אלי פילו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964- הספרייה הפרטית של אלי פילו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
איך הגיע אלי הספר הזה, סיפור מדהים ביותר. ביום חמישי 28/08/08 נכחנו זוגתי ואנוכי בחתונה של חברים טובים ששהו אתנו בניגריה. שובצנו בשולחן מספר שש, יחד עם משפחת אבי הכלה. בשולחן ישב גבר לא צעיר במיוחד לבד מתענג הוא על כוס השתייה שלו.
זוגתי ואנוכי ישבנו לידו ממש. כיוון שאיני מכיר אותו, הצגתי את עצמי וכך הוא עשה גם. לאחר מספר דקות, התפתחה בינינו שיחה והגענו לגירוש ספרד , ששם משפחתו של האיש חבס, וטען הוא שהוא מצאצאי מגורשי ספרד.
זה היה הגפרור שהדליק את הלהבה. ברגע מסוים, אומר לי הוא, שמע !, יש לי באוטו ספר על יהדות מרוקו, מונח כבר כמה שנים, איני יודע מה הוא, אך כל פעם שרציתי למוסרו למאן דהו, לא יצא הדבר.
אבל אני חושב שמצאתי את הכתובת, זה אתה הוא אומר, מבלי להתעצל, ניגש הוא למכונית ומביא לי את הספר. בהתרגשות רבה פתחתי את השקית ונגלה לעיניי ספר מדהים אשר מכיל שבעים סיפורים ועוד סיפור מפי יהודי מרוקו, שנמסרו לרושמים מפי מוסרנים, והם העלו זאת על הכתב.
אכן גם לספר דהוי יש לו את המזל , וגורלו הביא אותו אלי, אני שמח על כך. מקווה שתהנו מן הסיפורים, 71 במספר, חלקם ארוכים וחלקם קצרים.
הלכתי לחתונה…יצאתי עם ספר די נדיר…..
גם לספר התורה שבהיכל, צריך מזל…….
מאז ומקדם – מצרים – ג'ואן פיטרס
מצרים
ב־1948 היה במצרים קיבוץ של 75,000 יהודים, שראשיתו עוד לפני גלות בבל. אחרי הכיבוש הערבי היו היהודים נתונים במצרים, כבשאר ארצות שכבשו הערבים לשרירות־לבה של ריבונות ערבית הפכפכת. כליף ערבי אחד נאחז בסונה (״המונח המוסלמי למנהגים המיוחסים למוחמד״) בבואו לרדות ביהודים ובנוצרים בקאהיר במאות התשיעית והעשירית. תחת שלטונם של כליפי בגדאד היו החיים מוגבלים לפרקים, ובדרך־כלל אי־אפשר היה לדעת מה יילד יום.
הכליף אל-חאכים מן השושלת הפ׳אטימית המציא ליהודים השפלות מחוכמות במיוחד בנסיונו למלא את התפקיד שראה לעצמו כ׳׳גואל האנושות״. תחילה גזר על היהודים לענוד צלמי־מזערת של עגל־הזהב לצוואריהם, משל כאילו עודם עובדים לעגל. אבל היהודים סירבו להמיר את דתם. אחרי כן עדו פעמונים, ולאחר־מכן תלו בולי־עץ במשקל שש ליטראות על צוואריהם. כיון שהעלה חרס, בערה חמתו של הכליף וב־1012 גזר להרוס את הרובע היהודי של קאהיר ולהשמיד את יושביו היהודים.
שלטון האַיוּביִים (1171-1250) המשיך בחוקי הד'ימה, המשפילים, ובתקופת שלטונם של הממלוכים הבורג׳יים במאה השלוש־עשרה היו היהודים צפויים במיוחד להתנכלויות שהביאו ל״ירידה גדולה״ במספרם. בסוף המאה השלוש־עשרה ״חודש במצרים״ מס־הגולגולת, לאחר ״שיצא שם מכלל שימוש״, ובמאה הארבע־עשרה באו על היהודים ״מהומות״ של אספסוף שביקש לעשות שפטים ב״ד׳ימים״. תחת שלטון הממלוכים, ש״רובם״ היו ממוצא צ׳רקסי, ״היה היחס המקובל… חמור יותר מתמיד״. במאה השש עשרה הפיל קנאי־דת אחד את אימתו על היהודים בקאהיר. ״הוא ראה עצמו מתקן־דת־ומוסר והלקה ביהודים וחָלָבם… בקאהיר, מקום שם היתה אז השררה בידי השולטן הממלוכּי כנסוה אל־ע׳ורי״.
אפילו אותם מלומדים המביאים ראיות לרדיפות הערבים על היהודים מספרים על קהילה יהודית ״פורחת״ במצרים תחת השלטון העותומאני., אףיעל־פי כן הרי הדין וחשבון המסכם של אדוארד ליין, מן המחצית הראשונה למאה התשע־עשרה, שבו הוא קובע כי במצרים ״היהודים מדוכאים פחות מאשר בכל ארץ אחרת שבקיסרות התורכית׳ מעמיד את תפקידם של היהודים בכלל, ושל יהדות מצרים ה׳׳פורחת״ יחסית, בפרספקטיבה מציאותית קצת יותר כשהוא מתאר בדו״ח ההוא את יהודי מצרים ״המדוכאים פחות״:
בדרך כלל המוסלמים מתייחסים אליהם [אל היהודים] בתכלית הבוז והתיעוב… היהודים מאוסים בעיני המוסלמים הרבה יותר מן הנוצרים. לפני זמן לא רב היו מרבים לדחוף אותם בחוצות קאהיר, ולפעמים היו מכים אותם רק על שום שעברו מימינו של מוסלמי. כיום הם מדוכאים פחות: אך עדיין אין הם מעיזים כמעט מעולם להשמיע מלה של גידוף כאשר הפחות שבערבים או בתורכים משקצם או מכה אותם שלא בצדק: שכן יהודים רבים הומתו משום שטפלו עליהם בשקר ובזדון כי השמיעו מלים של דופי נגד הקוראן או הנביא. מעשה שבכל יום הוא שערבי מגדף את חמורו המיוגע, ולאחר שהוא מכבדו בכל מיני כינויים של גנאי הוא מסיים בכך שהוא קורא לבהמה יהודי.
לעתים קרובות הוקרבו חייו של יהודי כדי להציל מוסלמי, כמו שאירע במקרה הבא. – חייל תורכי אחד, שהוצרך להחליף קצת מעות, קיבל מן הציירפי(או החלפן), שמוסלמי היה, כמה מטבעות תורכיות הקרויות עדליות, לפי שער של ששה־עשר פיאסטר כל אחת. בהן ביקש לשלם לחנווני אחד בעד סחורה כלשהי; אך הלז סירב לתת לו למעלה מחמישה־עשר פיאסטר לעדליֶה ואמר לו כי, ימים רבים קודם־־לכן, פקד הבאשא שאין לחשב עוד מטבע זו לפי שער של ששה עשר. נטל החייל את העדליות וחזר אצל הציירפי ודרש תוספת פיאסטר אחד על כל אחת; כיון שסירב הלז הלך להתלונן לפני הבאשא עצמו, שבגודל זעמו על כי מתעלמים מפקודותיו שלח לקרוא לציירפי. אדם זה הודה כי עבר עבירה אך ניסה להמתיקה בטענה שכמעט כל חלפן בעיר נוהג כך, וכי בעבר קיבל עדליות לפי אותו השער. אולם הבאשא, שלא האמין לו, או שראה צירך לתת דוגמה לרבים, נתן אות בידו להתיז את ראשו של העבריין. התורגמן של בית הדין, שנכמרו רחמיו על האומלל, הפציר בבאשא שיחוס על חייו. ״האיש הזה״, אמר, ״לא עשה אלא מה שעושים כל החלפנים שבעיר: אני עצמי, אך תמול, קיבלתי עדליות לפי אותו השער״. ׳ממי״ נזעק הבאשא. ״מיהודי אחד״, השיב התורגמן, ״שעמו אני עומד זה שנים רבות בקשרי מסחר״. הובא היהודי ונדון לתלייה, ואילו המוסלמי ניחן. התורגמן, בעגמת־נפשו כי רבה, הפיל תחינתו למען יישאר היהודי המסכן בחיים, אבל הבאשא כלה־ונחרצה היתה מעמו: יש לתת דוגמה ומופת, ומוטב לקפד את חייו של יהודי מאשר את חייו של מוסלמי שחטאו גדול יותר. ראיתי את העלוב תלוי בחלון של מזרקה ציבורית שהיא חלק של מסגד ברחובה הראשי של העיר. ״מפתיע הדבר שמוסלמים יתלו יהודי ליד חלון של מסגד, בשעה שהוא נחשב בעיניהם יצור טמא עד כדי כך שדמו מטמא את החרב. לכן לעולם אין מתיזים ראשו של יהודי במצרים
העבירו קצה אחד של החבל מעל לסורגים העליונים של חלון הסבכה והרימו אותו : ולפי שתלוי היה סמוך אל החלון יכול היה, במידת מה, להישען ברגליו על הסורגים הנמוכים, וכך נתמשך סבלו עד להחריד. קרובי משפחתו ביקשו לשלם סכומי־כסף גדולים בעד חנינתו אך לא עלה בידם אלא להפוך את פניו לעבר החלון לבל יראוהו עוברים־ושבים. הוא היה אדם מכובד מאד על כל יודעיו(להוציא, כמובן, את המוסלמים) ומשפחתו נשארה בדחקות גדולה, אך התורגמן, אשר בשוגג הסב את מותו, סייע בכלכלתה.
