אלי פילו
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
248 עיף אל־מרא תחבך, חבהא – תכרהך.
מאס באשה תאהב אותן, אהב אותה, תשנא אותך.
ההצלחה היא בחזקת אשה, אם אתה מתרפס לפניה היא רומסת אותך, אם אתה מאיים עליה היא תתרפס לפניך. (ויליאם פאולקנר)
האשה משולה לצל, הרודף אחריה תברח ממנו, הסוטה מעליה, תרדוף אחריו. (סבסטיאן ר. שמפור)
עמדתי על טיבן של נשים: הן אינן רוצות שעה שאתה רוצה, וכשאתה אינך רוצה, הן דוקא רוצות. (טרניטיאוס ״הסריס״)
ככל שאוהבים הפילגש, כך מתקרבים לשנוא אותה. (פתגם צרפתי)
לא לאהוב יותר, זהו האמצעי הבטוח להיות אהוב
249 לוכאן יחבונא פחאל אלי זווג׳ונא, לא תסוואל עלאבונא.
לוא אהב אותי בביום חתונתי, בי אז על אבי לא שאלתי.
כשהכלה לוקה, נזכרת בשבעת ימי המשתה. (אגדה תרס׳א)
ככל שאוהבים, כך מתקרבים לשנוא. (פתגם צרפתי)
250 אל מחבא ולא־חדבא, מא פיהום מא יתב׳בא.
האהבה במו החטוטרת, אינה נםתרת•
שיעול ואהבה אי אפשר להסתיר. (ג׳ורג׳ הרברט)
אין תחפושת שיכולה להסתיר אהבה במקום שישנה, או להראותה במקום שאיננה. .
251 אל־מחבא מא כא תשרא בל־פלוס.
האהבה אינה נקנית בכסף.
האהבה לא תימכר ולא תיקנה בשטר, כי תוצאותיה מן הלב. (י.מ.פינס, ילדי רוחי הגויים בישראל)
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו. (שיר השירים ח׳ 7).
אהבה שקנית בדינרים, סופה שנמכרת בפרוטות, ואין קונה. (מייד ברנדשטטר ״הדואר״).
252 אלי מא חבני ומא חבתו, אש מן נפע פ־מלאקיתו?
מי שאינו אוהב אותי,
ואני לא אוהב אותו, מה התועלת
אהבה מאונם אין בה תועלת, בעת הצורך חיש מהר נעלמת.
הנישא שלא מאהבה יחיה חיי צער. (פתגם ספרדי).
המתחתנת שלא מאהבה, בוגדת על-ידי אהבה
אהבה מאונס אין לה ערך ואין לה אורך. (יוחנן טברסקי)
253 פלמחבא-אהבילא.
כל אהבה-שגעון.
אין אהבה מקבלת פקודות. (אליעזר בניועץ)
נכנסת אהבה יוצאת דעת. (ספר פתגמים מקבילים 311)
לרגש אין שכל, ולשכל אין רגש. (נחליאל לאי)
כשהאהבה מדברת, הטיעון שותק
אדם הגון יכול להיות מאוהב כמו משוגע, אר לא כמו שוטה.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Le Mariage Juif a Mogador
Asher Knafo – David Bensoussan
Les motifs de la ketouba
L'enluminure comprend une vaste gamme de motifs décoratifs. Certains font appel à des images bibliques et d'autres à un symbolisme religieux.
La couronne avec l'inscription keter torah (couronne de la Torah) vient placer le mariage sous l'égide de la loi mosaïque, et honore les époux à l'instar d'un roi ou d'une reine. Mogador ayant été sous l'influence britannique au XIXe siècle, certaines couronnes rappellent la couronne royale d'Angleterre.
Dans une cartouche mise en évidence et centrée dans la partie supérieure de l'enluminure est inscrit le jour du mariage qui est le premier mot de la ketouba.
Le portail aux colonnes imposantes est le principal motif architectural. Il évoque le verset "Ils loueront ses actes (de la femme de valeur) aux portes" (Proverbes 31-31 Rappelons que, dans l'Antiquité, les transactions se faisaient devant témoins à 1 a Porte de la ville. La ketouba déclamée en public s'inscrit probablement dans cette tradition. Les deux colonnes majestueuses ne sont pas sans évoquer Yakhin et Boaz, les deux colonnes de la porte du Temple de Salomon. Dans une ketouba de David Elkaïm, ces colonnes sont décorées de fleurs de lys, rappelant par là même que les colonnes du Temple étaient également ornées de lys. (Rois I, 7-19 . Mentionnons toutefois que, selon André Chouraqui, il s'agirait plutôt de fleurs de lotus. Par ailleurs, les colonnes symbolisent le seuil de la nouvelle maison qui sera bâtie par les conjoints.
Les mains qui se joignent avec une bague bien visible représentent le symbole de l'entente par l'union du nouveau couple. Les initiales des conjoints ־ en caractères latins chez R. David Elkaïm et en caractères hébraïques chez Isaac Knafo – sont souvent mises en relief dans des cartouches, de façon isolée ou entrelacée. Par ailleurs, Isaac Knafo met en valeur les lettres hébraïques B et M. Ces lettres sont prises à même le texte d'introduction de la ketouba pour être agrandies. Elles pourraient faire allusion au Temple de Salomon. (Bet Mikdash) ou encore à la maison (Baït) et à la famille (Mishpaha).
Des tentures soyeuses ou des banderoles serties d'inscriptions hébraïques contribuent à la majesté de l'enluminure. Elles représentent parfois le dais nuptial.
Les motifs floraux sont nombreux. Celui de la vigne revient souvent, la maison d'Israël étant telle une vigne du Seigneur (Isaïe 5-7). La vigne représente également un symbole de fertilité et la combinaison des raisins et des olives vient rappeler le verset : "Ta femme sera comme une vigne féconde dans l'intérieur de ta maison, tes fils comme des plants d'olivier autour de ta table" (Psaumes 128-3). Les ressortissants de Mogador installés en Israël célèbrent le retour à la terre par la représentation des sept produits bénis de la terre d'Israël : le blé, l'orge, la vigne, le figuier, le grenadier, l'olivier et le dattier (Deutéronome 8-8).
נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
לידתה של עיירה.
גוראמה הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.
יהודים רבים עסקו בחייטות, אך מכולם הצטיין כמומחה בחסד״ עליון, הבחור הצעיר יגו מכלוף אשר את מקצועו רכש מחוץ לעיירה. בתקופה מאוחרת הפך לחייט מבוקש ביותר: ובעיקר בקרב פקידי־העיריה ושייכי־הכפרים. בצביעת־הצמר והשמיכות עסקו דווקא נשים — היו שם שתיים במספר שהתפרנסו בכבוד מעבודתן. לאחת קראו עישה אלחמרה (האדומה) והשניה — שמחה משה.
ייצור הסבון היה מלאכה לא קלה ולא כל אחד ידע את רזיה. דוד לחיאני היה מומחה לכך ותוצרתו היתה מבוקשת בעיירה ומחוצה לה. הוא היה מכין את הסבון מתערובת של שמן־זית, ואפר־עץ מיוחד, ממנו הפיק חומצה וסיד. הוא עסק במקצוע זה שנים רבות בבית בודד בקצה המערבי של העיירה. בתוך הבית אשר שימש לו מעין בית־חרושת, היו שתי בריכות צמודות אחת לשנייה.
בעליונה עורבבו החומרים השונים ובתחתונה עסק בהפרדה וזיקוק הסבון המופק מהם. דוד לחיאני היה דמות מקובלת ומכובדת על כולם. הוא עסק בין השאר בפעילות־ציבורית למען תושבי־העיירה. יום אחד, בחצותו את נהר ״תולאל״ נורה דוד לחיאני על ידי צעיר ערבי שנשלח על ידי שודדים. הצעיר ירה בביטנו מקרוב ודוד הסתער עליו, היפילו ארצה ולקח ממנו את האקדח. הוא היכה בכל כוחו בערבי בכת־האקדח עד שבאו ערבים והוציאו אותו מידו. דוד שראה כי דם רב זב מביטנו, הכנים את אצבעו בחור שנוצר כתוצאה מחדירת־הכדור והלך רגלי עד לביתו. שם בביתו נפל ארצה, ולמרבה הפלא, באו תושבי־המקום הערבייס וטיפלו בו במקום בשיטה פרימיטיבית אך מועילה שהיצילה את חייו. הערבים־הכפריים המנוסים במקרים שכאלה, הפשיטו את דוד ומרחו את כל גופו בחמאה משומרת והחלו מפרפרים על בטנו וגבו חוטי־ברזל מלובנים. הם השקוהו בתמצית עשבי־בר נגד ״זיהום גופו״ ועטפו אותו בשמיכות חמות. טיפול זה נמשך שלושה חודשים תמימים ורק אחרי זה התאושש דוד מפציעתו והחל לאכול ביצים חיות ולשתות חלב טרי כל יום. הוא הלך לבדיקות הרופאים הצרפתיים בעיירה ״בודניב״ ואלה גילו שהכדור נעוץ בביטנו מתחת לכבד אך לא יכלו לנתחו מחוסר מכשירים. הוא סבל מכאבים שנגרמו לו מהכדור שבביטנו, אולם בכל זאת האריך לחיות וניפטר בגיל מאה.
