אלי פילו
המעמד המשפטי במרוקו במהלך הדורות -אליעזר בשן
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
יש להבחין בין מצבם המשפטי של היהודים, כפי שבא לידי ביטוי בגזירות שהוטלו על ידי סולטאנים ומושלים מקומיים, לבין יחם האוכלוסייה כלפי היהודים בחיי יום יום. ניתן לומר שמצבם היה דומה לזה שבאיראן ובתימן, וגרוע יותר מאשר בארצות מוסלמיות אחרות ובאימפריה העות'מאנית בתקופה המקבילה. אדריס הראשון (788־791) ביסס את נחיתות הדימי, ובעקבותיו הלכו שאר הסולטאנים, שכמוהו היו שריפים (צאצאי ׳הנביאי). אלה היו חייבים ביתר הקפדה על ביצוע התנאים המעוגנים בקוראן, ועמדו תחת השפעתם של חכמי הדת. ההגבלות חלו על נוצרים ויהודים, אבל החל במאה ה־12 נעלמו הקהילות הנוצריות במרוקו, והמיעוט היחיד שעליו חלו ההגבלות היו היהודים. הנוצרים היו סוחרים שנהנו מאזרחות זרה, ולא היו נתונים למרות המשפטית של המוסלמים.
במהלך הדורות היו אורות וצללים ביחס הממשל ליהודים – הקלות והחמרות בהתאם לשרירות לבו של הסולטאן או המושל. כמו כן היו הבדלים ממקום למקום. במספר ערים ועיירות היה על היהודים לגור במלאח, שמקורו היה בפאם ב־1438, כפי שסופר לעיל, והמשכו בערים אחרות בדורות הבאים. במראכש הוקם המלאח ב־1557־1558, במכנאס ב־1682, בסלא, רבאט, תיטואן ומוגדור ב־1807־ 1808, בדמנאת ב־1893. בפאס ובמראכש היה הרובע היהודי סמוך לארמון המלכות, במכנאס ־ סמוך למגורי הפקידות של הממשל.
רוב העדויות בדבר ההשפלות וההגבלות שחלו על היהודים ניתנו למן המחצית השנייה של המאה ה־19, והן סוכמו ב־1888 בתזכיר בן 27 סעיפים, שהוגש לממשלת בריטניה על ידי ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות בלונדון. במקורות אחרים נזכרות הגבלות נוספות, כגון אלה המנויות ב'תנאי עומר' שהובאו לעיל, ומעבר להן. העיקריות שבהן מובאות להלן.
תשלומים: תמורת תשלום מס גולגולת היו היהודים משוחררים משירות צבאי, ובעת התשלום היו מקבלים מכות על הראש (או על הכתף והגב). הם היו חייבים במסים נוספים, כמו על הרשות ליצר יין; והיה עליהם לשלם מכס כפול מזה שמשלם מוסלמי; ולהעניק תשורות לממשל בחגים מוסלמיים ויהודיים, ובאירועים משפחתיים של פונקציונרים מוסלמים, כמו לידה, נישואין או פטירה.
הגבלות כלכליות: אסור היה להעסיק יהודים במשרות ציבוריות. אסור היה להם לרכוש חנויות למכירת בגדים ונעליים מחוץ למלאח, אלא בתנאי שיימכרו באמצעות מוסלמי. היה עליהם לקנות את הגרעינים הפגומים הנאגרים במחסני הממשלה במחיר של מזון תקין. שוחטים, חנוונים ואופים היו חייבים לספק את תוצרתם בחינם לאישי הממשל, ואם לאו היו נאסרים. היו מושלים שהעבירו את ימי השוק לשבת כדי לפגוע בהכנסותיהם של היהודים. לעתים נאסר עליהם לסחור כין אוהלי הכפריים ולהופיע בשווקים. כמו כן אסור היה להם לקנות קרקע.
עבודות כפויות: הגברים, נשותיהם ובנותיהם היו חייבים לבצע עבודות ציבוריות, כמו תפירת מדים, גם בשבתות ובמועדים, וזאת ללא שכר, או בשכר נמוך מהמקובל בשוק. היה עליהם לבצע גם עבודות בזויות כמו ניקוי ביוב, פינוי נבלות מאורוות ממשלתיות, מליחת גולגולות של מורדים ועבריינים שהיו מוקעים בשערי העיר. היה עליהם להאכיל את חיות הטרף של הסולטאן. והם גם נאלצו לפרוק את סחורתו של מוסלמי בשוק.
הבדלה בלבוש: נאסר על היהודים לחבוש טורבאן על הראש. לשם הבדלתם היה עליהם לחבוש כובע, ללבוש בגד וחגורה, לנעול נעליים רק בצבע שחור, ולכסות את הראש והפנים במטפחת.
תולדות ר׳ ראובן פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)
תולדות ר׳ ראובן פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)
הבן הרביעי לר׳ יצחק הראשון, היה הגאון הצדיק ר׳ ראובן פינטו. הוא היחיד שלא פנה למרוקו, אלא לליסבון בירתה של פורטוגל. תיכף בבואו לשם, הוכר על ידי בני הקהילה, כדמות רוחנית נעלה ומרוממת, לפיכך קיבלוהו עליהם לרבם.
ר׳ ראובן כיהן כרבה של קהילת ליסבון, ונחשב כרבה ומנהיגה הרוחני של הקהיל- היהודית בפורטוגל. ממקום מושבו בליסבון דאג לאינטרסים המסחריים של אחריו שלמה ור׳ כליפא בן מלכה – גיסו של ר׳ שלמה בארצות אירופה.
אין בידינו פרטים על קורות חייו, ועל זרעו, אולם ידוע לנו על אחד מצאצאיו ר׳ ברוך פינטו ז״ל, שבתו היתה הברונית דורותי רוטשילד, אשת הברון ג׳ימס די רוטשילד – חבר הפרלמנט הבריטי, (הברונית דורותי קיימה קשרי משפחה עב רבני משפחת פינטו ממוגאדור). גברת זו תרמה כספים רבים למוסדות צדקה, ואף היה לה חלק רב בפעילות להצלת קברי קדמונים.
בפרק זה הבטנו בהתפעמות, כיצד אילן צדיקי משפחת פינטו החל להתעבות. לשלח שריגיו לכל עבר, ותורה וקדושה התרבו דרכו.
לב מרגיש, נתפס בתחושה עמוקה, שיד ההשגחה העליונה סובבה את עקירת בני המשפחה מארץ מולדתם, ונדודיהם למרוקו, שם הפיצו תורה, שם התברכו בבנים צדיקים וחסידים, ושם התפרסמו בכל העולם. בבחינת האמור באברהם אבינו ע״ה: ״לך לך וגו׳ מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך. ואגדלה שמך״ (בראשית יב,א-ב), ופירש רש״י: שם אברכך בבנים, ושם אודיע טבעך בעולם. ראינו איך נווה הצדיקים החל להציץ ולפרוח, להניב פירות מרהיבים ועסיסיים, ונדירים בטעמם.
ראינו גם, איך כל צדיק השפיע לפי דרכו, והאיר אורו כפי סגולותיו שניחן בהם. הצד השוה בכולם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ולקדש שמו בעולם.
תולדות ר׳ שלום בוזאגלו – בעל ה ״מקדש מלך" על הזוהר
מאחר ובפרק זה עסקנו בקורות חייו של רבינו יעקב פינטו זצ״ל, מהראוי לעמוד מעט, גם על קורות חייו של תלמידו המובהק: ר׳ שלום בוזאגלו זצ״ל. כי נפשו קשורה בנפשו של ר׳ יעקב לעולמים, על ידי ספרו הנודע ״מקדש מלך״ על הזוהר, שהוא בעצם גם ספרו של רבו ר׳ יעקב פינטו, כפי שכבר סופר לעיל.
רבינו, הגאון הקדוש, המקובל האלקי, ר׳ שלום בוזאגלו, נולד בסביבות שנת ת״ע, לאביו הגאון החסיד ר׳ משה בוזאגלו זצללה״ה.
ר' משה אביו, היה גדול בתורה, ועמד בראשות ישיבה בעירו סאלי. כל ימי חייו הרביץ תורה בעירו, ותלמידים רבים היו לו שם. גם זקנו, אביו של ר׳ משה, ר׳ שלמה שמו, היה צדיק וחסיד. ואבי זקנו, ר׳ משה בוזאגלו, היה גאון מופלג, צדיק וחסיד איש חיל, רב פעלים. ר׳ משה כיהן כדיין בעירו סאלי, והאריך ימים.