Contes populaires-racontes par des Juifs du Maroc
C'est une erreur d'admettre que les contes populaires sont surtout destinés aux enfants. Dans le passé — et, dans une mesure non-négligeable, même de nos jours — ils constituaient la littérature d'adultes; et quoique la plupart des contes réunis dans ce volume puissent être classés dans la catégorie de la littérature pour enfants, ils sont, en fait, racontés à des adultes, par des adultes.
Si on avait enregistré ces histoires sur magnétophone, dans la langue du narrateur exactement comme elles sont racontées, on s'apercevrait qu'elles constituent une littérature populaire fort évoluée et qu'elles sont présentées sous une forme hautement satisfaisante des points de vue style et langue. La langue du narrateur est profondément influencée par la tradition, vieille de nombreux siècles, de l'art de conter des histoires, qui aime employer des métaphores et des tournures de langue imagées. Le style qui lui est particulier, trahit une tradition fort évoluée qui n'a jamais été interrompue. Les rares enregistrements directs de contes racontés par des immigrants dans leur langue maternelle, trahissent l'originalité de cette littérature. Malheureusement, dans la plupart des cas, les hommes chargés d'enregistrer les textes, ne connaissaient pas la langue parlée par les narrateurs. Les narrateurs ont essayé d'élargir leur public en s'exprimant en hébreu, mais dans cette langue, qu'ils ne connaissent qu'insuffisamment, leurs histoires perdent beaucoup de leur brillant et de leur beauté linguistique.
Nous nous sommes parfois permis de corriger la langue des textes enregistrés, mais ces corrections se réduisent au strict minimum et nous n'avons touché aux textes que lorsque des considérations de style nous y ont obligés. Nous nous sommes efforcés de maintenir, dans la traduction, l'esprit de l'original. Bien entendu, nous nous sommes abstenus "d’embellir" les contes et nous n'avons pas essayé d'enrichir la langue; par contre, nous avons donné la préférence aux contes racontés dans une langue claire et souple malgré la pauvreté du vocabulaire. Nous espérons que si un jour, l'art de raconter des histoires s'implante en Israël, les narrateurs hébreux développeront un style à eux, digne du conte populaire hébraïque.
En préparant ces contes pour leur publication et en les traduisant en français, nous ne leur avons fait subir aucun changement de leur contenu. Ils furent racontés en judéo-arabe et en judéo- espagnol, qui sont les langues maternelles des Juifs du Maroc. La version française permet donc aux lecteurs de se documenter à fond sur les sujets traités, malgré le fait que les contes aient perdu, dans la traduction, une partie de leur originalité et de leur fraîcheur. Le nombre relativement petit de contes réunis dans ce volume (les Archives Israéliennes du Conte Populaire ont recueilli 340 contes et légendes marocains destinés à une population juive de 350.000 âmes) ne nous autorise pas à porter un jugement définitif sur ces populations, mais nous avons la possibilité d'analyser ces textes et d'en tirer certaines conclusions.
Quels sujets les Juifs du Maroc aiment-ils traiter dans leur littérature folklorique? En lisant ces contes, nous constatons que les narrateurs tout comme leur public, avaient partiellement adopté le style de vie d'un autre peuple qui pratiquait aussi une religion différente. C'est pour cette raison que les relations avec le milieu non-juif occupent une large place dans cette littérature. Dans la plupart des cas, ces relations étaient tendues et marquées par des conflits; le tiers, environ, des histoires publiées dans ce livre reflètent cette situation. Comme dans le Livre d'Esther, nous retrouvons le conflit entre deux courtisans — un Juif honnête et intègre, et un Musulman fourbe et pervers — au service d'un roi juste et généreux (Nos. 20, 46, 47, 49, 50, 57, 62, 68). Le Juif, qui occupe une position élevée — il est ministre ou rabbin de la communauté — est souvent obligé, par son rival mal intentionné, de réaliser une tâche difficile, de résoudre un problème ou de payer une somme exorbitante sous forme de taxe. Dans la plupart des cas, le Juif est placé devant l'alternative de réaliser la tâche, de résoudre le problème, de payer la somme demandée, ou d'être exécuté, tout comme les membres de sa communauté. Parfois, la punition infligée consiste à expulser tous les Juifs. Mais le Juif réussit toujours à se tirer d'affaire et à éliminer la menace qui pesait sur la communauté. Les victoires remportées par les Juifs sont de natures différentes. Parfois elles sont dues à des formules magiques obtenues avec l'aide des sciences dont traite la Kabala Nos. 2, 40). Ceci explique la responsabilité qui pèse sur les rabbins célèbres, censés être des maîtres des sciences occultes et jouir de la faveur du Tout-Puissant dans leurs efforts de protéger leur peuple et leurs frères No. 58).
Sur le plan individuel, cette tension intercommunale et interreligieuse peut prendre la forme d'un conflit entre Juif et non- Juif. Si le premier est un sage et un érudit, la punition du non- Juif s'opérera par des voies miraculeuses (Nos. 4, 5, 6, 36, 37, 38, 59). Si le Juif, par contre, est un homme simple et le non-Juif, un homme puissant et prospère, nous assistons au triomphe de la justice: l'assassinat du Juif est découvert et l'assassin non-juif, est sévèrement puni (No. 21).
Un dénouement moins dramatique, qui n'entre pas dans les sphères surnaturelles et qui, parfois, s'approche de l'humour, est le triomphe du Juif intelligent sur son adversaire aux ressources intellectuelles limitées. Ces luttes où triomphe l'intelligence, peuvent aussi opposer deux courtisans, l'un à l'autre (Nos. 23, 35, 64). Il convient de noter que dans ces histoires, l'intelligence du Juif se manifeste souvent par sa capacité de tromper l'adversaire et de hâter la perte de celui-ci par l’emploi de moyens pas tout à fait honnêtes, mais le public applaudit à ses prouesses puisqu'elles hâtent la perte d'un mauvais garnement (No. 11).
L'histoire du partage du monde entre Moïse et Mohammed nous présente un aspect tout à fait particulier de la tension intercommunale (No. 65). La base ethnologique de cette histoire est la question: pourquoi les adhérents de Mohammed sont-ils si nombreux, alors que ceux de Moïse ne constituent qu'une poignée? Dans ce conte, la question de l'origine des lois concernant la Kachrouth (prescriptions alimentaires rituelles des Juifs) est également traitée. Il met en relief la perspicacité juive, qui trouve son expression dans les réponses du rabbin aux questions du représentant de l'Islam
Les éléments surnaturels ne dominent pas seulement dans les histoires traitant de la tension intercommunale. Nous les retrouvons dans les contes qui mettent en relief la supériorité du saint et la sainteté de Dieu, ou nous font assister à la punition de ceux qui ne respectent pas la religion ou ceux qui la représentent, même si ces derniers ne sont pas juifs (Nos. 33, 41). Dans les histoires où interviennent les éléments surnaturels, et qui soulignent une particularité historique, (par l'intermédiaire des personnalités qui y jouent un rôle), ou géographique (en décrivant la scène où se déroule l'action), l'élément religieux prévaut. Elles servent à mettre en évidence la réalité de la présence divine. Le mécréant est puni et l'homme juste qui marche dans les sentiers de l'Eternel est récompensé (Nos. 18, 42)
Dans les légendes dont les héros sont des sages locaux (Rabbi David Elbaz, No. 61; Rabbi Elicha Ben-Yaïch, No. 50; Rabbi Hayim Ben-Attar, Nos. 27-30, 32, 33; Rabbi Y. Ben-Attar, No. 41 ; Rabbi Eliezer Davila, No. 41 ; Rabbi Hanina Yaguel, No. 31 ; Rabbi Hayim Pinto, Nos. 5, 37-39; Rabbi Salomon Tamsouth, No. 21), dans celles où il est question de héros nationaux (Moise, Nos. 49, 54, 65; le roi Salomon, Nos. 14, 44, 71; Elie, 34, 57) ou de sages Juifs du Moyen-Age (Maïmonide, Nos. 58, 68; Rabbi Abraham Ben-Ezra, No. 58), l'élément surnaturel est toujours présent et, dans la majorité des cas, même dominant. La plupart des rabbins font preuve de force de caractère et de fermeté dans leurs relations à l'intérieur de leur communauté et avec les représentants du monde extérieur; ils possèdent aussi la capacité d'éliminer les dangers de toute nature qui menacent les membres de la commu- nauté (Nos. 5, 37, 38, 50) Cette capacité, ils la gardent même après leur mort (Nos. 4, 6) Ils ont également le pouvoir de punir les ennemis d'Israël (Nos. 16, 39)
L'élément surnaturel, qui caractérise les légendes des Juifs du Maroc, nous le retrouvons dans les histoires de toute cette région. Dans les histoires non-juives également, l'intrigue se situe au-delà du temps et de l'espace et le héros n'est pas toujours clairement défini. C'est un monde peuplé de créatures surnaturelles, esprits cl génies, qui régnent sur les éléments de la nature, influencent la vie des hommes (Nos. 1, 15, 17, 18, 25, 67)
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
276 יתקאדא אל־מאל ול־בנין,
וויבקא סוואד א־סעד פ־סריר.
