אלי פילו
אבן ח'לדון ומשנתו – אקדמות למדע ההיסט.-א.ח'לדון
חשוב יותר ומעניין יותר הוא אותו חלק של ה " אקדמות " שבו מפתח אבן ח'לדון את השקפותיו המקוריות על המסיבות המשתנות ועל חוקיהן, כלומר את תורתו הסוציולוגית. תורתו זו מושתתת על שלושה מושגי יסוד : חלוקת המין האנושי בין בדווים לתושבי קבע : המחזוריות בעלייתן וירידתן של הממלכות : והתודעה הקיבוצית.
החברה האירופית, המערבית, מתחלקת בין בני הכפר ובין בני העיר, שכולם יושבים במקומותיהם ישיבת קבע. לא כן החברה בארצות המזרח, באסיה, בעולם האסלאם. כאן החלוקה העיקרית היא בין נוודים ובין תושבי קבע. הניתוח הסוציולוגי בזמן החדש, המכיר את הכפר ואת העוסקים בחקלאות כסוג בפני עצמו, מגיע לחלוקה משולשת : נוודים, חקלאים ועירוניים.
ואכן, זה המצב במזרח החדש של ימינו. אך אבן ח'לדון הכיר רק בשני יסודות : נוודים ויושבי קבע. חקלאים היו מצויים גם בקרב אלה וגם בקרב אלה. כתוצאה מן התנאים ההיסטוריים ששׂררו בימיו, הייתה צפון אפריקה, ובייחוד חלקו המזרחי של המגרב, מורכבת בעיקר מערים מבודדות פחות או יותר, שבסביבתן הקרובה היה יישוב חקלאי דליל – במידה שזרוען הנטויה של השושלות המולכות בערים הייתה מגעת להגן על יישוב חקלאי זה.
ולא רק מסביב לערים, כי אם גם בתוך חומות הערים עצמן, היו גנים נרחבים ושטחים מעובדים, שכונות חקלאיות למחצה עם לולים ורפתות. מצד אחד, הגיעו גם שבטי הבדווים הערביים במידה רבה לכלל התיישבות ותעסוקות בחקלאות, בעיקר בגידול בהמות. על כן מבחין אבן ח'לדון בין " בדווים מגדלי גמלים " ובין " בדווים מגדלי צאן ".ההבחנה בין נוודים ותושבי קבע נקבעת אפוא לא לפי העיסוקים ומקורות הפרנסה, אלא לפי אורח החיים והמבנה החברתי : משטר שבטי, סגנון חיים של מותרות ושפע, ורוח כניעה לשליט, הכולל תשלום מסים, מצד שני.
אך בעוד חלוקה זו של בני המין האנושי קבועה היא ונצחית, הרי השתייכותו של כל קיבוץ בני אדם לאחד משני הסוגים עלולה להשתנות. אבן ח'לדון ידע מהסתכלותו כי הנוודים בני המדבר נהפכים בהדרגה לישובי קבע, עד שלבסוף הם נעשים עירוניים לגמרי. העתוּדה של עממים נוודים העולים מן המדבר אל היישוב היא בלתי מוגבלת, ומתוכה שואב היישוב העירוני את היסודות המחדשים אותו במחזוריות קבועה. וכך אומר אבן ח'לדון : אחרי הכחדת השושלת שהקימה העיר יכולה העיר להתקיים לאורך ימים רק אם בסביבותיה, בהרים ובשפלות הקרובים לה, יש אוכלוסייה בדווית והמספקת לעיר בתדירות אוכלוסים חדשים. כי כאשר מגיעים בני השבטים הנוודים לשיא התפתחותם, לנוחות ולפרנסה טובה, הם שואפים לפי טבע האופי האנושי לרווחה ולמנוחה, ואז הם מתיישבים בערים ובכרכים ונהפכים שם לאוכלוסייה עירונית.
אורח החיים הבדווי קודם לדעת אבן ח'לדון לאורח החיים העירוני, והוא מפתח בקרב הבדווים תכונות מסוימות החסרות בבני הערים. אמנם במקומות אחדים בספרו משבח אבן ח'לדון את אורח החיים הבדווי ואת תכונות הבדווים ומגנה את התרבות העירוניות שהיא מקור של שחיתות, " שיא הרוע והתרחקות מן הטוב ". אבל אין זה אלא צד אחד של המטבע : אבן ח'לדון ראה גם את חסרונותיו של אורח חיים הקמאי ואת מעלותיה של התרבות החומרית הגבוהה, והוא חוזר ומדגיש כי חיי הנוודות וחיי העיר הם משטרי חיים טבעיים במידה שווה, וכי יישוב קבע הוא נקודת הסיום של התפתחות חיי הנוודות.
מתוך הסתכלותו בקורות השושלות בעולם האסלאם, ובייחוד בצפון אפריקה של ימיו, הגיע אבן ח'לדון לידי מסקנה, שעלייתן ושקיעתן של השושלות ושל הממלכות מתנהלת על פי חוק קבוע, הוא " חוק ארבעת הדורות " : שבט, עם, שושלת, כי יגיע לשלטון – הדור הראשון מבסס את שלטונו החדש ומבצרו, הדור השני מקיים את השלטון בידיו בכוח תנופת הכיבוש והעזוז של אבותיו. הדור השלישי שוב אינו מכיר את קשיי הכיבוש וההתבצרות, והוא אף חסר את התנופה הדרושה לקיום השלטון, כיוון שכבר התרגל לנועם המותרות המביא לידי התרופפות וחולשה. בדור הרביעי מגיעות תכונות שליליות אלה לדרגה כזאת, ששוב אין השושלת יכולה לעמוד בפני הסתערותם של כוחות חדשים. אלה עולים וכובשים את הממלכה ומבצרים את שלטונם – אף גם בהם חלה אותה השתלשלות מחזורית, וחוזר חלילה.
כוחם של שבטים ועמים לעלות ולכבוש נובע בראש וראשונה מתודעתם הקיבוצית. זהו מושג מקורי של אבן ח'לדון, אחד מעמודי התווך של תורתו הסוציולוגית היסטורית. המונח הערבי " עַצַבִּיָה " גזור מן השורש עצב, המסמן ליכוד, קישור. אבן ח'לדון פיתח מושג זה מתוך המסורת השבטית הערבית, אשר בה " עצבאת " הם קרובי משפחה היוצאים יחד לקרב והשותפים לנקמת דם.
העצביה, אצל אבן ח'לדון, היא ההרגשה המוּדעת המאחדת והמלכדת קיבוץ אנושי ונוטעת בלב כל אחד מבניו תחושת אחריות הדדית ומסירות נפש לאחיו ולכל הקיבוץ. קיבוץ כזה הוא בדרך כלל קיבוץ אתני : קשר דם הוא המונח ביסוד התודעה הקיבוצית. אך קשר הדם איננו תנאי הכרחי, והעצביה מתחזקת ומתקיימת על ידי שותפות בצרכים ובחוויות. הקיבוץ יכול לכלול גם חברים שאינם קרובים בדם, ושנהפכו לבני ברית בכוח אותה תודעה קיבוצית : ולעתים אף ממציאים הללו בשלב מאוחר קירבת דם בדויה כדי להצדיק ולהגביר את התודעה הקיבוצית.
התודעה הקיבוצית חזקה ביותר – לפי השקפת אבן ח'לדון – בקרב הבדווים : אך במידה פחותה מזו היא מצויה גם בקרב יושב הקבע. אבל ככל שתושבי הקבע מתרגלים יותר לחיי העיר, על התרבות החומרי ומותרותיה, כן נחלשת תודעתם הקיבוצית וחדלה בהדרגה לשמש גורם של כוח וליכוד. בכך נעוץ אחד הגורמים העיקריים לאותה מחזוריות שתוארה לעיל.
תורת המחזוריות של אבן ח'לדון אינה הראשונה בתולדות ההיסטוגראפיה, כבר אצל הירוֹדוֹטוס מצוי הרעיון, שכל ממלכה עולה ומתעצמת עד לנקודת שיא, ואחר כך היא יורדת ושוקעת, עד שממלכה אחרת עולה במקומה. אבל לא זו בלבד שאבן ח'לדון לא קרא את כתבי הירודוטוס, ותורת המחזוריות שלו היא אפוא מקורית מבחינה זו, אלא אף יש בין שתי התורות האלה הבדל מהותי.
הירודוטוס מספר את תולדות הממלכה הפרסית, כדי להראות את הגלגל החוזר שבכל יצירות אנוש, אחרי העלייה לשלטון ולעוצמה בא בדרך הטבע יצר נפרז להרחבת השלטון ( היבּריס ), המאבד כל חוש של מידה והמביא בסופו של דבר לידי שקיעת הממלכה, ובה בא לידי גילוי העונש האלוהי ( תיטיס ), ואילו אצל אבן ח'לדון אין זכר לרעיון של שחצנות השליט ושל עונש אלוהי עליה, אלא ניתוח סוציולוגי בלבד של מהלך סיבתי בלתי נמנע. התבצרות בשלטון – התהווה מנהגי חיים עירוניים ומותרות – החלשת תנופת הכיבוש וכושר המלחמה, כניעה בפני כוחות רעננים העולים מן החוץ.
אבן ח׳לדון דוחה את תורת המחזוריות שעליה ביססו המיסטיקאים של האיסלאם, הצופיים, את ציפייתם לבוא המשיח. לפי תורתם, כפי שהוא מסכם אותה, באה הנבואה, המביאה את בני האדם לידי הכרת האמת והליכה בדרך־הישר, אחרי תקופת עיוורון ותעייה; אחרי הנבואה באה תקופת החליפות, כלומר השלטון ברוח ההלכה! ואחרי החליפות – השלטון החילוני (מוּלכּ׳); שלטון זה נהפך לעריצות, ׳ומאחר שהמקובל הוא לפי מסורת העניינים שקבע האלוהים, שכל הדברים חוזרים לקדמותם – מוכרחה שוב לבוא הנבואה, ואחריה החליפות, והשלטון החילוני, ושלטון השטן, והכפירה, וחוזר חלילה. אלה הם שלושת השלבים׳, העתידים, לפי תורה זו, להביא לידי בואו של המשיח.
