מורשת יהדות מרוקו

הנגיד לא היה רק משרת הקהל ומוציא לפועל, אלא גם שליש שיש בידו כח להכריע בשאלות קלות על דעתו בלבד. בידו ליזום כנס יחידי הקהל להכרעת שאלות חמורות.אף שסמכותו הוא יונק משבעה טובי העיר הרהי שהרבה תלוי באופיו ובאישיותו, ויכול היה להקנות לעצמו מעמד שלטוני של ממש.

. תעודה מספר 114

התר"ך – 1860

בהיות אמת וצדק כי לעת בזאת כאשר חלפו הלכו להם רוב בעלי דיעה חכמים ומנהיגים סעו המה למנוחות ונשארו קהל עדתינו כאוניה בלי חובל ואין מי שישגיח ויפקח על עסקי צבור ובכל עתצ שיהיה איזנ מעמד לדרוש ולתור באיזה עסק מצרכי הקהל פרטי או כללי אין איש שם על לב.

וכל אחד פנה לדרכו פנה ובהתאסף ראשי עם הם הבית דין צדק והנגיד המעולה החכם החשוב כבוד הרב יעקב אדהאן י"ץ ושולח שלוחיו לקרוא עשירי עם עד אפילו מאה שלוחים כל אחד ואחד מבקש למצוא עליה להפטר מלבוא את הקדש כי כן דרכם וכן בכל ענין הן על השררה הן של צרכים אחרין ואין דורש ואין מבקש.

וכמעט נשארנו כצאן אשר אין להם רועה, והן היום העיר ה' את רוח הנגיד הנזכר ואסף איש טהור את כל יחידי קהלינו עם כל הבת דין ישמרם אל לבית הכנסת הי"ג ויקרא באוזניהם את כל הדברים האלה לפרוץ גדר. מהיום הזה והלאה לתקן בקיעי עירנו כי כן חובה מוטלת על מי שישי ספק בידו לעשות ככל יכולתו ולא תוכל להתעלם כתיב.

ואחר הרבות אמרים לראות אופן המועיל לתועלת כללות ופרטות הקהליה הקדושה י"א עלתה הסכמתם שיבחרו להם מיחיד הקהל שלשה עשר אנשים להיות כל ענייני העיר וצורכי צבור נחתכים על ידם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.

הלא המה פלוני ופלוני יובן בכל פרט מפרטי צרכי התבור ישלח אחריהם הנגיד י"ץ וישאו ויתנו בדבר במועצות ודעת עד יגמר הדבר בכי טוב ולהיות שקשה הדבר לשמוע שבכל זמן ובכל ענין יצטרך הנגיד לאסוף את כל י"ג האנשים הנזכרים לכן בחרו להם מהי"ג הנזכרים חמשה אנשים הלא המה פלוני ופלוני.

יובם שכל הדבר הקש/ה שהוא לצורך כללות הקהל יהיה במושב זקנים ובהתאסף כל הי"ג אנשים הנזכרים וכל הדבר הקטון שהוא לצורך איזה פרט מהקהל הן לאיזה תפיסהבר מינן הן לאיזה עניין אחר ישלח הנגיד אחרי החמשה אנשים הנזכרים אשר נקבו בשמות.

וכאשר תעלה הסכמתם כן יקום אם יהיה איזה דבר שצריכים לשתף בו הדיבור עם השר עז"א חיובא רמייא על החמשה אנשים ללכת עם הנגיד י"ץ באשר ילך ובכן הסכימו רוטב הקהל י"ץ במעמד הבית דין צדק לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת בל תמוט עולם ועד וקבלו עליהם להיות הי"ג אנשים הנזכרים מפקחים על כל ענייניהם וצורכיהם דבר קטון וגדול ואחרי דבריהם לא ישנו.

וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל ההסכמה הנזכרת ויקום לערער על איזה פרט מהפרטים אשר יסכימו עליו הי"ג אנשים הנזכרים או החמשה אנשים הנזכרים מעתה ומעכשיו הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר והאנשים הנזכרים ליסרו ולהענישו יסורי הגוף ועונש ממון כפי ראות עיניהם.

גם הואילו לבאר שאם בר מינן אירע לאנשים הנזכרים איזה הפסד ודררא דממונא מחמת עסקם בצורכי צבור על כללות הצבור ליהדר דלא לימטנהו כי אם ריוח והצלחה מרובה, וכל הפורץ גדר הסמה הנזכרת מלבד עי ענוש יענש כאשר ישיתו עליו הבית דין צדק.

והנגיד ויחידי הקהל י"ץ ונוסף גם הוא כי הור בכלל ופורץ גדר ישכנו נחש ושמע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה ונגע לא יקרב באהלו כן יהי רצון ולראיה שכן עלתה הסכמתם י"ץ חתומים פה בסדר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ובשנת ישיש עלךיך אלהיך לפ"ק וקיים.

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל פלוני ופלוני ופלוני ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור מעתה ומעכשיו שבכל עת שישלח אחריהם הנגיד הנזכר על איזה פרט מצורכי צבוא קטון וגדול חייבים לבוא אצלו למעמד ההוא .

וכל איש אשר לא יבוא מהם לעמד בלכת אליו השליח מעתה ומעכשיו חייב עצמו לפרוע חיד הנגיד הנזכר לזכות השר עו"א סל עשרה מתקאלים כסף טוב קנס שלא כדין זולת אם יהיה לשום אחד מהם איזה אונס הניכר אזי פטור הוא מהקנס הנזכר ונגמר הכל בקנים שלם ושבוע חמורה מיד האנשים הנזכרים ולראיה על הכל חתומים פה בזמן הנ"ל והכל שריר ובריר וקיים.

כן נמצא כתוב בכתב ידו של הרב רפאל משה אלבאז ז"ל

סוף תעודה מספר 114

בהו'

יום ה׳ לסדרת וה' הצליח דרכי אתן ש' אקראך כי תענני

אילן ששרשיו מרובין רבים ועצומים עפיה שפיר ואנביה. אילן נאה דלביש מדה שקול כרובה של סנהדרין, מהדר מן המהדרין כרכא דכלא ביה. אילן לסמוך עליו סמוכין דרבנן. עוקר הרים וטוחנן. דין הוא הדר. בקודש נהדר מעלת הרב המובהק ונוגה לו ברק. המתחסד עם קונו כמוהר״ר ר׳ עמרם אלבאז נרו׳ יאיר ויזהיר כזוהר הרקיע וכעצם השמים לטוהר עד ובא לציון נואל ולשביי כיר'

חיים מדבר שלום שלומי אמוני מלמעלה מנה ותפילתי על חכם לפני השוכן בציון והבוחר בירושלים למען יאריך ימים ושנות עולמים והיה עלהו רענן. שקט ושאנן. ששים ושמחים. במשכנות מבטחים כיר'. עיט לדבר להגיד למניר׳ מאשר לשלומינו כי טוב הוא. ושבוע שעברה אספתי את שלומם מפי בנו חמודו וששתי ושמחתי מידיעת שו״ט כי יהיה תמיד. ואבוא היום להגיד לרו״ם כת"ר בכתב מע' הרב המו׳ כמוהרר׳ ר׳ עמור אבוטבול היי ומשם יבין סתום מן המפורש במה אנן קיימי יציבא בארעא והעיקר מה שרומי ישתדלו בכל עת ותעצומות להפר עצת המרגלים להיות לנו לפה לכבוד ארץ הקדושה ורבניה וחכמיה ולקדושים אשר בארץ אבותינו הקדושים ויעא: והא ודאי כי וו אינה צריבה לפנים כי על גדולי ישראל מוטל להבין האמת ולהסיר המבשילה בטחתי באהבתו אותנו. שכ״י וכ״י ושכמ״ה. אלא מעתה לבניו היקרים ולכל המסתופפים בצלו בצלא דמהימנותא. ר״ש להגביר החי המש״נ רצוי הנגיד המפואר סי׳ יאושוע אלבאז ר״ש לידין׳ ואור עינינו נטע נעמן גובר ונאמן הנובר המפואר סי׳ אליהו בוטבול ריש לידיך ואור עינינו החכם השלם הדומי הרב ועצום פקידינו וגוברינו של עיקות׳ ירוש׳ תו׳ ר׳ רפאל מאמאן. רו״ש בתוארי וחי״ן נא גבור שישיביני הוא והרב ר׳ עמור היי ובה אדע כי מצאתי חן כדי נאה׳ עה׳ קטיני הבא מדנית יאודה מגויית הארי שרעל דאתי מגוע היחס

מרדכי חיים בכמוה״ר יוסף ס״ט

במקביל לשימור הערכים החברתיים הישנים שימרו גולי ספרד ופורטוגל גם את הערכים והתפיסות שהיו מקובלים בספרד ערב הגירוש על טיב ההנהגה הראויה ועל דמותם של המנהיגים הראויים. בצד נאמנות זו לערכים הישנים, שאולי אפשר לראותה כהתייצבות וכהתברגנות של חברת המגורשים, היו כמובן השפעות מסוג אחר על חברה זו.

