אלי פילו


שבחי הרמב"ם-סיפורים בערב יהודית

שבחי הרמבם

מה מן ״הביוגרפיה הרפואית״ של הרמב״ם משתקף בסיפורי העם היהודיים ומהם הקווים שהוסיפו לדמותו? גדולתו של הרמב״ם כרופא משתקפת בכל הסיפורים — לא רק בסיפורים על הרמב״ם הרופא בחצר המלך, אלא גם בסיפורים שנתרחשו בשוק או בביתו.

את סקירתו על אגדות־העם שנושאיהן הרמב״ם הרופא בחצר המלך ביסס ברגר על טקסטים שראו אור בדפוס בלבד, הכוללים את הסיפורים שבספרים ״שלשלת הקבלה״, ״הולך תמים ופועל צדק״ ו״ספר המעשיות״ לגסטר ואת הסיפורים שנתפרסמו ביידיש. בינתיים עלה בידי לרכז חומר רב סביב נושא הרמב״ם הרופא מדפוסים, מכתבי־יד ומן המסורת שבעל־פה. בספר זה הבאתי 55 סיפורים על הנושא, שהם כ־40% מכלל הסיפורים שבו. כך למשל, לגבי סיפור תחרות ההרעלות שבין הרמב״ם והרופא(ים) שברגר הזכיר רק מ״שלשלת הקבלה״; עתה מתברר, שנוסחים רבים של הסיפור מצויים בכל קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, הן בכתבי־יד, הן בדפוסים והן במסורת שבעל־פה (שנרשמו באסע״י ועל ידי). סיפורים אלה ארוכים ומפורטים, ושונים בפרטיהם בקהילות השונות. בארצות המוסלמיות הושפע סיפור זה גם מן הסיפור המסופר במסורת המוסלמית על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון. מן הסיפורים המרובים בחרנו להביא כאן אחד־עשר סיפורים (סיפורים 9, 23, 33, 46, 52, 58, 83, 85, 111-109). גרעינו של סיפור זה יסודו, ככל הנראה, בשם אחד מספריו של הרמב״ם העוסקים ברפואה, ״סמי המות והרפואות נגדם״, שחיבר לפי הוראת הוזיר עבד אלרחים בן עלי אלבייסני (ראה גם לעיל בתחילת פרק זה).

לסיפור על האדם שתרופתו רעל הזכיר ברגר נוסח אחד בלבד מיידיש, אבל במזרח זהו סיפור נפוץ מאוד. שישה נוסחים שונים ממנו הבאנו בספר זה (סיפורים 59, 81,80,60, 115,114). גם סיפור זה ככל הנראה יסודו בכתוב בספרי הרפואות של הרמב״ם, שמצא את ההבדלים בן ארסי הנחשים השונים ועמד על הטיפול השונה הדרוש בכל מקרה. הרמב״ם גם דאג לחלק תרופות תרייאך (צרי) מטעם השלטונות במצרים לאנשים שהכישום עקרבים ונחשים, וכפי שכותב ד״ר ז׳ מונטנר: ״מכת הנשוכים ע״י נחש במצרים בתקופת הרמב״ם היתה אקטואלית מאד. הרמב״ם הקדיש כמעט ספר שלם לעזרה הראשונה לטיפול ולאבחנת מין הארס, אם על ידי אפעה (Vípera) (המוטרופי) או על ידי תנין (Cobra) (נויוטרופי). הוא דאג להחסנת הסירה (Sera) של ימים (התריאקה), בבתי מרקחת ממשלתיים, להביא את הרפואות הדרושות מחו״ל כדי שיהיו מוכנות מיד לנזקק״.

העובדה שהרמב״ם היה רופא להמון העם בחינם, כפי שעולה מאיגרותיו, באה לידי ביטוי בסיפור העממי: כך בסיפור בלתי ידוע עד עתה, הנמצא בכתב־יד מקרב יהודי מצרים משנת 1840 (סיפור 7), וכך בסיפורים רבים על דאגתו של הרמב״ם ליהודי עני בתפקידו כרופא בחצר המלך (סיפורים 18, 38, 45, 121).

נושא אחר הבא לידי ביטוי מרשים בסיפורים על הרמב״ם הוא הצלחותיו בבדיקות שתן: על פי הבדיקה הוא ידע לא רק איזו מחלה נושא בעל השתן, אלא גם אם השתן הוא של בהמה או של אדם, אם הוא של אישה או של גבר (ראה סיפורים 8, 18, 44 ,51, 120). האגדה מספרת, שבנו אברהם הרופא היה בקי במלאכה זו כמעט כמוהו(ראה סיפור 22).

נושא אחר התופס מקום בסיפורי הרמב״ם כרופא הוא הרמב״ם כנער מתלמד ברפואה ומורהו, וסיפורים אחרים המספרים את העניין בצורה הפוכה — הרמב״ם כרופא ונערו המתלמד אצלו. סיפורים אלה, כאמור, מושפעים מן הסיפור על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון במסורת המוסלמית. בסיפורים אלה הרמב״ם לומד את הרפואה אצל רופא מומחה כאילם וכחירש, כדי להתקבל אצל הרופא הקנאי, והוא לומד את הרפואה עד שידע יותר ממורהו, ובשעת מבחן הוא מדבר ומונע ממורהו הרופא לסכן את החולה בשעת ניתוח.

בסיפורים אחרים מסוג זה הרמב״ם הוא הרופא ואילו תלמידו הוא שמונע ממורהו הרמב״ם לסכן את החולה בשעת ניתוח (ראה במיוחד סיפורים 58,5, 106, 107). יש גם סיפורים המספרים על ״תלמידי״ הרמב״ם ברפואה בדרך היתולית (סיפור 116).

יש שהסיפורים על הרמב״ם הרופא מבוססים על אקסיומה רפואית המיוחסת לרמב״ם, כגון שלא ניתן לרפא עיוור מלידה, בניגוד לדעת אחרים, הנוקטים מעשי מרמה להוכיח את דעתם (ראה סיפורים 53, 117,56). בסיפור עממי אחר מובאת דעתו של הרמב״ם על בצל ופלפל והשפעתם על ראיית האדם (סיפור 118), ויש סיפור המספר על תרופה לשחפת (סיפור 119).

קרובים לסיפורי הרמב״ם כרופא הם הסיפורים שבהם הרמב״ם איננו משתמש בתרופה מקובלת אלא בתרופה פסיכולוגית. כנגד שעמומו של המלך הוא נוקט אמצעי נועז — סטירה על פני המלך (ראה סיפור 113); ובסיפור אחר (61) הוא מבקש את המלך לבוא אליו למרפאתו כדי להתרפא, וזאת כדי להכעיסו ובכך לגרום לרפואתו.

  1. 3. הסיפורים על הרמב״ם בחצר המלך

הסיפור העממי תיאר את הרמב״ם כמי שממלא בחצר המלך תפקידים נוספים על היותו רופא. במיוחד אמור הדבר בשני תפקידים, מהנדס וחכם־יועץ.

בסיפורים מסופר על מעשים שעשה הרמב״ם ואשר בזכותם לקחו המלך לחצרו ונישא אותו מעל כל השרים והיועצים. לפי הסיפור המובא לראשונה ב׳׳שלשלת הקבלה״ התפרסם הרמב״ם בחכמתו הרבה ויצא שמעו בכל הארץ ולקחו מלך מצרים לו לרופא. ר׳ גדליה בין יחיא, בעל ״שלשלת הקבלה״, ממשיך ואומר: ״במצרים היה מנהג שהיו גדולי החכמים שבשבע החכמות המפורסמות יושבים על חמשה כסאות, וכשהביא המלך את הרמב״ם לחדרו לא ידע על איזה כסא להושיבו כי מצא את חכמתו גוברת על כל החכמים בכל החכמות״ (ראה סיפור 20).

בחצר המלך נתקל הרמב״ם בשונאים ובמקנאים שהיו מלשינים עליו לפני המלך. עניין זה אינו רק פרי הדמיון היוצר, כפי שעולה מאיגרת שכתב הרמב״ם לר׳ יפת ב״ר אליהו הדיין בעכו: ״גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני״. ככל הנראה מכוון רמב״ם לרופאים שנתקנאו בו והלשינו עליו. על נושא זה, כאמור לעיל(בסעיף הקודם), יש סיפורים רבים, החל מן הסיפור שב״שלשלת הקבלה״.

בסיפורים אחרים מתואר הרמב״ם כמהנדס בחצר המלך הבונה את ארמונו של המלך לשביעות רצונו, קנאתו ושנאתו של האומן הנוצרי גורמת לו שהוא כורה בור לרמב״ם, ובסופו של דבר הוא שנופל בו(דאה סיפור 21; וראה גם להלן בסעיף 6). האם הרמב״ם עסק בהנדסה? האם יש לסיפור זה אחיזה במציאות? אבן אלקפטי כותב על הרמב״ם: ״מוסא בן מימון הישראלי האנדלוסי. האיש הזה היה מיושבי אנדלוסיה ויהודי לפי דתו הוא למד את מדעי הקדמונים באנדלוסיה, רכש ידיעות יסודיות בחכמת ההנדסה וברפואה״.

התככים בחצר המלך כנגד הרמב״ם המשתקפים בסיפור העממי חרגו מענייני רפואה והנדסה. הסיפור העממי העמיד את הרמב״ם כיועץ וכחכם ליד המלך שהשרים מתנכלים לו ורוצים להכשילו. המלך אהב את הרמב״ם על רוב חכמתו וגידלו מעל כל השרים, והשרים בקנאתם ובשנאתם חיפשו כנגדו תואנות. באחד הסיפורים (128) האשימו את הרמב״ם כאילו טמן בתוך נעלי המלך את השם מחמד, ובסיפור אחר טפלו עליו עלילת אונס (סיפורים 27, 128, 131); באחד הסיפורים (124) טענו שהרמב״ם מחפש הזדמנות להרע למלך, ובסיפורים אחרים (88,87) היתה זו שנאת חינם בלא נימוקים. בסיפורים אחרים על הרמב״ם בחצר המלך מודגשת חכמתו היתרה לעומת השרים. בסיפור אחד (89) הרמב״ם עונה בחכמה לשאלת המלך, ובסיפור אחר (70) הוא מצליח בחכמתו להוכיח את טענת המינים (הכוונה לקראים) לבעלותם על התורה כטענת סרק: וכן גם לגבי הטענה שהחינוך יגבר על הטבע (סיפור 134). גם מחזור הסיפורים של יהודי תימן המכיל שלושה ספורים, נושא שלושת הסיפורים הוא התנכלות שר בחצר המלך להרמב״ם (סיפורים 29-27, 131-127).

