הפיניקים (או"הפונים" בלשון הרומאים), בני צור וצידון שהגיעו לחופי צפון אפריקה, קבעו את מושבם בקרתגו (תוניסיה המודרנית של היום), כבר במאה ה-9 לפנה״ס. הקרתגים שהתבססו על צבא של שכירי-חרב, גייסו, ללא הבחנה, בני כל העמים שרצו לשרת תחת דגלם, והפכו למעצמה ימית בה שרתו גם יהודים רבים, בעיקר מארץ־ישראל. מושבת הקרתגים התפתחה לעיר-מדינה, עם מוסדות ושלטון, והתפשטה גם לחופי אפריקה שבצד האוקיאנוס האטלאנטי. גם כאן אנו מוצאים עדויות מתוך החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בערים טנגייר, לקסום ומוגדור (אסאווירא). במוגדור נמצא כד חרם המתוארך לשנת 630 לפנה״ס, חתום בידי האדמירל הקרתגואי "מגון". יש לשער שגם לכאן הגיעו יהודים בעקבות הפיניקים. הקרבות הרבים שנערכו בין קרתגו לרומי על השליטה בנתיבי הים והאזור, והניצחון הסופי והמוחלט של רומי, יצרו אצל הרומאים כעס וייצר-נקמה על כשלונותיהם במערכות השונות. היהודים שהופתעו מעוצמת הכעס, ברחו מחופי צפון אפריקה, והעמיקו חדירתם אל מרכז ודרום מרוקו, והתיישבו בסמיכות לשבטי הברברים, אדוני הארץ.

יש להניח שגם לאחר ההגליה של ישובי יהודה ע״י סנחריב לאפריקה, המשיכו להתקיים קשרים בין הישוב היהודי שנותר ביהודה לבין הגולים. עם בוא הגולים הנוספים שהוגלו מיהודה לצפון אפריקה ע״י אספסיאנוס, התרחב הישוב היהודי, ויצר קשר עם אחיו היושבים בדרום הארץ, כמסופר בספר יוסיפון: "…ויתן אספסיאנוס (79-69 לספירה) לטיטוס בנו (81-79 לספירה) את ארץ אפריקיא, ויושב בקרתגו שלושים אלף איש יהודים, לבד מאשר נתן בשאר מקומות.

לא יפלא אם נפגוש משפחות משני הצדדים שהדרימו מקרתגו לעיר הרומית וולוביליס (Volubilis) הנמצאת במרכז צפון מרוקו, כ-30 ק"מ מהעיר מכנאס, כפי שהזכרנו לעיל. ידוע שבחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בוולוביליס, נחשפו ממצאים ארכיאולוגיים חשובים מעברה של העיר. בין הפריטים התגלו עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה יהודית במקום. תשומת הלב מופנית בעיקר לשני הפריטים האותנטיים המיוחדים, האחד, מצבת קבורה של יהודיה מן המאה ה-3 לפנה״ס, ועליה כתוב: "מטרונא בת ר' יהודה נח", וכן מנורת שמן עשויה מברונזה ומעוצבת כמנורת שבעת הקנים. פריטים אלה מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי המרוקני בעיר הבירה רבאט –  הסיבה שיכלה להביא את היהודים להתיישב בוולוביליס (Volubilis), היא מקומה של העיר באזור חקלאי פורה, המאופיין במספר מישורים בהם זורמים נהרות המנקזים את המים מהרי "הריף" שבצפון ומהרי האטלאס, "התיכון" וייהגבוה". נהרות אלה מביאים עמם סחף רב אל המישורים, ובשל תנאי האקלים הממוזג, הפך האזור לאידיאלי לגידולים חקלאיים בהם התמחו היהודים. שרידיה של העיר וולוביליס הוכרו בשנת 1997, כאתר מורשת עולמית ע״י"אונסקו". "צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרם בין חאומות״.להיות ישראל מפוזרים, ולא יתמו בכליה כוללת…ואם היו שמה היהודים כולם מקובצים, לא היה נשאר מהם עד אחד. אף שיכעס עליהם מלך אחד, יחמול עליהם מלך אהר" – אברבנאל יצחק, על התורה, דברים לב. משמע, ומבלי יודעין, טוב עשה סנחריב שהגלה את תושבי יהודה למקום אחר ולא קבצם עם אחיהם בבבל, שאז, במקרה של רדיפות, שארית ישראל הייתה נכחדת. את מה שהמקרא מציין על גולי יהודה בבבל: "וכל ישראל התיחשו והנם כתובים על ספר מלכי ישראל ויהודה, הגלו לבבל במעלם", אלה היו כנראה שרידים שהתיישבו בממלכת יהודה, ואינם נזכרים עם רשימת השבים ארצה ביימי עזרא.

