בית הספר " אם הבנים " בקהילת צפרו עלה ברמתו היהודית והכללית על בית הספר של כל ישראל חברים, הודות למסירותו של הרב דוד עובדיה, שדאג גם לחינוך הבנות.
" בצפרו הקטנה הזאת, הציורית הזאת, התקיימו חיי קהילה תוססים – אם לא בא לבית הכנסת יהודי ביום ב', ג,, היו פוקדים את ביתו לביקור חולים, מצוידים בפיתות. הרב דוד עובדיה היה איש ציבור מובהק משרת ציבור במסירות אין קץ, עובד ה', עובד הציבור.
לא ראיתי כמוהו בכל אפריקה הצפונית. הוא לא נתן שילדים יעלו לסקטור הכללי של " עליית הנוער ", בין אם למד ב " אם הבנים " בין אם למד בכל ישראל חברים.
מפעל מרשים של שיעורי ערב לעברית ויהדות לילדים ולנוער פעל ברחבי מרוקו בהשפעת אלפונסו צבע בהשראה ארגונית של " שרל נטר ". ליושב ראש הוועדה הזו נתמנה דניאל לוי. בכל מרוקו התקיימו שיעורים בכל ערב בימי א' ובמרוצת הקיץ.
שיעורים אלה הקיפו כמה אלפים של משתתפים. שיעורים אלה נועדו להשלים לימודי יהדות עבור תלמידי כל ישראל חברים, שבבתי הספר שלהם לימודי העברית והיהדות היו צנועים.
עקיבא קשת היה קשור לפעילות לא שגרתית במרוקו – שידורי יהדות ושיעורים של פרשת השבוע ברדיו מרוקו, בכל יום שישי. השידורים נמשכו עד שנת 1958, גם לאחר שחזר ארצה, משום שהיו להם הקלטות של שיעוריו.
מוחמד במדינה, תלמידו של כומר
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
״והר סיני עשן כולו מפנגי אשר ירד עליו השם באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול״ (שמות יט, יח).
פרק ג: מוחמד במדינה, תלמידו של כומר
השינויים והתמורות שהתחוללו אצל מוחמד במדינה מוחמד מחקה את מעשיהם של יהודי מדינה יהודי מדינה חוששים מהתקרבות מוחמד ליהדות מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה מוחמד מטיף למען ישו
מוחמד חושב שלהיהודים נאסרו מאכלים מפני שהיו רשעים הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון ישו הנוצרי
ישו לפי התלמוד וישו לפי הקוראן ישו ומוסרו
שאול, פאולוס מתרשיש
הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות טענת מוחמד: יהודים ונוצרים מבקשים את גן העדן רק לעצמם האם היהודים לא רוצים שהאומות ייכנסו לגן עדן? התייחסות הקוראן לפרשת ישמעאל ויצחק
פרק ג
מוחמד !מדינה – תלמידו של כומד
השינויים והתמורות שהתחוללו אצל מוחמד במדינה
כמובא בקוראן, בהיות מוחמר במכה עומד ודורש בתקיפות, הציקו לו אנשי עירו הערבים על שהוכיחם קשות וביזה את אליליהם. לפי המסורת ח׳דיג׳ה, אשתו הראשונה והנחשבה צדקת ומאמינה, מתה עליו בשנת 619 לספירת הנוצרים; לפיה נפטר גם דודו אבו טאלב, שגם אם לא האמין בו, הגן עליו מפני רודפיו. ייתכן שבאותה תקופה נפטר גם מורו הראשון וַּרְקה, ירא השמים, הפדגוג והאידיאליסט. גם אין זה מן הנמנע שנרצח או שעזב את מוחמד, כשהכיר בתלמידו שינויים של ממש.
מוחמד נקלע למשבר אישי ופוליטי. קהילת מאמיניו מנתה כמה עשרות בתי-אב, אולם אף אחד מראשיהם לא היה תקיף או בעל מעמד להגן עליו לנוכח התנגדות נכבדי הערבים משבט קורייש. בעקבות זאת ביקש מוחמד לחזק את הקשרים בתוך קהילתו, בעקבות דיכאון בו לקה – ואולי גם את מעמדו. הוא החל לשאת כמה נשים במקביל דבר שנמנע ממנו כל עוד היתה ח׳דיג׳ה בחיים. לפי המסורת, בשנת 622 התבקש על-ידי שני השבטים הערביים של העיר מדינה, שנהגו עד אז להתכתש ביניהם, לבוא לעיר ולשמש כבורר. מוחמד ניצל הזמנה זו בכדי לעקור אליה בלוויית כמאה איש מקהל חסידיו. ההגירה, הִיגְ'רה, מסמלת את תחילת הספירה בלוח המוסלמי. בעיר זו ישב עשר שנים, עד מותו בשנת 632. מוחמר עבר אז לא רק שינוי במקום מגוריו; במדינה התחולל שינוי קיצוני, מהפך של ממש, באישיותו של האיש, באמונתו, בדתו, במידותיו ובהתנהגותו האישית.