אבךח׳לדון, כאמור, איננו מקבל תורה זו, והוא מסיים את הרצאתו עליה במלים אלה: ׳והאמת שהקורא צריך להבינה באופן ברור היא, שאי־אפשר לה לשום תעמולה דתית או חילונית להצליח אלא אם כן קיימת בצדה עוצמה ותודעה קיבוצית, שתנחיל ניצחון לאותה דת או לאותה תנועה ותגן עליה מפני המתנגדים לה, עד אשר יתגשם רצונו של האלוהים בנוגע לה׳. לשון אחר: אין מחזוריות אבטומאטית, אלא גורמים וכוחות חברתיים הם המתנים את ההתפתחות ההיסטורית. הרעיון של קץ העולם, של ימות המשיח, שנודעת לו חשיבות מרובה בתיאולוגיה האיסלאמית – אין לו מקום כלל בתורת ההיסטוריה של אבן־ח׳לדון, החסרה כל יסוד טֶלֶאולוגי ואינה כרוכה באמונה או בתקווה דתית. אבן ח׳לדון אינו גורס גם את האמונה היוונית, שהעולם היה פעם טוב יותר – ב׳עידן הזהב׳ שלו – והוא משתבש והולך, ועומד עתה ב׳עידן הברזל׳. בין שאמונה זו היתה ידועה לאבן־ח׳לדון ובין שהוא לא הכירה – מכל־מקום אין הוא קובע שעידן פלוני טוב יותר או רע יותר מעידן אחר. ההיסטוריה אינה התקדמות בכיוון אחד, אלא גלגל חוזר, ואין אבן ח׳לדון חורץ משפטי־ הערכה.
בניגוד להשקפה המקובלת באיסלאם אין אבךח׳לדון גורס את הנס כגורם היסטורי מצוי; לפי מהותה של תורתו ההיסטורית, אין בה מקום להתערבות האלוהים במהלך ההיסטוריה, שכן מהלך זה נקבע על־ידי חוקים טבעיים וחברתיים. אמנם אבן ח׳לדון אינו שולל את האפשרות של התרחשות נסים, אך הוא רואה בהם מאורעות נדירים עד כדי כך שאפשר להתעלם מהם בהסברת מהלך ההיסטוריה. ואשר לאותו מקום שבו מדבר אבן־ח׳לדון על האלוהים כגורם משפיע על מהלך ההיסטוריה, הרי ברור מתוך ההקשר שהוא אינו רואה בו גורם העומד מחוצה לה ומעליה, אלא מזהה את ׳האלוהים׳ עם החוקיות ההיסטורית. בדרך זו מצליח אבן ח׳לדון להלביש את תורת ההיסטוריה שלו, הבלתי־דתית והבלתי־איסלאמית, איצטלה של קונפורמיות, שחסכה לו את הצורך לעמוד בוויכוח דתי עם בני דורו? עוד אחזור לעניין זה להלן.
Joseph Dadia – L'Ecole de l'Alliance de Marrakech Historique
Le géologue Louis Gentil a connu M. Falcon sur le bateau entre Tanger et Mogador, alors qu'il se rendait avec sa famille à Marrakech, pour y prendre ses fonctions. Il avoue avoir éprouvé chaque fois un vrai plaisir dans ses visites aux écoles du mellah de Marrakech, et il remercie M. Falcon et son adjoint, M. Souessia, de l'en avoir si obligeamment facilité l'accès. C'était le 11 janvier 1905. Un nouvel adjoint a été donné à M. Falcon et une maîtresse de couture viendra en aide à la directrice de l'école des filles. Louis Gentil a constaté qu'on voit moins chez les filles ce désir de s'instruire ; mais par contre, elles sont avides d'être initiées à la couture et à tous les travaux spéciaux à la femme. Ce qui l'a le plus frappé, c'est de voir aux cours d'adultes des hommes de trente, quarante ans et plus, qui après une journée de labeur fatigant, venaient, ne sachant pas un seul mot de français, apprendre à lire, à écrire et à parler en français. Au bout de quelques mois de ce travail du soir, ils parvenaient à écrire une lettre d'une clarté et d'une précision déjà suffisantes.
" Louis Gentil : Explorations au Maroc (Mission de Segonzac), Masson et Cie Editeur, Paris, 1906, p. 170-174. A la page 171, Louis Gentil écrit : « J'ai eu l'occasion d'habiter le Mellah de Marrakech à trois reprises différentes … Je me suis alors trouvé en contact avec la population juive. J'ai vu très fréquemment les élèves des écoles, je les ai interrogés à maintes reprises, j'ai causé avec eux bien souvent, puis j'ai été reçu par des notables de la Communauté, en particulier par son président, M. Corcos. » Dans l'Avant-propos, p. IX, il écrivait déjà : « Je garde le meilleur souvenir de la collaboration des professeurs de l'Ecole de l'Alliance israélite universelle à Marrakech, de M et Mme Falcon et de M. Souessia, ainsi que de nombreux membres de la Communauté israélite de la capitale marocaine, présidée par M. Corcos. » "
José Bénech indique dans son livre des renseignements que M. Falcon lui a communiqués : « 11 était fort difficile, en cette période de transition, d'exiger une fréquentation régulière. En 1904, le nombre des élèves très élastique variait entre 250 et 350 pour les garçons, 150 à 175 pour les filles. Ces dernières se montraient plus assidues, plus constantes dans leurs efforts, car elles n'avaient point à subir l'attrait de la rue. Elles délaissaient volontiers la maison pour l'école où l'on n'exigeait point d'elles les travaux pénibles du ménage. »
José Bénech nous livre ce témoignage poignant : «En 1906, au cours d'une famine restée légendaire, tandis que musulmans et juifs tombaient d'inanition dans les rues de la ville, l'Alliance prenait à sa charge la nourriture de tous les enfants du mellah. En ces temps héroïques, son delégué, en liaison étroite avec les notables, prend fréquemment part à leurs délibérations et les aide de ses conseils. »
En octobre 1907 à Marrakech, Christian Houel constate qu'à part quelques commerçants aisés, la population juive était affreusement misérable. Quinze mille Juifs s'entassaient dans des habitations sordides. Hommes, femmes, enfants, couchaient côte à côte sur de mauvais grabats. Des monticules d'ordures ménagères obstruaient les ruelles étroites. Ils empestaient sous la chaleur du soleil, s'écoulaient sous les pluies en immondes cloaques. Contre cette lamentable existence de leurs coreligionnaires, c'est en vain que les plus dignes et les plus éclairés entaient de réagir. Les édits chérifiens les enfermaient dans un réseau de telles les interdictions que tout redressement était rendu impossible. »
Après quelques jours passés au domicile de M. Firbach dans la medina, M. Jacob Hazan, receveur de la poste française, le reçoit avec amitié et la plus généreuse hospitalité dans sa maison au mellah. Son neveu, Abraham Corcos, un jeune homme de 18 ans, l'un des plus brillants parmi es anciens élèves de l'école, est un agréable compagnon. Un matin, il conduit M. Houel à l'école de l'Alliance où professe M. Falcon ; il avait enseigné à Tanger, Tétouan, Mogador et Casablanca, avant d'arriver à iarrakech. L'école comptait alors 300 garçons répartis en plusieurs classes, et l'école des filles comptait près de 200 fillettes. M. Houel raconte : « Je sens, à la poignée de mains de M. Falcon, le plaisir qu'il a d'accueillir un compatriote. A mon entrée, les jeunes élèves se sont levés. Ce geste me rappelle le temps où, assis comme eux sur des bancs d'école, mes camarades et moi nous nous levions à l'entrée d'un étranger dans la classe. – Vous allez assister à ma leçon, me dit M. Falcon. Un petit garçon se lève et,sans se troubler de notre silencieuse attention, récite une fable de La Fontaine : « Le Loup et l'Agneau ». Je suis soudain saisi d'une émotion que rien ne peut exprimer. Ces phrases si simples dites par ce jeune enfant dans cette cité d'où suinte de toutes ses murailles haine de ce qui est français, ont, au fond de moi, une telle résonance, que je sens mes yeux s’embuer de larmes. J'écoute ces mots familiers dits par ces jeunes lèvres. Il me semble que leurs sons aimés se prolongent jusqu'au cœur de la ville rouge pour y repandre leur douceur, leur harmonie, leurs promesses. Aujourd'hui, cet episode n'a plus que la valeur d'un vieux souvenir.
Des milliers d'autres enfants récitent les fables de La Fontaine. Dans les demeures les plus pauvres, comme les plus riches, s'épanouit la langue française. Mais en ces emps, dans cette ville, il fallait que maîtres et enfants eussent du courage, Je ne sais si le Protectorat s'est souvenu de ces précurseurs quand il n'a plus eu besoin d'eux. Le certain, c'est qu'après le meurtre du docteur Mauchamp, le Gouvernement décora de la Légion d'honneur l'explorateur Louis Gentil et M. Falcon… des palmes académiques !
La vie juive a Mogador
Boire le thé
C'est également à cet endroit-là que se tenait une autre manifestation de joie publique, qu'on appelait Cherb Attaï, cérémonie du thé. Pendant tout le mois du Ramadan, les Musulmans dorment le jour et veillent le soir.
Pour trouver le temps court, surtout la nuit, car la journée passe assez vite avec un peu de travail et beaucoup de sommeil, chacun s’emploie à quelque occupation, certains s'amusent dans les cafés, d'autres écoutent de la musique et des chants dans les mosquées. Enfin beaucoup passent la nuit à boire du thé à la menthe (cher aux marocains) et s'amusent entre eux en se racontant des histoires, en recevant des amis, (même Juifs) et en tapant sur de petits tambourins suivant un rythme connu et soutenu en contre temps par un autre rythme. Deux clans se forment ainsi, qui vont nuit après nuit frapper à qui mieux-mieux de toute leur force sur leur tambour. L'apothéose est atteinte le dernier soir, lorsque les hommes des deux clans se poussent les uns au devant des autres, en brandissant leur instrument à bras tendus. Ils en venaient presque aux mains, les tambourins jetés se cassaient et ils déclamaient à tue-tête en chantant deux phrases où il était question de la noblesse ou de la vulgarité de l'un ou de l'autre clan.
Finalement, ceux qui se fatiguaient se repliaient et l'autre clan les poursuivait jusqu'à la porte la plus proche du quartier des fuyards. Le lendemain c'était la fête durant laquelle les gens s'associaient avec affabilité, onctuosité, tout imprégnés de l'importance de cette fête solennelle.
La "Nouvelle Casba"
Ainsi, le Méchouar constituait la rue principale de la "Nouvelle Casba", et comme nous l'avons dit, de grands bâtiments et des maisons privées se trouvaient dans les rues latérales. Et là aussi, le rez-de-chaussée servait de magasin et de bureau, quant aux étages supérieurs ils servaient d'habitations aux grandes familles et aux autorités.
Faisant suite aux deux Casba, d'autres rues se sont constituées au fur et à mesure que la ville attirait de nouveaux habitants. Les Juifs s'installèrent dans la rue centrale, les Arabes dans les rues parallèles et les derniers arrivants s'installèrent dans le quartier qui faisait suite à cette rue centrale occupée par les Juifs. Une grande rue commerciale s'était alors formée et faisait suite au Méchouar duquel elle était séparée par les trois arcades citées plus haut. Cette grande rue était commerciale et industrielle.
