מורשת יהדות מרוקו

הפולמוס מסביב פירושי הראב״ע

אחדים מגדולי הפוסקים והפרשנים מצאו בחיבוריו של רבינו הראב״ע פירושים המתנגדים לכאורה לדברי חז״ל וההלכה הצרופה, עד שכתבו עליו: ״…שהחכם ז״ל לא היה רב בקי בדינים…״. גם הרמב״ן ז״ל כותב כבר בהקדמתו לפירושו על התורה ש״עם הראב״ע יהיה לו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה״, וכמה פעמים מתבטא עליו קשות, כגון ״מי עוור עיני שכלו בזה״, ו״אילו ידע זה המתהדר בסודותיו, תאלמנה שפתיו מלהלעיג על דברי רבותינו. אמנם במקומות אחרים הוא מעריכו מאד.

גם באור החיים הקדוש מצויים ביטויים קשים על פירושו של רבינו, וכגון: ״ואני אומר שיותר היה לו לומר שלא לומר דבר שאינו נשמע ולא יחלוק על מקבלי התורה, כי מי ישמע לדבריו והם היפך קבלת תורה משה״, ו״בפירושים כאלו נתן הרב יד לחכמי הדורות לזלזל בכבודו, וכל כמין פירוש זה ישתקעו הדברים…״.

בחריפות יתירה יצא הגאון המהרש״ל נגד הראב״ע בהקדמתו לים של שלמה, ואלו דבריו כדרבונות: ״…החכם ר׳ אברהם א״ע אשר לא היה בעל תלמוד ורוב בנינו ופירושו על דרך התכונה והטבעים וקבלות חיצוניות, והתריס בכמה מקומות נגד דברי חכמי התורה והתלמוד, ומה שהוא מן התורה כתב שהוא מדרבנן, ומה שהוא מדרבנן עשאו לדברי תורה, והאיסור עשאו היתר והיתר עשאו איסור או מבלי השגחה ידוע״, וכאן מסתייג המהרש״ל וכותב: ״וכבודו במקומו מונח, כי חכם גדול היה, ואין משיבין הארי׳ ממשיך: ״כי אין הולכין אחר פירושו לא לאיסור ולא להיתר, לא לחיוב ולא לפטור, שהרי כתב כמה פעמים נגד ההלכה אפילו נגד חכמי המשנה ונגד אמוראי התלמוד בלי מספר. ואמת שמעתי אומרים עליו שכך היה מכריז והיה מודיע לרבים שאינו רוצה לישא פנים אלא לפרש עד מקום אשר שכלו מגיע לולא הקבלה, כאשר רימז בקצת מקומות בפי׳ התורה ׳לולא הקבלה הייתי אומר׳ וכו', ולא צדקו דבריו בעיניו, ולפי דעתי שכבר נתן עליהם הדין, כי נתן יד למינים ולצדוקים ולקלי האמונה, אני הגבר אשר ראה עני עמו, ואף כל זאת ששיבח אותו הרמב״ם ונתן לו עטרה – החרשתי, כי דרך קצת בדרכיו בענין חכמות…״. גם הגאון רבי יעקב עמדין מתבטא בחריפות על הראב״ע, וכותב שכל ספרו בנוי רק על חכמות תכונת הכוכבים. וגם אחיו הצעיר הג״ר משולם זלמן מאוסטראה כותב: ״…ושארי ליה מאריה להחכם הרב אב״ע הנ״ל, שדרכו ולמוד הוא בכך להיות כמו לעגי שפה על קדמונינו ז״ל, כשלא הוטב הדבר בעיניו…״. המהרש״ם מבערזאן משיב לשואל: ״ומה שתמה על האבן עזרא, הלא ידוע שבכמה מקומות נד מדרשת חז״ל, ולכן אין דרכי לעיין בו, ובפרט לייגע א״ע ליישב דבריו״. ומכל זה נמשכו כמה מכותבי תולדותיו למיניהם

ובאו למסקנא שלא היה הראב״ע בקי בתלמוד.

להצדיק את הצדיק דמעיקרא

אך לעומת זאת יצאו גדולי האחרונים הקדמונים להגן על כבודו של רבינו האב״ע והוכיחו שידיו רב לו בתלמוד ובהלכה, והתעצמו לתרץ דבריו שלא יסתרו לדברי חז״ל ולהסיר מעליו את תלונות הגאונים על פירושיו, הר״ר זכריה בן סרוק שהיה ממגורשי ספרד כותב וזה לשונו: ״ועל כל שאר הדברים שהטיח כנגדם ובפרט נגד הראב״ע ז״ל, אשר אחר חתימת התלמוד היה רשום ככל הגאונים אף על פי שלא היה גאון… והוא היה חכם כולל ושלם בכל חכמה, ואנכי ראיתי חידושי הראב״ע למסכת קדושין, הם בתכלית הדקות והאימות״. וכתב על זה ב׳המעלות לשלמה׳, שאם היה המהרש״ל רואה דברים הללו, לא היה כותב מה שכתב בהקדמתו לים של שלמה נגד דברי הראב״ע.

גם הגאון רבי יצחק לאמפרונטי בעל פחד יצחק מאריך לתרץ דברי ראב״ע מהשגותיו של המהרש״ל, וכותב: ״ולמען דעת צדקת הראב"ע וכי רגיל ויודע ובקי בתלמוד אציעה נא מה שמצאתי וראיתי לזכותו ע״פ התלמוד״.״. הג״ר משה אלמושנינו בהקדמה לביאורו על פי׳ האב״ע כותב: ״יען ראיתי קצת מהפרשים יפטירו בשפה רפה יניעו ראש פורה ראש ולענה נגד חכם הרזים הראב״ע בעניין…ראיתי לבאר כוונתו בזה״. הג״ר יונתן כאשר מביא בתומים את דברי הראב״ע כסניף לפסק-הלכה, כותב: ״וגם הראב״ע בפי׳ לתורה ….נראה דנתכוין לדברי הרא״ש, כי ח״ו לומר שהיה בו שמץ מינות לחלוק על קבלת חז״ל״.

ובאמת גם בספרי ההלכה של גדולי הראשונים מובאים כבר דברי רבינו להלכה למעשה, וכגון באבודרהם ובשבלי הלקט, ובחלקם אף קבעם מרן הבית יוסף בספרו.

ומה שנמצאים לפעמים בתוך דבריו פירושים הנוגדים לכאורה לדברי חז"ל צריכים לדחוק ולפרש דבריו, אשר רבים וכן שלמים ישבו על המדוכה וחיברו ספרים ליישב ולתרץ את דברי רבינו, ״להוכיח שכל דבריו עולם בקנה אחד עם דברי חז״ל.

בנוסף לזה יש לציין את מה שכתבו גדולי הפוסקים אשר לפרש את המקראות על דרך הפשט והדרוש מותר גם לנטות מדרשות חז"ל ושלא אליבא דהלכתא, וע׳ פנים לתורה. ולא עוד אלא שרבינו בעצמו כותב כמה פעמים בפירושיו ש״לולא הקבלה הייתי אומר, הרי שלא חלק ח״ו על חז״ל להלכה, אלא קיבל דבריהם כנתינתם מסיני. גם הרדב״ז בתשובותיו מתריס נגד השואל שפסל את נאמנותו של ראב״ע וטוען כנ״ל: ״וכי מפני שחולק על חז״ל דאמרו שפישון היא נילוס… לפיכך לא נקבל ממנו שאר דברי חכמתו, ואם כן בואו ונצווח על הרמב״ם ז״ל שחולק על רז״ל בכמה מאמרים ולא נקבל ממנו פסקי דיניו ולא הוראותיו, ואפילו רש״י ז״ל אומר בכמה מקומות ׳והדרשה תדרוש ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא׳, אלא עיקרן של דברים כיון שאין חולק על רז״ל בדין מן הדינים או בדבר המקובל או בדבר הנלמד מי״ג מדות, דמאי נפקא לן מינה אם נילוס היא היוצא מג״ע וכוי״.״.