השפעות אלה היו לא פחות מהותיות וחשובות והן נבעו מהשפעות הסביבה העותמאנית על תרבותם ועל אורחות חייהם של המגורשים.

התכשיטים והבגדים היו כאופנת עשירי הארץ המוסלמים, והנשים מהיהודיות חיקו באופנתן את הנשים המוסלמיות. השירה הושפעה מן השירה הערבית והטורקית, והמנגינות והלחנים – מן הלחנים הספרדיים ומן המנגינות הטורקיות. הטעם של יוצאי ספרד בכל תחום של תחומי החיים הושפעה מסביבתם הטורקית. וזה לשונה של שאלה שהופנתה לחכם שלוניקאי :

שמעון שרוצה לשנות מנהג ביתו, שהיה לו עש עכשיו ממיטתו ככילה וסדיניו תלויות לפניה כמנהג – ועכשיו רוצה לבנות במקומה אצטבא הנקראת סופה ולהציע עליה מיטתו כמנהג תוגרמה בלא כילה וסדינין תלויות, אלא בכל יום מגביהין וכופלין הכרים והכסתות באלמאריז הבנוי בסוף הסופה הנזכרת, כמנהג התוגרמים ואשתו מעכבת. ועל זה רבו הקטטות ביניהם.

אותו פלוני טוען " שגם מנהג העיר, שהרי כמה אנשים מבני העיר נוהגים כן ". גם החכם המשיב על שאלה זו לא היה שבע רצון מן הנוהג החדש וראה בו פגם בצניעות. אולם כוחה של האופנה גבר על ההסתייגויות ממנה.

המקורות שלפנינו, מן המאות 16 – 18 מתארים בפירוט את פועלם של יהודים המשמשים כרקדנים, לוליינים, מפעילי זיקוקי דינור, קבלני שמחות, מרפאים עממיים, נשים המטפלות בחולים בשעת מגיפה ועוד – כל אלה במסגרותיה של החברה המוסלמית או הנוצרית באימפריה העותמאנית.

השכבות העממיות בחברה היהודית משתתפות בעליות לרגל של המוסלמים למקומות מרפא ולשאר מקומות הנושאים עימם " סגולה " זו או אחרת. הן חיות את חיי היום יום בשיתוף קרוב עם החברה הסובבת, משתתפות בחגיגות הבייראם ובשאר אירוע שמחה עם יתר האוכלוסיות. ויש נשים העוסקות בכישוף ובריפוי של לא יהודים הנזקקים להן.

נמצא, שעם חלוף השנים נתנו הסביבה וערכיה את אותותיהם בצאצאי המגורשים, ומה שהיה יפה ונאות בעבר שוב לא היה לטעמו של האדם בהווה. כך היה בתחום המנהגים, והתפיסות והערכים השונים, וכך אף בטעם הספרותי והמוסיקלי.

בצד השמירה הקפדנית של המורשת של העבר, חדרו רוחות חדשות. השתנה הלבוש, השתנתה התרבות החומרים ולעתים התחלפה גם שפת הדיבור. שהרי בלא ידיעת התורכית לא הייתה דרך לניהול משא ומתן ולקיום כלכלי סביר.

המורשת והתרבות הספרדית הוסיפו להתקיים וגם ההזדהות עימן הייתה גדולה, אולם הן התעמעמו משהו והתגוונו. גם חברת מהגרים יהודית, שהייתה בעלת תודעה עצמית מפותחת ביותר, אשר שוֹרשה מקרקע צמיחתה ונשתרשה במהירות מפליאה בקרקע החדשה, לא הייתה פטורה מכגון אלה, בפרט בשכבותיה הנמוכות אך הרחבות.

בהכללה ניתן לומר, שבני השכבות הכלכליות הגבוהות ביותר מזה, והנמוכות ביותר מזה, הם אלה שנתערו ביות בחברה העותמאנית ובאורחותיה התערות זאת אף הביאה לעתים להמרת הדת לאיסלאם, בעיקר בשכבות הנמוכות של החברה היהודית.

הרב יעקב משה טולידאנו

קטעים מפסק הדין השני

נשאלתי על שטר אחד שעשו דון יעקב ן' עמרם ור׳ יוסף פוליקאר־ ודון משה אלברהניץ ודון יוסף די לוריאה, לפרוע חיוג האוקיות של כםף גולגולתא שאנו חייבים לאדונינו המלך יר״ה והאמינו לזקן בכל מה שיאמר (זקן הוא השיך) שיש לו לגבות מהם ושלא יהיו הם נאמנים ר״ל אלו הארבעה הנזכרים לומר כבר פרענו מה שהיה לנו לפרוע והשלמנו מה שהיה, לנו להשלים וזה השטר חייבו עצמם אלו הארבעה בשבועה ובקנין. העדים החתומים רבי משה באלאנסי ור׳ שמואל בן ראש ור׳ משה אלחלואה, ור׳ כלף.

טופס השטר שחתמו הזקנים ונכבדי הארץ וז״ל: הסכמנו אנו ב״ד פאס עם הזקנים הנשיאים הרמים שלנו ועם ראשי הקהל הקדוש והטהור יצ״ו קהל פאם כל החתומים למטה שכל זמן שיקיימו כל האנשים הכתובים למעלה כל מה שקבלו עליהם בענין מס אדוננו המלך יעזרהו האל, לפרוע. אותו מידי חדש בחדשו ברצון הזקנים יצ״ו מהיום ועד עשר שנים רצופים כמו שכתוב למעלה, אנחנו נקיים הסכמתנו שהסכמנו עמהם שלא יהיה עליהם שום יהודי מגרושי קשטיליא ומכל ארץ אדום לא זקן ולא נשים ולא שום צד מינוי כלל בשום צד אלא שינהגו ביניהם כמו שנוהגים היום,. ועל כל זה אנו מקבלים עלינו ועל בנינו בשבועה חמורה בשי׳״ ובתקיעות כף לדעת המקום ב׳׳ה ולדעת חצמי קהלות קשטילייא ולדעת חכמי פאס לשמור ולעשות ולקיים כל מה שהסכמנו וכתבנו כל הזמן הנזכר כפי הנזכר. ולראיה ולזכות לקהלות המגורשים מקשטילייא כתבנו וחתמנו פה. ומה שכתבנו שהכל יהיה לדעת חכמי קשטילייא ולדעת חכמי פאס הם המה החכמים החתומים למעלה. והיה זה ביום שני עשרה ימים לחדש ניסך שנת נז״ר הקדש לפרט היצירה בפאס. והכל שריר וקיים. החתומים הזקנים יצ״ו ונכבדי הקהל פאס והחכם ר׳ כלף ע״כ.