גם כליפה לחביב עסק בייצור סבון ונוסף על כך היה עוסק בדייג. ידידיו לדייג היו יגו יחיה וענא יעקב. את הדייג היו מבצעים בצורות שונות ומשונות. פורשים בנהר את הרשת, שניים מתקדמים בכיוון שנגד זרם המים, כאשר השלישי לפניהם ״מגרש״ לעברם את הדגים ושאר חיות־המים אל תוך הרשת. כאשר היו מגיעים למקום בו המים עמוקים היו משליכים בקבוקים מלאים בקרביט ומים. הבקבוקים היו מתמלאים לחץ, מתפוצצים וגורמים בהלה לדגים שהיו בורחים ונופלים הישר אל תוך הרשת שציפתה להם פרושה. במקרים רבים, היו הפיצוצים גורמים למותם של הדגים והם צפו על פני המים. בכל המקרים, שללם של הדייגים היה רב.
יהודי אחר שעסק גם הוא בייצור סבון, אך באיכות ירודה, היה חאקי עקו, ויוסף אחיו עזר לו בכך. חאקי עקו היה גם מעבד עורות ובנוסף לכל אלה עסק כעבודות חקלאות בשדות אספאלו אשר חכר מאנשי הזאווייה הערביים. אולם לחאקי עקו לא היה מזל, וככל שעסק בעבודות רבות מצבו היה קשה יותר ויותר. הוא ניסה את מזלו גם בגידולי־בקר ובשיווקם בשווקים הסמוכים לעיירה, אך כעבור תקופה קצרה פשט את הרגל ונאלץ לשלם חובות במשך שנים רבות. שותפו, יחיה בראהים (יחיה לוי), אשר נפרד ממנו לפני פשיטת־הרגל, הצליח דווקא בעסק זה של שיווק בקר בשווקים. היו לחאקי עקו גבות זועפות, סבר פנים חמוץ והוא היה משלח מלים בוטות בלשונו החדה לעבר חבריו ושכניו. הוא לא נהנה כלל מאהדת הציבור, ואף לא זכה להוליד ילדים. דודו ישועה לא רק ראש היהודים היה בעיירה, רב השפעה ובעל הופעה מרשימה, אלא גם העשיר ביותר. ידו הייתה בכל והוא החזיק בכל המסחר הסיטוני. משפחתו העניפה חלשה על רשת עסקים מסועפת של כל סוגי המסחר. המושל לו, ואחריו המושל מטר, סייעו לו בכך, ורוב המסחר בסוכר היה בידי דודו ישועה ומשפחתו.
ליהודים נותר מעט מאוד מהמסחר הסיטוני והם ניהלו עסקים בקמעונות. את סחורותיהם קנו היהודים מדודו ישועה עצמו, אשר כל בני־משפחתו ניהלו את עסקיו בנאמנות, ולו עצמו נותר רוב הזמן לתפקידו הציבורי. אולם, למרות שליטתו המוחלטת במשפחתו ובקהילה, לא חסרו לדודו ישועה צרות ודאגות אשר נבעו בעיקר ממריבותיהם התכופות של בני אחיו, השונים זה מזה באופיים.
יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה
באדיבות אתר עמית, אתר ליהודי תוניסיה……
|
יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה |
|||||||
|
במהלך איתור וחיפוש חומר היסטורי לאתר עמית – כדי להסביר ולתעד באופן הפתוח היותר את המימצאים ואת העובדות והנסיבות הקשורות ליהדות תוניסיה אנו נתקלים לא פעם בחוסר ידע מופגן, בבורות וחוסר תקשורת ובהבעות פנים המומות, נדהמות ומבולבלות. אין ספק שהנושא הפחות מוכר ביותר לציבור הישראלי הוא העובדה שהקלגס הגרמני הניח את מגפיו בימי השואה, גם בתוניסיה. יוסף בנישתי כתב על כך |
|||||||
|
יום הזכרון לשואה ולגבורה. משום מה ביום זה תמיד הייתי מקבל את התחושה שאני לכאורה לא שייך. לכאורה זה לא סיפור שקשור אליי. הקשר היחיד הוא שאני גם יהודי, מכאן ואילך כל קשר הוא בגדר מקרי בהחלט. מעבר לתחושות גם בלימודי השואה לא ניתן משקל לכיונונה של תודעה מסוג אחר. תודעה שבה השואה לא מנוכסת לעדה, והיא שואת העם היהודי בכללו ולא שואת יהודי אירופה. האם אנחנו צריכים לנפנף במספרים בכדי לתת תוקף איש איש לדעתו….ההשוואה מלכתחילה מופרכת, כיוון שיהדות המזרח היתה אז – ועודנה כיום – מיעוט בעולם היהודי (רק בישראל הפכה לרוב). לשם השוואה : באותה תקופה היו בוורשה חצי מיליון יהודים, ואילו בכל צפון אפריקה 400,000 יהודים . האם משום כך לא נספר את ההיסטוריה של יהודי המזרח במאות השנים האחרונות? האם זה יהיה קנה המידה ההיסטורי שלנו ? בבית הספר כשהמורה שמעה מפי תלמידים מי במשפחתם ניצל, איך ניצל ומאין הגיע הרגשתי שמראש היא לא מתכוונת שאני אדבר. מראש היא פנתה לתלמידים מסוימים, ולהם נשמרה זכות הדיבור משנה לשנה. חשבתי להרים את האצבע ולהודיע לכולם שסבי היה ניצול שואה. אבל האווירה הייתה חזקה ממני. אווירה ששידרה מראש שביום הזכרון לשואה ולגבורה לאחד כמוני אין מה לספר, עליי לשתוק ולהקשיב. בין לבין בהפסקות בשיחות עם תלמידים אחרים ניסיתי כדרך אגב להגיד שסבי היה ניצול שואה, ושהגרמנים הגיעו לתוניסיה. לא היה אחד שלא הרים גבה. התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה שבפעמים הבאות מלכתחילה וויתרתי על הניסיון. באחד מימי הזכרון הגישו לנו דפים עם חומר תיעודי על פועלו של שמעון ויזנטל – צייד הנאצים. באחד הדפים ציינו כמה נרצחו בכל מדינה. חיפשתי את תוניסיה – ולא מצאתי. הלכתי למורה וקבלתי בפניה שתוניסיה לא מוזכרת, ושהביטוי הרווח בחומר התיעודי הוא שואת יהודי אירופה ואין איזכור לכך שהנאצים הגיעו גם לצפון אפריקה וגם משם נשלחו יהודים לאושוויץ. המורה הגיבה באדישות ואמרה שאני יכול לשלוח לשמעון ויזנטל מכתב. באימרה הזו היא פטרה את עצמה. היא לא הבינה – וגם לא ממש ניסתה להבין – מה זה כל כך חשוב אם זה נקרא שואת יהודי אירופה או שואת העם היהודי. אולי אף בסתר לבה חשבה שהתגובה שלי קטנונית. ברור לפי תגובתה מדוע התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה. בכל פעם שהשתמשו בביטוי שואת יהודי אירופה רציתי להתקומם ולהגיד – רגע, איפה סבא שלי בתמונה הזו?! הרי הוא לא היה באירופה. בלימודי התיכון עסקנו רבות בנושא לימודי השואה. בשיעור היסטוריה האחרון לפני הבגרות במשך עשרים דקות הזכירה המורה – תוך כדי רפרוף בספר ש"אולי החומר הזה על שהות הנאציזם בצפון אפריקה יעלה באחת השאלות, אז רצוי שנעבור גם על זה"…לא ידעתי אם זה משמח או מעציב. מצד אחד סוף סוף הוזכר בפומבי שהנאצים הגיעו לצפון אפריקה והקימו שם מחנות כפייה. סוף סוף ! אבל מאידך האופן בו זה נעשה מעיד שהחשיבות לדעת את זה היא הסיכוי שאולי זה יהיה בבחינת הבגרות. אין למידע הזה שום משמעות לכשעצמו. ההתייחסות הזו של "ודרך אגב הנאצים היו גם בצפון אפריקה" חידדה עוד את התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח. זה כמו להגיד דבר אחד אך בין השורות הכוונה היא הפוכה. אז אני אספר כאן שסבא שלי היה במחנה כפייה בתוניס. במקצועו הוא היה חייט והיה לגרמנים אינטרס ברור להשאיר אותו בין החיים. עבודתו החיונית והטובה בתיקון המדים של הגרמנים השאירה אותו חי. המדינה שבה ספגו היהודים מכה קשה במיוחד היא תוניסיה, המדינה הערבית היחידה שהיתה תחת כיבוש גרמני ישיר. בשישה חודשים בלבד, מנובמבר 1942 עד מאי 1943, אימצו הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם מדיניות של הפעלת מחנות כפייה, החרמת רכוש, תפיסת בני ערובה, סחטנות, גירוש והוצאות להורג. הם דרשו שאלפי היהודים יישאו את הטלאי הצהוב, והקימו מעין ועדות יודנראט שיישמו את המדיניות הנאצית באיומי כליאה או מוות.
|
|||||||
מילדות לימדו אותנו שהשואה היא שקר גדול
מתוך הספר " בין צלב הקרס לסהרה – יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה
רוברט סטלוף
מילדות לימדו אותנו שהשואה היא שקר גדול
מוחמד אל־זורקאני, העורך הראשי של העיתון הממשלתי המצרי אל־ליווא אל־אסלאמי: שביולי 2004 טען במאמרו ״השקר על שרפת היהודים״, כ׳ השמדת היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה היא שקר שהציונים המציאו.