ומן העניין להביא דברי בעל שו״ת תשובה מאהבה, אשר לאחר שציטט את בעלי התוספות והרמב׳׳ם ששיבחו לרבינו הראב״ע ואת הרמב״ן ״שגלה חרפת החכם הזה לעיני כל״ ואת המהרש״ל וכן הוסיף גירא מדיליה, עכ״ז מסיים: ובכל זאת חלילה לנו ולבנינו עד עולם לזלזל אחד המחברים או חיבוריהם בשביל דברי ריבות שערכו זה לעמות זה, וכי לא נקבל בשמחה את רבינו הגדול הרמב״ם בעבור שהשיג עליו הראב״ד וכיו״ב לעג הרבה מאד מאד… באופן שדברי בוז שחוק והתל מראב״ע אינם עושים רושם אצל בעלי המדע ואנשי השם, ואינם מזיתים דברי אמת מעיקרם ושרשם״.

מופלאים דבריו של הרה״ק רבי פינחס מקוריץ, אשר ״חיבב עד מאוד פירושי האבן עזרא, ואמר שמה שנמצא בדבריו לפעמים נגד חז״ל, הוא לפי שנשמתו היתה גבוה מאד ׳נשמת תנא׳ והיה רשאי לחלוק כחז״ל רב תנא הוא ופליג ( עירובין נו ). בשם הרה״ק רבי ישעי׳ מדינוביץ מובא שרבינו הראב״ע אמר על עצמו כי ״תנא הוא ופליג״.

ענו אחריו מקודש מקודש

על אף הפולמוס שנתעורר אצל גדולי הקדמונים מסביב לפירושי ה״אבן עזרא״ כמבואר במאמרינו, הרי בדורות האחרונים של צדיקי האמת גדולי התורה והחסידות נתקבל הראב״ע בהערצה יתירה ומופלגת ונמנה בנשימה אחת עם כל הראשונים ז״ל. פירושיו של רבינו מובאים רבות בספרי החסידות, כגון בתולדות יעקב יוסף^, בעבודת ישראל ועוד אשר רבו מספור. וראה בזרע קורש שפירש באבן עזרא בענין שעיר המשתלח שרמז לשם ע״ב ע״פ קבלה ע״ש. על גילוי מן השמים על קדושית דברי רבינו, סיפר הרה״ק רבי יעקב שמשון מזאסלאב לבעל תורת חיים מקאסוב, שפעם אחת ישב בלילה עם איזה מאנשי בריתו ודיבר קשות מהרב אבן עזרא מה שנמצא בספרו דברים נפלאים, וכאשר הלך לישון ראה בחלומו, וכאשר קיבל פני אביו הרה״ק רבי פינחס מקוריץ, אמר לו: בנו, אל יפול לבבך מזה החלום, כי בטח דיברת מהאב״ע לזה הראוך מן השמים כי דבריו המה קדושים כמו ספר תורה, זאת היא הטבת החלום. ומאז והלאה היה חשוב גם בעיניו ספר אב״ע, עד שבכל פעם שהזכיר אותו קראו הקדוש. עד כמה התחבב רבינו הראב״ע על הדורות האחרונים, אפשר לראות מפיוטיו וזמירותיו של הראב״ע שנתקבלו בכל תפוצות ישראל באהבה רבה. רבי פנחס מקוריץ ״היה זהיר מאד לזמר בזמירות דש״ק תדיר את הזמר מהאבן עזרא ׳כי אשמרה שבתי, וכן נוהגים ניני ונכדי הרה״ק זי״ע אחריו״. גם החתם סופר ״בליל שבת קודש בבואו לביתו שר קפיטל אשת חיל ושיר ׳צמאה נפשי׳ אשר כתב אבן עזרא, ולא זולת, והפליג מאד בשבח השיר מהאב״ע, שהוא עמוק מאד בקבלה, ושבלא ספק רוח הקודש שרתה עליו כאשר חיברו״, וכדברים האלה אמה גם הרה״ק הר״ן מלכוביץ ז״ל ש״הפליג מאד בשבחן ובקדושתן של זמירות שבת, ואמר על כמה מהם כי ברוח הקודש נאמרו״ ומנה בין השאר גם זמר ׳כי אשמרה שבת׳ לרבינו האב״ע. אגב, יצויין לפלא מה שאמר הרה״ק בעל דברי יחזקאל משינאווא בשם הרה״ק רבי הערש הכהן מרימנוב ש״הזמר ׳כי אשמרה׳ מסוגל לפרנסה״. דברים מרעידים ומפליגים על עוצם יראתו של רבינו, מובאים בספרי צדיקי פולין בשם הר״ר בונם מפרשיסחא, שאמר: ״איך פארשטיי נישט ווי אזוי די אקסלין פון אבן עזרא האבן אויסעגעהאלטן פון גרויס יראת שמים שהיתה בו״. ובלשון אחר אמר הר״ר בונם, ש״אינו מבין איך האבן – עזרא היה יכול לחיות ה׳ מינוטעם מחמת גודל הפחד ויראת שמים שהיה לו״.

גם הרה״ק רבי ישעי׳ מפשעדבורז דיבר נוראות מגדולת רבינו, וכאשר הפליג פעם בעומק ספר נועם אלימלך להרה״ק מליזענסק, אמר ש״אף כי היה מופשט מגשמיות מאד מאד, הראב״ע היה מופשט מגשמיות ט״ו פעמים יותר ממנו״, והוסיף הרה״ק מפשעדבורז לומר: ״הלואי שהיתה נשמתי זכה כזכות הגוף של הראב״ע ז״ל בחייו, ותמיהני איך סבל גופו את פחדו מהדר גאון ה׳!.

הרה״ק בעל נועם אלימלך בעצמו, הסביר פעם של רבינו האב״ע היה חלק גדול מנשמת אליהו הנביא, לפי גודל חלקו ושרשו.

סוף דבר הכל נשמע, כי ״דבר זה תהיה לנגד עינינו, בעת שיזדמן לפנינו איזה ענין קשה להולמו בדברי הראב״ע אין להאשימו, ויהיה נדון לזכותו על דבר כבוד שמו, רבו כמו רבו הראיות על הצדיק

מתהלך בתומו, ולו חכמתו ישכילו ויעמדו על סוף דעתו״.

מקום הניחו לנו להתגדר

ברבות השנים יצאו לאור עולם כמה ספרים נכבדים במטרה לבאר ולפרש את דברי רבינו בפירושו על חמשה חומשי תורה, ביניהם ספר מקור חיים, אהל יוסף, אבי עזר ועוד, ולאחריהם הגדילו לעשות הג״ר שלמה זלמן נעטטער בפירושו לחומש עם מפרשי התורה שהדפיס, והג״ר יצחק מעלער בספרו עזרה להבין על פי׳ אבן עזרא, שחשפו את זרוע עוזם לבאר את כל דבריו של רבינו בחכמת הדקדוק ושאר החכמות וכן תירצו רוב דבריו שנראו כמנוגדים וסותרים את דברי חז״ל, כפי אשר השיגה ידם.

והנה, בעל העזרה להבין כותב בהקדמתו ש״מראש עלה :מחשבתי להציע רק ענינים בודדים שהערתי בדברי הרב, בידעי דכבר נמצאו פירושים למכביר על דברי הרב, וביחוד שמעה אזני :הפירוש היקר והנכבד על הראב״ע מהרב החכם הר׳ שלמה מנטסער ז״ל״, אך לאחר שנזדמן הספר הנ״ל לידו ״ראיתי כי עוד ״:ים אשר עמדי מאשר אתו, ולא לבד כי השאיר לו עוללות אך גם אשכולות ואשישי ענבים״ ולכן החליט לעשות ביאור רחב ומקיף. הזוב כותב: ״ואודות הפירוש אבי עזר הנדפס כעת בכל החומשים, ״א ראיתי למחוץ לדבר ממנו כי אך במקומות אחדים נגע בהם :קצה עטו, ואף באלה מצאתי דברים שלא קלע בהם אל מטרת הכוונה של הרב ז״ל״.