העליה מצפון אפריקה וההתיישבות בחבל לכיש.

העליה מצפון אפריקה וההתיישבות בחבל לכיש.

מאמר ראשי בעיתון דבר מיום 02/06/1955

מאמר ראשי בעיתון דבר מיום 02/06/1955

שני מפעלים אלו חיוניים לארץ ולאומה, הוטלו לתוך סבך חמור, ומקור הרע אינו באיזה גזירה של צוררים מבחוץ, אלא בזירה הפוליטית בינינו. מפלגה אחת בארץ גמרה אומר להפוך את עולי צפון אפריקה – אנשי כפר מדורי דורות שיצאו להתיישבות בחבל לכיש שאינם מתמצאים כלל ועיקר בסבך הניגודים הפוליטיים שלנו – להון ולנשק פוליטי בידיה במלחמת הבחירות, והיא עשתה זאת בשם הדת וההגנה על הדת, ובאמצעות הסתה ארסית בדרך העולים המתיישבים.

התוצאה מפעולה זו, הפסקת העבודה ואנדרלמוסיה מוחלטת בכפר " עוצם ", נקודת ההתיישבות הראשונה בחבל לכיש, וההפגנות של המתיישבים המוסתים בתל אביב ובירושלים, ודבר זה נעשה בשעה שבארץ מוצאם של עולים המתיישבים מגיעות אלינו ידיעות מחרידות בדבר התקפות על היהודים ועל קרבנות ביניהם.

עתונים ובעלי מאמרים ראשיים, אובייקטיביים כביכול מנסים לפסוק כי שני הצדדים אשמים בחרפה זו. לא רק הפועל המזרחי, אשר שליחיו הסיתו והסעירו את העולים שבאו מהרי האטלס אשר במרוקו ועלו על קרקע לכיש – אלא גם תנועת המושבים אשר שליחה גילה וארגן את העולים האלה והביאם לארץ לשדות לכיש. מי שמדבר במקרה חמור זה על שני צדדים אשמים אינו מגלה אלא צביעות ובמרמה של " אובייקטיביות " מפוקפקת מנסה לחפות על האשמה העיקרית היחידה בכל הפרשה העכורה הזאת..

היא התחילה במסע השמצה של שליחי הפועל המזרחי בקרב העולים ואחר כך גם בכל עיתוני המזרחי בארץ, נגד תנועת המושבים, שליחיה ומדריכיה, שהוגדרו ככופרים ומעבירים יהודים על דתם באמצעי כפייה וכו'….וכל זה עשה במגמה ברורה לא רק להעביר את העולים ממסגרת ההתיישבות של תנועת המושבים למסגרת הפועל המזרחי אלא להסעיר ולקומם את כל הציבור הדתי בארץ לצורכי מלחמת הבחירות.

הציבור הרחב ואף הציבור הדתי אולי אינם יודעים עובדה חשובה זו : ביישובי תנועת המושבים הכללית מרוכזים כיום הרבה יותר דתיים מאשר בכל היישובים של המפלגות הדתיות. אין לערער אפוא בשום פנים ואופן על זכות של תנועת המושבים לקבל תחת חסותה ולמסגרת ההתיישבות שלה יהודים דתיים המבקשים זאת .

בייחוד אין מקום לערעור כזה, כשתנועת המושבים מספקת את כל הצרכים הדתיים של מתיישביה. כך גם נתמלאו כל התביעות של המתיישבים בכפר " עוצם " לגבי צורכי הדת שלהם עם בואם למקום. והם ידעו מראש לאן באו, ולולא ההסתה של שליחי הפועל המזרחי היו יושבים בשלווה ועובדים במקום התיישבותם, אולם המסיתים למדו אותם שמוטב להם לעבוד פחות ולדרוש שכר יותר.

פעולת הסברה זו לא הייתה אלא התנקשות במפעל ההתיישבות, התנקשות מתוך חשבון מפלגתי צר וללא התחשבות בנזק הלאומי הגדול שהיא גורמת. אין איש מונע מהמתיישבים לבחור במסגרת ההתיישבות הרצויה להם, וגם ליישובי הפועל המזרחי – לקבל אותם. אולם אין הפועל המזרחי יכול לדרוש לעצמו זכות מונופולין על המתיישבים הדתיים, על חשבון מסגרת ההתיישבות שהוקצבה, למשל : לתנועת המושבים, אשר כאמור רבים המתיישבים הדתיים ביושביה.

יש לברך על התערבותה של הנהלת הסוכנות היהודית בסכסוך, לפי ההחלטה אשר נתקבלה – בהצעת ראש מחלקת ההתיישבות – יבחרו כל העולים הנמצאים עתה בתנועה בזרם התיישבותי כרצונם והזרמים יקלטו אותם ביישוביהם. כן תוקם ועדה לבירור דתי בהתיישבות להבא. נקווה שבעקבות החלטות אלה יופסקו פעולות ההסתה בקרב העולים וכן בקרב הציבור.

יש להתריע בכל לשון של התרעה על הסכנה שבהפיכת ההתיישבות החדשה לשדה התנצחות פוליטית באמצעים ובדרכים העלולים להרחיק אותם ממשימתם הלאומית

מאמר ראשי – עיתון דבר – כ"ב סיון תשט"ו – 2.6.1955

פעילות חינוכית מגוונת.תנועת שרל נטר

פעילות חינוכית מגוונת.

תחרות כדור סל במסגרת כי"ח

תחרות כדור סל במסגרת כי"ח

דרמה בנושאים יהודיים, מקהלת נוער ואף מופע מוסיקלי שימשו אמצעים נוספים להעברת מסרים יהודיים ותרבותיים, ובמיוחד במה לביטוי מקורי ולחיזוק הביטחון העצמי. קברניטי " שרל נטר " שמחו לגלות שחקנים חדשים בעלי יכולת ביטוי, משחק וביצוע. בשנת 1949 הציגו שחקני החוג לדרמה של " שרל נטר " את מחזהו של סטפן צוויג " הדרך הנצחית " ואת מחזהו של המשורר והמחזאי היהודי עמנואל היידו " הקורבן ". לעתים ארגנו ב " שרל נטר " פעילויות בעלות תוכן תרבותי כללי, כמו העלאת מחזה של מולייר או קונצרטים של מוסיקה קלאסית.

עבודה, מלאכת כפיים ופרודוקטיביזציה היו סממנים מובהקים של המשנה החינוכית של כל ישראל חברים, אורט ו " שרל נטר ". נשיא אורט, ליאון מייס, מיטיב לבטא ערך זה באומרו " היהודים נולדו חקלאים, הם נולדו למלאכה אדם לעמל יולד. אנו נחושים להשיב לערך העבודה את מקומו היאות, ערך שלא היינו צריכים לנטוש. העבודה מכבדת את בעליה, העבודה מכבדת ומעצבת את בעליה, מרוממת את האדם לפסגות חברתיות ".

הכוונתם של בני נוער ללימוד מקצועות ומלאכות הייתה דבר יום ביומו. " הנוער היהודי המרוקאי לא נמשך רק למסחר ולמקצועות חופשיים, אלא אף למלאכת אומנות. בעבורם להפעיל מכונו אינו בבחינת סוד ". הם ראו לנכון לעודד מגמות פרודוקטיביות אלה : בכל שנה הוענק פרס על שם יום טוב צבע לתלמידים מצטיינים בבתי ספר מקצועיים במרוקו. אחד המפעלים המיוחדים של אורט הוא הקמת בית הספר הימי במרסיי בשיתוף פעולה עם הליגה הימית היהודית. Ligue Maritime Juive.  בעלת הסמל שך עוגן ומגן דוד בתבעי כחול לבן במרס 1947.

נלמדו שם מקצועות דוגמת מלחים, נגרים ימיים ואף צוללים, טכנאי קשר וקציני צי הסוחר. מבין 37 הנערים שלמדו שם בשנה הראשונה, נקלטו 16 בני נוער מ " שרל נטר ". בשנת 1946 התחדשו השיעורים באנגלית, בחשבונאות ובקצרנות – שיעורים שהמלחמה העולמית השנייה קטעה באבם.  בינואר 1946 נחתו במרסיי שלוש קבוצות נוער מתנועת " שרל נטר " והופנו לחוות חקלאות בלארוש, ולטירות במסגרת אורט. עבודות טבחות, גננות, חקלאות, חליבה, רפת ולול שימשו בערבוביה באווירה ארץ ישראלית, יהודית ותורנית. כמו כן התקיים שיתוף פעולה של " שרל נטר " עם האגף להכשרה מקצועית של תנועת הצופים.

