מורשת יהדות מרוקו

המושלים הצבאיים הצרפתיים היו מתחלפים לעיתים מזומנות וממרכז העיר ארפוד, בירת־תאפילאת היה הגנרל הממונה על האזור מחליט את מי להחליף, במי, מתי היכן וכיצד. מלחמת־העולם השניה היתה בעיצומה, וזועותיה היגיעו לאוזני כל אדם בכל מקום. לעיירה גוראמה הגיעו שמועות על חיסול־היהודים על יי היטלר בכל אירופה ואסיה שאותן כבשו חייליו של הרודן המטורף, אשר שגעון הגדלות דחף אותו לנסות ולשלוט על העולם כולו. העיר הגדולה פריז, בירת־צרפת, ואזורים אחרים היו נתונים זה למעלה משנתיים תחת הכיבוש של היטלר. המושלים הצבאיים בערי־מרוקו והסביבה היו מתוחים ודרוכים לקראת כל אפשרות של פלישת הנאצים למרוקו ולאפריקה הנמצאות תחת כיבוש־צרפת. רוב הצבא הצרפתי שחנה במרוקו זה שנים רבות, עזב את המדינה והצטרף למכונת־המלחמה נגד היטלר. ערבים בהמוניהם התגייסו וגוייסו לצבא הצרפתי, ולאחר אימון קצר נשלחו לחזית באירופה. ובעוד אנשים עסוקים בניחושים ושמועות על המלחמה, החלו להגיע למרוקו הפצועים והנכים הראשונים. לעיירה גוראמה הגיעו שני ערבים נכים, וסיפורי הזוועות שבפיהם סימרו שערות שומעיהם. המושלים הצבאיים שהיו מנוסים בקרבות, הוזעקו להצטרף למלחמה, ובמקומם נשלחו קצינים צעירים חדשים. ליוטנאנט מולה היגיע לגוראמה ובפיו הוראות חדשות וחמורות נוכח מצב־ המלחמה בעולם, והמתח במרוקו. הוא כינס את כל ראשי־השבטים הערביים, וכן את ראש־הקהילה היהודית, כליפא דודו, לישיבת־חרום מיוחדת, ובה מסר להם פרטים קצרים על המלחמה, על כיבוש־צרפת בידי הנאצים ועל השמדת־היהודים בהמוניהם.

המושל מולה דרש מכולם שיתוף פעולה ועזרה בכל תחומי־החיים ובעיקר שמירה על הסדר והשקט בכל האיזור. ההוראה הראשונה שנתן המושל מולה, קבעה שעליהם לגייס לו בדחיפות שלוש־מאות איש להכשרת שדה־תעופה מאולתר למקרי־חירום. למחורת עם בוקר הופיעו בעיריה מאות יהודים וערבים והחלו לעבוד במגרש ענק ורחב־ידיים, תחת משמר של שומרים חמושים אשר דחקו בהם לעבוד יותר מהר ויותר טוב. העובדים, שרובם היו יהודים ומקצתם ערבים, החלו לנקות, ליישר ולטאטא את המגרש הגדול כדי להופכו לשדה־נחיתה של מטוסים. כלים ומטאטאים לא סופקו לעובדים, וכל אחד היה חייב לעבוד במה שהיה לו, במטאטא שלו, בסמרטוט, בקרטון, בנייר ובכל אמצעי אחר. אלה שלא היה להם במה לעבוד, אולצו לעשות זאת בכפות ידיהם עד לפציעתם. המושל מולה פיקח אישית על המבצע כשהוא לבוש במדי־נאצים עם צלב־קרס על כתפיו ונעול מגפיים גבוהים מבריקים. מישהו מהעובדים היביט במושל מולה ותהה על המדים המשונים החדשים, אך הלה גער בו ובעט בו בחוזקה רבה. מישהו אחר לחש באוזני־חברו שהוא בטוח שהמושל מולה הוא גרמני — נאצי, וכנראה שגם מרוקו נכבשה כבר על ידי היטלר וכולם מסתירים זאת מההמון פן יקימו בהלה והתקוממות נגד הכובש הזר. המושל ״הנאצי״ מולה החזיק בידו שרביט וטייל להנאתו בשחצנות רבה בין העובדים המגרדים את האדמה הקשה. הנוטרים החמושים הגבירו בלחצם על העובדים בראותם את המושל מתקרב אליהם, ואיש לא התאונן ולא ביקש רחמים. כולם עבדו בשקט. לא היה צורך בשום פירושים והיתה הרגשה שמצבה של צרפת הגדולה, הנשלטת כיום על ידי היטלר, בכי רע מבית ומחוץ.

איש מהעובדים לא העז לסובב ראשו ימינה או שמאלה מאימת המושל מולה שעבר בין השורות כשהוא בוחן את עבודתם. הם זחלו על ברכיהם והתקדמו בזחילה על רגליהם שורה אחרי שורה כשאבק עולה מביניהם, משתולל באוויר וחוזר נוחת על ראשיהם. מולה המושל הרגיש עצמו בטוח עם מדיו המבריקים ומגפיו המצוחצחים. אלמלא שפתו שהסגירה אותו במבטאה הצרפתי המובהק, היו רבים מוכנים להישבע שהוא אינו שונה מהנאצים כפי ששמעו על התנהגותם באירופה. שלושה חודשים נמשכה עבודת־ההכשרה של שדה־הנחיתה, ועבודות הגינון והפרדסנות עבור המושל מולה, וקילומטרים מרובעים רבים, כבר הוכשרו, סומנו וסויידו כהלכה בהתאם להוראותיו. עינו לא נגרעה מ״עבדיו״ היהודים והערבים, והוא לא נעדר משטח־העבודה אף לא יום אחד. מולה הספיק להכיר אישית את רוב האנשים והחל לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים: ״יסו משה, בוא הנה״, קרא מולה המשועשע ליהודי שכל אצבעותיו נתקלפו מעבודת־האדמה הקשה, ומרוב כאבים הפסיק לרגע והיביט בפצעיו. יסו משה המסכן, העייף והחלש בגופו, התייצב מייד אל מול המושל, הצדיע בידו הפצועה, וכשעיניו דומעות מהאבק ניסה למלמל מילות חרטה על שהפסיק את עבודתו בגלל אצבעותיו המקולפות. אולם המושל מולה נופף בשרביטו ולאחר שהיביט במבט חודר ביהודי הניצב מולו אומלל הפסיק את מלמוליו בצעקה:

״לך לחירבה שלך ותביא את שמלת־אימך כדי לטאטא בה את הקרקע, ומהר״.