ברם בהיותי מטייל בפרדס החכמה של רבינו אברהם אבן עזרא •יל ומבארי פירושו, יגעתי ומצאתי כי רובם ככולם לא פירשו דבריו ־ק ע״פ פשוטו, ועדיין הניחו מקום לתרץ מה שהקשו עליו גדולי ־־אשמים והאחרונים הלא המה רבותינו הרמב״ן, רבינו בחיי, הטור דל התורה, ר״א מזרחי, האור החיים הקדוש, אבי עזרי ועוד, וגם :על עזרה להבין והרש״ז נעטטער בעצם הוסיפו להקשות על דברי רבינו בכמה מקומות, ומקום הניחו לשבר הרים ולפוצץ סלעי קושיותיהם.

זרעו של ר׳ אברהם בן ר׳ יעקב

זרע ברך ה׳, בנים ת״ח, גדולי הדור, השאיר אחריו ר׳ אברהם, כפי שכתב ר׳ יצחק סבע בהקדמתו הנ״ל: ״והיתה מנוחתו כבוד שהניח אחריו ברכה, נטיעותיו כמוהו, סמוכין מדרבנן, גם בניהם עדי עד יושבי על מדין, ה׳ עליהם יחיו״, עכ״ל.

בנו הבכור הגאון ר׳ יעקב פינטו (דור ג׳ לר׳ יעקב הא׳), היה מו״ץ במרקש, ובכתב השדרו״ת של נינו נכתב עליו: ״אותו צדיק, הרב המובהק, סבא דמשפטים״. על מצבתו נכתב: ״שמו נודע בשערים תאווה לעינים, אשרי איש ירא אלוקים, במצוותיו חפץ מאד, החכם השלם החסיד העניו, שמו הולך לפניו, כמוה״ר הרב הגדול המשכיל והנבון, כמוה״ר יעקב פינטו, ונח נפשו לשלום ל׳ בשבט שנת תר״ט לפ״ק״. 

בנו של ר׳ יעקב (ונכדו של ר׳ אברהם), היה הגאון ר׳ אברהם פינטו (דור ד׳ לר׳ ב הא׳), המכונה: ״אותו צדיק, הרב המובהק, נר המערבי, חסידא קדישא, סובר הרזים "

רבי אברהם היה עילוי מופלג, מוחו החריף הפליא את כל רואיו, ומצעירותו ניכר בו כי לגדולות נועד. כבר בהיותו בן ט״ו שנים החל לחבר חיבורים, בסוגיות הש״ס בדברי הרמב״ם, ודרשות. בגיל צעיר החל להרביץ תורה לתלמידים, ונמנה על דייני העיר מרקש, יחד עם הגאונים ר׳ דוד צבאח ור׳ אלעזר חזאן, עמהם מצאנו אותו על פסקי דין משנת תקפ״ד תקפ״ו ותקצ׳׳ג. אולם למגינת לבם של חכמי דורו ובני עירו, שבק חיים בגיל צעיר יחסית, בחדש סיון שנת תקצ״ד. גיסו הגאון ר' רפאל מסעוד בן מוחא, ספד לו הספד גדול, והביאו בספרו פרפראות לחכמה ( דף קע).

מפאת יופיו של ההספד, המלמדנו גם על גדולתו המופלאה, נעתיקנו כאן, וז"ל:

מליצה שעשיתי לכבוד הרב, סיני ועוקר הרים, בנן של קדושים, כמוה״ר אברהם פינטו זלה״ה, גיסי, בפקודת השנה, בשנת ״רשפי״ה״ (תקצ״ה).

אחים לי בהספד דהתם קיימינן, על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינן, ומשנגנז הרב ר׳ אברהם פינטו, בשמחה ממעטינן. מופת הדור והדרו, כי בו בחר להרימו, בחור מורם מעם. יבואו ויגידו צדקתו כל רואיו מודעיו, חכמי הדור, תלמידיו ומכיריו, יתנו עדיהם ויצדקו.

נראתה קש״ת הסופר בימיו, עודנו באיבו כמעט בן ט״ו שנים

החל לשוטט בדעתו, לחבר – חיבורים נחמדים

 דרשות ופשסים

לא שיערום הראשונים;

חכו ממתקים

 וכולו מחמדים

 בשפה ברורה ודברים אחדים

 גם במעלליו יתנכר נער

 ובין זקנים יושב בשער;

וחיבוריו על הרמב״ם לחכמי הדור השמיע

 בוצין בוצין מקטפיה – ידיע

 הרב רבי אברהם פינטו מעלי וצניע;

וישמעו כל העדה כי גווע הארון

ויתנו את קולם בבכי גדול

 ולא שתו איש עדיו עליו

 זקנים משער שבתו;

וישישים קמו עמדו לספוד עליו

 אוי נא לנו כי נפלה עטרת ראשינו

 רב מדינתנו, חכם שמת הכל קרוביו;

הכי אחי אתה מעין המתגבר

עוקר הרים ומשבר

הרב הכולל המחבר

 בחיבוריו הנחמדים מדבר זה. סיני – תורה וגדולה במקום אחד;

זרע קדושים

חכם חרשים

צעיר לימים

מוקיר רבנן מרים ״נישן׳(כמו נשיתי טובה, תהילים)

ומטיל מלאי לתוך כיסן

 ויש בו מדת הנשתוון

 קבעו בכיה לדורות על הרב שמת פתאום בחודש סיון;

שושילתא דבי נשיאה שלשלת יוחסין

 שר וקצין

 לשמוע תורתו – הכל רצין;

בזכותו יקבץ האל, שארית ישראל. בנחלת ושובה אל ארץ הטובה, אדרוש על הרב גיסי לצאת עמו חובה. בהלו נרו עלי ראשינו, לאורו ילך חושך, בטוחים מן המכשלות על כל דבר פשע. זכותו תהיה, לנו לחומה ולמחסה. מאת אדון השלום רם ומתנשא, ירום ויגדל בנו משה״.

עד כאן קיצור ההספד.

כאמור, על אף גילו הצעיר, הספיק ר׳ אברהם לחבר חיבורים רבים, אולם כולם נשארו בכתב יד. ככל הידוע לנו חיבר חידושים למסכתות פסחים, גיטין, בבא קמא, וחולין. חידושים על שו״ע חו״מ, ודרושים בשם ״מור נוטף״, כמו כן חיבר פירוש על ההגדה בשם פני אברהם. (באחד מכתבי היד ישנם הוספות מאחיו.)

בנו של ר׳ אברהם היה ר׳ יעקב פינטו (דור ה׳ לר׳ יעקב הא׳), המכונה" : "אותו הרב הכולל, בישראל להלל". מתוך הספדו של ר׳ מסעוד בן מוחא המובא . נראה כי לר׳ אברהם היה בן נוסף בשם ר׳ משה, עליו נשא תפילתו בסוף הקינה "ירום ויגדל בנו משה״, וככל הנראה הוא ר׳ משה פינטו המובא במלכי רבנן אשר שימש כדיין בבית דינו של הגאון ר׳ דוד צבאח, יחד עם הגאונים ר׳ אלעזר לחזאן, ר׳ רפאל מסעוד בן מוחא, ר׳ יוסף אביטבול, ור׳ שלום הכהן.

