אלי פילו
LES DÉBUTS DE L'HISTOIRE – LE MAGHREB EXTRÊME AVANT ROME
LES DÉBUTS DE L'HISTOIRE
LE MAGHREB EXTRÊME AVANT ROME
- PHÉNICIENS ET PUNIQUES -1
- ORIGINES DE LA COLONISATION PHÉNICIENNE.
- LA COLONISATION CARTHAGINOISE.
- 2- LA CIVILISATION MAURÉTANIENNE : UNE CIVILISATION NÉO-PUNIQUE
- LE ROYAUME DE MAURÉTANIE.
- UNE CIVILISATION URBAINE. C. UN PAYS RICHE.
C'est avec l'écriture que commence l'Histoire. Inventée et perfectionnée dans le Proche-Orient, elle est répandue dans le bassin méditerranéen notamment par les marchands phéniciens qui la simplifient en mettant au point un alphabet.
Les premiers textes que nous possédons sur le Maroc émanent d'auteurs étrangers, des Grecs, qui ne sont pas des témoins directs. Il est gênant de ne pas connaître un pays de l'intérieur, mais uniquement par des témoignages de compilateurs étrangers. Mais nous avons vu qu'on ne peut rien tirer des inscriptions libyques. Il en résulte que nous sommes conduits à écrire non pas l'histoire du pays, mais celle des établissements étrangers.
Notre vision est faussée, et fragmentaire. Quel crédit peut-on faire aux textes que nous possédons?
Le plus souvent ils sont brefs, d'interprétation très difficile: inexactitudes, légendes, mensonges calculés se mêlant à la vérité, mais dans quelle proportion ?
Il est absolument indispensable de confirmer et compléter les sources écrites étrangères par l'archéologie.
C'est elle qui nous permet de dire du nouveau grâce aux découvertes récentes, et d'échapper aux querelles d'interprétation des quelques textes rebattus.
La vision du Maghreb que nous avons est celle d'une immensité obscure d'où émergent quelques foyers, qui attirent notre regard au détriment du reste qui demeure dans l'anonymat. Ces foyers sont marginaux. Leur civilisation est à rattacher au monde méditerranéen dont elle est importée. Il y a un décalage entre eux, centres d'une culture évoluée, et la civilisation libyco-berbère voisine.
Cependant, tout en déplorant notre ignorance de cette dernière, et en regrettant de ne devoir considérer que des établissements phéniciens et puniques, nous pouvons tout de même nous dire qu'ils ont joué un rôle de premier plan et que l'état de notre documentation et de nos connaissances ne fait qu'accentuer un contraste réel entre un pays qui évolue très lentement et quelques points qui vivent au rythme de la civilisation brillante qui domine le bassin occidental de la Méditerranée.
- PHÉNICIENS ET PUNIQUES
- Les origines de la colonisation phénicienne.
Des traditions rapportées par des auteurs antiques faisaient remonter au xiie siècle avant J.-C. la fondation de Gadès (Cadix) et de Lix ou Lixus près de Larache. Cette tradition paraissait déjà suspecte, invraisemblable. Au mieux les Phéniciens de Tyr ont-ils, dans leurs explorations, atteint ces points mais sans doute pas fondé de colonie. Les fouilles faites actuellement à Lixus ne confirment pas cette tradition. Les constructions les plus anciennes et les traces d'occupation ne remontent pas au delà du vii siècle. Des restes de murs de fondation, quelques céramiques et sépultures ont seuls pu être retrouvés; aucun édifice n'est identifiable.
Il est à noter que les fouilles faites dans l' îlot d'Essaouira (Mogador) ont permis de démontrer la présence en ce lieu des navigateurs phéniciens également au viie siècle. Mais les seules preuves sont des débris de poteries provenant du bassin oriental de la Méditerranée; il n'y a aucune construction en dur. On a trouvé des hameçons, des foyers, deux tessons sur lesquels on lit en caractères phéniciens M.G.N. (Magon), écrit de droite à gauche.
Ces établissements datent donc d'une époque où Carthage était déjà fondée. On ne sait si Lixus a été à ce moment une grande ville de l'importance de Gadès ou de Carthage. Mais il est bien certain que Carthage ne domine pas encore le bassin occidental de la Méditerranée par ses comptoirs échelonnés sur les côtes d'Afrique du Nord et d'Espagne. On peut même se demander si les Grecs n'ont pas fréquenté les côtes du Maghreb occidental.
Entre Lixus et l'îlot d'Essaouira, les conditions de la navigation antique rendent nécessaire l'existence de plusieurs stations : certains sites semblent plus favorables que d'autres; mais il reste à y découvrir la preuve archéologique d'une occupation phénicienne comme à Sala.
- La colonisation carthaginoise.
L'ancienne colonie de Tyr devient une grande puissance à son tour à partir du moment où sa métropole est occupée par les Assyriens au vie siècle. Elle lutte contre les Grecs de Sicile, de Massilia, multiplie ses comptoirs.
Que sait-on sur le Maroc à l'époque punique? Selon Hécatée de Milet, auteur grec du vie siècle avant J.-C., on trouve une ville du nom de Trinké, près des colonnes d'Hercule (Détroit de Gibraltar). On ne peut pas l'identifier. Il cite aussi Thingé, qui est peut-être Tanger et Mélissa dont on ne sait rien non plus, niais qui est peut-être la même que la Mélitta du périple d'Hannon. Il ne dit rien de Lixus : c'est peut-être Trinké.
Hérodote décrit, vers le milieu du ve siècle, dans un texte fameux le commerce de l'or par la troque muette, (Texte 3) au delà des colonnes d'Hercule, en Libye, c'est-à-dire au pays habité par les Libyco-berbères. Les mêmes pratiques commerciales sont rapportées du Xe au xixe siècle par des voyageurs arabes ou européens pour l'Afrique Noire.
Le récit connu sous le nom de périple d'Hannon n'est toujours pas élucidé. L'expédition conduite par Hannon aurait eu lieu entre 475 et 450 avant J.-C. sur l'ordre du Sénat de Carthage. Mais le texte est obscur et contient des invraisemblances : peut-on croire que 30 000 hommes et femmes se soient entassés sur 60 navires à 50 rameurs avec tout un matériel et des vivres ? Les noms de lieux ne peuvent être identifiés. Pour M. Carcopino, le Maroc est le marché punique de l'or, et l'expédition d'Hannon a pour but de substituer la domination de Carthage à celle de Lixus. Il pense que cet or vient du Soudan et que des caravanes l'apportent jusqu'à l'île de Cerné. Selon lui l'île de Cerné serait celle de Hern non loin de Villa Cisneros. Hannon aurait ensuite poursuivi son voyage d'exploration jusqu'au golfe de Guinée. Il pense d'ailleurs qu'il y a non pas une, mais toute une série d'expéditions à partir de bases successives (Texte 1).
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
המקובל האלוהי.
רבנו נודע כאחד מגדולי המקובל בתקופתנו. רבני ירושלים כותבי עליו בשנת ת"ח, ארבע שנים אחרי פטירתו " החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא. מאוחר יותר נתפרסם רבנו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסדו של תורת הקבלה.
בשת תט"ו נדפס בוונציה ספר " טוב הארץ ", אשר תוכנו , להודיע לבני האדם קדושת ארץ ישראל על פי כתבי הרא"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ורבי אברהם אזולאי. הגאון הצדיק רבי חיים הלברשטאס, האדמו"ר מצאנג, שנתבקש להסכים על " אור החמה " כותב : דברי הרב רבי אברהם אזולאי הנ"ל אינם נצרכים להסכמה.
הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקדומים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנזכר לעיל למקובל גדול.
את דרכו לתורת הסוד מתאר רבנו בהקדמה לספר "קירית ארבע " : " שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה' את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת.
ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני חהבינני קצת מפשא אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדבריןם באוזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוקי הרמ"ק זלה"ה והיה לי למשיב נפש ויערני כאיש אשר יעור משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלוקית ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר.
אכן זכה רבנו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ"ק, ואף לעשות קיצור ממנו ( ספר " זהרי חמה " ). אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים : " יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן הרב חיים ויטאל מ' שמואל ועליהם י ש לסמוך.
אך אין בשערים הנזכרים מהדורה בתרא, כי הרב חיים ויטאל מיווה לגונזה בקברו. טרבנן קדישי אשר ברור על ידי ייחודם הוציאוהו מקברו על ידי ש" ח".
וביתר בירור בערך ספר עמק המלך : " וכבר כתבנו כמה פעמים שמז"א מהר"א אזולאי ומהר"י מצח ז"ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב רבי ליים ויטאל ז"ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שציווה הוא ז"ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור.
כמו כן כותב רבנו על כתבי מהר"ר סולימאן אוחנה, מגורי האר"י ז"ל, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבנו בשמו בספר " בעלי ברית אברם ".
בקבלה מעשית לא עסק רבנו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, משעה ידיו, והדפיסה החיד"א בספרו " יוסף בסדר " סימן ו' כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזה מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדומה.
מתורתו של רבנו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורם ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו בתורת הקבלה. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממראכש. בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הרב דוד אזולאי והרב אהרן אזולאי וברה אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו.
אלו הם חיבוריו.
1 – קירית ארבע – ביאור על הזוהר. לו מקרא רבנו " חיבורי הגדול ". נקרא כך כיוון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות : האר"י הקדוש ז"ל זלה"ה כבוד הרב רבי חיים ויטאל נר"ו, כבוד הרב אברהם גלנטי זלה"ה, כבוד הרב משה קורדובירו זלה"ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות " שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת"ל.
הספר חולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם הוא סםר בפני עצמו : אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ"ק = שע"ח. 1618.
אור הלבנה, תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר. וטעם שמו, כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך האישון חושך הטעויות. ואל יחשוב אדם שיש בספר זה שום הגהה מסברא חס ושלום, אל מספרי כתבי ידי המדויקים. וכמו שהגדירו החידא : " הגהות על ספא הזוהר מהרש"ל לש"ס.
אור החמה להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם, להבדיל מהחלק השלילי – אור הגנוז.
אחר כתיבת הספר, שנת שע"ח, התפלל המחבר : " וה' יעזור לי לגמור את המצווה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלוקי כבור הרב גלנטי זלה"ה. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר " ירח יקר " מהרא"ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו " זהרי חמה ", וכך כתב בהקדמתו : " קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל.
אך לא אסתייעא מילתא, ו " זהרי חמה " לא צורף לכתב היד של " אור החמה " אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת"י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ"א, בעיוד ש " אור החמה נדפס בירושלים, תרל"ו.
רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו"ר משינאווה, הגאון רבי יחזקאל שרגא הלברשטאס, שגם מצא את ז"ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ו " אור החמה עם שהרי חמה לפ"ק – תרנ"ו.
ד"צ מהדורה זו, ב"ב תשל"ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר " קירית ארבע " כוונתו לספר אור החמה.
