יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

במהלך איתור וחיפוש חומר היסטורי לאתר עמית – כדי להסביר ולתעד באופן הפתוח היותר את המימצאים ואת העובדות והנסיבות הקשורות ליהדות תוניסיה אנו נתקלים לא פעם בחוסר ידע מופגן, בבורות וחוסר תקשורת ובהבעות פנים המומות, נדהמות ומבולבלות. אין ספק שהנושא הפחות מוכר ביותר לציבור הישראלי הוא העובדה שהקלגס הגרמני הניח את מגפיו בימי השואה, גם בתוניסיה. יוסף בנישתי כתב על כך

יום הזכרון לשואה ולגבורה. משום מה ביום זה תמיד הייתי מקבל את התחושה שאני לכאורה לא שייך. לכאורה זה לא סיפור שקשור אליי. הקשר היחיד הוא שאני גם יהודי, מכאן ואילך כל קשר הוא בגדר מקרי בהחלט. מעבר לתחושות גם בלימודי השואה לא ניתן משקל לכיונונה של תודעה מסוג אחר. תודעה שבה השואה לא מנוכסת לעדה, והיא שואת העם היהודי בכללו ולא שואת יהודי אירופה. האם אנחנו צריכים לנפנף במספרים בכדי לתת תוקף איש איש לדעתו….ההשוואה מלכתחילה מופרכת, כיוון שיהדות המזרח היתה אז – ועודנה כיום – מיעוט בעולם היהודי (רק בישראל הפכה לרוב). לשם השוואה : באותה תקופה היו בוורשה חצי מיליון יהודים, ואילו בכל צפון אפריקה 400,000 יהודים . האם משום כך לא נספר את ההיסטוריה של יהודי המזרח במאות השנים האחרונות? האם זה יהיה קנה המידה ההיסטורי שלנו ?

בבית הספר כשהמורה שמעה מפי תלמידים מי במשפחתם ניצל, איך ניצל ומאין הגיע הרגשתי שמראש היא לא מתכוונת שאני אדבר. מראש היא פנתה לתלמידים מסוימים, ולהם נשמרה זכות הדיבור משנה לשנה. חשבתי להרים את האצבע ולהודיע לכולם שסבי היה ניצול שואה. אבל האווירה הייתה חזקה ממני. אווירה ששידרה מראש שביום הזכרון לשואה ולגבורה לאחד כמוני אין מה לספר, עליי לשתוק ולהקשיב. בין לבין בהפסקות בשיחות עם תלמידים אחרים ניסיתי כדרך אגב להגיד שסבי היה ניצול שואה, ושהגרמנים הגיעו לתוניסיה. לא היה אחד שלא הרים גבה. התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה שבפעמים הבאות מלכתחילה וויתרתי על הניסיון.

באחד מימי הזכרון הגישו לנו דפים עם חומר תיעודי על פועלו של שמעון ויזנטל – צייד הנאצים. באחד הדפים ציינו כמה נרצחו בכל מדינה. חיפשתי את תוניסיה – ולא מצאתי. הלכתי למורה וקבלתי בפניה שתוניסיה לא מוזכרת, ושהביטוי הרווח בחומר התיעודי הוא שואת יהודי אירופה ואין איזכור לכך שהנאצים הגיעו גם לצפון אפריקה וגם משם נשלחו יהודים לאושוויץ. המורה הגיבה באדישות ואמרה שאני יכול לשלוח לשמעון ויזנטל מכתב. באימרה הזו היא פטרה את עצמה. היא לא הבינה – וגם לא ממש ניסתה להבין – מה זה כל כך חשוב אם זה נקרא שואת יהודי אירופה או שואת העם היהודי. אולי אף בסתר לבה חשבה שהתגובה שלי קטנונית. ברור לפי תגובתה מדוע התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה. בכל פעם שהשתמשו בביטוי שואת יהודי אירופה רציתי להתקומם ולהגיד – רגע, איפה סבא שלי בתמונה הזו?! הרי הוא לא היה באירופה.

בלימודי התיכון עסקנו רבות בנושא לימודי השואה. בשיעור היסטוריה האחרון לפני הבגרות במשך עשרים דקות הזכירה המורה – תוך כדי רפרוף בספר ש"אולי החומר הזה על שהות הנאציזם בצפון אפריקה יעלה באחת השאלות, אז רצוי שנעבור גם על זה"…לא ידעתי אם זה משמח או מעציב. מצד אחד סוף סוף הוזכר בפומבי שהנאצים הגיעו לצפון אפריקה והקימו שם מחנות כפייה. סוף סוף ! אבל מאידך האופן בו זה נעשה מעיד שהחשיבות לדעת את זה היא הסיכוי שאולי זה יהיה בבחינת הבגרות. אין למידע הזה שום משמעות לכשעצמו. ההתייחסות הזו של "ודרך אגב הנאצים היו גם בצפון אפריקה" חידדה עוד את התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח. זה כמו להגיד דבר אחד אך בין השורות הכוונה היא הפוכה.

אז אני אספר כאן שסבא שלי היה במחנה כפייה בתוניס. במקצועו הוא היה חייט והיה לגרמנים אינטרס ברור להשאיר אותו בין החיים. עבודתו החיונית והטובה בתיקון המדים של הגרמנים השאירה אותו חי. המדינה שבה ספגו היהודים מכה קשה במיוחד היא תוניסיה, המדינה הערבית היחידה שהיתה תחת כיבוש גרמני ישיר. בשישה חודשים בלבד, מנובמבר 1942 עד מאי 1943, אימצו הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם מדיניות של הפעלת מחנות כפייה, החרמת רכוש, תפיסת בני ערובה, סחטנות, גירוש והוצאות להורג. הם דרשו שאלפי היהודים יישאו את הטלאי הצהוב, והקימו מעין ועדות יודנראט שיישמו את המדיניות הנאצית באיומי כליאה או מוות.