מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות
עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד
התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים
1 – פתח דבר
2 – הארכיב של רבי יהודה כלפון איש תיטואן – יעקב בן טולילה
3 – החיבורים " תענוג ושמחה " ו " בית החכמה " לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו – משה בר אשר
4 – תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק בראשית המאה התשע עשרה – שלום בר-אשר
5 – פרשת מחלוקת השחיטה בג'רבה : היסטוריה, לשון והלכה – על פי שאלות ותשובות מכתב יד – יהודית הנשקה
6 – איגרת מרבי חיים בלייח מתלמסאן לרבי אשר ג'אמי בתוניס – התרמ"א – 1881 – אפרים חזן
7 – פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע עשרה – אהרן ממן
8 – השררה ב " חברה קדישא " בפאס במאה העשרים – משה עמאר
9 – ערבית יהודית כפשה טכנית ומקצועית במוגאדור ( מרוקו : תיאור וניתוח תכניו של כתב היד ייל 1825.0016 – יוסף שטרית
יעקב בן טולילה אוניברסיטת בן גוריון בנגב
דברי מבוא
רבי יהודה ליאון כלפון נולד בתיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1879' אחרי מות אביו, רבי יעקב, לאימו מרת סול, ונפטר ביום כ״ט באדר תשכ״ו (21 במארס 1966). בילדותו ובנעוריו למד גם בישיבות וגם בבית הספר של כל ישראל חברים וזכה לרכוש השכלה רחבה הן בלימודי קודש והן בלימודים כלליים.
הוא שלט היטב בכמה שפות: עברית ( וארמית ), ספרדית, צרפתית וערבית. ברשותו הייתה אחת הספריות החשובות בעיר, שכללה כמה וכמה ספרים נדירים. דמותו של רבי יהודה היא של תלמיד חכם מובהק, בעל השכלה כללית רחבה – איש אשכולות. הוא שימש בקהילת תיטואן, תחילה כמזכיר ועד הקהילה ולימים כרב הראשי שלה.
שנת לידתו נודעה לי מפי מר שלמה פימיינטה מבת־ים. פרטים אחרים למדתי בספרו של אברהם בוטבול . המחבר, אחיין של רבי יהודה וידיד ילדותי בתיטואן, חי בוונצואלה ומנהל את המוזאון הספרדי בקאראקאס.
רבי יהודה חי בתקופה רבת משברים ותהפוכות. ב־1912, כשהיה בן 33, כוננה ספרד את שלטון החסות שלה בצפון מרוקו. המלחמה עם המתנגדים המרוקאים נמשכה כמה שנים, השלטון הספרדי כשלעצמו מעולם לא היה יציב, ומצב זה הביא לבסוף לידי מלחמת האזרחים האיומה, שהתחוללה בימי רבנותו, ותוצאותיה – משטרו הרודני של פרנקו.
רבי יהודה השכיל לקיים יחסים טובים עם השלטונות המוסלמיים ולמרות כל התהפוכות, גם עם השלטונות הספרדיים המתחלפים. ידיעותיו בספרדית מודרנית באו לידי ביטוי גם בנאומים שהיה רגיל לשאת עקב תפקידיו בפני גדולי השלטון הספרדי בעיר וגם במאמרים שנהג לפרסם מדי פעם בפעם בעיתונים המקומיים. אין ספק שידיעותיו והשכלתו סייעו לו לנווט את ענייני הקהילה בשום שכל.
רבי יהודה כלפון, בהיותו האדם האמון על סדר ועל ארגון, דאג לשמור העתקים של מכתבים ושל מסמכים חשובים אחרים שיצאו מתחת ידו. שתי מחברות, הכוללות העתקים בכתב ידו, מצויות עתה באוסף כתבי היד היהודיים מצפון אפריקה שבאוניברסיטת ייל.
לעיון ראשוני באוסף הזה התארגנה משלחת חוקרים באפריל 2010. אני נתבקשתי לבחון את מחברותיו של רבי יהודה. המחברות, בגודל קווארטו, הכילו כל אחת חמש מאות דפים עשויים נייר דק מאד, מן הסוג ששימש לכתיבת אגרות המיועדות לדואר אוויר.
הדפים בכל אחת מן המחברות ממוספרים. המחברת הראשונה כוללת 367 מסמכים – הראשון מיום 13 במארס 1916 והאחרון מ־17 באוקטובר 1923. בחוברת השנייה נוצלו רק כ־340 דפים, המציגים 238 מסמכים – הראשון מיום 6 בנובמבר 1923 והאחרון מיום ט׳ בטבת תש״ז (1.1.1947).
בסוף החוברת השנייה נספחים שנים־עשר דפים מנייר עבה, המהווים מפתח אלף־ביתי שאינו תמיד מדויק או מעודכן. על קיומו של האוסף החשוב הזה הצביע לראשונה הפרופסור משה בר־אשר, וגם הציג בין היתר מכתב בעברית ששלח רבי יהודה כלפון לד״ר אברהם שלום יהודה.
רבי יהודה התכתב עם אישים שונים בעברית, בספרדית ובצרפתית. כשכתב בעברית, השתמש בשני סוגי כתב: למכותבים באירופה נקט כתב מרובע, ואילו לאנשים במרוקו כתב חצי קולמוס, שהיה נפוץ ומקובל בכל צפון אפריקה.
בחלק מהמכתבים שכתב בספרדית, מקצת אלו שהיו מיועדים לאנשים בתוך מרוקו, הוא השתמש בכתב עברי, לפי כללי הכתיב שנהגו בלאדינו. הזמן שעמד לרשותי טרם אפשר לי לבדוק לעומק כל מסמך ומסמך, אולם לא נתקלתי בשום מכתב הכתוב בלאדינו או בערבית יהודית, ואני משער שלא יימצא כזה.
יתר המכתבים הספרדיים והצרפתיים כתובים באותיות לטיניות. שתי השפות האלו היו ידועות לו על בוריין, כאמור, אך ניכרת השפעה מסוימת של הכתיב הצרפתי בכתיבתו הספרדית: מתברר את עיקר חינוכו בתרבות האירופית קיבל בצרפתית כתלמיד כי״ח ורכש, בשתי השפות, כאוטודידקט מובהק.
ממכתביו של רבי יהודה אנו למדים על פעילותו באותן שנים גורליות: על התבססות השלטון הספרדי במרוקו ועל היחסים בינו ובין הקהילה היהודית של תיטואן: על הקשרים בין רבי יהודה כלפון ושוחרי הספרדים והספרדיות במדריד: על הפעילות הציונית בקהילה עם ייסוד החברה ״שיבת ציון״, שרבי יהודה היה אחד מדבָּריה, ועל בעיות פנימיות שונות.
בהיותו מזכיר הקהילה, הוא עסק בניהול אדמיניסטרטיבי של הכולל ״חשק שלמה״ ( וכנראה גם של מוסדות אחרים ), עסק בגיוס הכספים ובתשלום משכורות לרבנים; יש שהוא פנה לרשויות המקומיות בבקשה להסדיר את תשלום מסי הארנונה על מבנים השייכים לקהילה ועוד.
לא מעט מסמכים ( במיוחד בחוברת השנייה ) עוסקים בנושאים שטיפל בהם כרב ראשי של הקהילה: שאלות בהלכה, בירור עניינים העומדים להכרעה בפני בתי הדין הרבניים וכיו״ב. יש גם מכתבים בנושאים אישיים, כגון מכתבים עסקיים ומכתבי תנחומים.
רבי יהודה הרבה להתכתב עם אישים רבים בערים שונות: אוג׳דה, אוראן, אלכ׳יסיראס, אלקאצר, ארזילה, ברצלונה, גיברלטאר, וינה, טנג׳יר, ירושלים, לאראצ׳י, לונדון, ליסבון, מדריד, מוגדור, מליליה, מנצ׳סטר, סאלאמנקה, סאלי, סאפי, סיאוטה, פאריז, צפת, קאזאבלאנקה, קהיר, ראבאט, תיטואן, תל אביב, תלמסאן ועוד.
קשרים עם שוחרי הספרדיות בספרד
רבי יהודה כלפון הרבה להתכתב עם Manuel Ortega ( 77 מכתבים במחברת הראשונה ועוד 12 במחברת השנייה! ). איש זה היה שוחר ספרדיות מובהק, וניהל במשך שנים את כתב העת La revista de la Raza, ״ עיתון הגזע ״, שעסק בנושא ואשר הופיע בין השנים 1935-1915.
בגלגוליו השונים נשא כתב העת גם את השמות:.Nuestra Razan ו La Raza יחסי רבי יהודה עם אורטגה היו ידידותיים מאוד, ותמיד פנה אליו בנוסחאות כמו Mi querido amigo ״ידידי היקר״, Mi querido y respetable amigo ״ידידי היקר והנכבד״ ואפילו Mi fraternal amigo ״ידידי כאחי״.
רבי יהודה לא נרתע מלדון עמו בעניינים אישיים, כגון יריבויות שהיו לו בקהילה בהקשר מועמדותו לבית הדין הרבני. בכמה מכתבים מוזכר לטובה גם הד״ר אנחל פולידו, המבשר והמייסד של תנועת שוחרי הספרדים בספרד.
במכתב מיום 10 באפריל 1922 כותב רבי יהודה לאיגנסיו באואר, איש נכבד ואמיד, נשיא הקהילה היהודית במדריד, שהיה גם הוא בין השותפים בכתב העת שניהל מנואל אורטגה. הוא פונה אליו בפנייה Muy distinguido señor mió y apreciable amigo y correligionario ״אישי הנכבד מאד, ידיד מוערך ובן ברית״ וכותב לו בין היתר את הדברים הבאים:
Me es sumammente grato manifestarle que de siempre soy partidario entusiasta de la noble cuan meritoria obra que se han propuesto Vds. llevar á buen fin, pareciendome poco todo sacrificio inspirados que están de los altos ideales de patriotismo por una parte y de justicia y humanidad por otra, para llegar lo mas rápidamente y del modo mas eficaz al reintegro del Israel Español moral y material al seno de la amada patria de nuestros antepasados, nuestra querida Espagna
En lo que respecta a los hebreos de la zona protectorado español particularmente me parece sencillamente absurdo en [=e] inconcebible el no estar compenetrados de la idea de crear lazos de unión estrechisima entre hebreos y españoles para elaborar juntos un porvenir lleno de gloria y de engrandecimiento mundial para el pais que con solicitud paternal ampara nuestros derechos y que permita à Israel desenvolverse espiritual y materialmente en un ambiente de paz y tranquilidad.
Desde luego pueden contar incondicionalmente con mi modesto concurso para difundir "La Revistadela Raza" entre mis buenos amigos.
תרגום:
שמח אני מאד להודיע לך, כי מאז ומתמיד אני תומך נלהב במפעל האציל והמוערך שקיבלתם על עצמכם להגשים, ואני יודע כי אתם, בדבקותכם ברעיונות הנשגבים של פטריוטיות ושל צדק והומאניות, אינכם נסוגים מפני שום מאמץ כדי להביא בהקדם וביעילות לשילובו המוסרי והחומרי של עם ישראל הספרדי בחיק המולדת האהובה של אבותינו, ספרד היקרה שלנו.
באשר ליהודי אזור החסות הספרדית במרוקו בפרט, הרי זה דבר פשוט חסר היגיון ובלתי נתפס, שלא יאמצו את הרעיון של יצירת זיקה הדוקה בין יהודים וספרדים, כדי לפעול יחד למען עתיד רב תהילה ולמען האדרת המדינה אשר מתוך היענות אבהית מגוננת על זכויותינו, דבר שעשוי לאפשר לעם ישראל להתפתח מוסרית וחומרית בתוך אקלים של שלום ושלווה. מובן שאתם יכולים לבטוח בלא כל פקפוק בהתגייסות, הצנועה להפצת La Revista de la Raza בין ידידיי הטובים.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות
עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד
התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים
על עניינים פנים קהילתיים ועל יחסי הקהילה עם השלטונות הוא מתכתב גם עם הד״ר אברהם שלום יהודה.במכתבו אליו מיום י"ב בניסן תרע"ז – 4 באפריל 1917, כתב לו בין היתר :
המשרה אשר כבודו מציע לי אם כי טובה וראויה היא ונכון הדבר מאד, אמנם לקבלה עלי לא אוכל מפני כמה טעמים. וצר לי באמת שלא אוכל לעשות בעצמי דבר כך טוב לתחיית שפתנו בעיר מלילייא הצריכה מאד לזה. ולפי דעתי לא ימצא בטיטואן איש נכון לזה וצריך יהיה להביאו מאירופה. על כל פנים נכון אנכי לעזור לכבודו בכל מה שתמצא ידי.
המאמרים בהעתון ״קורריאו" איספאנייול״ קראנו אותם והכותב הוא איש ׳׳כומר״ הדר פה טיטואן[,] ומה שהביאו לזה הוא בראותו שהספרדים המתישבים בכאן מחוסר בית ספר משלהם כראוי היו שולחים בניהם ובנותיהם לבית הספר של חכי״ח[,] והיו כבר כמו ששים נערים ונערות. וביה׳׳ס של הכומרים היה ריק ואין איש שולח בניו אצלם[,] לכן נתקנא וכתב מה שכתב. אנחנו חשבנו יותר מועיל שלא ליכנס עמו בוכוחים. אמנם המזכיר של חכי׳׳ח מפאריז שלח מכתב מחאה אשר נדפס בהעתון עצמו ״קורריאו איספאנייול״[,] והוא מהרה נשתתק ולא הוסיף לדבר עוד מזה. ינעם לי להודיעו שזה ששה חדשים שנוסד פה ״ועד העדה״ להטפל בכל עניני העדה[,] מספר אנשיו י״ז שנבחרו עפ״י רוב דעות של הקהל[,] ובחרו בי להיות מזכיר והנני נושא בעול משרתי מיום הוסד ועד עתה. תכף כאשר נבחרנו שלחנו מכתב להכיניראל סי׳ [=סיניור] כורדאנה חתום מיד מהר״ר שמואל ישראל ושם הודענו מגמתנו לעמוד בכל כחנו להעלות את עדתנו למדרגת העדות המשכילות באירופה. ואיך אנחנו נתונים נתונים לאהבה את ספרד את מלכה ואת עמה ולהיות נאמנים להם. ושאלנו יקבע לנו יום אשר בו נוכל לראות פניו ולתת לו ברכת שלם. הוא השיב לנו שיקבע ביום א׳ של סוכות העבר וכך היה. מהר״ר שמואל ישראל העמידנו לפני הכיניראל והוא האיר לנו פנים של רצון והביע לנו שמחתו על הדבר הזה. אנכי נשאתי נאום קצר נרגש וח[?]ם[?] מלא אהבה ורצון לספרד אשר לי[,] אשר שמענו הפיק רצון רב מן הכיניראל ומכל מקורביו.