A la suite de cette rue, nommee la Hadda a cause des forgerons et des maréchaux-ferrants qui y étaient installés, il y avait un petit quartier, sorte d'enclos séparé. On y accédait par quatre portes également fortifiées et fermées la nuit dans le même style que les grandes murailles de la ville. Car il y avait là plusieurs corporations commerciales. Chaque corporation occupait un carré du quartier, le tout nommé Souk Jdid – marché du neuf.
D'autres marchés se sont formés en ligne droite jusqu'à la Porte Doukala : la boucherie arabe, les savetiers arabes et juifs, fabriquant surtout des sandales à l'usage des agriculteurs et des colporteurs qui voyageaient à pied d'un village à l'autre. Après, venaient les marchands de poterie. Deux ou trois grandes écuries hébergeaient bêtes de somme et leurs propriétaires. Elles contenaient des chambres communes pour les hommes et une grande cour à ciel ouvert pour les animaux, qu'on appelait "Fondouk". Quelques petites épiceries arabes ou juives, quelques petits cafés arabes complétaient la Hdada. Venaient ensuite les maraîchers et les marchands de fruits secs et frais. La boucherie juive faisait suite aux magasins de légumes. Après venaient les marchands de volailles, d'œufs, de produits laitiers, de miel et de cire en brèches, et enfin les cafés maures et les marchands de kif et de tabac.
D'autres corporations et marchands se sont installés dans des rues adjacentes. Par exemple, la rue qui va de la Hdada à hauteur de la grande mosquée, Djamaa Ben Youssef jusqu'à la Scala, nommée Ahara, était occupée en partie par les grands commerçants de thé et de sucre en gros. L'autre partie était occupée par les marchands de produits coloniaux en gros. La rue qui allait de la Porte du Souk Jdid jusqu'à la Porte de Marrakech, l'une des plus longues, comportait tout ce qui touchait au commerce indigène. C'est-à-dire qu'il y avait des épiceries, des marchands de beignets, de gâteaux au miel, des gargotes, des traiteurs, des ferronniers ainsi que des écuries publiques (comme celles décrites plus haut.)
La rue centrale qui va de la Aîtara prolongeant l'ancienne Casba jusqu'au Mellah actuel, appelée aujourd'hui Médina, se composait d'une rangée de boutiques de chaque côté de la rue. Ces boutiques assez bien entretenues contenaient toutes sortes de commerces et d'industries. En premier lieu, venaient les boutiques vendant les denrées les plus courantes, comme le sucre, le thé, les bougies, la semoule, l'huile, le pétrole, les savons, surtout le savon noir, les condiments, le riz, les pois-chiches, le café (rare) etc. Dans d'autres boutiques se vendaient des gâteaux, des biscuits, des bouteilles de limonade (dans ces bouteilles étaient enfermées une agate qui se collait vers le haut du goulot.) La bière, le vin et les liqueurs n'étaient vendus que par les magasiniers juifs car il était interdit aux indigènes de boire ou de vendre de l'alcool.
D'autres magasins ne faisaient exclusivement que des légumes en saumure, comme les piments, les carottes, les oignons et même des fruits, tels que les olives, les citrons, et un produit très peu connu dans les autres villes, les câpres qui venaient en général de Safi. Ces boutiquiers poussaient le luxe jusqu'à vendre avec ces produits de la menthe et d'autres herbes aromatiques.
On voyait là des étalages de bocaux bien nettoyés, pleins de citrons, de piments et d'olives. Grossis par le verre et l'eau pure du bocal, ils étaient bien mis en valeur. La menthe présentée en bouquets bien rangés et embaumant l'air, vous donnait l'impression d'être dans un jardin, ce qui vous poussait à acheter même si telle n'était pas votre intention.
ההגירה היהודית לארץ הקודש ותחילתה של התנועה הציונית במרוקו – רוברט אסרף
משבר נוסף התרחש ב-1922, כאשר הוכרז על יציאתם של מספר לא־מבוטל של יהודים מפס, ספרו ומקנס לפלסטינה שתחת המנדט הבריטי. הרשויות השתדלו לחסום את המהלך, על ידי כך שדרשו להפקיד ערבות גדולה כדי לממן החזרה צפויה למולדת.
התנועה מעולם לא הגיעה לממדים גדולים ממש. המושל הצבאי של מקנס, הגנרל פומית(Poemyreau) לא איחר להרגיע את ליוטיי:
״היות ועיתונים אחדים הכריזו על יציאה של יהודים במספר רב לפלסטינה, בייחוד מ-פס אני מתכבד להודיעך שהוריתי לערוך חקירה לגבי האפשרויות של ׳יציאת מצרים׳ מעין זו ממקנס. עד עתה, התנועה הצטמצמה ומדובר במיעוט קטן. כתריסר משפחות יהודיות בלבד, השייכות למעמד הנמוך, עזבו את העיר ללא רצון לחזור. אגב, אף אחד מן היהודים לא הביע כוונה לנסוע לפלסטינה ולקבל שם נתינות אנגלית, כדי לחזור לאחר מכן למרוקו כנתין אנגלי.״
למעשה, התנועה נעצרה מעצמה, אחרי שהגיעו ידיעות על קבלת הפנים הפושרת לה זכו הבאים מצד מוסדות התנועה הציונית, אשר העדיפו הגירה ממזרח אירופה. רבים חזרו על עקבותיהם ושבו למרוקו, והביאו עמם סיפורים שהיה בהם כדי לרפות את ידיהם של מועמדים עתידיים ליציאה לא ״י.
באופן זה, בין השנים 1922 ו-1947, העלייה ממרוקו הצטמצמה לכדי אלף איש, ונעשה הכול כדי להניא את התנועות הציוניות השונות מפעילות.
במאבקה נגד הציונות, הנציגות הכללית זכתה לתמיכתו של ארגון כי״ח שבטאונו, ״שלום וחוק״, הדגיש בינואר 1923, ששיפור תנאי הקיום של היהודים במרוקו היו האמצעי הבטוח ביותר לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של התנועה הציונית. ״שלום וחוק״ הזכיר את העזיבות מפס וממקנס והעיר:
״הציגו בפניהם את פלסטינה כאתר בנייה ענקי ותוסס, שבו החיים שלווים ונעימים, ואשר אותו מנהלת ממשלה האוהדת את האינטרסים היהודיים. לא היה צורך ביותר מכך כדי שהאנשים הפשוטים יגמרו אומר בנפשם לבקש שם אחר מיפלט ושיפור תנאי המחיה העכשוויים שלהם. ואולם מיד עם בואם הבחינו, שהיו קורבנות לחזיון-תעתועים מטעה. הוועד המרכזי של ארגון כי״ח ביקש מממשלת הרפובליקה [הצרפתית] לבחון בעין יפה את הבקשה מצד קהילת פס, אותה הביאו בפני הנשיא מילראן (Millerand), ולהסיר, עד כמה שניתן, את המיכשולים העומדים בפני האוכלוסייה היהודית, אשר היה להם חלק נכבד בהחלטת היהודים מפס לעזוב ולנסוע לפלסטינה. כמו כן, יידע את נציגי ארגון כי״ח במרוקו ובייחוד בפס, לגבי הגורל המר השמור, בנסיבות הקיימות, למהגרים אשר יסעו לפלסטינה מבלי לשקול את הדבר כראוי, וקורא להם להפסיק את העזיבה ההמונית, אשר אינה יכולה אלא להזיק לאומללים השומעים להצעות כושלות או מזיקות שכאלו."
הנציגות יכלה לסמוך על תמיכתו של כי״ח, ולהציב סירוב מוחלט בפני אותם פוליטיקאים צרפתים שדגלו בריכוך העמדה כלפי הציונות. וכך אירע, שליוטיי השיב בלא כחל ושרק לסנאטור אנאטול דה מונזי Anatole de Monzie , שהפך לאוהד הציונות בזכות נחום סוקולוב:
״הציונות היא יבוא זר. היא מקבלת הנחיות מבחוץ ומשרתת אינטרסים פוליטיים של מעצמה פוליטית מסויימת מאוד. היא עלולה לכונן דוקטרינה, אשר ייבואה למרוקו נתפש כבלתי-רצוי בלשון המעטה, ואשר הפרוטקטוראט הצרפתי בשום אופן אינו מוצא לנכון להקל עליו."
לנוכח מצב זה, ההנהגה הציונית החליטה להעמיד את הרשויות הצרפתיות למבחן, על ידי שיגור שליחים למרוקו שהוטל עליהם לאסוף כספים. השליח הראשון, אברהם אלמליח, נבחר בקפידה. הוא היה עיתונאי, מנהיג הקהילה המרוקנית בירושלים, בן למשפחה מפוארת, והיו לו יחסים מצויינים עם הקונסול הצרפתי בירושלים.
יחיא זאגורי, המפקח על המוסדות היהודיים, למרות עוינותו כלפי הציונות בכל מאודו, מצא שאי-אפשר לאסור עליו לאסוף כספים עבור פלסטינה. התנהגות מעין זו פירושה להתעלם מן הקשר הרגשי של יהודי מרוקו כלפי ארץ הקודש:
״מניעת הקמתן של אגודות ציוניות באזור הצרפתי של מרוקו נראית לי נכונה מאוד ומעשה שהוא לטובת הסדר הציבורי. אולם אי-אפשר לאסור על יהודים מרוקנים ליטול חלק – באמצעות הפקדת דמי חבר, ה״שקל" – בתנועה היהודית הלאומית, ולספק בכך חובה מסוג מוסרי ודתי.״
על מנת למנוע מן השליח לארגן אסיפות הסברה, יחיא זאגורי הציע להפקיד בידי ועדי הקהילות את הטיפול באיסוף הכסף, אשר אותו ישלח ישירות, לא לוועד הציוני המרכזי, כי אם לקונסול צרפת בירושלים. ביולי 1923, כאשר אברהם אלמליח הגיע לקזבלאנקה, יידעו אותו באשר להסדר הזה, אשר רוקן מתוכן את שליחותו, והוא לא איחר לשוב על עקבותיו. הבא אחריו, הלפרן, שהגיע בפברואר 1924, לא הורשה לשאת הרצאות, אולם יכול לפגוש בדלת אמותיו – בחברת בן-הלוויה, יחיא זאגורי – את התורמים ה״כבדים״ ביותר, שבעזרתם גייס כ-120,000 פראנק.
אמנון אלקבץ המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?