החלק העוסק בפירוש דברי הזוהר הקדוש בפרשת " ואתה תחזה ", המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם " מחזה אברהם " תחילת בשנת תר"מ, כחוברת נפרדת ואחר כך במהגורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל"ד ד"צ מהדורת ירושלים.
" אור הגנוז " הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, שלאו כל מוחא סביל דל. כנראה שחובר על פי כתבי הרב חייפ ויטאל שהיו בידי רבנו.
ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד"א כותב : " כל הספרים הנזכרים הנם בידי כתב ידי חוץ מאור הגנוז שנגנז ", ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקר על שם סופו.
2 – " חסד לאברהם " דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים על פי כתב יד וספרי הרמ"ק וגורי האר"י ז"ל. בכמה כתבי יד באה בסוף הספר חתימה זו : " והייתה שהלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד', כ"ה יום לחודש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ"ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב"ב – שע"ט.
ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבנו, הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמסטרדם בשנת תמ"ה. כבר החיד"א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שיבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, על פי כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו, החיד"א.
3 – " בעלי ברית אברם " ביאורים על בתנ"ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים כבוד הרב חיים ויטאל, מ"ש בשם האר"י ז"ל הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כבוד הרב סולימאן וחנא זלה"ה, מגורי האר"י ז"ל.
נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה – ש"פ. כתיבתו החלה בראש חודש חשון ונסתיימה בראש חודש טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבנו עד החיד"א, וכל אחד הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת " זה השער לה' " – תרכ"ב, ומאז בכמה מהדורות נוספות.
4 – " מעשה חושב " קיצור כוונת המצוות מהאר"י ז"ל. מליקוטי הגדול בדורו כבוד הרב חיים ויטאל. רבנו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כתב יד אוטוגרף על ספר זה נמצא בפריה הלאומית בירושלים ומספרו 8-5493.
וזה לשון רבי אברהם הלוי אב בית דין במצרים וגלילותיה, בספרו " גנת ורדים ". ואזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל, ספר מעשה חושב, שכלל בדברים קצרים עניינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…..
מתוך הגהותיו של החיד"א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך " מעשה חושב ". מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו.
5 – " כנף רננים " קיצור כוונת התפילות מהאר"י ז"ל, כולל, כנפי שחר – לתפילת שחרית, כנפי יונה – מנחה וערבית, כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.
חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן לכבוד למהר"א אחפנדרי כתב שבתפילת " עלינו לשבח " יש לומר ועל כן נקוה, בואו : וכן ראיתי בספר כנף רננים לכבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה שכתב כן.
וכתב עליו החיד"א ב " ברכי יוסף " וישנו בידי מכתיבת הקדוש הרב מ"ז זלה"ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה.
במקובל רבי אבקהם חזקוניט, בספרו " זאת חוקת התורה ", מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחס רממנו כמה עניינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא חלק ב' ממנו.
6 – " הגהות על הרמב"ם " רבנו הגיה את ספר הרמב"ם שהיה ברשותו, וכנראה שהגיהם על פי ספרי הרמב"ם כתב יד. הרב י. ל. פישמן, כותב שבספריתו רמב"ם דפוס ונציה ש"י, שכל הגליונות מלאים הגהות בכתב יד ספרדי. ויש לו ראיות מוכיחות שאלו הן ההגהות של רבי אברהם אזולאי
7 – הגהות על הלבוש " ספרי הלבוש שהיו בידי רבנו מלאים הגהות בכתב יד. בחא"ח סימן ש' וסימן תקס"ח הוא מזכיר את ספרו " חסד לאברהם ,. כלל כתבי רבנו, עבר גם ספר זה לידי החיד"א, שכתב על שער הספר :
" לבוש מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו כבוד הרב אברהם אזולאי זצ"ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והמך רואה. זאת הייתה חי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.
החיד"א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו " ברכי יוסף ". מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו " ארץ החיים " עתה נמצא עותק זה, ההגהות, בספריית " מוסד הרב קוק ".
8 – חיבורים נוספים המקובל מהר"ר יעקב צמח, בהקדמת " קול ברמה " כותב שרבנו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר " השושנה " על ספר בראשית, " המשכילים " על ספר שמות, ו " העמק שאלה " על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ההגירה מהמחוז
ההגירה המתמדת מכפרי המחוז ועיירותיו אל מראכש הייתה, אף היא, אחד מהביטויים המוחשיים והבולטים לקשרים שהתקיימו בין יישובי המחוז למרכז.
להגירה , בתקופה שבה אנו דנים כאן – מהמחצית השנייה של המאה ה י״ט ועד לכיבוש הצרפתי (1912) היו כמה מאפיינים
הגירה חד כיוונית: ההגירה הייתה מהכפרים ועיירות המחוז אל העיר ולא להפך.
הגירה זמנית: בתקופות של משבר כלכלי, בצורות, מגפות, מלחמות פנימיות בין השבטים, או כאשר סבלו יהודי המחוז מנגישות קשות מצד השליט המקומי- בזמנים כאלה נהגו היהודים לברוח, לפעמים כאיש אחד, ממקומותיהם ולבוא למראכש עד יעבור זעם. לאחר הרגעת הרוחות כמעט כולם היו שבים למקומותיהם.
הגירת מעבר: היו יהודים שהיעד הסופי שלהם לא היה מראכש אלא ערי החוף הדרומיות , ערי הצפון או אזור אחר במחוז. אלה ישבו פרק זמן במראכש ולאחר מכן המשיכו בדרכם. במקרה זה שימשה העיר תחנת מעבר לכמה שנים.
הגירה לתמיד: בני המחוז שבאו לעיר מתוך כוונה לשבת בה ישיבת קבע. בין הסיבות שהניעו את בני המחוז להתיישב במראכש ישיבת קבע ניתן למנות את : הרצון לשפר את המצב הכלכלי; את השאיפה לשפר את המצב הביטחוני, במיוחד אמור הדבר לגבי יהודים שנמצאו תחת שליטתו של תקיף מקומי בבלאד אל סיבא. וכן את הרצון להעניק חינוך נאות לבנים בישיבה ומשנת 1901 (הקמת ביה״ס של כי״ח) גם בחינוך המודרני. ההגירה המתמדת מהמחוז למרכז הטביעה את חותמה על תחמי החיים השונים של מראכש. בראש ובראשונה היא השפיעה על הגידול הדמוגרפי של הקהילה. בשנת 1875 היא מנתה 8,000 נפש. בשנות השמונים: 10,000 נפש, בשנות התשעים 12,000 ובערב הכיבוש הצרפתי בין 14.000 ל 15,000 . יש האומדים אותה גם ב 17,500 נפש
יישובי המחוז שימשו, אפוא, מאגר אנושי תמידי לגידולו הדמוגרפי של הבירה הדרומית. אכן, עד לשנות העשרים של המאה העשרים הייתה מראכש הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. הדבר הזה הטביע את חותמו על תחומי החיים השונים של מראכש. בגלל גודלו נחשב המלאה של מראכש למלאח החשוב ביותר במרוקו. הוא היה "עיר יהודית" לכל דבר עם מרכזים כלכליים שוקקים ועם מרכזים תרבותיים-רוחניים תוססים. המלאה של מראכש שמר על צביונו הזה גם בתקופה המודרנית. ההגירה תרמה לגידול מתמיד של מספר הלומדים בישיבות, ולכן גם בראשית המאה העשרים נמצאו בה ישיבות במספר גבוה. והוא הדין במספר הדיינים והסופרים שפעלו בה במקביל. כמו כן העשירה ההגירה את עתודת החכמים והרבנים של העיר. בין הרבנים הבולטים שקבעו את מושבם במראכש בראשית המאה העשרים נזכיר את רבי פנחס הכהן מטרודנאט. ההגירה של בני המחוז הכפריים למראכש הייתה בין הגורמים העיקריים שהעניקו לקהילה העירונית של מראכש אופי שמרני במיוחד.
השמרנות של קהילת מראכש באה לידי ביטוי בעמדה שגילתה לאורך השנים לנוכח גורמים חדשים, שחדרו לתוכה ואיימו לשנות את צביונה. המאבק כנגד הי׳מגורשים", במאה החמש עשרה, היא דוגמא מובהקת לגישה זו בתקופה העתיקה.
בניגוד לקהילות הצפוניות ובראשן פאס, לא יכולים היו היימגורשים", אשר התיישבו במראכש, לעשות בה כבתוך שלהם. כאן הם לא הצליחו לכפות את תקנותיהם ("תקנות המגורשים מקאשטילייא") על כלל הקהילה ואחד הגורמים לכך נעוץ בעובדה שהיסוד של ה״תושבים,, בה גדל בהתמדה בעקבות ההגירה הפנימית.
גם בתקופה המודרנית בלמו גלי ההגירה, שהואצו תחת הפרוטקטורט הצרפתי, את תהליכי המודרניזציה שהחלו לחדור לקהילה והם האטו במידה רבה את קצבם. על תופעה זו לא נוכל להרחיב את הדיון כאן משום שהיא חורגת מתקופת הדיון שלנו.
אחרית דבר.
במקורות הפנימיים אנו מבחינים שחז״ל מתייחסים אל היהודים שחיו במראכש ואל היהודים שחיו בפריפריה שלה כאל יחידה אינטגראלית אחת. הביטוי הלשוני לכך הוא בצרוף החוזר תדיר בכתובים: "מראכש ואגפיה" "מראקס וגלילותיה", "חכם אחד מהגלילות". תחושת האחידות הזו נבעה מתודעת האחריות שהייתה למרכז על הנעשה בחיי היום יום בישובים הקטנים. תודעת זו באה לידי גילוי בתפקידים שמילא המרכז ביחס לפריפריה, במיוחד בתחום הרוחני- תרבותי ובמידה רבה גם בתחום המנהלי-חברתי.
בתחום הרוחני-תרבותי הטיל המרכז של מראכש אוטוריטה מוחלטת על חיי היום יום של בני המחוז. בה בעת קיבלו בני המחוז את מרות המרכז ללא עוררין, אף על פי שלא הייתה קיימת מבחינה פורמלית היררכיה רבנית כופה ומחייבת. הדבר נבע בין היתר מגודלו של המרכז מהיותו יחיד מסוגו במרחב, מחשיבותו ומיוקרתו. התלות המוחלטת של בני המחוז במראכש השפיעה על עיצוב חיי הפרט ותרמה לאחידות בין מראכש ואגפיה. למשל, תקנות שתוקנו במרכז חלו על כל יהודי הגלילות והוא הדין במנהגים שייחדו את מראכש מהקהילות הצפוניות, כמו זכויותיה של אישה עקרה, חזקה על בית כנסת ועוד.