גם ביום ראש השנה שלהם הלכתי לברכו ונאמתי נאום קצר מענינא דיומא.
פעילותו הציונית
לצד הצהרות הנאמנות שלו ל״מולדת״ הספרדית היה רבי יהודה פעיל ציוני, כפי שעולה מן המכתבים הכלולים בחוברת הראשונה, המציגים ביטוי לחיבתו לציונות דאת פעילותו למען הפצת רעיונות התנועה. ב־1919 נתבשרו בני קהילת תיטואן על הצהרת בלפור: אחד הנלהבים הראשונים מן הבשורה היה רבי יהודה, שרומז למאורע במאמר נלהב שכתב בספרדית בעיתון El eco de Tetuan, ״ההד של תיטואן״.אבל עם כינון משטרו של פרנקו, כפי שאפשר להבין, הוא מיעט אם לא חדל לגמרי, מלהתבטא בנדון. על פעילותו הציונית אפשר להיווכח מכמה מכתבים, כמו זה ששלח ביום ״4 אדר א׳ שנת תרע״ט״, ״לכבוד אנשי השם המה גבורי הרוח ראשי אלפי ישראל וקציני שבטי ישורון, חברי ההסתדרות הציונית, שלום וברכה. לונדון״.
אדני הנכבדים! ביום כ״ט לחדש ינואר העבר תלגרמתי לכם בלשון צרפת בזה הלשון
"organison (sic!) association sioniste entousiasme (sic!) publique prière envoyer instructions ainsi que nous souscrire journal hebraïque"
אנו מארגנים חברה ציונית – התלהבות כללית – בבקשה לשוח הנחיות וכן לרשום אותנו – כמנויים – לכתב העת העברי.
ולא כתבתי לכם עד כה יען חכיתי עד כלות סדור החברה, עתה אתכבד להודיעכם שכבר זכינו ליסד חברה ציונית ונקראה בשם ״שיבת ציון״ אנחנו חפצים לחתום על עתון ציוני מלונדון ויען פה אין מבינים (עברית) אנגלית צריכים שיהיה דוקא עברי נקוה שתיטיבו להחתימנו עליו אם ישנו ונשלם כסף מחירו.
אנכי אמנם אינני ציוני מן השעה האחרונה וכבר בשנת תר״ס הייתי ממיסדי חברה ציונית פה ולסבות שונות לא יכלה להתקיים ומאז ועד עתה נשארתי תומך בדגל הציונות ומעולם לא פסקו מעל שלחן קריאתי ג׳ או ד׳ עתונים ציוניים ובפרט בשפת עבר.
פה שוררת התלהבות גדולה כעת, זה כמו שני חדשים הא׳ א מונדו אי כ׳וסי מצגיר עפ״י צוויו של אהובנו מודעי הד״ר יהודה ממדריד שלחו לי כשש מאות חוברות של פרופגנדה ציונית בשפת ספרד המדוברת בפי כל אחינו פה, והפיצותי אותם בין כל שדרות עמנו פה, זה גרם התעניינות גדולה בציונות, לאחר איזה ימים הדפסתי קול קורא מבאר ענין הציונות והאמצעים שיש לעמנו ליסד מדינה יהודית בא ״י לאשר נתן מדרגה גדולה של התקדמות בחמר וברוח והזמנתי אותם ליסד חברה ציונית, ק״ק [=קול קורא] זה עשה רושם גדול ונוסדה ועדה מסדרת של ששה צעירים לאסוף חתומים, אח״ך נאמתי דרשה ציונית שהלהיבה מאד את הלבבות במעמד כל הת״ח ובראשם רבנו כמוהר״ר שמואל ישראל, רבים מגדולי עדתנו ויותר משלש מאות איש.
במוצאי שבת העבר קראנו לאסיפה כללית, נאספו בבה״כ יותר ממאתים איש ושאר העם נשארו בחוץ מאפס מקום, לנשיאי החברה הציעה הועדה ששה אנשים מנכבדי עדתנו, ועפ״י רוב דעות נבחר ראש העדה מר אברהם ישראל, הוא איש נכבד וחשוב מאוד בנקיר – בנקאי – עשיר וחביב מאד על כל העדה, והוא בן דודו של רבנו כמוהר״ר שמואל ישראל. ליתר חברי הועד הצענו דוקא צעירים, ונבחרו עשרה צעירים הגונים ממבחר הצעירים מעירנו הנכונים לעבוד לציוןולתחית עמנו ושפתנו בכל כוחם, אח״מ ( אנוכי חתום מטה] נבחרתי למזכיר.
עתה משתדלים ביסוד ב״ס ללמודי עברית ושעורי ערב לגדולים גם מתעסקים ליסד כלוב מועדון – ציוני ובית [?]עם[?] נקוה שהפצנו יעלה בידנו. אחלינותואילו לשלוח לנו הפרוגרמה והתקנות הציוניות, ומאויינו לבוא אתכם בדברים למען תשכילו בכל מקצועות העבודה הציונית. בתקוה לראות מהרה בגאולת עמנו ושובנו לארץ אבותינו הנני מברככם בהצלחה גדולה ומכבדכם ברום ע[מנו] הנעלה ורגשי כבוד ויקר ליאון כלפון
במכתב מיום 13 ניסן עטר״ת לפ״ק – י"ג בניסן תרע"ט 13 במאי 1919 – לאדם בשם משה [דו]ד אזולאי מן העיר לאראצ׳י הוא מספר בין היתר על מינויו של הד״ר מקס נורדאו לנציג החברה הציונית של תיטואן בוועידה הציונית העולמית שהייתה אמורה להתכנס בלונדון ב־1920. המכתב כתוב בלשון הספרדית בכתב חצי קולמוס:
פ׳יליסיטאמוס אה אוסטיד מוי אפיקטואוסטמינטי אין סו אונוראבלי קארגו קי נו דודאמוס דיסימפיניארה קון אסיירטו וה׳ יעזרהו על דבר כבוד שמו ויברכהו ויצליחהו אנס״ו דיספואיס קי טינגו איסקריטו קי נו איסטאבאמוס אין קונדיסייוניס די נומבראר דיליגאדו אה לה קונפירינסיא די לונדריס, ריסיבימוס און קומוניקאדו דיל ד׳׳ר א׳ ש׳ יהודה אינטיריסאנדונוס איל נומבראמיינטו דיל ד״ר מאקס נורדו קומו דיליגאדו נואיסטרו וכר אין ויסטה די לו קואל אימוס דיספליג[אדו] איקסטראורדינארייא אי לוגראמוס אין דום דיאס פורמאר נואיסטרה סוסיידאד אין ריגלה. ריאונימוס אסאמבליאה כ׳יניראל די טודוס לוס סוסייוס אי אין לה מיסמה קידו פרוקלאמאדו דיליגאדו אל ד״ר נורדו.
ותרגומו:
אנו מברכים את כבודו ברוב חיבה לרגל תפקידו המכובד, אשר אין לנו ספק ימלא על הצד הטוב ביותר וה׳ יעזרהו על דבר כבוד שמו ויברכהו ויצליחהו אנס׳׳ו – אמן, נצח, סלה ועד – אחרי שכתבתי שאין בכוחנו למנות נציג לוועידה בלונדון, קיבלנו הודעה מאת ד״ר א׳ ש׳ יהודה המציע לעיוננו [את אפשרות] מינויו של ד״ר מאקס נורדו לנציג שלנו וכו. לאור זאת קראנו [לאספה] מחוץ למניין והצלחנו בתוך יומיים לארגן את חברתנו כדבעי. כינסנו אספה כללית של כל החברים ובאותה [אספה] נבחר כנציג הד״ר נורדו.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה
לקראת טקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים נבחר ריל״ך להיות החותם על הודעת הברכה של קהילות ספרד ומרוקו הספרדית. רבי יהודה לא יכול להשתתף באופן אישי באירוע, אולם הכבוד שזכה לו ריגש אותו. וכך הוא כותב ל – ,Sr. D. J. Farache סגן נשיא הקהילה היהודית במדריד, במכתב הנושא את התאריך 18 בפברואר 1925 (דפים 340-339):
Muy distinguido y estimado sr mió.
He tenido el gusto de recibir su muy apble f = apreciable] 13 actual la cual ha sido objeto de mi particular atención. Me congratulo sobremanera de que las Comunidades de España y de su Zona de Protectorado de Marruecos hagan ese noble acto de solidaridad nacional enviando un mensage de salutación con motivo de la inauguración oficial dela Universidadhebrea de Jerusalen, agradeciendo al mismo tiempo el honor que han tenido Vds a bien dispensarme de ser el firmante de dicho mensage. Celebro muchísimo con gran alegría en el alma que sea su portador nuestro querido presidente Dn Ignacio Bauer quien tendrá la dicha de presenciar tan fausto acontecimiento.
Espero remitir a Vd á la mayor brevedad el mensage de referencia. Implorando la bendición del Todopoderoso para esa querida Comunidad saludo a Vd muy afectuosamente con toda consideración. Y. León Jalfon
ותרגום האיגרת:
אדון נכבד,
עונג היה לי לקבל את מכתבו המוערך מיום 13 בחודש זה, אשר לו הקדשתי את מרב תשומת לבי.
אני שמח מאד שקהילות ספרד ואזור החסות שלה במרוקו החליטו לנקוט צעד אציל זה של סולידריות לאומית ולשלוח את ברכתן לרגל חנוכתה הרשמית של האוניברסיטה העברית בירושלים, ואני מודה על הכבוד שהואלתם להנחיל לי בעשותכם אותי חותם על אותה ברכה..אני מלא שמחה על כי הברכה תינשא בידיו של נשיאנו היקר מר איגנסיו באואר, אשר בחלקו ייפול האושר להיות נוכח באירוע חגיגי שכזה. אני מקווה למסור לכם בכל ההקדם את נוסח הברכה. נושא אני תפילה לאל עליון שיברך את קהילתכם היקרה ושולח לכבודו את מיטב ברכותיי והערכתי. י׳ ליאון כלפון.
הארכיב של רבי יהודה ליאון כלפון איש תיטואן
יעקב בךטולילה אוניברסיטת בךגוריון בנגב
דברי מבוא
באותם ימים של התפתחויות חשובות בעשייה הציונית עלה על דעתו של רבי יהודה לתכנן עלייה לארץ, – רבי יהודה קנה חלקת אדמה בארץ ישראל לקראת מימוש תוכנית עלייתו. במכתב ששלח לרב חיים הלוי בירושלים, הוא מזכיר שני מגרשים שרכש בשכונת בית וגן – כך אנו למדים ממכתב הנושא את התאריך 17 באוגוסט,1922 ששלח לרבי יצחק אלמוסנינו, מן העיר מליליה. המכתב כתוב ספרדית באותיות לטיניות ועוסק תחילה בתרומתו של הנמען בהחזקת ״ישיבת לוי״ בתיטואן; בהמשכו נאמרים הדברים הבאים:
Erez-Israel Me complace sobremanera su decisión de habitar
על ארצנו ועל נחלת אבותינו
Que aparte de ser
מצוה רבה
La vida es alli muy agradable, hay para todos los gustos e inclinaciones. Le deseo que sea pronto y para Vd y los suyos.
Como vera el Mandato porla Palestinaha sido firmado por la sociedad de las Naciones definitivamente. Como protesta los moros pretendieron organizar una huelga pacifica (alborotear ya no se les ocurre)[,] la cual no ha tenido éxito, en muy pocas localidades algunos cerraron sus establecimientos pacificamente y no ocurrio nada anormal, según
leemos en la prensa diaria de Jerusalem. La animación alli es grande[,] se están construyendo barrios modernos con bulevares y todos los adelantos[,] se están estableciendo fabricas de varios artículos, abriendo carreteras[,]
…etc
Yo también tengo hace tiempo el decidido proposito de ir á vivir alli, pero en este momento no puedo hacerlo, por razones que no dependen de mi voluntad, pero trato seriamente de llevarlo á efecto cuanto antes.
Me es grato repetirme suyo amigo y SSQESM [= Su Servidor Que Estrecha Su Mano]. Leon Jalfon
והתרגום:
ארץ ישראל מצאה חן בעיניי מאוד החלטת כבודו לגור ״על ארצנו ועל נחלת אבותינו״, אשר לבד מהיות הדבר ״מצוה רבה״, החיים שם הם נעימים מאד, יש [בהם כדי לספק את] כל הטעמים וכל השאיפות. אני מאחל לו שיהיה זה בהקדם ולטובה לכבודו ולכל בני ביתו.
הלא ידע כי המנדט על פלשתינה כבר נחתם סופית על ידי חבר הלאומים. לשם מחאה ניסו הערבים לארגן שביתה שקטה (אין זה עולה על דעתם להתפרע), שביתה שלא הצליחה, במקומות ספורים כמה [סוחרים] סגרו את חנויותיהם בשקט ולא קרה שום דבר חריג, על פי מה שאנו למדים מקריאת העיתונות היומית מירושלים.