קדוש מרחם היה ר׳ שלום, ומשחר ילדותו ניכרו בו סימני נשמתו הגדולה. לא רק שכלו החד, והבנתו המעמיקה, הפליאו את כל רואיו, אלא גם גינוני הקדושה שבהם נהג, העידו על כך שנטיעה רכה זו תפרח לאילן מפואר. כבר מקטנותו הטה שכמו לסבול עול תורה, והתנזר מכל מחמדי תבל ומנעמיה, נשמתו הגדולה שאיוותה להידבק בבוראה, דחתה בתוקף את כל אותם המפריעים לכך. ר׳ משה אביו שהכיר בסגולותיו הנדירות של בנו, דאג מאד לחנכו כראוי, והוא בעצמו לימדו תורה, והדריכו בדרכי עבודת ה׳, ור׳ שלום מכנהו מורי ורבי המובהק.
לאחר זמן, כאשר גדל, ומילא כרסו בש׳׳ס ופוסקים, עבר למרקש, שם הצטרף לחבורת המקובלים, ונעשה תלמידם המובהק של: ר׳ אברהם אזולאי, ר׳ יעקב פינטו, ור׳ ישעיה הכהן זצ״ל. בעת לימודיו שם, פגש בגאון הצדיק ר׳ יעקב גדליה זצ"ל, שכיהן אחר כך כדיין וריש מתיבתא באגאדיר, ובאותה תקופה נמנה על בני החבורה הקדושה במרקש, יחדיו למדו בחברותא, והמתיקו סוד ברזי התורה.
בני מרקש שהכירו בגדולתו מינוהו כרב ואב״ד בעירם. אמנם לא ארכו לו שם הימים בהשקט ושלוה, כי קפץ עליו רוגזו של מלך ישמעאלי אחד ושר צבאו, שרדפוהו ובקשו להורגו, ופעמיים ניצל מגיא ההריגה. באחת הפעמים, אחזה בר׳ שלום רוח קנאה לכבוד ה׳ אלוקיו, ומסר את נפשו למיתה, אמנם לא ידוע לנו על מה.
כפי המשתמע מהקדמתו למקדש מלך, הרי שר׳ שלום יחד עם עוד כמה יהודים הושלכו לכלא, ונגזרה עליהם מיתה בשריפה. אותם יהודים הועלו על המוקד, ואילו הוא ברגע האחרון ניצל ממות בטוח. ככל הנראה תשלומי שוחד מרובים, הצליחו להפוך את לבו של המלך, ושכנעוהו להעניק לר׳ שלום חנינה. מחמת רדיפות אלו נאלץ לברוח לעיר הבירה לונדון.
יחסי יהודים והמוסלמים – מיכאל אביטבול
יחסי יהודים והמוסלמים – מיכאל אביטבול
המצב הקולוניאלי, אשר יצר מתחים חברתיים ופוליטיים רבים, פגע גם ביחסי היהודים ושכניהם המוסלמים. הפערים וההבדלים בין המרכיבים האתניים והדתיים השונים של החברה העמיקו, ומרקם היחסים שבין היהודים והמוסלמים נפגע אנושות.
בניגוד ליהודים, התייחסו המוסלמים להשתלטות הצרפתית כאל טרגדיה לאומית, ופירשו את ההתבוללות היהודית כאילו הם מעדיפים את השלטון הנוצרי על פני השלטון המוסלמי. מכאן ואילך נפרדו היהודים מהמוסלמים ונוצרו שני עולמות שונים זה מזה ומרוחקים פוליטית ותרבותית. כך, למשל, לא היו היהודים ערים לתסיסה האינטלקטואלית הנרחבת של החוגים המוסלמיים הרפורמיסטיים, על השלכותיה המדיניות. מפעילות זו צמחו בשנות השלושים ניצני התנועה הלאומית, אשר הייתה ספוגה בסמלים מוסלמיים, ולפיכך לא היה בה מקום להשתתפות יהודית. היא הצטיירה בעיני היהודים כתנועה להגנת האסלאם יותר מאשר כתנועת שחרור לאומי. המפלגה הקומוניסטית ולשכות ספורות של הבונים החופשיים היו ההתארגנויות היחידות שאפשרו מפגש כלשהו בין בני דתות שונות.
בתחילת שנות השלושים חלה הידרדרות מסוימת ביחסי היהודים והמוסלמים בערים הגדולות. הסיבות לכך היו חיצוניות בעיקרן: העימות היהודי־הערבי בארץ ישראל, השפעת התעמולה הפאשיסטית האיטלקית והגרמנית על האוכלוסייה המוסלמית, השפעת המשבר העולמי וכן פעילותם של ארגוני הימין הקיצוני הצרפתי, אשר ביטאו באופן חופשי דעות אנטישמיות לאחר שב־1936 נבחר היהודי לאון בלום לראש ממשלת צרפת.
הקונגרס האסלאמי, אשר התקיים בירושלים ב־1931, ציין תפנית מכרעת ביחסי היהודים והמוסלמים במרוקו. תפנית זו באה לידי ביטוי בשורה של תקריות בקזבלנקה, בטנג׳יר, ברבאט ובאלקסר. תקריות אלה נסקרו בהרחבה בעיתון היהודי L'avenir illustre(העתיד המצויר), שיצא לאור בקזבלנקה, ובעיתונות המוסלמית המקומית. עיתונות זו הושפעה רבות מהוועד הסורי הפלשתיני(גוף לאומי שפעל בסוריה) של האמיר הדרוזי שַׁכִּיבּ אַרְסְלאן, אשר ניסה ממקום מושבו בז׳נבה לטוות חוטים לתסיסה כלל־ערבית במגרב. תוך עירוב טענות אנטי־ציוניות ואנטי־יהודיות, האשימו עמיתיו של שכיב ארסלאן – עבד אלחליל טורס, עבד אלסלאם בנה, מחמד אלוזאני ומאכי אלנאסרי – את צרפת באמנציפציה של יהודי מרוקו, שהתבטאה בהעדפת החינוך היהודי ובהענקת חופש פעולה לארגונים הציוניים. זו הייתה בעיניהם הפרה חמורה של הסכם החסות.
גם התעמולה הגרמנית מצדה לא חסכה במאמצים להתסיס את הרוחות לאחר השתלטות הגנרל פרנקו על ספרד. לצד האשמות שונות הפיצה התעמולה הנאצית שמועות כי שלטונות צרפת העניקו מקלט למאות פליטים יהודים גרמנים במרוקו ובאלג׳יריה. לתעמולה זו הייתה השפעה מצטברת על חלק מהאוכלוסייה המוסלמית, אשר ממילא נטר טינה ליהודים מסיבות מסורתיות.
הבונים החופשיים
תנועה הומניטרית ליברלית שלה לשכות ברחבי העולם. מקורה באגודות הבנאים בימי הביניים באירופה, ומהמאה השבע־עשרה הצטרפו אליה גם מי שאינם בנאים. הדגש המרכזי בפעילותה הוא מוסרי. חבריה מעלים על נס עשיית מעשי חסד ואהבת הזולת בהסתר ומכבדים את חופש הדת. התנועה מאורגנת וממודרת, והפגישות בה טקסיות. חבריה חייבים בשמירת סודיות פגישותיהם.
לאון בלום (1950-1872)
מדינאי צרפתי יהודי; ראש ממשלת צרפת בשנים 1937-1936 ובשנים 1947-1946. משנת 1919 עמד בראש המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. בשנת 1934 הרכיב את ״החזית העממית״, גוש של מפלגות שמאל, שמטעמו נבחר לראש הממשלה הסוציאליסטי (והיהודי) הראשון בצרפת. במלחמת העולם השנייה היה ממתנגדי משטר וישי בצרפת, ואף שהה במחנה ריכוז בשנים 1945-1942. היה מאוהדי הרעיון הציוני.