החן ייעלם, הכסף ייגמר,
והכיעור במיטה יישאר.
אל תקה אשה להון או ליופי, כי ילך ההון וישאר הדופי ( מספר השעשועים)
דמי ירושה ונדוניה אין להם קיום. (ישראל הורביץ)
נדוניה שמנה נגמרת, ואשה ״קליפה נשארת.(פתגמים ומכתמים ח.רייכמן)
אל תקה אשה לעושר וליופי, כי שניהם ילכו ויישאר הדופי.(משל הקדמוני ב׳ מטי)
נשים בעלות נדוניה מביאות אסון לבעליהן.(פלאטום)
ענני שמים ואיפור האשה אינם נשארים זמן רב.!.) (75
התענוג הוא כבור הדבש, הדבש ילך לו וישאר הבור(שירת ישראל, מ.אבן עזרא)
נדוניה – בור מלא שומן, השומן נוזל והולך, והבור נשאר (פתגם אידי)
277 פ־דלמא,כּל מרא-גמרא.
בחושן, כל אשה היא ירח.
בחושך, כל לילית היא כלילת יופי(יוחנן טברסקי)
בלילה, כל החתולים אפורים,(זה לעומת זה ו 239)
בלילה אין מבחינים בין כלב לזאב. (שם)
בלילה גחלת יוקדת, ובבוקר אינה אלא תולעת. (פסקיקתא רבתי לגי)
כל אשה יפה ומגרה, בשעה שמכבים את המנורה.(מיוחס).
278 אלי מא ז'א מעא אל־ערוסא,
מא יז׳י מן דאר בוהא.
מה שלא בא עם הכלה, לא יבוא מבית אביה.
מה שלא יבוא עם הכלה לא יבוא אחריה
279 אלי חב א־צדאק, חב א־לסאק.
הרוצה מוהר עבור בתו, רוצה תובע נגדו.
המגדיל לתבוע נדוניה, אין לבו לחתונה. (פניני ספרד
280 אלי עטא בנתר, יבתתהא.
הנותן בתו, יבסס אותה.
יהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. (ירושלמי, כתובות פד׳)
281 א־עטיני בנתךּ, ו־עטיני קימתהא קמח.
תן לי בתך, ותן משקלה, קמח.
הנותן פיות יתן גם פת. (יוחנן טברסקי)
אם תשא אתי המשא, אשאנו, ואם לא -לא אשאנו.(בבא קמא צב')
דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת-חנניה דהן
דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת
רב העיר שלנו (סאלי) ושמו הרב אפרים חסן, היה גם בעל נכסים. מלבד מה שהיה לו ברובע היהודי, הוא גם בנה כמה חנויות להשכרה מחוץ לחומות ה״מללאח״. אחת מהן הושכרה ליהודי, שפתח בה מספרה, ושמו אליהו ועקנין. בכל חודש בעל המספרה שילם לרב את דמי שכירות החנות, באיחור של כמה ימים. הרב בא אליו ותבע ממנולשלם דמי השכירות בכל ראש חודש בדיוק ללא כל עיכוב. פעם חל ראש חודש
בשבת. בעל החנות הכין בכיסו דמי השכירות וחיכה לרב עד שיצא מבית הכנסת, בערב שבת. עקב באגודל, היהודי הלך בחשאי מאחורי הרב. בהיכנס הרב לביתו, התחיל בקבלת שבת ״שלום עליכם מלאכי השלום…. וכוי.
היהודי נכנם לביתו של הרב, בירך אותו בברכת ״שבת שלום״. הרב בהפתעה שואל אותו ״מה באת אלי באופן דחוף בליל שבת״. עונה לו: ״היום ראש חודש, ולפי בקשתך שלא לעכב אפילו ביום אחד את תשלום דמי השכירות של החנות, הנה הכסף״. הניח אותו על שולחן השבת של הרב ויצא. הרב נשאר במבוכה ולא ידע מה לעשות בכסף זה שהונח על שולחנו בליל שבת. לא היה עם מי לדבר, כי היהודי עזב כבר את ביתו של הרב. בלית ברירה, כדי לא לגעת בכסף, כיסה הרב את הכסף במפית שולחן, שם עליו צלחת עד למוצאי שבת.
ביום ראשון בא אליו הרב ואומר לו ״איזו עבירה חמורה גרמת לי בליל שבת״. ״עשיתי כבקשתך, כבוד הרב, ושילמתי לך את שכר החנות בזמנו, ולא אמרת לי איך לנהוג אם ראש חודש יחול בשבת או ביום חג״, הרב ענה לו: ״מותר לך מהיום והלאה לעכב התשלום לכמה ימים״.
היהודי ידע שאפילו סתם שומר מצוות לא יקבל כסף ביום שבת, אלא רצה ללמד לקח את הרב, שלא יהיה קפדן כל-כך לגבי תשלום דמי השכירות.
מות הכלב במקום תרומה לשד"ר מארץ ישראל
בעירנו סאלי היה רב וחסיד גדול, ושמו ר׳ רפאל ביבאס ממשפחת רבנים גדולה, הקבורה בחלקת מקום מיוחד בבית הקברות שלנו והנקראת ״ישיבת רבני ביבאס״. הרב הנ״ל עלה לא״י והשתקע בטבריה, שם הקים תלמוד תורה גדול, ששמו הלך לפניו בכמה ארצות. מדי פעם היה בא למרוקו ולארצות אחרות לאסוף תרומות ונדבות לתלמוד תורה שלו שבטבריה. בבואו לאסוף נדבות, היה מזמין אליו לשיחה איש איש, מדבר על לבו וקובע אתו סכום הנדבה אפילו בתשלומים. הוא הקים בעירנו קופה מיוחדת לתרומות אלה, שבראשה עמד אדם מכובד, בן אחותו, ושמו יוסף אבן צור. פעם אחת הזמין אליו אדם בעל אטליז (לא כשר) בשוק המרכזי של השוק האירופאי בעיר רבאט השכנה, והוא בן עירנו. דיבר איתו על התרומה ולא הגיעו להסכמה על הסכום שהרב דרש ממנו. תוך כדי הוויכוח ביניהם הרב אמר לו ״שמעתי שבין יתר הנכסים שלך, יש לך כלב גזעי ונדיר ששוויו עולה בהרבה על סכום התרומה שאתה מציע לי״. שניהם נפרדו מבלי שבעל האטליז יסכים לסכום התרומה שהרב קבע לו.
למחרת היום, באופן פתאומי, הכלב לקה במחלה מסויימת, התפגר ומת.
בעל הכלב האמין שיד הרב היתה בדבר, ומפחד אסון אחר שיכול לקרות לו, חזר לרב ונתן בידו את מלוא התרומה שהרב ביקש. הכלב מת והתרומה שולמה במלואה. בענין הרב הנ״ל אני חייב להביא כאן סיפור אישי הקשור אליו.
בהיותי עוד צעיר לימים, נהגתי לקרוא בל בוקר בפני קהל המתפללים. מראשית התפילה עד לעליית החזן לתפילת היוצר. קריאתי היתה ברורה ומסודרת מילה במילה. יום אחד הרב ביבאם בא להתפלל בבית הכנסת שלנו. בתום התפילה, שהיה מדקדק בה הרבה, ביקש להביא לפניו את אותו נער (אני) שסידר את התפילה. הופעתי בפניו, נשקתי את ידיו והוא אמר לי: ״בכל יום תשב על ידי, ותסדר התפילה כפי ששמעתי מפיך, וכל יום אשלם לך ריאל אחד״. מה ראה בי, אינני יודע. וכך בכל יום סידרתי התפילה בפניו מילה במילה. וגם הציע לי לא לבוא לבית הכנסת במכנסיים קצרים, ולא לגלות את בלורית שערי, אלא לכסות את כל הראש במגבעת שהייתי חובש.
באותה שנה היה יוסף אחי חתן מסיים ביום שמחת תורה. ערך סעודה גדולה, אליה הזמין גם את הרב ביבאס. דרכו של הרב היתה שלא לאכול שום דבר, מלבד ביצה אחת של תרנגולת שגדלה בבית אחותו. באותה סעודה ביקש ממני ללכת לאחותו, להביא לו את הביצה שהטילה התרנגולת, כשהיא שלוקה ומבושלת. הוא היה חסיד מופלג.