על הסיבה, או הסיבות, להתאכזרות הממלכה האשורית בממלכת ישראל, אומר המקרא: "בשנת שתים עשרה לאחז מלך יהודה (722 לפנה״ס), מלך הושע בן-אלה בשֹמרון״.עליו עלה שַׁלְמַנְאסָר מלך אשור, ויהי לו הושע עבד…וימצא מלך אשור בהושע קשר״.ויעצרהו מלך אשור, ויאסרֵהו בית כלא: ויעל מלך אשור בכל הארץ, ויעל שֹמרון ויצר עָלֶיהָ. ״בשנת התשעית להושע, לכד מלך אשור את שֹמרין, וַיָגֶל את ישראל אשורה, ויֹשב אותם בַּחְלַח ובחבֹור, נהר גֹוזן וערי מדי:". דברי הימים חוזר על הסיפור ההיסטורי בשינוי קל, כך: "ויער אלֹהֵי ישראל את רוח פוּל מלך אשור ואת רוח תִּלְגַת פִּלְנֶסֶר מלך אשור, ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה, ויביאם לַחְלַח וְחָבור והרא ונהר גרזן, עד היום הזה:". בדרך שונה מעט, מובאים הדברים מפיו של יוסף בן-מתתיהו: "…וכשסופר לשלמנאסר מלך אשור, שהושע מלך ישראל, שלח בסתר שליחים אל סוא מלך מצרים, וביקש ממנו לעזור לו כנגדו, כעס ועלה על שומרון…וכבשה בכוח.״השמיד עד היסוד את ממלכת ישראל והגלה את העם אל מדי ופרס… והעביר מִכּותָה שבפרס עמים אחרים, והושיבם בשומרון ובארץ ישראל…". זה חורבן שומרון, בעוד ממלכת יהודה ובירתה ירושלים המשיכו להתקיים, ולא לאורך זמן. כ-אלף שנה מאוחר יותר, אנו מתוודעים לשמות החדשים של אתרי ההגליה אליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל, שכך עולה מהמובא במסכת קידושין: "…דאמר רבי אבא בר כהנא: מאי דכתיב 'וינחם (את גולי שומרון ) בחלח ובחבור, נהר גוזן וערי מדיי? הלח – זו חלזון. חבור – זו חדייב. נהר גוזך – זו גינזק. ערי מדי – זו חמדן וחברותיה…", מכאן אישור נוסף שעשרת השבטים הוגלו לבבל ולשאר מדינות המזרח. מובן איפא, מדוע יש להתייחם לשמות מקומות ההגליה שלעיל כאל המקומות אליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל בלבד. לא כן לגבי 46 ערי יהודה המבוצרות, אותן כבש סנחריב בשנת 701 לפנה״ס, והגלה את יושביהן זמן רב לפני חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה״ס, כמובא לעיל(ישעיה לו/א ובמלכים ב׳ יח/יג). זו הייתה ההגליה הראשונה מיהודה בידי סנחריב, עד אז, יהודה צפתה מן הצד, כדברי המקרא: "ויתאנף ה' מאיִד בישראל, ויסרס מעל פניו, ל'א נשאר רק שבט יהודה לבדו"לעומת זאת, אין המקרא מציין להיכן הגלה סנחריב את תושבי ערי יהודה שכבש, כמו שנעשה עם ערי ממלכת ישראל, כנ״ל. וכן, לא מצאנו שמות מקומות כמו "אפריקי", הרי-סלוג, "שוש", עלמין ו"שוש-תרי", בכל חבלי ארץ בבל רבתי.
תפילה ואמונה – הרב יעקב אבוחצירא(אביר יעקב)
הרב יעקב אבוחצירא(אביר יעקב)
הרב יעקב אבוחצירא(1880-1805), סבו של הבבא סאלי, למד אצל אביו, רבי מסעוד. היה תלמיד חכם גדול, פוסק ועסק בקבלה. שימש כרב במחוז תפילאלת שבמרוקו ונדד בין הכפרים. בכל כפר שאליו הגיע קיבץ את היהודים, דרש בפניהם, שפט בין אדם לחברו ולימדם תורה. הרב אבוחצירא עסק רבות בקבלה אך התנה זאת בלימוד התלמוד. כתב פירוש לתהילים קי״ט על דרך הקבלה, ובספרו ״גנזי המלך״ הציע כמאתיים הסברים למילה הראשונה בתורה, ״בראשית״. כתב ספרי שו״ת (״יורו משפטיך ליעקב״); וחידושים על התלמוד(״לבונה זכה״); ספרי דרשות ופירושים, וכן ספר פיוטים (״יגל יעקב״). ניסה לעלות לארץ חמש פעמים אך אנשי קהילתו מנעו ממנו. בפעם השישית(1879) מינה את בנו רבי מסעוד לשמש בתפקידו ויצא לדרך. הוא עזב את מרוקו, אך כשהגיע למצרים נפטר ונקבר בה.
תפילה ואמונה
הרב יעקב אבוחצירא היה נוהג לנסוע מפעם לפעם לכפרים שבמחוז תפילאלת. הוא חשש שכתבי היד שלו יאבדו אם ישאירם בביתו ועל כן נהג לקחתם עמו בדרכים. פעם אחת פשטו שודדים על השיירה שבה הלך, בזזו את רכוש הנוסעים וחטפו מידו את תרמילו. ראש השיירה שהכיר בערכו וידע שספריו היו בתרמיל ניגש אליו נרעש ונסער, ובבכי קורע לב ביכה את הכתבים שנגנבו. שמע האביר יעקב את דבריו, נפנה לקרן זווית והתפלל בבכי מר. משסיים את תפילתו פנה אליו ראש השיירה ושאל, ״האם כדי להשיב את הספרים התפללת בסערה שכזאת?״ ענה לו הרב, ״אל תדאג. התפללתי לפני הקב״ה וביקשתי ממנו שאם חידושי אמת הם, אזי יתפרסמו, ואם לא, אזי ראוי שייעלמו מן העולם."
שעת סכנה
עימות חריף בין בני זוג הצית מריבה קשה בין משפחותיהם. בני הזוג החליטו להתגרש והתווכחו אצל מי יישאר ילדם המשותף. המריבה התלהטה והמשפחות פנו אל בית הדין אשר פסק שהילד יגדל בחזקת אמו. משפחת הבעל סירבה לקבל את הדין, והמריבה עברה לקטטה של ממש. אז ביקשה האם לפנות אל האביר יעקב על מנת שיושיע אותה ויאשר את פסק ההלכה. כשהגיעה לביתו נאמר לה שהרב יצא לפני זמן קצר לכפרים שבסביבה. האם מיהרה לצאת מן העיר, רכובה על חמור, על אף הסכנה הגדולה שבדבר. לאחר זמן־מה ראתה מרחוק את הרב אבוחצירא ושמשו מהלכים לאטם בדרך. היא צעקה לעברם והם עצרו והמתינו לה. האישה גוללה באוזניהם את הסיפור, בעוד השמש מזרז אותה מפני סכנת השודדים. האביר יעקב האזין לדבריה ברוב קשב ואף הוסיף ושאל כמה שאלות, וסבלנותו של השמש הלכה וקצרה. לבסוף התיישב הרב לכתוב לה פסק דין והשמש יצא מדעתו. הוא ניגש אל האביר יעקב ואמר שיש סכנה גדולה מפני שודדים ואולי ימשיכו לעיר הקרובה, שם ודאי יוכל לכתוב לה את פסיקתו. השיב לו האביר יעקב, ״סכנה?! הסכנה היא במקום שבו מטים משפט.״ רק כשסיים לכתוב את פסק ההלכה ומסר לה אותו, הסכים הרב להמשיך במסע.
חוכמה מקדם – חזי כהן
רוברט אסרף – יהודי מרוקו תקופת המלך מוחמד ה־5
מבוא מאת מיכאל אביטבול
הספר שלפנינו קצתו הרצאת־דברים היסטורית וקצתו עדות אישית. המחבר, רובר אסרף, חוזר ומעלה כאן – לאחר סקירה רחבה של קורות אלפיים שנותיה של יהדות מארוקו ויחסיה עם השושלת העלאווית – את האפוס של שליט ערבי גדול בן המאה הזאת, הוא מוחמד החמישי מלך מארוקו, שאצל היהודים יוצאי הארץ הזאת הוא מושא של פולחן ממש, שלא נפגם לא עקב התלאות הלא־נמנעות שנתלוו לתהליך הדה־קולוניזציה גם לא יציאתם של בלל יהודי מארוקו כמעט מן הארץ ופיזורם בארבע כנפות תבל, כראז סוף שנות ה־40.
כפי שמזכיר לנו המחבר, תחילתו של ״סיפור־אהבה״ זה בנסיבות דרמטיות: התבססותו של משטר וישי וכוונתו המוצהרת לפעיל במארוקו, כמו באלג׳יריה ובתוניסיה, את כלל החוקים נגד היהודים, שגובשו באין אונס ובאין מפריע על־ידי ממשלתו של ־מרשל פטן והקומיסריון הכללי שלו לשאלות יהודיות, גוף נודע לשמצה כשלעצמו. באורח ממשי יותר היו הדברים אמורים בהפעלת חוקת־היהודים, לגרסותיה השונות, במארוקו, במגמה להרחיק את היהודים מכל לשכות־המסחר וכן לגרשם מתחומים שונים של פעילות מקצועית כגון עתונות, ביטוח, קולנוע, הסחר הגדול בדגנים ובבהמות, וסיוגם, בהתאם לנומרוס קלאוזוס מחמיר מאוד, בתחומי המקצועות החופשיים למיניהם.
הסולטן, שסעיפי חוזה־הפרוטקטורט, שעליו התבסס שלטון החסות הצרפתי במארוקו, לא הניחו לו אלא חופש־תמרון רופף מאוד, אמור היה לתת את חתימתו לחוקי־הגזע שעתיד היה הנציב־הכללי נוגס להציג לפניו. הוא עשה זאת מאונס, כמו בשנת 1930, כאשר באורח ציני אילץ אותו הנציב לוסיין סן להוציא את ה״דאהר״(צו) הברברי, שמשמעותו היתה חמורה עוד יותר הואיל והעמיד בסימן שאלה אפילו את שייכותם של הברברים לאיסלאם. יהודי מארוקו לא היו זקוקים להסברים מרובים כדי להבין באיזה תנאים נאלץ מוחמד בן יוסף לכוף ראשו לציוויי הנציב. ראשי העדה, שידעו אל־נכון את האיש ואת חיבתו אליהם, באו לא פעם, במרוצת השנים 1941 ו־1942 – לפרקים בנסיבות חשאיות ביותר – כפי שאנו למדים מן התיאור המפורט של פגישות אלו, שרובר אסרף שחזרו בדקדקנות, לבקר אצלו. השליט הביע לפניהם בכל הזדמנות את אהדתו, אף אמר להם שבעיניו הם אזרחים מארוקאים לא פחות מן המוסלמים, וכי מנוי וגמור עימו לעשות ככל שיהיה לאל־ידו למניעת ההתנכלויות להם ולנכסיהם.