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כשם שלא היה סדר בכיתות הלימוד, או שמא יאמרו חכמי תורת החינוך כי גמישות פדגוגית הייתה שם, כך היו מיושנות דרכי ההוראה ומוזרים תוכני הלימוד, ואך בנס יצא מאתנו מה שיצא. המורים קראו ללוח דווקא את החלשים שבנו ותבעו מהם לפתור סוגיה כלשהי באלגברה, מן הסתם בידיעה כי לא תצלח דרכם. שקט מתוח השתרר בכיתה המוכה פחד מן הבאות, היות והכול ידעו את הצפוי, ידעו שהכול בידי המורה המזרה אימה חוץ מיראת המורה השמורה לנו. התלמיד המסכן עמד רוטט כעלה נידף ומזיע, ופחד משתק הניס ממוחו גם את המעט שידע. ומיד עם פליטת השטות הראשונה, שאחריה תבאנה כמצופה רבות נוספות, החל מטח סטירות ואגרופים נוחת על התלמיד ההמום, וגם אם ציפה להם, התקשה להיענות לתביעה הדוחקת להשיב תשובה, לכאורה שיפרו המהלומות את דרכי חשיבתו או פתחו את אורחי הבנתו שנסתמו.

ויותר מן הכאב, ההשפלה והביזוי, והעמדתו כך חסר אונים במערומיו הנפשיים והשכליים, הייתה חרפתו, כי הרי אלה הם בני גילו שאתם הוא אמור להתרועע, לשחק או לכתוב שיעורים. כללו של דבר, ספק אם תורה כלשהי חדרה למוחו של תלמיד בדרך אכזרית זו, ולולא אימת המעמד והלך הרוח של בורות וכניעה, ששאב לא מעט מן הד'ימה, השלטת, היו המורה והנהלת בית הספר ראויים לעמוד לדין על התעמרות בילדים הנתונים למשמרתם. אין ספק כי המורים שהיכו (לא כולם היו כאלה), ממש כמו מלמדי ה״חדר״ שהיו בורים, פרימיטיביים וחסרי כל מצפון אנושי ומצפן חינוכי, באו לבית הספר לפרוק מטענים של סדיסטיות על ילדים חסרי ישע, שהוריהם לא ההינו להלין על איש, אלא נשאו בשקט ובהכנעה את קלון בניהם. ״חוסך שבטו שונא בנו״ שיננו באוזנינו, אך לא נתנו את דעתם כי שימוש־יתר במקל בלא קלח גזר בצדו, אין בו מועיל.

היה גם צד אחר לפדגוגיה הנפסדת הזאת, חיובי וחייכני לכאורה אך הרסני ומשחית בסופו של חשבון. בכיתה העשירית והאחרונה שהובילה לבחינה לקראת התעודה הנכספת, לימד המורה מר שמחה (קראנו לו מר סימה). איש רחב מידות ובעל קרחת מבהיקה היה מר שמחה, מוצאו מיוון, והוא קילל ללא הרף את מזג האוויר ההפכפך שלא הזכיר לו במאומה את המוצאות אותו בארצו. היות והיה רציני, לקח על כתפיו ברצינות תהומית את העול והאחריות להכין אותנו לבחינת הסיום שלמענה עמלנו שנים רבות כל אחד לפי כוחו, סבלנותו ומזלו, כמנהג בחינות הבגרות בימינו. מר שמחה היה פוסע בין מכתבות התלמידים בפסיעות גדולות שהדגימו בקול דרמתי וקולני על בואם הממשמש של מועדי הבחינות. מנהגו הפסול, שאז היה לי מקור גאווה חסרת שחר של עלם מתבגר שלא בשל, היה למסור בידי את בחינות ההכתבה של תלמידי הכיתה, עם עטו שטבלה בדיו אדומה, כדי שאתקן אותן, אתן עליהן ציונים, וכך הייתי למין עוזר הוראה שלו. לעולם לא אדע אם עשה את מעשהו הנלוז כדי לפטור עצמו מעול מחברות, או ראה בכך אקט חינוכי – לרומם את תלמידו בפני הכיתה כולה, או להעמיד מופת לשאר התלמידים. אז, רבה הייתה גאוותי על שדמיתי למורה ואפילו קולמוס אדום בידי, והייתה בי העצמה לגזור ציוניהם של חברי לכיתה, בהם אחי הבכור, ולכן במופלא ממני לא דרשתי. היו מחברי שבאו והתחככו עמי כדי לדלות פיסת מידע על ציוניהם, אך תמיד עמדתי בלחצים עד שלמדו להניח לי. כל התרגיל המשונה הזה, שלא ראיתי או שמעתי כמוהו, היה לשגרה מובנת מאליה, כאילו כך היה מעולם וכך יהיה לתמיד. תמיד שאלתי את עצמי כיצד מהין המורה האחראי הזה להחזיר את המבחנים הבדוקים לבעליהם בלי לבדוק בהם או לערער עליהם, שמא טעיתי. אבל הוא היה ככל הנראה משוכנע כי אם לא מצא פגם במחברתי שבדק בעצמו קודם לכן ורשם לה ציון, חזקה שגם בשאר התיקונים ובחלוקת הציונים לא יהא דופי. כך קיבלתי אימון מוקדם ולא צפוי בתיקון בחינות, אך לא חדלתי מאז משאול את עצמי על תקינות השיטה או על השחתת מידותיו של נער בן 13 שעלול היה להגדיל בערך עצמו.

עוד פאה ברחבה הגדולה הייתה לגן ציבורי מוריק, ואילו חלקה העיקרי במרכז, שהיה בימים עברו תחנה לאוטובוסים, למוניות ולכירכרות, נשלט עתה על ידי רוכלים שהציעו מרכולתם ברעש ובהמולה. לא יכולתי שלא להיזכר במרכבות, שעל סרנן האחורי טיפסנו ולפרקים גם הוצלפנו, ובאוטובוסים שהסיעונו לכל אתר ברחבי המדינה: בימי הקיץ לחופשות אצל דודי בקזבלנקה, לקברות הצדיקים, לאתרי הנופש באיפראן, בספרו ובנותיהן, למחנה קיץ עם הצופים, או לביקורי מכרים או משפחה. כל נסיעה כזו הייתה מלווה בהכנות ממושכות שבהן נאפו מיני כעכים ומציות, עוגיות ושאר דברי מתיקה, צידה לדרך – כאילו יצאנו ליבשת אחרת ולא לנסיעה של שעות אחדות. זכור לי כי בימי המלחמה והמחסור החמור בחומרי דלק, היו שופכים פחם שחור בדוד ההסקה שבצדי תא הנהג, שהיה אמור להספיק להביאנו למחוז חפצנו. אלא שלעתים קצרה נשימתה של הגרוטאה המרופטת שבה יצאנו לדרך, והנוסעים נדרשו לרדת ולסייע בדחיפת העגלה במעלה הגבעה. במיוחד התרשמנו, אנו הילדים, מחזיון הנוסעים חסרי הפרוטה, שבמחיר זעום עלו עם מטלטליהם, בעלי החיים שלהם ובני ביתם לגג האוטובוס שהיה גדור במעקה, ושם עשו את דרכם יישובים ברוח, בגשם או בשמש היוקדת. אבל מסתמא הגיעו לתעודתם. ועוד בצדה של הכיכר היו המלון ״גרנד הוטל״, שידע ימים ושנים טובים יותר, ובית הקולנוע ״אפולו״ שבזמנו נחשב בעינינו לפסגת הבידור והשעשוע; שם, כזכור, התרחשה פרשת המכות שהפליאו בנו הערבים, שהאיצה בכמה נערים להניף את נס המרד וללכת לארץ ישראל. היו גם בתי עסק של יהודים בפאתי הרחבה, בהם של מיודעו של אבי שסחר ביין ובנה ממלכת יינות גדולה ומכניסה. ולידו, וכאן היה שיא ההתרגשות – שער הכניסה הראשי אל המלח, אותו שער שהופקדו עליו השומרים הסנגלים להגנתנו.

מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו, שםהמשפחה וגלגוליו

 

אהרן אמוזיגברית מספר 23

בְּנֵי אמוֹזִיג

מקורות וקורות, תולדות ותולדות של בני אמוזיג במרוקו, שםהמשפחה וגלגוליו

״זה החלי להגיד את משפחתי ואת בית אבי ואת תולדותי כמ״ש [כמו שאמר] רש׳׳י ז״ל ״אלה תולדות אלו מעשיהם של צדיקים״, ורש״י פירש אלה תולדות יעקב יחוסו ״כמעשה אבות נעשה לבנים". (הפתיחה לספרו של אברהם-חי בן אמוזג איש טבריה, "אברהם בכל")

במאמר זה מובאים פרקים נבחרים מתוך ספר הנמצא בהכנה, בו אני מנסה להתחקות אחר מקור המשפחה במרוקו, ראשוני בניה המוזכרים בכתובים; רבנים, חכמים ואנשי ציבור, מקורו של שם המשפחה, וגלגוליו לאורך הדורות.

זה זמן מה שאני מתעניין במקור המשפחה וקורותיה. בעיקר מאז שבָּנָיי גלעד ורועי עמדו להינשא וחיפשתי לרשום בכתובה את כל הדורות שניתן להגיע אליהם. עידוד נוסף הביא לי יד המקרה בידי עודד ישראלי, חבר לעבודה, חובב עתיקות ובייחוד סיפורי מצבות. בטיוליו, חלף בהר הזיתים על פני קברו של יוסף אמוזיג ז״ל שנתלה ע״י התורכים בירושלים בשנת 1916. עודד חקר את המקרה ושלח לי חומר המתחיל בזה הלשון: ״במעלה נחל קדרון, כשהולכים צפונה מ'יד אבשלום׳ על שביל מרוצף שנבנה בשנת 1996 בידי החברה לפיתוח ירושלים (…), נראה מדרגות העולות לקבר של ר׳ חיים בן-עטר, הוא ״אור החיים״ הקדוש. לאחר שנעלה את הקטע התלול, כמה עשרות מטרים בלבד, נראה שלושה עצי אורן. מתחת לעץ הראשון, הצפוני והגדול שבהם מונחות מצבותיהם של יוסף אמוזיג ואמו חנינה״.

הלכתי בעקבות הסיפור, בקרתי בקברים, איתרתי את בני ״הענף הירושלמי״ של המשפחה ־נכדיהם של חנינה ויוסף – ונפגשתי איתם ומשפחותיהם.