הקונגרס האסלאמי בירושלים
כינוס של נציגי תנועות לאומיות ערביות, שהתקיים בדצמבר 1931 בירושלים ביוזמתו של המופתי חאג׳ אמין אלחסיני, כחלק מהפעילות הכלל־ערבית שניהל לאחר מאורעות 1929. הכינוס נמשך עשרה ימים ובמהלכו התקבלו החלטות רבות: לקיים כינוסים כלל־אסלאמיים אחת לשנתיים, לקבוע נציגויות של הקונגרס בארצות המוסלמיות, להקים מסגרות חינוך ולטפל בהצלת האדמות הערביות. המופתי נבחר ל״נשיא הקונגרס האסלאמי הכללי״.
שכיב ארסלאן(1945-1869)
בן למשפחה דרוזית חשובה בלבנון, מנושאות דגל המאבק בכיבוש הצרפתי של לבנון. עד מלחמת העולם הראשונה היה שכיב ואלי (מושל מחוז) במינהל האימפריה העות׳מאנית. לאחר המלחמה היה פעיל בתנועה הפאן־אסלאמית. במקום מושבו בז׳נבה הוציא לאור את השבועון La Nation Arabe (האומה הערבית). בתקופה זו היה מקורב למדינות הציר והטיף לעולם הערבי לשתף אתן פעולה.
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
פרק שלישי-
הנביא מוחמד – המייסד, המנהיג והמדינאי
קפיצת הדרך הנחשונית, שאותה עשה מוחמד בדרכו מלאת המהפכים, באה בשנת 622 לספירה, והוא כבן 52, זקן מופלג במושגי הימים ההם. למרות שבמשך זמן ממושך הוא נשא ונתן עם מארחיו החדשים על תנאי הגירתו אליהם לעיר ית׳ריב, נווה מדבר שבמרחק כ-350 קילומטרים צפונה למכה, ועד שלא חתם על ברית עם המדינאים (בני מדינה, כך נקראה העיר בפי תושביה לאחר בוא מוחמד, לאמור עירו של הנביא) ששירטטה את תחומי סמכותו ובעצם אף פרשה בפניו שטיח אדום כשליט העיר, אקט המעבר ההיסטורי לא קם. זהו שוב אחד מאותם מאורעות-ציר שלאחריהם העולם איננו עוד מה שהיה קודם לכן. שהרי מאינטלקטואל שאינו יודע קרוא וכתוב, ומנביא חובב שאף לא ברור מי היה עבורו נביא, לפי קני המידה המקובלים אצלנו, הוא הופך לשליט כל-יכול, אמנם על עיר-פוליס לא גדולה, אך מגובשת סביבו לאחר ש״העשבים השוטים״, בייחוד היהודים שבהם, ינוכשו ביעילות ובמרץ, וכל שמץ של התנגדות ידוכא, בדרך נועם אם אפשר, בייסורים ובעקרבים אם צריך. שהרי עשור השנים אשר מוחמד יבלה במדינה יהיו שנותיו המעצבות של האסלאם, בכל הבט שעולה על הדעת. כי מוחמד איש חכם היה, וללא ספק גם תאב שלטון, והוא ידע לרקוח את המתכונים הדרושים כדי למשוך אחריו את הרוב, להרתיע את הסוטים או המורדים, בעיקר את היהודים, ובתערובת של פיתויים ואיומים, ולעיתים גם פעולות צבאיות אכזריות שיטביעו את רישומן על ההיסטוריה האסלאמית, הוא לא היסס לנוע נגד אויביו ולהכריעם. כאשר מזלו או כוחו לא עמדו לו, הוא גם לא היסס לכרות בריתות עם שבטים אחדים, כמסורת השבטית הבדווית, כדי ללחום בשבטים אחרים, ואחר כך לפנות נגד בעלי בריתו מאתמול, כאשר ראה את השעה יפה לכך.
אחת מיצירותיו המפוארות ביותר בעשור פעילותו במדינה היתה יסוד האומה, שממש כמו בעברית נסבה על קבוצת אנשים שמשהו מקשר ביניהם מעבר למוצא האתני המשותף, בין אמיתי ובין מדומה. זהו הבסיס שעליו בנויים עמים ומדינות מודרניות, וגדולתו של מוחמד היתה בכך שהוא הקדים לראות את הצורך החיוני הזה והוציא אותו אל הפועל. שהרי נזכור, כי להבדיל מן החברות המודרניות הנשענות על פרטים, שיכולים להיות מאוגדים במשפחות ובאיגודים וולונטריים שונים, בחברה הערבית השבטית לא היתה תוחלת לאיש בבדידותו, והוא לא התפקד אלא בקרב בני שבטו ותחת חסותם. מכאן קשייו העצומים של מוחמד להתמודד עם שנות רדיפתו במכה, וללא קרובי משפחה כבן דודו עלי, שיהפוך לימים לחליף הרביעי ולאימאם המייסד של השיעה, ולבנו המאומץ בן – חרית׳ה, שלא לדבר על רעייתו המסורה ח׳דיג׳ה, ספק אם היה שורד את תקופת המבחן הקשה ההיא. מוחמד, שכבר הורגל בחיי ניכור מבני שבטו, מגיע אם כן למדינה צמא ומוכן להקים מסגרת-על ארגונית אחרת מאשר השבט שלא יכול היה לשרתו עוד. יתרה מזאת, בהבינו את התלות הפיזית והרוחנית של כל בדווי מבני שבטו, גם למחייתו וגם לחיי החברה והרוח שלו, הוא הסיק כי אם לא יקים מסגרת חלופית, לא פחות מושכת מן השבט ומסוגלת אף להתחרות בו, לא תהיה תקומה לאסלאם.
כי אם הוא מבקש להסב את תחושת החובה של הבדווי משבטו ומראש שבטו, אליו אישית ודרכו אל אללה, ואל המסגרת האסלאמית החדשה, אזי אין לו מנוס מהגדרת הישות החדשה בצבעיה הכי מרנינים ושובים את העין.
הרעיון נשאל ככל הנראה מן הנוצרים, שם עוד בכנסיה הקדומה כל המתנצרים היו נכנסים למין אחווה שגוננה עליהם ונתנה להם תחושת שייכות גם ברגעי מצוקה. הם קראו לה Ecclesia, שאנו נוהגים לתרגם כקהילה, אם כי זה הרבה יותר מזה. אפילו באמנות הכנסייתית של ימי הביניים היו מציירים את הקהילה כראש חי אחד, ואילו כל החברים בה מהווים מספר אינסופי של זרועות אנושיות המתפצלות ממנו. כלומר הקהילה איננה רק רשת ארגונית שהאנשים המאמינים מסונפים לה, אלא יחידה אורגנית אחת שכל כאביה ושמחותיה מורגשים באחת בכל חלקי גופה. אין ספק שזה היה התוצר הסופי שמוחמד שאף להגיע אליו, ועוד יותר יורשיו, משראו שמסעות כיבושיהם מקיפים עולמות ועמים וממלכות שונים, ורק יחידה אמונתית אחת המקשרת בין כולם יכולה להמשיך לתת מכנה משותף אחד. אגב, במשך הזמן קמו ח׳ליפויות, קיסרויות וסולטנויות לרוב, שלפחות על פי שאיפתן אמרו לאחד את העולם האסלאמי תחת כנפיהן, אם כי היתה קיימת מחלוקת לרוב, ביחס לשלטונו של מי ייחשב לאוניברסאלי על כלל האסלאם. בימים מודרניים אלה הן ליגות האסלאם, הקונגרס האסלאמי, ומאז 1969 ארגון ועידות האסלאם, אשר מספקים את המטריה הזאת שמקורה במוחמד אבל הצורך בה לא פס. אם כן, האומה הוכרזה כיחידה האסלאמית החדשה שאליה כל מוסלם חייב את נאמנותו בכל מאודו. אנו עוד נראה, בפרק על מצוות היסוד של האסלאם, שמטלות אלו, הנקראות ארכאן (רבים של רוכן = עמוד), הפכו למעין דמי חבר יומיים שכל מוסלם חייב לשלם כדי לשמור את מקומו במועדון המיוחס הזה של אומת האסלאם.
רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו
קבר אור החיים הקדוש
תטואן, השוכנת בצפון מרוקו, היא עיר אנדלוסית. במבואותיה ובסמטאותיה חש לראשונה מהי תרבות ספרד, תרבות אבותיו, אשר גם עשרה דורות אחרי הגירוש סירבו היהודים להיפרד מלשונה המהלכת קסם, ואף כי ישבו כבר מאות בשנים במאגרב, סירבו לשכוח את הרומנסות שערסלו את ילדותם. תטואן זו כאילו החזירה אותו אל זיכרון רחוק ועמום, רווי געגועים עזים ומכאיבים. אבותיו שנסו בהולים מחופי ספרד, ומצאו מקלט בארץ מרוקו, דרכו לראשונה בעיר זו, בדרכם אל סאלי שפתחה בפניהם את זרועותיה. בתטואן נשא נגיד היהודים את השם בן עטר. גם אברהם בן עטר, דודה של פאסוניה, היה נגיד בתטואן, לפני שנתמנה נגיד כל היהודים עם מות אחיו משה. בבית הנגיד הפקיד ר׳ חיים בן עטר את שתי נשותיו ואת קומץ תלמידיו, צרר את שלושת כתבי־היד המוכנים בידו, כמה בגדים, ומעט צידה לדרך, ועלה באוניה העושה דרכה לחופי איטליה. לבדו עלה, כי לא השיגה ידו לממן נסיעתם של נשותיו ותלמידיו. בכוונתו היה להגיע לליוורנו באיטליה, עיר שנודעה בגביריה הנדיבים, ולברר אם ייאותו לתמוך בהקמת ישיבה בארץ ישראל.
מאין בית־דפוס עברי במרוקו, קיווה גם להדפיס את ספריו באיטליה. על תלמידיו־נאמניו שנותרו מאחור הטיל לעשות נפשות למען העלייה ולחכות להודעתו. ״אם הכל יתפתח כשורה,״ אמר לשתי נשיו ולתלמידיו, ״ניפגש, אם ירצה השם, באביב בחוף אלג׳יריה, ומשם נעלה ברינה אל ארץ חמדתנו.״ האוניה התרחקה מן הנמל, כשרוח סתווית תופחת במפרשיה. הכל התפללו שר׳ חיים יגיע לחופי איטליה בטרם יגביהו סופות החורף משברים בלב ים. אולם לא עברה עת רבה, והיתה האוניה כקליפת אגוז, אובדת בין גלים. רב החובל הרגיע את נוסעיו שאין הם רחוקים מיבשה, ואכן, ניתן היה לראות מבעד למסך הקצף שעטף את הספינה פס יבשה צר האובד באופק. אולם, עם התחזק הרוח, חששו הספנים שדווקא סלעי החוף יהיו לה לרועץ, והאוניה תתנפץ על הצוקים.
ר׳ חיים בן עטר נשען על המעקה, והביט אל השמיים הזועמים: ״ובכן, כך עתיד העניין להיחתם?״ תחת בית־ שחיו, בנבכי גלימתו, שמר על כתבי־היד שלו. ״השבח לאל שתלמידי טרחו ועשו להם העתקים מכל אחד מספרי אלה. אם אטבע, לא יימחה זכרם. השבח לאל שפאסוניה ואסתר ותלמידי היקרים לא באו למות איתי היום במהומת איתנים זו.״ עוד הספיק רבנו חיים בן עטר למלמל תפילה קצרה, כאשר נשמע נפץ עז והוא הושלך אל תהום רבה.
רבי שלום משאש ז"ל-אורה של ירושלים
קומי אורי כי בא אורך
ובסייעתא דשמיא ביום ראשון ג׳ כסליו תשל׳׳ח(13.11.77) הוכתר רבנו לרב הראשי לעדות הספרדים בירושלים כשכולם חשים כי כבודה של הרבנות נתעלה. לאחר הבחירה נערכו לכבודו קבלת פנים ומסיבות הודיה ־ בבית מרן הרב עובדיה יוסף, במועצה הדתית בירושלים, ובעוד מקומות ובכמה ערים בארץ. ׳השמחה שלי היא ־ שכוח התורה גבר׳ כך אמר מרן הרב עובדיה יוסף בשבת הראשונה לאחר שנבחר רבנו. ביום שנתבשר רבנו שנתמנה הוא לרבה של ירושלים, הודיעוהו שיכול הוא ליכנס לתפקידו מיד למחרת, אבל הוא לא מיהר לשבת על כס הרבנות מייד אלא השתדל לקבל רישיון לחזור לקזבלנקא, כפי שסיכם רבנו עם מרן הרב עובדיה יוסף, וזאת כדי לסיים כמה תיקים שהחל לטפל בהם בבית הדין, ובכספי היתומים של קזבלנקא ־ שהוא היה האפוטרופוס משנה, והוא היה חותם ומאשר הוצאת כספים מהחשבונות בנק שהשאירו להם ההורים, ולטפל בכל ענייני ביתו ומטלטליו, להיפרד מקהילתו ומן המלכות שבמרוקו, ולמנות רב ראשי וראב״ד תחתיו, שזה אומר להעביר אליו את כל עניני הדת שהיה רבנו מופקד עליהם. (אף שהיה חשש שהדבר יהיה כרוך בקשיים מכיון שביום עלותו ארצה פסקה אזרחותו המרוקאית, אך הוא התעקש להגיע לקזאבלנקא) ואכן מינה רבנו את הרה״ג ידידיה מונסוניגו זצ״ל שהיה אב״ד בעיר פאס (כיהן במשרה זו עד יום פטירתו ד׳ אלול תשנ״ד)(לאחר פטירת הרב ידידיה נתמנו הרבנים הגאונים רבי שמעון סויסה ורבי אהרון מונסוניגו שליט״א.) ואכן גם מארבעה חודשים ששהה רבנו במרוקו מוצאים אנו כמה וכמה תשובות שכתבם באותו הזמן במרוקו.
למפרע מתברר שגם אותם שהמשיכו לפעול לטובת בחירת מועמדים אחרים זה היה ממון שלא הכירו את רבנו, כמו הרב יצחק ניסים הראשון לציון והרב הראשי לישראל (לפנים) שתמך במועמדותו של רב אחר, לאחר הבחירות ביקש לפגוש את רבנו. לאחר הפגישה אמר: עכשיו אני מבין מדוע הביאו אותך ממרוקו לכהן בכהונה גדולה כאן בירושלים.
רב גדול אחר חשב שבזה שמספרים על רבנו שהוא צדיק אז זה אומר שהוא תמים ולכך לא תמך בו, אך לאחר שהכיר את רבנו העריכו מאוד, ועד היום מתכבד הוא בזה שמוסדותיו תחת נשיאותו של רבנו.
שלא להשאיר הנייר חלק
ראיתי לצטט מגדלותו וצדקותו של הבבא סאלי זצ״ל עוד בהיותו בגיל 30, זה היה כשהגיע לגור בעיר בודניב, וראה שהנשים טובלות בנהר, ויש שם חוסר צניעות מאחר והצרפתים הקימו שם מחנה צבאי, אזר חיל והחל בבנית מקוה טהרה, סיום הבניה היה בחודש תמוז, מטבע הדברים שצריך להמתין עד לגשמי החורף, אך סידנא אסף את רבני ותלמידי הישיבה לחצר המקוה, ונשא פניו לשמים ואמר רבש״ע ציויתנו על הטהרה, עשינו מה שביכולתינו עשה אתה את שלך והורד לנו גשמי ברכה, ואכן תפילתו עשתה רושם עז בשמים, והחלו הגשמים לנטוף ומלאו את המקווה.לאחר זמן קצר נתעורר סידנא שהצינור שדרכו הגיעו המים למקוה בנוי בניגוד לשיטת הבית ביהודה (עייאש), על כן הורה לרוקן את המקוה. נכדו של מרן אביר יעקב רבי יחיא דהאן זצ״ל ניסה אף הוא לשכנעו שלא בכל יום מתרחיש ניסא, אך סידנא לא שעה לדבריהם ונשאר איתן בדעתו לרוקן את המקוה בתקוה שירדו הגשמים פעם שנית, ואז יצא שנית ונשא עיניו למרום ואמר ׳הבית יהודה עשינו כהוראתך, עשה נא למענינו שירדו גשמים וימלאו את המקוה, ולהתפלאות כל הנאספים לא אחרו הגשמים להגיע ומלאו את המקוה, כן יערה עלינו ה׳ רוח טהרה כמים לים מכסים, אמן.