כעבור חודשים אחדים, לעת חג־הכס של יום ה־18 בנובמבר 1943, זיכה הסולטן את נכבדי היהודים שבאו להביא לפניו את איחוליהם בקבלת־פנים חמה ביותר:
״כמוכם כמוסלמים״, אמר להם הסולטן, ״הרי אתם נתיני, וכמוהם הריני מגן עליכם ואוהבכם… המוסלמים העם, ותמיד היו, אחיכם וידידיכם. שאלו את זקניכם ותלמדו לדעת שקודמי המפואר, מולאי חסן, היה ידיד־אמת ליהודים וכי לא אחת גילה דאגה נאמנה לשלומם. אבותיכם הכירוהו בצביונו זה ואהבו אותו נאמנה. ויכול אני להבטיחכם שאני מצדי יש בדעתי לנהוג בכם ובאחיכם־לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה לשלומכם״.
היתה זו הצהרת ידידות שלא תצויר מפורשת יותר ממנה, והיא חדרה אל לב אורחיו היהודים ופשטה, מפה לפה, בכל הגיטאות ובכל הבתים היהודיים בשטח־החסות של מארוקו. מוחמד החמישי, ידיד היהודים ומציל הקהילה היהודית, עתיד היה להיעשות אישיות אגדית במסורות העממיות של יהודי מארוקו, מלך צדיק וטוב, יושב על כיסא רם ונישא לא פחות מאלכסנדר הגדול, כורש ועוד כמה שליטי עולם יוצאי־דופן, שיצאו להם מוניטין ביחסם החיובי לנתיניהם היהודים.
בסופו של חשבון מעולם לא הזימו העובדות את דאגתו של מוחמד החמישי לשלומם של יהודי ממלכתו, אפילו ברגעים הקשים ביותר של המאבק לעצמאות, ועוד יותר מכך כאשר נטל לידיו את רסן השלטון במלואו, מאמצע שנות ה־50 ועד למותו ב־1961.
יהדות מארוקו שרויה היתה אז בעיצומה של תמורה, ונקרעת היתה בין שתי מגמות: האחת החותרת לעזיבת הארץ ולהפסקתה של היסטוריה בת אלפיים שנה, והשנייה המטיפה דווקא להשתלבות במארוקו העצמאית ולהשתתפותם הפעילה של תושביה היהודים במאמץ השיקום הלאומי, שכם אחד עם בני־ארצם המוסלמים.
ר1בר אסרף, שנולד ברבאט ב־1936 במשפחה שעמוקים שורשיה במקום הזה, הוא אחד הנציבים הנודעים ביותר של המגמה הזאת האחרונה. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ערב עצמאותה של מארוקו, הלך בעקבות רוב הצעירים היהודים בני דורו והחליט, בצורה הטבעית ביותר שבעולם, להמשיך בלימודים אוניברסיטאיים בפאריז, ודווקא במדעי־המדינה. אך בניגוד לרובם של אלה בחר, לאחר שלמד משפטים ומדעי־המדינה, לשוב למארוקו מקום שם עתיד היה להיכנס, באוקטובר 1959, לכהונתו המדינית הראשונה כנספח ללשכתו של שר־הפנים, ולסייע שם, ב־ 1960, בהכנת הבחירות הראשונות לעיריות ולמועצות המקומיות, במסגרת זכות־הבחירה הנתונה לכל.
בשעת חילופי הרשויות במאי 1960 נמצא רובר אסרף נספח ללשכתו של שר־החקלאות, חסן זמורי, מי שהיה קודס־לכן ה״פטרון שלו במשרד־הפנים. מחוץ ליורש־העצר, מולאי חסן, סגן ראש־הממשלה, שלמעשה היה האיש החזק בממשלה הזאת שבראשה עמד המלך מוחמר החמישי עצמו, הכיר שם אסרף גם את אחמד רדא גדירה, שעד מהרה עתיד היה להכלילו בסגל שלו בלשכת המלכות. שם הטיל עליו בחודשים הבאים שליחויות מדיניות שונות, בפרט בעת חידוש הופעתו של השבועון Les Phares (מגדלורים). בשבועון הזה נשאר אסרף אחד העורכים העיקריים, שלא לומר האחראי הראשי.
בסמיכותם של רבי המלוכה עקב רובר אסרף מקרוב ממש אחר ההתארגנות המחודשת של יהדות מארוקו, כשם שבמסגרת אחרת לגמרי עקב אחר הלבטים שהוליכו, בעקבות מאורעות דרמטיים, להסדר היציאה העקיפה לישראל ולארצות אחרות. אף שנזהר מלהתערב בגלוי בשיחות שניהלה ממשלת מארוקו עם גופים יהודיים מסוימים, הרי למעשה לא נעלם דבר מעינו הפקוחה.
באותה שעה עצמה גבר תהליך השתלבותם של היהודים בחיי הארץ. הנה כי כן הובטח ייצוגם של היהודים במנגנונים העיקריים של המדינה, במשרדי־ממשלה שונים, כמו גם בפרלמנט שבו היו צירים יהודים שותפים מן המניין. נתמנו שופטים יהודים, והרשויות החדשות שבארץ פותחות את שעריהן לרווחה לפקידים וטכנאים יהודים. נפלו אפוא כל המחיצות, בין רשמיות ובין שאינן כן, שבימי שלטון החסות מנעו את גישתם של היהודים למגזר פעילות זה או אחר.
רובו אסרף יהודי מרוקו תקופת המלך מוחמד ה־5
״כמוכם כמוסלמים״, היה מוחמד החמישי מלך מרוקו, אביו של המלך הנוכחי, חסן השני, חוזר ואומר ליהודי ארצו, ״וכמו להם כך לכם הריני מגן ומושיע פטרון ואוהב״. דמותו של המלך הזה – שהוליך את עמו בדרך-נפתולים רבת מעלות ומורדות ממשטר החסות הצרפתי אל העצמאות, תוך שהוא שומר על יחסי קירבה ושיתוף עם מעצמת-החסות לשעבר – עולה מדפי הספר הזה בעיקר כמי שרקם ״סיפור אהבה״ עם יהודי מרוקו, סיפור שתחילתו בימי האופל של משטר־וישי בצרפת. בימים ההם עמד המלך בפרץ ומנע ממושכי-החוטים הצרפתים להנהיג בממלכתו את חוקי הגזע האנטי-יהודיים, שהיו מכוונים לנישול וגיטואיזציה של יהדות מרוקו כולה. כך אירע שאותו ״שליט ערבי גדול״, הפך להיות כמעט ״מושא של פולחן״ ליהודים יוצאי מרוקו באשר הם שם.
המחבר, רובר אסיף, איש רב-פעלים ורב-צדדים כשלעצמו, הוא בן למשפחה יהודית-מרוקאית ותיקה ומושרשת. כמי שמעורה היטב בממסד של ממלכת מרוקו ובחייה החברתיים, התרבותיים והכלכליים, מילא שורה של תפקידים בכירים מאז 1959 ועד היום, אף היטיב לסייע ביצירת אווירה של פיוס והבנה בין מדינת ישראל למרוקו ובין יוצאי-מרוקו היהודים ל״ארץ האם״ שלהם. ב־1976 נמנה עם קבוצה של אנשי-רוח יהודים ממוצא מרוקאי שהקימו את אגודת ״זהות ודו-שיח״ החותרת ״לתרום לכינון שלום יהודי-ערבי כולל״, וב־1986 היה ממקימי האיגוד העולמי של יהודי מרוקו.
שבחי צדיקים בערבית יהודית מוגרבית-מעשה ז'
שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.
אשריכם ישראל.
מעשה ז'
מעשה נורא די כרזרת פספר (קב הישר ע׳ה) קאל תמא פייאם רב די הווא רבינו האר״י ע״ה כאן ואחד לחכם חסיד וכאן סאכן מעאה פדאר דייאלו .ואחד לעשיר בחור ומראת האדאך לחכם כאנת תאבעאה להאדאך לבחור לדבר עבירה והווא מסכין מה כאנסי ישמעלהא די מסביית לכוף דשי״ת יעמל מי חאזה ובלחק ברוב הימים מנאיין תבעתו בזאף ויצה"ר רע כל היום עמלהא כאטרהא די הוואי כאטר יצר הרע בע׳׳הור וטמא ראצו בעון אשת איש וכיף דאזו סי אייאם ומרד האדאך לבחור השם יצילכם כולכם ויצילנו בואחד למרד כביר חתא לסוף כאנו ינזבאדו תולעים מן לגוף דייאלו ובפרט מן אות ברית קודש דייאלו ולסוףמאת מיתה משונה השם יצילכם אמן י״ר :
ואחר די מאת האדאך לבחור כאן ואחד לכלב יזי חתא לבאב דאר האדיך מראת לחכם די עמלת לעבירה מעא האדאך לבחור ויוקף תמא באן יקייץ כיף ידכל ולחכם ראזלהא כאן יעמל מצוות השכמת בית הכנסת כאן ינזבאד מן דארו מעוטף בציצית ומוכתר בתפיל
ין וכאן יציב האדאך לכלב די הווא כביר בזאף בטר מן שיעור ואקף תממה כאן ידחיה וירבט אדאר וימסי יצלי תפלה בכּרי ולחכם ע״ה מא ענדו חתה שמץ דבר מן האד לכבאר לקביח כלל.