למראכש לא הייתה סמכות פורמלית למנות את המנהיגות הלוקאלית במחוז, לא את "האזרחית" (שיחי אל יהוד) ולא את הרוחנית-דתית(דיין). יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מההשפעה שהייתה לה על המינויים, והדוגמא הבולטת לכך היא הסמכתם של השוחטים.
מערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה לא רק בתלות מוחלטת של בני המחוז במרכז, אלא גם בתלות הדדית, במיוחד בקשרים הכלכליים-מסחריים.
זאת ועוד, כשם שהמרכז עיצב את חיי היום יום של הפריפריה והשפיע עליהם , כך גם השפיעה הפריפריה על החיים במרכז. בזיקתה ובתלותה בתחומי החיים השונים העניקה הפריפריה למרכז תחושה של חשיבות – תחושה לפיה הוא נמצא בטבורו של עולם. יתרה מכך, ההגירה המתמדת מהמחוז למראכש הטביעה את חותמה על אופיו של המרכז העירוני הזה בתחומים שונים והייתה בין הגורמים המרכזיים לשימור שמרנותה של הקהילה הגדולה בתקופה המודרנית.
מידע חדש על קהילת אלקסר-אלכביר – אליעזר בשן
ברית מספר 28
מלקות ליהודים מקומיים
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
ב-1875 יהודי בן שישים היה קרבן להתעללות על ידי מושל המקום שהילקה אותו כי לא ציית לקאדי.
בשנת 1876, הלקה מושל אלקסר יהודי, ועל כך נקנס על ידי הסולטאן חסן הראשון(שלט בשנים 1894-1873) ב-150 פראנקים.
בשנת 1876 התנכלו מוסלמים ליהודים באלקסר. כך נאמר במכתב של כי״ח לקראת ועידת מדריד שהתכנסה ב-1880(128 .BMAIU, Mai 1880, p): משה בן מאמאן בן שבעים, תושב המקום, הולקה ב-1880 כי נעל נעליים, והלך כנראה בקרבת מסגד או מקום קדוש למוסלמים, דבר שנאסר על יהודים.
במכתב של'אגודת אחים' באנגליה לשר החוץ הבריטי ב-2 במאי 1887 נאמר כי סנדלר יהודי קיבל 300 מלקות על רגליו ועוד 300 על ידיו.
רציחות
שני יהודים נרצחו ב־5 ביוני 1876 על ידי מוסלמים קנאים.
בספטמבר 1876 דווח כי ארבעה יהודים נרצחו שם ב-5 ביוני. ביולי 1876 פורסם על ידי כי״ח כי 11 יהודים נרצחו באלקסר, ביניהם תושב גיברלטר בשם שלמה לוי, משה אביקסיס בעל חסותה של ארה״ב, נוסף לאזרח בריטי תושב גיברלטר.
על פגיעות ביהודים באלקסר בשנת 1876 דווח לכי״ח.
ב-10 ביולי 1876 כתב משרד החוץ לגיוהן דרומונד האי – שגריר בריטניה במרוקו כי השר מאשר את דבריו כפי שדיווח ב-20 בחודש הקודם בקשר לרציחתם של שלושה יהודים באלקסאר.
בקיץ 1877 נרצחו שבעה יהודים, כולל אשה ותינוק 'בדרך בין לאראש לאלקסאר, ביניהם אשה ותינוק'11 במכתב של כי״ח לועידת מדריד שהתכנסה ב-1880 נאמר, כי מאז אוקטובר 1864 נרצחו באלקסאר 15 יהודים, ובדיווח אחר נמסר כי מספר הקרבנות היה 18, וכי ב-1876 פגעו מוסלמים ביהודים באלקצאר.
קונסול ארה״ב במרוקו פליכס מתיוס דיווח ב-29 בספטמבר 1880 לשר החוץ של ארה״ב, כי יהודים נרצחו ליד שלושה מקומות במרוקו ביניהם נזכרת אלקסר
לפי ידיעה שפורסמה ב-J-C. ב-12 בנובמבר 1880, נרצחו שלושה יהודים בסביבת אלקסר.
לפי דיווח ב-1880 נרצחו באלקסר מאז 1864- 18 יהודים.
בספטמבר-אוקטובר 1880 פורסם כי יהודי בשם יעקב כלפון שגר באלקסר הולקה כי נעל סנדלים. כפי שפורסם בר״ח טבת תרמ״א אין כל מידע על שלושה יהודים שנרצחו בין רבאט לאלקסאר.
תגובת היהודים לפגיעות
בשנת 1885 פרצו מוסלמים לרחוב היהודים בעיר ופצעו כשישים יהודים. אבל היהודים הגיבו ופצעו שלושה עשר מוסלמים. גם ב-1886 היו פגיעות ביהודי אלקסאר. לפי ידיעה שהעביר כתב מטנגייר ב-20 באפריל 1887, נרגמו באלקסאר נשים יהודיות.
פרשת ראובן תורגמאן-מלווה שנאסר- 1887
לפי פרסום בטיימס הלונדוני יהודי אמיד באלקסאר, בן חסותה של ארה״ב בשם ראובן תורגמאן, נאסר בשנת 1887 והובא לטנגיר בפקודת הוזיר לענייני חוץ. כאן הוסרו הכבלים ששמו עליו בעת מאסרו. הוא היה במאסר בעיר לאראש( Larache) במשך שני לילות. לא נתנו לו לחוג את חג הפסח ואילצוהו לרכב בשבת. שני הדברים מנוגדים להצהרה בת שבעה סעיפים בדבר הזכויות של היהודים במרוקו שהעניק הסולטאן מוחמד הרביעי( 1873-1855) למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר.1864
הדברים הועתקו ופורסמו ב-21 באפריל 1887 וב-16 ביוני ביטיימס אוף מורוקו' וכן בדווח החודשי של כי״ח באפריל 1887 בעמי 62-61 .בעקבות זאת החלה התכתבות של הארגונים היהודים בלונדון עם משרד החוץ הבריטי, שנחשב המגן של היהודים בכל עת שהציקו להם. יהודה אפלאלו הוא בן דודו של התורגמן שנאסר באלקסאר.
אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012
המציאות, כידוע, שונה. מדינת ישראל פועלת לסיכול תכניות שכאלה. עם השנים ניסו גורמים קיצוניים יהודיים ) לא ממשלתיים( לפגוע בהר ובמסגדיו, וקיצונים מוסלמים עשו בו שימוש לצורכי טרור והסתה. הניסיונות הללו נבלמו ביד ברזל על ידי רשויות הביטחון הישראליות: המשטרה, השב"כ והמוסד. תחום זה של האחריות הביטחונית הכוללת על המקום, הוא התחום היחיד שמדינת ישראל הותירה בידיה באופן בלעדי בהר הבית.
למרות זאת, כל מפתחות שערי מתחם הר הבית, למעט שער המוגרבים ) במערבו(, מצויים בלעדית בידי הוואקף. רק את מפתחות שער המוגרבים מחזיקים במשותף ישראל והוואקף.
ישראל גם חוקקה ב 1967- את חוק השמירה על המקומות הקדושים.
החוק קובע כי מקומות אלו יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת, ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אליהם, או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות. העונשים שנקבעו לעוברי העברות חמורים: שבע שנות מאסר למי שמחלל מקום קדוש, ומאסר של חמש שנים ל"עושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם, או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות.
על רקע כל אלה, הטענה שהמדינה ומוסדותיה קשרו מזימה שנועדה למוטט את מסגדי הר הבית, כדי להקים תחתיהם את בית המקדש השלישי, אבסורדית ומופרכת. מדינת ישראל דבקה אמנם במורשת היהודית, מכבדת את ההיסטוריה היהודית ורואה עצמה מחויבת לשורשיה הקדומים שבמרכזם הר הבית והמקדש, אולם בכל הנוגע להר הבית – מדובר במורשת ערכית ורוחנית ולא במורשת מעשית; בזיקה עמוקה ומחויבות אך רק במישור התודעתי. במקביל, עושה מדינת ישראל כמעט הכול, הן בפה והן במעשה, כדי להבהיר שפניה אינן לבניית המקדש השלישי או להחרבת מסגדי הר הבית. כל זה אינו מפריע לעלילת 'אל-אקצא בסכנה' שפנים רבות לה, להתפתח ולקנות לה אחיזה בדמיונם ובלבותיהם של עשרות מיליוני מוסלמים.
הוגה עלילת 'אל–אקצא
בסכנה' – 'המופתי הגדול', חאג' אמין אל–חוסייני
אביה מולידה של עלילת 'אל-אקצא בסכנה', הראשון בעת החדשה שטען כי היהודים זוממים למוטט את מסגד אל-אקצא כדי לבנות תחתיו את בית המקדש השלישי, היה 'המופתי הגדול', חאג' אמין אל-חוסייני, שמת ב- 1974 הוא חי שלושת רבעי מאה, ועיקר פועלו השפיע על קורות המחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ ישראל. עם זאת, חייו ומשנתו רלוונטיים גם היום, מכיוון שבכל הקשור למסגדי הר הבית ולעלילת 'אל-אקצא בסכנה' – יורשיו, ובהם יו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, וראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית, שיח' ראאד סלאח, הפכו בפועל לממשיכי דרכו.
חוסייני נולד בירושלים בסוף המאה ה 19- . הוא היה בנו של מופתי ירושלים באותם הימים, טאהר אל-חוסייני, שנודע כאחד ממתנגדיה המובהקים של הציונות. משפחת החוסיינים הירושלמית מייחסת את מוצאה לחוסיין, בנם של החליף עלי ואשתו פאטמה, בת הנביא מוחמד. את חינוכו קיבל אמין אל-חוסייני במוסדות חינוך בירושלים. בגיל 17 נסע ללמוד באוניברסיטה המוסלמית אל-אזהר שבקהיר ושהה שם שנתיים. אז גם הגיע לראשונה למכה וזכה בתואר חאג'. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות'מאני, אך אחרי שנתיים חלה בדיזנטריה ושב לירושלים. לתפקיד הציבורי הראשון שלו התמנה ב 1918- כאשר התקבל לעבודה במשרד המושל הצבאי הבריטי של ירושלים. כעבור שנה השתלב אל-חוסייני בתפקיד זוטר במחלקת הביטחון הבריטית בדמשק. שם החל להתקרב לחוגים הלאומיים בחצרו של האמיר פייסל בן חוסיין ונטל חלק פעיל בהבאת הנציגים מ'חבל פלסטין' לקונגרס הכלל סורי, שנערך ביולי 1919 כבר אז ערבב עבודה חינוכית, פעילות פוליטית ופעילות דתית.
כששב מדמשק השתלב אל-חוסייני בפעילות אחת מהאגודות הנוצריות – מוסלמיות שפעלו אז בארץ. המכנה המשותף לכולן היה ההתנגדות העזה לציונות ולעלייה היהודית והשאיפה להתקרבות לסוריה.
האירוע המשמעותי הראשון שאל-חוסייני נטל בו חלק היה אירוע אלים במיוחד.