בהיות הרב בעירנו ניצל הזדמנות לקרוא ביום שבת אחר הצהריים אסיפת נשים. בהרצאתו בפניהן דיבר על שני נושאים: א. לאסור על כל הנשים ללבוש שמלה בשרוולים קצרים ומחשוף. ב. שמהיום והלאה לא ישתו תה עם נענע טרי, מחמת תולעים, אלא ישימו הנענע כמה ימים בשמש, עד שיתייבש וימותו התולעים. וכל מי שלא תשמע בקולו, תהיה מוחרמת ומנודה.
האמת היא, שעל אף אזהרתו של הרב רבים המשיכו להכין תה בנענע לא מיובש. ״דברי חכמים (לא תמיד) בנחת נשמעים״.
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן ותהליך קליטתה בארץ ישראל
אם על פי המראה החיצוני הישוו בני עדות המזרח לערבים תושבי הארץ הרי שגם בתכונות אשר יוחסו להם לא נפקד מקומם של " תכונות מזרחיות " הדמיון המזרחי נתפש כתכונה חשובה, ושלילית, אשר משפיעה על קשר העולים עם סביבתה ועם המוסדות……
ידיעותיהם על המצב הנכון בארץ שטחיות הן ולעתים קרובות, הדמיון ממלא את מקום המציאות…נמסרו ידיעות מתובלות בפנטזיות….וגם…. האשכנזים מתייחסים להמון המזרחי שהדמיון שלו מפותח מאוד וגם גם בלעדי כך, והגוזמא מונחת בטבעאו….
יחסם של בני עדות המזרחי ל " כבוד " היה מנוגד לתורת החלוצית שהתשתה באותה עת . וירוס זה גם הוא פגע בתדמיתם של המזרחים, וכך כותב ד.קמחי בעקבות פרשה של כינוס אסיפת הנבחרים : " ספרדים הם נעלבים מכל ספק ספיקא של דיבור, הנפנה לדידם, הם נעלבים. מובן מאליו, שאין בזה כלל מן הסימן להכרת ערך עצמי, וכאן הצער הגדול ביותר: הם עומדים יותר מדי על המשמר של כבודם, ומעליבים משום כך רק את עצמם, חסרה הבגרות, הבגרות הציבורית, הם עדיין תינוקות לכל תנועה…
אולם אותו ד.קמחי רואה במאמרו תכונה נוספת הנתפשץ דווקר באותה תקופה כתכונה חיובית, וזאת בניגוד לקופות מאוחרות יותר, תכונה זו היא תמימותם ויושרם של העולים, וכך ממשיך וכותב קמחי :
" הספרדים – אנחנו מכירים אתכם ואת ערככם ! מן התמימות שלכם שהיא אולי המומנט היותר בן ערך בשבילנו בכל ישותכם אפשר יהיה ליצור דבר מה בקרב הימים…..
תכונה אחת החוזרת ומודגשת במסמכים וכתבים רבים, היא פשטותם והסתפקותם במועט של העולים…אין דרישות גדולות, הסתפקות במועט…האלמנט הפשוט הזה בדרישותיו הקטנות ובהסתפקותו במועט…ובעתונים …מצא בו הרבה מן החיוב.. הסבלנות, ההסתפקות במועט, הרצון הכביר להשתקע בארץ ישראל וכו…..
וגם…שרב היום וקרח הלילה חדלו להטיל אימה על הפועל היהודי בן המזרח ועל פת לחם ונזיד עדשים הוא מוכן לעבוד מבוקר ועד ערב..והללו הרי אין להם אותן תביעות שיש להודי הפועל המערבי…..
למרות הסבלנו, הפשטות וההסתפקות במועט הרי שהמצב הקשה בתעסוקה ובדיור משפיע לרעה על התנהגותם ואופיים של העולים מארצות המזרח ותורם לדימוים השלילי בעיני היישוב האשכנזי, וכך כותב ליבוביץ….
" בימים כתיקונם היה מסדר בנקל ומסתגל במהרה גם להתנאים החדשים, אבל במצב שיננו נמצאים, בימי חוסר עבודה כששאלת הדירות מטרידה, נהיו לטרחנים….ועוד מספר ליבוביץ במסמך : " עוד חרותים בזכרוננו העבודה של ערב חד הפסח השתא והנה בין אלו הנפשות שקיבלו על ידינו מצות לחג היו כשבעים נפש אשכנזים (דגש במקור )והנותרים שייכים לעדות המזרחיות…ובשום אופן אין לומר שהעולים האשכנזים נמצאים במצב חומרי יותר טוב ואולי להיפך……
ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines au cœur de la cité francophone de Montréal
Dr Sonia Sarah LIPSYC
Directrice de ALEPH, sociologue et dramaturge
ALEPH, un centre singulier d'études juives contemporaines au cœur de la cité francophone de Montréal
J’emprunte l'idée de relater le parcours de ALEPH en me référant aux cinq livres de la Torah et au beau roman, « Le second rouleau » d'Abraham Moses Klein (1909-1972), l'un des auteurs (juifs) anglophone, québécois et montréalais, le plus important de la littérature canadienne
LEVITIQUE
ALEPH, qu'est ce que c'est ? Un centre d'études juives francophone indépendant de toute congrégation. Un centre où l'étude des textes est centrale mais qui est pluridisciplinaire et culturel. Un centre pluriel puisque même si les maîtres en études juives sont principalement orthodoxes, les trois autres courants du Judaïsme (libéral, « conservative » et reconstructioniste) peuvent y être représentés lors de panels voire de cours. Les intervenants sont des penseurs, des professeurs d'université, des rabbins, des experts, des écrivains et des artistes. Le public de ALEPH est mixte, femmes et hommes qui étudient ensemble. Même s'il s'adresse en priorité aux Juifs, le centre est ouvert à tout un chacun qui souhaite découvrir le Judaïsme. Enfin ALEPH est dirigé par une femme
Et chaque aspect de cette présentation révèle d'un challenge
Montrer qu'il était possible d'étudier indépendamment d'une synagogue. La dissociation peut sembler évidente car il existe des centres d'études juives indépendants de par le monde comme par exemple le Collège des Etudes Juives dirigé par Shmuel Trigano au sein de l'Alliance Israélite Universelle mais elle ne l'était pas ici pour la majorité de la communauté. Le savoir était toujours transmis dans les synagogues. L'existence de ALEPH permet de satisfaire l'aspiration intellectuelle et spirituelle des uns et des autres sans pour autant les « assujettir » à une démarche religieuse ou la subordonner à un courant ou une sensibilité du Judaïsme. Cette indépendance est aussi respectueuse des choix personnels et privés de tout un chacun
Enoncer la centralité de l'étude puisque des cours sont régulièrement dispensés au sein du Beth Hamidrach de ALEPH (étude des Psaumes, des Rouleaux de Ruth ou d,Esther, Initiation à la Michna Berachot, à l'étude talmudique, au Zohar, etc.) mais comme nous venons de le relever ALEPH ne se présente pas comme un centre d'études religieuses. Sa vocation majeure est de permettre l'accès des textes à toutes et à tous mais non point d'interférer dans la démarche religieuse des membres du public. Cet accès sans discrimination rassemble des femmes et des hommes qui étudient ensemble ainsi que des pratiquants ou des agnostiques
Favoriser la mixité, hommes et femmes, à un moment où l'intégrisme touche aussi bien le Judaïsme que les autres
traditions. Notre conviction est que la connaissance ne doit pas être le privilège d'un sexe. De plus, l'étude mixte permet un partage et un dialogue tout à fait précieux parfois inédit
Proposer une pluridisciplinarité qui autorise une compréhension plus complète du fait ou de la pensée juive. Elle ancre la connaissance des textes dans la mouvance de l'histoire, ses initiatives, ses conflits, son évolution. Cette approche permet de réduire la part fantasmatique d'un Judaïsme rêvé alors que ce dernier charrie toute une histoire. Ainsi pour la journée thématique consacrée à « Qui est Juif ? », nous avons proposé aussi bien une étude sur textes, « Le Judaïsme est-il prosélyte ? » avec le rabbin Joseph (Spanish and Portuguese Congrégation) qu'une étude historico sociologique avec le professeur Ira Robinson de l'Université Concordia, « La controverse sur la définition de la judéité : historique et problématiques contemporaines » qu'une lecture de textes, tirés de l'ouvrage « Qu'est-ce qu'être Juif ? 50 sages répondent à Ben Gourion (1958)
Accueillir un pluralisme soutenu par le postulat qu'il y a une légitimité propre à chaque courant du Judaïsme et qu'il est plus important de rassembler que d'exclure… Plus important de connaître l'autre que de le mépriser pour sa différence
II y avait également « Etre juif est-ce se définir par rapport à une religion ? À un peuple ? À une terre ? » Étude sur textes de Jo Gabay, enseignant. « Le statut du non-juif au regard des lois de Noé », étude sur textes du rabbin Mendel Raskin, directeur du Beth Habad de Côte St Luc et une table ronde : « Conversions et mariages mixtes : quel est l'accueil des communautés juives ? », débat avec Ruth Najman (agente de ressources à Ometz), Yolande Martel (éditrice, membre de la Congrégation Dorshei Emet), Moise Ohana (rabbin de la Congrégation Or Hahayim), Léon Ouaknine (essayiste) et Andres Spokoiny (directeur général de la Fédération CJA)
Faire cohabiter des générations autour de l'étude et de la transmission. ALEPH est un lieu trans générationnel car même si la moyenne d'âge se situe autour de la tranche 45-50 ans, il y a des jeunes de moins de trente ans qui y viennent, comme des aînés de plus de 65 ans
Faire exister un centre qui ne soit pas seulement un lieu d'écoute où la connaissance serait accueillie de façon « passive » mais aussi un lieu de pensée et de dialogue. Et il apparaît que Aleph n'est pas seulement un espace d'apprentissage mais aussi un lieu où l'on pense et échange
Accepter que dans ce monde généralement très masculin de la pensée juive, une femme soit à la tête d'un tel institut. On pourrait croire de nos jours le défi mineur, ce serait faire fi des préjugés encore tenaces, c'est pourquoi si ma nomination a été très bien acceptée dans l'ensemble, elle a été, pour certains, source d'étonnement et source de rejet, heureusement que pour une minorité
Toucher tout le monde et notamment les non affiliés car le message essentiel de ALEPH est de rappeler que la connaissance juive appartient à tout un chacun du peuple juif. Fidèle à ce que le philosophe Emmanuel Levinas décrivait lorsqu'il écrivait dans l'un de ses ouvrages cet enseignement cardinal : « la voix de la Révélation précisément en tant qu'infléchie par l'oreille de chacun serait nécessaire au Tout de la vérité (…) comme si chaque personne par son unicité assurait la révélation d'un aspect unique de la vérité et que certains de ses côtés ne se seraient jamais révélés si certaines personnes avaient manqué dans l'humanité
Inscrire ALEPH dans la communauté mais également dans la cité francophone de Montréal. Croire, en effet, qu'un centre d'études juives contemporaines ouvert, œuvre au mieux vivre ensemble dans cette métropole québécoise.