ויהי היום נסא לחכם אדאר מחלולח ותכף דכל האדאך אלכלב להאדיף אדאר די האדאך לחכם חתא אוצל אלמודע די פאיין הייא ראקדה האדיף למרה דייאלו ודכלהא פחאל סי סבע ידרב פיהא ויעדהא בשנאנו והייא תצייח בלעייאט לכבאר חתא פרסהא פצחתהא מא קדרתסי תהז ראצהא מן לפראץ השם יצילכם כולכם ויצילנו אמן כ"ר ונאס כאמלין בקאוו מעזזבין עלא האד לפעולה די שלא כטבע די זראת באיין למרה ראקדה פי פראצהא ודכל כלב תה יפתם עליהא חתא צאבהא ועמל ביהא האד למשפט חרוץ וכיף אוצל לכלאם לרב רבינו האר״י ע"ה קאלהום אזיו יא ולאדי תכזרו לעזאייב די הקב״ה יתעלה שמו כי משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו ואין להרהר אחר מדותיו יתברך תה תעארפו באיין האדיך למרא דלחכם הייא זנאת ועמלת לעבירה מעא ואחד כאן מאכן מעאהא פדאר ועליהא טאח אלחם דיאלו בתולעים בעה״ור וחדאז יתגלגל פהאד לכלב ומסביית די הווא זגבי מה חבסי יעמל לעבירה והייא גוואתו בלשאנהא חתה הצל מעאהא עליהא עטאווה רשות מן השמים באם יכון נוקם נקמתו ממנה ואחר כך צאפדו עלה האדיך למרה וקאלת כלאם רבינו האר״י ע׳׳ה אמת ויציב האד סי כאמל חק בתחקיק ואנה חטאתי עויתי לפני הקב"ה ורזעת בתשובה ולחכם ראזלהא גירשה מביתו והייא בקאת פתשובה ותעניות התא מאתת בתשובה ע״כ גמר המעשה :
האד למעשה כא יכלע בנאדם בעהו"ר די רינא באיין מה יכפאסי די תאח לחמו בתולעים ומאת מיתה משונה גיר תזאדלו האד לבזוי לאכור די זא פלגלגול דלכלב האדה לעונש די האד לעולם אמה לעונש די עה״ב מה נקדרום נעארפוה :
והאד לענין די האד למעשה תה יבאן מנו באיין האד לבחור די עמל האד לעון די אשת איש מראת לחכם הנז' בודאי מה עמלם תשובה מן למררה אלולייה אמה לוכאן עמל תשובה והתודה והתחרט על מעשיו ודאי תשובה מכפרת כמו שאמרו רבותינו ז״ל אין לך דבר שעומד לפגי התשובה :
והן אמת די קאלו רבותינו באיין לעון די אשת איש בעד מה יעמל תשובה חובה עליה יקבד ליסורין בלחק פחאל האד לבזיונות הומה כתאר לוכאן עמל תשובה אילה ודאי בקה מאסי פדלמה ועבירה גוררת עבירה חתה כתר עליה לחמל בעוה"ד ועליהא חדאז האדסי די זראלו אוי לנו מיום הדין:
ועליהא קאלו רבותינו ע״ה פלעניון דלעריות קשורה עמו ככלב דייקא ככלב פחאל די רינא בעינינה פהאד לבחור די זה פלכלב ה׳ יצילנו ויצלכם אכי״ר :
בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּוֹת: מאת משה פריגן
בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּוֹת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ליל התקדש חג הסוכות נהגו ישראל לעמוד פתח סוכותיהם ולקרוא האושפיזין דמהימנותא וכשם שהזמינו אורחיהם מעלמא הדין לבוא לחסות בצל סוכתם אף נהגו להזמין אורחיהם מעלמא דקשוט שיבואו וייחסו בצל סוכתם שהרי מצוותה של סוכה היא למען ידעו דורותיכם ומי גדול כאותן אושפיזין שיספרו את סיפורן של דורות מארמי עובד אבי ומעשה יציאת מצרים ועד למלכות שלמה.
אף אמרו חכמים "צא מדירת קבע וכנס לדירת עראי" רצו לומר כשנכנסים אתם לסוכותיכם אל תיקחו עמכם ענייני הקבע ומעשיות הקבע אלא קחו עמכם ענייני עראי ומעשיות העראי וכשם שהגיעו ישראל מסוכות העראי לקדושת ארץ ישראל כך תבואו מסוכת עראי לקדושת ימי החול.
תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִילָאִין, תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין קַדִּישִׁין, תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין דִמְהֵימְנוּתָא, זַכָּאָה חוּלְקֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:
אֲזַמִין לִסְעוּדָתִי אוּשְׁפִּיזִין עִילָאִין אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָּוִד:
כיוון שראיתי לספר במעשיות שדרכן להיספר בדרך עראי ובאנשים שנזכרו בדרך עראי ובכך אזמינם כאושפזין בסוכתי וביציאתי מן הסוכה ילוו אלה עימי לביתי. ומשראיתי על כך אמרתי לספר בקורותיהן של מנהיגות אוכלוסי ישראל בארץ המערב מלכות מרוקו יע"א מהן צדקניות שמסרו נפשן על קדושת ה' ומהן חסודות שהצילו נפשות רבות מישראל, מהן אילפו תינוקות של בית רבן בינה ומהן אוחזות חרב מלומדות מלחמה.
"בְּמָטֵי מִינָךְ אַבְרָהָם אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵף ודָּוִד" ובו אספר על דהייא אל כהינה – יהודית הכהנת מלכת המאגרב.
במאה השביעית למניין שמונין אומות העולם מלכה בארץ המערב מלכה מבנות ישראל ודהייא אל כהינא שמה בפי הבֶּרבֶּרים שוכני הארץ ויהודית הכהנת שמה בלשון עם עֶבֶר שכניהם. יש מכותבי העיתים שאמרו כי יהודיים היו אבותיה ויש שאמרו כי עובדת כוכבים הייתה אלא שנתגיירה, אלו ואלו אמרו כי בת ישראל הייתה ומלכה בארץ המערב ובימיה הייתה במערב ממלכה שבה חיו אנשי אמונת ישראל עם שאר עובדי כוכבים בשלום ושלווה בהשקט ובטח. הייתה מלכה זו יוצאת בראש גייסותיה אחוזת חרב רכובה על סוס וקוראת בשם אל אחד ומגינה על ארץ אבותיה עד שבאו מן המזרח בני ישמעאל והכניעוה וכבשו את ארץ המערב ומהימים ההם פשטה דת המוחמדיים במערב ופסק שלטון בית יהודה. מהימים ההם נישא שמה של הכהינה בפי בנות ישראל ובנות הישמעלים לשם ולתהילה על אומץ ליבה ונאמנותה לארצה ומולדתה.
"בְּמָטֵי מִינָךְ יִצְחָק אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵףוְדָּוִד" ובו אספר הצדקת פצונייה אבן עטר אשת רבי חיים בן עטר
אשת חבר כחבר הייתה מחברתו של רבי חיים אבן עטר שנודע בישראל כ"האור החיים הקדוש" הרבנית המופלגה מרת פצוניה אבן עטר. דבר קדושתה ונפלאותיה היו לשם ולתהילה בעיר סאלי ולא זו בלבד שהייתה גומלת חסדים טובים לכל דכפין אלא שהייתה מתעטפת בטלית ומתעטרת בתפילין ועוסקת בתורה לצד אישהּ הקדוש. ברבות הימים עלתה לארץ חמדה וישבה בירושלים והשתתפה בכל מסעותיה של חבורתו של רבי חיים אבן עטר – חבורת "מדרש כנסת ישראל" ומנוחתה כבוד בהר הזיתים.
"בְּמָטֵי מִינָךְ יַעֲקֹב אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָּוִד" ובו אספר במשוררת פריחא בת רחל
לשם ולתהילה נודעה מרת פריחא בתו היחידה של רבי אברהם בן אדיבא בכל צפון אפריקה. בנערותה יצקה מים על ידי אביה שנודע כגאון וקדוש שהעביר לה את סודות התורה וחכמת השיר. בגלל צניעותה וכרמז ליופיה הגדול נהגה פריחא לקרוא לעצמה בשיריה "בת יוסף". משצרו רגליהם של ישראל תחת שלטונו של מולאי איסמעיל ברחה בת יוסף עם אביה לעיר תוניס אשר במדינת תוניסיה שם שימש אביה כרב הקהילה ובת יוסף נודעה כתלמידת חכמים, משוררת וכמביאה מרפא ומזור לנשות קהילתה. לאחר פטירתה בנו יהודי תוניס בית הכנסת על שמה ושמו "צלאת פריחא" בו היו בנות ישראל מתפללות לעילוי נשמתה ומעתירות להיוושע מצרותיהן וברבות הימים נודע בית כנסת זה כמקום קיבול תפילות.
רַחֱם עַל עַם סְגֻלָּתְךָ,
כִּי הֲם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ:
מַהֵר קַבֱּץ קְהִלַּתֶךָ
אֶל הַר גְּלִילִי.
(בת יוסף)
"בְּמָטֵי מִינָךְ מֹשֶׁה אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָּוִד" ובו אספר בקדושה סול חתואל ללה סוליקה
יופיה של סוליקה חטואל נודע לתהילה בעיר טאנג'יר ועלילה רקם עליה בנו של אחד מנכבדי העיר כי המירה דת אבותיה לדת המוחמדיים בכדי שיוכל לשאתה לאשה ויהי היום ובא אותו האיש לאביה ויבקש ידה מאביה וגם מוהר רב הבטיחהּ ומשענתה אותו כי בת ישראל היא ולא תאות להינשא לאשר אינו בן דתה הלך הלה והלשין לשופטי העיר כי לאחר שקיבלה עליה את דת האיסלם שבה היא ליהדותה ודינה בסיף כדינם של כופרים ומששמעו זאת שופטי העיר אסרוה בשלשלאות ושלחוה לעיר פאס שם ישב המלך ובית דינו שידינוה כמצוות דתם ומשבאה בפניהם דיברו עימה בטובות ותיארו בפניה מה רב טובם של הבאים לדתם ולא קיבלה ומשראו כך נתנו עינם במלך שציווה אותה למיתה בסיף ברחוב העיר. ביום המיועד להוצאתה למיתה הובילוה ברחובות העיר ודיברו על ליבה ולא השגיחה בהם עד שהגיעו למקום ההריגה שם שרט התליין עם חרבו בצווארה שמא תימלך בדעתה והשיבה לו כי בת ישראל נולדה וכבת ישראל תמות על קדושת שמו יתברך ומשראה שגמרה בדעתה למות שאלהּ כדרך הנידונים למות מה שאלתה ובקשתה וענתה כי מבקשת היא מחטים ולאחר שהביאו לה המחטים תחבה אותם בשמלתה ועורה שלא יתגלה גופה לאחר מותה וכפפה ראשה לשחיטה ותכף הרים המרצח ידו וערף את ראשה תוך שיצאה נשמתה בתיבת "אחד" של שמע ישראל. לאחר המעשה קברוה בבית החיים בפאס וכתבו המעשה על מצבתה ונודע שמה של מדמואזל סול חגואל כ"ללה סוליקה" הקדושה ומצבתה הייתה לתל תלפיות לתפילותיהן של ישראל.