המשטר, היחסים והערכים המוסריים

במדבר התפתחו במשך הזמן יחסי-אנוש, ערכי-מוסר, ידידות ונוהל קבלת אורחים בסבר-פנים יפות. הבדואי אינו בוגדני וגם לא כפוי טובה כמו העירוני. הוא עני, אבל ניחן בתכונות אצילות מיוחדות, שלא יסולו בפז. הוא צמא לידידות, נדיב ויודע לגמול כפל-כפליים. מבחינה חברתית ופסיכולוגית, הוא שואף להיות הטוב והמיטיב ואינו שוכח את מיטיביו, או את אלה שבאו לקראתו בעת צרה. הוא מעריך מאוד ידידים, בעיקר אלה שהגישו לו ולמשפחתו עזרה רפואית, ולא שוכח לציין זאת בפני ידידיו בכל הזדמנות. למי שהלווה לו כסף בעת מצוקה, או שיחרר אותו בערבות מבית-הסוהר, לא ישכח להחזיר טובה אפילו לבניו אחריו. הוא רגיש מאוד, זוכר חסד ונוטר איבה. יודע לאהוב ויודע לשנוא, יודע להיטיב ויודע להרע.

לגניבה, לשוד ולגזל מתייחס הבדואי כאל דרך פרנסה להישרדותו, ומבצע אותם באין-נדידה. הוא נאלץ לזלזל בחוקי המדינה המקובלים בחברה הכפרית והעירונית, כי אינם מבינים אותו, בזים לו ומתעלמים מצרכיו. הוא טוען, שלכל פשיטה לשוד הוא יוצא מחוסר ברירה, אחרת הוא וילדיו ומשפחתו ימותו ברעב בתנאי המדבר הצחיח והיבש, בעיקר בשנות בצורת.

אל המבריחים השונים שעוברים בלילות דרך מחנהו בדרכים עקלקלות, הוא מתייחס כאל פושעים שמצווה לקחת מהם כדי לחיות, אף-על-פי שהוא עלול לשלם על כך בחייו, אם יש ברשות המבריחים נשק.

הבדואי לא ייצא לשוד מתוך קלות דעת, בלי נשק. החוק והמחוקק דואגים רק כיצד למנוע ממנו לגנוב, לשדוד ולגזול, הוא אומר, אבל אינם דואגים למחייתו, להשביע רעבונו ורעבון ילדיו. לכן אי-אפשר להתחשב בחוק, אומר הבדואי.

במשך השנים הוא פיתח תנאי מילוט במדבר, אשר מסייעים לו. לא אחת רודפים אחריו ומשיגים אותו, אולם מסתפקים בכך שהצליחו להבריח אותו בחזרה אל תוך המדבר.

שירת המדבר של הבדואי

לשירת המדבר של הבדואי משמעות מיוחדת, שקשה להעבירה לקורא שלא נזדמן לו לשמוע אותה במדבר, ביום או בלילה. יש הבדל רב בין שירת הערבי העירוני או הפלח, לבין שירת הבדואי היושב על גמלו או על סוסו האציל, מלא גאווה, בהשבת המרחב, נהנה מהחופש לשלח קולו למרחקים ולבטא את רחשי ליבו בשירה רוויית געגועים לאמו, היפה בנשים, או לעג לצבא התורכי המחפש אותו בין צוקי הסלעים; שם גדודים לא ימצאוהו. הוא שר בלחן מונוטוני, אבל במלים מותאמות למצב רוחו. שירת הבדואי היא שירה שלוחה למרחקים מחזירי הד. את שירתו הוא מלווה בכינור עם מיתר אחד ומנגינתו המונוטונית עולה ויורדת.

אחד השירים המקובלים עליהם הוא שירת יוסף התמים, בעל-החלומות, אשר פונה אל אביו, מתפאר בפניו ואומר: "אבא, מי ישווה לי ומי ידמה לי. אחד-עשר כוכבים סוגדים לי". ואביו משתיק אותו, מתרה בו ואומר לו: ״שתוק בני, ואל תפתח פיך בפני אחיך, פן יתנכלו לחייך".

דואטים רבים יש בשירת הבדואי, בחלקם פרי המצאתו ובחלקם עם תוספות משלו, וגם מקאמות להוריו או לראשי השבט ולאחיו הגדולים, כשהוא עוטר להם הילת גבורה, כבוד ותהילה. בשירתו שמחה וצער, שנאה וקנאה, אהבה וערגה. יפה היא שירתו המיוחדת למי שמבין ולמי שמאזין לה בדמי הליל, והיא אינה מופיעה בתקליטים.

לאוהלו קורא הבדואי "בית", או"בית-שער". הוא אינו מוכן להחליפו, לא בבית העירוני ולא בבית הקבע של הפלח המלוכלך ומלא הפרעושים, שבו הוא ישן יחד עם בהמותיו, ואינו יכול להחליפו פעמיים-שלוש בשנה, כפי שעושה הבדואי באוהלו כשהוא חש כפרעושים.

את יריעות אוהלו אורגות הנשים משיער עזים חלק לגג האוהל, זאת בשל תכונת שיער העזים להיאטם כשהוא נרטב. את דפנות היריעות ארגו מצמר כבשים, אשר אוגר חום וחוסם בפני רוחות קרות. את האוהל הוא תומך בשלוש שורות של עמודי-עץ. את מקום האוהל קובעים הביטחון והעצמאות, וגם הנוחות.

חיי-המדבר אינם חיים של הפקרות, שבהם איש כטוב בעיניו יעשה. הם מושתתים על מוסכמות, על מבנה חברתי, ועל שיפוט הקובע שכר ועונש.

תקיעת שופר

נהוג לכבד את התוקע בעליה לתורה בשני ימי ראש השנה ונוהגים לעלותו ל״חמישי״. אחרי קריאת התורה שוב בא תורו של התוקע והפעם הוא ניגש לתיבה מלווה בשני סומכים. בדרך־כלל, התוקע הוא אדם זקן וירא שמים ולפעמים גם תלמיד חכם, כי עליו להטיף דברי מוסר לפני תקיעת השופר כדי לשבר את הלבבות ולעורר את המתפללים לתשובה ״אם יתקע שופר בעיר

הוא מתחיל בפזמון הידוע והניגון העצוב שלו ׳׳המלך ה׳״, אחריו בא המזמור ״למנצח לבני קורח מזמור״ (תהלים מז), וכל הקהל חוזר אחריו, שבע פעמים, אחרי־כן קורא ״יהי רצון אלהי המשפט״ בקול בוכים, כי מי שאינו מוריד דמעה ביום הזה, נפשו תהיה עגומה עליו כל השנה, ואולי גם אינו רצוי לפני המקום. מיד אחרי כל ההקדמות, בקול רועד מברך ועם סיום הברכה של ״לשמוע קול שופר״, באה הקריאה הגדולה והממושכת א. . מ. . ן. . הנשמעת מפיותיהם של כל המתפללים בקול אדיר והדממה הבאה אחריה, נפסקת על־ידי התקיעות ״תשר״ת־תש״ת־תר״ת. . . וקול שופר הולך וחזק מאוד. . והנה התקיעה הגדולה והעמוקה, הממושכת והחודרת עד מעמקי הנפש של האדם, וכולם פורצים במקהלה חזקה ״אשרי העם יודעי תרועה״.

תפילת שחרית של ראש־השנה נמשכה תמיד עד אחר חצות היום, כך יצא חצי יום צום, היינו יום שלם של תענית בעד שני הימים של ראש־השנה. יום צום זה מתווסף לצום של ערב ראש־השנה ועוד צום גדליה, כך יוצא אצל היראים ואנשי מעשה, שלושה ימי צום, כל זה כדי להיות מוכנים יותר, ליום הקדוש שהוא יום הכיפורים.

סדר ״תשליך׳ במכנאס

אחרי סעודת החג, כל הגברים ללא יוצא מן הכלל, נוהרים לבתי־הכנסת, שם אבות ובנים קוראים תהלים וצריכים להספיק לקרוא ״כפר״ בשני ימי ראש־השנה, היינו לקרוא פעמיים ספר התהלים.