אף רמב״ן על התורה, בפרשנותו למילה "אפאיהם" (אַף, אֵי, הֶם?), אומר: "שיאמרו עליהם גם אי הם?.״והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן״.גלותנו בין העמים, אנחנו, יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים, ולא נחשב לעם ואומה כלל, והנה יאמר הכתוב כי במידת הדין, להיותנו כאן בגלות לעולם" כלומר, גלות יהודה הייתה נפרדת משאר עשרת השבטים, והייתה קשה עליהם, מהיותם כלא נחשבים. ציון נוסף לשתי גלויות נפרדות והציפיה לגאולתן מובא במדרש הבא: ".״שהוא משעבדנו בשבעים אֻמות…אחד מכּם גולה לברברריה, ואחד מכם גולה לִסְמַטְּרִיָה", גולת ברבריה כידוע היא גולת מרוקו, שלפי הנחתנו, אליה הוגלו יושבי ערי יהודה.

מכאן נתרכז בחמש נקודות הציון הגיאוגרפיים עליהן מבוסס מחקרנו, שאליבא דמר זוטרא וחבריו, ציינו כמקומות אליהם הוגלו תושבי ערי יהודה בידי סנחריב, כפי מאמר חז״ל הנ״ל. 1. אפריקי, 2. הרי סלוג 3. שוש 4. עלמין 5. שׁוֹשׁ תְּרִי

אמנון אלקבץ

המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

 אפריקי: על השאלה "להיכא אגלי ליהו"? (להיכן הגלה סנחריב את תושבי ערי יהודה שכבש?). כעולה מדברי האמורא, ההגליה הזו אכן הייתה לאפריקה, כפי שאמר מר זוטרא, "לאפריקי", היינו ליבשת אפריקה, זו הפרובינציה הרומית שקמה על חורבותיה של קרתגו. צפונה של יבשת זו, מצוי לחופו של הים התיכון, ובאותם קווי רוחב של ארץ-ישראל. אקלימה של צפון אפריקה, דומה מאוד לאקלימה של ארץ-ישראל. אם נקבל את דבריו של מר זוטרא, הרי שסנחריב, אחר כיבושיו, הגלה חלק מיושבי הארץ, בעיקר את שבויי 46 ערי- המבצר מיהודה, אל אפריקה. תחילה הובאו כשבויים אל קרתגו, חלקם הושבו בלוב ובתוניסיה, וחלקם באלגייריה ובצפון מרוקו. כעבור זמן, העמיקו את חדירתם אל לב מרוקו ודרומה. ראו גם דברי המדרש ב״ויקרא רבא": "אל ארץ כארצכם – זו אפריקי", לפי זה, ניתן לפרש ששאלת הגמרא אינה מתכוונת אל הגליית עשרת השבטים, שאז סנחריב היה מנסה לשכנע את תושבי ערי יהודה שכבש, ואומר להם שהם הולכים להצטרף אל אחיהם היושבים בערים השונות והידועות אליהם הוגלו בבבל, אלא שהפעם הוא מצביע על מקום הגלייה אחר, על אפריקה, מקום מיוחד עבור גולי יהודה, שכן, היו אלה הגולים הראשונים שהוגלו ע״י סנחריב. אמנם אשור לא הגיעה בכיבושיה עד צפון אפריקה, אולם ידוע כי התקיימו יחסי מסחר בין הפיניקים שישבו בצור וצידון לבין צפון אפריקה. אשור ששלטה על פיניקיה, השתמשה בסוחריה לא רק למסחר, אלא גם להובלת שבויים ועבדים אל מחוזות שונים כמו דרום ספרד, דרום צרפת אנגליה וצפון אפריקה.