"בְּמָטֵי מִינָךְ אַהֲרֹן אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה יוֹסֵף וְדָּוִד" ובו אספר באמהות הבנים מקימות בתי הספר לבנים "אם הבנים"
בדורות האחרונים באו למרוקו אנשי המסיון האנגליקני ופתחו בתי ספר לתינוקות של בית רבן באמרם אם אין גדיים אין תיישים ולימדו ילדיהם של ישראל על אותו האיש והכבירו במתנות ובדברי מאכל לבני העניים עד שהמירו דתם ומשראו בכך אנשי "כל ישראל חברים" האליאנס פתחו אף הם בתי ספר שאמנם לא באו להעביר ילדי ישראל לדת הנוצרים אך שיכחו תורה מישראל ועיני רבני הקהילות ירדו מים וזעקותיהם ומלחמתם בנוצרים מחד ובאליאנס מאידך הרעידו את אמות הסיפים וכמעט שעלה הכורת על שם ישראל ותורת יעקב בערי המערב מקום שרבו בו אוכלוסי ישראל. בימים ההם קמו שתי נשות ישראל בעיר פאס יע"א מרת אסתר אצראף ומרת מרים עטיה והקימו בתי ספר ובתי מדרש לתשב"ר ברוח ישראל סבא ואף איגדו אגודה ורמזו בה שמותיהן אגודת "א"ם הבנים" וקיבצו בני עניים והאכילום והישקום ואף איגדו את נשות העיר שיתפרו להם מלבושים מכובדים והביאו מורים לחכמות העולם ורבנים שילמדום תורה וברבות הימים פתחה אגודתם בתי ספר בכל קצווי המערב והצילו נפשות רבות וגידלו דורות ישרים ומבורכים של גדולי תורה לצד יהודים שעשו בתורה ובמלאכה כדרך אבותיהם בכל הדורות.
"בְּמָטֵי מִינָךְ יוֹסֵף אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן וְדָּוִד" ובו אספר במקימת בתי הספר לבנות הראשון במרוקו הגברת סטלה קורקוס
כפי שהוזכר לעיל לפני כמאה וחמישים שנה פשטה יד המסיון האנגלי בילדי ישראל וביותר התאמצו הם להעביר בנות ישראל קטנות מדת אבותיהם ורבות מילדות ישראל נתפשו ברשתם. בימים ההם קמה מרת סטלה קורקוס ופתחה בית ספר לבנות ישראל שיתחרה בבית הספר של המסיון האנגליקני דבר שלא נשמע כמוהו בתולדות ישראל שילכו בנות ישראל לבית הספר כאחיהן הבנים. טרחה רבה טרחה, שכנועים רבים שכנעה ואף את ראשי הקהל ורבני הער מוגאדור הייתה צריכה לשכנע כי עת לעשות להשם היא העת עד שחפצה הצליח והוציאה ל"ב בנות ישראל ממנזר ופתחה את בית הספר היהודי הראשון לבנות באפריקה בשירת "יגדל אלוקים חי". ברבות הימים בית ספר זה היווה סמל ודוגמא לבתי ספר יהודיים לבנות בכל ערי מרוקו והניח את היסוד הרעיוני והחינוכי לבתי ספר דומים.
"בְּמָטֵי מִינָךְ דָּוִד אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן וְיוֹסֵף" ובו אספר בראש ועד ההצלה להצלת יהדות אירופה במלחמת העולם השניה הגברת הלן קזאס בן עטר
בשנות הזעם עת עלה הצורר הנאצי ביבשת אירופה ואמר לכרות שם ישראל שמה נפשה בכפה עורכת הדין מרת הלן קזאס בן עטאר וייסדה אגודה לעזרת יהודי אשכנז להצילם מן הצר ועל אף ששלטו בני בריתו של הצורר במרוקו לא שמה ליבה לסכנות והצילה כעשרים אלף מיהודי אשכנז ואף דאגה לכל מחסורם ולחינוך ילדיהם עד שעלו לארץ ישראל עם קומה של המדינה. על מצבתה כתבו ילדיה "לאמנו, אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם"
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁקִיַּמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בְּסוּכָּה זוּ כֵּן אֶזְכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה שֶׁל לִוְיָתָן:
הספרייה הפרטית של אלי פילו – שבחי צדיקים בערבית יהודית מוגרבית
ספר מעשה נסים צדיקי מרוקו ומחוצה לה…
הספר כולל מוסר ומטיף לחזרה בתשובה….
ספר שירשתי מחמי ז"ל
שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.
אשריכם ישראל.
ספר שבחי צדיקים, הינו ספרון אחד קטן אשר קיבלתי אותו מחמותי לאחר מות חמי זצוק"ל. לצערי, כמו ברוב המקרים, רוב הספרים נעלמו ונחטפו, בשעת הצער על מותו של חמי, ולא נשאר דבר מהספרייה העניפה שהייתה ברשותו, וכללה גם ספרים נדירים ועתיקים.
מודה אני שבזמנו לא הייתי מודע לערכם של הספרים הללו ולכן לא שמתי לב, וזאת למרות שהמשפחה העדיפה שספרים אלו יישארו ברשותי, ולא כך היה הדבר.
ספרון שבחי צדיקים, הוא מאותם הספרים הרבים שכל דכפין כתב כמיטב דמיונו הפורה על מעשים שהיו או לא היו, אך השתרשו בקהילה וכולם הכירו אותם בעל פה, העבירום מפה לאוזן, ומעטים ביותר זכו לעדנה, ונגאלו על ידי הדפסתם, הספרון אשר ברשותי הינו אחד מהם.
חמי
אביאו כאן במלואו, להנאת הגולשים, ולמען שימור מורשת יהודי מרוקו, שרב הנעלם על הגלוי בה. גם רבי יוסף בן נאיים בהקדמה לספרו " מלכי רבנן "המאלפת, אותה אביא בשירשור אחר, מגולל את סיפורם של כתבי יד שנעלמו, נשרפו על ידי הישמעאלים ימח שמם וזכרם.
ידועה הפרשייה של ספרייתו העניפה של הרב הנזכר, שבשל קצר נשרפה כליל, והוא היה ידוע כחובב ספרים, ובעל ספרייה עשירה ביותר, שעבורה הוצע ליורשיו סכומים גדולים ביותר.
אך מן המעט שבמעט שנשאר בידינו מנסים אנו, להציל משהו ולפרסמם ברבים, בבחינת " דובבי שפתי ישנים , בין אם היו צדיקים, חכמים או רבנים, בין אם היו סתם סיפורי מעשיות שהיו או לא היו בכלל, וספרון שבחי צדיקים הוא אחד מהם.
עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ.
המעמד החברתי בקרב האוכלוסייה-יהדות מרוקו עברה ותרבותה
המעמד החברתי בקרב האוכלוסייה
בדרך כלל היו המוסלמים בזים ליהודים, ויש שסיווגו אותם מבחינת מעמדם אחרי הכושים. הדבר בא לידי ביטוי באלימות פיזית ומילולית. כל ילד היה יכול לירוק, לבעוט, למשוך בזקן ולרגום באבנים אפילו זקן ונכבד יהודי, והנפגע לא העז להגיב. היהודים פיתחו אדישות והשלמה לפגיעות, כי מי שהעז להרים ידו על מוסלמי או לקללו היה גורם לנקמה, והקאדי לא היה מקבל את עדותו של היהודי נגד הפוגע. רק במקרים יוצאי דופן הגיבו יהודים בהתגוננות או באלימות נגדית, ואלה היו יהודים שזכו לחסות של מדינה זרה. יש שילדים וילדות או סוחרים יהודים היו נחטפים לשם סחיטת דמי פדיון, נשדדים או נרצחים.
לא היתה מלת גנאי חמורה יותר מהכינוי ייהוד למוסלמי שרצה להעליב את חברו. יהודים, וגם נוצרים, כונו ׳כלבים מלוכלכים׳ או חזיר. שמואל רומאנילי, שביקר במרוקו בשנים 1787־1790 כתב בהגיעו למאזאגאן, שכל מוסלמי בתום תפילתו צועק: יאללה יקלל את הנוצרים ואת היהודים׳. מוסלמי לא היה רוכב על סוס צהוב, כי הצהוב היה הצבע האופייני ליהודי, ומביא ביש מזל.
יצוור טמא ומטמא:
בתודעתם של המוסלמים היה קיים דמיון בין היהודי לאשה המוסלמית. כשם שזו נחשבת לחלשה, מושפלת, מפוחדת, טמאה, כך גם היהודי. היהודי והנוצרי נחשבו לטמאים, ונגיעה בהם היתה עלולה להבריח את ' הברכה׳ ולחלל את מה שנחשב קדוש. נאסר עליהם להיכנס לגורן, או לנגוע במזון, כי הדבר היה עלול להבריח את הברכה הטמונה במזון.
איש דת מוסלמי שבא במגע עם יהודי היה חש עצמו טמא. על אדם מלוכלך היו אומרים שהוא טמא כמו יהודי. קיימות לכך דוגמאות רבות של פתגמים, אמרות וסיפורים : ׳היהודי מטמא את הים,; ׳היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון׳; 'אם יהודי נכנס לבית – המלאכים ינטשוהו לארבעים יום׳; ׳תפילה הנאמרת בביתו של יהודי – אינה מועילה,; ׳היהודי הוא כמו כלב הנובח על גמל'(שאינו שם לב לנביחה); ׳מוסלמי הרוצה להישאר עם הברכה בשובו ממכה, אל ילך לשוק כדי לא להיחשף למבטם של היהודים׳, אגדה אסלאמית על טבעם התת־אנושי של היהודים השפיעה אף היא על הסטריאוטיפ השלילי שלהם.
תפישה זו של היהודי כיצור טמא ומלוכלך אין לה סימוכין בקוראן או במסורת המיוחסת לנביא,. אך קיימים הרבה פתגמים המתארים את היהודים כערמומיים וצבועים שאין לתת בהם אמון, כחורשי מזימות, שונאי המאמינים ורודפי בצע, והם מבוססים על מסורת מוסלמית. חוסר האמון ביהודי מתבטא בפתגמים הבאים: 'אם יהודי מרמה מוסלמי – יומו מאושר׳; 'אם יהודי צוחק למוסלמי, סימן שהוא חורש רעה'. בהרי הריף נפוץ פתגם האומר: ׳יהודי נשאר יהודי גם אחרי ארבעים דורות,. יש סיפורי עם על רמאים יהודים, שהודות לחוכמתם מצליחים לרמות את המוסלמי, ועל יהודים הרוצים להזיק למוסלמים על רקע תחרות כלכלית, אבל לבסוף המוסלמי הטוב מתגבר עליהם.
ההצלחה הכלכלית של היהודים, הדימוי שהיה להם, שהם כביכול עשירים, והעובדה שהיה בידם כסף והם הלוו אותו בריבית, הוסיפה שמן למדורת הקנאה והעוינות.
דימוי המוסלמי בעיני היהודי היה שלילי וחיובי כאחד. הדבר התבטא בפתגמים יהודיים, כמו למשל, ׳הגומל טובה לערבי משול לזורה מים על פני החול,. בסיפור העממי מתוארים המוסלמים כרודפים, אך גם כמגינים, שכן יש סיפורים על מוסלמים שבאו לעזרת היהודים. יש גם סיפור על יהודי שנענש על שרימה ערבי. המוסלמים מתוארים כנוכלים, אבל גם כעושי נפלאות.