ועתה יש להשיב על זה השטר שתשש כחו. וקודם שאשיב יש לשאול מי הרשה לאלו החכמים החתומים שהם הנזכרים. העדים על השטר שחייבו עצמם אלו הארבעה נכבדים הכתובים למעלה לעשות שטר חיוב על הקהל בלא הרשאת הקהל כי היה להם לשאול מהקהל שטר הרשאה על זאת ההסכמה, אפילו שהיה טוב על הקהל כל שכן  " שזאת ההסכמה היא חובת הקהל להסיר מנהיג ולשים שלישים בלא הרשאת הקהל גדולים וקטנים על פי ההכרזה שירשו אותם על כך. ועוד׳ הם עדי השטר ואין עד נעשה דיין. ועוד״ שנאמר להם לתקוני ־ שדרתיך ולא לעוותי למנות שלישים שיכים שהיו עכשיו לעשות כל אחד הטוב בעיניו, ועוד הם נוגעים בדבר כי ברור הוא לעיצי הכל שהם התחילו -לסתור זאת ההסכמה שכתוב בה שום צד מינוי כלל והם בקשו לעצמם מינוי – שיהיו חכמי הקהלות ולא שום חכם אחר על כרחם של הקהלות ובאלמות :הנהיגו זה קצת ימים עד שהדבר נתבטל שקמו כל הקהלות כנגדם על כרחם ;:והתירו כל מה שקשרו והחרימו׳ שיהיו הם לבדם חרם הפך החרמות הראשונות והכשילו לרבים בחרם באונס ובאלמות.

 ועוד מי הרשה לאלו הארבעה נכבדים לחייב הקהלות להסיר מהם שיך אחר כדי שיקבלו הם מינוי ושררה מכל אחד מן המינויים. ועוד שאלו החכמים העדים אין עדותם עדות לפי דין תורה לפי שיש להם הנאה בעדות זו. האחד השררה שלקחו לעצמם. והשנית לפי שקצת מהם מקבלים מתנות בכל יום שהיו נותנים להם אלו ההולכים בעסק זה כדי להחזיק להם השררה שלקחו לעצמם הם וזה ידוע ומבואר לכל הוא. וג״כ החכמים הללו אינם יכולים להיות דיינים בדין זה מטעם שכתבתי שהם נוגעים בדבר מצד ההנאה והשררה וזה מבואר לכל. ועוד בשטר נתנו האמנה לנגיד עפ״י דבורו כשני עדים -בכל מה שיאמר שלא השלימו עמו כפי רצונו וסרו מעצמם כל האמנה ותלו אותה בנגיד יצ״ו וכל תנאי שבממון תנאו קיים ואם יאמר הנגיד -שלא השלימו לפי רצונו על פיו אנו חיין ולא נשאר להם שום חוזק בזת :השטר. זעוד שאחר כל זה הלכו לחצר המלך אדוננו יר"ה ועברו על רצון הזקן ואחד מבני השבועה שעבר השני פטור וזה מבואר. ועוד שהקיום וההסכמה שהסכימו הזקנים לא היה על דעת רבים מפורשים בשם כדין ווכהלכה שצריך לפרש אותם בשם. וא״ת שהוא לדעת אלו החכמים הרי השטר זה בטל מכמה פנים. האחד שלא פירשו שמותם. והב׳ שלקחו השררה לעצמם ונוגעים וג״כ עדים מחמת ההנאה ומחמת השנאה. וזה מבואר. ועוד ״שבשטר אומר כרצון הזקנים ואיה חתימת ידיהם של זקנים שהם השלימו רצונם … ועוד שכתוב בשטר אלא שינהגו ביניהם כמו שנוהגים היום. .זזה הם בטלו אותו תחלה שלא נהגו כמו שהיו נהגים קודם לכן אלא שהיו נוהגים שררה על הציבור על כרחם ומטילים אימה עליהם שלא לש״ש.

והקהלות לא הרשו אותם להסכים עם הזקנים זאת ההסכמה להסיר שיך אחד ולמנות עליהם שיכים שלשים. ואיה שטר השליחות שהראו לנגיד שהרשו אותם הקהלות כלם, וידוע ומבואר לכל הוא שמי שהיה מערער״ בדבר ולא .היה חותם עמהם היו מנדין אותו. ועוד בשטר כתב לדעת. חכמי קשטילייא ולדעת החכמים החתומים למעלה ולא פירש שום אחד מהם וזה בטל שהיה לו לפרש 'שמותם כל אחד ואחד בשמו כדין וכהלכה, שיש בידו לומר לא אמרתי על אלו אלא על אחרים שהיו כתובים בשטר אחר שהיה למעלה מזה השטר לפי שאלו החכמים שהם העדים אינם חתומים, בזה השטר של הסכמה הזקנים אלא בשטר חיוב הארבעה על האוקיות של המס. ועוד שכתוב בו לדעת חכמי קשטילייא על מי נאמר על אותם שחזרו^: לדת הגוים אין דעתם כלום. ואם נאמר על החכמים היושבים פה הלא הם מסכימים כלם בהתרה והם רובם כי רבו ככלו ואלו השלשה על כרחם, צריכים לילך אחר הרוב לפי ד״ת. ועוד כי החכם ר׳ כלף חתם עמהם ואינו מכווין עדותו עמהם א״כ אין בכאן עדות אחת ונשאר שטרם כחרס הנשבר … ועוד שאין הדברים הכתובים בשטר אמתיים שכתוב בו עלינו ועל בגינו וזה הקיום הוא בטעות שאינו כתוב בלשון ערב כדי שיבינוהו כלם. ועוד, כי הוא כתוב בכתיבה תלויה שאינם מורגלים בה ובודאי שהם לא קראו השטר עד שישגיחו בכל פרטיו …

כתיבה תלוייה – כתיבה ספרדית נקראת מועלק בערבית. תלוייה.

ועוד למה כתבו חכמי פאס הם המה החכמים החתומים אם היתה כוונתם על עצמם היה להם לומר לדעת החכמים החתומים ולמה כתבו חכמי פאס אלא לאחד משני הדברים! הא׳ שלא יקראו חכמים אלא הם לבדם והוא אשר דברתי שאינם הולכים אלא אחר השררה והם נוגעים בעדות או שתאמר חכמי פאס מעורבים עמהם וא״כ חכמי,פאם כלם מוסכמים בהתרה והם צריכים להיות נגררים אחריהם לפי דין תורה. ועוד שכבר התירו…

ועוד אם הם אומרים שעשו זה בשביל שליחות הקהילות כבר שאלו כל הקהלות כלם התרה ברצון נפשם ואין כח השליח לעשות שום דבר שלא ברצון המשלח וזה מבואר…