הערת המחבר : ספר התהלים מכיל 150 מזמורים ועם קריאתו פעמיים, זה 300 שהם ״כפר״ בגימטריה-.300

בתום תפילת מנחה, זרם של חיים חדשים נכנס לשכונת ה־מללאח. מאות יהודים, זקנים וצעירים, אבות ובנים, טיפוסים ופרצופים שונים ומשונים צועדים בשיירות, מבתי־הכנסת לעבר ״ה-סלוקייא״, הלא הוא הנהר היחיד שהיה בסוף שכונת ה־מללאח הישן. נהר זה שימש בזמנו לשתי ״מטרות נעלות״ ואולי גם יותר. לנהר זה שפכו תמיד את ״ה-בורוזו״ ־שיירי הענבים או התאנים מהם יצרו את ״ה־מאחייא״ (עאראק)^.

הערת המחבר : היהודים ייצרו תמיד עראק בבתיהם אם כי ייצור משקאות חריפים היה אסור, הנתפסים שולחו לבתי כלא וגם שילמו קנסות כבדים. אלה שייצרו עראק, היו ברובן הגדול, אלמנות שהתפרנסו רק מזה, אם־כן שיירי הענבים או התאנים שלאחר התסיסה, נשפכו בנהר הזה לאחר רדת החשיכת, כדי שהשוטרים או הממונים מטעם השלטונות לא יתפסו אותם

המיילדות שפכו אליו את השליה של היולדת ועוד כהנה וכהנה.

הערת המחבר : בזמנו, כל אשה ילדה בביתה והמיילדת שטיפלה בה טיפלה גם בשליה, לקחה אותה וזרקה אותה בנהר הזה כדי למנוע מעשה כישוף ליולדת.

בראש־השנה היה עולה קרנו של נהר זה וכל יהודי העיר היו באים להשליך בו את עוונותיהם ולהיפטר מהם.           

זוכרני בילדותי, איך אנו הילדים היינו מתקדמים ראשונים לפני הים הסוער של בני אדם, שהיו סרים בחיפזון אל אותו נהר הנמצא בסוף מבוא ״דרב א־טוב״ (מבוא האבנים) שב־מללאח הישן. בעיני כל הילדים, ״סדר תשליך״ היה נראה רעיון גאוני ומשימה גדולה לנער את החטאים ולשופכם למצולות הנהר.

אנו הילדים היינו מגיעים ראשונים ומשליכים לתוך הנהר הזה את כל ״עוונותינו״ ונפטרים מהם לעולם. היינו מקפידים לנער גם את חוסני בגדינו ומצטרפים מיד למקהלת מאות האנשים שבאו מכל קצווי ה־מללאח ומכל בתי־הכנסת שבתוכו ויחד עימם, היינו צועקים גם אנו, בכל כוחנו וקוראים:

ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

גם ההורים נהגו להפוך את כנפי ״ה־זוכא״, את כיסי ״ה־זאבאדור״  וכנפי ״ה־גאלאבייא״  שלהם ולנערם היטב לתוך גלי הנהר (״ה־סלוקייא״).

איני יודע כמה חטאים היו לאותם תינוקות של בית רבן באותה שעה וכמה חטאים היו גם לאותם יהודים זקנים שהצטופפו ולחצו זה את זה, על־ מנת לנער את העוונות, אך דבר אחד היינו בטוחים בו כאשר חזרנו הביתה, הרגשנו את עצמנו וגם אותם יהודים הרגישו עצמם קל יותר, כי ניטלה מעמסה כבדה מעליהם ועתה, יוכלו לקוות לדברי הנביא: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה, יא, ט).

הערות המחבר :   זוכ״א-לבוש עשוי מידיעה אחת של אריג, גולש בהדרת כבוד והדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים, בלי חפת בצוואר, שרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.

״זאבאדור״-בגד דמוי למעיל ארוך מבד או ממשי, בלי חפת בצוואר, בלי בטנה מבפנים ובלי דש המעיל כנהוג, עליו מוסיפים האבנט (חגורה ממשי) ראה: ר. בן שמחוך יהדות מרוקו, עמי 425.

״גאלאבייא״-מלבוש עליון, דמוי לכתונת, עשוי מאריג צמר או מבד משי או צמר, מורכב מכמה יריעות, עם שרוולים רחבים ועם ברדס המשמש לכסוי הראש בזמן הגשם ולהגנה נגד החום. בימי הקיץ, רוב תלמידי חכמים הלכו עם ״גאלאבייא״ שחורה בימי חול, כאות לאבלות על חורבן הבית, הם גם הלכו עם נעליים משוחות בצבע שחור(לבלגי א לכחל״א), גם־ כן כאות על חורבן הבית. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.

היהודים והסביבה הנכרית

המצב הרוחני והחברתי שהחברה היהודית היתה שרויה בו, הביא לזיקה חזקה ולקשר הדוק בין היישוב היהודי לסביבה הנכרית ורשויותיה. ביטוי לכך במנהגים שקיבלו היהודים בהשפעת הישמעאלים. ההשפעה והזיקה מתבטאת לא רק במנהג, אלא גם בעניינים משפטיים והלכתיים מן המעלה הראשונה, החל בקנית ומכירת רכוש בערכאות עכו״ם » וכתיבת צדא״ק לאשה במקביל לכתובה על מנת שהאשה תוכל לגבות את סכום הכתובה בבתי דין מוסלמיים, שלא הכירו בכתובה כמסמך מחייב, ועד למקרים חריגים וחמורים של גירושי אשד, במנהגי הישמעאלים^.

^صداق

^{صَداق – مَهْر(مهريه) – كابين زن (جمع: اَصْدِقَه-صُدُق). מוהר}

 כך פנו היהודים לערכאות גם בכל העניינים הכספיים שבין הבעל לאשה. הריב״ש מסכם מצב זה בדבריו: ״בבואנו בזאת הארץ לא ראינו מנהג בזה, כי תושבי הארץ לא היו נוהגין בדיני תורתנו כי אם לפני שופט הישמעאלים, יובא כל ריב״ וכו'^. מצב זה הינו תוצאה ברורה מחולשת החברה היהודית, ומכאן גם נובעת חולשת ההנהגה ובתי־הדין היהודיים שמחמת רפיון המסגרת אין בידם יכולת לאכוף את פסקיהם. לכן העדיפו היהודים לפנות לערכאות אשר אין עורר על יכולתם לבצע את פסק־ הדין.

אולם לא רק הפרט היהודי נזקק לערכאות ולרשויות השלטון, גם החברה וההנהגה היהודית היתה תלוייה למעשה בשלטון. בשל חולשתה לא תמיד הצליחה החברה היהודית להצמיח מקרבה מנהיגות שתנהל את ענייניה ותציגם בפני השלטונות. כתוצאה מכך היו השלטונות ממנים את מנהיג הקהל, שתוארו וכנוי תפקידו היה ה ״זקן״ במקביל לשייך ״זקן״ וראש השבט, שהשפעתו ושלטונו מקובלים בחברה הפאטריארכלית. ״הזקן״ מילא גם תפקידים דתיים והלכתיים, כאשר לא נמצאה מנהיגות דתית אחרת, וכמובן נגרמו לעתים שיבושים חמורים בשל חוסר הידע והבקיאות בהלכה.