יד המקרה גם זימנה את משה עובדיה (נכד-נכדתה של חנינה) להגיש לחוברת זאת של ״בריתי׳ את סיפורו של יוסף אמוזיג הי״ד וחנינה אמו הגיבורה.

חלק גדול מן הכתוב בספר (ובחוברת זאת של ״ברית״) הבאתי מן המקורות ככתבם וכלשונם. בחיבורי זה הקפדתי מאוד לדייק; במקום שמצאתי יותר מגרסה אחת רשמתי את שתיהן (או יותר). בחלק מן המקורות מצאתי אי-דיוקים, שהם מנת חלקם של כל ספר. בכל מקום שהבעתי את דעתי או הסקתי מסקנות ציינתי זאת והשתדלתי לנמק בגוף החומר או בהערות בתחתית הדף, והקורא ישפוט.

מקורות

רשימת המקורות מובאים כבר בתחילת המסמך ולא בסופו כפי שנהוג בחיבורים מדעיים, היות והמקורות בעבודה זאת לא רק מהווים את הבסיס לכל הכתוב, אלא הם העניין עצמו, והחוברת, רובה ככולה בנויה על ציטוטים מהם. לכן קראתי להם ״מקורות״ ולא ״ביבליוגרפיה" או"סימוכין״, מושגים שמדענים וחוקרים מכנים בהם את החומר המשמש כתימוכין לעבודתם.

המקור

פאס וחכמיה – הרב דוד עובדיה, הוצאת בית עובד – מכון לחקר יהדות מרוקו, דפוס ״דף-חן״ בע״מ, ירושלים תשל״ט. זהו קובץ של חיבורים על תולדות יהדות מרוקו שנכתבו בין השנים 1600-1925. תורגמו ונערכו – ע״י הרב דוד עובדיה. תוספת שלי- פאס וחכמיה מופיע בשני כרכים

 נר המערב, תולדות עם ישראל במרוקו – הרב יעקב טולידנו ז״ל, הספרייה הספרדית/מכון בני ישכר, ירושלים, תשמ״ט.

מלכי רבנן – רשימת חכמי מרוקו ותולדותם, הרב יוסף בן נאיים, דפוס המערב של איי. אביקציץ את י.ע. צבע, תרצ״א

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט׳׳ז — משה חלמיש, ספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

מפאס לירושלים – שמעון אלכסלסי, תשס״ג, יצא לאור ע״י המחבר.

אורות ממערב – קובץ מחקרים ומאמרים בתולדות חכמי צפון אפריקה – יהודה אדרי, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשס״ב

יהודי המזרח בארץ ישראל – מ.ד. דאון, ירושלים התרצ״ח

תולדות יצחק לרבי יצחק הצרפתי הנגיד בפאס – הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), יצא לאור ע״י הקהלה הספרדית, ירושלים תשנ׳׳ו

"לתלות יהודי ולנוח״, עיתון ירושלים, 1993.24.9 – מרדכי ששון האנציקלופדיה העברית -הערך ״בן אמוזג אליהו"

Les Juives de l'Afrique du nord, Démographie&onomastique Maurice Eizenbeth, Grand Rabbin d'Alger, Imprimerie du Lycée : Alger 1936   

Les Noms des Juifs du Maroc, Abraham Laredo, Madrid, 1978

1983Joseph Tolédano, édition Stavit Tel Aviv La saga des familles, les juifs du Maroc et leurs noms

Une Histoire de Familles, Les noms de familles Juifs d'Afrique du nord   Edition Ramtol, Jérusalem – Joseph Tolédano

 Le royaume Barghawata du Maroc-Rachid Yahou, 12 Juillet 2004 – www.col.fr/article-601.html

  Mille Ans de Vie Juive au Maroc – Haim Zafrani

מקורות משפחתיים:

אברהם בכל, אלה תולדות(משפחת בן אמוזג) – אברהם-חי בן אמוזג איש טבריה, דפוס עניו, ירושלים, שנת ״השיבה לי ששון״ לפ״ק. עץ משפחה בצרפתית – ענף משה בן אמוזג – הוכן ע׳׳י אליס דנאן Alice Danan, בת משה־מואיז אמוזיג (ענף יהושוע)

 עץ משפחה בצרפתית/אנגלית ־ ענף יונתן(בן יהושוע) בן אמוזג – קבלתי מזהרה שמאי(בת רחמה ישראלי, בת יונתן בן אמוזג) ממרוקו לישראל – סיפורו של מעפיל בלתי לגאלי באנייה"יהודה הלוי" – חיים בן-המוזג, דפוס עידן חדש, נתניה 1998

בחיבורי זה נעזרתי בבני משפחה שסיפרו לי על תולדות אבותיהם ואמותיהם ושמהם למדתי ממקור ראשון, בייחוד על הדורות האחרונים של המשפחה, וחלקם השתתפו בכתיבה עצמה. מידע חשוב קבלתי מבן דודתי וידאל צרפתי שהעביר לי חומר שמצא בחיפושיו אחר קורות חכמים בני משפחתו. ומושיקו (משה עובדיה) שניווט אותי בספרייה של אוניברסיטת בר אילן, מהלך בין מדפיה כבן בית, ושלח לי את סיפורה של חנינה אמוזיג הגיבורה ובנה יוסף.

התקופה הטרום אסלאמית

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

ב.   אלחירה. בראשית המאה השלישית תפסה השושלת הסאסאנית את השלטון בפרס, והיא עתידה היתה לשלוט באימפריה הפרסית עד כיבושה של זו בידי הצבאות המוסלמים. את הזעזוע שהיה כרוך בחילופי שלטון אלה ניצלו מספר שבטים בדווים והם התיישבו באיזור הפורה שעל גדות הפרת. שבטים אלה היו מאורגנים בברית שבטי תנוח׳. חלקם המשיכו באורח החיים של הנוודים; אחרים החלו לעסוק בחקלאות ולהקים ישובי קבע. החשוב שבישובים היה בעיר אלחירה, שהוקמה לא הרחק משרידיה של בבל העתיקה. מרבית זמן קיומה היתה אלחירה קשורה קשר אמיץ למלכי פרם הסאסאנית, אשר ראו בה תריס נגד התפרצות שבטי המדבר לממלכתם. בשלהי המאה השלישית קמה באלחירה שושלת בני לח'ם, אשר שלטה במקום, פרט לתקופה קצרה, עד ראשית המאה השביעית. אלחירה השתתפה רבות במלחמות פרם נגד ביזנץ, ושליטה זכה בדרך כלל להשפעה ניכרת בחצר המלכות הסאסאנית. אד שלטון השושלת הלח׳מית. בא לקיצו בשנת 602, כאשר הסיר מלך פרס את המלך העצמאי האחרון של אלחירה מעל כסאו וצווה לרצחו. כתוצאה מהתפתחות זו נפתחה בפני ערביי המדבר הדרך לפלוש לשטחיה של פרס. כבר בשנת 610 הצליחו לוחמים ערביים להכות צבא פרסי בקרב ד׳וּ־קָאר ליד העיר אלחירה. אף כי הכוחות אשר השתתפו בקרב זה היו קטנים יחסית, ואין לראות בו התמודדות כללית בין שני העמים, ראו בו הערבים את ראשיתו של מפנה היסטורי בתולדותיהם.

ג.   גסאן. בעוד שממלכת אלחירה נמצאת בעיראק של היום והיתה כפופה לפרס, שכנה ממלכת הספר השניה, היא ממלכת גסאן, בסביבת דמשק, והיתה תחת חסותה של ביזנץ. כאחותה במזרח שימשה אף היא מדינת־חיץ, שתפקידה חיה להגן על הטריטוריה הביזנטית מפני התקפות הבדווים. לשיא התפתחותה הגיעה גסאן במאה השישית, בימי אלחָארת׳ בן גַ׳בָּלָה (529—569) ויורשו א ל –מֻנְדִ'ר. שני השליטים הללו הקדישו רבים מימי שלטונם למלחמות נגד ממלכת אלחירה. אם כי מלחמות אלו נערכו בהשראתה של ביזנץ, לא נמנע פרוץ סכסוך גם בין ביזנץ לגסאן. ביזנץ הפסיקה את התמיכה הכספית שרגילה היתה להעניק לממלכת חסותה. אלמנד׳ר מרד, והקיסר הביזנטי לא היסס לאסרו ולהגלותו (583/584). לאחר מאורע זה התמוטטה ממלכת גסאן, ובמדבר הסורי השתרר תוהו ובוהו. כיבושן של סוריה וארץ־ישראל בידי פרס בשנים 613—614 הביא לירידתה חסופית של גסאן מבימת ההיסטוריה.

ד.   כּנדה. השבט הדרום־ערבי כִּנְדַה נזכר במקורות לראשונה במאה הרביעית. בשנת 480 הקימה שושלת מושלים מבני שבט זה ממלכה ערבית של שבטים אחדים בערב המרכזית. השליט הכנדי השני, אלסארת׳ בן עמר, כרת ברית עם ביזנץ נגד פרס ובת חסותה אלחירה. אלחירה הותקפה על־ידיו בשנת 503. באותם ימים סבלה פרס מזעזועים פנימיים ולא הגישה כל עזרה לבת־בריתה המותקפת. אלמנד׳ר השלישי, שליט אלחירה באותה תקופה, נכנע. אולם שלטון כנדה במקום לא האריך ימים. עם יצובה הפנימי של האימפריה הפרסית נאלץ אלחארת׳ להמלט, ורבים מבני משפחתו הוצאו להורג על־ידי אלמנד׳ר. עם מותו של אלחארת׳ בשנת 528 בא הקץ על תור הזהב הקצר של בני כּנדה. בקרב השבט פרצו מריבות פנימיות; מרבית אנשיו נדדו דרומה והתיישבו בקירבת חצרמות, ואילו אלחירה פרשה שוב את שלטונה על שטחים נרחבים בערב ובסוריה.