באפריל 1920 , בתום חגיגות נבי מוסא, 2 כשאלפי מוסלמים שבו בתהלוכה מנבי מוסא לירושלים, שלהב אל-חוסייני את ההמונים. התהלוכה הידרדרה לאלימות קשה, ובדרך נרצחו חמישה יהודים ו 211- נפצעו. 3 מי שניצח על התהלוכה עצמה היה אחיו החורג של אמין אל-חוסייני, המופתי כאמל אל-חוסייני, שבניגוד לאמין ניסה )ללא הצלחה( להרגיע את הרוחות.
הבריטים הוציאו צו מעצר נגד אמין אל-חוסייני, שברח לעבר הירדן ומשם לדמשק. בהיעדרו גזר עליו בית דין צבאי 10 שנות מאסר. חמישה חודשים אחר כך, כשלתפקיד הנציב העליון נכנס סר הרברט סמואל, זכה חא'ג אמין הגולה בחנינה.
כששב חאג' אמין לירושלים הוא התקבל על ידי ערביי העיר כגיבור, וכמי שהעז למרוד בבריטים ולהילחם ביהודים. עם פטירת אחיו החורג, המופתי כאמל אל-חוסייני, התמודד חאג' אמין על הירושה. תחילה, הפסיד למתמודדים בעלי השכלה דתית מוסלמית גבוהה משלו, אך הוא ומשפחתו סירבו לקבל את הדין. הם הפעילו מערכת לחצים כבדה, מלווה בפרסומים ומחאות פומביות, ובסופו של דבר נמסר המינוי לחאג' אמין בעת שמלאו לו 26 שנים בלבד. שנתיים אחר כך הוקמה המועצה המוסלמית העליונה, ואל-חוסייני נבחר לעמוד בראשה.
פניני מידות -אהבת התורה ללא גבול.הרב אברהם אסולין
אהבת התורה ללא גבול.
א.-כתב אור החיים הקדוש בהקדמה לספרו חפץ הי, וז״ל"כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשב התורה כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני סבבוני כתרוני צרות צרורות מכל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עווני לאויבי בני ברית קרובים ורחוקים אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמם למו. נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר ובאחרון הכביד עלי זה לי שבע שנים אשר שללו ממני כל אשר חנני הי, כוחי והוני מעת פטירת אדוני איש חיל רב פעלים נודע בשערים שמו חכים אתקרו הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים ומהם השקוני אשר אם אמרתי"
ב. בהגיעו לגיל חמש עשרה, נתבקש הנער ר׳ יהושע על ידי אביו הגאון רבי רפאל עמרם מאמאן זצ״ל מרבני העיר צפרו, ללמוד מלאכה – דבר המקובל בצפון אפריקה, שתלמידי חכמים היו מתקיימים ממלאכה, כמאמר התנא (אבות ב׳ בי)"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ״. הרב הלך ללמוד את מקצוע הנגרות, אך ראשו תפוס היה בהוויות דאביי ורבא, הנגר התפלא: "בחור מוכשר שכזה, וידיו אין עמו״, עד שהנער מגודל תשוקתו לתורה, שב לבית אביו, ואמר: "אבא חשק ליבי בתורה בלבד", אביו קבלו וידע שעוד נועד לגדולות. אחיו ניסה להניא אותו מהחלטתו מללמוד יום שלם, והוסיף "ממה תתפרנס אתה וב״ב״? השיבו הרב: "מוכן אני ללמוד מעוני, נפשי קשורה בעבותות אהבה לתורה", וסיים הרב "ובי התקיים מאמר חז״ל (אבות ד׳ טי) כל המקיים את התורה מעוני סופה שמקיימה מעושר" ולימים התפרסם הרב כששמו הולך לפניו – הוא מרן הגאון הגדול הרב יהושוע מאמאן שליט״א זקן רבני מרוקו ומוותיקי הדיינים בעולם.
שבחי הרמב"ם-סיפורים עממיים בערבית יהודי מהמזרח ומצפון אפריקה- יצחק אבישור
קורות הרמב״ם לפי הסיפורים: רקעץ ההיסטורי והספרותי
הבודק את קורות חיי הרמב״ם כפי שהן ידועות לנו היום, כולל המקורות החדשים מן הגניזה על הרמב״ם וצאצאיו, ומקביל אותן לקורות חיי הרמב״ם העולות מן הסיפורים שסיפרו עליו קהילות היהודים לתפוצותיהן מתרשם ממבט ראשון מן הפער הגדול ומן הניגודים הבולטים הנמצאים לעתים ביניהן. לדוגמה, הרמב״ם נלחם באמונות תפלות, התנגד לקמעות ולמעשי כשפים והתנגד לקבלה בכלל ולקבלה מעשית בפרט; אבל בסיפורים הוא מחולל נסים ונפלאות בעזרת קמעות, משתמש בשם המפורש ועושה ״קפיצת הדרך״. יתר על כן, הוא מתואר כמי שעוסק בקבלה לאחר שלמד אותה בסוף ימיו מזקן.
ובכל זאת, מי שישווה את הסיפורים על הרמב״ם לקורות חייו ימצא, שבמקרים לא מעטים יש לסיפורים על הרמב״ם גרעין היסטורי או לכל הפחות גרעין ספרותי קדום, ואינם פרי הדמיון בלבד. סיפורים אחדים מתארים את היחסים בין הרמב״ם והקראים! בדיקת היחסים שבין הקראים והרבנים בקהיר, מקום מושבו של הרמב״ם, בתקופת הרמב״ם ובתקופות מאוחרות, זמן חיבור הסיפורים, מראה, שאין סיפורים אלה אלא איורים הממחישים את היחסים שבין שתי הקהילות. אחד הסיפורים מספר על תחרות קשה בין הרמב״ם־הרופא ובין רופא קראי בחצר מלך מצרים: בירורנו העלה, שבזמנו של הרמב׳׳ם אכן שימש בחצר מלך מצרים רופא קראי בעל מעמד גבוה (ראה בפירוט להלן פרק שני, בסעיף 4). הסיפור על תחרות ההרעלות בין הרופאים, או רופא, לבין הרמב״ם בחצר מלך מצרים שבו מדובר על שימוש בסם מוות ובסם אחר כנגדו אינו פרי הדמיון, ולא אימוץ של סיפור דומה על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון הידוע מהמסורת המוסלמית, אלא הוא קשור בעובדה, שבין ספרי הרמב׳׳ם בתחום הרפואה נמצא ספר ששמו ״סמי המות והרפואות נגדם״ (ראה בפירוט להלן פרק שני, בסעיף 2).
לכן לא די לחקור את הסיפור כשלעצמו במנותק מכל הידוע לנו על קורות חייו ומפעלותיו של הרמב״ם, אלא יש לחטט בכל החומר הידוע לנו כדי לראות את הגרעינים המשוערים לצמיחתם של הסיפורים.
הדבר בולט בריבוי הסיפורים על יחסו של הרמב״ם לאסלאם. בירורנו בסוגיה-זו העלה, שסיפורים אלה מתמודדים עם השאלה, האם הרמב״ם המיר דתו, כפי שטוענים מסורות וסיפורים מוסלמיים. איתרנו סיפורים עממיים יהודיים המתייחסים במפורש לאותם סיפורים מוסלמיים, אלא שהם כמובן מפרשים את העובדות בדרך אחרת (ראה במפורט להלן בסעיף 5).
- הסיפורים על לידתו, ילדותו וימי נעוריו של הרמב״ם
מאז סקירתו של ברגר על נושא זה בשנות השלושים ניתוספו לנו סיפורים רבים על הרמב״ם. בכתבי־יד, בדפוסים שונים ובמסורת שבעל־פה, בערבית יהודית ובעברית, מצאתי סיפורים חדשים שלא היו לנגד עיניו של ברגר.
סיפור לידתו של הרמב׳׳ם, בדומה לסיפורים רבים על לידתם של גיבורים או קדושים, הוא סיפור המסמיך ללידה נס של גילוי אלוהי. בראש ובראשונה ניתוספו שני סיפורים המתארים בעלילה דרמטית מפורטת את סיפור בשורת הלידה, האחד סיפור עממי שנכתב במצרים בשנת 1840 (להלן סיפור 1) והשני מקאמה שנכתבה בידי ר׳ זכריה אלצ׳אהרי בן המאה השש־עשרה מתימן(פישל 1936, עמי 181-177). כן ניתוספו סיפורים מן המסורת שבעל־פה מפי מסרנים מעדות ישראל באסע״י, וכן העתקות והרחבות נוספות לסיפור הראשון בנושא זה, המופיע לראשונה בספר ״שלשלת הקבלה״(ראה בפירוט להלן בהערה לסיפור 1).
גם הסיפורים על ילדותו של הרמב״ם התרבו, וניתן עתה להבחין בהם במסורות שונות על השאלה מי התגלה לילד משה בן מימון ולימדו תורה. לפי סיפור אחד אביו לימדו ולפי סיפור אחר ר׳ יוסף בן מיגאש: לפי סיפור אחד זקן ולפי סיפור אחר אליהו הנביא; ואף מצאנו סיפור, שה׳ בכבודו ובעצמו לימדו תורה. לפי זה יש מסורות המדגישות שלימודיו של הרמב״ם בילדותו היו בדרך הטבע, בדרך ריאלית(אביו או ר׳ יוסף בן מיגאש), ויש כאלה המדגישות את הדרך הנסית(זקן, אליהו הנביא, מלאך וכיו״ב). יש סיפורים שבהם נדחקה המסורת הריאלית והפכה להיות מסורת נסית: ר׳ יוסף בן מיגאש לימד את הרמב״ם את התורה בדרך נס, בנשיקה שנשקו. ויש סיפורים שניכרת בהם הפסיחה על שתי הסעפים. גם היחסים בין הרמב״ם ובני משפחתו — ר׳ מימון אביו, אמו והסב הקצב — שונים בסיפורים השונים (ראה במפורט להלן סיפורים 3-1, 13-10, 31-30, 62, 98-94 ואת ההערות להם).
בסיפורים על ימי נעוריו תופס מקום מרכזי הסיפור על הנער משה כשופט המצליח להציל עשוק מיד עושקו. האגדה שהיתה ידועה מכתב־היד שפרסם נויבאואר אומרת שהרמב״ם הצליח לפסוק במשפט (מבלי לספר מהי הבעיה שבמשפט) שנלאו חכמי ישראל בפתרונו: לאחר ששמע מפי אביו על המשפט הודיע שהשופטים לא פסקו דין צדק, ופסיקתו נתקבלה על דעת החכמים. סיפורים מסוג זה על הרמב״ם נפוצים בקהילות יהודי המזרח ובמיוחד בקרב יהודי תימן, אלא בניגוד לסיפור שפרסם נויבאואר, המשפט שבו מצליח משה הנער לפסוק בו פסק דין אמת מסופר בפרטות ובנוסחאות שונות (ראה במפורט להלן סיפורים 22, 63, 101, 128, 129 וההערות להם).