כולנו מגנים את המדיניות של היטלר ואת השואה, אבל לכל דבר יש גבול. יש רגע של רוויה, ורצוני לומר חד וחלק, יהדות העולם נתונה בסכנה בגלל המדיניות המאוד לא אחראית של ממשלת ישראל, הנתמכת על ידי כמה מנהיגים של הקהילה היהודית בארצות הברית, שאינם מודעים למציאות. אצטער מאוד לראות את היום שבו תתפרץ אנטישמיות רדומה במיוחד באירופה, ואולי בארצות הברית. אבל לנו, לערבים, אין חלק בכך. אין לנו חלק בשואה. מעולם לא רדפנו את היהודים.
– כאמל אבו אל־מג׳יד, תיאולוג מוסלמי חשוב בעל השקפות פוליטיות מתונות, בהרצאה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, ספטמבר 2003.
יש בעולם הערבי הרבה אינטלקטואלים אצילי־נפש וראויים להערצה, שנלחמים ומסכנים את חייהם למען מטרות כמו זכויות האדם, חירות, דמוקרטיה, צדק וכן הלאה, אבל מדהים הדבר שאיש לא חשב מדוע וכיצד הסוגיות האלה רלוונטיות לשואה, וגם לא מדוע וכיצד החשיבה על השואה חיונית למי שעוסק בהן.
– אנואר שמסאדין, שם־עט של פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה בצפון אפריקה, ממאמרו באינטרנט ״השקפתם של הערבים על השואה באמת מעיקה״.
האנדרטה הזאת ניצבת לזכר האירועים המקוממים ביותר בהיסטוריה. כולי נגעל ונזעם ממה שראיתי היום. הרשע והשנאה שהאנושות הפעילה באותה תקופה מעוררים תיעוב אמיתי. האירועים האלה חייבים להמריץ את כולנו להתייצב יחדיו כדי לבנות שלום וללמד סובלנות, כדי להבטיח שאכזריות שכזאת לא תישנה. מה שראינו היום חייב לעזור לנו לשנות רוע לטוב לב, שנאה לאהבה ומלחמה לשלום.
– נסיך צעיר ממדינה במפרץ הפרסי, אחרי ביקור במוזיאון
השואה בוושינגטון, פברואר 2004.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
פרק שלישי
הג'יהאד של חמאם
״אלפי מפגינים יצאו לרחובות וצעקו יאללה אכבר׳, ׳הלאה הקומוניזם׳ ויחי האיסלאם׳. במהלך ההפגנה [.״] הותקפו בתי קפה, ספריות וידאו וחנויות למשקאות חריפים […] יומיים לאחר מכן הועלו באש משרדיו של העיתון החילוני אל־קודס, ונסגרו בית קולנוע, אולם ביליארד ובר״.
היכן התרחש כל זה? בקהיר של שנת 1948? באסיוט של שנת 1988? לא; אנו עכשיו ברצועת עזה של שנת 1980, הכפופה לשלטון ישראלי. גיבורי הסיפור הם חברי ״אל־מוג׳מע אל־איסלאמי״(האגודה האיסלאמית), הארגון שממנו צמחה עם פרוץ האינתיפאדה של 1987 ״חרפת אל־מוקוואמה אל־ איסלאמייה״(תנועת ההתנגדות האיסלאמית), הידועה יותר בראשי התיבות שלה ״חמאס״(שגם להם משמעות בפני עצמה: ״התלהבות״). חמאס מגדיר עצמו כזרוע הפלסטינית של האחים המוסלמים. מקומו של מייסד המוג׳מע וחמאס, השיח׳ אחמד יאסין, בתולדות התנועה הפלסטינית מקביל למקומו של חסן אל־בנא בתולדות האחים המוסלמים.
יאסין נולד בשנת 1936 בכפר אל־ג׳ורה, שהיה סמוך לאשקלון. האחים המוסלמים שלטו במסגד ובבית הספר בכפר, ויאסין הילד היה נתון להשפעתם. בשנת 1948 ברחה המשפחה לרצועת עזה, שם הצטרף יאסין בשנת 1955 לאחים המוסלמים. בשנת 1973 ייסד את המוג׳מע.
בשנותיו הראשונות בנה הארגון תשתית מוצקה של סיוע סוציאלי וחינוכי לתושבי הרצועה. הוא הקים מרפאות קטנות, מרפאות שיניים, גני ילדים, מתקני ספורט ובתי ספד ללימודי קוראן. את הפעילות מימנו סעודיה, כווית וירדן. הארגון לא פרסם ספרים או עלונים משלו, אלא העדיף להפיץ את כתביהם של אל־בנא וקוטב. ״עלינו להיות סבלנים״, הצהיר יאסין, וגם בכך אימץ את גישתו של אל־בנא, ״מפני שהאיסלאם יתפשט במוקדם או במאוחר וישלוט בכל העולם. הסבלנות תקצר את מסע האיסלאם״.לאחר שבנה בסים גדול דיו בפעולות הרווחה פנה המוג׳מע לשלב הבא בתכניתו.
טרור איסלאמיסטי בעזה
גם בשלב זה, השלב השני, הפגין המוג׳מע עניין מועט בלבד בציונות ובכיבוש הישראלי. חברי הארגון ראו בשמאל הפלסטיני ובלאומנות החילונית את אויביהם העיקריים, ומשנת 1980 ואילך פעלו נגדם בשיטתיות. שדה הקרב העיקרי היה האוניברסיטה האיסלאמית בעזה, שמנתה כ־4,500 סטודנטים והייתה הגדולה שבאוניברסיטאות ביהודה, שומרון ועזה. המוג׳מע הפך אותה בהדרגה לשטח אימונים איסלאמי. מצבורי נשק קטנים הוסתרו במרתפי הקמפוס. סטודנטים ומרצים שלא נהגו כמצוות האיסלאם האורתודוכסי הותקפו בידי כנופיות חמושות. בין הקורבנות הראשונים היו גברים שלא גידלו זקן ונשים שלא עטו רעלה או לא לבשו בגד מעטפת. במקביל שונו תוכני הלימוד באותה רוח.
כשראשי חמאס מתראיינים, הם נוהגים להתגאות בהישגיהם האקדמיים במחנה האימונים ההוא. ״בשום אופן איננו בעלי אמונות טפלות״, אמר למשל מחמוד א־זהאר בריאיון ל׳זידויטשה צייטונג׳. ״אנחנו דוקטורים, מהנדסים. האנשים המשכילים ביותר נמצאים בחמאס. איננו חיים עם מיתוסים. אנו בעלי הרמה האקדמית הגבוהה ביותר בחברה הפלסטינית״.
מהי אותה ״רמה אקדמית גבוהה״? במחקרה ״פוליטיקה איסלאמית בפלסטין״ פורסת בברלי מילטוךאדוארדס את המקרה־לדוגמה של סטודנט ושמו בסאם, אוהד של החזית העממית לשחרור פלסטין. באחד הקורסים הסביר המרצה שמוצאה של תורת האבולוציה של דרווין הוא יהודי: רק יהודים יכלו לגרום לדרווין לקשר בין הופעת האנושות להתפתחות הקופים. לפי הקוראן אלוהים ברא את האדם, ולאיסלאמיסטים אין ברירה אלא לדחות את תורת האבולוציה ולראות בה תורה כוזבת. בסאם, לעומת זאת, לא היה איסלאמיסט, והוא העז להתווכח עם מורהו. הוויכוח התגלה כהרה אסון. בסאם הוכה מעתה שוב ושוב; בני משפחתו הוסתו נגד ה״אתאיסט״; וחומצה הושלכה על גופו. לבסוף, כדי להציל את חייו, נכנע לאיסלאמיסטים והחל להגיע לתפילות במסגדים.
מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן
9 בינואר 1845 – פנייתו של מונטיפיורי לסלטאן
נוסַח אחר שתורגם מערבית מאותו תאריך:
שמעתי מאלה שהייתה להם הזכות לחיות תחת שלטון ממשלתך הנאורה, שאתה אוהב כל אחד מן האזרחים החיים בטריטוריה של שלטונך בלא הבדל, כמו אב שאוהב את בנו. כמו כן נודע לי שהוד מלכותו מתפלל לה׳ שכל אחד שחי בטריטוריה של שלטונך יהיה מאושר. בחכמתך הרבה אתה יודע שכל בני האדם תחת השמים הם בני אב אחד, וכל היצורים חבים את חייהם לבורא. אחיי הישראלים שחיים תחת שלטונך הודיעו לי שכשנודע להוד מלכותו על האסון שפקד את תושבי העיר מוגדור (התקפה על יהודי מוגדור לאחר ההפגזה של צי צרפת ב־15 באוגוסט 1844), מיד העניק תמיכה, כמו שהורים מעניקים למשפחתם. לאחר ששמענו זאת, נשאנו כל אחיי בבירה הזאת וכן החיים ברחבי בריטניה הגדולה בתפילה לבורא שיאריך את מלכותך ויברך את הוד מלכותו לאריכות ימים.
כשהייתי בקושטא, היה לי הכבוד להתארח אצל הסלטאן עבד אלמג׳יד. באותו מעמד הביע הסלטאן את אהדתו לאחיי הדרים באימפריה שלו, וכהוכחה לכך הוציא ׳ח׳ט שריף׳, והצהיר בו שהישראלים יהיו מוגנים, ויזכו לכל היתרונות שהוענקו לאומות אחרות המקבלות את מרותו.
בשם כל אחיי בבריטניה הגדולה ובשם כל ידידי הצדק וההומניות אני מבקש מהוד מלכותו שיוציא פירמאן דומה בכתב ידו למען כל הישראלים שדרים בממלכתו, כדי שהם יהיו מוגנים ויקבלו את כל הזכויות כמו שאחיהם שבאימפריה התורכית מוגנים ומקבלים זכויות. כך יתפרסם שמו של הוד מלכותו, ויהיה נערץ בכל העולם וידמה לשמש, המאירה בכל העולם בלא הבדל בין כל היצורים.
הבורא ישמור את ממלכתך ויברך אותך, ואני מקווה שיהיה לי הכבוד לקבל תשובה (תעודה מם׳ 4).
מונטיפיורי פנה לסלטאן בתיאום עם ממשלת בריטניה
ב־ 21 בינואר 1845 אישר משרד החוץ של בריטניה שקיבל את פנייתו של מונטיפיורי לשר החוץ מ־9 בחודש הזה בדבר הפירמאן להגנה על היהודים באימפריה. השר יואיל לשולחו לדרומונד האי [הקונסול של בריטניה במרוקו] ולהורות לו להעבירו בזהירות לסלטאן מרוקו(תעודה מס׳ 6).
לאחר שמונה ימים [ב־29 בינואר] שלח משרד החוץ לדרומונד האי את מכתבו של מונטיפיורי לסלטאן בצירוף בקשה שישלח אותו בביטחון לסלטאן. כן שלח לו את העתק פנייתו של מונטיפיורי לשר החוץ (תעודה מם׳ 7). פנייתו של מונטיפיורי הועברה לסלטאן על ידי שגריר בריטניה, דרומונד האי, בצירוף מכתבו מ־10 בפברואר. לאחר פתיחת נימוסין נאמר בו שהכותב סֶר משה מונטיפיורי הוא אישיות רמת מעלה בלונדון, בעל זכויות בארצו, בריטניה הגדולה, ובארצות אחרות, ופעל לטובת בני ישראל. הכותב הביע תקווה שהנמען יענה והתשובה תגיע לטנג׳יר(תעודה מס׳ 8). ב־12 בפברואר 1845 אישר דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מאברדין, שקיבל את הקופסה שבה הפנייה של משה מונטיפיורי לסלטאן, והוא העבירה אתמול לחצר בצירוף מכתב משלו לסלטאן, והעתקו מצורף. הוא מסר שנקט כל הצעדים הדרושים להבטחת המשלוח (תעודה מס׳ 9).
תגובת הסלטאן
תשובת הסֻלטאן נכתבה על ידי מזכירו, בן אדריס, ונשלחה לקונסול בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, בסוף פברואר. בה אישר את קבלת הפנייה של ״היהודי שהוא אישיות בכירה בלונדון״, בצירוף מכתבו של הדיפלומט. ״אנו מודעים לתוכנו, ומצורפת התשובה״. את המכתב תרגם האי לאנגלית (תעודה מס׳ 10). ב־11 במארס 1845 העביר האי לשר החוץ, הרוזן מאברדין, את המכתב הזה (תעודה מס׳ 11).
ב־27 במארס 1845 כתב מר אדינגטון(Addington) ממשרד החוץ של בריטניה למונטיפיורי בהוראת שר החוץ להעביר לו מכתב שהתקבל מן הקונסול הכללי בטנג׳יר, דרומונד האי. המכתב היה מאת מזכירו של הסלטאן, בן אדריס. המכתב הוא מכתב תשובה לפנייתו של מונטיפיורי לסלטאן, שנמסר בטנג׳יר ב־29 בינואר 1845 (תעודה מס׳ 13). ב־28 במארס 1845 כתב משה מונטיפיורי מכתב למר אדינגטון, ובו אישר שקיבל מכתב לפי הוראת שר החוץ לקונסול הבריטי בטנג׳יר, שבו הוא מודיע לו שיעביר בקרוב העתק תשובתו של מזכיר הסלטאן(תעודה מס׳ 14).
בשם אללה אין אללה מבלעדיו ואין כוח בלתו.
בן אדריס, המזכיר הנאמן וזיר האימפריה, לסֶר משה מונטיפיורי, שלום לאישיות האצילה.
הוד מלכותו, ישמרהו אללה, קיבל את בקשתך, ותוכנו הובא לידיעתו. וזו התשובה: האומה העברית מוגנת בכל רחבי הממלכה בכל [אמצעי] ההגנה שאפשר להשיג בהתאם לצדק ולאמת.
הם מקבלים את כל הפריבלגיות והיתרונות, ומוגנים כמו המוסלמים וכמו נתינים אחרים בתחום ממלכתו. החוק האציל מתחשב בהם, מגן על רכושם ועל עסקיהם.
הם מקבלים תשומת לב מיוחדת מאתנו, ולכן אנו נותנים להם את החסות ואת ההגנה הטובות ביותר ושלום תמידי.
באשר לאסון שנפל עליהם ביום המהומות האחרונות, הרי איש לא היה מחוסן מתוצאותיו החמורות, אבל הוזיר שלנו השתדל לתת להם סיוע במידת יכולתו. האומה העברית הייתה מעולם תחת חסותנו הטובה ביותר עד שאירע האסון האחרון.
איך נוכל להעניק להם עתה פריבלגיות אחרות טובות יותר מאלה שהם כבר מקבלים?(תעודה מס׳ 15)
סביר שדרומונד האי תרגם את נוסח הדברים, אף כי הדבר לא רשום. הצהרת הסלטאן, כמו זו של מחמד הרביעי(1873-1859), מבוססת על ההנחה, שהיהודים קיבלו הגנה מן הסלטאן. כישלון בהגנתם מסכן את משטרו. עבד אלרחמאן כתב למושל תיטואן בשנת 1825 שהגנת היהודים לא תופר, כמו שהנביא שלנו אומר, הואיל והפוגע בהם, ייתן את הדין ביום הדין.
באותו היום שלח מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה העתק מתורגם של נוסח הצהרת הסלטאן. בכך נענה הסלטאן לפנייה אליו ב־9 בינואר (תעודה מס׳ 4). הוא הביע את הוקרתו לשר החוץ, והתנצל על האיחור במשלוח, מכיוון שהיה עסוק מחוץ ללונדון. לאחר יומיים אישר משרד החוץ את קבלת מכתבו הזה ואת התרגום של הצהרת הסלטאן המצורף אליו.
יש לציין שהצהרת הסלטאן הייתה ידועה לחיים פיצ׳יוטו, שבשנת 1860 שלחה אותו למרוקו הקרן לעזרת יהודי מרוקו. דרומונד האי סיפר לו שהוא פנה לסלטאן שיוציא ׳ט׳היר׳. בו ייאמר שכל יהודי מרוקו יקבלו יחס הוגן ושוויון [זכויות] כמו המוסלמים. פיצ׳יוטו ביקש מהוזיר לענייני חוץ, מחמד כתיב, שיינתן לו העתק מן ה׳ט׳היר׳ כדי לפרסמו בעיתוני אירופה. הוזיר ענה שאין נהוג לפרסם, כי הדבר ניתן בעל פה, והוא יכול להיות בטוח ש׳ט׳היר׳ אכן קיים. הדבר נאמר לו לאחר דבריו של פיצ׳יוטו, שקיבל אישור על היחס החיובי של הסלטאן כלפי היהודים, וידוע לו על ה׳ט׳היר, והוא בא רק כדי להביע את תודתו לסלטאן. לעומת היחס החיובי של הסלטאן יש עריצים בקרב המושלים המקומיים.