La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc Yigal Bin Nun
L’éducation dispensée dans les écoles de l’Alliance israélite universelle offrit à l’élite juive une option parallèle d’identification. Elle conféra aux Juifs un statut spécifique, et même privilégié, par rapport aux Musulmans. À la différence des communautés juives d’Europe occidentale, le processus d’émancipation des Juifs du Maroc ne s’est pas accompli par le biais de l’assimilation au sein de la société majoritaire. L’assimilation socioculturelle était plutôt orientée vers la puissance coloniale et non vers la société arabo-musulmane. L’éducation française n’eut certes pas pour effet de créer une reconnaissance envers le Protectorat, mais engendra une attache culturelle avec la France et une soif vitale de la langue française. Ainsi surgirent les conditions d’une identification non seulement double, cas habituel dans les communautés juives en Occident, mais aussi triple, similaire, dans une certaine mesure, à la situation de certaines communautés juives d’Europe orientale, dont les membres cultivés portaient leur regard vers l’Occident.
Le Protectorat français au Maroc prit fin le 2 mars 1956. Sur une population de près de dix millions de personnes au moment de l’indépendance, la communauté juive comptait quelque 230 000 âmes dont la plupart habitaient les grandes villes, surtout à Casablanca. Au début du Protectorat, peu de Juifs quittèrent le Maroc à destination de la France, de l’Espagne ou de l’Amérique du sud. Je divise habituellement l’émigration juive en dehors marocaine en trois périodes : la période de Qadimah , qui s’étend de la création de l’État d’Israël à l’indépendance du Maroc (1948-1956) ; la période de la Misgeret, où l’émigration s’effectua clandestinement (entre 1956 et novembre 1961) ; et la période de l’Opération Yakhin durant laquelle l’émigration se fit au moyen de passeports collectifs après un accord avec les autorités marocaines (1961-1966). Dans les années 1948-1949, près de 22 900 Juifs partirent en Israël. Entre l’indépendance d’Israël et l’indépendance du Maroc, les Juifs émigrèrent vers le jeune État d’Israël au rythme de 3 000 personnes environ chaque mois. Pendant toutes les années d’activité de l’organisation Qadimah (1949-1957), près de 110 000 Juifs quittèrent le Maroc, et quelque 120 000 y demeurèrent jusqu’en 1961 . Entre 1957 et novembre 1961 l’émigration organisée par la branche du Mossad devint clandestine : elle réussit tant bien que mal à faire sortir 29 472 Juifs. De novembre 1961 à la fin 1964, 83 707 Juifs quittèrent légalement, bien que discrètement, le pays. En 1965, y vivaient encore près de 55 000 Juifs. En 1972 il n’en restait pas plus de 30 000 et en 2003 moins de 5 000 . Entre 1948 et 1967 un total de 237 813 Juifs arrivèrent du Maroc en Israël . Ainsi s’effectua l’évacuation quasi totale d’une communauté juive enracinée en Afrique du Nord depuis l’époque romaine.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
- נקודה חשובה בתיאור אופיו של השרח מתגלה בדרך הביאור שלו. אין ספק שבעיקרו הוא ביאור בדרך הפשט! דבר זה אמור במובהק ובנחץ באשר לשרח למקרא. בשרח המהלך
בתאפילאלת(וגם במקומות אחרים) ומקיף מאות פרקי מקרא אפשר לקבוע, שתרגומי דרש ממשיים הם מועטים. דבר זה מתפרט להלן בפרק ב, לפיכך אסתפק כאן בשתי דוגמות:
״לעלוקה שתי בנות הב הב״ (משלי ל, טו) נתבאר במסורת תאפילאלת (ובמסורות אחרות) לגאהנם זוז פמאם ארא ארא (1-zahnnam zuz fmam ara ara), כלומר ״לגיהינם שני פתחים הב הב״. דרשה זו מיוסדת על גמרת הבבלי עבודה זרה יז ע״א ועל שמות רבה ז, ד.
״אליהוא… ממשפחת רם״(איוב לב, ב) תורגם אליהוא… מן קבילת אברהם. מן הסתם נשאב פירוש דרשני זה (רם שתורגם אברהמ) מן התרגום הארמי. ויש להדגיש ששורה ארוכה של שמות פרטיים נדרשים בשרח ואינם נשארים כהווייתם.
. ברם ביאורי דרש אינם דרך המלך בשרת. הדרש מגיע למלוא ביטויו בעיקר באותם מקומות שבעל השרח נמשך אחרי התרגום הארמי, בדרך כלל בקטעים שנועדו לקריאה בציבור המבוגרים. בהפטרה לשמיני של פסח, למשל, השרח אינו מתרגם את הנוסח העברי של פסוקי הנביא אלא את התרגום הארמי, וכן בשרח לברכת יעקב (בראשית מט, א-כז).
בדוגמה זו אפרט דבריי מעט. במקומות הרבה נהגו שני נוסחי שרח: האחד תרגם את נוסח המסורה העברי כפשוטו, מילה במילה, והאחר תרגם את נוסח תרגום אונקלוס, והוא מכונה שרח תוספתא. למשל, ״יתר שאת ויתר עז (שם מט, ג) ־תורגם בנוסח הראשון כּתרת סמך וכתרת לקווא (ktsrt s-s3mx u-ktart 1-kuwa), כלומר ״ררב הגאווה ורוב הכוח״. ואילו הנוסח השני מתרגם את אונקלוס, ״לך הוה חזי למסב תלתא חולקין בכירותא כהונתא ומלכותא״ ־ אילאךּ כּאן מסתוזב תעבי תלת קסמאת לבּכּורא לפכּהונה וצלטנא
כללו של דבר, השרח הוא תרגרם מילולי פשטני, אך יש בר חריגות שבעניין מן התרגום המילולי(יעוין במה שכתבנר למשל באשר לתרגרם ״תעשינה הדבררים״, יש בו יציאות לכיוון תחביר לשון הדיבור, ואף יש בו פניות מועטות אל הדרש. ראין צריך לומר, שכל אחת מן הבחינות הללו מחייבת הרחבה ועידון כאחד, וכל שאמרנו כאן הריהו בגדר ראשי פרקים בלבד.
זהו פרט הטעון הדגשת יתר. קטעי המדרש באים בחלקים שנקראים בציבור בידי קהל ־מבוגרים – הפטרות, פרקי אבות והגדה של פסח ועוד: הקטעים המיועדים לדרדקים יש בהם פחות דרש. הדרש בקטעים אלה אינו עובר על פי הרוב את גבול המילה הבודדת, כגון רם אברהם שהוזכרה לעיל, ירושלים מדינת סלאם, תרצה (שיר השירים ו, ד) למרציא = הרצויה !ראה להלן מאמר ב, שם).
פסוקי הפטרה זו הם, כידוע, ישעיהו י, לב – יב, ו. התרגום הארמי(ת״י) מקיף יותר מאשר ־מקור העברי, ופירושיו הם מדרשיים. (בהפטרה לתשעה באב, ירמיהו ח, יג – ט, כד, השרח מרחיב עוד יותר. משולבות בו דרשות ממדרש איכה וממקומות אחרים.)
נראה לי, שהתרגום הראשון היה מיועד לדרדקי; ואכן הוא השרח שלימדו בדורות אחרונים את -דרדקים. ואילו התרגום השני, ״תרגום התוספתא״, היה כנראה מכוון מלכתחילה לקריאה בציבור המבוגרים.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצ"ל
איש אשר המלך מלבו של עולם חפץ ביקרו, הפיץ עליו אורו איש חיל רב פעלים וכל פניו קודש הלולים. החכם הותיק ה'ן גביר, שר וגדול ליהודים. וכולו מחמדים. כהה״ר 
מרדכי אפלאלו ישצו׳ השוא״ל אכי״ר
מן השיטים שנים החילו עולים. שלמים מרובים. והמה בכתובים בעוצם התרי וחיבה יתירה נודעת ושפתינו הין צוליין לפני אבינו שבשמים למען יחי הרד לנצח ויפקדהו האל בבנים זש״ק שמוריים לכל בני ישראל אכי״ר. ובא האות בקציר אמיץ להודיע לאו״ע כי ליום אתמול כי יעבור עשינו מעמד עם יחידי קהלינו. ישצ״ו אודות ידידינו השד״ר כ מה ״ר ברוך פינטו יצ״ו ואודות הת״ח ישצ״ו אשר הניחום והזניחום גולים ונדחים בארץ לא להם. ונשארו שם במעמד יותר משני שעות ולא עשו שום דבר כי אם זה אומר בכה וזה אומר בכה וזה צולע על יריכו כמנהגם בכל מעמד ואפול1 אכסנייא לא עשו לידידינו הרב השריד ואץ מאסף אותו הביתה עד שנתעורר ידידינו כמוה״ר רחמים יוסף אגייני יצר ואספו אל תוך ביתו. באופן שהאנשים הללו בעוה״ר נטמטמו ונסתמו עיניהם על הצדקה. ועליך המצוה לגמור וכל אשר תמצא ידך לעשות עשה כי איש חכם אתה ועשית כחכמתיך (לשלוח יותר עשרה יחידים והבדי״א במאמר השררה וכשילכו לשם אם עשו אחה תיקון המועיל מכאן ולהבא לת״ח ולעניים ואלמנות הנה מה טוב. ואם לאו הם ילכו לבתיהם לשלום וכל אחד ואחד ממנו יפנה דירתו למקום אשר יחפוץ) וגם אנחנו נדעה מה נעשה פן נספה בעון העיר כי כמעט בעוה״ר כסדום היינו לעמורה דמינו ודי בזה לחכם שכמותו.