ליסו משה לא נותרה ברירה אלא לפתוח בריצה מטורפת לביתו, ותוך דקות ספורות חזר עם בגד־נשים צרור בידו כמצווה. הוא חזר למקומו בין שורות העובדים והמשיך בעבודתו במרץ רב. העבודה הושלמה ויום השיחרור מעבודת־הכפייה היגיע סוף סוף. כולם התייצבו בעמידה בשורות במרכז שדה־הנחיתה, פרי־עמלם הרב, שהיה גם מסומן במילים כתובות באבנים בגודל ענק ומסויידות בלבן. כולם היו מאובקים, עייפים וסחוטים, וניכר בהם הפחד שמא תוטל עליהם עבודה אחרת דומה לזו. המושל מולה בא אליהם על סוסו הלבן ונעמד מולם. הם הצדיעו בידיהם הרפויות בחוסר דיוק משווע, ואחדים מהם הצדיעו והורידו ידיהם, וחזרו והצדיעו שוב ושוב, כך במשך דקות אחדות. כאשר לבסוף עמדו כולם דום והצדיעו בידיהם, ירד מולה השחצן מעל סוסו והחזיר להם בהצדעה חטופה ונמרצת כשרגליו השמיעו ״דום״ תקיף.

״אתם עשיתם כאן עבודה יפה ובימים הקרובים יהיה שימוש חיוני בשטח זה, עליכם להיות מוכנים לכל עבודה שתידרש מכם״. כך אמד, חזר והצדיע שנית, עלה על סוסו בזריזות ופתח בדהרה לעבר העיריה הטובלת בגן הירק הענק. העובדים המשוחררים הלכו לבתיהם. שכחו את העבודה ושקעו בשיחות על המלחמה ודאגה לשלום אחיהם היהודים באירופה ובגרמניה הנאצית. חלפו אך מספר ימים ויהודי־העיירה נקראו לבוא לעיריה ולהצהיר בפני המושל על רכושם, נכסיהם ועסקיהם לפי הוראות מגבוה. הובהר לכולם שכל מי שיצהיר הצהרה כוזבת על רכושו, יועמד לדין, וגורלו יהיה מר. פקיד־העיריה, ליזול, עסק בקבלת היהודים במשרדו, כשכליפא דודו ויחיה משה מסייעים ברישום כל אחד, פרטיו האישיים והרכוש שברשותו. בין היהודים עצמם היו אחדים שריח שינאת־אחים נדף מהם. בין אלה בלט שלמה ממן, אשר איים בגלוי שהוא ילשין על כל יהודי שלא ידווח על רכושו המלא. ביהודים אחז פחד נורא למשמע איומיו של שלמה ממן, ורבים מהם הזדרזו להיכנס בשנית לפקיד־העיריה ליזול כדי לתקן את הצהרותיהם.

ב. המטרה השנייה, מופנית לציבור הרחב, לזכות את הרבים, ולספר על תולדות צדיקים שכל ימי חייהם השתדלו ושאפו להגיע לשלימות בעבודת השי״ת וכפי שאסרו בשם החזו״א –החזון איש – כי קריאת סיפור תולדות הצדיקים מביאה לידי יראת שסיים תוך עלייה במדרגות התורה ותיקון המידות, ובמובן זה, עלינו לעשות את כל אשר לאל ידינו על מנת למנוע שתולדות צדיקים אלו יפלו, חלילה, לתהום הנשייה.

ואכן, חשיבות גדולה נודעת לסיפור שבחי הצדיקים, כמובא במדרש תנחומא (פנחס, פסקה ב׳) שהקב״ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם. והביא את הפסוק (משלי י׳, ז׳) ״זכר צדיק לברכה״, ע״ש. והמלבי״ם ע״ה בפירושו כתב, וז״ל: הצדיק, גם זכרו עומד לברכה, כי יזכירו מעשיו בכל דור ויברכוהו. רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן; י"ט באדר תקס"ט, 7 במרץ 1809 – א' בתשרי תר"מ, 18 בספטמבר 1879 היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.

וכן הרמב״ם ע״ה בפירוש המשניות למס׳ אבות )פ״א מי״ז) כתב, ״דאחד מסוגי הדיבור הוא ״הנאהב״, והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות הסדות ובגנות הפחיתיות וכוי, וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם, כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם״, עכ״ל. ובחיבורו משנה תורה (הל' דעות, פ״ו ה״א) כתב: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, עכ״ל ובהמשך(שם, ה״ב) כתב: מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאסר: ״ובו תדבק״, עכ״ל.

ורבנו יהודה החסיד ע״ה בספר חסידים (אות תקכ״ג) כתב: אדם מגיד לבניו או לתלמידיו כך אני עושה, כך היה אבי עושה, כך היה רבי עושה, כדי שהם יעשו כך, דכתיב (ש״ב, כב, כ״ב): ״כי שמרתי דרכי ה׳ ולא רשעתי מאלקי, עכ״ל.

ורבנו בחיי ע״ה בפירושו על התורה (ר״פ וישלח) כתב: יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש – הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד, אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב, ולכך סיפור שבחם אצלו מתוק מדבש וכו'. ועל כן הזהיר שלמה המלך ע״ה, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם, כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר – הרי זה משובח, וריבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע״ה (תהלים ט״ו) ״ואת יראי ה׳ יכבד״. הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה׳ ולכבד אותם, והמידה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו. והוא שאמר (שם) ״ה׳ מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים… נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה׳ יכבד״, עכ״ל.

ובספר ״צידה לדרך׳ מרבנו מנחם בן זרח, תלמיד רבנו יהודה בן הרא״ש(מאמר רביעי כלל חמישי, פרק י״ב) כתב וז״ל: בזכרון מאמרי החסידים ומעשיהם תשכיל ותשוב ליוצרך״.