פתרון הבעיה נמצא בכך, שהצדדים העומדים לדין היו טוענים את טענותיהם בפני הזקן, והוא היה מסדר את הדברים ושולחם בשאלה אל אחד החכמים הידועים והמפורסמים. אי תלותו של הזקן בקהל יצרה לעתים מתיחות בינו לבין חכמי הקהל. במוסתגאנים ( באלג'יריה )  מונה זקן על הקהל בשם ר׳ מכלוף בן חנין. הוא ואחיו סעדיה בן חנין ידם היתה תקיפה עם הערביים, וכתוצאה מכך אחיו חירף וגידף את אחד החכמים במוסתגאנים. אנשי הקהל והעדה הפצירו בחכם שני שלא לדון בדינו מכיוון שהזקן ואחיו ״מצערין אותך בסכנת אומות העולם על דבר המשפט טוב לך לשמור כבוד התורה ואל תתחלל התורה, אל תדון אלא על מי שרוצה לקבל עליו דין תורה״

בקונסטאנטינה מינה המלך את רבי מכלוף להיות ״רודה בעם ולהיות מנהיג ורועה״. על ר׳ מכלוף מספר הריב״ש, ש״המלך ירום הודו מכיר הזקן וחפץ בו וגם השר מחזיק בידו וגם שהוא ממשרתי שרי הערביים וגם בני משפחתו גדולה, יש בה לפי הנשמע יותר מחמישים אגשים, כולם גבורים ויעלי זרוע רוכבים על סוסים״.

אחד מתפקידיו של הזקן היה להעביר מידע לשר על הנעשה בין היהודים ובין היתר גם על הסכמות שקבלו היהודים על עצמם. הקהל, חכמיו ודייניו לא ראו בדרך כלל בעין יפה את מנהיגותו של הזקן השואב סמכויותיו מן השלטונות. אולם הריב״ש האיץ במנהיגי קהל קונסטאנטינה שחרב היתה מונחת על צוארם לפייס ולרצות את הזקן ולתת לו לנהל את הקהל, ואולי יוכל להועיל לקהל ולסייעם נגד המסירות במגעיו עם השרים והמלך, יותר מאשר מנהיג וזקן מקובל על הקהל והולך בתומו. המציאות שמרבית הקהילות הוותיקות באלג׳יריה לא ראו בזקן את מנהיגן ונציגן, אלא ראו בו מנהיג ממונה ששאב כוחו מן השלטונות הנכריים, מסבירה אחת התופעות האפייניות לתושבים הוותיקים, והיא — המסירות והתל־ שנה לשלטונות.

שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל

הצדיק ר׳ יצחק אייזיק ספרין מקומתה מביא את ר׳ חיים כדוגמה לצדיק ״המקושר באור עליון אהבת השכינה״, צדיק אשר סמאל מקנא בו ומעורר רשעים לקטרג עליו. לשם ביסוס דבריו הוא מוסיף ״שביזה אותו [את ר׳ חיים] איזה ארור: ׳אתה רמאי וצבוע!׳, וכן עד היום טפשי וחסרי הדעת של בני מדינתו מבזין אותו.״

האגדה אכן מתארת את ר׳ חיים כמי שעשוי היה לפעול לקירוב הגאולה, לולא הכשלתו על ידי כוחות סיטרא אחרא. בהשתטחו לפני הכותל המערבי ״ראה אשה שחורה עומדת נגדו״ והיא בישרה לו את מותו הקרוב. אילו זכה לראות במקום ״קליפה״ זו את השכינה, כשם שראה אותה במקום זה ר׳ אברהם הלוי ברוכים», היה בוודאי כמוהו זוכה לשנים רבות נוספות, ומי יודע, אולי היה מצליח לקרב את הגאולה. בראיית האשה השחורה במקום השכינה, יש משום רמז לכשלונו בקירוב הקץ. גם סיפור אודות מכתב שר׳ חיים נתן בידי החיד״א לשימו בכותל, מעיד על פניה אינטימית לשכינה, שנתבקשה לעזור לחיד״א »

שאיפות דומות מייחס הסיפור החסידי לבעש״ט, ומה פלא שסיפורים חסידיים מספרים על רצונו העז של הבעש״ט לפגוש את ר׳ חיים ולשתף עמו פעולה בהבאת המשיח. ר׳ יהודה צבי מסטרעטין סיפר שהבעש״ט שאף להשיג ספר תהילים בכתב ידו של דוד המלך, שאמור היה להימצא באוצר הספרים של מלך תורכיה, ועם הספר לפגוש את בן דורו הדגול, ״ואז יבוא משיח צדקנו״, ר׳ יצחק אייזיק ספרין מקומרנה סיפר בשם הבעש״ט, כי נשמת ר׳ חיים היתה ״מרוח דוד של אצילות״, ואילו נפשו־הוא ״נפש דוד האצילות״, ואילו היו מצליחים להתקשר ולהיפגש היתה מתוספת ״הנשמה וחיה האצילות״, ובאה גאולה לעולם מקור אחר מוסר, כי ביום בואו של ר׳ חיים ירושלימה אמר הבעש״ט: ״כיום נכנס משיח בן יוסף לירושלים!״». ואכן, אחד המניעים החשובים של נסיעת הבעש״ט לארץ ישראל היה — לפי הסיפור החסידי — כמיהתו העזה לפגוש את ר׳ חיים. אין פלא, איפוא, כי כשלון נסיעתו נחשב מעשה הכשלה של השטן, שחשש מקץ הפלאות והתאמץ בכל כוחו לדחות את הגאולה.

ר׳ גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש״ט שעלה לארץ ישראל, מופיע בסיפורים רבים כמי שניסה להפגיש את שני האישים, וכמי שהתראה עם ר׳ חיים בן עטר בארץ ישראל, עובדה שהיסטוריונים מכחישים מכל וכל ״. הבעש״ט גילה לגיסו דבר קיומה של ישיבת ר׳ חיים, בה לומדים את תורת הסוד, והסיפור מספר בהרחבה מה עשה ר׳ גרשון כדי לזכות להימנות על תלמידי ר' חיים.

עוד במארוקו היה לר׳ חיים בית מדרש, והסיפור מספר שזה שכן בחצר דודו ר׳ משה בן עטר. לאחר פטירת הדוד תפסה הממשלה את החצר תמורת חובותיו למלכות, אך כל גוי שנכנס בחצר — מת מיד. כדי למנוע אסונות — ממשיכה האגדה — בנו הגויים מחיצה וסתמו את פתח הבית. סיפור אחר סופר לר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן מפי קשישי ירושלים, אודות עץ תאנה שעמד בחצר בית המדרש של ר׳ חיים בירושלים. נערי הגויים היו עולים על התאנה לקטוף פירותיה, והיו מטרידים את הרב בלימודו. ׳׳. .. גער על התאנה ונעשו פירותיה לאבק״

הצדיק ר׳ יצחק מנעסחיז סיפר בשנת תרכ״ז, כי ר׳ גרשון תיאר את דמותו של הבעש״ט באוזני ר׳ חיים. השיב ר׳ חיים: ׳יידעתי אותו וישראל שמו !, בסיפור אחר כינה ר׳ גרשון — בדרכו למערת המכפלה לשם ביטול גזירה — באוזני ר׳ חיים את גיסו בשם ישראל בעל־שם. טען ר׳ חיים שאין רב כזה. רק לאחר שר׳ גרשון כינהו בשם ר׳ ישראל בעל שם טוב, נתרצה ר׳ חיים, עמד נרעש ונפחד, ואמר שהבעש״ט ״הוא איש קדוש ונורא מאוד. אנוכי הרואה אותו בכל פעם בהיכל המשיח, ושמו יקר מאוד בכל ההיכלות…״.

הצדיק מקומרנה כותב: ״…ושאל אותו [הבעש״ט את ר׳ חיים] על ידי גיסו הקדוש ר׳ גרשון מקיטב, אם יהיה יכולת שיסע עם הקדוש פב״פ [פגים בפנים], והשיב שיכתוב לו אם רואה את כל איבריו ודיוקנו, אם לא. והשיב מרן הקדוש שאינו רואה את עקביו. ואמר הקדוש [ר׳ חיים] שלא יטריח את עצמו, כי לחינם יהיה טרחתו…״.