יקר מחכמה ומכבוד. איש אמונות רב ברכות. לנו לעינים. והרד ידו נטויה לכונן את ירושלים הדר הוא מעלת הגביר הנבון ומעולה הנכבד רודף צדקה וחסד במהרי סי׳ אהרון אלבאז נרו׳ יאיר לעד לעולם ובריא אולם כירא׳
אחרי עתרת החיים והשלום אנחנו חכמי ורבני עהק׳ ירושלים תו׳ תכון תפלתינו לפני אלדיניו למען יחיה הודי לנצח. ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח ויעל עג׳ מרומי ההצלחות ברב הונים ותפארת בנים כירא׳, אותותינו אלה יביעו ידברו הא ודאי רומי יודע את כל תקף צרת הבת ירושלים המלאה לה עניים ויתומים ואלמנות ות״ח העטופים ברעב והנם צועקים אלינו על הלחם ועל בית דירתם. ואין בידינו להושיע. ובפרט בשנה הואת הגויים הרשעים בעלי החצירות עשו ערכי שכירות הבתים בכפלי כפלים דבר אשר לא היה לעולמים, עד אשר נשארו כמה בעלי בתים מושלכים בחוצות ירושלים כי לא השיגה ידם לשכור בית, באופן הגרם האלה שמו מגמתם לגרש אותנו מן העיר לא יבוא ולא יהיה, ואנחנו עולם חשך בעדינו לא ידענו מה נעשה, ע״ב לעתות בצרה הסכמנו לשלוח תרי שלוחי דרחמנא להודיע צערינו לרבים ולמען יאיצו לרחמינו יפה שאק׳ וימן ה׳ לנו מעי טובים השנים ראשון בקי הרב הכולל ישראל להלל ורע רבנים כולם קדושים נז״י כמוהר״ר יוסף נסים בורלא נר״ו נין ונכד להרב המופלא וכבוד ה׳ מלא במוהר״ר יאודה בורלא זלהה׳ נושא משך הזרע להרב עיר וקדיש הרב הגדול כמוהר״ר ישראל יעקב בורלא זלה״ה ואתיא מכללא זרע רב להמאור הגדול הרב החסיד המפורסם כמוהר״ר ישראל יעקב אלגאזי זלהה: ואת השני בקדש מעי הרב ועצום רב טוב לבית ישראל ממשפחת רם בנש״ק כמוהר״ר ברוך פינטו נר״י ומפיהם ידע תם׳ גודל צרותינו כי כן נא גבור קום לעזרת ה׳ בגבורים לעמוד לימינם לעמרם בין במקום שילכו שניהם כאחד בין אם כל אחד ילך לבדו כי כל אחד מהם ראוי לכל כבוד שבעולם ועליך המצוה לעשות כפל הנדבה הן לצורך צרת שכירות הבתים, והן לצורך מצות לחם לרעבים להחיות תה שפלים ונפשות אביונים, והן אמת מה מאד תמהנו עליך על מה שעשית עם הרב ה ש דייר כמוהרר׳ ר׳ בתך פינטו נרו׳ הנד כשהיה שליח כולל במיני בזיונות רח״ל, כי חרה לנו עד מאד, הלא תראה כל עם בני ישראל חכמים וגדולים המה עושים יקר ורבותא לכל חכמי ארץ ישראל הן בעבור בי א״י מקודשת אשר בחר בנו ה׳ אלדינו: והן בעבור כבוד התורה. ע״כ נא ידידינו כלך מדרך זו והחזק במעוז מעשה אבותיך ואבות אבותיך לעמוד בכל עוז ותעצומות לימין כל שלוחינו, אז גם ה׳ יתן הטוב לטוב כל הימים להריק לך ברכה עד בלי די על כל פרוטה תרקבא דדינרי, ואנחנו מפה על משמרתינו נעמודה להתפלל בעדו תמיד הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כנהר׳ וכנא״ה החותמים פעהק׳ ירושלים תובבא׳ בחי ניסן התרט״י ליצירה ברב עז ושלום
חיים נסים אבולעפייא ועוד גושפנקא דמלכא
הקבלה בצפון אםריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
הקשר שנרקם בין ארץ ישראל לבין מארוקו הלך ונתחזק. השליחים שיצאו מהארץ לאסוף כספים, תרמו תרומה רוחנית ליהודי הגולה. למשל, ר׳ אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נסע בשליחות ירושלים לכמה ארצות. יחד עם שלמה נווארו הוא יצא למארוקו בסביבות שנת ת״ט. בשנות ת״י־תי״א לערך התאכסן בביתו של ר׳ יעקב ששפורטש בסאלי. סביר להניח שהוא ״הביא עמו גם את כתבי הקבלה השבתאית של בנו, שנפוצו ביותר במארוקו בדור הבא״. אך ידוע שהביא גם כתבי־יד לוריאניים. כתבי־יד נוספים הגיעו, כמובן, גם באמצעות אחרים. ספר קול ברמה של ר׳ יעקב צמח, ממקובלי ירושלים באמצע המאה הי״ז, הועתק בכתב־יד ביום כב באדר תפ״ח בפאס, על־ידי ר׳ יצחק בן אברהם אסבאג, מתוך עותק שהחזיק בידו שליח מארץ ישראל, דוד יקותיאל הכהן. סידורו של ר׳ חיים הכהן מארם־צובה הועתק בפאס בשנת תק״ב. כן נזכר ״קונדריס שהביא ר׳ יעקב הלוי מירושלים״, בתוך ספר סגולות (כתב־יד) שליקט ר׳ יעקב בן צור בפאס. ר׳ יחיאל לוריא אשכנזי, הידוע כמי שהביא כמה ספרי קבלה לדפוס בוונציה, היה שליח צפת באלג׳יריה, וסביר מאוד להניח, כדעת יערי, שגם שם הפיץ דברי קבלה. ואולי אפשר לשער שברבות הימים עברו כתבי קבלה מאלג׳יריה למארוקו. גם במאה הי״ח ידוע על ר׳ אברהם אשכנזי שנשלח לצפון אפריקה על־ידי ר׳ אברהם קאליסקר שישב בטבריה, ובא במגע עם גדולי חכמי מארוקו. אכן, ניתן למצוא שמות חסידיים ומובאות מחיבורי חסידות בכתביהם של חכמי מארוקו. ברם, חשיבות רבה יש לראות בכתבי־היד שהובאו לשם בראשית המאה הי״ז או באמצעה, שכן הם נושאים עליהם חותם של מקוריות, טרם שנוספו הגהות או עיבודים של מקובלים שונים בכתבי האר׳יי.
פרט חשוב הוא שספרי חכמי הדרום, כר׳ משה אלבז, ר׳ יהודה חנין, ר׳ יצחק הכהן או ר׳ יעקב איפרגאן (והוא המאוחר בהם, בספרו שנכתב בשנת שע״ט) – עדיין אין בהם מקבלת האר׳׳י. אך אהרן הסבעוני, שהוסיף הגהות להיכל הקדש, כבר עמד תחת השפעה לוריאנית. דבריו נכתבו סמוך להדפסת הספר (אמשטרדם תי״ג), הווה אומר, באמצע המאה הי״ז, והוא אותו זמן ששליחים באו מארץ ישראל, כפי שכתבנו לעיל.