הידיעה על ההתנקשות בעצמאא במסורת משפחתית
גרסאות מקבילות
הידיעה ב׳ספר הפשיטות׳ עשירה בפרטים, הן על עצמאא ועמיר והן על מהלך ההתנקשות. אולם יש שוני רב בפרטים אלה בינה לבין מקורות אחרים שסיפרו על התנקשות זו.
במספר מקורות נאמר שעמיר בן אמיה הרג את אחותו ללא ציון שמה. עמיר בן אמיה אינו אלא עמיר בן עדי, שכן חלק משושלת היוחסין של עמיר בן עדי נשמט: שמו המלא היה עמיר בן עדי בן ח׳רשה בן אמיה אלח׳טמי. סופר מפי עמיר בן אמיה שהייתה לו אחות שקיללה את הנביא, ושהייתה עובדת אלילים(משרכה). יום אחד הוא הרג אותה בחרב, ובתגובה על הרצח זעקו בניה בכאב. עמיר, אשר חשש שבניה ירצחו אדם חף מפשע, הלך אל הנביא וסיפר לו שהוא זה שהרג את אחותו. הנביא קרא לבניה, וכשהבין שהם סבורים שהאיש שהתנקש באמם איננו המתנקש האמתי, הוא סיפר להם שעמיר עשה זאת ואסר על נקמת דמה, והם קיבלו את פסיקתו. הגדרת הקרבה בין המתנקש לנרצחת על פי גרסה זו שונה מזו שבידיעה ב׳ספר הפשיטות'
פרט נוסף שאין עליו הסכמה הוא מוצאה של עצמאא. רוב המקורות ציינו שהיא הייתה מבנו אמיה בן זיד, אך בחלקם נאמר שהיא הייתה מבנו עמרו בן עוף. באלמדינה היו שתי קבוצות שבטיות בשם אמיה בן זיד. האחת הייתה שייכת לבנו עמרו בן עוף, והאחרת – לאוס אללה. סביר להניח שעצמאא הייתה שייכת לאוס אללה ולא לבנו עמרו בן עוף, וזאת מפני שקבוצה זו הייתה עוינת לנביא בתקופת קרב בדר, ומפני שחסאן בן ת׳אבת תקף את קבוצות אוס אללה בבתי השיר שלו בתגובה על בתי השיר של עצמאא. יתר על כן, בעלה של עצמאא היה שייך לבנו ח׳טמה מאוס אללה, וכך גם עמיר בן עדי.
ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם נאמר כי עצמאא הסיתה כנגד הנביא לאחר ההתנקשות באבו עפך. אולם לפי מקורות אחרים ההתנקשות באבו עפך התרחשה לאחר ההתנקשות בעצמאא. ב׳ספר הפשיטות׳ יש רצף כרונולוגי בין קרב בדר לשתי ההתנקשויות. הידיעות על עצמאא ועל אבו עפך מופיעות אחרי קרב בדר, צוין מפורשות שההתנקשות בוצעה לאחר שהנביא שב מקרב זה, ואף נזכרו החודשים שבהם התבצעו שתי ההתנקשויות. לעומת זאת ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם הידיעות על אבו עפך ועל עצמאא מופיעות ללא כל אזכור של קרב בדר וללא תאריך. ייתכן שמפני שאין במקור זה התייחסות למועד המדויק של שתי ההתנקשויות, נוצר בלבול, וכך ההתנקשות באבו עפך הוקדמה להתנקשות בעצמאא.
מספר מקורות ציינו שעצמאא הייתה יהודייה, ואילו במקורות אחרים הוזכרה רק השתייכותה לבנו אמיה בן זיד. העובדה שעצמאא הייתה יהודייה אינה סותרת את השתייכותה לבנו אמיה בן זיד. גם אבו עפך היה יהודי והשתייך לבנו עמרו בן עוף, ויש מקורות אשר לא ציינו את יהדותו אלא רק את השתייכותו לבנו עמרו בן עוף. אף שיהדותם של עצמאא ושל אבו עפך לא הוזכרה במפורש בכל המקורות, לא מן הנמנע שמדובר בעובדה היסטורית אמתית לגבי שניהם.
קיימת אי בהירות גם באשר להשתתפותו של עמיר בקרב בדר. באחת הגרסאות סופר כי הוא נשבע שיהרוג את עצמאא כאשר יגיע לאלמדינה, ולאחר מכן נאמר שהיה יחד עם המוסלמים בקרב בדר. קיימות גם ידיעות שלפיהן הוא השתתף גם בקרב אחד, ולפי אחת מהן השתתף בקרב זה עם שלושה אנשים נוספים מבנו ח׳טמה. מאחר שעמיר היה עיוור או לכל הפחות כבד ראייה, לא סביר שהוא השתתף בשני קרבות אלה.
הבדל נוסף בין הגרסאות הוא בשמו של עמיר. לפי אבן דריד (מת 321 להגירה 9331 לסה״נ]), שמו של המתנקש לא היה עמיר אלא גשמיר. גשמיר הוא שם נדיר מאוד, ואבן דריד הוא היחיד שכינה אותו כך. אף על פי שמדובר ב׳נוסח הקשה׳ ולכאורה יש לקבלו, לדעתי מדובר בשיבוש כתיב של השם עמיר ותו לא, כפי שציינו מספר מקורות. מקורות נוספים שיבשו את שמו של עמיר וכינו אותו עביד הקורא, כלומר קורא הקראן, איש מבנו ח׳טמה מהאנצאר, ואחרים כינו אותו חמיר בן עדי
הפעילות הכלכלית.-הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
צו גירוש ספרד – חלק מספר שלוש
הפעילות הכלכלית.
נתונים טבעיים ותנאים מדיניים ומשפטיים.
עיסוקיהם הכלכליים של היהודים באימפריה העותמאנית לאחר הגירוש הוכתבו והושפעו על יד כמה תהליכים וגורמי יסוד.
1 – בניגוד למצב בחצי האי האיברי בפרט ובאצות הנוצרים בכלל – בארצות האסלאם לא הייתה כל הגבלה על הפעילות הכלכלית של הדימי ( בן החסות ) והם היו חופשיים לעסוק בכל תחום שבו חפצו ולו היו מוכשרים.
ממילא מיגגון העיסוקים והתחומים היה גדול ונרחב בהרבה ממה שהיו מורגלים בו ערב הגירוש.
2 – באימפריה העותמאנית נאלצו בני המיעוטים הדתיים במרכזים ובפרובינציות להסתפק ביוזמות אישיות, בפעילות מסחרית, המלאכה ובחקלאות, בפעילות כלכלית הקשורה בגורמי השלטון או בייצוג זרים, אך לא יכלו לפתח תעשיות חקלאיות עצמאיות וגם לא יכלו להחזיק במונופולין על ענפי ייצור או שיווק.
את אלה האחרונים היה השלטון המרכזי מעניק למושלים המקומיים, לאנשי צבא או אנשי המדינה, תמורת שירותם בעבר או בהווה. לפרקים ניתנו אלה לבני משפחתו של הסולטאן או למקורביו. ממילא לא הייתה דריסת רגל בעניינים אלה ליהודים, אלא לפעמים כמסייעים או כמבצעים מטעם מקבלי הזכויות.