מסופקני אם בסיפור היהודי קיים אח ורע לסיפורים אלה, שכל תוכנם הערכה והערצה בין שני אישים שמעולם לא נתראו, אישים המיצגים את יהדות אשכנז ויהדות ספרד, שבפגישתן התמזגותן יש משום חוליה חשובה בשרשרת תהליך הגאולה.

בית רבנו.

רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.

כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.

בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.

שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה,  רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.

לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבר מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.

כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "

את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד"א וזקנו.

כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.

ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.

חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.

כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.

מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.

החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.

המקובל האלוהי.

רבנו נודע כאחד מגדולי המקובל בתקופתנו. רבני ירושלים כותבי עליו בשנת ת"ח, ארבע שנים אחרי פטירתו " החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא. מאוחר יותר נתפרסם רבנו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסדו של תורת הקבלה.

בשת תט"ו נדפס בוונציה ספר " טוב הארץ ", אשר תוכנו , להודיע לבני האדם קדושת ארץ ישראל על פי כתבי הרא"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ורבי אברהם אזולאי. הגאון הצדיק רבי חיים הלברשטאס, האדמו"ר מצאנג, שנתבקש להסכים על " אור החמה " כותב : דברי הרב רבי אברהם אזולאי הנ"ל אינם נצרכים להסכמה.

הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקדומים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנזכר לעיל למקובל גדול.

את דרכו לתורת הסוד מתאר רבנו בהקדמה לספר "קירית ארבע " : " שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה' את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת.

ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני חהבינני קצת מפשא אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדבריןם באוזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוקי הרמ"ק זלה"ה והיה לי למשיב נפש ויערני כאיש אשר יעור משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלוקית ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר.

אכן זכה רבנו לא רק לעסוקבספר אור יקר לרמ"ק, ואף לעשות קיצור ממנו ( ספר " זהרי חמה " ). אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים : " יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן הרב חיים ויטאל מ' שמואל ועליהם י ש לסמוך.

אך אין בשערים הנזכרים מהדורה בתרא, כי הרב חיים ויטאל מיווה לגונזה בקברו. טרבנן קדישי אשר ברור על ידי ייחודם הוציאוהו מקברו על ידי ש" ח".

וביתר בירור בערך ספר עמק המלך : " וכבר כתבנו כמה פעמים שמז"א מהר"א אזולאי ומהר"י מצח ז"ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב רבי ליים ויטאל ז"ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שציווה הוא ז"ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור.

כמו כן כותב רבנו על כתבי מהר"ר סולימאן אוחנה, מגורי האר"י ז"ל, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבנו בשמו בספר " בעלי ברית אברם ".

בקבלה מעשית לא עסק רבנו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, משעה ידיו, והדפיסה החיד"א בספרו " יוסף בסדר " סימן ו' כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזה מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדומה.

מתורתו של רבנו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורם ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו בתורת הקבלה. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממראכש. בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הרב דוד אזולאי והרב אהרן אזולאי וברה אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו.

תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק

בראשית המאה התשע עשרה

שלום בר־אשר

המכללה האקדמית ע״ש רא״ם ליפשיץ ירושלים

א. מבוא

באוסף כתבי היד מצפון אפריקה המצוי באוסף של החטיבה למדעי היהדות שבספריית אוניברסיטת ייל כלולים גם חומרים רבים הכתובים בערבית־יהודית. מתוך התעודות שבאוסף זה מצאתי עניין בתעודות מהקהילות של דרום־מזרח מרוקו, שבהן עסקתי כבר בספר שיצא בדפוס בנושא יהודי קהילות קצר אשוק וגריס לפני כעשרים שנה. העיירה קצר אשוק הפכה בתקופה הצרפתית למרכז המנהלי של עשרות כפרים בסהרה הדרומית־מזרחית (בראשית שנות השישים של המאה העשרים, מעט אחרי עלותו של חסאן השני לכס המלוכה, הוסב שמה ומאז היא נקראת אראשידייה). באזור זה מוכרות קהילות שונות ובכללן גם גריס – היא גולמימה – ופרכלא, והן עומדות במרכזן של התעודות שאני בא לעסוק בההדרתן ולברר אותן בירור ראשוני.

במחקרים ובפרסומים בשישים השנים האחרונות (2010-1950) התפתחה ההיסטוריוגרפיה היהודית במרוקו באופן משמעותי. מחקר תולדות הקהילות במרוקו עסק הרבה בשני נושאים: פרסום של מחקרים בנושא הציונות ופרסומם של ספרי מסעות. ברם לאור התיעוד הרב עד מאוד הנוגע לתחומים נוספים, התפשטה והלכה ההבנה שהיו וישנם מקורות שונים שלא זכו לפרסום. מאז שנות השבעים של המאה העשרים הולכות ומתפרסמות תעודות שונות בתחומים מגוונים. כאלה הן גם התעודות מקהילות גריס וקצר אשוק המצויות באוניברסיטת ייל.

רוב התעודות המתפרסמות והנידונות כאן הן מקהילת גריס Ghris. לעתים שם הקהילה נכתב גריץ; עם הכיבוש הצרפתי שימש גם השם גולמימה). הן נכתבו בראשית המאה התשע־עשרה, כאשר האזור היה נתון לשלטונו ולגחמותיו של השבט הברברי איית מרגאד. לאחר בוא הצרפתים שפר גורלם של יהודי העיירה. בכל המחוז, ובראשו בקהילה העתיקה סג׳למאסה בדרומו, ישבו יהודים שנמנו עם ״התושבים״, הם יהודיה הקדומים של מרוקו, והיו חלק מן החברה הים־תיכונית במאות התשיעית-האחת־עשרה. כנראה, רק שרידים מעטים שרדו באזור אחרי הגזרות הקשות של שתי שושלות מוסלמיות קנאיות, שפעלו במדינה במאות האחת־ עשרה-השלוש־עשרה. החל מן המאה השש־עשרה שוב מוזכרים יהודים במחוז בכתבי הנוסע הפורטוגלי ליאון האפריקני.

פענוח התעודות המובאות להלן לא היה קל כלל ועיקר, שכן במהלך כמאתיים שנה מאז נכתבו, התבלה הנייר מאוד, ואותיות רבות דהו. עד שהגיעו לאוסף בייל, קופלו התעודות לפיסות קטנות, ובמקומות המקופלים נמחקו אותיות ומילים שלמות לא מעטות. יתר על כן, התעודות גדושות בראשי תיבות, כנוהג הרווח בכתיבה הרבנית בכלל ובמגרב בפרט. בשעת העתקת התעודות לקראת פרסומם השלמתי מקומות חסרים, אך לפעמים ההשלמה נותרת בגדר השערה סבירה בלבד. במקור נעשה שימוש מועט בפיסוק, ועל כן הוספתי פיסוק על פי הכללים הנוהגים בימינו כדי להקל על הקורא. בתעודות הכתובות ערבית הצעתי תרגום חופשי לעברית.

ב. התעודות

תעודה א (כתב יד 1825.0109)

זו היא תעודה משנת 1830 שנכתבה בקהילת גריס ובה (הרב) שמואל כהן מוכיח את רב הקהילה על שלא עמד בדיבורו להשיב לו ספר שהשאיל לו. וזה לשונה:

בס[דר] ״כה אמר עבדך יעקב״ ש[נת] נאקתם [=תקצ״א, סוף שנת 1830] תובלנה בשמחות וגיל תבואינה בהיכל מלך, מאן מלכי? רבנן. הדר הוא, כלו בהדרתו ״ונאספו שמה כל ההדרים״,כהה״ר משה בן יוספ [כך!] נרו יאיר כזרח העודף, – הביטוי כזרח העודף, בנוי על פי מה שכתוב בפסוק : סֶרַח העודף " –שמות כו 12 – משהמיר בשלון הפסןק את הסמ"ך בזי"ן, הוא הפכו לביטוי המביע תואר משובח –  כיר״א.- כן יהי רצון – אחדש״ו – אחרי דרישת שלומו וטובתו –  מאת המקב״ה – המקווה ל-קדוש ברוך הוא –  ״ליראי ה׳ ולחושבי שמו״^,  חזרתי לדרו״ב – לדרוש בשלום –  הזקן הכשר יוסף אביך, ור״ש לידי״ן – ורוב שלום לידי נפשי – אהובי ה״ה – החכם השלם –  אברהם אחיך – ייתכן שמילה זו מכתבה בכתב היד בטעות " אביך " –  ור״ש לבנך יחידך.