מהסטריאוטיפים הדו צדדיים של היהודים והמוסלמים ניתן להבין כי הם היו בזים זה לזה, אבל גם זקוקים זה לזה. היהודים התגברו על ההשפלות וההגבלות ״שהיו מנת חלקם באמצעות דבקות באמונתם ותקוותם לגאולה, באמצעות עזרה לזולת וזיקה קהילתית חזקה, ותכונות שפיתחו במשך הדורות, כמו סבילות וחריצות, לשם הצלחה כלכלית.
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן – ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
כבר סיפרתי על עבודתם בבניין של כמה מבני משפחת אסולין…..הרב יעקב סודרי מספר גם הוא כי אביו ודודו החלו לעסוק בעבודת בנייה וסבלות ביית היתומים " דיסקין " ואחר כך בישיבת " פורת יוסף. רק לאחר שהסתיימה בניית הישיבה , ובעקבות המלצה של הקהילה בצפרו, החל אביו לעבוד בה כשמש. משפחתו של מימון סודרי לא הייתה מאמידי צפרו. הם הגיעו ללא רכוש ורק העבודה היומית שימשה מקור למחיתם.
ספר " העלייה השלישית " מביא תזכיר אגודת הסתתים בירושלים אל המשרד לעבודות ציבוריות ובניין ובו נאמר : " מספר המסתתים האשכנזים, מבין העולים החדשים, הוא 35 ואילו מבני העדות המזרחיות השונות בערך 120…..מצב הסתתים החלוצים טוב ביחס למצבו הכללי של הפועל בארץ.
עבודות מזדמנות.
המצב הכלכלי חייב אנשים לחפש להם עבודות מזדמנות עונתיות בכדי להביא קיום למשפחתם. יש הרואים גם במצב זה אפליה בין העדות. הפועלים מבני המזרח היו מחוסרי עבודה בו בזמן שלאחרים נמצאה, יוצאת מן הכלל " עונת הטבק " הידועה, שאז נשלח עודף הפועלים שבערים למושבות, ביניהם גם רבים בני עדות המזרח. חלק מהיהודים הספרדיים מחוסרי העבודה הפכו לסלים ומצחצחי נעלים, חלק לרוכלים זעירים.
קיום מתמיכות.
חלק ניכר מבין העולים מכל ארצות המוצא נפל למעמסה על במוסדות הלאומיים והתקיים מתמיכות זעומות. יעקב אלעזר מציין כי חלק מן העולים מצפרו הסתדר בעבודה וחלק נוסף על עניי העיר. יצחק צבע מספר כי משפחתו לא יצרה קשר עם לשכת העליה, משום שלא היו זקוקים לתמיכת הלשכה בסך 2 לירות לחודש. רשימות הנתמכים על ידי לשכת העליה הנמצאת בארכיון הציני.
לסיכום שנת 1921 מפרסם עיתון " הארץ " סדרת מאמרים ובקטע הדן במצב העליה בירושלים מציין : " פועלים העובדים עבודת הגוף יש בירושלים כאלף ושלוש מאות, רובם ספרדים ( בשם זה אנו כוללים גם שאר העדות יוצאי המזרח )
בראשית שנות ה – 20 החלה התארגנות הפועלים בהסתדרות הכללית שלך העובדים בארץ ישראל. יהודי המזרח אשר לא קבלו הכשרה מוקדמת ולא היו בעלי אידיאולוגיות שיתופיות לא מיהרו להתארגן בגוף החדש ודבר זה היה בעוכרם, באותה העת וכך מספר מכתב מארץ ישראל " יהודי המזרח סובלים הראשונים ממחסור במקומות עבודה. יהדו המזרח רחוקים מהבנת ערך וצורך הארגון, ולכן לא מאוגדים בהסתדרות וזו דואגת קודם כל לחבריה לתעסוקה " ( התעניינות הספרדים- העולם 23.11.23
מציאת תעסוקה ופרנסה היו הגורמים היותר חשובים אשר השפיעו על קליטת העולים בארץ.
לסיכום שנת תרפ"ג כותב בטאון התנועה הציונית העולמית " המשק שנת תרפ"ג, פנו אל לשכת העליה בירושלים יותר מאלפיים ומאה מיהודי המזרח. לפי ארצותיהם הם מחולקים באופן זה…מערבים – מקוראנים – 382…רוב העולים מבני ארצות המזרח הם בעלי מקצוע, ובימים הראשונים לבואם הם מסתדרים בעבודה. לעומת מאמר אופטימי זה, בשיא של משבר כלכלי, כותב ממש באותה עת, זאב ליבוביץ :
עדי ראייה היינו בימים האחרונים לתופעה מעציבה, 52 נפשות עולים חדשים, שבאו ממרוקו עזבו את הארץ. בהם 23 בעלי משפחות. בכאב לב עשו את הצעד הזה אחרי שהסתובבו במשך חודשים בלי עבודה ( אחדים מהם התאוננו לפנינו, האם זאת ארץ ישראל שאין להשיג בה עבודה בשכר יומי של 15 גמ ? )
ואילו יוסף שפרינצק, מנהל מחלקת העבודה בהנהלה הציונית כותב : לא נוכל להעלים עין מהעובדה שהרגשתם העצמית של העולים מארצות המזרח, לפעמים די קשה ונותנת מקום לרוגז ותנלונו בלתי פוסקות. רוגז זה מקורו קודם כל במצבם הכלכלי של העולים.
האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי
האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות
הילדה נסימי
מבוא
יהודי משהד הם קהילת אנוסים שמקורה בהתיישבות יהודית בעיר במחצית הראשונה של המאה הי״ח. בעיר זו, הקדושה לאסלאם השיעי, פרחה הקהילה, אף כי ידעה גם לחצים ואפליה. בשנת 1839 נאנסו היהודים בעיר להתאסלם ולא יכלו לשוב ליהדות מלאה וגלויה עד שעזבו סופית את עירם לאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך כמאה שנים אלו שמרו היהודים על חיים יהודיים ועל זהות יהודית, בדרגות שונות של הסתתרות מעיני הסביבה המוסלמית. אחרי עליית שושלת הפהלווים לשלטון בשנת 1925, עם השינוי שחל במעמד היהודים בפרס, החלו יהודי משהד לעזוב את עירם ולהגר לטהרן וגם לארץ ישראל וללונדון. אחרי מלחמת העולם השנייה התגברה יציאת היהודים מן העיר, ולמעשה עזבו יהודי משהד את עירם, למעט מעטים: רובם פנו לטהרן, חלקם לארץ ישראל, לערים שונות באירופה, ואפילו לארה״ב. אחר עליית חומייני לשלטון, בשנת 1979, עזבו שארית יהודי משהד את איראן ורובם ככולם הגיעו לניו יורק.
סיפור המשהדים סופר כבר פעמים רבות אך הוא לא נחקר הרבה, גם בגלל דלות המקורות. נשים משהדיות לא נחקרו כלל, ולמרות שאין עליהן חומר רב, המעט שיש מרמז על נושא מרתק.
לנשים היה כמובן גורל משותף עם אבותיהן, אחיהן, בעליהן ובניהן, אולם מינן קבע את גורלן לא פחות מאשר המרכיבים האחרים של הווייתן : החברתי, הדתי או האתני. מצבם של האנוסים ככלל- גברים ונשים כאחד – חשוב לצורך בחינת היווצרותן של זהויות תרבותיות. ההשתתפות הכפולה בקהילות תרבותיות ודתיות שונות זו מזו, ואף סותרות, משמעותית להבנת היווצרותו של מצב, שהוא כה אופייני בחברה המודרנית, של חיים בזהויות רבות, לעתים תוך קביעת הדירוג ביניהן, לעתים גם תוך השפעה הדדית. מצבן של הנשים האנוסות במשהד היה מסובך אף יותר. נוסף לשיח המתמשך בין הזהויות התרבותיות והדתיות השונות שהיה נטוש ביניהן, הן היו צריכות לחיות במצב שמבחינה מגדרית חסר הגדרות ברורות. הן הוגדרו בהגדרות המיגדריות של החברה היהודית, שאליה השתייכו בעבר ואליה השתייכו מבחינה תרבותית־דתית גם בהווה, אמנם באופן מחתרתי בלבד: והן הוגדרו בהגדרות המגדריות של החברה המוסלמית, שאליה השתייכו באופן גלוי. מלבד זאת, אי־אפשר להתעלם מההשפעה האפשרית של חברותן בחברה מחתרתית, במצב רגיש ומתהווה. כלומר, מינן קבע להן גורל משותף עם בנות מינן היהודיות אך גם עם המוסלמיות: ובמקרים שהיתה בהם הסכמה בין הגבר והנשים בבית, קבעה להן המחתרתיות שיתוף של סכנת חיים ומוות עם הגברים של קהילתן. אך מה באשר למקרים שלא היתה בהם הסכמה? מעניינו של מאמר זה לבחון את השפעת הגורמים השונים על יחסי המיגדר בקהילה ובכך להאיר את השפעת התהוות הזהות הרב־תרבותית בקהילת אנוסים על יחסי מיגדר.
העובדה שהדרך של ניתוח נפרד של גורלן של הנשים, וייחודו, היא כלי ניתוח המעשיר את הבנתנו אינה צריכה עוד הוכחה מיוחדת. כך הוא גם לגבי הנשים המשהדיות, ואף כי אין כאן מחקר ממצה ראוי להצביע על דפוסים מרכזיים בחייהן. נוסף לכך, החומר הנובע מזכרונותיהן, במיוחד כפי שהם טבועים בסיפורי פולקלור, עשיר מאוד ומבטיח. חלקים מן הסיפור משתלבים יפה כבתצרף, ואחרים סותרים או חסרים באופן מתסכל – אך חקר הזיכרון הקהילתי יכול לשחזר את בניית הזהות הקהילתית דווקא באמצעות הסתירות והחסכים. אנתוני ד׳ סמית׳ הציג זאת כך: ״דורות מאוחרים של קהילה מסוימת מעוצבים בחייהם הקהילתיים דרך הזכרונות, המיתוסים והמסורות של הקהילה שלתוכה הם נולדים ובקרבה הם מתחנכים״. בה בעת הוא קובע ש׳׳מסורות, מיתוסים, היסטוריה וסמלים חייבים כולם לצמוח מתוך זכרונות חיים וקיימים, מתוך אמונות של אנשים שמרכיבים את האומה״;' דבר זה נכון לכל קהילה, כמובן. כך מצויים יחסי גומלין של בנייה מתחדשת לבקרים בין קהילה לזכרונה הקיבוצי, וחקר התחום האחד יכול להבטיח תובנות חשובות בתחום האחר.