והרמח״ל ע״ה בספרו ״מסילת ישרים״ (פכ״א) כתב: וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים. עכ״ל. ובספרו דרך עץ חיים (שבס״ס מס״י) כתב: הלא האדם, רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבון עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש: מה הוא, ולמה בא לעולם, או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב״ה, ומה יהיה סוף כל ענייניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב וכו'. ויבקש בלבבו: מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה׳ בהם, מה עשה משה רבנו ע״ה, מה עשה דוד משיח ה׳, וכל הגדולים אשר לפנינו. ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא, וטוב לו. עכ״ל. הרי מעלתו של המתבונן במעשה הגדולים, שעי״ז לומד מהם ומשתדל לעשות כמעשיהם. ומי לנו גדול מהגאון חיד״א ע״ה ששיבץ בספרו ״שם הגדולים״ עובדות רבות מגדולי הדורות.

ובספר ״פלא יועץ״ להגאון רבי אליעזר פאפו ע״ה (ערך כיבוד), כתב, וז״ל: מצוה לשבח את הצדיקים, ויספר בשבחם ושבח מעשיהם הטובים. וכתבו משם הרב ישראל בעל שם טוב (שבחי הבעל שם טוב, אות קם), שהמדבר בשבח הצדיקים חשוב כאילו עוסק במעשה מרכבה. עכ״ל.

• ר׳ אברהם טולידאנו (טנג׳יר)

חי במאה השמונה־עשרה. היהודים משתטחים על קברו ומחשיבים אותו כשליט העיר. גם המוסלמים משתטחים על קברו.

32 ר׳ אברהם יפה (קצר אל־סוק)

קבור ליד קדושים אחרים. לפי המסורת המקומית הוא רב שבא מארץ־ישראל.

לפי מסורת מקומית, קיימים עוד הרבה קדושים בקצר אל־סוק שקבריהם לא ידועים. כאשר יגלו אותם וישתטחו על קבריהם אז תבוא

הגאולה. ראה עמי 43 על משמעות מסורת זו.

• ר׳ אברהם יפרח (קזבלנקה)

קבור בבית הקברות העתיק של קזבלנקה. פעל בבית הדין הרבני שבקזלנקה. הוא נולד ב־ 1882 באלג׳יריה ונפטר בקזבלנקה ב־1947.

• ר׳ אברהם כהן(תידילי)

קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קברי⁹ רק חדר המיועד למבקרים. מכונה גם מולאימאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו ר׳ אברהם כהן. המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.⁹⁴

1.34 ״לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית. לא שמעתי שמכירים אותו. אחד אומר ר׳ אברהם כהן, ר׳ אהרון. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה, אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים, הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו״.

2.34 ״פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי, ואין לו שטר. השר [השופט] אמר לו [למוסלמי], שיילך [היהודי] ויישבע לך, שהיהודי יישבע. ואמר [המוסלמי] אני רוצה שיישבע לי במולאי מאתיל, אמר [השופט] לו: טוב. הלך הגוי. אמר לו [ליהודי]: ניפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל. איך שהגיע לשם ראה נחש. הזנב שלו כאן והוא מסתובב בכל החדר. בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך [לקראת היהודי] ואמר לו: בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע. חזר איתו ועשה פשרה. גם על זה חיברתי שיר״.

3.34 ״אשה אחת מקזבלנקה היתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של ר׳ אברהם כהן, מולאי מאתיל. הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק. למה [כי] הוא מטפל בחכמים. אז פעם באה אשה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה. קרה נס״.

הערת המחבר : עדות ר׳ שלמה ב׳(איגיניסאין). ראה גס הירשברג, מארץ מבוא השמש, עמי 55! : ״בדמנאת פגשנו גברים צעירים מתידילי שבאו לשוק. במראה פניהם הבריא ובמבנה גופם החסון ניכר היה תיכף. כי אלה שוכנים בסביבה כפרית עשירה. הם הזמינונו לבקר אצלם — ואף הציעו לעלות עמהם להילולא של הקדוש שלהם, ר׳ אברהם כהן, הקבור בצלעי הרי תיסיאי תחת עץ דפנה, בקצה כרס־זית רענן. ר׳ אברהם בא מירושלים (כלומר מארץ־ישראל). במקום מבקרים עדיין בסתר גם מוסלמים, אלא שהם מכחישים זאת, ומודים רק שנשיהם רגילות לבוא ולהתפלל לפרי בטן. בכל זאת הם רואים את עצמם כאפוטרופסים לקבר ודורשים שכר שמירה מהיהודים המבקרים״; וואנו, עמי 68, מציין שאין מציבה אלא חדר ליד שיח. על אף חקירה במקום הוא העלה רק פרטים מועטים.

   האינפורמנט סיפר שפעם גוי אחד מצא את המציבה של הקדוש או חתיכה ממנה עם השם, אך לא רצה לגלות ליהודים עד שיקבל עבורה כסף רב.

  המוסלמי מסביר את הופעת הנחש כהגנת הקדוש על היהודי וכביטוי לאי רצונו שהיהודי יושבע. על הקשר בין הקדושים והחיות ראה עמי 66-65.

  לרוב השומרים המוסלמים היו אישורים מרבנים מהעיר הקרובה לקדוש המאשרים שיש להם זכות לטפל בקדוש

במיוחד פנו המוסלמים ליהודים בעת בצורת, מתוך אמונה שרק היהודים יכולים להצילם מבצורת. לאחר שהיו מתפללים ומקיימים את כל המנהגים הקשורים בבקשת גשמים,  היו מבקשים ואפילו דורשים מהיהודים שיפנו לקדושיהם ויתפללו לגשם.  במקרה של סכסוך בין יהודי למוסלמי היו הצדדים פונים לקדוש היהודי שישמש כשופט והיו נשבעים ליד קבר הקדוש: מוסלמי ביקש מיהודי, שסירב לשלם לו בעד עזים שקנה ממנו שילכו להישבע ליד קברו של מול תימחדארת. בלילה הופיע הקדוש ליהודי בחלום וציווה עליו להחזיר לערבי את הכסף ולהתנצל לפניו, והזהיר אותו שלא יישבע על קברו סתם: מוסלמי שהסתכסך עם יהודי בענייני חוב, קבע להיפגש איתו ולהישבע ליד מולאי מאתיל. הערבי הגיע לחדר של הקדוש ראשון וראה שם נחש והבין שהקדוש מגן על היהודי ולא מעוניין שהוא יישבע. הוא חזר בו והציע ליהודי פשרה בלי שיישבע.  גם בסכסוכים בין שני ערבים פנו לפעמים לקדוש היהודי ונשבעו ליד קברו:  בתארגלי נשבעו הערבים ב״באיו״, זהו ר׳ מכלוף בז־יוסף אביחצירא,  ובתאביה היו שמים את היד על קברו של מול תימחדארת ונשבעים.