חשיבותן של אלחירה וגסאן

בשתי הממלכות אשר את תולדותיהן סקרנו בקצרה היתה ניכרת השפעה נוצרית חזקה. הנוצרים באלחירה, אשר היוו חלק ניכר מן האוכלוסיה במקום, היו ידועים בשם ״אלעִבַּאד״. הם היוו את היסוד העירוני שבממלכה ונהנו מהשפעה מכרעת על ענייניה. בסוף המאה השישית קיבלה אף המשפחה השלטת את הדת הנוצרית. מכאן, שעוד בתקופה הטרום־אסלאמית היתה קיימת חברה ערבית, אשר לא היתה מבוססת על קירבת־דם ועל התיחסות לשבט אחד, כי אם על אמונה משותפת. תרבותה של אלחירה הופצה בדרכים שונות ברחבי חצי־האי. המסורת יודעת לספר על אנשים שלמדו באלחירה את מלאכת הקריאה והכתיבה הערבית, ולימדוה לאחר מכן לתושבי ערב. מיטב הכוחות התרבותיים מקרב הבדווים נמשכו לאלחירה. בחצרה חיו ויצרו משוררים כּטַרַפַה בן אלעַבּד, אלחָארת׳ בן חִלְזָה, עמַר בן כֻּלְת׳וּם ועוד. אף תרבותה של גסאן ושליטיה הנוצרים עמדו על רמה גבוהה. ארמונות, בנייני ציבור ומרחצאות עמדו לרשות תושביה. גם בה פעלו אחדים מן המשוררים'הערביים המפורסמים, כגון חַסָאן בן תַ׳אבִת. משורר זה, שעתיד היה להיות משוררו של הנביא, תיאר בשיריו את פאר חצרה של גסאן ואת עושרה. אין ספק, שכוחן הפוליטי והצבאי של שתי הממלכות עשה רושם רב על ערביי המדבר. בעצם קיומן עזרו ממלכות אלו להכשיר את הקרקע מבחינה מדינית, תרבותית ודתית, להופעתו של מוחמד ולהצלחתו.

La persecution anti-juive-Joseph Toledano-L'accueil des réfugiés d'Europe

La persecution anti-juiveLe choc de la défaite

Dès le déclenchement de la guerre, le sultan, comblant les attentes légitimes de la communauté juive, se place sans hésiter dans le camp de la civilisation contre la barbarie nazie, identifiant son destin avec celui de la France, même si son appel ne n'adressait nommément qu'à ses sujets musulmans:

Le croyant est celui qui reste toujours fidèle à ses engagements. C'est aujourd'hui que la France prend les armes pour défendre son sol, son honneur, sa dignité, son avenir et le nôtre, que nous devons être nous-mêmes, fidèles aux principes de l'honneur de notre race, de notre histoire, de notre religion… A partir de ce jour et jusqu'à ce que l'étendard de la France et des alliés soit couronné de gloire, nous lui devons un concours sans réserves, ni ne lui marchander aucune de nos ressources et ne reculer devant aucun sacrifice… Nous ne doutons pas que la victoire finale sera pour le droit et la vraie civilisation… Sans y avoir été appelée, la communauté juive voulait apporter plus que son soutien financier et des centaines de jeunes se portèrent volontaires pour la durée de la guerre pour combattre dans les rangs de l'armée française. Des centres de recrutement sont ouverts dans toutes les villes. Mais contrairement à leurs compatriotes musulmans, très nombreux, les volontaires juifs ne furent pas mobilisés – à leur immense déception.

Evidemment il est permis de regretter que notre concours n 'ait pas été accepté avec la spontanéité que nous avons mise à l'offrir. Mais il ne faut pas pour autant que notre fidélité soit affectée par cette réserve. (L'Avenir Illustré, mai 1940).

Cette déception se transforma en stupeur panique à l'annonce de la débâcle de l'armée française balayée par l'offensive-éclair de la Wermacht, momentanément atténuée par la détermination des autorités françaises locales à prendre la relève de la France défaite et à continuer le combat à partir de son empire. Dans un message radiodiffusé, le Résident Général proclamait le 17 juin:

J'ai reçu avec joie et fierté de tous les groupements du Maroc, ainsi que de tous les milieux français et indigènes, les témoignages de foi patriotique les plus émouvants. Unanimement ils expriment leur désir de défendre par les armes jusqu'au bout le sol de la France et celui de l'Afrique du Nord et de remplir leur devoir de solidarité envers les populations nord-africaines qui ont combattu à leurs côtés. Nos amis en France, surmontant toutes les difficultés, continuent à se battre avec un courage magnifique. Il n 'est pas question pour le moment de cesser le feu…

Trois jours plus tard, volte-face – il se rallie sans réserve au maréchal Pétain qui demande officiellement aux Allemands et aux Italiens, entrés en guerre une semaine plus tôt, d'ouvrir les négociations pour l'armistice. Signé le 22 juin, l'armistice garantissant l'intégrité territoriale de l'Empire français et éloignant le spectre de l'invasion du Maroc par l'armée allemande à travers l'Espagne – qui, conditionnant l'abandon de sa neutralité à l'unification du Maroc sous sa souveraineté – s'était déjà "servie" sans attendre, en occupant Tanger qui perd de ce fait, son statut international. Sans pour autant que l'Espagne, pourtant alliée idéologique du nazisme, songe à y introduire une législation anti-juive comme en témoigne dans son autobiographie "Mon passé marocain", Aïda Pinto- Tolédano:

Je n'oublie pas que nous avons vécu pendant la Seconde Guerre Mondiale sous un régime franquiste, neutre mais fasciste, au service des Allemands. Néanmoins, les Espagnols n'ont pas pour autant pratiqué les lois antisémites ni en Espagne ni à Tanger, et ce, malgré les fortes pressions nazies… Le sort nous avait épargnés. La France n'était plus notre idole: elle nous avait trahis…. Les régimes s'effondraient, les peuples se soulevaient, mais Tanger restait immuable, épargnée par le sort, éloignée des massacres du nazisme, un havre de paix, un véritable paradis terrestre. Nous n'avons souffert de rien. Au contraire des habitants du Maroc français, nous avons même eu le superflu, un afflux de produits arrivés de tous les coins du monde. Nous avons vécu, nous Juifs marocains tangérois, avec une insouciance honteuse devant toutes les horreurs de cette guerre qui vit six millions de Juifs exterminés…

Rapidement, la colonie française du Maroc se rallie avec un enthousiasme débordant au nouveau régime de Vichy dont elle devient le plus fanatique soutien. "Si la Révolution Nationale n 'avait pas été instaurée en France, il aurait fallu l'inventer pour de nombreux Français en Afrique du Nord". (Jacques Soustelle).

הנה קישור לכתבה על בנאמוזג המפורסם בעולם. באנגלית:

Elijah_Benamozeghלהלן קישור לכתבה על בנאמוזג המפורסם בעולם.
באנגלית:

http://www.vocesdehaketia.com/English/Benamozegh__2_.pdf

בחכתייה:
http://www.vocesdehaketia.com/biblioteca/Benamozegh.pdf

Rebbí Eliyahu Benamozegh, el Platón de la ĵudería Italiana Reglas de la grafía y pronunciación están en la fondina del articuló. Alicia Sisso Raz

Estos días cuando munchos sefardíes se están trocando al ortodoxo y el ‘olam está en una arrevoltina preta, es menester de hablar del ḥajám lustrozzo Rebbí Eliyahu Benamozegh (1823-1900). Él nació en Livorno, de padres sefardíes oriundos de Fez, que venían de famías validas de ma’ala de rebbisím y de mercaderes abastados. El apellido Benamozegh se topa todavía encade ĵudiós de Fez.

בספר השירים קול יעקב (עמי קכ״ט) שיר לכבודה של סוליקה הצדקת

בספר השירים קול יעקבפאס וחכמיה כרך א' 1

(עמי קכ״ט)

המשורר רבי חיים חלואה בכותרת השיר למען המאורע הזה כותב:

שיר לאילת אהבים, בתולת ישראל שקדשה שם שמים ברבים, אשר נקרא שמה סוליכא שהכל סוכין ביופיה ויופי מעשיה הטובים, יום סבוה גם סבבוה אריות ודובים, ויענו בה כי המירה לקח טוב בדת כזבים, והיא גם היא העזה פניה ותאמר טוב לחסות בה׳ מבטוח בנדיבים, מי הוא זה ואי זה הוא אשר יחליף מייא דיומסית במי המשרה מי גבים, כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים, בה׳ אלקינו אין לי כי אם להתעסק בטהרות לא במסכת, זבים, כשומעם ויתעצבו ויחר להם מאד עזי נפש ככלבים, כזה וכזה דברה הנערה אשר מארץ ישראל דברים אשר לא טובים, וגזרו אומר משפט מעוקל להסיר את ראשה מעליה לבת נדיבים, וכה עשו מן הכח אל הפועל דתן ואבירם יצאו נצבים, כולה כליל דסלקא לגבוה להתעלס באהבים, עם הנשים הצדקניות נשי חיל ויענהו בלהט׳ החרב כשור שה כשבים, ותעל נשמתה אל האלהים. היא העולה כולם אהובים, השיר יהיה לכם נאה ויאה לעורר חבצלת השרון לשיר בקול נעים על מצבת קבורתה עוברים ושבים, לשחר פניה אשר כל ימיהם מכאובים, ימצאו ארוכה למחלתם בריאים וטובים, ואתייא זכירה פעולת נשיא הארץ זר״ק החכם השלם במדות ובדעות כמה״ר רפאל הצרפתי ז״ל משרי ועצבים, שאסף איש טהור נתחיה אליה ועזרו מעם ה׳ יושב הכרובים…

 

עם אשר נבחרו, לשם ולתהלה

דור לדור ספרו, זאת תורת העולה

 

איומה נעימה, בחדרי חדרים,

בת מלך פנימה, אין אומר ודברים.