ע"פ התלמוד הבבלי, אפריקי, היא יבשת אפריקה שכבר אז נודעה בשם זה. ואילו אפריקה, ע"פ איכה רבא, היא צפון אפריקה⁶. גם ע"פ הערוך-השלם, "אפריקי, היא צפון אפריקה של ימינו". ("צפון אפריקה" כידוע, הוא אזור גיאוגרפי השוכן בחלקה העליון של יבשת אפריקה, מרביתו, לאורך חופי-הים התיכון).

בתלמוד הירושלמי, אומר ר' שמואל: "שלוש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל, עד שלא יכנסו לארץ, מי שהוא רוצה להפנות יפנה! להשלים ישלים! לעשות מלחמה יעשה! (היו אלה הצהרות-מודיעין לפני הכיבוש, להזהיר את יושבי הארץ מפני התנגדות לכיבוש בידי ישראל. מי שרוצה להתפנות מהארץ מרצונו, שיעזוב מיד. מי שמשלים עם כיבוש הארץ בידי ישראל, מוזמן להשאר. מי שרוצה להלחם בכובש הישראלי, שילחם). גרגשי פינה והאמין להקב״ה, לפיכך ניתנה לו ארץ יפה מארצו, והלך לו לאפריקי, הדא הוא דכתיב, עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, זו אפריקי, איזו היא אפריקי, זו צפון אפריקה.". מכאן שדברי מר זוטרא על ההגליה של חלק מתושבי יהודה אכן הייתה, לפחות בחלקה, לצפון אפריקה.

בפרשנותו של עדין שטייזלץ למילה "אפריקי", אומר: "אפריקה, כרגיל, הוא שמה של יבשת אפריקה, בפרט, בפרובינציה הרומית אפריקה, שקמה במקומה של קרתגו". קרתגו, כידוע, שוכנת לחוף הים התיכון, מה שידוע כצפון אפריקה, וע״פ מיקומה הגיאוגרפי, היא נמצאת באותם קווי רוחב כארץ-ישראל. גם אקלימה וגידוליה החקלאיים דומים לאלה של ארץ-ישראל.

2. הרי סלוג ־ הרי השלג. פרשנותם של רש״י ושטיינזלץ כי כל הגולים שהוגלו ע״י סנחריב, הובאו אל חְלַח וחָבור, כפי שעשה שלמנאסר לפניו, בטעות יסודה. כן עולה על הדעת כי סנחריב העדיף להרחיק את הגולים החדשים מלהצטרף אל אחיהם שממזרח לארץ ישראל, אל הצד המערבי, הנגדי, הוא אפריקה, לכן דבריו של מר זוטרא קבילים מאד. חלח וחבור נמצאים במסופוטמיה, קשה להצביע על הרי שלגים בסביבתם (הקווקז? ההימאליה? הרי אררט?), אולם, כאשר ר' חנינא אומר שההגליה הייתה להרי סלוג שבאפריקה, תוך ציון אתר מזהה נוסף כמו שוש (סוס), סביר שהוא הצביע על הרי האטלאס הגבוהים שבמרכז דרום מרוקו המכוסים שלגי-עד. פסגתו של גיבל-טובקאל, הגבוה מבין שרשרת הרים אלה מגיעה ל-4167 מ' מעל פני הים, ומדרונותיו הדרומיים הפונים לכיוון הסהרה, הוא "עמק הסוס". דרך המילה סלוג (שלג), אנו יכולים לפתור את אחת התופעות המעניינות שנפוצו בקרב חלק מיהודי דרום מרוקו. כידוע, הניקוד בעברית והטעמים שעל האותיות, הם רבי-משמעות, ויכולים להטות מילה למשמעויות שונות. כמו-כן, הדגש בתוך האות, משנה גם את הגייתה. יהודי מרוקו הבחינו יפה בין האותיות הדגושות לרפויות, והקפידו על הגייתן. בדוגמה שלפנינו, האות ג_שבמילה הלוג, שאינה דגושה, נהגתה בפיהם כעין "ר" גרונית מתגלגלת הקרובה לאות R בצרפתית הפאריסאית. אם כן, היתכן כי המילה סלוג, נשמעה בפיהם כ- סלוח? אולי מזה גם יוצא כי התושבים הברברים של אזורי הרי האטלאס וסביביו, מכונים בפי המרוקאים "סלוח" או"שלוח", יושבי אזור השלגים?

3. שוש -בהמשך לנאמר בסעיף 2 , ידוע כי בפי חלק מיהודי מרוקו, התקיים שיבוש בין האותיות השורקות (ז, ס, צ, ש, ש), מכאן נוצר שיבוש השם מ-שוש ל-סום. ראו גם במקורותינו: "ושריֹן קשקשים הוא לָבוש", "מרקו הרמחים לבשו הסריֹנות". הדבר הובלט במיוחד במלחמת האחים בין יפתח ויושבי גלעד נגד שבט אפרים במעברות הירדן, "…וי אמרו לו אֶמָר-נָא שִׁבֹלֶת, וַיֹאמֶרֱ סִבֹּלֶת, ולא יכין לדבר כן". היתכן כי גולי שבט אפרים היו אלה שהביאו עמם את שיבוש הלשון שבין"ש" ל-ייס" לדרום מרוקו?

אכן, בדרום מרוקו אנו מוצאים מספר כפרים הנושאים שמות המזכירים את מוצא תושביהם כמשבט אפרים, כגון: "תַּאפְרָאווּת" (האפרתים?), "תַּאלתפראוות", "איפראן", "אופראן" ועוד. תאפראוות ואופראן הם שני כפרים גדולים היושבים ב"עמק-סוס", דרומית מזרחית לעיר אגדיר. הכפר תאלפראוות, יושב מול העיר גולמימה שעל כביש רוחב מם' 32, אזור בו ישב ריכוז גדול של יהודים. חלק מיהודי האזור טענו שהם מתייחסים אל שבט אפרים שגלו עם שבט יהודה. בכמה מכפרים אלה אנו מוצאים יהודים רבים שנשאו את שם המשפחה "אפריאט" (מצאצאי שבט אפרים?), או "פרץ" (מצאצאי שבט יהודה?).

כפי שציינו לעיל, דרומית להרי האטלאם הגבוה, משתרע "עמק הסוס" Sousse Valley. אורכו של העמק נמתח לכ-900 ק"מ, מגבול אלג'יריה במזרח, עד העיר אגדיר בירת המחוז, השוכנת לחוף האוקיאנוס האטלאנטי במערב (ראה מפה). לרוחבו של העמק מפוזרות ערי נפה מינהליות המשמשות כמרכזים כלכליים למאות הרבות של כפרי הסביבה. ערי וכפרי העמק שימשו למגורים ולמחיה ליהודים הרבים שחיו בהם במשך יותר מאלפיים וחמש מאות שנה, בשכנות ובתוך האוכלוסיה הברברית המקומית. במרכזו של העמק, עובר "נהר סוס" המפריד בין הרי "האטלאס הגבוה" , והרי "האנטי אטלאס". זהו אחד האזורים הפוריים ביותר במרוקו. העמק משופע במי השלגים הרבים הזורמים מהרי האטלאס. ההשקייה האינטנסיבית של האדמות הפוריות, מאפשרת גידולי מטעים וירקות המספקים את כל התצרוכת החקלאית של תושבי מרוקו, ובחלקה גם לייצוא לאירופה. מחוז זה משמר את מרוקו של העבר, יותר ממחוזות אחרים, ומזכיר במידה רבה את עמק החולה בישראל. בעיר "סוס" שבלב העמק, פעלה חבורת יהודים מקובלים, בראשה עמד "הרמב"ם אלבאז (ר־ משה בן-מימון אלבאז).

לאור עזיבת היהודים שהיוו אחוז נכבד מאוכלוסיית האזור ועלית מרביתם לארץ-ישראל, נוצר צורך למלא את החלל הגדול שנוצר בתחומי כלכלה רבים בהם פעלו. עתה, במסגרת רפורמות מינהליות שנעשו על ידי שלטונות הממלכה על מנת להביא שוב לפעילות כלכלית רצויה, הם עמלים מזה זמן על תוכנית לפיתוח המחוז, יחד ובשיתוף עם האיים הקנאריים, לקידום האזור כמרכז תיירות ותעשיה בינלאומי, שייתן שירותי מסחר ותיירות לערי הלוויין הגדולות כמו מרקש, אצאווירא ואגדיר (ראה צילום פרסומת לגידול ורדים לתעשיה, באזור זה ההופך להיות אזור התיירות המשותף). אל "עמק הסוס" סופחו גם נפות "מסא" ו"דרעא", וכיום הוא נקרא: "מחוז "סוס-מסא-דרעא". מבחינה אדמיניסטרטיבית, מספרו הוא 13, והוא תופס את המקום ה-6 בגודלו(כ-71000 קמ״ר), מתוך 16 מחוזות שעל פיהם מחולקת מרוקו. ע"פ מרשם האוכלוסין, המחוז מנה בשנת 2007, יותר מ3.2 מיליון תושבים, והוא נמצא במקום השני, אחרי מחוז קזבלנקה.

4. עלמין– כי מטו עָלְמִין – מסביר "הערוך": "פירוש מקום ששמו עלמין, כלומר, ירושלים שהוא "בית-עולמים". נשאלת השאלה, הכיצד ? סנחריב יַגְּלֶה את תושבי ערי יהודה שכבש, לירושלים? סביר להניח שחז״ל פשוט לא הכירו את מקומות ההגליה, ואינסו את הכתוב בהסבר שמדובר בירושלים. את השם עָלְמִין, אנו פוגשים במערבה של מצרים, בסמוך לגבולה עם לוב, וכן במרכזה של מדינת תוניס, בה יש עיר גדולה בשם "עֵין- עוֹלְמין", שם חייתה קהילה יהודית במשך מאות שנים. גם בדרום מרוקו, על כביש רוחב מסי 32, שבין א-ראשידיה (קסר-סוק) לבין ווארזאזאת, אנו מוצאים בין הכפרים הרבים בהם חיו יהודים, כפר בשם "אימיו־עולון". – imi-n oulaoun היושב מול העיר "בומאין". שמו של הכפר עשוי לחזק את השערתנו בדבר זיהויה של"עלמין" התלמודית-מרוקאית
5. שׁוֹשׁ תְּרֵי, "כִּי מָטוּ לְשׁוֹשׁ תְּרֵי – אָמְרִי: עַל חַד תְּרֵין", רש״י מסביר, שהגולים הודו שהמקום יפה פי שניים מארצנו, נראה לי מאולץ. מי שמכיר את דרום מרוקו שלמרגלות האטלס הגבוה, יודע שקיימת הבחנה ברורה בין "סוס מסא", ל״סוס שטוקא" (בבֶּרְבֶּרִית "שוש האחרת"), אלה צריכות להיות, לדעתי, "שוש תרי" (שני סוס – ראו מפה). על חייהם, מנהגיהם ותרבותם של הברברים תושבי "סוס" ו״סוס שטוקא" ומגעם עם היהודים, אנו מוצאים בהרחבה אצל בּוּגֶרְט (Boogert).

למרבית שמות הערים והכפרים במרוקו, יש שמות בֶּרְבֶּרִיים-ערביים, עם פרשנות לשמותיהם, לא כן ל"סוס" שאין כל הסבר מילולי. זהו כנראה אחד מהשמות הפרטיים הסתמיים (Names of a places)  של מקום. יתכן והשם "סוס" נקרא על השורשים בעלי טעם "אניס" הצומחים על גדות נהר סוס הזורם באגן ההידרו גיאולוגי הגדול המפריד בין האטלס הגבוה ובין האנטי אטלס. ידוע ששורשים אלה שהיו נקראים בפי ילידי מרוקו"ערק- סּוס" (שורש סוס), היו נמכרים לילדים שהיו מוצצים אותם, ונהנים מטעם האניס שבהם. עד כאן הובאו חמש נקודות הציון שהוצגו לדיון ממסכת סנהדרין, צד/א, עליהן התבסס מחקרנו. כולן נמצאות בעמקי "סוס-מסא-דרא" שבדרום מרוקו. יש להניח שחז״ל שדנו בסוגיה על מקומות ההגליה של תושבי יהודה ע״י סנחריב, היו בקיאים בשמות אתרי גלויות אחיהם, לפיכך דייקו בציון שמם המפורש של נקודות ההגליה.

בנוסף לדיון שהתבסס עד כה על זיהוי המקומות הגיאוגרפיים, ניתן להוסיף עוד הערה אחת על מקורם של שמות מקומות ואזורים שיש בהם כדי להעיד על תושביהם המקוריים, כלומר, אותם גולי-יהודה שהובאו למרוקו בידי סנחריב, השלימו עם ביתם החדש, במקביל, שימרו לזיכרון את מקור מחצבתם כדוגמה להלן.