ועוד אלו החכמים בררו דיינים לראות בזאת ההתרה והם החכמים השלימים שהובררו לדין זה וכבר פסקו הדין, שההתרה היא הגונה כדת וכהלכה ואין להם עוד על זה שום דבר אלא דברי קנטוריא. ועוד׳ שאפי׳ שיאמרר שהסכמת הזקנים והנכבדים היתה לדעת אלו החכמים החתומים יש להשיב שזהו שבועת טעות שהם חשבו שדעתם נכונה ללכת בדרכי יושר לרדוף שלום ולא שילכו הם עצמם אחר השררה ועכשיו שנתגלה הדבר שכוונתם אינה אלא לרעות את עצמם ולא את הצאן, א״כ כל מה שהסכימו הזקנים היה בטעות וכבר התירו ויש מצווה בהתרה מלבד כל האמור למעלה כ״ש וכ״ש שהם לא קראו השטר לפני הזקנים והנכבדים והראיה החכם ר׳ כלף שהוא אדם כשר ומעיד ע״ז שהכל בנו על שוא ושקר. ועוד לאמת כל מה שאמרתי כי כל קהלות הקדש הם שקטים ובשלום ואינם הולכים בזה העסק אלא הם לבדם. וראיה לזה כי הם מניעים כל זה ומפתים לכל לילך אחרי עצתם והנלוים אליהם הרוצים להיות שיכים. תמצאו הסכמה אחת הכתובה . בספר ר׳ משה באלנסי הסופר שנעשה בארבעה עשר יום לחדש סיון שנת יבז״ר שנתקבצו בו אלו החכמים רבי משה באלנסי ור׳ שמואל בן ראש ור' מאיר כהן ור׳ משה אלחלואה בביתו של ר׳ משה אלחלואה ונתקבצו שם פורעי המס של אלקצר ואז דרשו להם ופיתו לאנשי אלקצר, שלא יהיה עליהם הנכבד דון יצחק בן צרויה שיך וזה כלו מבואר וידוע לכל. ועוד הדברים מראים שזאת ההסכמה לא נקראת לפני הזקנים והנכבדים שבתחלת השטר כתוב מכאן עד עשר שנים רצופים ואח״כ כתוב אנחנו מקבלים עלינו ועל בנינו ובודאי הדברים מראים שהם לא קבלו אלא שזה בנוי על שקר. ועוד כי הזקנים והנכבדים אין יכולת בידם לתקן, שאנו תחת ממשלת אדוננו המלך יר״ה ואם יאמר לנגיד הזקן י״א שימנה שיך על הקסטלייאנוש ׳שיבין טענותיהם מה נעשה לחרם אלא שצריך שתאמר שאין … ובנדון זה אין הכל בידי הזקנים והנכבדים מאחר שהם תחת ממשלת המלך וא״כ ״מצוה גדולה היא להתיר אלו המכשולות … אפילו על שלום יחיד כ״ש שלום הנגיד אדוננו עמי שאול בן שם טוב י״א עם כל הקהלות שחפצו חפצי שמים לתועלתנו ורוב שלום ושלום רב.

כך נראה לי הצעיר החותם משה דאנון.

המר ונאנח יצחק אמאריליו.

בג׳רבה השמחה בהולדת בן היתה גדולה: ר׳ כלפון משה הכהן כתב כי ״השמיעו צלצלי שמע שהיו רגילים לעשות רק כשנולד בן״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ט, אהע״ז, סי׳ נה).

מי שגומל חסד זוכה ללידת זכר: ר׳ כלפון הנ״ל הביא מעשה בגאון ׳החפץ חיים׳, על אדם שבניו מתו כולם, ובא לפני הגאון וביקש סגולה, והוא השיב: ״איני יודע סגולות, אך תעשה גמילות חסדים ויתן לך בנים, הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים״. אף שעצה זו נאמרה בשם ר׳ ישראל מאיר הכהן, היא תואמת את השקפתם של חכמי המגרב (׳מעשה הצדקה׳, ח״א, דף ח).

בפזמון לברכת המזון בחתונה, לפי מנהגי ג׳רבה, נאמר בין השאר: החתן אשר קבע סעודתו לשובע. זכה לברכות שבע.

יזכה לבנים תשע. (אברהם ביתאן (עורך), ׳קול יעקב׳, חלק ראשון, דף ח ע״א).

בחיבורו של ר׳ עתוג׳י כהן מעתוק בעברית ובערבית יהודית, הוא כותב בעקבות המדרש על הפסוק ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ (ויקרא יב, ב): ״אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מוהלו לשמונה״(׳יקר הערך׳, מערכת ז, דף כד ע״ב).

גם הוצאה לאור של ספר מזכה בבנים. בספרו של ר׳ יעקב הכהן מג׳רבה, ׳גן יעקב׳, ג׳רבה תער״ב, נכתב:

״המוציא ספר לאור הדפוס זוכה לבנים, שכן אירע מעשה באיש אחד שהיה חשוך בנים ועל ידי שהוציא לאור הדפוס ספר של רב אחד, זכה לבנים״ (שם, אות ו).

מי שמקיים מצוות הכנסת אורחים והלומד תורה בלילה זוכה ללידת בנים (יצחק בוכובזה, ׳לחם לפי הטף׳, סא, קו־קז).

השאיפה לבן התבטאה גם בכך שאדם בעודו פנוי נדר שאם יוולד לו בן יהיה קודש לתורה כל ימיו. וכשגדל הנער והגיע לגיל עשרים, לא הסכים להקדיש את חייו לתורה, ורצה לעסוק במסחר או במלאכה. השאלה שעלתה היא האם חל עליו הנדר של אביו או של אמו. בנושא זה דן ר׳ כלפון משה הכהן והשיב, שאם נהג כך כמה שנים ושינה דעתו, יתירו לו נדרו שלושה אנשים כשאר נדרים. החכם הסתמך על ר׳ יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מט (׳שואל ונשאל׳, ח״ו, יור״ד, סי׳ קעד).

אחת הדוגמאות לשאיפת האם ללדת בן היא זו: להורים של ר׳ יהונתן יעקב הכהן בן שלום ג׳אתו נולדו רק בנות, ואמו צמה ארבעים יום רצופים כדי לזכות בבן. ואמנם נענתה ונולד רבנו יהונתן הנ״ל מחבר ׳זרע השלום׳, תרפ״ח (בנימין רפאל כהן, ספר מלכי תרשיש, עמי שלב).

החיד״א חיבר תפילה ליולדת המתחילה במילים ״ותפקוד בזרע של קיימא זרע קודש לכל חשוכי בנים״, זו צוטטה על ידי חכם מג׳רבה (משה הכהן, ׳בני משהי, דף ח, ע״ב).

על מי שהלך לעולמו בלי להניח בנים, נכתב בהקדמה לחיבורו של ר׳ יצחק חדאד מג׳רבה, ׳זרע יצחק׳, ליוורנו תקנ״ג: ״המחבר נפטר בן לח שנים בלי בנים בעונות הרבים כי אם בנות״.

בתוניסיה ובג׳רבה היו נוהגות נשים עקרות, או כאלה שציפו להולדת בן, לעמוד ליד כסאו של אליהו הנביא בעת ברית המילה של ילד כלשהו, בתקווה שתזכינה לבן (י. לבן, תשנ״ז, עמי 55).

בתוניס. אם נודע שנולד בן, היו באים לבית המשפחה ילדים ומבוגרים כדי לשמח את ההורים בזמירות, ואלה היו מגישים מיני מתיקה. הלילה השלישי מכונה ״ליל הזוהר״, אז הובא לבית היולדת כסא של אליהו. נשים התקרבו לכסא והביעו את משאלותיהן בעיקר להולדת בן(מ. דואק, תשל״ט, עמי 30). בפיוט ליולדת שהיו שרים בערבית יהודית בתוניס: אילו תאמרי לי בן אתן לך עגיל מאוזני

(עגיל שאמור לשמור על התינוק מפני מלאך המוות: י. טובי, תש״ס, עט׳ 82). באלג׳ידיה עלתה השאלה מה דינו של אדם ״שאמר הבן הראשון שיתן לי ה׳ אני נותנו קודש לה׳ שישב כל ימיו בבית המדרש על התורה ועל העבודה, ולא יצא לעולם לחולין למלאכה או לסחורה״. כשנשא אשה נולדה לו בת ואחר כך בן. כיוון שהבן לא נולד לו בכור, אולי הנדר אינו תקף. החכם במחצית הראשונה של המאה ה־19 ענה שבמקרה זה אין הנדר תקף (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה׳, סי׳ סב, דף יח ע״ב).

בברכת חכם לתלמידו. במכתבו של ר׳ דוד סקלי לתלמידו וחתנו הוא כתב: ״ויפקדהו בבנים זכרים זרע של קיימא״ (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, ירושלים תרצ״ו).