הפרעות בפאס או התריתך – יוסף ינון פנטון
הביזה של המללאח
בסביבות השעה 12:30, ברגע שניתנה ההתרעה במלאח, נסגרו שערי כניסתה היחידה, בתקווה שיעמדו בהתקפות. אחרי שעתיים, השערים, שהותקפו בכדורי רובים, בחניתות ובגרזנים, ״כסוף הועלו באש, התמוטטו ופתחו פתח להמון הבוזזים. ואולם, ככל הנראה, השערים לא היו נעולים, או שהפורעים הצליחו לתלוש אותם מהצירים – ואולי השומרים הערבים, שקהילה היהודית שילמה להם בעבור שמירה על המלאח, פתחו אותם בכוונה. שומרי המלאח המוסלמים עם הנחתומים הערבים הדריכו את הפורעים בסמטאות.
מאחר ״מתקפה הייתה פתאומית ולא צפויה היהודים לא הספיקו להתארגן למגננה – מה גם שהם נפרקו מנשקם רק ימים ספורים לפני כן. עם זה, בזכות כמה נשקים שהוסתרו, יהודים אחדים במגדלים שעל חומות המלאח הצליחו להתנגד לתוקפים עד השעה 15:00 לערך. לפי עדות של ר׳ שאול אבן דנאן, הנשקים שהחרימו הגדודים השריפיים נאגרו במחסן נשק במלאח. היהודים פרצו למקום, אבל מפאת המהירות הם לקחו תחמושת שלא התאימה לרובים. היהודים שהתחבאו בבתיהם ניסו להתבצר, אבל הדלתות נפרצו. אחוזי אימה הם נמלטו מבית לבית דרך הגגות: ואילו הפורעים התעכבו על השלל. הם בזזו הכול: ריהוט, תכשיטים, כלים ובגדים. כל מה שלפי משקלו ונפחו לא היה אפשר לחטוף, נשבר במקום. הם ירדו למרתפים כדי לקחת מוצרי מזון, ולסיום, העלו באש את הבתים.
הבוזזים אפילו הפשיטו את הקרבנות מבגדיהם. מי שהתנגד נרצח בקור רוח. הנשים והילדות חוו את הסבל הנורא ביותר. הנשים הצעירות מרחו אפר על פניהן כדי לכער את עצמן ולהימנע מאונס, והנשים ההרות, רועדות מאימה, ילדו לידות מוקדמות או הפילו. זעקות הגוססים הגיעו לאוזניו של אלמליח, והוא רשם תיאור מדהים של הסיוט שעה אחרי שעה במהלך האירועים הנוראים. היהודים המשיכו לקוות ששלטונות הצבא הצרפתי ישלחו פלוגות למלאה כדי להצילם.
רק כמה שבועות לפני המתקפה הקטלנית נפתח פתח בחומה הדרומית של הרובע היהודי. הפתח פנה לנתיב שהוליך למחנה הצרפתי, שהיה במישור דאר אלדביבג, במרחק שני קילומטרים. בכל מחיר ניסה אלמליח לשלוח שליחים למחנות הצבא ולקונסול הצרפתי בדרישה לעזרה, אך ללא הצלחה.
למרות מגבלות באמצעי התקשורת הצליח רב סרן אדואר בדמון (Edouard Brémond)
להביא למשלחת הדיפלומטית הצרפתית את הידיעות הראשונות על ההתקוממות, והן הועברו לעמדות הצבאיות בדאר אלדביבג ובט׳הר אלמחרז.
פסגת המכתש , גבעה קרובה לפאס מדרום-מערב למלאח.
במחנה דאר אלדביבג העניין העיקרי של הגנרל ברולר, שעמדו לרשותו רק כ־800 חיילים, היה לסייע לצרפתים שהתגוררו במדינה, אבל במקום לחצות את המלאח, ולבחור בדרך הקצרה ביותר אשר הייתה מצילה את היהודים, הוא פקד על הכוחות לעקוף את המלאח. פלוגה של כ־100 צלפים הייתה מספיקה, אולי, למנוע את הזוועות שבוצעו בתוך המלאה. אבל הפלוגות עקפו את החומות דרך השדות, ונדרשו להן שלוש שעות לעבור את המרחק הקטן שבין המחנה הצבאי לחומות פאס. לדברי מוחמד קנביב, ׳אחת המטרות של הצעד הזה הייתה להימנע מעיכוב של הכוחות על ידי הפורעים שפשטו על המלאה, ולתת לבוזזים להמשיך בשלהם כדי שלא יבחינו בכוחות, ואולי יהרגו זה את זה בחלוקת השלל׳. קנביב למעשה ביטא את דעתו של העיתונאי רובר-ריינו, אשר הבחין כבר אז ש׳הזעם ההרסני של הפורעים שהתעכבו [במלאח] הציל את השגרירות ואת הרבעים האירופיים במתקפה, אשר בגלל מספר התוקפים לא היה אפשר לעמוד בפניה׳
אם כן, הצרפתים הותירו את היהודים חסרי הגנה, שעירים לעזאזל, אל מול זעמם של הבוזזים. גרוע מכך, מכיוון שהפורעים ידעו שהעזרה המידית לנצורים ברובע האירופי תגיע רק מדאר אלדביבג, הם השתלטו על עמדות ירי בחומות המלאה וירו על הגדודים הללו, עד כדי כך שהקצינים הצרפתים חשבו לרגע שהיהודים עוינים ושהם הצטרפו לצד המורדים, בזמן שהיהודים נותרו מופקרים לגורלם.
הביזה החלה ביום רביעי בצהריים ונמשכה ללא הפוגה עד יום שישי, 19 באפריל. במשך כל הלילה שדדו ושרפו הפורעים את הבתים ואת החנויות. היהודים התחננו לפניהם שייקחו את נכסיהם וכספם ויחוסו על חייהם. הם ענו להם: ׳ראשית נשדוד אתכם, מחר נחזור כדי להרוג אתכם.
הספר והדפוס העברי בפאס-יסף תדגי
אחדים מחכמי מרוקו העזו אף להעלות על הכתב את פירושיהם בגיל צעיר מאוד. מבין אלה נזכיר את ר׳ מנחם סירירו (פאס, המאה התשע־עשרה) שחיבר את פירושו ׳לקח טוב׳ בגיל שבע־עשרה; ר׳ עמרם אלבאז (1799- 1856) מציין בהקדמה לספרו הראשון, שחיבר אותו בגיל שש־עשרה; ר׳ כל מימון בירדוגו ממכנאס (המבי״ן, 1824-1767) חיבר את פירושו על מסכת ילך קידושין בגיל חמש־עשרה; ר׳ עמנואל סירירו [פאס, המאה השמונה־עשרה] העלה על הכתב את פירושו להגדה של פסח, "תורי זהב״, בגיל ארבע־עשרה; ור׳ שאול סירירו [פאס, 1655-1566] התחיל את פירושו לספר משלי, ׳חנוך לנער׳, בגיל ארבע־עשרה וסיים אותו בגיל תשע־עשרה.
חכמים אחדים, בדרך־כלל פחות אמיצים, לא העזו – מרוב צניעות – לקחת את קולמוסם ואת קסתם; וכאשר לבסוף הם אכן החליטו לכתוב חיבורים עשו זאת מתוך ׳כפייה׳ ובעקבות העידוד האינטנסיבי של עמיתיהם. כך עולה מתוך כמה הקדמות לחיבורים, ולדוגמה נביא את דברי ר׳ דוד אסבאג בהקדמה לספרו ׳לקט עני׳:
…האמנם מה יענה זאב בין אריות, אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם כי לא רבים יחכמו. לכן אמרתי באלקים בטחתי… ומלפנים לא שמתי גם לזה לאמר לדבק טוב הוא. ולכתוב או להיות חרות על הלחות. רק חברי ורבותי כשומעם הם קיימוה בידי, ובפרט אבא היום להזכיר טובתו וחסדו עמדי החכם השלם כמוה״ר יעקב יפרגאן נר״ו שכמעט דבר אתי קשות וכוונתו לשם שמים בראותו שידי רפות. ואמר מר ידיע להוי לך מה שאמרו חז״ל כלם כאחד מזהירים ואומרים, את אשר נשמת חיים בקרבו והעירה אותו נשמתו אפילו דבור אחד או חדוש אחד או רמז אחד ולא נכתב ונחתם בספר כדי שיהיו לזכרון והגמול ויתרון ויהיו חיים וקיימים כי דברי אלקים חיים נקראים ואם לא כן עתיד הוא ליתן את הדין…
רבנים חשוכי בנים, ראו בכתיבת ספרים הנצחת שמם, והסתמכו בזה על דברי חז״ל במסכת סנהדרין(צג ע׳׳ב): "מאי שם עולם אתן לו, זה ספר דניאל שנקרא על שמו". זו היתה, למשל, הסיבה שהניעה את ר׳ רפאל הצרפתי [1956-1871] לחבר את ספרו ׳מנחת פתים׳. ר׳ רפאל נולד בפאס ושימש דיין ומורה צדק באוג׳דה ומזאגאן. נולדו לו שני בנים שמתו בעודם תינוקות. וכך הוא כותב בהקדמתו:
…הטעם כעיקר הוא לפי מה שארז״ל כל מי שמחדש חידושים בתורה נחשבים לו כזרע של קיימא ואני בעוה״ר לא זכיתי לזרע של קיימא… ועל זה דחקתי עצמי לפנים ממחיצתי. ועלתה בידי לאסוף מהפוסקים אשר השיגה ידי. והנם תחת ידי ליוקר שער הדפוס זולת זה הספר שמו ׳מנח״ת פתי״ם׳ אשר בו מה שחנני ה', קצת חידושים בתנ״ך. והאל הנותן ליעף כה עזרני להדפיסו, אולי ימצא חן בעיני אלקים ואדם, ויחשב לי כזרע של קיימא…
חכמי מרוקו מדגישים שוב ושוב את המטרה החינוכית של חיבוריהם, מבקשים מהקורא את אהדתו וסובלנותו, ומזהירים אותו לבל יעלה על דעתו שכתיבתם מהווה מקור לגאווה כלשהי. במלים אלה, למשל, חותמים בני ר׳ יצחק אבן דנאן את הקדמתם לספר אביהם, אותו הדפיסו אחרי מותו: ׳ולא להתגדל בו עשינו, רק לזכות את הרבים רבנן ותלמידיהון׳. ואילו ר׳ שמואל אבן דנאן כותב בהקדמה לספרו:
…גם אנכי טלא בן אריות אענה חלקי להוציא חלקי תורה שהם בעמקי הקליפה לאורה להכניסם לקדושה אולי יש תקוה להעלותם. והם דברים פשוטים נער יכתבם והגם כי כמה מהם מועתקים. לא יאשימנו הוגה בהם משני טעמים. הא׳ לחסרון הספרים הוכרחתי להעתיקם במתכנתם ולהיות שפתותיהם דובבות ובזה זכותם תגן עלינו בע׳׳ה… משרשי נשמתי לא נפלו בגורלי רק אלו הדברים הקלים… אולי קדמוני משרשי נשמתי והעלו כמה ואני באתי אחריהם להשלים התיקון באופן שח״ו [שחס ושלום] לא נתכוונתי להתייהר, שכמה חכמים חשובים ממני לא נתעוררו לעשות כזה..