בספר העוסק בחסות שנתנו דיפלומטים במרוקו, המחבר כותב שמונטיפיורי קיבל בשנת 1840 פירמאן מהסלטאן, שהובטח בו שוויון ליהודים, ובשנת 1863 חודש הפירמאן. אין הדברים תואמים את האמת ההיסטורית.
קהילות ישראל בדרום המגרב-עורך מיכאל אביטבול
קהילות ישראל בדרום המגרב
בקובץ המאמרים המובא בזה מצויים עיקרי ההרצאות שנישאו בכינוס על קהילות ישראל בדרום המגרב, אשר התקיים בירושלים בחודש ניסן תש״ם (מארס 1980) ביוזמת המרכז לחקר יהדות צפון־אפריקה שבירושלים וביוזמת המכון לחקר אזור הים התיכון שבאקס־אן־פרובאנס. כמו במפגשים הקודמים, כן גם עתה לא התיימרו המארגנים והמשתתפים לפרוש יריעה מושלמת של התפתחות הקהיליות הללו, שהרי מקורותיהן נעוצים, כנראה, בראשית הקיום היהודי בצפון־אפריקה; ומשום תפוצתן הגיאוגראפית העצומה — למן האנטי־אטלס ועד לגבולות קירינאיקה — הריהן מצויות בכל מקום, ועם זאת קשה מאוד להגיע עדיהן.
הקהילות הללו קיימות בראש ובראשונה בזכרונם הקולקטיבי או בדמיונם של יהודי המגרב, שהפכו את עמק הדרעא שבמרוקו לערש ״הממלכה היהודית״ בימי־ הביניים המוקדמים; את טאמנטיט שבאזור הטואט — שנהרסה במאה ה־16 בעקבות קריאותיו של אל־מאגהילי לג׳יהאד — הפכו ל״ירושלים החדשה״, ואת ג׳רבה — לאי המקלט לכוהנים, שגורשו מארץ־ישראל לאחר חורבן הבית. את הקהילות היהודיות פוגשים בכל מקום, גם בכרוניקות ערביות, במקורות רבניים, במסורות מקומיות ואף בעדויות על קשרים שקיימו איתן נוסעים אירופיים, אשר יד המקרה, ההרפתקה או יצר הסקרנות הביאום עד לגבול המדבר הגדול. אין להתפלא, אפוא, על הגיוון העצום במקורות, שמהם שאבו המחברים את ידיעותיהם. נציין במיוחד את השימוש הרב שנעשה במקורות הרבניים בחלקו ההיסטורי של הקובץ (בידי מ׳ אביטבול, מ׳ בן־ששון, נ׳ לבציון, ה׳ גולדברג ור׳ רוזן).
ש׳ שורצפוקס מזהיר מפני המכשלות המתודולוגיות ומכשלות אחרות, העומדות למפגע על דרכו של המשתמש במקורות כאלה. אך האם רק טקסטים רבניים דורשים שננהג בהם זהירות י האין הדבר כך לגבי כל מקור היסטורי אחר, ובייחוד במה שאמור בשירות העלילה של אזור ההילאל ובספרות שנוצרה בניבים המקומיים השונים י את שירות העלילה והספרות הזו בוחנים ל׳ סעדה וח׳ זעפרני.
הספרות שבעל־פה, מסביר ח׳ זעפרני, ״היא במידה זו או אחרת נקודת מפגש מוצלחת ביותר של שתי קהילות (יהודית ומוסלמית), המגשימות בתחום זה של התרבות קיום־יחד של ממש״. בעיית היחסים בין יהודים למוסלמים בדרום המגרב עוברת כחוט השני במספר רב של סקירות, הכלולות בקובץ זה, והיא שבה והעלתה שאלות רבות־עניין : אמנם — כפי שהדגישו ר׳ גוטאליה, פ׳ שגער, א׳ יודוביץ ול׳ ואלנסי, וכפי שאישרו זאת ש׳ אמסלם וד׳ ינקו במחקריהם־עדויותיהם — אין להכחיש שמגע קרוב משך מאות בשנים והיסטוריה משותפת יצרו בשתי הקהילות מבנים חברתיים בעלי דמיון מפתיע; ועם זאת, כל אחת מהן פיתחה לעצמה שפע דקויות בפרטים, המבדילים בינה לבין רעותה. אמת, הבדלים אלה יונקים ממקורות הרקע הפולחני והדתי השונה שלהן, אך הם באים לידי ביטוי הן בסמלים חיצוניים של זהות אתנית והן בפעילויות מקצועיות ייחודיות.
יהודי דרום המגרב, שהיו נטועים היטב לאורך שולי האזור הגובל במדבר מאז המאה החמישית לספירה, היו פזורים על־פני עשרות קהילות, אשר על־פי־רוב לא מנו יותר מכמה עשרות תושבים. שאלת נסיבות נוכחותם באזור זה העלתה כמה סברות סותרות (ל׳ סעדה, ג׳ קאמפס, מ׳ שצמילר), אך בין אם היו בני המקום ובין אם היו זרים במקומם — הם הוצאו דרך קבע מן התחום השבטי ומן ההקשר החברתי של סביבתם, הן בשל זרות דתם והן משום הייחוד שב,פעילויותיהם הכלכליות.
יהודי דרום המגרב, בהיותם אומנים וסוחרים נעדרי זהות פוליטית או אתנית, יכלו לנוע באורח חופשי מאזור פוליטי אחד למשנהו ומתחום גיאוגראפי אחד לשני — פרט לסהרה ולסאהל מאז המאה ה־15 — והובטח להם שימצאו בכל אחת מתחנות־ המעבר שלהם מלאח, ובו אנשי־קשר בני דתם, הדוברים בשפתם, בני אותו מעמד ואשר עיסוקיהם דומים לשלהם. ובהיותם נהנים בדרך־כלל מתמיכת השלטונות המקומיים, היוו יהודים אלה מסד חיוני למערכת סחר־החליפין, שהוקמה במגרב במהלך הדורות. מחקריהם של ר׳ סימון ושל ד׳ שרוטר משרטטים בדיוק רב כמה מן המנגנונים הכלכליים והחברתיים, אשר סללו במאה ה־19 את הדרך לעליית הקאפיטאליזם היהודי הצפון־אפריקני, המתואר במחקרו של ז׳־ל׳ מייד.
ניידות זו ופתיחותן של קהילות הדרום לעולם החיצון אפשרו להן לשאול מן הציוויליזאציות העירוניות הקרובות והרחוקות פריטים תרבותיים אמנותיים וטכניים, אשר עוד הוסיפו לייהודן ביחס לשכניהן (ה׳ קאמפס־פבריר, א׳ מולר־לנצט). במרוצת התקופה הקולוניאלית, אם־כן, יהודי קהילות הדרום כמעט ולא גילו התנגדות לכל שהביאה עמה התקופה המודרנית: מ׳ לסקר — לגבי דרום המגרב — ור׳ גוטאלייה, ד׳ ינקו ופי שנער — לגבי דרום אלג׳יריה — מביאים נתונים מדויקים למדי באשר לתהליך המודרניזאציה בקהילות אלו.
הנושא האחרון המועלה בקובץ זה מתייחס לחיי הדת וליצירה הספרותית של יהודי דרום המגרב. תחומים אלה ודאי שהינם ראויים לתשומת־ לב רבה יותר, אך הננו מקווים, שהודות למקוריות ולעושר הדברים, שהביאו בפנינו א׳ הטל, י׳ שטרית, אי חזן, פ׳ רפאל וי׳ טובי, נזכה לראות בעתיד הקרוב כיצד מתקדם המחקר בנושאים אלה.
ברצוננו להודות כאן לכל מי שתרמו לעריכת הקובץ הזה וכן לכל המשתתפים בכינוס. תודתנו נתונה בראש ובראשונה לכל הארגונים האוניברסיטאיים והציבוריים, שעזרתם הנדיבה אפשרה לערוך את הכינוס הזה ובעקבותיו להוציא לאור את הדברים שהושמעו במהלכו
מיכאל אביטבול
ירושלים, ניסן תשמ"ב
המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר-סוף המאמר
אשר למהות האהבה הרי הוא נוטה להבהיר שלוש דרגות הידועות מן המציאות האנושית. במאמר אחד הוא חוזר על חלוקה זו בשלושה נוסחים. נתייחס כאן רק לנוסח אחד, שבו הוא קובע שלוש אמות מידה לאהבת הבורא: הרגש, הצורך והשיעור.