היה נהוג לפנות לקדוש גם בעודו בחיים במקרה של סכסוך, והחלטותיו התקבלו ללא היסום על־ידי הצדדים, גם מתוך כבוד וגם מתוך פחד מקללתו. מפורסמים במיוחד במישור זה היו ר׳ יהודה בן־עטר ור׳ רפאל אנקאווה. שניהם שימשו שופטים בעניינים של יהודים שלקחו כסף מערבים וסירבו להחזיר את חובם. הערבים פנו לחכם היהודי לאחר שכל הערכאות — הפחה, הקאדי ואף המלך — פסקו נגדם. לאחר שמיעת הצדדים פסקו החכמים הדגולים לטובת הערבים וציוו על היהודים להחזיר לערבים את כספם.

הניסים שחוללו הקדושים היהודים עוררו אצל המוסלמים יחס של כבוד כלפיהם, והקשרים עם היהודים במתן שירותים להמונים שבאו להשתתף בהילולות הגדולות, חיזקו עוד יותר רגשות חיוביים אלה. מוסלמים שעברו ליד קבר של קדוש יהודי סרו בהרבה מקרים אליו, נישקו את הקבר והמשיכו בדרכם.

ביטויים רבים מאפיינים את יחס הכבוד וההערצה לו זוכים קדושים יהודים מצד מוסלמים: לאחר שמצא את השפחה האבודה בזכות ר׳ חנניה הכהן, אמר הקאדי שאין כמו האלוהים של היהודים: על מול תימחדארת אמרו מוסלמים שהוא קדוש אמיתי ובירכו את היהודים שאלוהים יגמול להם באושר, בשם אלוהים ובשמו היקר של הקדוש: מוסלמי אמר על ר׳ סלימאן אדיין שהוא בעל ברכה_; לאחר שר׳ רפאל אנקאווה שפט לטובתו ולא הסכים לקבל את התשלום שהציע לו, הכריז מוסלמי שר׳ רפאל הוא שליחו של ה׳ והיה נשבע ש״אין אלוהים זולת אללאה ואדוננו רפאל הוא שליחו״; מוסלמים היו מברכים יהודים בדרך אל ר׳ ישראל כהן שאלוהים יעזור להם.

היו מוסלמים שסיגלו לעצמם אורח חיים קרוב לזה של היהודים. אמנם מחקרנו לא העלה מקרים של גיור מוסלמים, והיהודים לא היו מעוניינים בכך, אבל מסורות אחדות מספרות על מוסלמים שהחלו להתנהג כיהודים, ובעיקר הפסיקו לאכול מזון טרף, בעקבות נס שחולל קדוש יהודי. כך עשה השומר הערבי שהיה שומע בלילה קולות של אנשים הקוראים תהילים בבית־הקברות בסאלי, שם קבורים ר׳ חיים בן־עטר, ר׳ חיים טולידאנו, ר׳ דוד בן־שאפת ור׳ רפאל ביבס: מוסלמי שמול תימחדארת נענה לבקשתו בא למחרת להודות לקדוש ולהדליק נרות ליד קברו.

מוסלמים בעלי מעמד ובעלי תפקידים שנוכחו בזכותו של קדוש יהודי מסוים או שנס קרה להם בזכות אותו קדוש, היו מטים חסד מיוחד ליהודים ותורמים תרומות לקדוש, הן בדרך של בניית כביש או שיפור המקום והן בדרך של תרומות קבועות ביום ההילולה, כגון חיטה, שמן ובהמות לשחיטה. המושל המוסלמי של האיזור בו קבור ר׳ דוד ומשה נהג לשלוח להילולה של הקדוש ארבעה כבשים. הגדיל לעשות בעניין זה הפחה של מראכש, אל גלאוי, שהיה מבקר לפעמים בקברי קדושים, כמו ר׳ חנניה הכהן ומולאי איגגי, ושולח תרומות לקדושים.

מספר קדושים זכו להכרה והערצה מצד העם והמושלים המוסלמים עוד בחייהם.  מספרים שהמלך עבד ארחמאן, שנגדו פרץ מרד בשנת תק״ץ (1830), בא לפני הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, שהיה חי במכנאס, וביקש את ברכתו. ראה ר׳ יוסף משאש, אוצר המכתבים, כרך ג׳, מכתב מס׳ אלף תרכ״ד.על ר׳ חיים בוחבוט מסופר שהיו מכבדים אותו ואפילו הקאדי היה קם לכבודו. קשרים מיוחדים עם השלטונות המוסלמים היו לר׳ פנחס הכהן ולר׳ רפאל אנקאווה. ר׳ פנחס הכהן הציל מספר פעמים את הפחה של מראכש, אל גלאוי, מנסיונות התנקשות בחייו: כך הזהיר אותו לא לשתות קפה או חלב שבהם שמה השפחה רעל, לא לאכול אוכל שהורעל על־ידי כמה מעובדיו, לא ללכת להתפלל ביום שישי מסוים במסגד הכותובייא, שם זממו אנשי מלך מרוקו, שאיתם היה הפחה מסוכסך, להורגו, וכו׳.'ניסים אלה הקנו לר׳ פנחס הכהן מעמד מיוחד וכאשר היה מגיע לארמונו של הפחה, עמדו השומרים דום, כאילו בא המלך לארמון. הפחה היה יוצא בעצמו כדי לקבל את פניו, דורש בשלומו ונושק לו את הראש והידיים. לר׳ פנחס היה בארמון שטיח צהוב בשם ״אלקצא״, שעליו יושבים, והפחה בעצמו היה מושיט לו את השטיח כדי שיישב עליו. כאשר נכח בפעם הראשונה בזכותו של ר׳ פנחס, ביקשו הפחה שיבוא לגור במראכש ונתן לו במתנה את ביתו של ערבי עשיר כדי שיגור בו. כאשר נפטר ר׳ פנחס, שהה הפחה בצרפת וחזר במיוחד כדי להשתתף בהלוייתו. הוא גם ארגן ושילם הסעה ברכבת ובאוטובוסים לרבבות שבאו למראכש להשתתף בהלוייה.