אכן, שליחים אלה הביאו בעיקר מתורת האר׳׳י, ומכאן ואילך תופסת זו מקום חשוב בחייה הרוחניים של מארוקו, שילך ויגבר במרוצת הימים. חכמי מראכש, למשל, השקיעו מעייניהם בזוהר ובקבלת האר׳׳י, ואלה מובאים גם בכתביהם של חכמים רבים. עם זאת, ספר הזוהר נשמר גם בפי תלמידי חכמים שאין אומנותם בתורת הקבלה. אלה ראו בזוהר מנכסי צאן הברזל של התרבות היהודית ושילבוהו באופן טבעי בדרושיהם ובעיוניהם, ואף בתקנות של בתי־הדין, כפי שמצינו בתקנה ביחס לחובת תשלום מס, משנת שס״ח. ועם שדיברנו על ההשפעה החזקה של כתבי האר׳׳י, בעיקר בחוגי לומדים מעמיקים, חובתנו לציין כי הרש״ש (לעומת החיד״א) כמעט לא זכה להשפעה כלשהי אצל חכמי מארוקו, וזאת בניגוד למה שאירע בתוניסיה ובטריפולי, כפי שנראה לקמן.
דומה כי דברים שכתב הרב ד׳ עובדיה על קהילת צפרו יפה לאומרם גם על קהילות רבות אחרות. וכה סיכם: ״תחום שעסקו בו הרבה בצפרו הוא לימוד הקבלה. במקצוע זה התבלטה עיר זו, שכן על כל אחד מרבניה יש עדות שעסק בקבלה, ורובם אף השאירו כתבים במקצוע זה. כבר השם ׳החבורה הטהורה׳ או ׳אנשי חברה קדושה׳, תואר בו כונתה אותה קבוצת חכמים תלמידיו של ר׳ משה בן חמו, וביניהם ר׳ מאיר די אבילה, ר׳ שמואל ן׳ חותה, ר׳ יוסף עטייה ועוד, נראה כמרמז על עיסוקם של חכמים אלה בקבלה … אתה מוצא רעיונות קבליים, מפוזרים בכתביהם ודרשותיהם. באגרת שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול לגר צדק יצחק בן אברהם, הקדים לדבריו רעיון הגרות על פי הקבלה, לפיו הגרים הם ניצוצות נשמות קדושות שנתפזרו בין הקליפות והם מתקבצים וחוזרים לשרשם הקדוש״.
ולסיכום, שמעם של חכמי מארוקו, ״רבני המערב״, יצא בארצות המגרב כגדולים בנגלה ובנסתר כאחד (יוסף חי, לו ע״ג).
Les juifs de C.-Bechar-J.Ouliel-Les BENICHOU
Les BENICHOU
Issus de Kenadza, ils formaient l'une des grandes familles béchariennes. Leur aïeul, Rabbi Youssef ben Abraham, décédé voici plus d'un siècle à l'âge de 98 ans, fut 
en son temps le chef de la communauté juive de Kenadza. Ce rabbin et dayyan (juge) s'était rendu célèbre en composant un «piyyut» (conte poétique) à la mémoire d'un autre rabbin, Rabbi Shlomo bar Berero ; ce dernier, auquel je consacrerai un chapitre, est devenu tristement célèbre bien avant que fût connu son tragique destin de chef spirituel de la communauté de Tamentit au XV°.
Or, Rabbi Shlomo bar Berero est demeuré un symbole à Kenadza, un de ces villages- refuges, sans doute le principal, où se fixèrent les exilés juifs du Touat après 1492 et les persécutions et massacres dirigés par le Cheikh Abd el Krim el Meghili. M. Jacob Bénichou, né en 1910 et fils du Rabbin Moshe Benichou, a épousé Myriam Dahan, une fille de Taghit, qui lui a donné de brillants enfants, dont un éminent professeur en cardiologie, hélas trop tôt disparu.
Engagé dans l' action communautaire dès 1936, Jacob Bénichou est resté jusqu'en 1962 l'une des grandes figures de la communauté bécharienne, occupant des responsabilités importantes au sein du Consistoire et dans la Hebra kadicha, et, vers les années 1957- 1960, à la Chambre de Commerce de Colomb-Béchar, dont il fut le vice-président. Jacob Bénichou était doublement l'héritier des Juifs de Tamentit : en tant que descendant de rescapés du Touat et érudit détenteur d'ouvrages transmis de génération en génération depuis des siècles
Comme artisan-bijoutier, il a hérité d'une tradition fort ancienne pour devenir créateur de modèles originaux qu'il fut invité à présenter lors des grandes expositions coloniales, notamment en 1931 et 1937, et à l'occasion des fêtes du cinquantenaire de Colomb-Béchar, en 1953. Jacob Benichou est moins connu pour d'autres réalisations, non moins artistiques : il n'a laissé à personne le soin de composer et calligraphier, sur parchemin, les Ketoubot à l'occasion du mariage de ses enfants. Après les disparitions successives de ses frères Simon et Mardochée, M. Jacob Bénichou demeure aujourd'hui l'un des dépositaires, parmi les plus sûrs, de la mémoire de notre communauté.
La légende des Bénichou de Kenadza
A Kenadza, la présence des Bénichou est tellement ancienne, que nous la retrouvons dans les légendes locales. Malgré l'ambiguïté de l'évocation, une relation journalistique montre que les Musulmans de Kenadza ont conservé le souvenir de ces Juifs installés bien avant eux, et durant des siècles, dans la petite cité :
«Il y a très longtemps, semble-t-il, vivait à Kenadsa une communauté juive qui a pris l'habitude de tourner en dérision la coutume locale qui consistait à célébrer à l'instar des musulmans chiites, le martyre de l'imam Hussein dans la tristesse et les lamentations. Irrités, les habitants ont décidé un jour de changer de coutume, et de célébrer désormais cette journée dans la joie, prenant ainsi leur revanche sur les juifs, (à la veille des fêtes de l'Achoura), «Berkeï Ichou» serait alors une dérivation de «Ibrek y a chou», à genoux chou, Chou étant un notable juif de l'époque. Cependant, on prend soin à Kenadsa de vous préciser que quoique commode, cette interprétation est loin d'être vérifiable…» Vers 1903, les membres de la communauté de Kenadza rejoignirent, pour y exercer leur artisanat, leurs coreligionnaires nouvellement installés à Colomb-Béchar, constituant la deuxième composante de la communauté… Isabelle Eberhardt les a décrits ainsi :
«Les juifs de Kenadsa, vêtus d'oripeaux verts et noirs, viennent y dresser leurs tentes loqueteuses, et vite ils allument leurs petites forges pour transformer les «douros» des officiers et des spahis en bijoux» Isabelle Eberhardt écrit encore :
«Nous traversons le Mellah, le quartier salé, le quartier des Juifs, qui gitent en d'étroites boutiques à même la rue. Ici, à l'encontre des mœurs figuiguiennes, les Juives, qui portent cependant le même costume, ne sont pas cloîtrées. Elles jacassent, cuisinent, se débarbouillent devant leurs portes.»
La tradition rapporte qu'avant de s'appeler Kenadsa, la ville a d'abord porté le nom d'El Aouina (ou El Aouinat), signifiant « petite source », ou de Mouillah, signifiant « source salée », en référence à la source qui traversait le ksar.
Toujours selon le tradition, Kenadsa tirerait son nom de Sidi Mohamed Ben Ziane (fondateur de sa confrérie religieuse) qui, accomplissant le pèlerinage de la Mecque, aurait salué le prophète de l'islam Mahomet dans son tombeau, et celui-ci aurait répondu à ce salut en l'appelant par le nom de « Mohammed El Kendouci » ; et c'est ainsi qu'après son retour, le ksar aurait pris le nom de Kenadsa, pluriel de kendouci
Ibn Khaldoun rattache le nom de Kenadsa au nom de ses premiers propriétaires, Kendous et Zerhoun, noms devenus noms de tribus, dont la tribu des kenadsa ; il rattache aussi le nom de Kenadsa, par déformation, au mot-valise « Kendsek », désignant dans les transactions commerciales des deux fondateurs Kendous et Zerhoun
Il etait une fois le Maroc : LES BERBÈRES, par David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc : LES BERBÈRES, par David Bensoussan
Pourrait-on faire une digression et discuter de l'identité et de l'origine des Berbères?