ההתלהבות שם היא רבה, בונים רבעים חדשים עם שדרות ועם כל החידושים, מייסדים בתי חרושת למוצרים שונים, סוללים כבישים, וכו' וכוי. גם אני זה זמן החלטתי לממש תכנית ללכת לחיות שם, אבל כרגע נבצר ממני הדבר, מסיבות שאינן תלויות ברצוני, אבל אני משתדל ברצינות להגשימה בכל ההקדם.
לעונג הוא לי לחזור ולהצהיר על ידידותי, אני כמשרתו הלוחץ את ידו. ליאון כלפון
סיכום
במאמר זה בחרתי להציג מכתבים אחדים, המשקפים את ההתעניינות ואת הפעילות של רבי יהודה כלפון בעיקר בשני תחומים: יחסיו עם הגויים הספרדיים וקשריו עם התנועה הציונית. בין השורות אפשר לעמוד גם על קווים באישיותו של האיש, חכם יהודי נלהב ומשכיל. חוברות מכתבים אלה מהוות אשנב לא רק למעשיו ולהגיגיו של רבי יהודה בתחומים מגוונים, ציבוריים ופרטיים, אלא גם לקורות את הקהילה
בתקופה משמעותית של פריחה ושקיעה המשתרעת על פני שלושה עשורים, שתחילתה באמצע ימי מלחמת העולם הראשונה וסופה סמוך להקמתה של מדינת ישראל. אין ספק כי ערכו של צרור המסמכים הזה רב הוא לחקירת תולדותיה של קהילת תיטואן ולהכרה אינטימית של אחד מאישיה הבולטים.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה
החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו
משה בר־אשר
האוניברסיטה העברית בירושלים
נפש
לבני משפחתי
דודיי יצחק דוד ויעקב בן־הרוש ודודותיי עזיזה כלפון ועישה דרעי ודודי מסעוד עטיה וילדיו, חנה ואברהם ופריחא ויחיא ומשה מנוחת כולם כבוד
משיחותיי עם כולם למדתי הרבה על להגי קצר אשוק
דברי רקע
בעיסוקי רב השנים בחקר מסורות הלשון של יהודי המגרב בכלל ושל יהודי מרוקו בפרט ובבירור של פרקים אחרים בתרבותם היה היבט מתסכל בעובדה שמעטות הנה התעודות שנכתבו בקהילות צפון מחוז תאפילאלת, וראש לכולן קהילת קצר אשוק Ksar Es Souk שבאזור מטגרא,
מעט אחרי עלותו של חסן השני למלוכה בשנת 1961, הוא הסב את שם העיירה וקראה אראשידייה על שם מולאי אראשיד, המייסד האמתי של שושלת המלוכה העלאווית, המושלת במרוקו מאז 1666.
כך נהגו הצרפתים לכתוב את שם המקום. ככל הנראה המקום נתכנה בשם זה על שם השוק הגדול שהיה סמוך לו ושירת את כל כפרי האזור.
הנמצאת כמאה קילומטרים מצפון למלאח העתיק של תאפילאלת (זה היה סמוך לעיירה Rissaniאזכיר שתי דוגמות מהתעודות המועטות מקצר אשוק שראיתי: (א) בנסיעתי הראשונה למרוקו בחודש אייר של שנת תשמ׳׳ד (1984), שלושים ושלוש שנה אחרי שעזבתי אותה כילד בתמוז תשי״א (יולי 1951), ביקרתי בבית העלמין הישן של קצר אשוק. בית העלמין הזה נמצא סמוך לכפרים " קצירת איית מוחא או-עלי וקצר אלחראטן – הנקרא היום זרו. שניהם מצויים כשישה קילומטרים צפונה לעיירה החדשה " אראשידייה.
בחלקה סמוכה למתחם הקבורה של הצדיק המקומי, רבי יחייא לחלו, ראיתי כמה אבני מצבות ועליהן חרוטות כתובות מלפני מאות בשנים. באחת מהן מצוי הנוסח הזה: ״נפטר ר׳ מכלוף ן׳ [=בן] יעקוב שנת תט"ל – 1679 (ב) לפני שנים ראיתי חיבור קצר בהלכה, המסכם את הלכות ״אורח חיים״ לרבי יוסף קארו, שהעתיק (וגם חיבר?) רבי אלעזר עטיה בקצר אשוק בראשית המאה התשע־עשרה. ברור היה לי שמדובר בחכם ממשפחת הרבנים עטיה, שגם במאה העשרים היו בה כמה תלמידי חכמים. באמצע המאה העשרים כאשר הקהילה הייתה עוד קהילה גדולה בלטו במשפחה זו רבי אברהם עטיה (המכונה לחזאן הנו) ורבי יחיא בן משה עטיה המכונה יחיא משה). ראוי לציין שהשם אלעזר היה שם פרטי שנהג (רק?) במשפחה הזאת עד הדור האחרון.
על פי מסורת שהילכה במקום, הוא הגיע כשד״ר מארץ ישראל באמצע המאה השמונה־עשרה, חלה ונפטר במלאח קצר אשוק ונקבר בתוך מערה קטנה בבית העלמין המקומי הישן (מעט דברים עליו מצויים בספרו של רבי יוסף בן נאים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף סב ע׳׳א וע״ב). בשנת 1983 יזמה יאקות שיטרית לבית עבו(מאחרוני היהודים במקום) בנייה של קבר על פתח המערה שבה נקבר רבי יחייא לחלו ושל קברותיהם של שני הצדיקים הקבורים בסמוך לו – מול סדרא / Mul S-Sedra (=בעל הסירה הקוצנית), ומול תרייא / Mul T-Triya (=בעל המנורה). היא אף דאגה להקמת חומה מסביב למתחם קבורתם של שלושת הצדיקים הללו.
יש להחזיק טובה מרובה לרבי משה עמאר, שהביא ארצה את האבן הזאת משנת תט״ל (1679). אציין כי הגעתי אל המצבות על פי הדרכה מדויקת שנתן לי אדוני אבי תמ״ך לפני צאתי לביקור ההוא. הוא סיפר לי שראה את המצבות סמוך לבואו לקצר אשוק בחורף של שנת תר״ץ (1930), בסיור שערך בבית העלמין ההוא עם רבי יעקב אלעסרי – המכונה באבא יגו חזאן – בנו של רבי יהודה, שחיבוריו עומדים במרכז העיון הזה. רבי יעקב הביא את אבא אל הקברות העתיקים, ושניהם קראו את הכתוב על גבי המצבות. כשקראתי את הכתובות הללו בשנת תשמ״ד לא הופתעתי להיווכח שהנוסח שאבא ראה בשנת תר״ץ נשאר חרות בזיכרונו חמישים וארבע שנה בלא שנעלם ממנו פרט אחד, לפי שידעתי שזכרן מופלג היה.
הראה לי את כתב היד ר׳ אליהו מרציאנו, איש ירושלים, שהוא בקי וידען בענייני יהדות המגרב. ברשותו מצויים כתבי יד אחדים מארצות צפון אפריקה.
בדור האחרון לשבת היהודים בעיירה המשפחה כונתה איית חאקי יהודה (=בני [או משפחת] יצחק בן יהודה) על שם אחד מאבותיהם של שני החכמים המוזכרים כאן בהמשך איית – ayt (=בנים, בני) היא מילה ברברית! זו צורת הרבים של או/ U(=בן), ששימשה בפי יהודים גם במשמעות ׳משפחה׳ וגם במשמעות מורחבת יותר: ׳בית אב׳ או ׳שבט׳ (הוראה זו רווחה בכינויים של שבטי ברברים, כגון השבט איית מרגאד, הנודע לשמצה כמי שהחריב את המלאח הישן של קצר אשוק בט׳ בטבת תרס״ח).
העיירה החדשה נבנתה בידי הצרפתים ברבע הראשון של המאה העשרים. ב־1950 ישבו בה כאלף וחמש־מאות יהודים, שהגיעו אליה ברבע השני של המאה העשרים מכפרי האזור (במיוחד מהכפרים הסמוכים למלאח החרב של קצר אשוק – קצירת איית מוחא או־עלי ומוסקלאל) ומכפרים אחרים במחוז תאפילאלת. והיו בה גם מעט יהודים מערי הצפון: מכנאס, פאס וצפרו.
- ברור אפוא שגילוים של חיבורים נוספים שנתחברו בידי חכם מקומי בן קצר אשוק שימח אותי מאוד. המחבר הוא החכם רבי יהודה אלעסרי, שהיה רבה של הקהילה עשרות בשנים עד פטירתו בשנת תרס״ה (1905)." מדובר בכתב יד שבו הועתקו שני חיבורים שלו – ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״. בשניהם מצויים דרושים על פסוקים מפרשות השבוע ומספרי מקרא אחרים ועל מקצת קטעי תפילה. רוב הטקסטים הכלולים בהם כתובים עברית ומיעוטם ערבית יהודית כתובה כמקובל באותיות עבריות בכתב קורסיבי מקומי. אין ספק שמדובר בנתון חשוב מאוד: הימצאותם של טקסטים בערבית יהודית שנכתבו בקצר אשוק לפני למעלה ממאה ועשרים שנה.
קרוב לוודאי שרבי יהודה כתב את החיבורים הנזכרים בעשורים האחרונים של המאה התשע־עשרה, בהיותו במלוא כוחו. כתב היד שבידינו הועתק בידי בן אחיו, רבי אברהם בן משה אלעסרי, בשנת תרע״ו(1916) מכתב יד שקיבל מרבי אליהו בן עקיבא. כתב היד מצוי כיום באוסף כתבי היד העבריים מצפון אפריקה, בספריית אוניברסיטת ייל בניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות־הברית, וסימנו בקטלוג הזמני הוא 1825.0004 .48]. העיון הזה בא להציג הצגה ראשונה את כתב היד,לעמוד על מקצת מתכניו ולאפיין בקצרה את לשונם של הטקסטים הכלולים בו, תוך מתן משקל מיוחד לאלה שנכתבו בערבית.
בדור של הוריי ידועים לי אלעזר בן משה בן אברהם עטיה (המכונה עזאר בן משה הנּו), צעיר אחיו של רבי יחיא הנזכר בפנים, ובן דודו אחי אביו, אלעזר בן יעקב בן אברהם עטיה (המכונה עזאר בן עקו הנו). שניהם עלו ארצה בשנות החמישים של המאה העשרים וחיו בה שנים הרבה. מפי סבי – אבי אמי – האהוב, שמעון עטיה, המכונה בושתא, שמעתי הרבה על רבי יהודה אלעסרי. הוא סיפר שרבי יהודה היה מנהיג אהוב על בני קהילתו. גם ראשי הכפרים המוסלמיים הסמוכים – ערבים וברברים – נהגו בו כבוד רב ובאו לעתים קרובות להיוועץ בו ולקבל את ברכתו, לפני שעמדו לעשות עסקות מסחריות או לצאת לדרכים ארוכות ומלאות סכנות (לפני בוא הצרפתים למרוקו כל דרכיה היו בחזקת סכנה, לפי שרבו בה שודדי הדרכים [הללו נקראו בערבית ״לקטטאעה״]). לפי עדותו של סבי שהכיר היטב את רבי יהודה – שהיה מסדר הקידושין שלו עם מרת סבתי שמחה לבית עבו תמ״ך – ולפי עדותם של אנשים נוספים מבני משפחתו של רבי יהודה, נפטר רבי יהודה אלעסרי בערך בשנה השבעים לימי חייו, כלומר הוא נולד לכל המוקדם בשנת תקצ״ה (1835).
בטקסט הכלול ב־§7 להלן מוזכר ר״מ יתאח, בברכת החיים. והוא נפטר לפני שנת 1875. וב־§8 מוזכר ר״י אביחצירא בלא ברכת החיים (כגון נר״ו = נטריה רחמנא ופרקיה) או ברכת המתים. מותרים אנו להניח שרבי יהודה כתב את חיבוריו לפני שנת תר״ם (1880) – מועד פטירתו של הר״י אביחצירא, ואף לפני שנת תרל״ה (1875) בעוד הרב יתאח בחיים.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה-חיבוריו של רבי יהודה אלעסרי
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות
עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד
התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים
חיבוריו של רבי יהודה אלעסרי
שער כתב היד
אציג תחילה את שער כתב היד
תענוג ושמחה
מהרב הגדול הדיין המפורסם בתורה ובמצוות החכם השלם והנכבד, כבוד מורינו ורבינו הרב רבי יהודה בן לאדוני אביו החכם השלם כמוהר"ר אברהם, ממשפח רמה אלעסרי ואנוכי הצעיר בישראל מצאתיו ביד הרב רבי אליהו הן – הנקרא – עקיבא ורציתי להעתיק כאן פה קצר אשוק יע"א
רמה אלעסרי – הערת המחבר – אכן מ שחת אלעסרי הייתה משפחה רמה ונכבדה בקצר אשוק. בני המללאח הישן ובני העיירה החדשה של קצר אשוק הרבו בכבודם של בני משפחת אלעסרי בחייהם ולאחר מותם. בבית הקברות הישן של מללאח קצר אשוק הייתה חלקת קבורה שנתכנתה " מערת איית אחעסרי " – בית העלמין של משפחת אלעסרי -, שבה נקברו רק בני המשפחה. נפטרים שהיו מחוץ למשפחה יכלו להקבר בה רק אם הם או צאצאציהם הרימו תרומה נכבדה מאוד לקופת הקהל. פעמים שמרימי התרומה נתנו חבית של שמן זית שהספיק לתקופה ארוכה למאור בבית הכנסת.
הן – הנקרא : הערת המחבר – מילה זו באה תמיד לפני שם משפחה של האדם המוזכר תחילה בשמו הפרטי, נראה רבי אליהו עקיבא היה חכם שבא מעיר אחרת לקצר אשוק או למללאח בתאפילאלת ( כשרבי אברהם המעתיק למד בישיבה המקומית, שבראשה עמד רבי דוד בן רבי מסעוד בן רבי יעקב אביחצירא, עד שנרצח בידי המושל המקומי בשנת תר"ף – סתיו של שנת 1919 – ומאז נתכנה " עטרת ראשינו ). שם עיקבא לא היה ידוע באיזור מטגרא ולא בכל מחוז תאפילאלת. הכרתי אנשים בשם משפחה זה מהעיר מוגדור וממקומות אחרים בדרום מערב מרוקו.