ר׳ רפאל אנקאווה רכש את אמונם של המוסלמים באמצעות הניסים שחולל עוד בחייו והמשפטים שבהם פסק לטובת מוסלמים, לאחר שאלה הפסידו בערכאות המוסלמיות. הוא היה יושב עם המוסלמים ומתווכח איתם על דת. בהלוייתו ב־1935 בסאלי השתתפו אלפים רבים, וביניהם נכבדים צרפתיים, חיילים, מוסלמים, ובתוכם נציגו האישי של מלך מרוקו, וכן יהודים מסודרים לפי ערי מגוריהם.             

        לר׳ רפאל אנקאווה היו יחסים מיוחדים גם עם השלטונות הצרפתיים, ומסופר שהיה אפילו יועץ לבית המשפט הגבוה הצרפתי.

        כל המעשים האלה קרו לא מכבר, שכן ר׳ פנחס נפטר בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. ראה סיפורים מס׳ 2.493 ו־3.493. הזהרותיו של ר׳ פנחס לפחה באו כתוצאה מכשרון הנבואה שלו או מחלום עם סבו ר׳ דוד בן־ברוך או עם ר׳ חנניה הכהן.

הרב רפאל ברוך טולדנו

רבה הראשי של מכנאס, דיין, פוסק ופייטן(1970-1890). כבר בגיל שמונה־עשרה התמנה לדיין, וכשהיה בן עשרים ושבע, לאחר פטירת אביו, נתמנה לאב בית הדין ולרבה הראשי של העיר. הקים מוסדות רבים לטיפול רפואי חינם לעניים, לסיוע כספי למעוטי יכולת ולהוצאה לאור של כתבי חכמי מרוקו. מדי יום מסר שיעורי תורה בבית מדרשו לפני קהל רב. בימי שישי חילק בעצמו כסף לעניים שאסף מתושבי העיר. עלה לארץ והקדיש עצמו להוראת התורה. הרב טולדנו חיבר את הספר ״קיצור שולחן ערוך השלם״ – השלמה של מנהגי מרוקו ל״קיצור שולחן ערוך״ שחיבר הרב גאנצפריד. חיבר פיוטים רבים, וביניהם הפיוט הנודע ״אשורר שירה לכבוד התורה״.

נשאת ונתת באמונה?

הרב רפאל טולדנו נהג לומר, ״חז״ל אמרו שבתחילת דינו של אדם בעולם הבא ישאלו אותו, ׳נשאת ונתת באמונה?׳(בבלי, שבת, ל״א ע״א). ומסתבר שנתכוונו לשאלה כזו: האם נשאת ונתת בדברי תורה באמונה באמת, היינו מתוך רצון לקלוע לאמיתה של תורה?״

תורת אמת

הרב רפאל טולדנו היה אומר, ״השוחד כתוב בו ׳ויסלף דברי צדיקם׳(דברים, ט״ז יט), ורש״י מפרש ׳דברים מצודקים׳. לדעתי שני הדברים הם היינו הך. כשהלומד משוחד בפירושו, הוא ינסה להלביש כוונות מסולפות בדברי הצדיקים אותם הוא לומד.״

הלנת שכר מעכבת תפילה

ב״קיצור שולחן ערוך השלם״ כתב הרב טולדנו(סימן קט״ז): ״מנהג האר״י ז״ל שלא להתפלל מנחה עד שפורע שכר שכיר ולשלם לכובסת שכרה.״

העני קודם

יום אחד פנתה אל הרב רפאל ברוך טולדנו אשתו בבקשה שייתן לה כסף לטיפול שיניים. הרב שאל אותה אם הטיפול דחוף ומשהשיבה בשלילה ביקש ממנה להמתין, כי אין בידו כרגע הכסף הדרוש. לאחר כמה רגעים הגיע עני לבקש את עזרתו. ראה הרב טולדנו את מצב שיניו והמליץ לו לטפל בהן, אך העני אמר שאינו יכול לשלם בעבור טיפול כזה. שמע זאת הרב ונתן לו את מלוא הסכום הנחוץ. לאחר שהלך כעסה אשתו, ״כיצד אמרת לי, אשתך, שאין לך כסף לטיפול שיניים בשבילי, ואילו לעני, שהיום כאן ומחר שם, נתת מיוזמתך את כל הסכום?״

השיב לה הרב טולדנו, ״היא הנותנת. העני הזה לא ישוב עוד, ומכיוון שראיתי ששיניו במצב קשה ועומדות להירקב, דבר שיגרום לו סבל רב, מצאתי הסכום הנדרש לו. את, לעומת זאת, אשת חיקי, נוות ביתי, החיה עמי, ואם לא תתקני שינייך השבוע, נוכל לתקנן בשבוע הבא.״

ואהבתם את הגר

פעם אחת נכנסה אליו גיורת ובפיה שאלה. משיצאה סיפרו לו שהמדובר בגיורת. כעס על בני ביתו ואמר שאילו ידע היה מכבדה ביתר שאת, שהרי בתורה נאמר ״ואהבתם את הגר״(דברים, י׳ יט).

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

בייצור הנשק׳ רכישתו והעברתו לנמלי מארוקו עסקו מספר יהודים המכונים הסוחרים ׳הפליטים׳ — כלומר אנוסי פורטוגאל — שהתיישבו בארצות־השפילה. נראה, שעיקר תפקידו של יוּסוּף בסכאינו, השגריר המוסלמי המיוחד שנשלח אל ארצות־השפילה, לא היה לדאוג לרכישת נשק ותחמושת, אלא לעקוב אחרי ייצואם, שלא יסתנן אל השייכים המתמרדים ואל שודדי־הים בסלא. ימין בן רמוך צורף אליו כמומחה, וייתכן גם כאיש־מודיעין. מסתבר שמוצאו של בן רמוך מפאס, שבפינקסיה ורשומותיה נזכרים בני משפחה מיוחסת זו לפחות החל ממחצית המאה הט״ז ועד המאה הי״ז. ליוסף פליאג׳י, או לאחד מבניו שישבו בקביעות בארצות־השפילה, לא נוח היה למלא תפקיד שהוטל, כפי הנראה, על בן רמוך.