3 – האימפריה העותמאנית הייתה מדינה בלתי מפותחת מבחינה טכנולוגית ושמרנית מבחינה דתית וחברתית. חידושי המדע והטכנולוגיה אֵחרו להגיע למחוזותיה. ממילא התחרות בה עם ההֶשגים הטכנולוגיים והמדעיים הגדולים של המאות ה-16 וה-17, שנוצרו בארצות אירופה, הייתה בלתי אפשרית.
יהודים שעסקו בתחומים תעשייתיים התקשו לעמוד בתחרות עם תהליכי הייצור הזולים יותר באירופה ועם טיב התוצרת שיובאה משם.
4 – אירועים מדיניים וצבאיים. גילויה של אמריקה והסחר עימה ( כולל מתכות יקרות ), הסחר הימי הפורטוגלי והצרפתי עם הודו סין, ועוד – הסיטו את משקל הכובד של הפעילות הכלכלית מאגן הים התיכון אל היא האטלנטי ואל המזרח הרחוק.
האימפריה העותמאנית, שהתפשטותה נעצרה, נכנסה ברבע האחרון של המאה ה-16 לדריכה במקום – לסטגציה כלכלית, אינפלציה גוברת, מאבקים צבאיים יקרים שלפרקים נסתיימו במפלות ובעיות ביטחון פנים שהִקשו על הפעילות הכלכלית.
5 – משפר הקַפיטולציות, שהשתרש באימפריה במאה ה-16 ואשר עליו היו מיוסדות זכויות היתר של מעצמות אירופאיות, תחילה צרפת ואחר כך גם אנגליה, הולנד, ערי מדינה באיטליה ועוד, הֵצֵר את רגלי התושבים, אזרחי האימפריה.
על פי הסכמים בין המדינה העותמאנית ומדינות אלה, זכו נתיניהן ליתרונות כלכליים, בתחום המסים והמכסים, וחוקיים, לא היו כפופים לשיפוט העותמאני, וזכו להגנת הנציגים הדיפלומטיים דל ארצותיהם. במאה ה-17 לא הסתפקו הקונסולים הללו במתן הגנה לאזרחיהם, ובייצוג האינטרסים של מדינותיהם, אלא העניקו יותר ויותר מעמד של נתינות לאזרחי האימפריה, תמורת תשלומים ושירותים שונים.
גם יהודים זכו בהגנה כזאת, אך מספרם היה קטן ביחס לעומת הנוצרים היוונים תושבי הלֶבַנט והארמנים. ממילא מצאו יהודים רבים את עצמם במצב נחות וחסרי כושר תחרות לעומת הסוחרים והיזמים האירופאים, והסוחרים והיזמים המקומיים, שזכו להגנה האירופית.
6 – ליהודים היו כישורים בתחומי הכלכלה והמסחר, שהעניקו להם יתרון על פני מתחריהם בני הדתות הלאומים האחרים באימפריה. בין כישורים אלה יש למנות בראש וראשונה ידע נרחב בשפות אירופה, במקביל לידיעת הערבית וטורקית ובצירוף יכולת שימוש באמצעי אשראי וביטוח מפותחים.
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
רבי אברהם אזולאי בן מרדכי
המעין הששי קראתיו עין גנים ונמשכו ממנו ט"ו 
נהר ות, לבאר עניני שבעים שרים ושליטתם, והנהגת האומות ושורש נשמתם בכלל ובפרט, וסוד ערב רב, ומעלת האומות בגלות השכינה, ושפלות האומות (ותמצית) [וסוד התמצית], וסוד שליטת והתגברות אומה על אומה, וסוד ע' לשון וכיוצא בו:
המעין השביעי קראתיו עין גדי ונמשכו ממנו כ"ח, נהר ות לבאר סוד הקליפות, וסוד היאך נמשכו ונמצאו, וסוד כחם, וסוד מציאות יצר טוב ויצר הרע, וסוד השדים ומציאותם ומהותם, וסוד החלק הניתן לקליפה, וסוד השפחה כי תירש גבירתה, וסוד מיני הקליפות ומיני השדים למשפחותם לגוייהם. וכל אלו האמונות הנזכרות יכחשום הפילוספים, ואני אמתתים בדברים מקובלים מתישבים על שכל המעיין ולא יכחיש כי אם המתעקש:
וכל אשד נהר י נחלי שבעה מעיינות [הנזכרים] יקוו אל מקום אחד קראתיו בריכת אברהם כי ממנו ישקו עדרי חבירים צאן קדשים הנכנסים תחת צל האמונה האלקית לדעת איזה דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב, והתבודדותו, ותכליתו, והתבוננת דרכיו, כי זה כל האדם. וגם כללתי קצת ממה שכתב האלקי הרמ"ק זלה"ה בספר תומר דבורה:
ודע שכל דרוש הסתום שלא פרשתי למי הם ממה שקבלתי מספרי האלקי הרמ"ק זלה"ה או מה שהבנתי מדבריו בביאורו על דברי הרשב"י בזוהר ובתיקונים וכתבתים בסגנון אחר ובלשון מבוארת יקל ויערב על המעיין:
גם קצת דרושים לקטתי מדברי האלקי האר"י זלה"ה, וזכרתים משמו, וגם מה שלקטתי מקצת ספרי המקובלים כתבתי מסכ"י ר"ל מספר כתיבת יד:
ובזה תשמח נשמת כל חי תברך ברכת המוציא והמביא פעולה זו המעולה, ליהודים היתה אורה, ועל כן יעזוב איש חן ארץ, וחמדותיה לא יחונן, והבל היופי מלא דופי, כלה גרש יגרש האמה נכריה חכמה חיצוניות בלתי ראויה, ודבק באש דתו היפיפיה, לשום נפשו בחיים בזה ובבא:
ואני טרם אכלה לדבר וטרם יהיה דברי הראשון קראתי בשם החיבור הנכבד הזה חסד לאברהם לשתי סיבות, לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומדבר מלטני, שנית להורות שכל המעיין בספרי גומל חסד עמי להיות זוכה ומזכה. ואלקים ה' חילי ימציא און לי בכל עמלי לסדר ולחבר מה שיעדתי, והוא יתן בפי מענה לשון, יוריני ינחני בדרך אמת [כי מידו הכל, קול ה' יתן אומר. אמן כן יהי רצון:
אשירה לי"י כי גמל עלי:
אור חכמה ורוב עצמה ותורה באו בספר יפה תואר וצורה ראו כי הוא עץ יפה ענף ומצל היות שתול עלי מים ונהר מאד גבוה ורם [וייף] בגדלו ארזים לא עממוהו בגן אל זה עץ נטעהו חדל האישים ואם ישאל אחד שם עצו ופריו לכן ראו לא עץ מאכל הוא אכנהו בשם חסד לאברהם ירד פנימיות ים פנינים העלה חתר ותר בכל פירוש ופתרון זכות קדושים רוממי שד"י אשר קשר כתרים לדבריהם ובם נעלמה ואוצר צפונה וסתרה. ושרשיו מיוסדים עלי דרך ישרה. ורב נאות ואמרתי לפארה. הוציא פרי מאד מתוק כאורה.
ולא דמה ליופיו עץ הזמורה. בעדן ניתנה לו הבכורה. ופריו לכל נבון וחכם תשורה. אם גפן ואם זית נהדרה. כי אם עץ חיים תורה ברה. ופריו הוא דבר שפה ברורה. יסודו סוד זה"ר מקורו הערה. כל טמון וכל סתום לא נעדרה. חלקם בחיים בזוהר האורה. שפתי יתר וגם שפרה. התנצלות המחבר:
אמר המחבר אברהם עד פה גברו עלי חסדי יתברך שמו, והוא ברחמיו וברוב חסדיו יחמול עלי בתוך עמו ישראל, ויגמור בעדי להצילני מחרון אפו הקשה, ויזכני להוליד בנים עוסקים בתורה ויראת י"י היא אוצרם, לא ימוש ספר התורה מפי זרעי וזרע זרעי יאמר י"י מעתה ועד עולם אמן. ואתה מעיין חכם אל יבהלוך רעיוניך בראותך בספר הנכבד הזה סוד פלוני וסוד פלוני אל ידמה בשכלך שהם סודות עמוקים ונפלאים הם ממך.
כי לא חברתי לך בזה הספר שום סוד עמוק שיצטרך הקדמות כדי להבין אותם, אלא כל משכיל בנקל יוכל להבין מעצמו סוד זה הספר, וממה שאין ראוי שיעלים מן המעיין בזה הספר הוא כי הוא הרבה דברים נאמרים בו במקום אחד על כוונת מה ובמקום אחר על כוונה אחרת, כמו שעשה הרמב"ם ז"ל במקומות רבים מספר המורה.
