הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה.. א.בשן

בג׳רבה השמחה בהולדת בן היתה גדולה: ר׳ כלפון משה הכהן כתב כי ״השמיעו צלצלי שמע שהיו רגילים לעשות רק כשנולד בן״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ט, אהע״ז, סי׳ נה).

מי שגומל חסד זוכה ללידת זכר: ר׳ כלפון הנ״ל הביא מעשה בגאון ׳החפץ חיים׳, על אדם שבניו מתו כולם, ובא לפני הגאון וביקש סגולה, והוא השיב: ״איני יודע סגולות, אך תעשה גמילות חסדים ויתן לך בנים, הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים״. אף שעצה זו נאמרה בשם ר׳ ישראל מאיר הכהן, היא תואמת את השקפתם של חכמי המגרב (׳מעשה הצדקה׳, ח״א, דף ח).

בפזמון לברכת המזון בחתונה, לפי מנהגי ג׳רבה, נאמר בין השאר: החתן אשר קבע סעודתו לשובע. זכה לברכות שבע.

יזכה לבנים תשע. (אברהם ביתאן (עורך), ׳קול יעקב׳, חלק ראשון, דף ח ע״א).

בחיבורו של ר׳ עתוג׳י כהן מעתוק בעברית ובערבית יהודית, הוא כותב בעקבות המדרש על הפסוק ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ (ויקרא יב, ב): ״אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מוהלו לשמונה״(׳יקר הערך׳, מערכת ז, דף כד ע״ב).

גם הוצאה לאור של ספר מזכה בבנים. בספרו של ר׳ יעקב הכהן מג׳רבה, ׳גן יעקב׳, ג׳רבה תער״ב, נכתב:

״המוציא ספר לאור הדפוס זוכה לבנים, שכן אירע מעשה באיש אחד שהיה חשוך בנים ועל ידי שהוציא לאור הדפוס ספר של רב אחד, זכה לבנים״ (שם, אות ו).

מי שמקיים מצוות הכנסת אורחים והלומד תורה בלילה זוכה ללידת בנים (יצחק בוכובזה, ׳לחם לפי הטף׳, סא, קו־קז).

השאיפה לבן התבטאה גם בכך שאדם בעודו פנוי נדר שאם יוולד לו בן יהיה קודש לתורה כל ימיו. וכשגדל הנער והגיע לגיל עשרים, לא הסכים להקדיש את חייו לתורה, ורצה לעסוק במסחר או במלאכה. השאלה שעלתה היא האם חל עליו הנדר של אביו או של אמו. בנושא זה דן ר׳ כלפון משה הכהן והשיב, שאם נהג כך כמה שנים ושינה דעתו, יתירו לו נדרו שלושה אנשים כשאר נדרים. החכם הסתמך על ר׳ יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מט (׳שואל ונשאל׳, ח״ו, יור״ד, סי׳ קעד).

אחת הדוגמאות לשאיפת האם ללדת בן היא זו: להורים של ר׳ יהונתן יעקב הכהן בן שלום ג׳אתו נולדו רק בנות, ואמו צמה ארבעים יום רצופים כדי לזכות בבן. ואמנם נענתה ונולד רבנו יהונתן הנ״ל מחבר ׳זרע השלום׳, תרפ״ח (בנימין רפאל כהן, ספר מלכי תרשיש, עמי שלב).

החיד״א חיבר תפילה ליולדת המתחילה במילים ״ותפקוד בזרע של קיימא זרע קודש לכל חשוכי בנים״, זו צוטטה על ידי חכם מג׳רבה (משה הכהן, ׳בני משהי, דף ח, ע״ב).

על מי שהלך לעולמו בלי להניח בנים, נכתב בהקדמה לחיבורו של ר׳ יצחק חדאד מג׳רבה, ׳זרע יצחק׳, ליוורנו תקנ״ג: ״המחבר נפטר בן לח שנים בלי בנים בעונות הרבים כי אם בנות״.

בתוניסיה ובג׳רבה היו נוהגות נשים עקרות, או כאלה שציפו להולדת בן, לעמוד ליד כסאו של אליהו הנביא בעת ברית המילה של ילד כלשהו, בתקווה שתזכינה לבן (י. לבן, תשנ״ז, עמי 55).

בתוניס. אם נודע שנולד בן, היו באים לבית המשפחה ילדים ומבוגרים כדי לשמח את ההורים בזמירות, ואלה היו מגישים מיני מתיקה. הלילה השלישי מכונה ״ליל הזוהר״, אז הובא לבית היולדת כסא של אליהו. נשים התקרבו לכסא והביעו את משאלותיהן בעיקר להולדת בן(מ. דואק, תשל״ט, עמי 30). בפיוט ליולדת שהיו שרים בערבית יהודית בתוניס: אילו תאמרי לי בן אתן לך עגיל מאוזני

(עגיל שאמור לשמור על התינוק מפני מלאך המוות: י. טובי, תש״ס, עט׳ 82). באלג׳ידיה עלתה השאלה מה דינו של אדם ״שאמר הבן הראשון שיתן לי ה׳ אני נותנו קודש לה׳ שישב כל ימיו בבית המדרש על התורה ועל העבודה, ולא יצא לעולם לחולין למלאכה או לסחורה״. כשנשא אשה נולדה לו בת ואחר כך בן. כיוון שהבן לא נולד לו בכור, אולי הנדר אינו תקף. החכם במחצית הראשונה של המאה ה־19 ענה שבמקרה זה אין הנדר תקף (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה׳, סי׳ סב, דף יח ע״ב).

בברכת חכם לתלמידו. במכתבו של ר׳ דוד סקלי לתלמידו וחתנו הוא כתב: ״ויפקדהו בבנים זכרים זרע של קיימא״ (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, ירושלים תרצ״ו).

בטריפולי אמנם מזמרים על הבת, אבל הבן עדיף. ר׳ אברהם אדאדי שכתב על מנהגי טריפולי, ציין כי כשנולדת בת ״מזמרים גם על אבי הבת כשקורין אותו לספר תורה, אבל ודאי אם יש עמו בבית הכנסת גם אבי הבן – אבי הבן קודם זכר בא לעולם ברכה באה לעולם, ואין כבודו של הקב״ה עולה אלא מן הזכרים״(׳יוסף לאמרי, מצורף ל׳ויקרא אברהם/ דף קטו ע״א). כשנולד בן, ביחוד בכור, היו חוגגים (ל״י הגיג׳, תש״ס, עמי 323-322). לדברי חוקרת יהודי לוב, סיבת השמחה בהולדת בן ולא בת, כי זו נחשבה כמעמסה על האב, משום שרק לעתים רחוקות נשלחה הבת לעבודה מחוץ לבית (22 .Simon, 1992, p).

בלוב היו שרים שיר בן שבעה בתים שכותרתו ״ריב בין יולדת בן ויולדת בת״. בשלושת הבתים האחרונים משתבחת האם בלידת בת: כשהוגד לי נקבה היא קראתי: שבח לאל הבורא אקשטנה בחרוזי פנינים

ביתי יהיה מעון לתלמיד חכם… (סלושץ, ח״ב, תש״ג, עמי 95-94).