בין סוחרי הנשק, שאפשר היו גם יצרניו, ושהיו מעורבים במשלוחים אל סלא, יש לציין את דייגו נונז בלמונטה ופראנציסקו ואיס די ליאון. סוכנם בסלא היה אהרן קווירידו. בלמונטה, די ליאון, קווירידו ודוד פראנקו קיבלו בדצמבר 1623 דרכונים ללכת למארוקו ובמיוחד לסלא, כדי לטפל בשיחרור הספינה ׳כוכב הזהב' שהוחרמה על־ידי שודדי סלא. השניים הראשונים הוזמנו בשנת 1624 לח­קירה לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שיוסוף בסכאינו העלה את ההאשמה, כי מש­לוחי נשק ותחמושת מגיעים למארוקו ללא רשיון. הסוחרים טענו, כי הם קיבלו את הרשיון מהאדמיראליות באמשטרדם על־פי בקשת סוכנם בסלא, שהסתמך על דרי­שתם של האדמיראל בסלא, מוראד ראיס, והקאיד של הקצבּה. לעומת זאת טען בסכאינו, שמותר להעביר נשק למארוקו רק על־פי דרישתו של זיידאן עצמו. אסיפת־המעמדות קבעה בהחלטתה, כי מכאן ולהבא רק בידיה הסמכות להוציא רשיונות־יצוא כאלה. לאחר צאת בסכאינו נשאר עדיין בן רמוך פרק־זמן מסוים בארצות־השפילה. כשחזר בשנת 1626 למארוקו שלח את יעקב בן רוֹש לסיים את הענ­יינים שנשארו תלויים ועומדים. זיידאן המליץ עליו בפני אסיפת־המעמדות. ואמנם דאג יעקב בן רוש בשנים 1627—1629 להעברת התותחים שהוזמנו. חומר־הגלם ליציקת התותחים (נחושת) הובא ממארוקו ; גם העסקות עצמן נעשו על בסיס סחר־חליפין תמורת חיטה שהובאה ממארוקו.

בין היהודים שהשתמש בהם זיידאן כסוכניו בתפקידים שונים מן הראוי להזכיר גם את ישראל השייך, המכונה ביומנו של רוּיל חוכר מכסים  של זיידאן, שהיה מעביר את פקודות אדוניו למשלחת הנידרלאנדית. הוא גם השתתף במשא־ומתן עמהם יחד עם בסכאינו ועם משה פליאג׳י. כן ניהל (כבר לאחר מותו של זיידאן) יחד עם משה פליאג׳י את השיחות עם משלחת הצרפתי ראזילי, שבא(1629) בעניין פדיון השבויים .

לאחר מותו של זיידאן (1628) יצא יוסף פליאג׳י בשליחות אסיפת־המעמדות אל בנו עבד אלימלך והביא לו את ברכותיה. הוא שהה שם עד לעלייתו של אל־ וליד לשלטון(1631—1636). הלה מבטיח שימשיך במדיניות זיידאן והוא משגר את יוסף אל האג לסדר עניינים שונים. במיוחד מבקש הוא לשלוח לו בעלי־מלאכה, כנראה ליציקת תותחים.

כסוכנו של אל־וליד השתתף יוסף פליאג׳י באותו פרק־זמן יחד עם בנו דוד, שהיה המורשה העיקרי, במשא־ומתן של חוזה־שלום בין צרפת לאל־וליד. המשא־ומתן הסתיים בהצלחה והחוזה נחתם בפאריס. אולם בשל הזנחה מצד דוד, שנספר עליה להלן, התחוללה שערוריה דיפלומאטית ומדינית, שנופחה ובוימה לכדי סכ­סוך רציני, והדיה נשמעו זמן־מה בפאריס, לונדון, האג ומראכש. היא שככה רק לאחר מותו של אל־וליד.

דבר זה גרם עגמת־נפש רבה ליוסף הישיש, שטען, כי לא זו בלבד שלא הכירו טובה לו ולבנו דוד על מאמציהם, אלא שגם נטלו מנה של חירופים וגידופים. יוסף מבקש לחזור למארוקו ויוצא שמה ב־1634, הפעם כדי להביא לאל־וליד את ברכותיה של אסיפת־המעמדות לעלייתו על כיסא השריפים. אין ספק שהוא ניצל את שהותו כדי להגן על כבוד משפחתו נגד ההשמצות מצד צרפתים ומוסלמים כאחד. תפקידו היה עדין, כי אל־וליד הושפע על־ידי שונאי הפליאג׳י, ופשט שנאתו על כל היהודים. הוא דחק את בני פליאגיי מחכירת המכסים באספי, ומסר תפקיד זה לאנגלי בלייק ״. מקור אנגלי מציין, כי היהודים היו יותר הגונים מאשר בן־ארצם. לאחר רצח אל־וליד עלה לשלטון בנו השלישי של זיידאן, מוחמד אל־שייך אל־צגיר (1636—1654). בדברי הימים של פאם (20 א) קוראים אנו עליו!

בחי חשון ש׳ איך נשבר פטי״ש  ליצי׳ (1638) בא מולאי מוחמד אסיך והביא עמו מחנה גדול עד מאד, עד שאמרו הרואים, שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג׳׳ך יהודים סוחרים הביאו סחורות. ואנשי המ­חנה מלובשים כלם בגדי שש ורקמה ומשי וכלי כסף וזהב. ויאמרו כי אל­פים אהלים הביא עמו המלך הנז' והמלך הנז' היה איש חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת. וכרוזא קרא בחיל במחנהו מי שישלח ידו ויקח מהמטמוניות שעורים וחטים אחת דתו להמית.