בהקדמה לספרו ׳מלכי רבנן׳ מתנצל ר׳ יוסף בן נאיים על הטעויות וההשמטות שיכלו לחול בלא כוונה בספרו, ומזמין אנשים אחרים לתקן את הדברים ולהשלים את עבודתו:
ואין אני דומה כ״א [כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן ולא ידעתי דבר בער אנכי מאיש… כי מי אנכי ומי ביתי לבא עד הלום, כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה כי במה נחשב הוא מבלי דעת מלין יחבר… אבל אמרתי אני אל לבי כי זולת עט סופר אין זכרון לראשונים, ומה שידעתי ונגלה אלי אעלהו על ספר, ומה שלא ידעתי אבקשה מזולתי שגם המה אם נגלו אליהם ידיעות יעלו אותם בכתב בעט ברזל ועופרת ומני ומהם תסתייע מילתא… ואם אני בעצמי שגגתי בידיעות אשר כתבתי אל יחר אף הקורא, אתי תלין משוגתי והרוצה לסעוד אצלי יאכל הבשר ויניח בשלחן עצמות וקליפין וגידיו, ומחילה אני מבקש מכל הרבנים הנזכרים בקונטריס זה…3
מכל האמור לעיל עולה החשיבות הרבה שייחסו חכמי מרוקו לכתיבת ״ספרים. בחיבורו ׳כבוד מלכים׳ עורך ר׳ יוסף בן נאיים רשימה של כאלף ספרים של חכמי מרוקו, בדפוס או בכתב־יד. רשימה זו משקפת את חשיבותו של הספר וערכו בחברה היהודית במרוקו. העדר בית־דפוס בפאס מאז שנת 1522 לא היווה מכשול ליצירה הספרותית הענפה. החכמים כתבו את חיבוריהם בלי לדאוג להדפסתם, בבחינת ׳לא עליך המלאכה לגמור׳. אחדים מהם נגאלו ונדפסו, אך מאות כתבי־יד, ואולי אלפים, לא ראו אור בדפוס. רבים מהם אבדו, אם מחוסר התעניינות של בעליהם ואם במאורעות ובפרעות שבהם נשדד המלאח.
הערת המחבר : החיבור ׳כבוד מלכים' נכרך עם 'מלכי רבנן׳. לרשימה זו צריך להוסיף ספרים אחדים שכנראה לא היו ידועים לר' יוסף בן נאיים ואת מאות הספרים מאת חכמי מרוקו שנדפסו משנת 1931, שבה יצא לאור ׳מלכי רבנן׳.
ר׳ חיים גאגין והפולמוס – משה עמאר
ר׳ חיים והפולמוס
ר׳ חיים היה הדמות המרכזית, המובילה והפעילה ב״פולמוס הנפיחה״, שאותו ניהל בסגנון חריף ובוטה, ללא נשוא פני איש, לא מחכמי הגירוש ולא מראשי הקהל. הוא התאונן קשות על הירידה התלולה ברמת ידיעת התורה כתוצאה מפטירתם של חכמי ספרד המובהקים שחיו סמוך לגירוש, וכן התייחס בבוז לחכמי הגירוש בני פלוגתתו ולידיעותיהם בתורה, הטיל ספק בידיעתם ובטוהר מידותיהם, וכינה אותם בכינויים שונים, כדבריו: ״ואזעק זעקה גדולה ומרה, על אבידת הגמרא וביטול מימי השקידה בתורה, עד שנגבו ויבשו ולא נשאר לנו כי אם גויתנו ואדמתנו חומר חומרי ואוהבי השררה והכבוד עובדי העושר וההוד״. או: ״… להתאבל על נפילת התורה שנפלה לארץ ונרמסה מפעמי דלי אביוני התורה ומרגלי עניי הדעת״; "… לסתור דבריהם וראיותיהם הבנויות על שוא ותוהו שהוציאו דיבה על החכמים הגדולים ולומר עליהם מה שלא העלו על דעתם ושבו לכסלה ולא נתביישו ולא לקחו מוסר״ . ועוד כהנה ביטויים, החורגים מדרך משא ומתן הלכתי הנהוג בין תלמידי החכמים.
ר׳ חיים היה קנאי מטבעו ומשום כך נכשל לפעמים בפליטות פה בלתי־מכוונות, שפגעו קשות בשומעיהן. הוא עצמו היה מודע לחולשתו זו, כגון בספרו על שאלתו של ר׳ יעקב רוג׳ליש בתוך שיחה שהתנהלה כפי עדותו ״בלשון רכה ודברים רכים״: ״היאך מה שהיו אבותינו אוכלים בקאשטילייא אתה אומר שהוא טריפה ? ונזרק הדבר מפי מטבעי הכעסן או אוריתין רתיחן לי, ואמרתי שקר נחלו אבותינו״ .
אלה הם דברים כדרבונות, הפוגעים קשות בחכמי ספרד שאינם בחיים ובחכמי המגורשים ממשיכי דרכם. הוא לא חשך את שבט פיו גם מחכמי העיר פמפלונה שבספרד, על תקנתם להתיר את הנפיחה, באומרו: ״מי הם חכמי פמפלוגה שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם…״׳. נראה כי אופיו זה היקשה עליו להגשים את שאיפתו לשלום, כפי שהתבטא מספר פעמים: ״ומבקש מאתו יתברך… שיעשה שלום בינינו״». קנאותו מוצאת את ביטויה בצורה חריפה בדבריו.
והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם מסייעין אותי… להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה׳ הנעשה בזה האלמלאח… שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור.. . וכן אליהו אמר אני נותרתי נביא לה׳ לבדי ויבקשו את נפשי«׳. וכן זכריה נסקל, ואוריה נהרג בחרב… אבל יראתי מפני המחלוקת שאולי יסבבו העוונות שיהרגו הזכאין, אך אמרתי המשפט לאלקים הוא.
מדבריו נשמעות תחושת הבדידות, שממנה סבל בהקשר זה, וכן אמונתו המוחלטת בצדקת דרכו ונכונותו להיאבק על עמדתו ודיעותיו עד כדי חירוף נפש. גם כלפי בני קהילתו התושבים הנהיג את משרתו ברמה. גם בשעה שרובם נסוגו מהנהגתו בעניין הנפיחה, לא הרפה מהם וכינה אותם ״עבריינים״ ״, או ״דלת הארץ וקצת קציני סדום פרצו גדר והפילו החומה על צוארם…״ הוא דבק בעמדתו בעקשנות ובעקביות ולא נסוג ממנה, גם בשעה שנשאר בודד במערכה וכוחותיו הגופניים לא עמדו לו — ״ואני זקנתי ושבתי ובני בעוונותי אינם אתי״ ״. עקב לחצו של הנגיד, אשר דרש ממנו להרפות מהפולמוס, הסכים להתחייב שלא לערער ולדבר סרה במתירי הנפיחה, בתנאי שחכמי הגירוש יכתבו פסק ארוך המבוסס על כל ספרות ההלכה בו יוכיחו את ההיתר. בזה רצה להדגיש את קבלת אחריותם להיתר. למרות שהם עמדו בתנאי שהציב להם, הוא שב לערער על היתרם ביתר שאת ובלשון בוטה עוד יותר. נראה כי לא היה שלם עם התחייבותו להפסיק את המאבק, ורק בדידותו וחולשת גופו הכריעוהו לידום. דומה כי בקנאות ראה את אחד היסודות המחזיקים את התורה ומבטיחים את קיומה״.
יש לציין שעם כל זאת, חכמי הגירוש בפסק דינם לא פגעו בכבודו של ר׳ חיים, וכל טיעונם היה, שעם כל הערכתם לעמדתו, הרי הוא יחיד מול הרבים והלכה כרבים ״. הדברים מקבלים משמעות כפולה כשהם מוצגים על ידו.
סופו של דבר: ידם של המגורשים היתד. על העליונה. היתר הנפיחה פשט בפאס ובערים נוספות במארוקו עוד בחיי ר׳ חיים, ורק מתי מעט נשמעו לדבריו. דומה כי הוא הועיד את חיבורו כגלעד לפולמוס שהיה ולמה שצריך להיות לפי דעתו, כדבריו:
בראותי זאת הצרעת פרחה… וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות…כולם חלפו ברית עברו חק….ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הווה… רציתי לעשות מאמר אחד להחזיק ידי ישראל ההולכים ודלים במצות, מפני אחיהם בעלי אגרופיו שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפני עניות דעתי וקראתי שמו עץ חיים.
כלומר, גם המעט הנשמעים לו הם הולכים ומתמעטים, ואכן מאז תקופת ר׳ חיים ועד ימינו לא שמענו שהתעורר פולמוס נוסף בעניין זה במארוקו . היתר הנפיחה הלך והתפשט, עד שהפך לדבר המותר ללא שום פקפוק לכוהן ולהדיוט.
חדר רבי דוד ומשה בצפת(שיכון כנען)
חדר רבי דוד ומשה בצפת(שיכון כנען)
אברהם בן חיים נולד בשנת תר״צ (1930) בכפר אימינתנות שבמרוקו, בשנת תשט״ו (1955) עלה מר אברהם בן חיים ומשפחתו ממרוקו אל העיר צפת תובב״א. רבי אברהם אב לעשרה ילדים, החל את דרכו המקצועית כפועל בקרן קיימת לישראל.
בשנת תשל״ג (1973) התגלה למר אברהם בן חיים בחלומו איש לבוש לבן ופניו כפני מלאך. אותו האיש אחז בידו והוביל אותו להרים הגבוהים. בין הסלעים העצומים שעל מדרונות ההרים ראה לא רחוק משם רחבה לבנה. כשהגיעו לרחבה, ישב אותו האיש על הארץ ואמר לו: "ראה, עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולה שלי, ושואל אני אותך: למה עזבוני ונטשוני יוצאי מרוקו? היכן כל הרבבות-אוהדיי ונאמניי?" ענה לו מר אברהם בן חיים: ״וכי אתה רוצה שיבואו חזרה מישראל למרוקו כדי לקיים את ההילולה?" האיש אחז בידו, סובב אותה ושאל: "מהו המקום הזה?״ ענה לו מר אברהם בן חיים: ״זהו ביתי". המשיך הצדיק ואמר: "במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ההילולה שלי מידי שנה בשנה״. שאל אותו מר אברהם בן חיים: ״מה רוצה אדוני?" והוא ענה לו: "אני האיש שנגליתי לאוהביי במרוקו – אני רבי דוד ומשה! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני הקב״ה יום יום לשמור על חיילי צבא ההגנה לישראל, ועל גבולות הארץ. אם כך, מדוע עזבוני יוצאי מרוקו? עתה הנה אנוכי בארץ הקודש ומבוקשי הוא שיחדשו את ציון ההילולה שלי". כך הייתה ההתגלות הראשונה של אברהם בן חיים.