שבט "אַיְתּ בְּן-הְדו"

ידוע שבמרכז דרום מרוקו, במרחק מה מהעיר וארזאזאת, לרגלי האטלס, שוכן כפר גדול בשם קְסְבְּתּ "אַיְתּ בְּן-הְדּוֹ", זו אחת הקסבות המרשימות בדרום מרוקו. חומותיה ובתי המגורים בנויים מאבן חול אדומה. היהודים שחיו לצד הברברים במקום, למדו מהם את דרך כינויי השמות הפרטיים, כמו למשל: יעקב, כינויו היה עְקָאן, שלמה=סְלָאם, יצחק=חַאקִי ועוד כינויי-שמות רבים מהסוג הזה. כך גם עם השם יהודה, כינויו היה: הדו". לפיכך "אַיְתּ-בְּן-הְדוֹ" הוא "שבט בן-יהודה"!!! האם יתכן שאותו שבט בֶּרְבֶּרִי נקרא על שם "פָרֵץ בן-יהודה"? – בנו בכורו של יהודה מתמר כלתו. בראשית לח-29. וכי תושביו שימרו את מוצאם משבט יהודה? ידוע שמשפחות פרץ רבות מוצאן מכפרי האזור, ובכלל זה גם מאַיְתּ בְּן־הְדוּ". רבים ממשפחות פרץ מאשרות שאכן הם מצאצאי פרץ בן יהודה שגלו למרוקו לפני חורבן בית ראשון.

יש לסכם ולומר איפא, כי סנחריב הגלה חלק גדול מתושבי ערי יהודה, אל מערבה של ארץ ישראל, אל אפריקה, להרחיקם מאחיהם שבמזרח, על מנת שלא לתת בידי הגולים אפשרות של צבירת כח והתארגנויות, העשויות להביא לתסיסה ואולי אף למרידה במלכות. כך אנו מוצאים את ההתיישבות היהודית הראשונה במרוקו, עוד מהימים שלפני חורבן בית ראשון, כלומר, משנת 701 לפנה״ס.

יעל לזמי

פתגם בהתייחסות מגדרית

פתגמים, כמו טקסטים עתיקים אחרים מדרשים, אגדות, חידות ובדיחות, משקפים את כלל סדרי החברה. במיוחד אם חברה זו ספוגה בערכים היררכיים פטריארכאליים. ההנחה שמלווה היא שמערכת הביטוי הפולקלורי נוצרת בנסיבות אוראליות, היא תהליך חי ומשתנה. היא יוצרת מערכת אמביוולנטית בינה לבין הסביבה החברתית תרבותית בה היא קיימת. פתגמים גם פותחים צוהר להבנת עולמם החברתי והערכי של אנשים ותרבויות. בהתייחסות המגדרית פתגם הוא חלק ממערכת קוגניטיבית המורכבת ממסורות, ערכים, תרבות וחברה. בפתגמים שלפניכם מצאתי כי פתגמים על נשים אימצו סטריאוטיפים צפויים של נשים בעלי תמאטיקה קונוונציונלית.

ישנם פתגמים בעלי דפוס רטורי המכילים את המילה "מרא" = אישה:

יעל לזמי

פתגם בהתייחסות מגדרית

פתגמים, כמו טקסטים עתיקים אחרים מדרשים, אגדות, חידות ובדיחות, משקפים את כלל סדרי החברה. במיוחד אם חברה זו ספוגה בערכים היררכיים פטריארכאליים. ההנחה שמלווה היא שמערכת הביטוי הפולקלורי נוצרת בנסיבות אוראליות, היא תהליך חי ומשתנה. היא יוצרת מערכת אמביוולנטית בינה לבין הסביבה החברתית תרבותית בה היא קיימת. פתגמים גם פותחים צוהר להבנת עולמם החברתי והערכי של אנשים ותרבויות. בהתייחסות המגדרית פתגם הוא חלק ממערכת קוגניטיבית המורכבת ממסורות, ערכים, תרבות וחברה. בפתגמים שלפניכם מצאתי כי פתגמים על נשים אימצו סטריאוטיפים צפויים של נשים בעלי תמאטיקה קונוונציונלית.

פתגמים נוספים מתייחסים לבת המשקפת את דמות האם.