בטריפולי אמנם מזמרים על הבת, אבל הבן עדיף. ר׳ אברהם אדאדי שכתב על מנהגי טריפולי, ציין כי כשנולדת בת ״מזמרים גם על אבי הבת כשקורין אותו לספר תורה, אבל ודאי אם יש עמו בבית הכנסת גם אבי הבן – אבי הבן קודם זכר בא לעולם ברכה באה לעולם, ואין כבודו של הקב״ה עולה אלא מן הזכרים״(׳יוסף לאמרי, מצורף ל׳ויקרא אברהם/ דף קטו ע״א). כשנולד בן, ביחוד בכור, היו חוגגים (ל״י הגיג׳, תש״ס, עמי 323-322). לדברי חוקרת יהודי לוב, סיבת השמחה בהולדת בן ולא בת, כי זו נחשבה כמעמסה על האב, משום שרק לעתים רחוקות נשלחה הבת לעבודה מחוץ לבית (22 .Simon, 1992, p).

בלוב היו שרים שיר בן שבעה בתים שכותרתו ״ריב בין יולדת בן ויולדת בת״. בשלושת הבתים האחרונים משתבחת האם בלידת בת: כשהוגד לי נקבה היא קראתי: שבח לאל הבורא אקשטנה בחרוזי פנינים

ביתי יהיה מעון לתלמיד חכם… (סלושץ, ח״ב, תש״ג, עמי 95-94).

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

ורק כאשר לא נוכל לעמוד על דעת מר"ן. אז נעמוד על רוב הפוסקים.

כל זה כתבתי להעיר לעצמי ולזולתי. כי קשה לאדם להתגבר נגד נטיית החומריות. וצריך גבורה ותפלה לה׳ שיעזרנו לעמוד על האמת, ולחפש אותו בחורין ובסדקין איפה שהוא נמצא.

ואחר כל זה אני מוסיף, ובזה אני מסיים. לפי הניסיון ולפי מה שראו עיני, שלזכות לעיון האמיתי. חד וקולע אל האמת הברור. זה דבר יקר מאד, ראיתי בני עליה והם מועטים. ומי שחננו ה׳ בזה. זהו זכות גדולה ומתנה טובה מן השמים מעת הלידה נתברך בזה שיהיה מוחו זך ונקי וקולע אל השערה ומכוין אל האמת מתחילת העיון. ובפרט אם הוא רב וראש ישיבה מלמד לתלמידים וזכה לזה, הרי זו ברכה גדולה מה״ש ומזל גדול לתלמידיו שנפל גורלם ברב ומורה כזה זך השכל. שילמדו ממנו להשיגה אמת הברור מפעם א׳. ולהרחיק כל סברא זרה. וזה ראיתי בחוש ברבינו הגדול

מו״ר הרב פחד יצחק סבג זלה׳יה,

שמעולם לא לקח ספר גמרא בידו, כי היו עיניו טרוטות, ורק היינו מסדרים לפניו גמי ותוס׳ ומהרש״א. וכל דבר קשה. אותו ימסה כל אחר יד. ובפירושו לא מניח מקום לשום קושיא או דוחק לחול. ואם איזה פעם ביובל, היה איזה דיבור תוס׳ קשה ההיתוך, אזי אחרי שחזרנו על הלשון ב׳ וג׳ פעמים, אז לוקח הספר מידינו ומעבירו על עיניו ממש פעם ושתים, ותיכף כרגע כבר הבין ומחזיר לנו הספר, ואומר שכדי להבין זה, מוכרח לו׳ שבמסכת פ׳ שציינו התום׳ ודאי כתוב כך וכך. ובזה יבא הכל על נכון. ואחר הלימוד הולכים ומחפשים בש״ס ומוצאים כדבריו.

אני זוכר פעם אחת. היינו עוסקים בענין קשה בגמ׳ ותוס׳. ובתוך הענין בא אחד וקרא למו״ר ז״ל לדבר עמו בפתח ביהמ״ד. ובנתים המשכנו בענין ולא הבננו שום דבר, כאלו הכל מכוסה בעבים. בנתים עלה רב א׳ ואב״ד מפורסם ונכנס עמנו בדברים. וגם הוא עמד בקושי, שוב חזר הרב ונכנס לבהמ״ד. וחזרנו עליו הדברים, ורק במרוצת דבריו שאמר נתבטלו כל הקושיות והדוחקים ונתיישרו ההדרים והכל עבר בקלות. לא קושיא ולא תירוץ. וזהו מתת ה׳ בתולדה שזכה רבינו זלה״ה שנטע בו השי״ת זכות המוח וקולט האמת. ומגלה רק האמת.

שוב אחר זמן מצאתי שכן כתב הגאון המלאך ר״ב זצ״ל בס׳ משמחי לב במשלי ג׳ בפסוק

אשרי אדם מצא חכמה, אמר כי העיון והחורפא ( חריפות ) מן השמים הוא.

וכמ״ש בדרוש אכן רוח היא באנוש. וע״ז אמר מצא חכמה כי היא מצד התולדה ואינה תלויה בהשתדלות עכ״ל. וששתי. כל זה כתבתי מתוך הדוחק, להפקת רצון כת״ר שליט״א.

אני תפלה לאל נורא עלילה, לפקוח עינינו העורות. להיות קולעים אל האמת מתחילת העיון, ולא נצטרך לבנין וסתירה ושיפוץ וביטול זמן היקר. ותהיה ברכה רבה בלימודינו. ולא ניגע לריק ולא נלד לבהלת.

וירחיק ממנו אהבת הניצוח שאין יוצא ממנה שום תועלת. אלא יהיה כל לימודינו לש״ש ולגלות האמת לאמיתו. ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתו אשר הם חיינו ואורך ימינו. ויצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות.

אסיפא דמילתא. אני מברך את הרה״ג, דגול וחרוץ, הרב הנאמן שליט״א. ואומר לו, נאמן הוא בעל מלאכתך, לשלם לך שכר פעולתך ועבודתך הנמרצת בכל החוגים של הרבצת תורה. ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח בגו״ר אמן. כה דברי הצעיר החותם בברכה רבה. פה עיה״ק ירושלים ת״ו. בחדש כסלו תשמ״ח לפ״ק.

רבי אבא מרי בן אליגדור

 חי בסביבות תחילת האלף השישי בעיר שלון. אלו הה חיבוריו:

א]. ביאורי קצת מסכתות על הש״ס.

ב]. פירוש וביאור על התורה.

 ג]. ביאור על ספר איוב בדרך פילוסופיה בכ״י.

 ד]. פירוש על פרקי דרבי אליעזר.

רבי אבא מרי ב״ר נחמן הכספי

מחכמי ספרד בדורו של רבי יצחק קנפנטון – ״הגאון מקשטיליה״. מתלמידי הריב״ש והרשב׳׳ץ.

רבי אבא מרי בר יוסף

מחכמי ספרד. סמוך לפני הרשב״א. חיבר פירוש להלכות הרי״ף. הרשב״א מביאו בחידושיו, למסכת שבת דף קכ״ח.

רני אבא מרי חלפן

לאחר גירוש ספיד, בשנת תרנ״ב [1492], נדד לאיטליה. אבי משפחת חלפן באיטליה.

תור הזהב והשמד, עמוד 323

 רבי אבא שאול חדאד

 היה רב בעי״ת בן גרדאן וחיבר ספר ״ויגד שאול״ על התנ״ך. נפטר בשנת הת׳׳ש.

רבי אבדולה נסימי

נולד בשנת תרמ״ג [1883] בעיר מרב שבפרס – למד ולימד תורה ותלמוד, וטיפל בעיניני הקהילה.

למד במשהד אצל רבי יוסף בשאל, סייע רבות לפליטי יהודי הרט ומבוכרה שהשתקעו במשהד.

נפטר בשנת תשי״ט [1959] בטהרן.

רבי אבו אלידד חסדאי

מגדולי ספרד בעיר אליסאנא, מפייטני הדור בשנות ת״ש – תש״ן, וחיבר ספר גם בחכמת הדקדוק, שהובא בספרו של רבי יונה בן ג׳אנח, וכן הובא בספרו של רבי משה בן עזרא ז״ל, וכותב עליו דהוא היה הראש בין משוררי עירו, וכו׳ עיי״ש, וי״א דהוא בנו של רב יוסף בן חסדאי ז״ל.