כעבור יומיים חזר הצדיק והתגלה אל אברהם בן חיים בחלום בשעה שהיה שוכב על מיטתו נים ולא נים. העירו הצדיק ואמר לו: ״בני, טעית בספרך לאנשים שראית אותי בחלום. היה עליך לומר להם כי ראית אותי עין בעין, אך אין דבר – אני מוחל לך על כך! ועתה שמע את דברי: עזבתי את מרוקו ובאתי לכאן מפני שהמקום הזה קדוש, ובחרתי בך להיות משרתי בקודש. עתה זאת עשה:
א. קבע לך מקום, אשר ידליקו נרות לזכרי, והיה כל הבא להתפלל ולבקש על נפשו, ידליק נר אחד!
ב. ליד מקום הנרות הנח קופה, וכל אחד ינדב תרומה לפי רצונו ויכולתו!
ג. כל הקרב למקום הנרות ייגש ביראה, באהבה ובלבב שלם!
ד. כל אדם הנכנס למקום זה חייב להיות נקי בגופו ובמעשיו!
ה. אין לסחור ולמכור את נרות ההדלקה או כוסות הנשמה אלא כל הרוצה ידליק נר ובלבד שהוא נקי כאמור!
ו. המקום יהיה פתוח לקהל יום ולילה!
ז. בסעודת ההילולה שלי לא יהיה הבדל בין קטן לגדול ובין עני לעשיר, אלא כולם יהיו שווים!
ח. ההילולה שלי תתקיים בליל ראש חודש חשוון. במידה וראש חודש חשוון יחול ביום שישי, תתקיים ההילולה ביום חמישי שלפניו!
ס. הזהר את אשתך ובני ביתך לבל ירשו לאיש או אישה שאינם נקיים להיכנס למקום זה!
י. בתרומות שיצטברו בקופה תשתמש להרחיב את המקום כדי שיכיל את רבבות האנשים, שיבואו לכאן לחגוג ולהתפלל.
לאחר שלושה ימים, שוב נגלה הצדיק אל מר אברהם בן חיים בחלום הלילה, והפעם היה מלווה על ידי שני אנשים. פנה אליו הצדיק ושאל: "המכיר אתה את אלה?״ השיב לו מר אברהם בן חיים: "אחד מהם ראיתיו איתך בחלום, ואת השני אני מכיר מחלום אחר״. המשיך הצדיק לשאול: ״הידעת מי הם?" ענה לו מר אברהם בן חיים: ״הראשון הוא אליהו הנביא זכור לטוב והשני הוא רבי יעקב אביחצירא זצ״ל״. הצדיק הנהן בראשו לאות הסכמה וסיים את דבריו בכך, שעליו להקפיד להכניס למקום אך ורק אנשים נקיים בגופם ובנפשם.
כיום, בפנים החדר בולט לוח שיש, המציין כי ״המקום הזה קדוש לכבוד הרב הגדול המלוב״ן כמוהר״ר דוד ומשה זיע״א". מתחת ללוח נמצאת קופת תרומות ומשני צדדיה, על משטח הצמוד לקיר, פזורים חפצי קודש שנתרמו על־ ידי מבקרים.
רבי דוד ומשה
סיפור זה מפורסם בדף הנמצא בציון בצפת, בסוף הדף נכתב: "כבקשת הצדיק נקיים בעזרת ה' את ההילולא בליל ראש חודש חשוון השנה ובכל שנה ושנה בביתי הליל. כה יעזור לנו ה' על דבר כבוד שמו הגדול. בואו בהמוניכם ותהיה הברכה עמנו ועמכם". כמו כן הסיפור מדויק, ומספר אברהם בן חיים שברגע שסטה ממנו סבל מסחרחורת קשה שלא אפשרה לו להמשיך לכתוב.
שושביני הקדושים-יורם בילו
בניתוח הסיפורים האלה אנסה להראות כי עצם האפשרות לתת ביטוי לחוויות של מצוקה באמצעות הניב התרבותי של הצדיק כסמל אישי יכולה להיות בעלת משמעות תרפויטית. יש הרואים בסמלים תרבותיים דוגמת הצדיקים מנגנוני הגנה מוכנים מראש, מעין ׳תסמינים קיבוציים׳, שמעצם מיקומם במיתוסים ובפולחנים מקנים מבע לקונפליקטים שכיחים בחברה (1965 Devereux 1980; Spiro ויש הרואים בהם ביטוי ל׳עבודת התרבות׳, המסוגלת לעדן את ביטוייה ההתנהגותיים של חוויית מצוקה ואף לעצבה בדפוס חדש, הנושא משמעות חברתית מקובלת (1996 Obeyesekere 1990; Schieffeiin). הראשונים יבחנו היטב את השימושים ההתנהגותיים במשאבים התרבותיים ויחפשו משקעים של פסיכופתולוגיה ביסודם, ואילו האחרים יראו ביכולת לרתום את חוויות המצוקה למערך ההבנות התרבותיות ביטוי משחרר וטרנספורמטיבי. הפער בין שתי הגישות יהדהד בחלק מסיפוריהחיים שאציג בהמשך, כשתעלה השאלה כיצד יש להעריך את השינויים שעברו היזמים בעקבות התגלות הצדיק: האם כתופעה רגרסיבית, ביטוי של הפרעה נפשית המוסווה במעטה תרבותי, או כתהליך פרוגרסיבי, מהפך סמלי המוליך ממצוקה לתחושת סיפוק ומימוש עצמי?
פסיכולוגים ואנתרופולוגים קוגניטיבים יעדיפו מן הסתם את המושג ׳סכמה תרבותית׳(1997 D'Andrade 1995; Strauss & Quinn) על המושג ׳סמל אישי׳, הנגזר משפה פסיכודינמית, אך המרחק בין שני המושגים אינו רב. הסכמה התרבותית של הצדיק היא מבנה מנטלי, המהווה ייצוג מופשט של המשמעויות התרבותיות המיוחסות לצדיקים בהקשרים שונים של המציאות החברתית: באגדות, באירועים של ריפוי נסי, בפולחנים יום יומיים ובהילולות ועליות לרגל. במקרה של שושביני הקדושים, מדובר בסכמה תרבותית חזקה, שנלמדה היטב, הופנמה מגיל צעיר והפכה להיות חלק מהמערכת ההנעתית והרגשית. ׳עוצמת׳ הסכמה מתבטאת בכך שהיא מייצרת הבנות תרבותיות נמשכות ורחבות יישום, שיש להן תוצאות התנהגותיות נכבדות. בסקירת סיפוריהם של אברהם, יעיש, עלו ואסתר ניווכח כי קשה למצוא ייצוג מנטלי המכוון את חייהם בהווה והמקנה להם משמעות רבה יותר מן הסכמה התרבותית של הצדיק.
על רקע ההפרדה החדה בין גוף לנפש, הנוהגת בתפיסת האדם המודרני במערב, קיימת סכנה כי השפה הקוגניטיבית, המתייחסת למבנים מנטליים ולייצוגים מופנמים, תהפוך את הסכמה התרבותית (או הסמל האישי) של הצדיק למושג חסר גוף הממוקם בתודעה בלבד. מבלי להידרש לספרות הענפה באנתרופולוגיה ובענפים אחרים של מדעי החברה, המנסה להחליף את הדיכוטומיה החדה בין גוף לנפש בהמשגות הוליסטיות, חשוב להדגיש כי לסכמה התרבותית של הצדיק יש ממד פיזי מובהק. המאמינים המושבעים חווים את הצדיקים שלהם בגופם: שערם סומר ובשרם נעשה חידודים חידודים כאשר הם חולמים אותם (אכן ׳אותם׳ ולא ׳עליהם׳) או נזכרים בחלומם. הם חשים את הצדיקים בקרבתם, אך קליטתם אינה מוגבלת רק לחושים הרחוקים של ראייה ושמיעה, אלא כוללת גם סוגים מגוונים של מגע גופני, מאחיזה נמרצת ועד ללטיפה רכה, מנשיקה ועד ליריקה. הצדיק אף יכול להתמקם בגופם של המאמינים ולדבר מפיהם. כסוג של ׳זיכרון גופני׳, הוא אצור בקרבם, טבוע במכלול ההרגלים, התנועות ונטיות הפעולה המעצבים את התנהגותם: בתנוחות הכניעות האוטומטיות של גופם, כאשר הם נכנסים לחדרו, מבקשים את עזרתו ומדליקים נרות לכבודו, ובהתרגשות הפיזית האופפת את כל ישותם כאשר הם חשים בנוכחותו ובהתערבותו למענם. לא פחות מייצוג על חוויות מגולמות בגוף (embodiment) ראו 1994 ,1993 Csordas. פייר בורדייה עסק בדרכים שבהן תכונות, טעמים והרגלי תגובה (habitus) מוטבעים בגוף (1977 (Bourdieu קוגניטיבי של אמונות תרבותיות, הצדיק הוא חלק משפת הגוף של המאמינים, ׳מילה שהפכה לבשר׳ (1996 Johnson 1987; Strathem).
למקומו המרכזי של הצדיק בחייהם של המאמינים, בתודעתם ובגופם, יוקדשו ארבעת הפרקים הבאים, המהווים את גוף הספר והנפרשים כנגד ארבעת סוכני הקדושים ואתריהם. כל אחד מהפרקים נפתח בסיפור החיים של הסוכן או הסוכנת, מרחיב בהיבט מסוים אחד של מפעלם, ומסיים במעמדם של האתרים כיום, בחלוף עשרים שנים מאז הקמתם. ההיבטים שנבחרו להרחבה בחלק השני של כל אחד מהפרקים, נועדו להציב את יוזמותיהם של הגיבורים בהקשר חברתי או תרבותי רחב יותר. במקרה של אברהם אדון בתגובת בני המשפחה להופעת הצדיק בבית, ואילו במקרה של יעיש — בתגובת בני הקהילה למקום הקדוש שהוא גילה, כפי שהשתקפה בחלומותיהם על האתר. בפרק העוסק בעלו אעמוד על המוגה הסיפורית העממית שבאמצעותה היא ארגנה את חוויותיה והקנתה להן משמעות, ובפרק העוסק באסתר אסקור את אמצעי האבחון והריפוי שבאמצעותם היא מטפלת בבני אדם בהשראת הצדיק, ואעמוד על ייחודם הנשי.