דוגמה לאהבה שמקורה ברגש היא התשוקה המינית שאינה ניתנת למידת האיפוק, שאדם נוקט בחשק למאכל ומשתה. עוצמתה של אהבה זו רבה במיוחד כשמדובר באישה יפה, ולאהבה כזו התכוון הכתוב: "ואהבת את ה' בכל לבבך"(דברים ו ה).
כי הלב הוא מקור הרגש. אלא שאהבה כזו אינה מתעוררת מעצמה, אלא רק כאשר האהובה מוכרת לאוהב. לכן התורה הוסיפה על הרגש (בכל לבבך), גם את הצורך(ובכל נפשך). נפש במובן קיבה. הצורך הוא, אפוא, הרעב והצמא המתעורר מעצמו, באשר אינו תלוי ברצון. פירושו של דבר, שאהבת האל צריכה להיות עזה כשל אהבת האישה, ומתעוררת מעצמה כדוגמת החשק למאכל ומשקה: "והוא אומרו בכל נפשך שמטבעו תהיה אהבת ה' כמאכל ומשקה".
אולם שתי הדרגות הללו הן מוגבלות. אהבת האישה ואהבת המזון חולפות מייד עם בואן על סיפוקן: "והנה שתי הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער (יש לגרוס: "המשתער" מלשון שיעור=מוגבל) והתגדר שהמאכל אחרי אוכלו ואחרי שתו יחדל החפץ בו וכמו כן תאוות לבו אחר גמר מגשה דרך גבר בעלמה". לפיכך הוסיפה התורה: "ובכל מאודך" (שם) כשהמשמעות היא ללא שיעור, כדוגמת אהבת הממון שאין לה שיעור: "כי כשאהדם מגיע לקנות קניין עצום אז יתעצם חפצו לחפוץ בהוני הונות… יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל".
קיצורו של עניין, אהבת האל ראויה להיות אהבה עזה כשלאהבת האישה, מתעוררת מאליה, ללא מקדמת חסד מצד הבורא, כדוגמת הרעב לאוכל המתעורר מעצמו, ללא גירויים חיצוניים כאלה המעוררים את האהבה לאישה. ואהבה ללא שיעור כאהבת הממון. אף שמדובר כאן בשלוש מידות של אהבה, כל אחת לעצמה, הרי לגבי האל הן חוברות יחד למידה אחת. לא בכל הדיון על האהבה נוקט המחבר המחשה מן הסוג הנ״ל, אלא הוא נוטה לנסח את דבריו בתיאורים ספוגי מיסטיקה. כך למשל, הוא מגדיר את אהבת האל כמעט בלשונו של "חבות הלבבות": "האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא וזו היא דביקות הנפש לפני אור הנערב". זוהי אהבה לשמה, ללא לשם תכלית אחרת: "לא לצד שום פנייה אלא לעשות מצות ה"', ולא זו הלבד, אלא יש להכיר טובה לבורא שאהבתו מסבה תענוג רוחני לאוהב: "עלינו לשלם שכר לאלהינו ב״ה (ברוך הוא) המטעימנו עריבות נעימות מתיקות, אהבתו בלבנו"2 ואהבה היא האמצעי לדביקות: "על ידי האהבה אדם מתדבק בה"'. כפי שניתן להבין, תיאור האהבה כאן ספוג נימה אנתוסיאסטית. ניסוחים מסוג זה מלמדים על נטייתו של רחב״ע למיסטיקה,כפי שנראה במאמר הבא העוסק בדביקות.
בפירושו לבראשית ב הוא מתאר את היחס שבין האל ליקום כיחס שבין העיגול למרכזו, דהיינו, העיגול הוא הקוסמוס שבמרכזו אור האל, אך בעת ובעונה אחת גם מקיף אותו: "ומעתה אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו", וכשם שמרכז העיגול מצוי במרחק שווה אל כל חלקי העיגול בהתאם לחוקי הגיאומטריה, כך אור האל נמצא במרחק שווה אל כל העולם: "כי באמצעות אורו הנערב ומקנה אשר יסובב כדוריות העולם בהשוואה"… ונמצא העולם בתוך בוראו ואור הבורא בתוך כלי העולם וסובב עולמו".
האור המקיף מושך אליו את הנבראים כתוצאה של תשוקה לבורא המתחוללת בלבם, ומכוח המשיכה של הנבראים לאור המקיף, העולם עומד על קיומו התקין: "ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם, נמצא העולם עומד וקיים".
המשיכה שעליה מדובר כאן אינה משיכת דברים כבדים מלמעלה אל מרכז הכובד, כמתואר בחוק הגרוויטציה, אלא משיכה ממרכז הכובד החוצה למעלה, דהיינו אל האור המקיף. כיוצא בו, אין משיכה זו פועלת על פי חוקי המכניקה אלא על פי המיסטיקה, המחוללת באדם תשוקה לרוחני המוחלט. אמנם התשוקה לבורא היא נחלת כל הנבראים: "כי כל אשר ברא ה' בעולמו יצר בו בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו". אך היכולת האינטלקטואלית של האדם גדולה יותר: "כי בו נתרבית ההבחנה וההשכלה".
לכן, תשוקת האדם לבורא עזה יותר, כפי שנראה מן התיאור הבא: "יש לך לדעת שאין תשוקה בעורם ערבה וחביבה ונחמדה ונאהבת ונתאבת ומקרה לנבראים ובפרט הרוחני(כלומר לאדם) המכיר ויודע בחינת אור האלהית בהתדבקות באורו ית' (יתברך)". יש לתת את הדעת לשרשרת הפעלים האלה, שבהם מסתמן תיאור אנתוסיאסטי מובהק, והיא הנותנת שרחב״ע מגלה זיקה רבה למיסטיקה, כפי שצוין לעיל.
לסיכום ייאמר, כי משימת מאמר זה היא, כאמור, דיון בתורת המוסר של רחב״ע תוך הסתמכות על דבריו בעניין זה, ללא סטיות מיותרות. אולם חרף הדברים הרבים שהובאו מכתביו, אין כאן שום יומרה להתגדר במיצוי משנתו במלואה, ויש להניח, כי עשויים להימצא בכתביו עוד הגיגים בנושא שלא עלו, אם משום הימנעות מהרחבת היריעה יותר מן הצורך, ואם משום חמקותם מן העין, כפי שקורה במחקרים רבים.
הנקודה הראויה כאן לתשומת לב היא, שזיקתו של רחב״ע למקורות קודמים, כפי שראינו, אינה מבטלת כמה מחידושיו המקוריים, שמהם יצוינו רק שלושה: א) עמדתו הסובלנית כלפי המוסר התועלתני, שביסודו הוא חילוני. ב) ההכרה בתשוקה המינית כגורם טבעי שאינו בר כיבוש, אלא רק במגע רוחני עם האלוהות. אמנם גם חז״ל הורו: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (סוכה נב ע״ב), אך המגע הרוחני (השגת האלוהות) שאליו מתכוון רחב״ע יסודו בהתבוננות שכלית שהיא נחלת בני עלייה בלבד. מכאן שהוא נותן גושפנקא לסלחנות לגבי יצר המין כשמדובר בפשוטי העם. ג) ניסוחיו הרוויים מידה של התלהבות בנושא אהבה ודביקות.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך
◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת תזריע, מצורע ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
ביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב, ג)
כתב הדין רבי אברהם ברוך טולדאנו זלה"ה דין בעיר מכנאס שבמרוקו אמרו במדרש גדולה מילה שהרי כל השבטים נימולו לח' ימים. וצריך לדעת מה חידוש כל כך בשבטים שנימולו לח' ימים עד שהוצרך ללמוד מהם ענין גדולתה של מצות מילה. וגם מדוע הוצרך ללמוד על חשיבות וגדולת המילה מהשבטים, והלא עדיף טפי ללמוד כן מאברהם שנקרא תמים רק לאחר המילה. וכן ממשה רבינו שלא נתלה לו אפילו שעה אחת על עיכוב מילת בנו.ויש לבאר על פי אומרם בגמרא )נדה לא ע"ב(, שאלו תלמידיו של רשב"י מפני מה אמרה תורה מילה בשמונה אמר להם כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים מפני שהיאטמאה. אבל כשביום השמיני היא טהורה הרי שאז גם אביו ואמו שמחים, והנה על טעם זה יש להקשות מענין לידת השבטים, שקבלו רבותינו שכל אחד מהשבטים תאומה נולדה עמו, וכיון שנולדה עמהם נקבה הרי שהאימהות היו טמאות כטומאה נקבה י"ד יום. ועל כרחך צריך לומר דמילת השבטים לח' לא היתה מטעם כדי שיהיו גם אביו ואמו שמחים, אלא דענין מילת הבן הוא דוגמת הקרבן, וכמו שאין להקריב קרבן רק מיום השמיני ואילך וכמ"ש ומיום השמיני והלאה ירצה, לקרבן )ויקרא כב, כז(, כך אין למול קודם ח' ימים. וא"כ כמו שהקרבן מכפר על חטאיו של אדם כך המילה מכפרת כן. וזה מה שאמר גדולה מילה שמכפרת חטאיו של אדם כקרבן, שהרי כל השבטים נימולו לח' ועל כרחך לא נימולו כן מטעם שיהיו אביו ואמו שמחים, אלא מטעם שהיא כקרבן וכנ"ל ואם כן זהו שגדולה מילה.
והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה זאת תורת הילדת לזכר או לנקבה
כתב הרה"צ רבי יצחק אברז'ל זלה"ה מרבני העיר מרכאש ומחבר הספר כפר ליצחק, והקריבו – מיכאל נשמתו. לפני ה' – ונהנה פנים בפנים וכפר על הדור ובתנאי. וטהרה ממקור דמיה – וחזרו בתשובה ולמה באה הנשמה לזה העולם. זאת תורת – הדין של. היולדת – שהיא הנשמה. לזכר או לנקבה – או כמו זכר שמכפר על הדור כמו הנקבה מכפרים או מעיקרא היתה בחינת נקבה ומושפעת מאחרים ועכשיו בחינת זכר משפעת לאחרים:
והעלה הכהן מיכאל את העולה שהיא הנשמה ואת המנחה נוטריקון מצות נדה חלה הדלקה וכפר עליו על הדור ובתנאי וטהר כל אדם את עצמו.
מעשה רב: "ליל תחדיד" מתוך 'פניני המידות'
היה מעשה נורא במשפחתנו שבליל הברית סבי ר' יוסף אסולין ז"ל נהג להביא עמו סכין והיה הולך מצד אל צד בבית, ובהולדת הבן השלישי אמי ביקשה מאבי שיזמין את סבי אבל שיבא בלי הסכין, סבי שמע את הבקשה הגיע בלעדי הסכין, לאחר ברית יצחק אמי מרגישה שהילד מגיב בצורה מוזרה, פנו לבית חולים שם אושפז בסיבת פרכוסים, וכמובן שהברית התבטלה, אמי אמרה שסיבה זאת היות שביטלה את המנהג, נסיים את המעשה לאחר שהרופאים הודיעו לאבי שהתינוק עוד ישהה זמן רב בבית חולים, בצר לו פנה לצדיק רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל שמע המעשה בירך את התינוק וצייד את אבי בבקבוק מים שימשח את התינוק, אבי הגיע לבית חולים ואיך שהוא נכנס לחדר התינוק הוא ראה שמאחד הצינורות משפריץ דם עד לתקרה, אבי עצר את הדם והגיעו לאלתר הרופאים לחדר, והנה אבי מושח את התינוק במים לעיני הרופאים המשתאים והתריעו באבי שמעשיו מסכנים את היד, במקום אבי חתם על מסמך שהילד באחריותו, ובמקום לקח את התינוק מבית החולים, כולו אמונה בברכת הצדיק, וכך היה בלי שום טיפול רפואי מלבד מי הרפואה, לאחר מספר שנים הצדיק בסוף ימיו התגורר בבית בנו, בשכונת נוה שאנן, אבי לקח את כל המשפחה לקבל ברכה, הרב בירך את כל אחד מבני המשפחה שהגיע לאחי הנזכר, אמר לאבי בערבית
את הילד הזה הצלתי אותו, ב"ה היום אחי הרב יונתן אסולין שליט"א מרביץ תורה בעיר חדרה.
הכרת הטוב מתוך 'פניני המידות'.
ראיתי שרבי חיים בן עטר כתב בספרו חפץ ה' )דף יג.(, וז"ל כל השמות שקורין האבות לבניהם הם הם השמות העיקרים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרות השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה. הרה"צ ברוך רפאל טולדאנו זצ"ל הקפיד שלא יקראו במשפחה ע"ש בחיים חיותו, חוץ מפעם אחת ויחידה התארח רבי ברוך רפאל טולדאנו חודש ימים בעיר ירוחם בבית המרא דאתרא, והיה סנדק לבן המרא דאתרא, ביום ז' באדר, והתכבד בסנדקות, ויקראו ליד בשם משה והוסיף הרב טולדאנו את השם ברוך, משום הכרת הטוב להרה"צ רבי דוד מלול שארח אותו, ושנודע הדבר במשפחת טולדאנו התפלאו
מהמעשה )מפי הרה"ג רבי עמרם מלול בשם אביו הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל(.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
באדיבותו של מר יחיאל פרץ
באר הפלאים
החליטו שני רעים, ידידים טובים מימים ימימה, לצאת לארץ רחוקה, לקחו עימם צידה לדרך: מעט מזון וצפחת מים. ודרכם עברה במדבר. ובעודם במחצית הדרך, שתה האחד מהם את המים לתומם. ומשנתקף בצמא, אמר לחברו: ״אחי, תן לי מעט מים, כי בצפחתי אזלו עד הטיפה האחרונה.״ ענה לו חברו: ״אתן לך לגימה אך תמורתה תן לי אחת מעיניך.״ נסה החבר להתאפק, אך משחשש שברכיו פקות והוא עומד להתעלף, שילם בעינו תמורת לגימה אחת.
עברו כברת דרך קטנה, ושוב נתקף הלה בצמא, כי הלגימה קטנה היתה והיה בכוחה רק לגרות את צמאונו, ביקש בשנית לגימה מחברו. סרב החבר לתת לו לגימה עד אשר ינקר לו את העין הנותרת. בלית ברירה, הסכים לתנאי זה. וכך הלכו יחד עד שהגיעו לבאר עמוקה. חשב החבר הפכח: ״מדוע יהיה עלי עיור למעמסה, אזרוק אותו לבאר, ולא אראנו יותר לעולם.״ עמד והדף את חברו העיור לתוך השוחה העמוקה והמשיך בדרכו.
נפל העיור אל תוך השוחה, אשר המתה מיונים, ובה היו עצים רבים ומופלאים. הקשיב רב קשב להמיית היונים. אמרה האחת לחברתה: ״לו ידע סגולתם של עלים אלו, כי עתה רפא לו מעיורונו.״ שמע זאת העוור, קטף כמה עלים וליטף בהם את עיניו. בן רגע שב להן מאורן. התגלה לפניו עולם מופלא – הבאר מלאה עצים, שעין אדם לא ראתה דוגמתם. רצפתה זרועה אבנים טובות ומרגליות. חפן מהאבנים הטובות ונתן בכיסו ועלה מן השוחה. הגיע אל עירו, ומצא שם את רעו – הנבל, נדהם הלה לראותו חי, וכפל תדהמה נפלה עליו משנוכח לדעת שחברו רואה. שאל אותו כיצד אירע לו הנס. וספר לו על הבאר ועל עצי הפלא ולא הסתיר אף את מציאותן של האבנים הטובות. הרע השני נתקף תאוות בצע. הוא בקש מחברו לקחתו לשוחה ולהדפו שם. משהגיע לרצפת הבאר והחל חופן מהאבנים הטובות והמרגליות, הגיעו בעלי הבאר, שדים, ותפסוהו. אמרו לו: ״עתה יודעים אנו מיהו הגנב. כי עין אנוש לא חשפה באר זאת, ואילו אתה עשית לך קבע לשדוד אוצרותינו. מות תמות!״ ניסה הרע להסביר להם שלא הוא, שהיה כאן בפעם הקודמת, אלא שלא שמעו לו. קשרו את רגליו וידיו לארבעה רמכים, ומשנתנו את האות החלו מושכים עד שנקרעו אבריו.
Tehila le David.R.D.Hassine..Le manuscrit de Migdal David
Le manuscrit de Migdal David mesure 18,50 cm sur 14,50 cm. II contient 93 feuillets de papier jauni, en assez bon etat, couverts d'une ecriture tres serree, qui en rend souvent la lecture difficile. Comme l'auteur ne laissait la plupart du temps aucune marge, la nouvelle reliure sommaire, realisee probablement au debut du XXe siecle, a parfois mordu sur le texte pour pouvoir brocher les cahiers ou en egaliser la taille. Plusieurs feuillets ont disparu ou ont ete intervertis avant ce travail de reliure.
Le frontispice du volume, decore avec soin par l'auteur, suit un modele traditionnel courant au XVIIIe siecle: bordures de motifs floraux et geometriques, titre du livre encadre par une porte monumentale de style hispano-mauresque. Un verset du Cantique des Cantiques (IV, 4 justifie le titre donne au manuscrit: "Ton cou est comme la tour de David …". Apres l'enonce du titre, l'auteur explique son projet: "Livre de Migdal David que j'ai ecrit, moi, le jeune David, fils de mon maitre et pere, l'homme au grand merite et aux grandes actions, Aharon Ben Hassine – Que Dieu le garde, Amen! II s'agit d'un essai sur quelques versets de la Thora, et un choix de pensees de nos sages – Que leur souvenir soit pour nous une benediction! – comme pourront le voir les yeux du lecteur. [Fait] ici, a Meknes – Que Dieu la protege! ־ en l'an [5]504 [1744] de la Creation". Plusieurs textes dates montrent que la redaction de Migdal David a dure au moins six annees, de 1744 a 1749 date du dernier texte portant une date precise (f. 23b).