אוצר הנחלים, אלופי יעקב, כערכו

רבי אבו יוסף בר יוסף

מחכמי צפון אפריקה בדורו של הרמב״ם. בהיות הרמב״ם בצפון אפריקה עמד עמו בקשרים.

רבי אבו סעד

הוא נקרא אבו סעיד הרופא, ממנו נשאר ספר שחיבר בחכמת הרפואה בלשון פרסי, והוא באוצה״ס.

אוצר הנחלים, אלופי יעקב, כערכו

רבי אבון בר אברהם

מחכמי ספרד בדור התשיעי, היה מחברי בית דינו של רבן של ישראל רבינו הרשב״א.

רבי אבון ממיורקה

 מחכמי ספרד בדור החמישי. מתלמידי הרי״ף. מובא בספרו של רבי אברהם אב״ד.

רבי אבטליון ב״ר מרדכי

נולד בקושטא בשנת ש״ל [1570] ונחשב מגדול חכמיה ומשורריה. לימים עלה לצפת בה חבר לרבי ישראל נג׳ארה זלה״ה וינק ממנו את חוקי השירה. משיריו נתפרסמו בספר ״נעים זמירות״ שלוניקי תדפ״ט ובעוד מקומות. ספרו ״חדשים לבקרים״ שירים, נדפסו בספר ״אהל דוד לששון״ ח״ב עמודים 828-817.

רבי אבטליון גויוזו

מחכמי עיר הקודש צפת ת״ו חיבר ספר מדיני שחיטה ובדיקת הריאה מסודר בסדר נכון ובהיותו בעיר בגדאד יע״א שד״ר מעיר הקודש הנזכר נתן לו הרב מארי דאתרא דבגדאד יע״א הסכמה על הספר הנזכר. חתומה ניתנה בשנת תע״ט לפ״ק. הגיע לידי הספר הנזכר כת״י.

המעלות לשלמה, אוצר הגדולים אלופי יעקב כערכו

רבי אבטליון לאפרונטי

מרבני איטליה. מתלמידיו של הגאון רבי שלמה לאמפרונטי זצ״ל.

רבי אבטליון ממודינה

נולד בשנת רצ״ט [1539]. היה מגדולי חכמי איטליה בתורה ובחכמה, רובי תורתו השתלבו בספר תלמידו במאור עינים. פעל לביטול גזירת האפיפיור לשריפת התלמוד, נפטר בפיררה בשנת שע״א. חתנו הוא הרב רבי יהודה סלטרו בפאנו.

אוצר הרמים, עמוד 1

רבי אביגדור ב״ר אליהו בילגוריא

מחכמי ספרד בפולין. בן זמנו של רבי חיים אבולעפיה. חיבר פירוש על הספר ״פרקי אליהו״ מאת אליהו בחור ושמו "סוגה בשושנים״. פיוטים וזמירות לשבת שחיבר יצאו לאור בלבוב, בשנת תקמ״ג [1783].

רבי אביגדור עזריאל

מגדולי חכמי ירושלם בסוף המאה ה-י״ח. היה רב חסיד ומקובל, תלמידו וחברו של רבינו הרש״ש זיע״א. למד בישיבת ״חסד לאברהם״ וגם חתם על כמה איגרות שליחות ותקנות ירושלם מן השנים התקמ״ב [1782], התקמ״ג [1783] ועוד. נמנה עם הנהגת הקהילה. רבי אביגדור חיבר את ספר ״זמרת הארץ״ העוסק בענין כוונת התפילות על פי הסוד, ספר ״כסף הכפורים״ הכולל תפילות למקרה של דבר ומגיפה ב״מ, ספר זה נכלל בספר הקודם. חיבר גם ספר שאלות ותשובות גדול שנשאר בכתב יד. מפסקיו הובאו בשו״ת "שמחת יום טוב״ אלגאזי סימנים ב, ט, כז. נלב״ע ירושלם ביום ג׳ טבת ה׳תקנ״ח [1798].

רבי אביעד שר שלום באזילה

רבי אביעד שר שלום ב״ר מנחם שמשון באזילה ממנטובה היה מן החכמים שדבריהם היו נשמעים בדורם. רב ומרביץ תורה בישיבה, פוסק ודרשן, משורר ופייטן, פילוסוף ומקובל. ידיו רב לו בלשונות ובחכמות, וכמעט אין תחום מן המדעים שבני דורו ענו בהם שהיה רחוק מידיעתו: גיאוגרפיה ותכונה, מתימאטיקה והנדסה. יודע היה גם בספרות הלאטינית והאיטלקית. שמו נודע גם בין המלומדים הנוצרים, והוא היה מתרועע עמם ומתווכח עמם. נטל חלק בפולמוסים שהתעוררו באיטליה ומשיצאה קטיגוריה על רמח״ל ניצב לימינו.

בימי בחרותו עסק בעיקר במדעים ורק אחר-כך החל לשקוד על לימוד התורה. לא נטש את החכמות אבל עשאן סולתה לעקבה של תורת ישראל ובייחוד לקבלה ובא מתוכם לסותרם. לדעתו כל המדעים, וראש לכל הפילוסופיה, אין יסודם אמת, עמידתם רפויה ואין לך דור שאינו דוחה אמיתות וסברות שלבני הדור שקדם לו. רק תורת ישראל, דברי חז״ל והקבלה, הם בלבד טבועים בחותם האמת ועמידתם יציבה וקבועה וכל החכמות כלולות בהם. ואזהרה השמיע למי דורו לבל יעסקו בפילוסופיה ובמדעים לשמם, אף לא ילמדו חכמת הרפואה מפי כופרים. שעשוים הם לערער את אמונתם.

נולד בשנת ת״מ [1680] בערך. תורה וקבלה למד מפי גדולי החכמים באיטליה, וכך כתב בראש ההקדמה לספרו אמונת חכמים: ״כל ימי גדלתי בין החכמים, ה״ה כבוד מע׳ אבא מארי זצ״ל, וכמהר״ר יהודה בריאל, הוא היה רבי מובהק, וכמהר״ר בנימין הכהן״. בשנת תפ״א הוסמך בתואר חכם על-ידי רבי יהודה בריאל ובשנת תפ״ס לרב מורה הוראה. ומאז היו רבי דוד פינצי, חותנו של רמח״ל, הוא ורבי יודא מינדולה ראשי המדברים במנטובה.

 אהבת השיר וחכמת השיר באה לו מרבו הרמ״ז והוא שפירש את שירו הנודע ״תפתה ערוך״ והדפיסו בויניציאה תע״ה בעילום שמו, ולא היה הדבר נודע לולי רבי יעקב דניאל אולמו, שביקש רשותו להדפיסו שנית בתוספת פירושו שלו ״עדן ערוך״ [ויניציאה תק״ג]. החליף תשובות ואיגרות עם חכמי דורו. מקצתן נדפסו בספריהם ורובן נותרו בכתבי-יד" או שאבדו. מחיבוריו.

בחכמת התכונה והתשבורת ידוע ספרו ״נייר הימים״ שעניינו הלוח. וכמה כתבי-יד נשתמרו ממנו, כגון כ״י קמברידג׳ 543 ״ביאור לימוד מ״ז ממאמר בראשון לאיאוקלידי״ שחיברו לבקשת רבי אברהם סגרי מקאסאלי [נ״י גינצבווג 215 ועוד]. כתב עוד חיבורים במדעי הטבע ופולמוס עם הנוצרים, וחיבר פירוש על תהלים ואולי גם על כל המקרא. הוא •היה הראשון שהדפיס לוח יומי וטופס יחיד מן הלוח לשנת תפ״ח היה באוסף פרידלנדר בלינגוד. נודע דל שם ספרו ״אמונת חכמים״ שבו נתווכח עם הפילוסופים -.מתנגדים לקבלה ומלגלגים עליה ועל דברי חז״ל. בספרו לא חסך ד:;י ביקורתו מגדולי הפילוסופים היהודיים שמימי הביניים וחיצי עמו שלח בפירושיו של רבי אברהם אבן עזרא. ספר זה הוא מספרי ־־ויכוחים המעניינים שמהשתלשלות נוסחאותיו ומענייניו עולה לצטייר קלסתר פניה הרוחניים של יהדות איסליה בדורו. בשל דברי הפולמוס הקשים שלו על הראב״ע פנה אליו רבי גד די לאקוילא מליוורנו לבל ידפיס את ספרו. מן הקינה הרביעית שומע אתה שספרו עורר פולמוס גדול ומתנגדיו השביעוהו מרורים.