 בלי נשמע קולה, זך וישר פעולה

 תשואות חן חן לה, נערה בתולה

עם אשר…

 

 נגדה קמו עמדו, שכינים הרעים.

 באו ויגידו, עדת המריעים.

 הנה זאת העברית חשקה בדת נכרית.

 הפירה ברית, צור נורא עלילה.

עם אשר…

 

יחידה תמה, לקחו וינהגו.

אנשי דמים מרמה, ככפרים שאגו.

למלך החדרה, הובאה גבירה.

 בת בתה של שרה, רבת המעלה.

עם אשר…

 

 חגור חרביך הרק, ורוץ כגבור.

כה דברה, אהרג ולא: אעבור.

 סר מר שר טבחים וניתח לנתחים.

שושנה בין חוחים, סבא וחוילה.

 עם אשר...

וראה גם בספר יגיל יעקב שירי קדש של האדמו״ר מוה׳ יעקב אבוחצירא זצוק״ל דף י׳׳ג שיר על המאורע הזה.

Assassine a Auschitz.Yehiel Michoel Friedman

Assassine a Auschitz.Yehiel Michoel Friedman 

Publié le 03/05/2016 à 11:40 par rol-benzaken 

Le discours bouleversant de Maître Benjamin Brafman à l’occasion de Yom Hashoah.
je n’ai pas survécu – j’ai été assassiné à Auschwitz.
Mon nom est Yechiel Michoel Friedman. J’ai été « assassiné » à Auschwitz. Je ne suis pas mort à Auschwitz. J’ai été « assassiné » à Auschwitz.
Vous ne me connaissez pas. Aucune des personnes présentes dans cette salle ne m’a jamais rencontré ; pas même mon propre petit-fils, Ben Brafman, qui, lui non plus, ce n’est un secret pour personne, ne m’a pas connu. Je lui ai permis de parler pour moi ce soir, mais ce n’est pas son discours. C’est mon discours. Mon petit-fils parle pour moi, parce que, si j’ai été assassiné, je n’en ai pas pour autant été réduit au silence. Vous devez vous souvenir de ma vie et de mon assassinat – non pas de ma mort – mais de mon assassinat. L’assassinat de ma famille – de votre famille – de tant de familles …
Ceci est mon histoire, une histoire vraie, une histoire triste, une histoire horrible.

Mon histoire, comme tant d’autres, commence merveilleusement bien, se poursuit difficilement et se termine tragiquement mais sa fin n’en est pas vraiment une, Baroukh Hachem ; puisque, même si une grande partie de ma famille et moi-même avons été brutalisés et assassinés, une autre partie elle, a survécu par miracle. Du fait que certains ont survécu, mon petit-fils existe, il est là pour parler en mon nom, vous raconter l’histoire de son grand-père « mon » histoire, l’histoire de ma vie et l’histoire de ma mort. L’histoire de vies qui furent brutalement interrompues, la mienne, celle de Malka ma femme bien-aimée, celle de Sima ma fille si jolie, si gracieuse, celle de son mari Yaacov jeune et vigoureux et celle de leur bébé, ma petite-fille, ma « première » petite-fille, Chaya Sarah. Ma petite Chaya Sarah, qui, à deux ans, fut arrachée des bras de sa mère, hurlant de terreur et jetée dans un four à Auschwitz comme un objet sans valeur, comme si elle n’était que quantité négligeable.
Alors aujourd’hui, je prends publiquement la parole pour vous dire que ma petite Chayala était loin d’être un objet sans valeur, elle avait de la valeur, nous en avions tous.
Chaya Sarah était la seule petite-fille que j’ai eue. Je l’aimais comme seul un grand-père peut aimer ses petits-enfants. Les tueurs nazis l’ont assassinée, et avec elle 1.500.000 autres enfants juifs. Ils nous ont pris notre nachat – notre vie, notre joie et notre espérance. Ils ont pris nos bébés et les ont transformés en cendres.
Aujourd’hui, je m’adresse à vous ou plutôt ma Néchama s’adresse à vous,une âme venue du Ciel, assise aux cotés de celles des millions de mes frères et sœurs à une place d’honneur qui nous est réservée. Nous sommes ceux que vous appelez Kedoshim (saints) dont les vies furent brisées, anéanties uniquement parce que nous étions juifs. Voici presque 70 ans, nous fûmes massacrés avec sauvagerie et brutalité lorsqu’un pays se trouva dirigé par des sauvages, tandis que le monde civilisé, dans son ensemble, observait en silence, décidant qu’il était « permis d’écraser la tête d’un enfant de deux ans et de la jeter ensuite, encore vivante, hurlant de terreur, dans un four, qu’il était permis aussi de gazer et de brûler et d’assassiner ses parents et grands-parents ». Une nation civilisée, une nation cultivée, a commis ces crimes et un monde tout aussi civilisé l’a laissé faire, n’essayant en rien de mettre un terme à cette tuerie.

Le monde entendit nos cris, mais ne s’en soucia guère. Le monde sentit l’odeur de notre chair brûlée, mais préféra tourner le regard. Le monde entendit crier mon Chayala qui réclamait sa mère et choisit de ne rien faire. Car Chayala était un enfant juif et qu’en ce temps-là, l’assassinat systématique des enfants juifs, entrepris de manière efficace et organisée par des monstres revêtus d’uniformes légitimes et officiels, était un fait acceptable. On l’encourageait, on applaudissait des deux mains. Les meurtriers étaient récompensés, on leur remettait des médailles, on les saluait, on les traitait en héros, ceux qui tuaient nos enfants – ceux qui tuaient ma petite-fille.
Comment une telle chose a t-il pu nous arriver? Pourquoi et comment le monde a-t-il pu devenu si abject et si sombre?

Je me souviens de notre vie avant Auschwitz, une bonne vie, une vie tranquille et pieuse, centrée autour de ma famille, ma femme, Malka, nos filles, Sima, Ruchele, Hencha, Hinda, mon adorable petit garçon, Meir, le mari de Sima, Yaakov, et leur bébé, ma précieuse petite Chayala.
Nous vivions à Kiviash, une petite ville en Tchécoslovaquie, tout près de la frontière hongroise. J’avais reçu une bonne éducation, je devins professeur d’Hébreu. Notre famille était une bonne famille. Nous étions pauvres mais respectés. Nous étions honnêtes, gentils, serviables et vivions parmi d’autres familles toutes aussi gentilles et respectées, des familles merveilleuses. Nous n’avions aucun ennemi.
Je n’avais jamais élevé la voix en colère, jamais, jusqu’à ce jour à Auschwitz, où ils assassinèrent ma petite-fille. Le monde alors m’a entendu, mais ne m’a pas écouté, pendant qu’ils essayaient par tous les moyens de détruire ma famille. J’ai crié si fort, j’ai hurlé de douleur de toutes mes forces pendant si longtemps, mais les assassinats ont continué. La fumée et le gaz ne s’arrêtaient pas, le feu rugissait et je suis toujours aussi en colère. Maintenant, j’élève ma voix, non pas pour me plaindre, mais pour vous empêcher d’oublier – pour vous réveiller, vous extirper de votre torpeur car ce qui est arrivé à ma famille peut se reproduire, d’ailleurs, en fait, cela en en train de se reproduire!

Aujourd’hui, moins de 70 ans plus tard, les monstres refont surface et nous menacent de nouveau. Ils tuent des familles juives, tuant nos beaux, nos précieux enfants. Comme ce fut le cas à Itamar en Israël, où la famille Fogel fut massacrée et où encore, une fois de plus, de jeunes enfants innocents furent assassinés parce qu’ils étaient juifs.
Oudi et Ruth Fogel assassinés parce qu’ils étaient juifs! Leurs enfants, Yoav, 11 ans, Elad, 4 ans et Hadas, 3 mois – égorgés comme à l’abattoir, alors qu’ils dormaient paisiblement dans leurs lits.

Je dois donc vous raconter mon propre assassinat. Il le faut. J’ai besoin de vous faire revivre cette horreur, cette terrible perte, pour que vous puissiez comprendre et vous souvenir, pour que vous puissiez ressentir véritablement la Shoah – ce que le monde appelle l’Holocauste. Cela doit être réel même pour ceux d’entre vous qui n’étiez pas là. C’est bien plus qu’un mot – Shoah. Vous devez ressentir la terreur qui fut la nôtre, pas dans le seul but de vous attrister ou déclencher votre colère, mais également pour éveiller votre vigilance.
Si ce que je vais vous raconter vous dérange et vous perturbe, tant mieux ! Si la franchise de mes propos, mon manque de délicatesse pour vous décrire la terreur de ce temps, les assassinats cruels, la brutalité, vous donnent des cauchemars ce soir – encore mieux. Je veux vous effrayer, je veux que vous soyez tristes et en colère et amers et vigilants – mais je veux aussi que vous soyez fiers, parce que la fin de ma propre histoire, bien que triste, ne fut cependant pas la fin.
Consolez-vous en sachant qu’« ils n’ont pas gagné ». Les assassins nazis nous ont tués, moi et des millions de Juifs comme moi, mais ils n’ont pas gagné. Ils n’ont pas tué toute ma famille, ou toute votre famille. Les meurtriers et leur armée de monstres n’ont pas tué le peuple juif, ils n’ont pas exterminé Klal Yisrael – ils ne nous ont rendus que plus forts.
Aujourd’hui, les Juifs sont en vie, Israël est fort, ma famille, vos familles, sont ici et nous devons continuer à nous souvenir du monde de nos parents, grands-parents, arrières grands-parents et de tous les enfants, qui furent gazés et incinérés.