שנת תקע״ו [כ׳׳ף] לפ״ק בכתיבת התומו״ן אברהם בן משה הן אלעסרי הי״ו יצ״ו נר״ו
התומו״ן = התלמיד ומשכיל ונבון. רבי אברהם, שנולד ככל הנראה בתרס״ב (1902), היה אז נער בן כארבע־עשרה שנה, קרוב לוודאי בימים שלמד בישיבתו של רבי דוד אביחצירא במלאח תאפילאלת. הכרתי היטב את רבי אברהם תמ״ך! הוא היה עניו גדול ולא היה מגדיר את עצמו ״משכיל ונבון״; לפי טעמי, יש כאן שימוש שגור במטבע לשון הנאמר על צעירים, בלי שהכותב חשב להכתיר את עצמו בתארים הכלולים בו.
תיאור קצר של כתב היד
5. בכתב היד יש 62 דפים ממוספרים באותיות עבריות(בעמי א של כל רף) ובספרות ערביות(בעמי ב של הרבה עמודים), כגון מד/44. מידותיו של הדף: 11.6 ס״מ 9 x ס״מ. מספר השורות בעמוד אינו שווה, וגם גודל הכתב אינו שווה. בעמי ב של
הכתם הנזכר בהערה 21 לעיל כיסה חלק מהשם אברהם, אבל נשארו ממנו האותיות אל״ף ומ״ם סופית בשלמותן, והוא מצוי אחר כך פעמים הרבה בכתב היד, בעיקר בחתימות. הי״ו = ה׳ ישמרהו ויחייהו.
יצ״ו נר״ו = ישמרהו צורו ויחייהו, נטריה רחמנא ופרקיה. נראה לי ביותר שמורי ורבי, רבי אברהם אלעסרי, אינו מדבר כאן על עצמו אלא על אביו רבי משה בברכת החיים – הי״ו יצ״ו נר״ו. ואכן רבי משה בן אברהם אלעסרי מילא באופן חלקי ולתקופה קצרה בלבד את מקום אחיו, רבי יהודה, שנפטר בשנת 1905. זמן קצר אחרי פטירת רבי יהודה, בנו רבי יעקב (ראה לעיל הערה 5) הוא שמילא את מקומו. רבי משה נלב״ע באסרו חג פסח בחו״ל (כלומר בכ״ג בניסן) של שנת תרצ״א (1931) בהיותו בקירוב בן שישים וחמש שנה. רבי יעקב עצמו לא האריך ימים ונפטר בשנת תרצ״ג (1933) בהיותו בערך בן חמישים ושלוש שנה, ובמקומו התחיל לשמש כרב הקהילה רבי אברהם – מעתיק כתב היד – בהיותו בן שלושים ואחת – והחזיק בתפקידו זה עד עלותו ארצה בראשית שנת תשכ״ג. אז מילא את מקומו אחיו הצעיר רבי רחמים בשנים תשכ״ג-תשכ״ח. בקיץ תשכ״ח עלה רבי רחמים ארצה, ולמרבה הצער, נפטר פתאום בין כסה לעשור של שנת תשכ׳׳ט בהיותו בן ארבעים ושש או ארבעים ושבע שנה. רבי אברהם עצמו נפטר בל׳ בתשרי תשמ״ט בירושלים. לימים נתחדשה פעילות המשפחה ברבנות בראשית המאה העשרים ואחת, עת נתמנה רבי יוסף בן רבי מכלוף (אחיהם של רבי אברהם ורבי רחמים) אלעסרי לרבה של בית שאן, וכך נמצאת מסורת הרבנות רבת השנים של המשפחה מתחדשת וממשיכה לפעול. אבל לא כל עמודי ב מוספרו.
השער, הנספר כדף א של כתב היד, כתוב שש פעמים הטקסט הזה: ״ע״ה אברהם ן אלעסרי סי״ט״ כחתימה. ובדף ז ע״ב כתוב: ״נשלם ע׳׳י אני הצעיר […] ביום א בש״ק י״א לחו׳ שבט שנת תקע״ו כ״ף לפ״ק והשו״ב וקיים ע״ה אברהם אלעסרי״. וכן הוא בדף יד ע״ב: ״נשלם ספר שמות […] שבעה ועשרים לחודש שבט שנת תקע״ו כ״ף לפ״ק על ידי אני מלחיך עפרא מן תחות רגליהון דצדיקייא זכותם תעמוד עמי לכתוב ספרים אחרים [.״]״. גם כאן מצויה חתימתו של רבי אברהם כנ״ל. וכן בדף יט ע״ב אחרי הדרשות לפרשיות ספר ויקרא באה חתימה פשוטה של רבי אברהם. ובדף כח ע״א: ״נסתיים בניסן תקע״ו כ״ף״, ולאחריהם באה החתימה ארבע פעמים.
6. בדף ב עמי א מתחיל החיבור ״תענוג ושמחה״ ובו דרשות שונות על פרשיות התורה כסדרן מפרשת ״בראשית״ עד פרשת ״וזאת הברכה״ ועד בכלל, ולאחריהן באים דרושים נוספים על פרשיות התורה ונושאים אחרים, כגון התפילה. ובדף לו ע״א שורה 6 כתוב: ״ושלמו סדרי ׳תענוג ושמחה׳, ואתחיל סדר ׳בית החוכמה׳ בעה״ו״. ואחרי זה באה בדף לו ע״א הכותרת ״בית החוכמה״ באמצע השורה. לאחריה מוצעים דרושים על פסוקים מהתורה, ובעיקר מספרי תהלים ומשלי עד דף מז עמי א. לאחריהם בא ״מדרש למתן תורה״(דף מז ע״א – נא ע״ב). לאחר מכן מצויות דרשות נוספות לפרשיות התורה (נג ע״א עד סוף כתב היד). דרושים אלו כתובים על פי רוב בעברית, אך לא מעט מהם כתובים ערבית. לעומת זאת הטקסטים הכלולים ב״תענוג ושמחה״ כתובים עברית. לבסוף, בדף סב ע״א, באות שלוש חתימות ובע״ב תשע חתימות – כולן של המעתיק. כאמור, רוב הטקסטים בשני החיבורים, יש בהם דרשות על פסוקי מקרא ועל קטעי תפילה. להלן נראה כי בקטע אחד לפחות כל מה שמובא הוא ציטטה מחיבורו של חכם אחר, וגם דרשות אחרות מבוססות על דברי אחרים. אביא כאן תחילה שני קטעים מהחיבור ״תענוג ושמחה״.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות
עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד
התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים
קטעים מ״תענוג ושמחה״
־. קטע א. בדף לד ע״א באה כותרת ׳׳עמידה״ ובה דרוש על ברכת הרפואה, מתוך תפילת העמידה:
חי׳ ע״פ ״רפאני ונרפא״ וכו׳ יובן עמ״ש כמוהר״ר אדמור משה יתאח נר״ו ע״ה, שהגאולות הראשונות היו על ידי שליח, וזאת הבאה, העתידה להיות, תהיה על ידו יתברך, וזכ"ה – וזו כוונת התפילה – ״רפאנו ה׳״ שתביא לנו גאולא, ״וארפא״ לעו – לעולם – שלא ישוב עוד להגלותינו פעם אחרת, שנא׳ ״וינטלם וינשאם כל ימי עולם״. ודו"ק – הפועל ודוק, שעניינו "ודייק בדברים ", נכתב לעתים קרובות גם במקומותינו כראשי תיבות – ודו"ק – ואלה נפתחו בידי הלומדים : ודייק ותמצאנו קל. משה יתאח.
אציין, כי עד הדור האחרון לישיבת היהודים במחוז תאפילאלת ובעיירה קצר אשוק, היינו עד שנות השבעים של המאה העשרים – עשרות שנים אחרי פטירתו, המשיכו אנשי העיירה להזכיר את רבי משה יתאח בהערכה רבה כגדול בתורה וביראת ה׳, ואף נהגו לפקוד את מקום קבורתו.
8. קטע ב. בדף לד ע״ב באה הכותרת ״ראה״, לפני דרוש לפרשת ״ראה״(מובא להלן רק חלקו הראשון של הדרוש):
חי׳ ע״פ" ״את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו״ וכוי. אפשר לרמוז עמ״ש – על מה שכתב – רי״א – רבי יעקב אביחצירא – בספר ״פתוחי חותם״שלו, דידוע דג׳ אבות ודהע״ה – ודו המלך עליו השלום – הם ד׳ דגלי המרכבה, וזכותם הם המגינה על יש׳; דכשישראל אינם עושים רצונו של מקום, האבות ודהע״ה מלמדים זכות. ואפי׳ תהיה גזירה מבטלים אותה כמשרז״ל – כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה – ״אם ראויים לשריפה הרי אברהם שמסר עצמו לכבשן האש, ואם להריגה הרי יצחק, ואם לגלות הרי יעקב, ועל דוד נוכל לומר אם ליסורין הרי דוד. נמצא כל אחד אצולי מציל ואגוני מגין – הביטוי הוא בארמית הבבלית ותרגומו : הַצֵל מֵציל והָגֵן מֵגֵן – בעניין שאירע לו, וזהו הכוונה ׳את אלה מהם תאכלו׳ דהיינו מזכותם תהנו ותנצלו מכל גזירות קשות ורעות״.
הבדיקה מגלה שזו מובאה מדויקת מספרו של רבי יעקב אביחצירא, ״פתוחי חותם״.
דרושים בערבית מתוך ״בית החכמה״
. להלן אציע שממה קטעים המכילים דרושים הכתובים ערבית מתוך החיבור השני – ״בית החכמה״. בעיניי יש חשיבות לא מבוטלת לדרושים האלה לא מצד תוכנם אלא בעיקר מצד לשונם. אלווה את הטקסטים האלה בתרגום לעברית ובהערות מבארות, ואחר כך אבוא לומר דברים כוללים עליהם ועל לשונם.
10. קטע א. בדף לז ע׳׳ב באה הכותרת ״משלי״, ולאחריה מוצע הטקסט הזה ;
״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״, וקשאוו לז״ל – לחכמים זיכרונם לברכה – ״ויכי "שלהע״ה " – שלמה המלך עליו השלום – כסתו לחכמה חתא יקול ׳אמרתי׳ וכו', והווא קאל פיה לפסוק ׳ויחכם שלמה מכל האדם׳?״ ילא גיר נציבו, באיין שלהע״ה חב יכון חכם, באס ימחי שמו של עמלק, ויכמל האד שמות – השמות האלה – די הייא ויה״א; לאיין ״ירושלים״ מן די כלאת מכתובא גיר ״ירושלם״ <כסהא י׳>; ו״כסא הכבוד״ מכתוב גיר ״כס״, כסו א׳; ושם ״יהו״ה״ ב״ה – ברוך הוא – מכתוב ״יה״, שנא׳: ״כי יד על כס יה׳/ <כסו ו׳ וכסו ה׳>, ועליהא חב שלמה ע״ה יכמל האד לחרופ, שעה צאבהום בעאד מנו. ופאווק יכמלו האד לחרופ, הווא עד שימחה שמו של עמלק בוב״ק – בעגלא ובזמן קריב – אכי״ר – אמן כן יהי רצון – ודו״ק – הפועל ודוק, שעניינו " ודייק בדברים ", נכתב לעתים קרובות גם במקומותינו כראשי תיבות- ודו"ק : ואלה נפתחו בידי הלומדים כך : ודייק ותמצאנו קל "
הנה תרגום לעברית (של הטעון תרגום):
והקשו החכמים ז״ל: ״וכי שלמה המלך עליו השלום חסרה לו החכמה, עד כדי כך שיאמר ׳אמרתי׳ וכו׳, והרי הוא אמר בו הכתוב: ׳ויחכם שלמה מכל האדם׳?״ אבל אנו מוצאים ששלמה המלך עליו השלום רצה להיות חכם, כדי שימחה את שמו של עמלק וישלים את השמות האלה, שהם ויה״א, כי ״ירושלים״ משחרבה כתובה ״ירושלם״ [חסרה לה האות י]; וכסא הכבוד כתוב ׳כס׳ – חסרה לו [האות] א׳; ושם ״יהוה״ ברוך הוא כתוב ״יה״, שנא׳: ״כי יד על כס יה״ [כלומר חסרות לו האותיות ו ה: כל האותיות החסרות הן וי״ו יו״ד ה״א אל״ף = ויה״א]. ועל כן ביקש שלמה עליו השלום להשלים את האותיות [החסרות] האלה, אבל מצאן רחוקות ממנו, והזמן שיושלמו האותיות האלה, הוא רק כאשר יימחה שמו של עמלק בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון. ודו״ק.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות
עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד
התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים
החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו
משה בר־אשר
קטע ב : בדף ז ע"ב אחרי הדרוש הנזכר על הפסוק במשלי באה הכותרת " תהלים " ולאחריה בא הדרוש שלהלן :
" ה' הצילה נפשי משפת שקר " , למובן דלפסוק הווא, כא יטלב דהע"ה –דוד המלך עליו השלום – להיי"ת – לה' יתברך, יפכלו רוחו מא ישקצישי בשקר, וזאב פ " מקדס " – כך הוא פמקס – המקד בסמ"ך, המילה " מקד " משולבת בתוך משפט בערבית הפותח במילים וזאב פ – והביא ב- לפי שהסמ"ך והשי"ן נהגות הגייה זהה, הן מחליפות זה את זו לעתים אפילו במילים עבריות מושרשות. תהליך כזה מתעצם במיוחד אם הכתיבה היא בערבית כמו כאן. " מלך " – שיערתי שמדובר בספרו של רבי שלום בוזגלו, " מקדש מלך " פירוש על ספר הזוהר. ואמנם כך הוא, כפי שלמדתי מאבישי בר-אשר, מתברר שהדרוש הזה אכן נלקח מהספר " מקדש מלך " ולמעשה רבי שלום בוזגלו נטל את הדברים מפירושו של רבי משה זכות ועל הזוהר לפרשת שופטים. רבח משה מציג את דבריו במילים : " עניין נחמד ששמעתי " , ובא רבי יהודה אלעסרי ונטלם מרבי שלום בוזגלו.
קאל לאיים שקר : שי"ן –באש תלאת " בנו"ן, קו"ף באש תלאת ? בפ"א. רי"ש באש תלאת ? בשי"ן.הומא חרופ נפש, ולחרוף לוסטיין בג' כ"ו.שם הוי"ה בה', האדי ההיא לכוונה די קאל באש טאלב דוד המלך עליו השלום לה' יתברך. ' ה'" דהיינו נתין יא הקב"ה די פלוסט די ראפד לפוקיין ושפליין, תפכלי נפס דייאלי' משפת דהיי מלבטא – מא ינדוקסי סוארבי בשק(ר ) ודו"ק, וק"ל.ויהא.
הנה התרגום לעברית :
והביא בספר ״מקדש מלך״ [ו]אמר, כי [אותיות התיבה] ״שקר״ – [מה הן האותיות האחרונות בשמות האותיות שי״ן, קו״ף, רי״ש]? ״שי״ן – מה היא האות האחרונה שלה" [התשובה היא] ״נו״ך. ״קו״ף״ – מה היא האות האחרונה שלהי [התשובה היא] ״פ״א״. ״רי״ש״ מה היא האות האחרונה שלה? [התשובה היא] ״שי״ן״. [שלוש האותיות האלה – נו״ן, פ״א, שי״ן] הן אותיות [המילה] נפש. והאותיות האמצעיות [של שמות האותיות שי״ן קו״ף רי״ש, כלומר יו״ד וי״ו ויו״ד] הן בגימטרייה 26, שהיא הגימטרייה של שם הויה' ברוך הוא. זו היא הכוונה של מה שביקש דוד המלך עליו השלום מה׳ יתברך: ״׳ה׳, דהיינו אתה ה׳ [הנמצא בתווך של האותיות שי״ן קו״ף רי״ש] אשר נושא את העליונים והתחתונים, הצל לי את הנפש שלי ׳משפת׳ דהיינו ׳מלבטא שלא יתבטאו שפתיי בשקר״. ודו״ק, וקל להבין.
12. קטע ג. בדף לח ע״א, מובא עוד דרוש על פסוק מתהלים:
קאל דוד המע"ה – המלך עליו השלום – ״הני – כתב הני במקום הִנֵּה של נוסח המסורה – כעיני עבדים אל אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה״ וכו׳. וקשאוו לע״ה – לחכמים עליהם השלום – ״עלאם קאל ׳הנא – הִנֵּה – כעיני עבדים׳ לשון רבים ו׳כעיני׳ קאל פיהא לשון יחידי״. ילא קאלך: גיר אזי תרא לאיין ואחד די ענדו לעבד קא יעטיה סידו לפדאדן יחרת וידרש ויאכל וכלסי די סידו.
ותמא די ענדו לעבד וקאבטו" בדארו גיר יאכל וישרב" פדאר סידו, ובלחק ד״א" האדו מפרוקין, דהיי׳ כל ואחד <די>" חב קא יעמל, עליהא קאלהומלנא' בלשון רבים. בלחק ואחד די ענדו ואחד שפחה מא ענדהא גיר דאק סי די עטאתהא לאלתחא, הייא די באם תעיס, עליהא ד״א:עיניהא מעלקין גיר ליד גברתה. האכדאך ד״אי״ קאר" חנא גיר פחאל דיך שפחה די מא ענדהא גיר די עטאתהא לאלתהא, הייא די באס תעיס עליהא ד"א.
עיניהא מעלקין גיר ליד גברתה.האדאך ד"א, קאר חנא גיר פחאל דיךּ שפחה די מא ענדהא גיר די יטאתהא לאלתהא, עליהא קאר חנא ענינא מעלקין להקב״ה באס יחן עלינא ידז״ר, הקב״ה יחץ עלינא ועליכום ועלאים׳ אמן כי״ר. ודו״ק.
התרגום לעברית:
אמר דוד המלך עליו השלום: ״הנה כעיני עבדים אל אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה״ וכו' והקשו החכמים עליהם השלום: ״מדוע אמר ׳הנה כעבדים׳ בלשון רבים, ו׳כעיני [שפחה]׳ אמר בה לשון יחידי״ אלא אמר לך: ״אך בוא ראה ש[אדון] אחד שיש לו עבד,נותן לו אדוניו שדות, הוא זורע ודש ואוכל, אבל הכול של אדוניו. ויש מי שיש לו עבד ומחזיק אותו בביתו רק אוכל ושותה בבית אדוניו. ובאמת דוד אמר: ׳הנה [שני סוגי העבדים] האלה נבדלים׳, דהיינו כל אחד עושה מה שהוא רוצה,לפיכך אמר אותם לנו בלשון רבים, אבל [אדון] אחד שיש לו שפחה אחת, אין לה אלא את הדבר שגברתה נותנת לה. זה הוא הדבר שממנו היא חיה [=ניזונת], על כן דוד אמר עיניה תלויות רק ליד גברתה, כך דוד אמר גם אנחנו הננו אך כמו השפחה שאין לה אלא מה שגברתה נותנת לה. על כן גם אנחנו עינינו תלויות לקדוש ברוך הוא כדי שירחם עלינו – במשפט הזה מהדהד סוף הפסוק מתהלים הפותח את הדרשה: ״כן עינינו אל ה׳ אלהינו עד שיחננו״. [אמן כן] יהי רצון – כתב יה״ר (=יהי רצון), אבל הביטוי שהיה שגור בפי כול הוא ״אמן כן יהי רצון״, כמובא במשפט הבא [מי יתן ש]הקב״ה ירחם עלינו ועליכם ועל ישראל אמן כן יהי רצון״. ודוק.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה
מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות
התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים
13. קטע ד. בדף לח ע״ב, בא הדרוש הזה:
״וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען״ וביהא נזיבו פסוק מליח פצפניה הנביא ״הסיר ה׳ משפטיך פנה אויבך״, עלא ענין יעקב ועשו ושר דייאלו, דהיי׳ דאך מרע, די כאן ענד יעקב מעא עשו ושר דייאלו, זולהולו הקב״ה, הייא די קאל לפסוק ״הסיר ה׳ משפטיך פנה אוייבך״, הווא עשו ושר דייאלו די כאנו מתעאדיין מעא יעקב, ועלא האד סי עמל רבי יעקב בעל המשלים מול למסרה משל נחמד: מלה״ד? משל למה הדבר דומה – ללפדאן די חצדו מולאה ודרש זרעו ודראה ועזל תבן ולקרפא סייבהום, וזרע בקא פמוטעו – פמודעו – צאפי. האכדא נמשל מפהום מאליו ומעצמו, תבן ולקרפא די כא יתשייבו הווא עשו פמק״ל – פחאל מא קאל לפסוק " וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו " זרע די בקא פמוטעו – פמודעו – הווא יעקב, די ק"ל – קאל לפסוק – פיה " וישב יעקב וכו' ודו"ק וק"ל
הנה תרגום הקטע:
״וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען״, ובה נביא פסוק מתאים בצפניה הנביא ״הסיר ה׳ משפטיך פנה אויבך״, על עניין יעקב ועשו והשר שלו, דהיינו אותו הדין שהיה ליעקב עם עשו ועם השר שלו, סילק לו אותו הקב״ה, היא אשר אמר הפסוק: ״הסיר ה׳ משפטיך פנה אויבך״, הוא עשו והשר שלו שהיו עוינים ליעקב.ועל הדבר הזה עשה רבי יעקב בעל המשלים בעל המסורה משל נחמד: משל למה הדבר דומה? לשדה שקצרו בעליו ודש את זרעיו וזרה אותו והפריש התבן והמוץ וזרקם, והגרעינים נשארו נקיים במקומם. כך גם הנמשל מובן מאליו ומעצמו, התבן והמוץ שיושלכו זה עשו שנאמר: ״וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו״, הגרעינים שנשארו במקומם זה יעקב, כמו שאמר עליו הפסוק ״וישב יעקב״ וכר. ודו״ק וקל להבין.
ברור לי כי רבי יעקב ״בעל המשלים, בעל המסרה״ הוא רבי יעקב בן־אשר ״בעל הטורים״, וממנו לקח רבי יהודה את עיקר דרשתו שהובאה בקטע המובא לעיל. וכך כותב רבי יעקב ״בעל הטורים״ בפירושו לתורה: ״וישב, זה שאמר הכתוב ׳הסיר ה׳ משפטיך פנה אויבך׳ (צפניה ג 15), משל לשדה שנקצרה והזורה מפריש התבן והמוץ ומשליכן, והתבואה נשארת במקומה, כדכתיב ׳וילך אל ארץ׳(בראשית לו 6), אבל יעקב כתיב ביה ׳וישב יעקב׳(שם לז 1)״. אכן כידוע, ״בעל הטורים״ מרבה בפירושו לתורה לצרף מילים מהמקרא על פי המסרה. ואמנם מצאנו שהוא נתכנה בתואר ״בעל המסרה״ בידי רבי דוד אבוררהם בספרו על התפילה: ״ככתוב ׳הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא׳ וגו׳ [מלאכי ג 22]. ואומר בעל המסרה, כי בחמשה מקומות יעקב מלא ו״ו [יעקוב], ובחמשה מקומות אליהו חסר ו״ו [אליה] […] והטעם דרך משל לומר, כי יעקב אבינו תפש לאליהו הו׳ משמו בתור[ת] משכון עד שיבוא עם משיח בן דוד […] ואז יחזיר לו הווי״ו ויהיה שמו שלם״ (ספר אבודרהם, סדר מוצאי שבת, ד״ה ״אליהו הנביא״). ואכן רבי יעקב ״בעל הטורים״ בפירושו לבמדבר(כה 12) כותב: ״אליה כתיב חסר ו׳ ויעקוב כתיב מלא ו׳, שנטל ו׳ מאליהו למשכון עד שיבוא עם המשיח […] ויחזיר הווי״ו ויהא אליהו שלם״. מכאן שאב אבודרהם את דבריו אלה. לעומת זאת לא מצאתי לפי שעה מי קדם לרבי יהודה אלעסרי בשימוש בכינוי ״בעל המשלים״ לרבי יעקב בן־אשר. יושם נא לב כי במובאה הנזכרת מפירושו לפרשת ״וישב״ הוא מביא ״משל לשדה״ וכו׳.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה
החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו
14. קטע ה. דף לח ע״ב:
״וישלח יעקב מלאכים לפניו״ וכו׳, ענדנא קסלע״ה – קאלו סייאדנא = אמרו רבותינו = לחכמים עליהם השלום – באיין חראם עלא בנאדם יעמל תזארא בת״ח, ופרט למלאכים הומא פסמא וקדושים. וכיף עמל יאע״ה – יעקב אבינו עליו השלום – חתא צאפדהום לעשוי לאיין זברנא קסלע״ה, באיין כל מצוה די כא יעמל בנאדם, כא יכלךּ מנהא מלאך. והארוךּ למלאכים די כא יעמל בנאדם מן למצות דייאלו, דימא כא ימשיו מעאה, ויעלמו עליה זכות, פכל אוקת. האכדאך יאע״ה רוך למלאכים די כלק מן למצות דייאלו וכאנו ימשיו מעאה, עליהא מניין הומא דייאלו חלאל עליה יצאפדהום ודו״ק וק״ל.
הערת המחבר – הביטוי " ויעלמו עליה זכות " הוא תרגום לערבית של הביטוי העברי " ומלמדים עליו זכות "
וזה תרגומו:
״וישלח יעקב מלאכים לפניו״ וכו', יש לנו [מאמר ובו] אמרו רבותינו החכמים עליהם השלום, כי אסור לאדם לסחור בתלמידי חכמים, ובפרט לסחור במלאכים, אשר הם בשמיים והם קדושים. ואיך יעקב אבינו עליו השלום אפילו שלח אותם לעשוי [התשובה היא] שמצאנו שהחכמים עליהם השלום אמרו כי כל מצווה שהאדם עושה [הוא] בורא ממנה מלאך, והמלאכים ההם שהאדם עושה מהמצוות שלו הולכים תמיד אתו ומלמדים עליו זכות בכל עת, כך יעקב אבינו ע״ה המלאכים ההם שברא מהמצוות שלו (ו)היוהולכים אתו, על כן מאחר שהם שלו, מותר לו לשלחם. ודו״ק
הביטוי יעמל תזארא (tzara ־מיתרגם מילולית ׳לעשות סחורה׳. בתרגומי הצעתי מבנה אחר.
15. קטע ו. דף לח, שם:
״ויחי יעקב״ וכר:וקסלע״ – וקשאוו – והקשו – סיידנא לחכמים עליהם השלום. עלאס קאלנא גיר ״בארץ מצרים״ ומא קאל חתא מוטע מן למואטע – מוטע, למואטע בהגייה אופיינית של להג קצר אשוק לעיצורי הערבי ض – כמו דלת – כ-ط – טית – למן משא יאע״ה – יעקב אבינו עליו השלום – ועאוד: וכי מא עאש גיר יז לעאם דוקאי גיר תירוץ הווא קסלע״ה ״כי אורך ימים ושנות חיים״ וכו', אשמיית די כא יתסמא ״אורך ימים ושחי " – ושנות חיים – ילא בנאדם יעישפלמנוחה גיר עאם הייא דייאלו, כא ינתשא כל מא דאז עליה מן צער פשנין לוליין, וילא ידוה גיר עאם ((פלמנוחה)) <פצער>, כא ינתשא מא דאז עליה <פלמנוחה>.
הנה התרגום של הקטע:
״ויחי יעקב״ וכוי; והקשו רבותינו החכמים עליהם השלום: למה אמר לנו רק ״בארץ מצרים״ ולא אמר שום מקום מהמקומות שאליהם הלך יעקב אבינו ע״ה? ועוד: וכי הוא חי רק י״ז שנים דווקא? אבל התירוץ הוא [מה] שאמרו רבותינו החכמים ע״ה: ״כי אורך ימים ושנות חיים״ וכו'. מה פירוש מה שנקרא ״אורך ימים ושנות חיים״? [התשובה היא] אם אדם חי במנוחה רק שנה אחת, הוא שוכח כל מה שעבר עליו בצער בשנים הקודמות. ואם יעביר רק שנה אחת בצער, הוא שוכח מה שעבר עליו במנוחה.
16. קטע ז, דף מב ע״א:
חי׳ ע״פ – חידוש על פסוק – פקוהלת, ק״ל – קאל לפסוק – אמר הפסוק – ״טוב כעס משחוק, כי ברע פנים יטב לב״. וענדנא קאלו לחז״ל פלגמ', באיין ״כל הכועס כאלו עובד ע״ז״, ועווד קאלו: ״כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו״. קאלך: ״אוודי גיר אזי תרא באיין תמא פאיין חראם לכעס ופאיין חלאל. קאלך: ״פחאל לוולד ובוה ופחאל רב ותלמיד״. קאלך: ״ילא זא לבו יבדא יחב בנו ויבוסו, ודי עמלהא יקולו: ׳מליח האד סי די עמלת׳, יכון דאך לוולד יתגאה מעא ראסו, וימסי גיר פדרך רע רח״ל. עליה<א> חייב לבו יבדא ינפקע עלא בנו, ואס מא עמל, יקולו: ׳מא הני מא עמלת׳״. וממילה יכון דאךּ לוולד יקול: ״אודאי באין רא יבא פייא סי מסאלה קביחה״, ודאז ירזע מעא ראשו ליום עלא גדא, חתא ירזע לטריק היי״ת, וג״ך רב יחדאז יחרז עלא תלמיד, ודאך סי די קרא יקולו: ״מאסי האקדא״, חתא ירזע לטריק היי״ת. ועליהא ש״ה ע״ה<קאל>: ״טוב כעס משחוק״. ועלאס? ״כי ברע פנים יטב לב״. ודו״ק.
הנה תרגום הקטע לעברית:
חידוש על פסוק בקהלת, אמר הפסוק: ״טוב כעס משחוק, כי ברע פנים יטב לב״. ויש לנו [מאמר ש]אמרו חז״ל בגמרא, ש״כל הכועס כאלו עובד ע״ז״. ועוד אמרו: ״כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו״. לומר לך ״הוי ידידי, רק [זאת] בוא תראה שיש שהכעס אסור ויש שהוא מותר״. אפרש לך: כמו בן ואביו וכרב והתלמיד. אמר לך: ״אם יבוא האב [ו]יתחיל לאהוב את בנו וינשקהו, וכל מה שיעשה יאמר לו: ׳טוב הדבר הזה שעשית׳. הבן הזה יהיה מתגאה מאוד, וילך בדרך רע רחמנא ליצלן. על כן חייב האב להתחיל לכעוס על בנו, וכל מה שיעשה, יאמר לו: ׳לא טוב הדבר שעשית׳״. וממילא הבן ההוא יאמר בלבו: ״ודאי ראה אבא בי דבר רע כלשהו״. ואז יחכוך בדעתו יום אחרי יום, עד שישוב לדרך ה׳ יתברך. וגם כן הרב צריך לכעוס על התלמיד, ומה שלמד יאמר לו: ״לא כך הוא הדבר״, עד שיחזור לדרך ה׳ יתברך. ועל כן שלמה המלך עליו השלום אמר: ״טוב כעס משחוק״. ולמה? ״כי ברע פנים יטב לב״. ודו״ק.
17. קטע ח. דף מא ע״א:
הערת המחבר : יכון יתגאה מעא ראסו עניינו מילולית ׳יהיה מתגאה עם ראשו׳ כלומר ׳מתגאה מאודי.
הביטוי מא הני מא עמלת רווח בערבית היהודית של קצר אשוק. תרגומו המילולי הוא ׳אין כאן מה שעשית׳ ואינו אומר דבר: כוונתו היא כתרגום המוצע בפנים: ׳לא טוב הדבר שעשית׳.
ק"ל : – קאל אלפסוק – והבדלתים בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו'….וזאב פלגמ' וקאל […] ״לעולם ילמוד אדם תורה [שלא לשמה] אעפ״י שמתוך שלא לשמה בא לשמה״, ועוד קאל, באיין כאן ואחד תלמיד פייאמו דרבי יהודה ותא יקול באיין תורה קא תקול: ״אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד״. וראה גיר יקרא יומם ולילה גיר באם יקבט לעושר ויקבדלכבוד, וקא״ יקרא חתא עייא וסי מא טלע פיידו – לא לעושר ולא לכבוד. ואחד נהאר וקאל פעקלו: ״ינא דא׳ די קרית התא עיית, וסי מא טלע פיידי. ינא גיר נמסי לבלאד לפלאנייא ונביע ונשרי עלא ראשי״. הווא זאבד, ואליהו הנביא ז״ל תערטלו בסביהת ואחד זקן. קאלו: ״לאיין מאסיי״. קאלו: אסי׳ תעלם בין תורה קא תקול: ״אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד״, וינא שחאל האדי וינא נקרא, ומא טלע פיידי לא עושר ולא לכבוד, דא׳ גאדי נמסי לבלאד לפלאנייא נביע ונסרי […].
וזה תרגום הקטע:
אמר הפסוק: ״והבדלתים בין הבהמה הטהורה לטמאה״ וכר, והביא בגמרא אמר: [״.] ״לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה ((אעפ״י)) שמתוך שלא לשמה בא לשמה״, ועוד אמר, שהיה תלמיד אחד בימיו של רבי יהודה, ונהיה] אומר שהתורה אומרת: ״אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד״. והנה הוא אך לומד יום ולילה, כדי שיקבל את העושר ויקבל את הכבוד. ונהיה] לומד עד שהותש, ודבר לא עלה בידו – לא העושר ולא הכבוד. יום אחד אמר בלבו: ״אני עכשיו [לאחר] שלמדתי עד שעייפתי, ודבר לא עלה בידי, אני אלך לעיר פלונית ואעסוק במסחר להנאתי״. הוא יוצא [מהעיר], ואליהו הנביא זכור לטוב קידם אותו בדמות זקן אחד. אמר לו: ״לאין [אתה] הולך?״ אמר לו: ״הוי אדוני, התדע שהתורה אומרת: ׳אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבודי, ואני זה זמן רב ואני לומד, ולא עלה בידי לא עושר ולא כבוד, עכשיו אני יוצא ללכת לעיר פלונית לעסוק במסחר״.
18. לסיום אביא טקסט אחד בעברית מתוך ״בית החכמה״; יש כאן דרוש המבוסס על רמזי ראשי תיבות על הפסוק הראשון של שמות א 1.
קטע ט. דף לט ע״א:
״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה איש וביתו באו״>.
ואל״ה – ר״ת: ויחייב א׳דם ל׳מול ה׳זכרים,
שמו״ת – ר״ת: שיפחה מ׳ו׳לדת תָ׳מול : יש לקרוא: תמול: כלומר גם שפחה יולדת חייבת למול את בנה.
בנ״י ר״ת: ב׳מוהל נ׳אה יימול;
ישרא״ל – ר״ת: י׳זמין ש׳כיניו ר׳יעיו א׳והביו ל׳סעודה:
הבאי״ם – ר״ת: ה׳שומר בירית א׳ברהם יינצל מ׳גיהנם:
מצרימ״ה – ר״ת: מ׳והל צ׳ריך ר׳חי׳צה מ׳אחר ה׳מילה:
א״ת – ר״ת: א׳ליהו ת׳שבי;
יעק״ב – ר״ת : ייבוא ע׳ל ק׳דושת בירכה:
אי״ש – ר״ת: א׳ביו י׳ברך ש׳החיינו.
ובית״ו – ר״ת: ????? ת׳ו<רה> וסעודה. הערת המחבר : בגלל פגם בכתב היד אי אפשר לדעת מה הן המילים שראשי התיבות שלהן הן האותיות וב״י של התיבה ׳וביתו׳. בא״ו – ר״ת: ב׳רוך א׳לוה? וא׳דם.
החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו
החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו
משה בר־אשר
הערות על התכנים
- נראה לי כי כל הקטעים שהוצעו לעיל מייצגים היטב את הכתוב בשני החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״. לא מצאתי בחיבור תוכן ייחודי. החיבורים מציעים דרושים רגילים למדיי, שיש בהם מדרשי חז״ל, ענייני קבלה ושעשועי תורה. רבים מהם מבוססים על גימטרייאות וראשי תיבות ושאר רמזי תורה כיוצא בהם. דרושים כאלה שמעתי מחכמים אחרים במרוקו ומחכמים בני מרוקו ומקהילות מזרחיות אחרות בארץ. אוסיף עוד דבר: כאשר אני קורא את הדרושים של רבי יהודה אלעסרי, יש לי רושם שאני שומע אותו או את אחד מצאצאיו או את אחד מחכמי הקהילות בתאפילאלת עומד ומדבר לפניי, כי כך דיברו כולם בדרשותיהם.
- בארבעה דרושים ראינו שהמחבר הביא דברים משל מחברים אחרים – מהם חכמים בני האזור שלו, כגון הדרוש על ההבדל בין הגאולות הראשונות לגאולה לעתיד לבוא מפי רבי משה יתאח איש קצר אשוק; או הקטע על שלושת האבות ודוד המלך, שאינו אלא העתקה מדויקת מ״פתוחי חותם״ לרבי יעקב אביחצירא. הרב יהודה אלעסרי מצטט גם חכמים מדורות קודמים מחוץ לאזור שלו. כזה הוא הקטע בדרשה על פרשת ״וישב״, שהובא בה המשל על השדה שנקצר בשם רבי יעקב ״בעל המשלים, בעל המסרה״ הוא רבי יעקב ״בעל הטורים״.וכזה הוא הקטע בעניין ״שפת השקר״ ו״הנפש״ שאת עיקרו נטל רבי יהודה מהחיבור ״מקדש מלך״ לרבי שלום במגלו. אני מניח במידה רבה של סבירות שבדיקה יסודית של כלל הדרושים בשני החיבורים תגלה, שרבי יהודה אלעסרי ליקט דברים נוספים מחיבורים של החכמים הללו ושל חכמים אחרים ושיקע אותם במה שכתב.
ראויה לציון העובדה שרבי יהודה מכנה את רבי יעקב ״בעל הטורים״ בשני התארים ״בעל המשלים, בעל המסרה״, לפי שעה, התואר ״בעל המשלים״ לא נודע מכל מקור אחר, ואיננו יודעים מניין נטלו רבי יהודה אלעסרי. ואולי העובדה שרבי יעקב בעל הטורים מביא לעתים קרובות בפירושו לתורה משלים – וכאמור בקטע המצוטט בדרוש שהובא לעיל בחיבורנו מצוי משל – היא שהביאה את רבי יהודה לכנותו בשם זה. לעומת זאת התואר ״בעל המסרה״ ידוע לנו לעת הזאת מרבי דוד אבודרהם בלבד, ועכשיו מצטרף אליו רבי יהודה אלעסרי.
על העברית בחיבורים
אין קו ייחודי בעברית שבה נכתבו הדרושים שרבי יהודה כתב בעצמו או בדברים שכתבו אחרים ומצוטטים אצלו. למשל שגיאות דקדוק, כגון היעדר הבחנה בין זכר לנקבה כמשתקף בצירוף וזהו הכוונה, אין בהן שום חריגה מהמקובל בכתיבה רבנית כזאת. ומצאנו גם כתיבים טיפוסיים לכתיבה העברית במרוקו, כגון יס׳ (=יסראל), מקדם בסמ״ך במקום סי״ן ושי״ן; והבדלתים2 ביו״ד לציון הסגול בפסוק מהמקרא; וכאלה הם הכתיבים הני, הנא במקום הנה גם כן בפסוק מהמקרא. גם כתיבים אלו וכיוצא בהם אין בהם כל ייחוד.
ראויה לציון הלשון הניבטת מהדרוש על הפסוק הראשון של ספר שמות שהובא לעיל. אנו מוצאים שם צירופי לשון לא מפותחים, נעדרי תחכום ומגוחכים ואפילו משובשים: למשל ראשי התיבות של המילה שמות(=ש׳פחה מ׳ו׳לדת תָ׳מול), או ראשי התיבות של המילה מצרימה (=מ׳והל ציריך ר׳חי׳צה מ׳אחר ה׳מילה) הם צירופים בנאליים, ולשונם משובשת. עם זאת יש שם ראשי תיבות שלשונם סבירה למדיי, כגון ואלה (=ו׳חייב אידם ל׳מול ה׳זכרים), הבאים (=ה׳שומר ב'רית א׳ברהם יינצל מ׳גיהנם).
על הערבית של רבי יהודה
בעיקרו של דבר רבי יהודה אלעסרי כותב בערבית יהודית מוגרבית מקובלת ובה קווים מהלהג המקומי של קצר אשוק, אבל כאן וכאן הוא מנסה לשוות לה גובה מסוים. עם זאת מעטים ביותר בכתיבתו הקווים הייחודיים ללהגי תאפילאלת וקצר אשוק ומבדילים אותם מלהגים אחרים, ובמיוחד מלהגי קהילות הצפון: מכנאס, פאס וצפרו. כמו כן ניבט מהטקסטים האלה הנוהג לכתוב בלשון מעורבת, שהוכנסו בה הרבה יסודות עבריים. אבוא עכשיו לפרט בקצרה את דבריי ולהדגימם.
קווים מהלשון המדוברת. יש בה בלשונו של רבי יהודה קווים מקומיים, וכמעט שאין בה קווים המשמשים בשירה או בשרח, למשל באס ימחי (=כדי שימחה; לעיל §10) ולא אץ ימחי של השרח! נציבו(=[אנחנו] נמצא; שם), צאבהום (=מצא אותם: שם) – צאב הוא פועל רגיל בלהגי תאפילאלת בניגוד לפועל זבד של השרח המשמש הרבה בלהגי הצפון. האד שמות, האד לחרופ (=שמות אלו, אותיות אלו, שם) – כינוי הרמז בא לפני השם ולא אחריו: ובמבנה הזה לעולם משמשת הצורה הקצרה האד לזכר ולנקבה ביחיד וברבים (ולא הכינויים המובחנים במין ובמספר: האדא [=זה], האדי [=זאת], האדו [=אלה]); ליום עלא גדא – התרגום המילולי " היום על מחר " אינו אומר דבר בעברית – (=יום אחרי יום: לעיל §16) – ביטוי זה אופייני למספר להגים במרוקו ובכללם להגי תאפילאלת וקצר אשוק. אשמיית (=מה פירוש¡ לעיל §15) – הצורה היא גלגול של יא שמיית (מילית הפנייה וצורת הנסמך של שמייה 81ץמ811 [=שם]); ההוראה הבסיסית של אשמיית היא ׳מה השם של׳, כגון אשמייתך (=מה שמך), אבל בלהגי תאפילאלת ובמקומות אחרים יש לה משמעות נוספת – ימה פירושי׳(הרבה פעמים כתמיהה יותר מאשר כשאלה).
לעתים שיבץ המחבר בלשונו מילים או דרכי כתיב והגייה של מילים ששימשו בעיקר בלהגי תאפילאלת: קאר (=גם) בצירוף קאר חנא (=גם אנחנו, לעיל §12); פאווק (=׳מתי׳ או ׳כאשר׳: לעיל §10); הכינוי הפרוד ינא (=אני; לעיל §17) ולא אנא של להגים אחרים ושל לשון השרח! תואר הפועל הני(=כאן: §16). על פי רוב כשבני קהילות אחרות שמעו את המילים הללו, לא הבינו אותן. ופעמים שלעגו לדיבורם המשונה של בני תאפילאלת. יצוין שמילים ייחודיות כאלה ללהג המקומי של רבי יהודה אינן מרובות בשמונת הקטעים הנזכרים.
כאן וכאן מבצבצים מעט סימני הגייה מובהקים של בני תאפילאלת, כגון הגיית העיצור – ض – הערבי, כ – ط – כמו במילים: מוטעו (=מקומו: לעיל §13) ולא מודעו בדל׳׳ת נחצית: יקבט (=יתפוס, יקבל: לעיל §17) על יד יקבד בדל״ת. וכן פעם אחת תא יקול(=אומר: לעיל §17) במימוש של – ك – של המילית המציינת את זמן ההווה כא (כאין / KAYIN1) כ־״ت , אבל בקטע זה ממש מופיע הכתיב בקו״ף קא תקול(=אומרת), וכך הוא כותב על פי רוב את המילית קאבקטעים אלה.
עם זאת, כאן וכאן רבי יהודה מגביה את לשונו על ידי שימוש במילים או בצורות מלהגים אחרים, כגון דייאלי(=שלי; לעיל §11), דייאלו(=שלו: לעיל §13) ולא דילי' האופייניות ללהג שלו. יעמל תזארא (=עושה סחורה: לעיל §14), אבל מצאנו גם את הביטוי הרגיל בלשונו שלו נביע ונשרי (=אעסוק במסחר: לעיל §17); זולהולו(=הסיר [או סילק] אותו לו: לעיל §13). הפועל זוול לא שימש בלהג של קצר אשוק: הוא מוכר שם בעיקר בלשון השרח או בערבית המוסלמית. יהודים בני המקום היו משתמשים בפועל גלע. צאפדהום (=שלח אותם: לעיל §14) ולא צאפטהום של הדיאלקט המקומי; סייבהום (=השליך אותם: לעיל §13) ולא רמאהום: רמא הוא הפועל המקומי, סייב שימש בלהגים יהודיים אחרים ובלהג המקומי של המוסלמים. קביחה (=רעה! לעיל §16) ולא כסינה שהיא המילה שנהגה בלהג המקומי. זברנא (=מצאנו! לעיל §14) – בלהג המקומי אמרו ציבנא מן צאב. ונמצא בקטעים הללו גם שימוש בפועל מובהק של הערבית המוסלמית – גאדי(=הולך! לעיל §17). השימוש במילה מלהג מוסלמי הוא מדרכי ההגבהה של הלשון במגרב.
החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו משה בר־אשר
לשון מעורבת. קו נוסף שאינו ייחודי לכתיבתו של רבי יהודה והוא מצוי בכתיבה הרבנית שלשונה ערבית הוא העירוב של הערבית ביסודות עבריים רבים. כל הטקסטים שרבי יהודה אלעסרי כתב בערבית מהולים ביסודות עבריים במידה מרובה. לא רק ציטטות מהמקורות העבריים משולבות בכתיבתו, אלא מילים וביטויים עבריים שנשאלו לערבית המדוברת בקצר אשוק והם משוקעים בה, או מילים וביטויים שלא נשאלו כלל, אבל רבי יהודה משבץ אותם כמו שעושים חכמים אחרים.
להלן מוצעת מובאה אחת לדוגמה מ״קטע א״ הכתוב ערבית שהובא לעיל, ואחריה מובאות מעט הערות על עירוב הלשונות:
וקשאוו לז״ל: ״ויכי שלהע״ה כסתו לחכמה חתא יקול ׳אמרתי׳ וכו', והווא קאל פיה לפסוק ׳ויחכם שלמה מכל האדם׳?״ ילא גיר נציבו, באיין שלהע״ה חב יכון חכם, באס ימחי שמו של עמלק ויכמל האד שמות די הייא ויה״א.
יש לקבוע כי לשונו של הקטע היא ערבית, אף שרובי מילותיו הן מן העברית. יש בו 37 תיבות ובסך הכול 45 מילים. מתוכן רק 19 מילים הן מילים ערביות, ו־26 מילים הן עבריות. שהרי ידוע וברור כי לא מספר המילים קובע את לשונו של טקסט במקום שיש בו עירובי לשונות. בכלל 45 המילים יש מילים שאולות: לחכמים (בצירוף ״לז״ל״), לחכמה, לפסוק, שמות. בארבעתן יש סימן מובהק שנשאלו לערבית, והוא תווית היידוע הפותחת אותן – ל או תחליפה (עיצור מוכפל במקום שהלמ׳׳ד מידמה לעיצור התוכף) כמו במילה שמות שיש להגות אותה S.SIMUT כן מצויה מילה שאולה בלא תווית היידוע – חכם. ויש במובאה הזו גם שיבוץ למדני של מילים וביטויים עבריים, שתלמידי חכמים נהגו לשלב בדיבורם, כגון מילית השאלה ויכי (ולא המילה הערבית ואסWAS ); וכן הצירוף שמו של עמלק ולא ׳איסמו די עמלק׳ בערבית. ומצויות שם גם שתי ציטטות מהמקרא: אמרתי, ויחכם שלמה מכל האדם.
כאן וכאן מוצאים בקטעים בערבית ביטויים עבריים שתורגמו לערבית, כגון וסי מא טלע פיידו(=ודבר לא עלה בידו!. הביטוי הזה בערבית הוא תרגום מילה במילה של ביטוי עברי. אילו נקט ביטוי ערבי מקורי, היה אומר ׳וסי מא רבח׳ (=ודבר לא הרוויח) או לכל היותר ׳וסי מא טלע לו׳(=ודבר לא עלה לו, כלומר לא יצא לו רווח). ויש שהביטוי העברי תורגם לערבית רק בחלקו, כגון ויעלמו עליה זכות (=ומלמדים עליו זכות; לעיל )
תחביר מגומגם. לעתים יש חסרים וייתורים בתחביר המשפטים, המשווים ללשון אופי של ניסוח מגומגם. התופעה מתגלה, הן במה שנכתב עברית, הן במה שנכתב ערבית. למשל במובאה מדברי חז״ל: ״לעולם ילמוד אדם תורה [שלא לשמה] אעפ״י שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ (לעיל בקטע השמיני ), תמוהה ביותר הוספת המילה אעפ״י, המשבשת כליל את כוונת המשפט. דוגמה לחוסר בהירות של הדברים בשל קיטוע בתחביר וחסרים של מילים נמצאת בקטע השלישי שהובא ; מתרגומו לעברית אפשר לראות שרבי יהודה לא הסביר ממש את ההבדל בין לשון רבים (׳עבדים׳) בצירוף כעיני עבדים לעומת לשון היחיד (׳שפחה׳) בצירוף כעיני שפחה. דיי להביא כאן את המשפט ״ובלחק ד״א האדו מפרוקין, דהיי׳ כל ואחד חב קא יעמל, עליהא קאלהומלנא בלשון רבים״ ואת תרגומו לעברית:
״ובאמת דוד אמר: ׳הנה [שני סוגי העבדים] האלה נבדלים׳, דהיינו כל אחד עושה מה שהוא רוצה, לפיכך אמר אותם לנו בלשון רבים״. חסרות כאן מילים והתחביר לקוי ואינו בהיר. רואים היטב שהרעיון לא הובע כדבעי. ויש עוד פרטים כיוצא בזה.
דברי סיכום
תכלית הבירור הזה הייתה להציג תחילה הצגה קצרה את כתב היד של חיבוריו של רבי יהודה אלעסרי ולתארו תיאור קצר. אחר כך הוצע ממנו מדגם של טקסטים משני החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ – שלושה הכתובים עברית ושמונה הכתובים ערבית, אלה האחרונים תורגמו לעברית. כולם מלווים בהערות מבארות ובהערות לשון רבות.
כאן וכאן הוצעו נתונים על דמויות במשפחתו ובעיירתו של רבי יהודה ועל ארבעה חכמים שהוא הזכיר בקטעים המוצעים. ראינו שבחלק לא מבוטל של הטקסטים שוקעו בשני החיבורים ליקוטים, ואפשר שהיקף הליקוטים הוא הרבה יותר ממה שראינו כאן.
עיקר תרומתם של שני החיבורים בעיניי הוא בקטעים הכתובים ערבית שרבי יהודה מביא בחיבוריו. זו הפעם הראשונה שנמצאו לנו טקסטים בערבית של קהל קצר אשוק מסוף המאה התשע־עשרה. שורת פרטים מלשונם של הקטעים נידונה בהערות המלוות את הטקסטים או בסעיפים שהוקדשו לענייני הלשון.
הערבית היהודית של קצר אשוק נתקיימה עד ימינו בפיהם של אחרוני דוברי הלהג. אמנם רבים מבני קהילת קצר אשוק עברו לדבר להגים אחרים של הערבית במרוקו, כאשר עברו לגור בערים אחרות במחצית השנייה של המאה העשרים, ויש מהם – במיוחד הצעירים שהיו שם עד שנות השבעים של המאה העשרים ערב חיסול הקהילה – שעברו לדבר בערבית המוסלמית המקומית עם התמעטות היהודים בעיירה. ויש שעברו לדבר לשונות אחרות: עברית בישראל, צרפתית בצרפת ובמונטריאול שבקנדה, וגם אנגלית וספרדית בארצות שונות. אבל עדיין יש מעט דוברים – בעיקר נשים זקנות וכמה גברים זקנים שלשונם נשתנתה אך מעט, ועדיין מדברים בלהג הזה לעת מצוא.
בעתיד, לכשייעלמו אחרוני הדוברים של להג קצר אשוק, יישארו בידינו אך מעט טקסטים כתובים בערבית היהודית של הקהילה; בכללם ובראשם יעמדו הקטעים שכתב רבי יהודה אלעסרי. הטקסטים הללו משמרים קווים מהלהג הזה, הגם שלא כל הקווים המובהקים שלו באים בהם לידי ביטוי. אף ראינו שיש בכתיבתו של רבי יהודה גם יסודות שאינם שייכים ללהג המקומי שלו, אך כל יסודות החוץ האלה היו ידועים לרבים מבני הקהילה מדיאלקטים אחרים של יהודים ולא יהודים, שהם באו עמם במגע. למעטים מבני הקהילה מקצת מהיסודות שמחוץ ללהג זה היו מוכרים להם מלשון השרח למקרא ולחיבורים אחרים.
סוף המאמר.
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק-שלום בר־אשר
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק
בראשית המאה התשע עשרה
שלום בר־אשר
המכללה האקדמית ע״ש רא״ם ליפשיץ ירושלים
א. מבוא
באוסף כתבי היד מצפון אפריקה המצוי באוסף של החטיבה למדעי היהדות שבספריית אוניברסיטת ייל כלולים גם חומרים רבים הכתובים בערבית־יהודית. מתוך התעודות שבאוסף זה מצאתי עניין בתעודות מהקהילות של דרום־מזרח מרוקו, שבהן עסקתי כבר בספר שיצא בדפוס בנושא יהודי קהילות קצר אשוק וגריס לפני כעשרים שנה. העיירה קצר אשוק הפכה בתקופה הצרפתית למרכז המנהלי של עשרות כפרים בסהרה הדרומית־מזרחית (בראשית שנות השישים של המאה העשרים, מעט אחרי עלותו של חסאן השני לכס המלוכה, הוסב שמה ומאז היא נקראת אראשידייה). באזור זה מוכרות קהילות שונות ובכללן גם גריס – היא גולמימה – ופרכלא, והן עומדות במרכזן של התעודות שאני בא לעסוק בההדרתן ולברר אותן בירור ראשוני.
במחקרים ובפרסומים בשישים השנים האחרונות (2010-1950) התפתחה ההיסטוריוגרפיה היהודית במרוקו באופן משמעותי. מחקר תולדות הקהילות במרוקו עסק הרבה בשני נושאים: פרסום של מחקרים בנושא הציונות ופרסומם של ספרי מסעות. ברם לאור התיעוד הרב עד מאוד הנוגע לתחומים נוספים, התפשטה והלכה ההבנה שהיו וישנם מקורות שונים שלא זכו לפרסום. מאז שנות השבעים של המאה העשרים הולכות ומתפרסמות תעודות שונות בתחומים מגוונים. כאלה הן גם התעודות מקהילות גריס וקצר אשוק המצויות באוניברסיטת ייל.