אהבת הקדמונים – רבי רפאל אהרן בן שמעון
עוד בזמן שהותו בפעם הראשונה בעיר פאס, החל רבי רפאל אהרן להתחקות לחקור ולדרוש אחר עתיקותיה של עיר זו. הוא ביקר בבתי הכנסת הרבים והתעניין בתקנותיהם ומנהגיהם, והתפעל מיופים ומהדרם:
״במשך ימי נדודי ושבתי בנוה מהולל הנד, בקרתי את בתי כנסיותיה, וחן והדר להם, סדר קדושה וטהרה חופפת עליהם…״
כמו כן העמיק רבי רפאל אהרן ללמוד את נתיבות חיי העבר, דברי ימיה ורבניה הגדולים והעצומים שחיו בתקופות שונות בעיר זו. הוא התעניין במיוחד אחר כתיבותיהם וחיבוריהם של הרבנים הקדמונים, אשר דורות רבים חידושיהם היו חבויים במצולות ים השכחה. בצמאון ובחרדת קודש השתדל בימי שהותו שם למשות ולהעלות פנינים בחכתו כדי להביאם לחוף מבטחים, על מנת להצילם ולפדותם מעולם הנשיה. כך מתאר רבי רפאל אהרן את הדברים:
״…הן בהיותי שמה בראשונה והתחלתי לחקור אחרי עתיקותיה, אמרתי אל לבי עיר הלזו אשר היתה מקום מפלט, מחסה ומסתור ביום צרה מתגרת נוגש לאבותינו ורבותינו הקדמונים מגורשי קאשטיליא זיע״א… הלא בלי תפונה ימצאון בקרבה שרידי חכמתם אשר השאירו אחריהם ברכה… ואלה איפה הם ? ויגעתי ומצאתי ארגזים מלאים כתבי יד מלאים חכמה ודעת חוקי האלהים ותורותיו, והמה טרף לשיני עש וסס… אנחה איומה התפרצה מקירות לבי, עיני זלגו דמעות דם מתוגת רוח ועגמת נפש, ועם לבבי אשיחה במנוד ראשי, לו עין הרבנים גאוני עולם מחברי הספרי קודש הללו תחזה כי כל יגיעם ועמלם ופרי לימודם מתוך דוחק וצרה… כי עתה אחז בשרו פלצות ועצמותיו ירעדו… לו כזאת יראו כי עתה היתה אנחתם חדשה עמהם, גם בשכבם בקבר ובשינתם על יציע עפר…״
בכל רמ״ח אבריו נרתם רבי רפאל אהרן, להציל את שארית הפליטה מספריהם ומחיבוריהם של רבני המערב. בעין רוחו הוא ראה את העמל הרב שהשקיעו המחברים בחיבוריהם אשר היה מתוך… ״אנחה ושבר רוח, מתוך רדיפה על צואר חנם, מתוך פיזור הגוף והנפש יחד, אשר לא יסופר שמץ מנהם באזני בן הדור האחרון הזה אשר הסכין עם החופש והדרור מגיחו מרחם…״
קינאתו לכבוד רבותינו, הסעירה את רוחו של רבי רפאל אהרן. הוא לא יכול היה לסבול כי ״חכמתם ותורתם אשר כתבוה על הגליון בדם נפש תאכלנו התולעת״ וכי יהיו דבריהם וחידושיהם אשר עמלו בהם ״לברות לרמש זוחל״.
הוא ראה בעיני רוחו כי יד ההשגחה העליונה היתה עליו ובחרה בו להיות שליחם ודוברם של רבותינו, כדי להציל את ספריהם מכליון מוחלט. לפיכך, לשם הגשמת שליחותו ומאויו, החל רבי רפאל אהרן להקהיל קהילות ברבים כדי להתריע ולעורר את העם על העזובה בשטח זה. אף הציע לייסד חברה אשר בשם ״דובבי שפתי ישנים״ תכונה, שתקבל על עצמה את העול הכספי הכרוך בהדפסת הספרים והפצתם. וכה הוא כותב:
״ובהחליטי כי רק חסרון מעורר הוא הגורם, אזרתי חיל ודברתי על לבם ליסד חברה אשר תהיה מטרתה להפיץ אור תורתם של רבותינו אלה החתולה בערפל עד היום, בלב נלהב גליתי אזניהם, את הטוב אשר יגמלו עם המתים ועם החיים, כשופר הרימותי קולי בדברים חוצבי להבות, וקורעי לבבות״.
דבריו של רבי רפאל אהרן, לא מצאו להם אוזן קשבת.
״ולדאבון לבבי כל אמרי פי היו אז כנוטע נטע על צחיח סלע, לבות השומעים היה קר כצנת שלג, באפס יד שתו עצתי לאל, ובשאלות רבות, ודחיות שונות סבוני והשיבוני עדי שמתי יד לפה…״
לא אחד כרבי רפאל אהרן, יאמר נואש למטרה קדושה זו שהציב לפניו. הוא אמר ומי יפר? וכי ניתן לפוטרו בלא כלום?! אתמהה!! אכן, באחד הימים נקלע רבי רפאל אהרן לבית הכנסת הגדולה דק״ק ״התושבים״ בעיר פאס. הם נקראו בשם זה כי מתפלליה היו מצאצאיהם של תושבי העיר הקדמונים, בטרם באו מגורשי קאסטילייא שבספרד להתיישב בה. בביהכ״נ זו החזיקו במנהגי אבותם בסדר התפילות ותחנוניהם, שהיו שונים ממנהגי המגורשים.
כך מתאר לפנינו רבי רפאל אהרן את עצם המעשה ואת התשועה שיצאה מביקורו זה. וזלה״ק:
״שעשוע נפש היה לי בהתפללי עמהם בבית הכנסת הנז׳ ימים מספר שבת וחול. ושינויים לא מעט יש להם מסידורינו. ובפרט ליל מוצאי שבת קודש.
וסיפרו לי חכמי הקהל הנז' הי״ו כי השינוי המופלג הוא בימים נוראים וסוכות. וכאשר שאלתי לתומי להראות לי ס׳ אחד מסדר תפלתם להתענג בו למראית עין, ענוני כי אין אתם זולת ס׳ אחד כתב יד אשר הוא באחוזת נחלה אצל החכם הש״ץ יצ״ו ובו יוציא את הרבים ידי חובתם, והובא אלי. ועיני לא שבעה מראות ס׳ תפלה כזה אשר החן שפוך עליו במדה גדושה. וגוף הסידור שיבה גדולה זרוקה בו מעת נכתב. שיריהם ופיוטיהם הם כולם לרוח רבותינו משוררי ספרד זיע״א, במשקל וחרוז וצחות השפה, אשר מימיהם אנחנו שותים בתפלותינו. וכאשר שאלתי את פיהם ומה יעשו דלת העם אם אין ספר בידם גם בימים האדירים ? איכה ישפכו צקון לחשם לפני אל בתפלות שאינן רגילות על פה ? ענוני כי יטו אזן לקול הש״ץ. ולא כחדו כי לפעמים רבות לקול זמרת ניגוניו נמו שנתם וישאר רק הש׳׳ץ קורא בגרון. ואחז בשרי פלצות. ואפן אל ראשי הקהלה, אשר יש בהם יחידי סגולה בעלי מדות טובות ונעלות ומעוטרים ביראת ה׳ טהורה, ה׳ ישמרם, ואדבר אתם לאמר מדוע לא תסירו החרפה הזאת מעליכם. מדוע לא תשלחו להדפיס ספריכם לאחת ערי הדפוס במדינות אחרות. ומה תעשו אם גם החמדה גנוזה אשר בידכם יבלה מרוב ימים. הלא יאבד כלח על מנהג אבותיכם. וחסרון לא יוכל להמנות הוא? והשיבוני בצדק. כי מלאכת הדפוס אין חזונו נפרץ מגבול קצה המערב ועד קצהו. ולשאר מדינות אין להם מכיר אשר יקבל עליו העבודה הזאת ! ואז בלב שלם הקדשתי גופי לעבודתם בע׳׳ה. ותכף מסרתי את הספר למעתיקים אשר העתיקוהו לי. עם כי איננה כמשפט ההעתקה הנדרשת למסירת הדפוס.׳׳.
לשמחתו של רבי רפאל אהרן לא היה קץ על כי חפץ ה׳ הצליח בידו לרתום למשימתו איש נבון וחכם רודף צדקות וחסד כה״ר שלמה הכהן ב״ר שמואל, אשר הזיל כסף מכיסו להדפסת הספר ״אהבת הקדמונים״ וכך מתאר את שמחתו זו:
״לשמחת לבי לא היה קץ, כי חפצי בידי הצליח, ונתגלגל זכות על ידי לזכות הרבים. ועם לבבי אשיחה כי לולי באתי הנה רק להוציא הספר הנז׳ לאורה די לי. כל ימי ההעתקה הייתי שמח ועלז, ובעינים צופיות חיכיתי מתי אשוב לציון ואעלנו על מזבח הדפוס שמה, ואשימה עיני עליו כאשר את לבבי״.
הישנם יותר מבמילים אלה, כדי לבטא בשפתיים את דבקותו ואהבתו לספרי רבותינו?! אכן, רק אחד ומיוחד כרבי רפאל אהרן, אשר רשפי אש אהבת רבותינו יקדה והתלקחה בחדרי לבבו, הלהיבה את רוחו לשלהבת בוערת בכל אבריו ונימי נפשו רוחו ונשמתו, יש יכולת בידו לשרטט מלים אלו בלי כחל ובלי סרק. רבי רפאל אהרן התמסר במסירות נפש עילאית ובאהבה רבה בלי מצרים, לכל נושא הקשור בהצלת ספרי רבותינו הראשונים כמלאכים. בדבקות ובהתמדה היה מעורר נדיבי לב להרים תרומתם להדפסה. עושה ומעשה בכל כוחו ואונו, וכעדותו של הגאב״ד רבי רפאל אבן צור זצ״ל.
״…וכי זו בלבד עשה, ציץ נזר הקדש, לי הנפש והבשר, אדון יקר חן ערכו ואושר, הוא הרב כמוה״ר רפאל אהרן בן שמעון הי״ו, לכו חזו חסדו ואמתו, חסד של אמת עם החיים וישיני עפר, נוסף על משרתו, מעיר לעזור בכל כחו רץ למצוה אחרי מאהבי צרור הבושם, אנשי שם חזרנים במצות ויופי מעשים…״
הנטל הכבד שלקח על עצמו רבי רפאל אהרן היה על שכמו כנושא נוצה. הוא עצמו טיפל, הגיה, ערך והדפיס את הספרים. ביקוד אהבתו השגיח בעינא פקיחא על מלאכת עבודת הדפוס, עדי הוצאתם לאור בהידור רב, והפצתם בישראל לשמחת לבבו ולב כל ההוגים והרודים דבש מפום אריותא, גאוני צדיקי ומצוקי ארץ המערב.