Ma famille est là aujourd’hui pour vous aider à comprendre la nature de la haine qui peut permettre à un pays de brûler, gazer et matraquer des nouveau-nés, des nourrissons, des tout-petits; de les mitrailler et de les jeter dans des fosses communes ou dans des camions, puis encore vivants, les jeter dans de grands fours, ou les utiliser, conscients et bien en vie – pour de cruelles et perverses expériences médicales.
Tant d’enfants, des petits Kinderlach qui crient, qui pleurent, qui appellent leur maman et leur Tattie, leur Bobbie et leur Zayde – Entendez-vous les pleurs de ces enfants? Leurs cris sont si forts – J’entends encore ma Chayala, 70 ans plus tard. Entendez-vous ses cris? Entendez-vous ceux des membres de votre famille? Ceux que vous ne pourrez jamais rencontrer et avoir la chance de connaitre. Entendez-vous leurs cris?
Lorsque vous êtes au lit, en attendant que le sommeil vous gagne, tendez l’oreille. Ecoutez bien. Faites un effort. Vous pourrez alors les entendre dans votre esprit et dans votre cœur.
Écoutez et vous pourrez aussi entendre les cris de Tamar Fogel, âgée de 12 ans qui, de retour chez elle, à Itamar, après une veillée de Chabbat un vendredi soir, découvrit ses parents assassinés, et sa petite sœur âgée de 3 mois, Hadas, la gorge tranchée. Entendez-vous ses hurlements? Ils parviennent jusqu’à nous, ici, tout en haut, depuis la Terre jusqu’au Ciel. Alors, vous, vous devriez entendre ses cris même de l’autre côté de l’océan, ses cris pour sa famille, pour tous les Juifs tués sauvagement, pour tous les enfants dont on ravit la vie pour la simple raison qu’ils étaient juifs.

C’est si difficile de pouvoir parler de telles horreurs et de tant de douleurs. L’esprit est presqu’incapable d’enregistrer autant d’informations, terribles, ahurissantes. Il est presque impossible de faire comprendre à autrui un abysse si noir, si profond, si néfaste. C’est dur pour quelqu’un de pouvoir même imaginer tant de meurtres, de violence, de torture, de famine, de misère pourtant, vous n’avez pas le choix.
Je vais vous y aider, en étant graphique et brutal car c’est la seule manière d’y arriver. C’est la seule manière de vous faire vraiment comprendre ce qu’Holocauste – Shoah – signifie et le véritable sens de 6.000.000 Kedoshim.
Je me tiens debout, nu, dans la chambre à gaz avec des centaines de Juifs innocents. Malka, ma femme dont les yeux terrifiés sont déjà morts, se trouve dans l’autre pièce à côté, avec notre fille Sima, s’agrippant l’une à l’autre. Le mari de Sima, Yaakov, est avec moi. Nous avons déjà vu notre Chayala être brulée devant nos yeux. Nous sommes déjà morts- le gaz ne fera que nous tuer une nouvelle fois.
Nous savons que nous ne sommes pas dans des douches. Nous savons que nous sommes dans une chambre à gaz. Nous savons que nous allons mourir et nous savons tous que nous n’avons rien fait de mal. Nous savons aussi que c’est par la faute d’un monde civilisé que nous subissons cela. Nous savons que c’est un monde civilisé qui nous a abandonnés.
Nous sommes terrifiés, nous avons peur de mourir, de mourir de cette mort brutale, par cette suffocation, cette brûlure qui va nous envahir. Mais nous avons encore plus peur que personne ne sache que nous avions vécu, que personne ne sache que nous étions une bonne famille, que nous avions de beaux, de merveilleux enfants, que nous avions une magnifique petite-fille. Oui, j’avais tellement peur que personne ne le sache jamais, que personne de ma famille ou de n’importe quelle famille n’allait survivre, tellement peur que la « solution finale » soit véritablement finale. Laissez-moi vous dire quelque chose….
Vous pensez savoir ce qu’est la prière – ce que veut dire la foi parce que vous êtes religieux ou que vous priez tous les jours?
Je vous vous dire, moi, ce qu’est la vraie prière, la vraie foi. Dans ma chambre à gaz, tandis que le gaz se répand dans nos poumons, que les flammes brûlent notre peau, nous nous écrions « Ani Maamin » nous croyons en Toi HaShem.
Dans notre dernier souffle nous récitons « Shema Yisrael HaShem HaShem Elokenu HaShem Echad » – les derniers mots que je prononce et qui jaillissent de mes poumons saturés de gaz, tandis que je meurs, terrifié à l’idée que ma famille toute entière est ou le sera bientôt, assassinée.
Quelle tristesse déchirante, quelle colère dévore alors mon cœur et ravage mon esprit – je supplie HaShem, l’implore de tout mon être, non pas de m’épargner mais de me donner Nekama, ma revanche! Comment, où, quand ? Qui pourra jamais nous obtenir justice, nous venger ? Qui restera vivant pour dire le Kaddish sur nous – allumer une bougie pour notre Yahrzeit – ni tombes, ni pierres tombales – personne pour nous survivre, pour pleurer notre mort, pour simplement témoigner de notre existence.
Je ne suis pas physiquement là devant vous. Je ne suis pas personnellement présent. Yechiel Michoel Friedman fut assassiné à Auschwitz, mais nous n’avons pas tous été assassinés ce jour-là, ou le lendemain. Certains de mes enfants, certains de vos enfants ont survécu et aujourd’hui, nos enfants, nos petits-enfants, nos arrière-petits-enfants et à présent même nos arrière-arrière-petits-enfants sont vivants. Nous sommes des Juifs fiers et vivons partout dans le monde. Nous avons Eretz Israël – vous entendez ça, vous les meurtriers nazis? Nous avons Israël, une nation bâtie par les survivants. Nous avons une armée juive et un Etat juif. Notre peuple est fort. Nous avons des voix puissantes, éloquentes qui exigent d’être entendues.
Mes filles, Hencha et Hinda, bien que torturées pendant des années, ne sont pas mortes dans cet enfer. Ma fille, Ruchele, se sauva en Amérique à l’âge de 15 ans et se maria avec Shlomo Brafman, qui lui aussi avait réussi à s’échapper. Ils ne sont pas morts, leurs enfants et mes petits-enfants et arrière-petits-enfants grandissent en Juifs respectant le Chabbat. Ce soir, mon petit-fils parle en mon nom dans une synagogue devant 1.000 Juifs qui sont debout, solides et fiers et qui sont venus se souvenir de chacun d’entre nous.
Bien que je n’aie pas eu ma vie, j’ai eu ma revanche. En fait, mon petit garçon, Meir, que l’on s’était tant acharné à tuer, a survécu lui aussi. À 16 ans, il pesait 20 kg quand on l’a retrouvé vivant sur un tas de cadavres à Auschwitz.
A la libération, il se rendit en Israël, en Israël ! Pendant 50 ans, il servit comme soldat de Tsahal – l’armée d’Israël. Il se battit durant 50 ans, véritable héros juif. Mon fils, mon Kaddish, n’est pas mort non plus à Auschwitz. Comme j’étais fier de le voir revêtir son uniforme de soldat israélien prêt à se battre pour notre pays, notre communauté et notre cause.
Je suis triste, rageur et amer qu’on m’ait privé prématurément de ce nachat qui aurait du être le mien, dont j’aurais dû profiter plus longtemps, c’était mon droit, un nachat procuré par la joie, la fierté, les valeurs juives, riche en coutumes et traditions.
Les nazis me firent mal plus qu’aucun mot ne pourra jamais le dire, mais ils n’ont pas gagné.
Ils ne gagnent que si vous oubliez – ou de nos jours si vous laissez le monde nier ce qui s’est passé. Ils ne gagnent que si nous ne versons pas des larmes sincères en apprenant l’horrible massacre de la famille Fogel à Itamar.
Ils ne gagnent que si vous ne pouvez pas entendre ma Chayala crier, ressentir la terreur de Tamar Fogel ou comprendre la douleur de ses grands-parents qui doivent maintenant faire face à un chagrin si intense qu’il vous est impossible de le concevoir.
Croyez-moi – je sais de quoi je parle, le meurtre d’un enfant et d’un petit-enfant et l’impact sur la vie des autres, sur tout le reste. Comment tout se retrouve à jamais englouti dans la mort, enseveli de tristesse accablante. La famille Fogel ne se remettra jamais, mais ils ne peuvent être oubliés.
Nous sommes ici dans une magnifique synagogue, remplie de Juifs. De bons Juifs. Des gens fiers et forts qui ne nous ont pas oubliés, moi, ma famille, vos familles – les parents, grands-parents, oncles, tantes, cousins, cousines, enfants, petits-enfants – les bébés qui furent assassinés, gazés et enterrés vivant.
Il est normal de pleurer pour ce que nous avons perdu, pour ce qui nous fut enlevé de force, pour les vies détruites, le nachat dont on nous priva.
Pleurez pour nous. Nous aussi, nous pleurons pour vous, pour ce que vous avez perdu, pour la famille que vous n’avez jamais connue, pour les millions de Juifs décents, gentils, qui n’ont pas survécu – pour les élèves qui n’ont jamais terminé leurs études, pour les scientifiques, les artistes, les musiciens, les enseignants, les Rabbins qui n’eurent jamais l’occasion de briller, d’exceller, d’exécuter, d’enseigner, de guérir, de vivre.
Il est normal de pleurer pour les enfants qui ne pourront jamais jouer, chanter ou rire, qui furent mis à mort avec une telle violence, avec une telle haine que je ne peux la décrire par des mots car pour certaines douleurs, il n’y en a pas, tout simplement. C’est si terrible que cela ne peut se concevoir par un être humain décent, impossible à affronter de façon rationnelle.
Mais vous devez le faire, vous devez réussir car il existe aujourd’hui, des gens qui déjà, à peine 70 ans plus tard, se permettent de remettre en question l’Holocauste, de questionner ce qui s’est réellement passé. Des dirigeants du monde et des scientifiques renient déjà l’Holocauste. Ils remettent même en question l’intégrité des témoignages de la poignée de survivants, de témoins oculaires qui sont encore vivants, de ceux qui ont vu l’horreur de leurs propres yeux. Si même ces survivants héroïques sont mis en doute alors il est à redouter que dans les prochaines années, des révisionnistes vicieux, antisémites, n’en viennent à falsifier l’Histoire et la Vérité. Or, nous ne pouvons pas – vous ne pouvez pas, laisser cela se produire, jamais, jamais …
J’ai eu une petite-fille, un charmant, mignon petit bébé nommé Chaya Sarah qui fut assassinée devant mes yeux, et bien que sa Néchama, son âme, soit au Ciel avec moi, sa mémoire doit être gravée dans vos cœurs à jamais.
Pour que notre souvenir puisse être véritablement une bénédiction, pour que nos Neshamot puissent réellement s’élever comme vous le souhaitez, par cette Aliyah que nous avons méritée et payée si cher, vous devez absolument vous souvenir.
Vous devez vous assurer que vos enfants et leurs enfants après eux, comprennent ce qui est arrivé à leur famille, à votre famille, à toutes nos familles. Car si ce n’est pas le cas, cela se reproduira.
Vous ne pensez pas que cela puisse se reproduire? Pourquoi? Parce que vous vivez dans le confort – à une époque civilisée? Nous vivions bien nous aussi – à une époque toute aussi civilisée. Nous étions heureux et satisfaits, mais nous n’étions pas vigilants et nous avons foncé tête baissée vers l’Holocauste.
Nos voisins, une nation entière d’hommes et de femmes ordinaires, assez intelligents, ayant grandi avec des valeurs, une certaine culture et éducation, s’est transformée en une nation de monstres, d’animaux sauvages et meurtriers. Ils n’eurent plus rien d’humain et nous traitèrent avec une brutalité indescriptible que nul n’aurait pu prévoir ni prédire – et qui s’est cependant produite.
Cette histoire est pire encore que la pire des histoires vraies que tout survivant peut rapporter. Car le cerveau est incapable de saisir tant de douleur sans exploser, sans subir de dommages, de sorte que même ceux qui ont survécu, qui ont tout vu, sont incapables de saisir pleinement, totalement l’étendue de l’épreuve qu’ils ont traversée, appréhender les détails de la tourmente dans laquelle ils se sont retrouvés.
Seule une victime, telle que moi, seul quelqu’un qui n’a pas survécu, peut parvenir à vous dire toute l’histoire, l’horrible, la laide, la démente, la terrible vérité sur notre assassinat, sur nos six millions d’assassinés.
Voilà pourquoi, mes amis, j’ai choisi de vous parler à travers mon petit-fils depuis le Ciel. Bien qu’HaShem ne me permette pas de vous dire le « pourquoi » de ces choses terribles qui se sont produites, j’ai néanmoins reçu l’ordre de parler de « ce » qui s’est passé.
De vous dire « ce » qui s’est passé avec clarté et conviction pour que certains d’entre vous, je l’espère, ne puisse plus jamais douter de la Shoah. Que vous vous engagiez à confronter quiconque oserait nier les faits et lui faire entendre mon histoire – votrehistoire, les histoires tristes mais véridiques de nos familles, dont nous avons trop tendance à nous référer comme les « Six Millions », mais rarement, voire jamais, en utilisant leurs noms.
Nous avons des noms. Nos vies nous furent prises, mais pas nos noms. Nul ne peut prendre nos noms.
Je m’appelle Yechiel Mechoel Friedman. Je fus assassiné à Auschwitz avec Malka ma femme, Sima ma fille, Yaacov Weiss son mari, et ma petite-fille, Chaya Sarah.
Pouvez-vous les voir? Moi, je les vois et je vois aussi Tamar Fogel et les corps de sa famille portés à travers Itamar durant l’enterrement; ce n’était pas il y a 70 ans – mais récemment. Des gens avec des noms et des vies qu’on leur a volées dans la nuit – seulement parce qu’ils étaient juifs.
Je m’appelle Yechiel Michoel Friedman. J’ai été assassiné à Auschwitz et vous feriez mieux de ne jamais m’oublier.

אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו

 

 

 

מחנות עבודה בכפייה צפון אפריקה-2

 

 

 

 

מחנות עבודה בכפייה בצפון אפריקה-1

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחנות עבודה בכפייה בצפון אפריקה -3

הפטרת "מחר חודש" בנוסח יהודי מרוקו

הפטרת "מחר חודש" בנוסח יהודי מרוקו שמואל כ', א.

 

ד"ר ישראל בן דור-מחקרי היסטוריים

החיבור מתרכז בתיאור פרשת חייו ונדודיו של בן החכם באשי.אל-דאודי 3

בחלקו הראשון מסופר על בית אביו , ואפשר ללמוד ממנו על אורח החיים בערים, בעיקר על חייהם של בני העדה הספרדית. ההלק השני עוסק בתלאות שעברו על הכותב בחיי הנדודים בארץ, במצרים ובארצות צפון אפריקה. בחיבור מתוארים חיי הקהילות היהודיות בארצות שבהן עבר , וכן החיים בערים צפת, עכו , חיפה, טבריה, יפו וירושלים, שבהן שהה, ובמספר מושבות שבהן חי בתהילת המאה העשרים. אפשר ללמוד מן הכתוב על מנהגי עדות, על היחס לדת, על מעמד המשפחה, על היחסים בין יהודים לגויים ועל הריבוד החברתי והכלכלי בקהילות העירוניות בארץ – ישראל, במצרים ובצפון אפריקה. עם זאת זהו סיפור אישי למדי , של הכותב ושל משפחתו .

האירועים שעברו עליהם והיחסים ששררו ביניהם מתוארים באופן גלוי , ישר ואישי , והכותב גם חושף מה שניתן לכנות 'סודות משפחה' . הביקורת העצמית בסיפור האירועים מפתיעה לעתים בכנותה ועל כן נשמעת אמינה.

בתעודה המובאת כאן מתוך 'התועה בסבך החיים'  מוצגים שני אירועים שבהם פעל החכם באשי מכלוף אלדאודי  (בעזרת בנו ) למניעת התאסלמותן של נשים יהודיות.

מתור 'התועה בסבך החלום'

אחרי שעברנו לגור בדירה חדשה ברובע הנוצרים, כאמור לעיל, והנה ביום אחד בבקר בקרו בביתנו כמנין אנשים מנכבדי הקהל היהודי בחיפה, מהם רבנים וסוחרים שבאו מחיפה בכוונה לבקר את אבא ולבקשתו כי יעמוד לימינם בממשלה, להגן על עדתם משואה שהתחוללה על ראשיהם פתאום.

הערת המחבר : ' ומצאנו לנו בית יפה ומאורר ברחוב הנוצרים ב"האן אלאפ'ראנז'" ושכרנו אותו , שמו בערבית פונדק האירופים בקומה ג'. הבית סמוך לבית אלכמאר משפחה נוצרית נכבדה ידועה בעכו. בכל ימי שבתנו בבית זה לא אירע לנו שום תקלה מאתם, הם התימסו אלינו בכבוד ובכמוס גדול'

הם ספרו לו על המעשה שקרה ביום אתמול לפני בואם ויגידו לו כך: 'שתי בתולות יהודיות מחיפה, שאחת מהן ספרדיה וזהו אביה הבא עמנו, אשר הננו מציגים אותו לפני אדוני הרב, והשניה מעדת אחינו המערביים בעיר, היא משרתת בבית האיש הזה, אב הבת הספרדיה.

שתיהן ברחו אתמול בלילה ותסענה בעגלה ותבאנה לבית המופתי פה בעכו, להמיר את דתם בדת האיסלם, לרגלי הפיתוי שפיתו שני ערבים את המשרתת, שאם תוכל להשפיע על גבירתה הבת הספרדיה הנ"ל, והיא גם-כן תמיר את דתה עמה. אז הם השני הערבים יקחו אותן לנשים. ובכן אנו מבקשים את כבודו הרב החכם-באשי שיעמוד בכל תוקף להציל את הבנות הללו מן השמד. והננו מוכנים לשלם את מה שצריך בהוצאות על זה, כדי שלא יחולל כבוד ישראל בגויים. זאת ועוד אנחנו מעירים את כבוד אדוננו הרב מה שנודע לנו מאחורי הקלעים, כי ישנן עוד בתולות אחרות בחיפה הנוטות להתאסלם, והנן מחכות לתוצאות של שתי הבנות האלה. שאם תצלחנה במעשה זה ותשמדנה, אז תבאנה האחרות להמיר את דתם, ומה תגדל חרפתנו. לפיכך אנו צריכים להתקומם כולנו ולא נניח שיפשה הנגע בעמנו' אבא הקשיב לדבריהם ואמר: 'אני אשתדל בכל כח שחנני האל להציל את הבנות האלה בעזרת האל יתברך שמו.

הערת המחבר : תופעת המרת הדת לאסלאם הייתה שכיחה למדיי בסוף המאה התשע-עשרה. ההמרה הייתה בדרך כלל יזמת יחידים ולא אירוע קבוצתי, והיא עוררה מורת רוח רבה. המומרים הסתכנו בדחייה וברדיפה מצד הקהילה היהודית ובמורת רוח של הקהילה הקולטת, המוסלמית. גם המוסלמים לא ראו בעין יפה מומרים שבגדו בדתם. על פי החוק די היה שאדם הופיע לפני הרשויות והצהיר על רצונו להתאסלם. מרבית הממירים היו נשים, בעיקר בנות עניים הסרות נדוניה, שמועטים היו סיכוייהן לנישואים ראויים בקרב עדתן. חלקן נתפתו על ידי צעירים מוסלמים ונישאו להם, מה גם שההלכה המוסלמית מתירה למוסלמי לשאת יהודייה או נוצרייה בלי שתתאסלם. הילדים על -פי ההלכה המוסלמית יהיו מוסלמים. ראו : ל' בורנשטיין -מקובצקי , 'התאסלמות בקהילות העות'מאניות והתנצרות באיטליה ובגרמניה במאות הט"ז והי"ז' , פעמים, 57 )תשנ"ד( , עמ' 39

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 230 מנויים נוספים
אוקטובר 2025
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר