מורשת יהדות מרוקו

תקיעת שופר

נהוג לכבד את התוקע בעליה לתורה בשני ימי ראש השנה ונוהגים לעלותו ל״חמישי״. אחרי קריאת התורה שוב בא תורו של התוקע והפעם הוא ניגש לתיבה מלווה בשני סומכים. בדרך־כלל, התוקע הוא אדם זקן וירא שמים ולפעמים גם תלמיד חכם, כי עליו להטיף דברי מוסר לפני תקיעת השופר כדי לשבר את הלבבות ולעורר את המתפללים לתשובה ״אם יתקע שופר בעיר

הוא מתחיל בפזמון הידוע והניגון העצוב שלו ׳׳המלך ה׳״, אחריו בא המזמור ״למנצח לבני קורח מזמור״ (תהלים מז), וכל הקהל חוזר אחריו, שבע פעמים, אחרי־כן קורא ״יהי רצון אלהי המשפט״ בקול בוכים, כי מי שאינו מוריד דמעה ביום הזה, נפשו תהיה עגומה עליו כל השנה, ואולי גם אינו רצוי לפני המקום. מיד אחרי כל ההקדמות, בקול רועד מברך ועם סיום הברכה של ״לשמוע קול שופר״, באה הקריאה הגדולה והממושכת א. . מ. . ן. . הנשמעת מפיותיהם של כל המתפללים בקול אדיר והדממה הבאה אחריה, נפסקת על־ידי התקיעות ״תשר״ת־תש״ת־תר״ת. . . וקול שופר הולך וחזק מאוד. . והנה התקיעה הגדולה והעמוקה, הממושכת והחודרת עד מעמקי הנפש של האדם, וכולם פורצים במקהלה חזקה ״אשרי העם יודעי תרועה״.

תפילת שחרית של ראש־השנה נמשכה תמיד עד אחר חצות היום, כך יצא חצי יום צום, היינו יום שלם של תענית בעד שני הימים של ראש־השנה. יום צום זה מתווסף לצום של ערב ראש־השנה ועוד צום גדליה, כך יוצא אצל היראים ואנשי מעשה, שלושה ימי צום, כל זה כדי להיות מוכנים יותר, ליום הקדוש שהוא יום הכיפורים.

סדר ״תשליך׳ במכנאס

אחרי סעודת החג, כל הגברים ללא יוצא מן הכלל, נוהרים לבתי־הכנסת, שם אבות ובנים קוראים תהלים וצריכים להספיק לקרוא ״כפר״ בשני ימי ראש־השנה, היינו לקרוא פעמיים ספר התהלים.

הערת המחבר : ספר התהלים מכיל 150 מזמורים ועם קריאתו פעמיים, זה 300 שהם ״כפר״ בגימטריה-.300

בתום תפילת מנחה, זרם של חיים חדשים נכנס לשכונת ה־מללאח. מאות יהודים, זקנים וצעירים, אבות ובנים, טיפוסים ופרצופים שונים ומשונים צועדים בשיירות, מבתי־הכנסת לעבר ״ה-סלוקייא״, הלא הוא הנהר היחיד שהיה בסוף שכונת ה־מללאח הישן. נהר זה שימש בזמנו לשתי ״מטרות נעלות״ ואולי גם יותר. לנהר זה שפכו תמיד את ״ה-בורוזו״ ־שיירי הענבים או התאנים מהם יצרו את ״ה־מאחייא״ (עאראק)^.

הערת המחבר : היהודים ייצרו תמיד עראק בבתיהם אם כי ייצור משקאות חריפים היה אסור, הנתפסים שולחו לבתי כלא וגם שילמו קנסות כבדים. אלה שייצרו עראק, היו ברובן הגדול, אלמנות שהתפרנסו רק מזה, אם־כן שיירי הענבים או התאנים שלאחר התסיסה, נשפכו בנהר הזה לאחר רדת החשיכת, כדי שהשוטרים או הממונים מטעם השלטונות לא יתפסו אותם

המיילדות שפכו אליו את השליה של היולדת ועוד כהנה וכהנה.

הערת המחבר : בזמנו, כל אשה ילדה בביתה והמיילדת שטיפלה בה טיפלה גם בשליה, לקחה אותה וזרקה אותה בנהר הזה כדי למנוע מעשה כישוף ליולדת.

בראש־השנה היה עולה קרנו של נהר זה וכל יהודי העיר היו באים להשליך בו את עוונותיהם ולהיפטר מהם.           

זוכרני בילדותי, איך אנו הילדים היינו מתקדמים ראשונים לפני הים הסוער של בני אדם, שהיו סרים בחיפזון אל אותו נהר הנמצא בסוף מבוא ״דרב א־טוב״ (מבוא האבנים) שב־מללאח הישן. בעיני כל הילדים, ״סדר תשליך״ היה נראה רעיון גאוני ומשימה גדולה לנער את החטאים ולשופכם למצולות הנהר.

אנו הילדים היינו מגיעים ראשונים ומשליכים לתוך הנהר הזה את כל ״עוונותינו״ ונפטרים מהם לעולם. היינו מקפידים לנער גם את חוסני בגדינו ומצטרפים מיד למקהלת מאות האנשים שבאו מכל קצווי ה־מללאח ומכל בתי־הכנסת שבתוכו ויחד עימם, היינו צועקים גם אנו, בכל כוחנו וקוראים:

ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

גם ההורים נהגו להפוך את כנפי ״ה־זוכא״, את כיסי ״ה־זאבאדור״  וכנפי ״ה־גאלאבייא״  שלהם ולנערם היטב לתוך גלי הנהר (״ה־סלוקייא״).

איני יודע כמה חטאים היו לאותם תינוקות של בית רבן באותה שעה וכמה חטאים היו גם לאותם יהודים זקנים שהצטופפו ולחצו זה את זה, על־ מנת לנער את העוונות, אך דבר אחד היינו בטוחים בו כאשר חזרנו הביתה, הרגשנו את עצמנו וגם אותם יהודים הרגישו עצמם קל יותר, כי ניטלה מעמסה כבדה מעליהם ועתה, יוכלו לקוות לדברי הנביא: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה, יא, ט).

הערות המחבר :   זוכ״א-לבוש עשוי מידיעה אחת של אריג, גולש בהדרת כבוד והדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים, בלי חפת בצוואר, שרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.

״זאבאדור״-בגד דמוי למעיל ארוך מבד או ממשי, בלי חפת בצוואר, בלי בטנה מבפנים ובלי דש המעיל כנהוג, עליו מוסיפים האבנט (חגורה ממשי) ראה: ר. בן שמחוך יהדות מרוקו, עמי 425.

״גאלאבייא״-מלבוש עליון, דמוי לכתונת, עשוי מאריג צמר או מבד משי או צמר, מורכב מכמה יריעות, עם שרוולים רחבים ועם ברדס המשמש לכסוי הראש בזמן הגשם ולהגנה נגד החום. בימי הקיץ, רוב תלמידי חכמים הלכו עם ״גאלאבייא״ שחורה בימי חול, כאות לאבלות על חורבן הבית, הם גם הלכו עם נעליים משוחות בצבע שחור(לבלגי א לכחל״א), גם־ כן כאות על חורבן הבית. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.