אם כל מה שנכתב בקוראן יצא מפיו של מוחמד, ברור שהמורה בעיר מדינה היה או כומר או יהודי מומר לנצרות, המכיר במקצת את היהדות ובקי בוויכוחים הדתיים הקלאסיים בין יהודים לנוצרים. אפשר שהיה זה אותו מורה שבמכה, אך כאמור בפרקים הראשונים, מסתבר יותר שזה מת או עזב את מוהמד, ובמקומו בא מורה אחר. אין זה מן הנמנע שהויכוחים במדינה לא יצאו מפיו של מוחמד, אלא נוצרים קנאים לדתו של ישו או יהודים מומרים הוסיפו את הדברים לאחר מותו.
הקוראן מביא את הויכוחים אלה בצורה לא ברורה. אנו נוסיף הסבר משלנו בהסתמך על מקורות יהודיים, התנ״ך והתלמוד. הסבר זה יבהיר היטב את הדברים ויציג תמונה ברורה של העניין.
מוהמד מחקה את מעשיהם של יהודי מדינה
כשהגיע מוחמד למדינה, מצא בה אוכלוסייה של ערבים וגם קהילה גדולה של יהודים שהיו מאמינים ואדוקים בדתם היהודית. ייתכן שהיו ביניהם כאלה שלא היו מדקדקים בכל המצוות, ולא היו מקפידים על תפילות סדירות בכל יום וכדומה.
בהיות מוחמד ממאמיני התורה, התחיל לחקות את מעשיהם ומנהגיהם של יהודי מדינה. עוד בהיותו במכה נהג להתפלל ולקיים אי־אלו מצוות יהודיות כצדקה, אבל במדינה הוסיף עליהן מצוות נוספות. בתפילתו כיוון את השתחוויותיו לכיוון ירושלים כמנהג היהודים.
מוחמד ניסה לשכנע את הערבים, שכשיבואו להתפלל ביום השישי, יפסיקו להתעסק במיקח וממכר:
״הוי המאמינים! בהישמע הקריאה לתפילה ביום ההתוועדות, מהרו אל (מקום) הזכרת שם אלוקים, והניחו את המיקח והממכר״, (סב, ט).
يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا إِذَا نُودِي لِلصَّلَاةِ مِن يَوْمِ الْجُمُعَةِ فَاسْعَوْا إِلَى ذِكْرِ اللَّهِ وَذَرُوا الْبَيْعَ ذَلِكُمْ خَيْرٌ لَّكُمْ إِن كُنتُمْ تَعْلَمُونَ 9
הוי המאמינים, בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי, מהרו אל ( מקום ) הזכרת שם אלוהים, והניחו את המיקח והממכר, בזאת ייטב לכם, אם יודעים אתם
כנראה רצה שיחקו את היהודים; הלא, שכשמגיע סוף יום הששי,178 הם מפסיקים להתעסק במסחר ובאים לבית הכנסת להתפלל. לצערו לא מעוניינים הערבים לשמור שבת. מורו מצווהו שיאמר להם ששכר עולם הבא הוא יותר גדול מרווח בעולם הזה: ״בראותם [הערבים] אורחת סוחרים או הצגה של שעשוע, נפוצו ופנו לעברם, והשאיר אותך עומד. אמור: כל השמור אצל אלוקים [בעולם הבא] טוב מן השעשוע ומן הסחר. אלוקים הוא הטוב שבמכלכלים״ (סב, יא).
בין אם שמר מוחמד את שבת ובין אם לאו, מכל מקום אחרי הניתוק מן היהודיםהוא מסכים שמצות השבת לא ניתנה אלא רק לבני ישראל: ״השבת לא ניתן אלא לאלה שנחלקו בדבר״.
מבצע יכין – שמואל שגב
1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 
מהכפר אגויין, הלכו רפאל וחקלאי ומתן לכפר אנגישני, ששכן על הר נישא. הכל היה ירוק מסביב והמים בשפע. בכפר התגוררו כ-20 בתי אב יהודיים שמנו כ-138 נפש, מהם 50 חקלאים. אלה הטביעו את חותמם על הכפר וקבעו את אופיו. רפאל התרשם שכפר זה יכול לעלות כולו לישראל.