רוב התעודות המתפרסמות והנידונות כאן הן מקהילת גריס Ghris. לעתים שם הקהילה נכתב גריץ; עם הכיבוש הצרפתי שימש גם השם גולמימה). הן נכתבו בראשית המאה התשע־עשרה, כאשר האזור היה נתון לשלטונו ולגחמותיו של השבט הברברי איית מרגאד. לאחר בוא הצרפתים שפר גורלם של יהודי העיירה. בכל המחוז, ובראשו בקהילה העתיקה סג׳למאסה בדרומו, ישבו יהודים שנמנו עם ״התושבים״, הם יהודיה הקדומים של מרוקו, והיו חלק מן החברה הים־תיכונית במאות התשיעית-האחת־עשרה. כנראה, רק שרידים מעטים שרדו באזור אחרי הגזרות הקשות של שתי שושלות מוסלמיות קנאיות, שפעלו במדינה במאות האחת־ עשרה-השלוש־עשרה. החל מן המאה השש־עשרה שוב מוזכרים יהודים במחוז בכתבי הנוסע הפורטוגלי ליאון האפריקני.
פענוח התעודות המובאות להלן לא היה קל כלל ועיקר, שכן במהלך כמאתיים שנה מאז נכתבו, התבלה הנייר מאוד, ואותיות רבות דהו. עד שהגיעו לאוסף בייל, קופלו התעודות לפיסות קטנות, ובמקומות המקופלים נמחקו אותיות ומילים שלמות לא מעטות. יתר על כן, התעודות גדושות בראשי תיבות, כנוהג הרווח בכתיבה הרבנית בכלל ובמגרב בפרט. בשעת העתקת התעודות לקראת פרסומם השלמתי מקומות חסרים, אך לפעמים ההשלמה נותרת בגדר השערה סבירה בלבד. במקור נעשה שימוש מועט בפיסוק, ועל כן הוספתי פיסוק על פי הכללים הנוהגים בימינו כדי להקל על הקורא. בתעודות הכתובות ערבית הצעתי תרגום חופשי לעברית.
ב. התעודות
תעודה א (כתב יד 1825.0109)
זו היא תעודה משנת 1830 שנכתבה בקהילת גריס ובה (הרב) שמואל כהן מוכיח את רב הקהילה על שלא עמד בדיבורו להשיב לו ספר שהשאיל לו. וזה לשונה:
בס[דר] ״כה אמר עבדך יעקב״ ש[נת] נאקתם [=תקצ״א, סוף שנת 1830] תובלנה בשמחות וגיל תבואינה בהיכל מלך, מאן מלכי? רבנן. הדר הוא, כלו בהדרתו ״ונאספו שמה כל ההדרים״,כהה״ר משה בן יוספ [כך!] נרו יאיר כזרח העודף, – הביטוי כזרח העודף, בנוי על פי מה שכתוב בפסוק : סֶרַח העודף " –שמות כו 12 – משהמיר בשלון הפסןק את הסמ"ך בזי"ן, הוא הפכו לביטוי המביע תואר משובח – כיר״א.- כן יהי רצון – אחדש״ו – אחרי דרישת שלומו וטובתו – מאת המקב״ה – המקווה ל-קדוש ברוך הוא – ״ליראי ה׳ ולחושבי שמו״, חזרתי לדרו״ב – לדרוש בשלום – הזקן הכשר יוסף אביך, ור״ש לידי״ן – ורוב שלום לידי נפשי – אהובי ה״ה – החכם השלם – אברהם אחיך – ייתכן שמילה זו מכתבה בכתב היד בטעות " אביך " – ור״ש לבנך יחידך.
מכאן ואילך תרגום המלים לעברית משולב על פי רוב בתוך הטקסט של התעודות ומובא כאן בין סוגריים מרובעים….
ולדאבא מא ענדי מא נקול: האכדא כא יעמלו [=ועכשיו, אין לי מה לומר, (האם) כך עושים] בני אדם, אשר מבני ישראל, שלא ישנו את תפקידם ודיבורם! ונתין האדי [=ואתה זה] עשרה ימים מן די ציפטלתך לברא, תציפטלי מצחאפי וכליתני מא ג׳ברת נמשי ולא נקעוד, האכדא כא יעמלו? [=מאז שלחתי לך את המכתב, כדי שתשלח לי את ספרי, והשארתני(במצב) שאיני יכול לא ללכת ולא לשבת, האם כך נוהגים?]. ולאיינן] [=ומשום] כך צריך [אני] להיות פייה די חאלף [בי(>כמו) מי שנשבע]: עמרי מא נפרך מצאחפי [שלעולם לא איפרד מספריי], וחשמת מניך [=אבל בושתי ממך], משל הדיוט אומר ״לחשמא כא תוולד וכוי״ [=הבושה מולידה (ממזר)]. – את המילה " ממזר " נמנע מלכתוב -.ולדאבא אלאה יכתר כירך הדא מא עליך, די ג׳ברת לקאפלא מסגדא חתא לבלאדי – ונתי עטלתני [=ועכשיו האל ירבה טובך, זה מה שעליך (לעשות), אחרי שמצאת את השיירה הולכת היישר לעירי – אבל אתה עכבתני]! ומשאת לקאפלא! באש נחשם ונפרק מצחאפי [אבל השיירה הלכה! (ראוי לי) שאכלם על שנפרדתי מספרי], ו[הספר] ״חמדת ימים״ ראני עטיתהא לייד הר[ב] שלמה אברהם ברטבא די פרכלא [=הנה מסרתיו לידו של הר׳ שלמה אברהם מהכפר רטבא של פרכלא]. – כמראה מדובר באחד הכפרים שהיה בימים ההם סמוך לכפר פרכלא, הכפר הנודע במאה העשרים – ולדאבא אנא מורס לאהבה אידא תציפטהולי מעא הרב, אפילומעא הר׳[???] אפילו גוי, ואנא נזיד אוקייא או קתר לדי יג׳יבהולי, הווא וסמאטי דאקראב די ענד חיים. [־־־ועכשיו אני מעורר את האהבה (בינינו), שתשלח לי אותו עם הר[ב] ??? אפילו עם הר[ב פלוני], אפילו [עם] גוי, ואני אוסיף עוד אוקיא או יותר. למי שיביא לי אותו, הוא וחגורות הארנק שאצל חיים]. וס״ע – וסלאם עלא, ודרישת שלום על – חיים בראש ור״ש לנ״ב – ורוב שלום לנוות ביתך – וש״ר. ושום רב- שמואל כהן [הכתובת]: הרי זה בכי יותן ביד אינש / נאה וזיותן, הח[כם] הש[לם] כהה״ר / ביד הרב הגדול / משה יוסף [=משה בן יוסף] נר״ו / לגריץ יע״א – יכוננו עליון – / אמג״ר ואכה״א. ארור מסיג גבול רעהו ואמר כל העם אמן – דברים כז -17, נאמר כאזהרה לשלוחים המעבירים מכתבים שלא יפתחו אותם ויקראו מה שכתוב בהם.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה
התעודה המובאת לעיל נכתבה כאמור בסוף שנת 1830, והיא חושפת פנים לא מוכרות בדמותו של הרב משה בן יוסף אביכזר. הוא עושה כמיטב יכולתו כדי להשיג כל ספר שיש בנמצא. כותב המכתב, שמואל כהן, מפציר ברב להשיב לו ספר ששמו לא נזכר, אך הוא יקר לו מאוד. כמו כן הוא מבקש ממנו את הספר ״חמדת ימים״, שאותו הוא נתן(כלומר השאיל) לשלמה אברהם מהכפר רטבא די פרכלא, וכנראה הספר התגלגל מן השואל לרב אביכזר. הכפר הנזכר הוא כנראה כפר קדום ששכן ליד העיירה פרכלא, הקרויה גם תינזדאד.
הערת המחבר : היא נמצאת ארבעים ק״מ מזרחית לתינגר (תודגא = تودغا השם תינזדאד נשתגר עם הכיבוש הצרפתי של מרוקו.
הכותב מבקר את הרב אביכזר. הוא מתריס ושואל כיצד ״אדם מבני ישראל״ אינו עומד בדיבורו ואינו משיב לשמואל את ספרו־שלו, שהמשאיל מצפה לו בכיליון עיניים. כהן היה חסר מנוחה, כנראה בגלל הבטחות חוזרות ונשנות להחזיר את הספר שלא מומשו. הדברים מגיעים עד כדי כך שהמשאיל נשבע שלעולם לא ישאיל עוד את ספריו. התנהגותו של הרב אביכזר גורמת לו כעס גדול, גם על שום שהוא השאיל אותו רק מתוך כבוד לרב ואילו הרב עצמו לא עמד בדיבורו. הכותב מצטט פתגם חריף שמשמעו שהיעדר כבוד – אם כי התרגום המילולי של המילה הערבית חשמא, שבה השתמש הוא ׳בושה׳ – מוליד ממזר. הוא השמיט אמנם את המילה האחרונה (״ממזר״) כדי לא לפגוע ברב אביכזר, אך בחירתו בפתגם אינה מותירה כל ספק באשר למה שהוא חושב על מעשהו של הנמען, שמעל באמון שניתן בו, ולכן הוא מוצא אותו ראוי לתואר המעליב.
הרקע ההיסטורי לנושא העיקרי בתעודה הזו, שאילת ספרים, הוא ברור ומוכר. השגת ספרים במרוקו הייתה קשה כקריעת ים סוף. צריך היה לייבא את הספרים מארצות אירופה ומהאימפריה העות׳מאנית. הבאתם הייתה כרוכה במאמצים עצומים, במיוחד כאשר מדובר באזורים רחוקים ונידחים כעיירה גריס, השוכנת בספר המדברי של מרוקו. בתי דפוס הוקמו בעריה הגדולות של הארץ ההיא רק בראשית המאה העשרים.
הערת המחבר : הדפוס העברי שהוקם בעיר פאס בראשית המאה השש עשרה לא האריך ימים
בתעודות אחרות מודיע הרב משה יתאח מקצר אשוק לרב אביכזר על משלוח ספרים אחרים: ״אחר דרך מבוא השמש הרצים יצאו דחופים לכתוב לך צפופים, הלא שלחתי אליך כל הספרים: והם [מסכת] ׳סוכה׳, ׳וזאת ליאודה׳ לרבי יהודה עייש מגדולי חכמי אלג׳יר במאה השמונה עשרה, ׳והואיל משה׳, ו׳ליקוטי התלמוד׳״. בידיעה נוספת בתעודה אחרת (להלן תעודה ו ) מודיע הרב משה יתאח לרב אביכזר בגריס, שבידו של אחד מתושבי כפרו, ילו ימין, נמצא שולחן ערוך, חלק ״אורח חיים״ וגם חלק מספר הזוהר. הוא גם מבקש מאדם אחר, יעקב משה, לרכוש עבורו שולחן ערוך חלק ״יורה דעה״, המיועד ״לא[חד] תלמיד בקסר אשוק״, וגם מבקש שישלח לו ״איזו גמרא איך שתהיה״.
הצימאון לספרי הלכה ולספרי קבלה, לרבות אחד מהפירושים החשובים על הזוהר – ״מקדש מלך״ לרבי שלום ברזגלו- מלמד הרבה על הקהילות במחוז תאפילאלת ואגפיו: החכמים במקום מגלים עניין בקבלה ובהלכה כאחד. כידוע, הספר ״מקדש מלך״ זכה לתפוצה רבה. רוב הספרים הם ספרי יסוד בתחומים שונים, ובכלל זה מסכתות בתלמוד הבבלי וספרי שאלות ותשובות, כגון הספר ״וזאת ליהודה״, על שני חלקיו, שכבר נזכר לעיל.
תעודה ב (כתב יד 1825.0122)
זו היא תעודה משנת 1834, ובה שטר הלוואה ממשה בן מכלוף מרדוך לראשי קהל גריס.
עמ' א
37
בהו״ו – העזרת ה' ובישועתו
הן אמת בפ[נינו] אח״מ, – אנו חתומים מטה – שהאנשים האלה דוד [ב]ן כמה״ר – כבוד מורנו הרב – מרדכי אלקאים, ומסעוד ן׳ דוד אלישע, ומכלוף ן' שלי אסבאג, ויוסף ן' יחייא אלישע, ושלמה ן' דוד מלכא: הו״ב הו״ג – הודו בפנינו הודאה גמורה -בר״ן ובהש״ד בשזו״ך – ברצון נפשם ובהשלמת דעתם – תב״[?]. וקע״ע –וקיבלו על עצמם – במעמד שלשתן: שנתחייבו חו״מ – חוב מלא – בש״ה – בשם ה' – במש׳[?]??? לו״ל – לפרוע ולשלם – להי[קר] מכלוף ן׳ משה, ה״ן – הנקרא – מרדוך, סך חמשה וששים מת[קאל] – לזמן כשידרשם, בלי שום איחור ועיכוב כלל, ככל תיקון השטר וסניפיו ?? בלי שום עיכוב ואיחור. ואין צורך להאריך באופן החיוב. והסך ה[נזכר]??? ע״ע ועני״א – על עניין זה ועניין אחר – באחת ? ? ?רע ? ?[?] שו״ש – שום שבועה – קוא״ט – קרקעי ואגבן טלטלי.
והיה ז״ל: – וזה לדעת – יום ב׳ בש״ק, – בשבת קודש – ע״א" לחדש חשון, ש[נת] ׳תסעדני׳ [1834] לפ״ק. ולראיה ולזכות חש׳׳פ – חתמנו שְׂמֵנוּ פה – העירה גריס יע״א – יכוננה עליון אמן – וקיים. משה בן יוסף אביכזר ס״ט, שלום בן ישועה ה״ן אדהאן סי״ט.