בעבור זה ראוי שיזהר המעיין בעיונו [בדרושי] ספר איזה מחבר שלא יקפוץ להשיב על דבריו עד שידע אמיתת הענין, ויחשוב בו כי לפעמים ישמיט המחבר הקדמה אחת באיזה מקום לפי שהיא כמבוארת בעצמה או שנתבארה במקום אחר או בכוונה ממנו להסתיר הענין ויחשוב המעיין שזה טעות מן המחבר וימהר להשיב עליו ויחשוב אותו לפתי וסכל, אבל ישיב אל לבו כי המחבר ההוא לא היה מקלי הדעת שלא השיג בעומק עיונו מה שיעלה בלב המעיין בתחלת הדעת, ויותר ראוי לכל אדם לחשוד שכלו והבנתו וירבה להעמיק בדבריו, כי המחבר לרוב (השתוטט) [שטט] במחשבתו בדברים העיונים העמוקים, ולפעמים יקל [בהם] בעיניו להאריך בביאורו דבר מה
ריו מרטין 1948- מואיז בן הרוש
- אימא, אבל למה אנחנו נוסעים לישראל? למה אנחנו עוזבים את ביתנו?
- מה, אתה רוצה לחיות עם ערבים כל החיים שלך?
- אבל בבית שלי כן, זה הבית שלי,
- גם שם הבית יהיה שלך,
- אבל זה יהיה מפתח אחר,
- בטח שזה יהיה מפתח אחר, לכל בית יש מפתח אחר, אבל זה יהיה בית שלך כמו הבית של תטואן,
־ זה לא יכול להיות, זה לא יהיה הבית בו נולדתי, או בו צחקתי פעם ראשונה או בו בכיתי פעם ראשונה, וזה יהיה מפתח אחר,
- איזה מין שטויות אתה מדבר, אז יהיה מפתח אחר, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים מפתח אחר, מדינה אחרת, שבה הערבים לא יגידו לנו ליהוד, שבה איש לא יזרוק עליך אבנים בדרך מבית-הספר לבית,
- את בטוחה שיהיה לנו בית שם, בית גדול,
גדול או קטן, בישראל נבנה את חיינו, נהיה יהודים, בישראל כל בית יהיה גדול מספיק לכולנו.
רֹיוֹ מַרְטִין 1948
תודה שלקחת אותי לים, הים היה רגוע, לא מזמן היה לוקח שעות להגיע לים הזה בחמורים, וגם היה לנו פחד גדול מזה בגלל הערבים שפחדנו שהם אורבים לנו בדרכים, עתה אנחנו גם מפחדים מן הנוצרים, נוּאָסְטְרוֹס אָרְמַנוֹס, מפחדים שינסו לשייך אותנו לרפובליקנים או לֵפְרַנְקֵיסְטִים, תשמע לי טוב, מימון, אתה אף פעם אל תגיד שאתה בעד צד זה או בעד צד אחר, אל תשכח, אל תזדהה אף פעם, אתה יהודי, תמיד תאמר להם שאתה לא מתעניין בפוליטיקה, שאתה רק עוסק במסחר, בשמן, בסוכר, בקמח, זה כל מה שאתה יודע, אתה לא מתייחס לשום שאלה, אני אפילו לא יודע מה דעתך ואני לא רוצה לדעת, אני זוכר שלפני שנתיים היית מקשיב לרדיו רוסיה, ושהיית צמחוני, אף פעם לא שמענו על זה בתטואן, שמענו על זה כשלא היה לנו כסף לבשר, שאז היינו אוכלים את העדשים, וחולמים על בשר, פעם בשנה, אבל בן-אדם עשיר שלא יאכל בשר… לא פלא שאמך השתגעה, שאביך לא יודע מה לעשות אתך, יש לך טיעונים לכל דבר, באמת היית צריך להיות עורך-דין, אבל מלחמת האזרחים המקוללת הזאת הרסה לך את הכול, מלחמות אזרחים הרי זה דבר מיותר, בסוף כל המדינות אותו דבר, רפובליקה או החנרליסימו, מה זה כל-כך משנה, אבל הים, הים היה רגוע ואהוב כל-כך, זה כמו נשיקה כזאת, כמו להתעטף בטלית של זהב, זה כמו חיבוק של אלוהים באמצע התפילה, כן אני יודע שאתה לא אוהב את זה, אבל אתה תחזור להיות דתי, גם אם פעם אחת לא צמת בכיפור, אתה תחזור לזה, ואם לא אתה אז בנך, והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, זה כבר מתחיל להתהפך, אולי לא רק על ארבעה בנים דיברה תורה אלא גם על ארבעה אבות, כל הרעיונות האלה שנכנסו, כל מה שראיתי בברזיל, כל הנשים המולטיות, היפות כל-כך, ואני אומר לך מימון, אתה צריך כבר להתחתן, אתה בן עשרים וחמש שנה, בנה לך בית, אני התחתנתי בגיל שמונה-עשרה, וסבתך הייתה אז בת שלוש-עשרה, היום אומרים שהן ילדות, אז, בגיל שש־עשרה כבר החזיקו בית לבד עם שני ילדים, בלי כל העוזרות שיש לך, והיו להוריך, אלה היו נשים, לא ילדות, נשים חזקות, שבעה-שמונה ילדים, בגיל שלושים, אשת חיל, ואתה אומר לי שאתה רוצה ליהנות קודם, ליהנות ממה, ממה בדיוק, מן החופש, איזה חופש, אתה רוצה להתפרפר, לשגע את הוריך, להתמרד, נכון, מימון, טוב, אולי זה השם, כי בזמני להתמרד היה לנסוע לברזיל, אבל המרד שלך כואב להוריך, אתה בן יחיד, ואמך סבלה הרבה ולא ילדה ילד, והוריך מצפים ממך שתמשיך את שם המשפחה, בן זמרה, את זרע אביך, מה יהיה העולם בלי בן זמרה, מי יזמר, הים יזמר, הים שלנו תמיד יהיה הים הכי יפה מכל חופי הים התיכון, אני יודע מה אני אומר, כאן המים צלולים, כאן החול צלול, כאן במקום הזה השכינה מביטה מדי-פעם, היא יודעת שאנחנו כאן, אנחנו שבאנו מספרד, שבאנו מירושלים, ושנחזור לירושלים, ואל תצחק, אתה בעצמך תחזור לירושלים, אתה תראה בבניינה, זה נראה לך לא הגיוני אבל אני יודע דברים, ראיתי אותם במו עיניי, ראיתי את ירושלים, אבל אל תמהר, אין לך מה למהר, הזמן כולו שלנו, הזמן כולו עומד לצדנו, לצד משפחת בן זמרה, ככל שהדברים יתעכבו כך תדע שהם יגיעו.
שנהיה לראש ולא לזנב-פרי הדש-מנהגי ראש השנה אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
פרי הדש
בליל שני של ראש־השנה, נוהגים לטעום פרי חדש שביכר זה עתה ומעדיפים במקרה זה את הזית שהוא עדיין מר, מברכים עליו שהחיינו ואומרים:
״יהי רצון. . . שיהיו מזונותינו מרורים כזית הזה ומסורים בידיך, ואל יהיו מתוקים כדבש ותלויין בידי בשר ודם: ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד״, אמן.
הרימון – פרי נוסף שרוב העם נוהג לטעום בליל השני של ראש השנה הוא הרימון, משום שמסורת עתיקה אומרת כי הרימון מכיל תרי״ג גרגירים, כמנין תרי׳׳ג מצוות, לפיכך מסמל הרימון את האדם מישראל והתלמוד מוסיף: ״אפילו ריקנים שבך מלאים כרימון (ברכות נז. עא)
שנהיה לראש ולא לזנב
מנהג לסיים את ״הסדר״ באכילת ראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו. אם לא נמצא ראש איל, לוקחים ראש כבש ובשעת הדחק, מסתפקים גם בראש תרנגול, אולם יהודי מרוקו לא יוותרו על ראש איל או לפחות ראש כבש וישלמו כל מחיר שיידרש מהם ובלבד שיזכו לברך ״שנהיה לראש ולא לזנב״, לכן היו משפחות שהיו מתארגנות ביניהן וקונות במשותף כבש ומחלקות את ראש הכבש ביניהן כדי שלא יפסידו את המצווה.
ריאה – יש גם הנוהגים לאכול את הריאה בראש השנה ולפני אכילתה אומרים:
ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ומהר לגאלינו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עינינו במאור תורתך, אמן.
אליה ־ לא קונים אליה בראש השנה מפני שהיא ״זנב כבשה״. אנו רוצים להיות דווקא לראש ולא לזנב.
ראשי־דגים – גם מקומו של הדג לא נעדר מעל השולחן בליל ראש השנה משום שמצווה לאכול דגים כדי לפרות ולרבות כדגים ״וידגו לרוב בקרב הארץ״ ועליו אומרים:
״יהי רצון שירבו זכיותינו כדגים״, אך יש הנמנעים מלאוכלם כמו המשפחות המיוחסות באלג׳יריה ולא מעלים אותם כלל על שולחנם, כי הדג נקרא גם ״דאג״ מלשון דאגה (נחמיה יג, מו). גם הגזר לא זוכה לעלות על שולחן ראש השנה, משום שהמילה גזר מזכירה גזרות. כ״כ יהודי מרוקו מחמירים ולא אוכלים בכלל חזרת, כי היא מביאה חרון־אף. גם האגוז לא אוכלים, משום דמוליד כיח וניע (לחה).