מכאן ואילך תרגום המלים לעברית משולב על פי רוב בתוך הטקסט של התעודות ומובא כאן בין סוגריים מרובעים….

ולדאבא מא ענדי מא נקול: האכדא כא יעמלו [=ועכשיו, אין לי מה לומר, (האם) כך עושים] בני אדם, אשר מבני ישראל, שלא ישנו את תפקידם ודיבורם! ונתין האדי [=ואתה זה] עשרה ימים מן די ציפטלתך לברא, תציפטלי מצחאפי וכליתני מא ג׳ברת נמשי ולא נקעוד, האכדא כא יעמלו? [=מאז שלחתי לך את המכתב, כדי שתשלח לי את ספרי, והשארתני(במצב) שאיני יכול לא ללכת ולא לשבת, האם כך נוהגים?]. ולאיינן] [=ומשום] כך צריך [אני] להיות פייה די חאלף [בי(>כמו) מי שנשבע]: עמרי מא נפרך מצאחפי [שלעולם לא איפרד מספריי], וחשמת מניך [=אבל בושתי ממך], משל הדיוט אומר ״לחשמא כא תוולד וכוי״ [=הבושה מולידה (ממזר)]. – את המילה " ממזר " נמנע מלכתוב -.ולדאבא אלאה יכתר כירך הדא מא עליך, די ג׳ברת לקאפלא מסגדא חתא לבלאדי – ונתי עטלתני [=ועכשיו האל ירבה טובך, זה מה שעליך (לעשות), אחרי שמצאת את השיירה הולכת היישר לעירי – אבל אתה עכבתני]! ומשאת לקאפלא! באש נחשם ונפרק מצחאפי [אבל השיירה הלכה! (ראוי לי) שאכלם על שנפרדתי מספרי], ו[הספר] ״חמדת ימים״ ראני עטיתהא לייד הר[ב] שלמה אברהם ברטבא די פרכלא [=הנה מסרתיו לידו של הר׳ שלמה אברהם מהכפר רטבא של פרכלא]. – כמראה מדובר באחד הכפרים שהיה בימים ההם סמוך לכפר פרכלא, הכפר הנודע במאה העשרים –   ולדאבא אנא מורס לאהבה אידא תציפטהולי מעא הרב, אפילומעא הר׳[???] אפילו גוי, ואנא נזיד אוקייא או קתר לדי יג׳יבהולי, הווא וסמאטי דאקראב די ענד חיים. [־־־ועכשיו אני מעורר את האהבה (בינינו), שתשלח לי אותו עם הר[ב] ??? אפילו עם הר[ב פלוני], אפילו [עם] גוי, ואני אוסיף עוד אוקיא או יותר. למי שיביא לי אותו, הוא וחגורות הארנק שאצל חיים]. וס״ע – וסלאם עלא, ודרישת שלום על –  חיים בראש ור״ש לנ״ב – ורוב שלום לנוות ביתך – וש״ר. ושום רב-  שמואל כהן [הכתובת]: הרי זה בכי יותן ביד אינש / נאה וזיותן, הח[כם] הש[לם] כהה״ר / ביד הרב הגדול / משה יוסף [=משה בן יוסף] נר״ו / לגריץ יע״א – יכוננו עליון – / אמג״ר ואכה״א. ארור מסיג גבול רעהו ואמר כל העם אמן – דברים כז -17, נאמר כאזהרה לשלוחים המעבירים מכתבים שלא יפתחו אותם ויקראו מה שכתוב בהם.

מערכות השמים

מבין השיטין במקומות רבים נראה, שרבי וידאל שם דגש רב וייחס חשיבות רבה למערכות השמים ותפקידם בהנהגת העולם והשפעתם על גורלו של אדם. הוא מתמצא בכל הדרכים העשויות להביא את האדם לידיעת העתיד. וכך כותב בנושא זה:

לפי הגדרת העתידות הוא בב׳ אופנים: אם בכח הדמיון והחזק, וזה ענין החלומות הצודקי׳, וענין הכישוף האוב והידעוני ויתרם. וההסתכלות בקמטי הכף, והכתף, וההגרלה בחול, כל זה מין א׳ מהנעת הדמיון במוכן אל זה.

 והמין הב׳ בבחינת וידיעת משפט הכוכבים והזלתם… והנה שניהם אין ממש בדבריהם ואם ישנו הוא סתום. כי ההגדה הקסמיית תבוא ברמזים נעלמים ויצא הדין סתום וחתום ופעמים רבות ישתבשו כאשר שמענו וכן ראינו. ואם הכוכביית והתכוניית אף כי היא יותר מבוארת הנה היא גם תכזב פעמים רבות ותשובש בה הבחינה על הרוב. והטעם לפי שהודאת המערכת אינה מכרחת, בעבור היותה מורה על הדבר בכללותו לבד, לא בפרטיותו. ואף באותו הכללות לא תכריח עליו, אבל תכין לבד….

אף־על־פי שכאן נראה שהוא מפחית בערכם, במקומות רבים בספרו מדגיש הוא את תפקידה של המערכה בקביעת גורלו של אדם. לדוגמה: על הפסוק ״גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות״ אומר הוא: ״אולי ירמוז כי היה אז שולט רושם בית מבתי הגלגל הנק׳ בשם בית מלכות הרומזת על המרת דבר תחת אחר וכן הומרה אסתר תחת ושתי, וכן מורה על צוות דבר ולא יקויים וכן צוה המלך ולא קיימה ושתי״. ועוד: ״וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים אולי יהיה כי ראה בבית הנז׳ מבתי הגלגל הנקרא בשם בית הנשים והוא מורה על הזיווג כנודע לחכמי הגורל״. וכן לפסוק ״ותהי אסתר נושאת חן״ מביא את המדרש ״בעיני העליונים ובעיני התחתונים״, ואת פירוש אביו: ״שהמערכת וצבא השמים וחייליהם ומלאכי אלקים ושרים של מעלה היו משפיעין טוב עליה ומשגיחין בה השגחה שלמה ומלמדים עליה סגיגורייא….

המערכה ממלאת תפקיד גם בענישת האדם: ״עוד רמז שהצדיק יענש כפי המערכה לבד וביום פקדי ופקדתי אבל הרשע יענש מיד כפי ההשגחה״¹⁰¹. אבל לא תמיד, יש ש״האל יתברך כשמביא רעה על הרשע ימתין שתגזור המערכה גם כן רע עליו. זהו כי יבוא יומו. אבל לצדיקים אע״פ שהמערכה גוזרת רע מביא טוב עליהם. זהו לא יבושו בעת רעה.

ולהלן הוא מפרש את המאמר במדרש תחלים (מזמור לו):

 ״ר׳ אייבו אמר !המלאכים היו מקלפין [את השם שהלה עליהן על ישראל], ורבנן אמרו מעצמו הייה .נקלף״ — במלים אלה:

ר׳ אייבו  סובר שנפלם .במלחמה היה אפי׳ שהמערכה לא היתד. הגוזרת אלא המלאכים בהשגחה מפילים אותה. ורבנן אמרו מעצמו, שהמערכה היתה עוזרת לניגוד ולא היה צריך לעשות היפך. שהרשע ממתין לו הקב״ה עד שתגזור מערכתו רע עליו ע״ד [על דרך] וגם רשע ליום רעה  להראב״ע.