עשר שנות חייו האחרונות עברו עליו בצער וייסורים ורובן במאסר. לפי מקור אחד נבדקה ספרייתו הגדולה על-ידי הצנזורה של הכנסייה ונמצאו בה ספרים שלא ״זוקקו״. בתעודות שבארכיון הקהילה מצוי נוסח אחר. נוהג היה רבי אביעד שר שלום לילך בכל ערב שבת לבית הסוהר לשלשל מעות בקופת הצדקה שלאסירים העניים. ביום שישי 29 במאי 1733 ראהו פרחח נוצרי וצייר צלב על אחוריו. אספסוף נתלקט סביבו ושם אותו ללעג. רבי אביעד השיב שאין לצחוק על המקום המיוחד של צלב. הדבר נודע לשלטונות הכנסייה ומיד חבשוהו במרתף האינקוזיציה. הוא נשאר שם עד כא במארס 1734 ולא שוחרר לביתו אלא מחמת חולייו ובהתערבות השלטונות החילוניים. ב-23 ביוני 1738 גזרו עליו שלא יצא מפתח ביתו במשך שלוש שנים. יהודי מנטובה פנו לרומא וביזבזו כסף רב למענו ולבסוף ניתנה הוראה לתת לו רשות לצאת מפתח ביתו אבל לא משער הגיטו במשך שלוש שנים.

גזירת זו דיכאה את רוחו ולא יכול היה לפעול בעסקי הקהילה כדרכו. אף-על-פי-כן, אחרי פטירתו של רבי דוד פינצי בשנת תצ״ה, מילא את מקומו ועמו כיהנו רבי יודא מילדולה ורבי גור אריה פינצי. סופו שנפטר שלא בזקנה ביום א׳ של סוכות תק״ד. קהילת מנטובה שלחה הודעת אבל לקהילות איטליה על פטירתו וקהילות הרבה השיבו במכתבי צער ונחמה. בארכיון הקהילה נשתמרו מכתביהן של קהילות טורינו, פירארה, אנקונה, מודינה, ריג׳ייו, ויתנה, פיוארו, ויניציאה, פאדובה, רומא. קאסאלי, פינאלי, פירינצי, טריאסטי, סיניגאליה אליסנדריה וליוורנו". והדבר מעיד, איפוא, על מעמדו הנכבד של רבי אביעד בחיי יהדות איטליה.

מתשובותיו נדפסו בשו״ת ״שתי הלחם״ סימן ל״א, ובשו״ת ״שמש צדקה״ סימן כח, שו״ת ״דברי דוד״ סימן לא, וגם בספר ״פחד יצחק״ שרדו ממנו בכת״י חידושים בנגלה ובנסתר. נלב״ע א׳ דסוכות תק״ג [1743].

שירי קינה על רכי אכיעד שר שלום באזילה תדפיס מארשת, כרך וי, תשמ״א

משה עובדיה

לתולדות דמויות מערביות בירושלים: מטנגייר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)

מטנג'יר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)

ברצוני להקדיש את המאמר לזכרו של משה משעלי ז״ל בנו של מרדכי שלמרות מצבו הבריאותי הקשה קבלני בביתו ב-25.7.2005 לשם עריכת ראיון. משה נמנה עם בניה ולוחמיה של העיר העתיקה בירושלים בעת מלחמת השחרור.

מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות 'האצ״ל׳. הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.

בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנג׳יר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.

אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי(בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום). מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה 'חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ"י – המחבר מעיר שגם הוא לא הצליח לפענח את השם הזה –  והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.

בירושלים היו תלמודי תורה אחרים שלמדו בהם בערב ונתמכו על-ידי 'ועד יגדיל תורה', שמטרתו הייתה לייסד ולחזק את תלמודי התורה והישיבות בארץ ישראל. נשיא הוועד היה הראשל״צ, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בתמונת הילדים שבמאמר נראים ילדים מבני עדות המזרח שלמדו בכיתות שיעורי ערב לנוער בעיר העתיקה, ובהם מערבים מבני משפחת משעלי. בתמונה הופיע גם מרדכי בעצמו עם חליפה וקסקט, הוא ראה בעידוד לימוד התורה וקריאת תהילים של ילדי העיר העתיקה מצווה גדולה, מרדכי דאג למקום הלימוד ולהנאת הלימוד של הילדים נתן פרסים ודברי מתיקה.

מרדכי התחתן פעמיים. מאשתו הראשונה נולד לו בן אחד ששמו אברהם, לימים נמנה אברהם עם עורכי הדין בירושלים, עוד מתקופת המנדט. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא מרדכי לאישה את מזל, יהודייה ממוצא תורכי דוברת לדינו. מזל ילדה למרדכי עשרה ילדים. להלן לפי סדר הולדתה ילדיו שנולדו בעיר העתיקה ונאלצו להיות מביך מגורשיה בעקבות מלחמת השחרור(1948).

אליהו משעלי, נולד בירושלים ב-1921. אליהו רכש את השכלתו בישיבת 'פורת יוסף׳ ובתיכון מחוץ לעיר העתיקה. בימי המנדט עבד בבית חרושת לטבק בשכונת גבעת שאול, וב- 1942 התגייס לצבא הבריטי. מעדותו עולה שהתגייס ב-1942 והשתתף בקרבות באל-עלמיין בפיקודו של הגנרל הבריטי מונטוגומרי, משם הגיעה יחידתו לטריפולי ולאוסטריה וחזרה לישראל. הוא השתייך לכוח עזר ללוחמים. בשירותו הצבאי הגיע עם אחת מיחידות התחבורה של הצבא הבריטי עד לנורמנדי. במהלך חייו שירת אליהו במשטרת ישראל ופיקד על משטרת תל-אביב.

ויקטוריה ז״ל עקרת בית.

 שרה ז״ל עקרת בית.

משה משעלי, נולד ב-1930 בעיר העתיקה ואת חינוכו היסודי קיבל במוסדות של הספרדים שם, ובימי המנדט עסק בנגרות. ב-1946 הצטרף להגנה, וב־1948 נפצע באורח קשה מאוד בלחימה ברובע היהודי⁵. נפטר ממחלה קשה ב-13.08.2005 .

יצחק משעלי נלקח לשבי הירדני ב-1948 ושוחרר בעת חילוף השבויים. עבד בצי הישראלי ובסוכנות היהודית.

 מרים עקרת בית

שמעון משעלי, נולד בשנת 1935 בעיר העתיקה בירושלים. בנערותו הצטרף לגדוד הנוער של העיר העתיקה. כשהיה בתצפית בעמדה ברובע היהודי החליף אותו אחד הלוחמים בשם ניסים גיני להפסקה קצרה, כאשר חזר שמעון מחדר האוכל ראה שגיני נהרג מכדור במצחו. במהלך חייו שימש שמעון חבר בקואופרטיב'המקשר' ולאחר מכן באגד ירושלים, כמו כן עסק בצרכי ציבור בוועד העדה המערבית והספרדית בירושלים. היום גמלאי, מתגורר בירושלים.

 רחל עקרת בית.

חנה עקרת בית.

את דרכו של מרדכי ממשיך היום נכדו מרדכי אבועזיז המתגורר בארצות הברית. נראה כי מרדכי הטמיע בילדיו את אהבת הארץ ומידות נעלות ביניהן מידת החסד, כן הצליח להקים משפחה רחבה בירושלים אליה יהודי מרוקו ושאר יהודי התפוצות שאפו להגיע תמיד ובפיהם הייתה שגורה האמירה, 'ירושלים מא תעדש', כלומר'ירושלים לא יאונה לה כל רעי.

מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב­- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות 'האצ״ל', הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.

בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנגייר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.

אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי(בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום).

מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה ׳חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ״ל והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.

בכמה קהילות, ובמיוחד באיטליה ובצפון אפריקה, נהוג היה להזכיר בימי חג את נשמו­תיהם של שלוחי א״י שנפטרו בדרכם. באלג׳יר הזכירו בליל יום־כפור את נשמות שלוחי ירושלים ר׳ יעקב ן' נאיים שנפטר בשנת תקס״ד (1804) ור׳ יעקב פייתוסי שנפטר בשנת תקע״ב (1812).״״ באנקונא מזכירים בכל יום טוב ראשון את נשמת שליח א״י ר׳ יעקב צבע.

על שלוחים שונים מאו־ץ־ישראל נוצרו בקהילות הגולה, ביחוד באיטליה ובארצות המזרח, ספירי אגדות שבהן מסופר על כוחם לחולל נפלאות ולנבא עתידות. כך, למשל, סיפרו על רבי נסים רוזילייו שליה חברון בתורכיה בשנת תנ׳יג(1693) שנזדמן לקושטא בימי מאסרו של הגביר ר׳ אברהם שונצינו וניבא על פי פסוק שעתיד הלה לצאת לחרות ; לר׳ אברהם ישראל, שליח ירושלים באירופה בשנת תקיי׳ב (1752) ואחר־כך רב באנקונא, ייחסו נס של ברכת־גשמים וקראוהו! ראבינו דיל אקואה (הרב של המים)! נס דומה של הורדת גשמים בשנת בצורת יחסו בתוניס לר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל שליח ירושלים בשנת תרכ״ג(1863) ! במרוקו סיפרו מעשה־נסים על שליח א״י ר׳ יחייא לחלו שהביא עונש בידי שמים על בעל דין שלא ציית לפסק־דינו! על ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן, שליח חברון שנהרג במרוקו בשנת תקמ״ב (1782) מספרים נפלאות שנעשו על קברו! על הרב חיד״א, שליח חברון שהתישב באי­טליה׳ סיפרו ״שהיה לו מלאך מגיד מן השמים רזי התורה וסודותיה׳׳.״ על ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף, שליח ירושלים באיטליה, סיפרו שנתרחש לו נס בחזרו משליחותו שניצל מידי שודדי־ים יוונים שניסו לשדוד את כסף השליחות. בסיינה סיפרו אגדה מופלאה על בתו של שליח א״י שהצליחה להציל את שרידי ספר־התורה שחיללוה פורעי־פרעות בשנת תקנ״ט (1799).

לירידת כבוד השליחות ברבות הימים הביאו שתי תופעות, האחת שלא באשמת א״י, ואחת באשמת א״י גופא, השולחים והשלוחים גם יחד.  

התופעה שפגעה בכבוד שלוחי א״י שלא באשמתם הייתה העובדה של מציאת רמאים שהיו משימים עצמם שלוחי א״י — ביחוד בארצות אשכנז שבהן לא ידעו במנהגי א״י ולא

הכירו את חתימותיהם המסולסלות של חכמי הספרדים שבא״י — וכשנתגלה קלונם של הרמאים, התחילו ראשי הקהילות חושדים גם בשלוחים כשרים שלא תמיד הצליחו להוכיח את זהותם. החיד״א מספר כמה סבל בגלל זה בעברו בקהילות אשכנז בשליחותו הראשונה מחברון באמצע המאה השמונה-עשרה.» עוד בראשית המאה השש־עשרה הסתובב באי­טליה איש אחד ושמו יוסף איש חלפו, שהצליח להוציא כסף מידי הקהילות בהיותו משים עצמו שליח ירושלים, וברשתו נלכד אפילו חכם גדול ותקיף כר׳ עזריאל דאיינה, עד שנתגלה קלונו ע״י ר׳ משה נוויירה בפירארה.

מחשש רמאים כאלה התקין ועד מדינת ליטא בשנת תכ״ד (1664) תקנה זו! ״המשולחים של א״י עם כתבים העברו וחלפו משך שני שנים, אשר המה מסבבים בחו״ל עם הכתבים ההם [ואריכות זמן פעולתם מעידה על אי־ישרם] מחויבים המנהיגים ההם בכל קהילה ליקח מהם בחזקה הכתבים ההם ולקרוע מיד הכתבים ההם וליקח מידם כל המעות אשר עלה ונפל בידם ע״פ כתבים ההם וליקח וליתן ליד גבאי עניי א״י, אם לא שיהיה בידם כתב ראייה מראשי הקהילה במדינתינו שנתן בפניהם התנצלות ואמתלא נכונה על זה ע״פ הכרח או אונם שהוכרח לעכב בחו״ל יותר משתי שנים״.

בשנת תקס״ח (1808) נתפסו בקארלסרוה ״שנים אנשים מרגלים רשעים יתהלכון בדמות משולחין מעה״ק ירושלים תוב׳׳ב הולכין הלוך ממקום למקום בכל תפוצות ישראל לקבץ על ידם מחצית השקל מקופת א״י ונדרים ונדבות מאת כל איש אשר ידבנו לבו לתת לעה״ק ירושלם תוב״ב ועשו להם פנקס מזוייף וכתבים… וקבצו על ידם סכום ממון רב״. לבסוף נתפסו שם ע״י הפרנס ר׳ זליקמן שהוציא מידם את הפנקס והכתבים המזויפים, ואף סכום כסף.

מעשים כאלה הורידו כמובן את כבוד השלוחים בעיני הקהילות שלא ידעו להבחין בין שלוחים כשרים ופסולים, ובבוא ד״ר דוד הוניגמן, משכיל מברעסלוי במאה התשע־עשרה, לכתוב סיפור היסטורי מחיי קהילת ברעסלוי באמצע המאה השמונה־עשרה, הוא משים בפי גבאי צדקה את הדברים האלה שאמר בבוא שליח ספרדי מדומה ו ״אין אנו זקוקים לאורחים ירושלמים… שלעתים קרובות הם מתגלים בדמותם האמתית כקבצנים נודדים אנשי תוך ומרמה מפולין, שמעולם לא דרכה רגלם על אדמת הקודש… ״

תופעה אחרת שגרמה לירידת כבודם של השלוחים היתה ההתחרות בין שלוחי ערים שונות בא״י שנזדמנו למקום אחד, התחרות שהביאה לעתים לידי חיכוכים גלויים ביניהם. הרב חיד״א נפגש בדרך שליחותו מטעם הברון בכמה שלוחי ירושלים וצפת שהפריעו לעבודתו, כגון ר׳מסעוד בונאן, ר׳ יקר ב״ר גרשון, ר׳ יעקב בורלה, ר׳ אפרים ב״ר יונה נבון ור׳ בכור אלמוסנינו, מהם שתבעוהו לדין על חוב שחייבת להם קהילת חברון ורצו לעקל בחובם את הכספים שאסף חיד״א למען חברון, ומהם שהתנצחו עמו בהלכה. הוא גם מספר על חיכוכים בין שלוחים אחרים ש״היו מבזים זה את זה בפני הגבירים״. דברים כאלה גרמו, לדברי חיד״א, במקומות רבים לכך, ״כי בעוונותינו הרבים חרפת אדם לוקח אשר בשם שליח יכונה״.  מקרים כאלה לא היו שכיחים ביותר, ויחס הזלזול הזה לשלוחים ודאי שלא היה כללי, כפי שמעיד יחס־הכבוד לחיד״א עצמו ולכמה שלוחים אחרים בימיו, אבל גם המקרים המעטים, ואף אם נסתיימו בפשר ובפיוס, היה בהם כדי לחתור תחת כבוד שלוחי ארץ ישראל.