שומים – ״קדרת הירקות״ של יהודי תוניסיה מכילה גם את השום החריף אשר טובלים בקערות הדבש ואוכלים. על השום אומרים: יהי רצון שיתמו אויבינו ושונאינו, ברכה שאנו אומרים על התמר בדרך כלל.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.-נר המערב
רבי שמואל חאגיז, אולי אחיו או בנו של רבי אברהם חאגיז הנזכר מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אלמושנינו, רבי אברהם ביטון, מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אוגווילום ( מת לפני שנת שכ"ג, רבי יצחק בן פישי, רבי משה אבן טשטיאל ( שניהם מתו סביב לשנת ש"ל ), רבי שמואל בן גיקאטיליא ) מת סביב שלנת ש"ל ), רבי אברהם בחאנסי, כנראה בנו של רבי משה בלאנסי הנזכר למעלה, ורבי דו בן סלימאן בן סמחון, שניהים היו סופרי הבית דין, והנגידים היו :
רבי שם טוב בן רבי אברהם שהובר מנגידותו אחר כך בשנת רפ"ז, בערב חג הסוכות, ורבי שאול בן שם טוב בן רמוך שנמנה תחתיו, ואחריו רבי אברהם רותי.
אלה הם גדולי הרבנים וממוני העדה של המגורשים שחיו אז סדור הראשון להתיישבותם בפאס, מחצי המאה השלישית ועד הרבע הראשון של המאה הרביעית. זולת אלה ידענו כבר שמות הרבנים רבי שם טוב לארמה – לירמא, רבי אברהם סבע ורבי יעקב לואל שלשלת המגורשים מפורטוגל שבאו לפאס ומגדולי התושבים שבדור הזה ודענו גם שמות הרבנים האלה רבי חיים גאגין, רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, רבי יחייא בר רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים רבי שאול בן שלמה דאנינו.
מכל הרבנים שזכרנו, שהיו בתור ראשי וגדולי המגורשים והתושבים בדור הזה, אין עוד אתנו יודע עד כה מתולדותם ומפעולתם בשדה התורה החשובה, ורק אודות אחדין מהם הננו נותנים פה את הידיעות אשר נודעו לנו.
רבי חיים גאגין, זולת ספרו " עץ החיים " שחיברו על אודות מחלוקת הנפיחה אשר את תוכנו העתקנו בפרק הקודם, נמצא ממנו עוד בכתב יד איזה קטעים והם " פירוש על משנת ערוגה, וקינות אחדות, ומזה יש לשפוט כי חיבר איזה ספרים שנאבדו כבר, לפי הנראה כי אחרי שנת רצ"ה שבה גמר את ספרו " עץ חיים ", לא נשאר עוד בחיים כל כך.
ואם נכונה השערתנו שכתבנו למעלה, כי יציאת רבי חיים גאגין בימי נעוריו מפאס הייתה בשנת רכ"ה, יהיה לפי זה ימי חיין בערך שמונים שנה פחות או יותר מעט לצאצאו הרב הזה ותייחשו בני משפחת גאגין שישבו בירושלים בהמאה הי"ט. רבי חיים גאגין שהיה ראשון לציון בירשלם בהקדמת ספרו " מנחה טהורה " ובהקדמת בנו לשאלות ותשובות " ישמח לב "
רבי שם טוב לארמה או לרימא, חיבר קונטריסים על שאלות ותשובות וחידושי דינים, ונזכרו אצל אחד מרבני פאס בדור שאחריו, רבי שאול סירירו, הרב הנזכר בספרו " אורים ותומים " כתב יד, העתיק הקבה דוגמאות ועניינים מספר הקונטריסים הזהשל רבי שם טוב לארמא ביחוד בענייני האנוסים ודיניהם, כמו מומר שקידש בת ישראל.
מילת בן שפחה שנתגירה, וכדומה, ומדבריו שמה נוכח לדעת גם כן כי היה גדול כבודו בעיני החכמים מקשטיליא, שיזכור אותם לפעמים ושהיו מכבר בפאס שבא לפני הוא רבי שם טוב לארמא מפורטוגל, וכפי הנראה כי ספר הקונטריסים הלזה, אבד זכרו כבר, ממשפחתו זאת ידענו כימ חי עוד רב אחד בפאס או באחת מערי מרוקו, ושמו רבי משה לארמא, הוא חיבר ביאור על כל התנ"ך, ודרשות, כתב יד ומהם אפשר שם עוד יסופר כי בשנת :
ש"ב נלכדה העיר תלמסאן בידי עכו"ם ושפט ה' באותו הקהל בכל מיני שפטים רעים, ונהרגו ונשבו היהודים כמו אלף וחמש מאות נפשות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהלות הקדושות פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה עליהם, לרבוי השוביים וליוקר המעות יותר משווין, וקצת מהשבוים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו את נפשם ונלכדו אחר כך.
כי ישובי המקום שברחו שם מכרום לעכו"ם ההגידה שבגדו בם…וקצתם נתעצלו ולא ברחו ולא זזו ממקום עש שתפשום בידים, ובעת בואם לפני החכם הרב יוסף עוזיאל ז"ל יצא משפט מלפניו כי אותם שברחו ועשו יכלתם גם בחור וגם בתולה, הכל יוקדמו בפדייה ואותם שהועד עליהם שהתעצלו יתאחרו עד עת קץ.
השבי של יהודי תלמסאן, זה נזכר בדברי הימים לרבי יוסף הכהן , " וגם היהודים אשר היו בתלמסאן שם לרוב ניתנו לשלל בעת ההיא וימכרום לעבדים ולשפחות בחודש אדר ש"ג בארבע נכנפות הארץ מהם נגאלו באוראן ומהם נגאלו בפיס ומהם הלכו שבי בארץ ספרד טימירו דתם וכו…על פי זה נראה כח התנפלות הספרדים על תלמסאן הייתה בסוף שהת ש"ב ונמשך השלל עד אדר ש"ג.
על פי הסיפור הזה נתברר לנו כי נשאר רבי יוסף עוזיאל חי עוד עד שנת ש"ב, ובכן כפי מה שכתבנו עוד למעלה כי בשנת ש"ה כבר לא היה בחיים, יוצא כי גוע וימת בין שנות ש"ב – ש"ה.
רבי נחמן בן סונבאל, בא במשא ומתן של הלכה עם רבי צמח דטראן שהיה רב באלג'יר בדור הזה, וזה חלק לרבי נחמן כבוד גדול ויחשב לקטן מקטני תלמידיו הוא רבי נחמן, וכן אחדים מהרבנים שהזכרנו, והם רבי אברהם די ליאון רבי יצחק נהון, רבי שם טוב אמיגו, רבי שמואל חאגיז ורבי יצחק בן פישי חיברו – כנראה – איזה ספרים בביאורי תנ"ך
רבי אברהם אדריטאיל ידענוהו מספרו שחיבר לתשלום ספר הקבלה מהרבא"ד ושבו השאיר לנו זכרונות חקרים לקורות גדולי ספרד במארוקו בני דורו, וכפי שסיפר הוא בעצמו היה אז בשנת הגירוש כבן עשר שנים, ובפאס למד לפני רבי יעקב לואל המגורש מפורטוגל.
ובשנת ר"ע בהיותו בן כ"ח שנה חיבר ספרו ההוא אשר שב בשנת רפ"ה וישת עליו נוספות שהם לא נראו אלינו. בשנת רפ"ו מצאנוהו כבר נמנה בין רבני המגורשים בפאס, וכפי שזכרנו כי מת רבי אברהם אדרוטאיל לפני שנת ש"ה, נדע אם כן כי חי בערך ששים שנה פחות או יותר מעט.
רבי אברהם עוזיאל, נזכר בכבוד גדול בתשובת הרב שמעון דוראן, לבנו של רבי אברהם, רבי יצחק עוזיאל הנזכר בדור שאחר זה. שם יאמר ולאבותינו הקדושים אראלים ותרשישים…למקחוק שמענו…כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק….
ומדברי רבי שמעון דוראן שם מבואר רבי אברהם עוזיאל עם רבני פאס החליפו שאלות ותשובות עם רבני אלג'יר ויהי שם רבי אברהם עוזיאל ביחוד נערץ אצלם ביותר. גם רבי אברהם גבישון שהיה מגולי ספרד באלג'יריין היה ידי ורע לרבי אברהם עוזיאל ויחליף אתו תמיד מכתבים ושירים שבם הרבה לספר בשבחו של רבי אברהם עוזיאל ויפזר לו כבוד ויקר. לדוגמא נציג את החרוזים האלה שכתב לט רבי אברהם גאבישון לרבי אברהם עוזיאל.
הן דבר רוח קדושה בך גבור. ערבי נבואות וחזונות החלום
קומה עבור לפני מתי חכמה לשר, ולפה היה להם ואת עדים בלום.
ולפי הנראה שחבר רבי אברהם עוזיאל איזה ספרים שנאבדו כבר.