Le jeune talmid-hakham raconte lui-meme avec candeur comment il a compile ses textes disparates: "Je vais commencer a ecrire quelques versets que j'ai recueillis et commentes moi-meme, le petit David, fils de mon maitre et pere Aharon Ben Hassine, Que Dieu le protege! Je les ai recueillis a l'age de dix-sept ans. Ils sont maintenant disperses jusqu'a ce que Dieu intervienne du haut de Son Trone, et que chacun prenne harmonieusement la place qui lui convient, avec l'aide de Dieu! Ceci est mon debut, et je prie pour que Dieu m'aide a continuer". Ce manque de methode initial explique le desordre anarchique qui preside a la juxtaposition des textes contenus dans Migdal David, mais, en meme temps, confirme que ce manuscrit n'est que la premiere ebauche d'une oeuvre que David Ben Hassine n'a jamais retravaillee par la suite. Migdal David reste, en ce sens, une oeuvre de jeunesse.
Neanmoins, l'erudition etonnante de ce jeune homme a peine sorti de l'adolescence, si l'on en juge par le nombre et la variete des ouvrages specialises qu'il cite dans ce manuscrit, reste frappante Migdal David represente ainsi un document historique unique sur la formation intellectuelle d'un talmid-hakham marocain au debut du XVIIIe siecle, et sur le climat spirituel fervent qui regnait au mellah de Meknes, plus particulierement. Temoignage remarquable aussi sur la richesse des bibliotheques de cette communaute juive isolee, mais ou les lettres reussissaient, malgre leur denuement, malgre l'insecurite endemique, a acquerir les publications rabbiniques europeennes les plus recentes.
[1] ״ספר מגדל דוד, אשר חברתי איה [אני הקטן] דוד, בלא׳א [בן לאדוני אבי] איש חייל רב פעלים אהרן בן חסין ישצויא [ישמרהו צורו ויחייהו אמן], והוא חיבור על קצת פסוקי התורה ומאמרי רז׳ל [רבותינו זכרונם לברכה] מלוקטים, כאשר תחזינה עיני הקורא. פה מכנשא יע׳ה [יגן עליה אמן], שנת שרד לפיק [לפרט קטן].״
״אתחיל לכתוב קצת פסוקים מלוקטים אשר לקטתי וחידשתי, אני הצעיר דוד בן לא״א .52 [לאדוני אבי] אהרן בן חסין ישצ׳ו [ישמרהו צורו ויחייהו]. לקטתי אותם ואני בן טויב שנה. והנם מפוזרים עד ישקיף ויראה ה׳ משמים, וכל אחד על מקומו יבא בשלם, בס״ד [בסייעתא דשמייא]. ספר מגדל דוד) וזה החלי, וה׳ אלקים יעזור לי״, f. 52a). Les feuiiiets du manuscrit ayant ete relies en desordre, nous avons probablement ici la premiere page prevue par Fauteur, a l'origine.
תולדות אנוסי סיאודד ריאל
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
תולדות אנוסי סיאודד ריאל
אך העיקרית בפעולות־התגמול נגד אנוסי סיאודד ריאל, שהצטרפו אל המרקיז די וילינה, נעשתה ב־3 באפריל 1476. כל אלה שהכתר ציוה עליהם הוחרם רכושם לטובת הכתר, והוא שהעניקו מצדו לנאמניו שלו. רוב הצוים אינם מפרטים את הרכוש שהוחרם וערכו. הצוים מסתפקים בקביעת סוגו של הרכוש בנכסי דלא ניידי ובנכסי דניידי, והוא כולל גם את החובות שחייבים לאותם אישים שרכושם הוחרם והחובות שהם חייבים לזולתם. רכוש זה הותר למקבלו להעבירו לידים אחרות על־ידי מכירה, ירושה, מסירה, וכיוצא בהם. קבוצת הצוים ניכרת למדי, ומנינם של אנוסים אלה מראה כמה מקיפה היתה ההצטרפות אל המרידה. ביחוד חשובה רשימה זו, שתובא להלן ושאליה יש לצרף את אלה שנזכרו לעיל, משום שנמצא אותם אנוסים עצמם נידונים בבית־דינה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. כאן נראה שהוחרמו נכסיו של פדרו די ויליארוביה, שהיד, בין הבורחים מסיאודד ריאל בפרעות 1474, וכבר סיפרנו קורותיו לעיל.
הערת המחבר : הוא מסר את חנותו לשמירה לפיליפי עושה נאדות והלה סירב להחזירה לו. הועלה על מוקד ב-23 בפברואר 1484. אשתו מריה גונזאלס שימשה את התביעה במשפט חואן דיאַס. רכושו נמסר לאנטוניו די קוקה, היא עצמה נידונה בשנת 1511-1512. עד כאן הערתו של המחבר.
חואן די טיבה הפסיד את רכושו לפדרו גארסיה די ויליאלון! אלונסו גונסאליס די טיבה הוחרם רכושו ונמסר לחואן די גמבואה! וכזה היה גורלם של אנוסים רבים. ייתכן שאין צירוף עובדות אלה מקרי בלבד. הללו אמנם היו אנוסים נאמנים לצור־מחצבתם, ואין להכחיש שהאינקויזיציה נפרעה מהם לימים רק על מעשיהם היהודיים.אבל הם קשורים היו גם במרידה במלכות-מעשה המוסיף טעם־לואי פוליטי לפעולתו של בית־הדין.
רשימה מפורטת זו מתיחדת בכך שהיא מגלה לפנינו יחסים שבין המלכות והאנוסים, אשר את המשכם נשוב ונראה בשעה שהכתר יצא להרגיע את הרוחות בסיאודד ריאל ולשקם שם את אנוסיה שלה. אבל נמצא באותם ימים גם פעולה מסוג אחר שנעשתה באנוסי העיר ויזמתה יצאה לא מבית המלכות. אף קודם שדון אלונסו קאריליו, ארכיהגמונה של טולידו, נתפשר עם המלכות נמצא אותו נוקט צעד מיוחד נגד אנוסיה של סיאודד ריאל. בפעולתו זו, שנעשתה בתוקף סמכותו הכנסיתית גם כבעל סמכות הגמוניה לחקירת מינות, הוא מינה חוקר־מינות ושלח אותו לסיאודד ריאל. ואף־על־פי שקשה לקבוע בודאות מוחלטת מהו התאריך שבו ננקטו אמצעים אינקויזיטוריים אלה נגד אנוסי סיאודד ריאל, אפשר, על סמך עדויות במשפטיהם של אנוסים, לשער שנתרחשו לכל המוקדם ב־1475 ולכל המאוחר בראשית.1477 עדויות אלה מוסרות על חקירת מינות שערך הליסנסיאדו, או הדוקטור, תומס די קואנקה, באנוסי סיאודד ריאל מטעם ארכיהגמונה של טולידו ועל מאסרי אנוסים ועינויים שעונו. מעשיו באו איפוא לבשר את שנתרחש בסיאודד ריאל בסתיו 1483.
בפעולה זו, שכאמור יש לראותה בראש וראשונה כחקירה מינות שקדמה למעשי בית הדין שבסיאודד ריאל, עלינו להבדיל בין שני שלבים: (א) החקירה אחר התיהדותם של אנוסי סיאודד ריאל! (ב) הפעולה המשפטית עצמה נגד האנוסים שנמצאו מתיהדים. מכמה עדויות בתיקיהם של נידונים לומדים אנו שבפעולתו הראשונה פתח את קבריהם של אנוסים שנקברו בבית־הקברות סן-פרנציםקו, וודאי שעשה את המעשה על יסוד ידיעות שהיו בידיו. הוא גילה שכל אלה שפתח את קברותיהם נקברו לפי הדין היהודי. באותה חקירה נתגלו ספרים יהודיים רבים שאנוסים שונים הסתירום בבורות ובבארות, וגם הללו שימשו כהוכחה ליהדותם של אותם אנוסים שבבתיהם ובחצרותיהם נתגלו הספרים. הממצאים רוכזו בביתו של חואן די אריואלו, יוראדו במועצת העיר. ופעולה זו עולה בקנה אחד עם עדות אחת במשפטה של ליאונור גונסאליס, אשת אלונסו גונסאליס דיל פרשינאל, על מציאת ספרים ומסירתם ל״ליסנסיאדו של הארכיהגמון״ ולפרו קאריליו, אחיו של הארכיהגמון. באותו שלב אף גבה עדויות ואסף ידיעות על אנוסים! לפעולה זו יש בידינו תאריך של הופעת עדה אחת, ה־14 בינואר 1475.