בבדיקות רפואיות שערך ד"ר מתן במקום נמצא, כי היו בכפר ארבעה נערים בגיל פחות מ-16 שנה, שהיו שחפנים. אבל לדעת הרופא, הם יוכלו להבריא כעבור 20 חודש. בשיחה עם רפאל, אמרו ראשי הכפר, כי הם מבקשים לעלות לשיראל, אך התנאי שלהם היה – כולם או אף אחד.
בשובו לישראל, דיווח רפאל להנהלת הסוכנות על מסעו למרוקו והביא את הכפר אנגישני, כדוגמא להכרח להעלות כפרים בשלמותם. הייתה זו תקופת שפל בעלייה ומספר היורדים עלה על מספר העולים החדשים.
על כן גם הדו"ח של רפאל בישיבת הנהלת הסוכנות, ב-28 בספטמבר 1953, היה מלווה בדיון נרגש על הירידה. במהלך ויכוח עלה פעם בפעם נושא הסלקציה, אך למרות השפל בעלייה – לא הסכימה הנהלת הסוכנות לבטל את ההגבלות על העלייה היהודית ממרוקו.
בסוף 1953, התפטר יצחק רפאל מהנהלת הסוכנות ובמקומו כיו"ר מחלקת העלייה נתמנה ש.ז שרגאי ואילו ברוך דובדבני נתמנה לנציג מחלקת העלייה בפאריס, כשאר משימתו העיקרית הייתה לטפל בעלייה מצפון אפריקה.
ביוני 1954, יצאו שרגאי ודובדבני לסיור במרוקו, במטרה להכיר את השטח ולבדוק אפשרויות להגברת העלייה. שרגאי ודובדבני סיירו לאורכה ולרוחבה של המדינה, נסעו באוטובוסים, שוטטו ברגל, ולא פעם נזקקו לחמורים, כדי להגיע לכפרים הנידחים בהרי האטלס.
המגע עם היהודים בהרי האטלס, התקיים בצורה דיסקרטית. כך, למשל, הם הגיעו לכפר סוק אלח'מסה ביום השוק השבועי. הם הכירו מיד את היהודים על פי חזותם החיצונית אך הם נמנעו מליצור עמם קשר. על פי סימנים מוסכמים, המתינו שרגאי ודובדבני ליהודים בשדה הפתוח, מחוץ לכפר.
כאשר נפגשו, קראו היהודים בהתרגשות " הצילו " ובלשון ציורית מאוד הם תיארו את מצבם : " אתם רואים את ההר מנגד ? שם גרים הברברים, מולם גרים הישמעאלים ואנו בתווך :.
יהודי האטלס נבדלו במאוד בחיצוניותם מיהודי מרוקו שהתגוררו בגטאות או בערים הגדולות. רבים מהם היו גבוהים וחסונים, זקן שחור ונאה עיטר את פניהם, לראשם חבשו מצנפת שחורה ומוגבהת ועל גופם ג'לאבה – גלימה – שחורה וארוכה.
רגליהם יחפות ומאובקות, או נתונות בתוך סנדל שטוח ומרופט העשוי עור קשה ובלתי מהוקצע. בדרכם אל השוק או ממנו – הם הלכו לבדם, נבדלים מערביי המקום. גם במשאם ומתנם המסחרי הם נבדלו במאוד משכניהם. בכפריהם הם התגוררו בבתי חימר או בבתי אבן עלובים וישנו על הרצפה על גבי מחצלות.
הגברים שעסקו במסחר או במלאכה, נהגו לצאת את בתיהם ביום ראשון בשבוע וצעדו קילומטרים רבים, עד שהגיעו לכפר ערבי. שם הם תיקנו נעליים, או עשו מלאכת נגרות פשוטה או עסקו באשפתות. אחרים היו מוכרים קצת חיטה, נרות ודברי סידקית.
וכך היו עוברים מכפר לכפר ושבים לבתיהם רק ביום שישי – אם לא נרצחו בינתיים על אם הדרך, בהשאירם אלמנה ויתומים התלויים בחסדי קהילה קטנה ודלה.
החיים בכפר היהודי לא היו שונים מהכפר המוסלמי אלא בכך, שהקרקע סביב הכפר עובדה בידי המוסלמים. רק בכפרים מעטים הייתה ליהודי האטלס קרקע משלהם, או קרקע שהם חכרו מפיאודלים ערביים.
למשפחות ה " מבוססות " היו ענפי עזר, כמו – לול ובו כמה עופות, כבש, פרד או חמור. הריחוק בין הכפרים אילץ את הצעירים להתחתן עם בנות אותו הכפר וחיתון פנימי זה, נוסף על תזונה גרועה, גרם לניוון מתמיד.