L'Afrique du Nord ou Maghreb se compose du Maroc, de l'Algérie, de la Tunisie ainsi que de la Libye : tous ces pays ont été peuplés à l'origine par des tribus berbères et ont subi l'influence de colonisations diverses : carthaginoise sur le littoral maghrébin, grecque en Cyrénaïque, romaine, vandale et byzantine dans toute la partie Nord de l'Afrique jusqu'à l'Atlantique et enfin l'arabe jusqu'au Sahara. Rarement la Berbérie a été unie : des guerres tribales incessantes ainsi qu'un esprit d'indépendance farouche ont fait que les tribus berbères se sont laissé dominer par d'autres puissances tout en maintenant leur autonomie dans les régions intérieures; seule l'invasion arabe parviendra à assimiler graduellement les Berbères, quoi qu'incomplètement.
Que sait-on sur leur origine?
De nombreux historiens berbères et arabes (Ibn Khurdabhbih et Ibn Abd Al-Hakam au IXe siècle, Al-Tabari et Ibn Hawqal au Xe siècle, Idrissi au XIIe siècle et Ibn Khaldoune au XIVe siècle) attribuent aux Berbères une ascendance cananéenne. Les Berbères seraient venus en Afrique du Nord après que David eut vaincu Goliath. Une hypothèse plus ancienne avancée par Moïse de Corène et Procope voudrait que les habitants du Canaan fussent arrivés en Afrique du Nord après la conquête du Canaan par Josué.
Ceci rejoint une hypothèse talmudique similaire et encore plus ancienne selon laquelle des peuplades cananéennes auraient émigré en Berbérie après la conquête du Canaan par les Hébreux (Sanhedrin 94-71, Lévitique Rabba 17, Tossefta Shabbat 18, Yebamot 63-2, etc.). Certains situent les Berbères au sein de la généalogie biblique : ils descendraient des Kaslouhim, fils de Mitsraïm fils de Cham fils de Noé (Al-Souli Xe siècle).
D'autres (Ibn A-Kalbi, IXe siècle) ont attribué aux branches des Ketama et des Sanhadja une origine yéménite et il est probable que cette hypothèse ait germé dans l'esprit de ceux pour qui la légitimité du pouvoir ne pouvait être accordée qu'à une lignée de nobles. En Espagne médiévale, des historiens arabes (dont Ibn Hazm du XIe siècle) rejetèrent cette dernière hypothèse. Ce débat se tint à l'époque où Arabes et Berbères étaient en conflit. Toutes ces théories sont nourries par des légendes locales qu'il est difficile de corroborer avec un degré de certitude satisfaisant.
Qu'en est-il des grandes familles berbères?
Il faut préciser que dans les recueils historiques, il n'y a pas de filiation unique sur laquelle il y ait unanimité. Il faut donc avancer avec précaution dans ce domaine. L'hypothèse la plus courante est que les Botr nomades et les Beranès sédentaires descendraient d'un ancêtre commun Berr. Aux Botr se rattacheraient entre autres tribus les Zenata, les Nefoussa, les Miknaça, les Mediouna, les Louata et les Maghraoua. Aux Beranès se relieraient les Masmouda, les Auréba, les Ketama, les Sanhadja, les Aurigha, les Mesrata et les Lemta. Ceci est une présentation très simpliste de la généalogie berbère, car son traitement dans ces pages serait exhaustif. Contentons-nous de cette première classification pour l'instant.
Qu'en est-il de la langue berbère?
De façon générale, on établit la différence entre trois regroupements linguistiques : celui du Rif (tarifit) dans le Nord, celui du Haut et Moyen Atlas ou tamazigh (tamazight) ainsi que celui de l'Anti-Atlas et du Sous, le chleuh (tachelhit). Ceux qui ont tenté de faire des rapprochements entre les langues berbères (kabyle, rifain, tamazigh, chleuh ou targui) et les autres grands groupements linguistiques indo-européens, sémitiques ou chamitiques, n'ont jamais pu aboutir à une conclusion satisfaisante. En fait, la formation de la langue berbère constitue une énigme non résolue.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Certains sont plus que d'autres habités par l'angoisse devant la vie, devant la douleur et devant la mort. D'autres expriment des peurs, des 
obsessions et des aspirations. Tous disent l'impossibilité de connaître les voies de Dieu : nous savons, assurent-ils, quels sont les projets des hommes, mais qui connaît leur fin ? Parfois on s'en prend aux hommes « de vanité », laquelle est considérée comme « une grave maladie ». L'homme vaniteux est qualifié d'idolâtre dont la vie n'est que souffrance. Le poète affirme que Dieu n'aime guère partager la même demeure avec les hommes suffisants, ivres ou amoureux d'eux- mêmes. Ceux qui sont saisis de l'extrême importance de leur personne. Ceux qui éprouvent beaucoup de plaisir à ne vivre qu'en leur propre compagnie. Ceux qui, parce qu'ils cherchent à s'élever, se livrent tout au long de leur vie à bien des bassesses.
Mais on ne manque pas de saluer les hommes de justice et de vérité. Comme leurs anciens collègues de l'Espagne andalouse, les poètes juifs du Maroc conjuguent à l'envi le thème de l'exil et celui de la libération. A la manière des maîtres de la saga hassidique, ils dialoguent avec Dieu. Ils l'interpellent dans leurs poèmes : « Jusqu'à quand attendrons-nous ? Jusqu'à quand et pourquoi abandonnes-tu le pauvre ? Quand donc nous rendras-tu notre gloire et notre couronne de jadis ? Notre âme a suffisamment souffert, il est temps que notre soleil se lève ; ramène la Fille de Sion sur sa terre ; reconstruis le Temple afin que nous puissions te chanter ; regarde la catastrophe dans laquelle nous sommes plongés ; nous nous trouvons dans la situation de l'agneau jeté parmi les loups ; Dieu, donne- nous enfin la liberté ! »
Un grand nombre de ces poètes connaissent la pauvreté : ils apostrophent Dieu sur le fait que les amis des riches sont toujours nombreux, tandis que les jours du pauvre sont douloureux. « Mes connaissances, mes amis, mes frères se sont éloignés de moi. » Mais ils savent – et ils le proclament – que les hommes les plus riches et les plus puissants deviennent eux aussi néant. Seul peut être heureux l'homme qui connaît et pratique l'humilité.
Raphaël Moshé Elbaz demande à Dieu de lui montrer « la voie des mitzvot – les commandements » : « Console mon cœur, délivre-moi de la tempête, renouvelle en moi une âme nouvelle. » Il se demande – ainsi que le font, dans des termes identiques, les poètes musulmans eux- mêmes – ce qu'il pourra plaider le jour du jugement divin : « Que répondrais-je au jour de la confrontation ? Quand Dieu me convoquera, que lui répondrais-je ? »
Un poète qui signe en acrostiche « Moi, Moshé » écrit : « Je t'ai vu, mon Dieu, avec l'œil de mon cœur. Je t'ai appelé. Je t'ai trouvé habitant à l'intérieur de moi. »
Salomon Abitbol se lamente : « Mes sages ont disparu, mes ennemis sont de plus en plus nombreux. Les malheurs nous assaillent chaque jour. Malgré cela, je n'ai pas cessé de t'aimer. » Il ajoute dans un autre poème : « Mon Dieu, pourquoi sommeilles-tu ? Souviens-toi de la fidèle alliance passée avec mes ancêtres. »
Les poètes marocains recyclent des thèmes abordés déjà par Israël Najara : « Accepte la prière d'un pauvre dont le cœur est en train de fondre. Séparé de sa ville, son soupir grandit. Il appelle à l'aide : pourquoi le Fils de David ne vient-il pas ? »
On cherche à retrouver les accents désespérés du poète espagnol Abraham Ibn Ezra. Grammairien mais également philosophe, Ibn Ezra était un érudit errant (une sorte de Rimbaud juif avant la lettre). Il était tellement malheureux qu'un jour il écrivit pour dire son dénuement ces vers devenus célèbres et que nous avons cités plus haut : « Si je faisais commerce de bougies, le soleil ne se coucherait jamais ; si je vendais des linceuls, personne ne mourrait jamais.