במכתבו של מוחמד אל אסיפת־המעמדות, שנשלח ביד יוסף (סוף 1636), מודיע הוא כי ימשיך ביחסים טובים עם ארצות־השפילה. הוא ממנה את יוסף למורשה שלו יחד עם דוד! אמנם יוסף מתכונן לעלות לירושלים, ולכן מציע הוא ליהנות משירותיו הטובים של דוד, לאחר שכל ההאשמות נגדו הופרכו. יוסף לא עלה לירו­שלים והמשיך, על אף זיקנתו, לשמש את השריף יחד עם דוד. שניהם מורשים ומיופי־כוח, ולפי החלטת אסיפת־המעמדות נהנים מכל הזכויות של ציר מוסמך ומיופה־כוח של מלך מארוקו. בשנת 1638 נמצא יוסף עדיין בארצות־השפילה. מסתבר כי נפטר בכסלו שצ״ט (1638) ונקבר ליד שמואל אחיו, לאחר שלושים שנות שירות לארבעה שריפים. הוא נזכר לטובה במכתבו של השריף מראשית 1639 אל אסיפת־המעמדות, ומכאן שזה ידע על ישיבתו בארצות־השפילה, אבל עדיין לא הגיעה אליו הידיעה על פטירתן .

זוהי גירסא שונה של נבואת זרובבל מהגירסאות הידועות, שמקורה ממרוקו. זו אחת הגירסאות הראשונות והמקוריות של האפוקליפסה שיד דהשבתאים לא היתה בה. אם כי כתב־היד שלפנינו נכתב בשלהי המאה ־־18, היינו יותר ממאה שנה אחרי הופעת התנועה, הרי היא הועתקה מכתב־יד עתיק – כפי שמעיד המעתיק – שנכתב, יש להניח, לפני הופעת התנועה.

הנוסח שלפנינו דומה בתוכנו לנוסח של ספר זרובבל בצורה מקוצרת ״ראיתי ללקט מה שכתוב קצת (ההדגשה שלי א.מ.), מדבריו לשמח בם הגולה״, אומר לנו המעתיק. הקטעים שהוא בחר זהים במעט בתוכנם לכתוב בספר זרובבל עם שינוים ועיבודים סגנוניים ולשוניים שונים. להלן כמה דוגמאות:

א. התאריך לפי ספר זרובבל, ״חזיון המראה״, היה בעשרים וארבעה לחודש שבט. בכתב־היד שלפנינו, ״הדבר״ היה בעשרים וארבעה לחודש הז' ;תשרי), היינו ביום אסרו חג של סוכות׳, אך ״המראה״ השניה שהיתה באחד־עשר לחודש אדר זהה בשני הטקסטים.

. המקום, בספר זרובבל ההתגלות אירעה בעת ששהה על נהר פרת. בכתב־היד אין מציינים את המקום.

שמות עשרת המלכים ושמות עריהם המופיעים במראה, בחלקם אינם זהים ואינם מופיעים לפי אותו סדר.

חפצי בה, האשח הפלאית, היא אשת נתן הנביא, לפי ספר זרובבל לאילו לפי כתב־היד היא אשת נתן בן־דוד הנולד בחברון.

גם מות שני המלכים שהיא הורגת אינם זהים. לפי ספר זרובבל שמותיהם: האחד נוף מלך תימן אשר הניף ידו על ירושלים ושם השני סרג'ון מלך אניטוכיה, ובכתב־היד ״ותהרוג שני מלכים נוף ואסנס״.

ועוד כמה הבדלים. אנו מביאים בסוף הספר את תוכן האפוקליפסה לפי כתב־היד עם השוָאות.

מהו ספר זרובבל? מתי נכתב? ומדוע יוחסה האפוקליפסה לזרובבל דוקא? ספרות הגאולה מיַחדת לזרובבל מקום נכבד בכל הקשור לאחרית הימים ולגאולה, כנראה מפני שהוא היה נושא משרה שלטונית, הראשון בימי שיבת ציון, כאשר הוא עמד בראש העולים השבים לירושלים מבבל ונתמנה על־ידי הפרסים פחת יהודה.

זרובבל היה מצאצאי בית דוד, נכדו של יהויכין מלן יהודה. הוא שהניח את היסודות לחידוש עצמאות ישראל על־ידי בנין בית־המקדש וחידוש עבודתו. דמותו מובלטת על־ידי הנביאים בני דורו, חגי, זכריה ומלאכי ומכנים אותו עבד ה׳, צמח, שהם תארים ושמות המיועדים למשיח ה' ומנבאים לו עתיד מזהיר. זכריה מבטיח שזרובבל ״יבנה את היכל ה׳ והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו״.

אין פלא לכן, כאשר בעת צרה ומצוקה לעם ישראל נכתבו ״נבואות שמטרתן לעודד ו״לשמח בהם את הגולה״, וקשרו אותן עם דמות נערצת המתאימה והראויה לתוכן הנבואות. ומיהו האילן רב הפארות שראוי לתלות בו חזיון כגון זה אם לא זרובבל? זאת הסיבה שגם במדרשי הגאולד האחרונים זרובבל הוא המבשר את הגאולה באחרית הימים, וגב באפוקליפסה שבה אנו דנים, מגלה מטטרון (מיכאל) לזרובבל את קץ הימים וזמן בואו של המשיח. ״תשע מאות ותשעים שנה תשועה לה׳.״ כ­מגלה לו המלאך שעתיד משיח בן־דוד להמית ברוח שפתיו את ארמילוס המיצג את מלכות הרשעה (ראה הערה 88).

מתי נכתב ספר זרובבל? לדעת חוקרים רבים הוא נכתב בתקופת מסעי הצלב שהיתה עת צרה ומצוקה לישראל. אך סברה מאוחרת המתבססת על ניתוח הטקסט קובעת את זמן כתיבתו לשנת 628 לספירת הנוצריב (סמוך להופעת האיסלם), היינו עשר שנים לפני תום ״תשע מאות ותשעיב שנה״, שנאמרו בנבואה ושיסתיימו בשנת 638 לספירה שהיתה אמורד להיות שנת הגאולה.

מתי ״ליקט״ המעתיק הראשון אשר ממנו העתיק ר׳ דניאל טולידאנו בעל כתב־היד שלפנינו? לפי הנראה היא הועתקה לפני הופעת התנועה השבת­אית או סמוך להופעתה. רמז ראשון אנו מוצאים בפתח דברי המעתיק ״על דברת דבורם על הגאולה העתידה ובשמועת השבטים שהם מעבר לנהר כוש.״ עמדנו בפרק הקודם על השמועות שנפוצו על גילוים של עשרת השבטים ועל השמועה שמקורה בסאלי שנפוצה באוגוסט 1665 , על ״הופעת עשרת השבטים מארץ המדבר ומדברים בלשון הקודש״, שמועה שגרמה להתלהבות ההמונים ותרמה את תרומתה ליצירת האוירה שהגאולה קרבה ובאה ועזרה לאחיזתה של התנועה השבתאית.

הנושא של הופעת עשרת השבטים העסיק באותה תקופה את ההמונים ויתכן שלזה מרמז המעתיק ורוצה לחזק בדברים שהעתיק את רוח העם״ולשמח בהם את הגולה״.

הנה כי כן רואים אנו כמה גדולה החשיבות שיחסו לאפוקליפסה המיוחסת לזרובבל. עצם תוכנה המשיחי־אפוקליפטי היה בו כדי לנסוך בטחון בעם הדווי ולעודד אותו בימי עוניו ומרודיו. טבעי הדבר שאנשי עה עטו על האפוקליפסה משחר ימיה של התנועה במוצא שלל רב ועל ידי הכנסת כמה שינוים ותוספות התאימוה לצרכיהם ונעזרו בה כדי לבשר את בואו של המשיח וכן כדי להצדיק את ההמרה. נחזור עכשיו ! ההמרה.

ברית יוצא מרוקו – מאמרים שונים

גיליון מספר 5 – 10-1990

תגלית חדשה?!

הרצאתו של הרב משה עמר בשבת עיון

הרב עמר: "יש לי הוכחות שספר הזוהר הקדוש נכתב במרוקו

מאין מקור ספר הזוהר

בהרצאה מאלפת בשבת עיון בהרצליה, הדהים הרב הנמרץ שהוא גם מרצה בכיר בבר־אילן, את שומעיו כאשר החל לטעון בהצדקת עמדתו, שאכן הזוהר הקדוש, מקורו ממרוקו ורק כעבור מאות שנים הגיע לארץ הקודש.

ציטוטים מספרי חכמי מרוקו שברשות הרב עמר:

1. שנת ל״ד [של״ד] בא הר' מסעוד מן דרע״א אל צפת וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הר' אבשלום ואמר לו: לחיים ולשלום. ואמר לו פירוש הדברים הם שיבא אצלי אני חיים ויתן לי שלום משמו, ונתן לו כל הסימנין אשר הי ושהייתי בחוא אחד דר בצפת. ואמר לו אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון בה… ואחר שנה ראשונה תחל רוח ה׳ לפעמו… וילוך עליהם וילמדם תורה, ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד והוא יהיה משיח בן יוסף משנה של״ו.

(מתוך ספר החזיונות למרח׳יו עמי ה.)

2. וכך היה במציאות גילויו נס ופלא. שאין מי שידע אודות גילויו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ונמכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלים. ומצאו חכם אחד מתושבי דרעה בא״י בעיר צפת, מפוזר ומפורד וקרוע, וקבצו וטרח כמה טרחות… והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה. והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה. רק שמצינו שבארץ דרעה במדינת המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו. וכבר חקרו על הענין בימים קדמונים בימי הרב משה דילאוון ובידי ר׳ שמואל דמן עכו בכל ספר מאירת עיניים ככתוב בספר מעשי חסידים אשר לי. (תיקוני זוהר עם פירוש אור יקר לרמ״ק, כרך ב׳ עמי קד)
3. אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה״ר דע״א. מי יתן ויהיו עיני וליבי שם כל הימים רבים וכן שלמים ברוב אימים. לתור בחוכמה תורה סתומה אשר גבלו ראשונים. בקודש פנימה תן לחכם לשנות ההלכות, משרתות גם נסיכות להאיר כל תעלומה. ה״י ח״י יתן אל לבו והו״א ירבה עצמה, ה״י חקר אלוה ימצא בראשית כל פרי האדמה. מאר״ש תצמח ישועה, בכוס״ף צרו״ף שמות ורזין צפונות. מלאכת צור״ף שופרא דצירופי דנא ספרא רבא ויקירא ספר המלכות מוסיף על הראשונות מגלה עמיקתה ומסתרתא שבעתיים כאור החמה. בתעלומות חכמה וזה החלי בעזר תולה ארץ על בלימה.

(ר״י קוריאט, מאור ושמש, יד ע״ב)

אני הגבר ראה עוני בשבט עברת עוונותי ומשא כבד מאשמותי, אשר הגלו אותי אלוקים, שופטים משפטים צדיקים אל ערי מגרש קיפוד מורש, בעון בצעי מחק עבודת שעשועי, והלוך הלכתי משחת אל שחת ומפחת אל פחת כציפור נודדת מקינה ולא מצאה לה מנוח אשר שם ינוחו יגיעי כוח, ולא מצאתי און לי ולא מנוח לכך רגלי כל היום קודר אהלך מדחי אל דחי אורח הולך, והפרידני זמני הבוגד מחברת נחלת קדושת ומאפריון מושב בני ציון היקרים המסולאים בתורה ובמצוות, אשר הייתי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם, נועם מי מנוחות דבריהם. והשליכני היום הזה אל ארץ דרעא עיר התמרים בה צמתותוני זדונותי…

גם כי משוך משכתי אתי מארץ פאס אל ארץ דרעא חוט חסד כתב גלילי אצבעות נוטפות מור עובר אדונינו ומורינו יקר תפארת גדולתנו מאור עינינו בארצות גלותנו עטרת תפארת ישראל החכם השלם הה״ר יהודה עוזיאל נר"ו, אשר לו הייתי משרת בביתו ובחברת בני ביתו והילדים אשר איתו…

ובהיות כי ארכו לי הימים בארץ הזאת במספר שנים חמשה, וריעי ואחי מגידים שבחי, למה שמצאתי חן בעיניהם, לא מצד עצמי רק מהיותי משרת אדוני ומורי והכתב אשר עמי, הגיעו דבריהם אל השר עבדאללה בן אבי בכר, שר וגדול ונכבד מחסידי אריה, וישלח אלי ונימהרתי אל דברו ובאתי אליו במאמרו, ואלי חלק כבוד כפי כבודו, והרבה לעשות עמי בכל מאודו ושם הייתי בחברתו עם חניכיו ילידי ביתו, וכפר תושבותיו כולו משכן ישמעאל אין שם איש מישראל.

ולפחדי מללמוד בחקי הערילים כי ההרגל שלטון, אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי מעשה ידי להתפאר או להתנאר, לכן דברתי אני אל לבי לאמור לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב להשתדל בחכמה אשר קדמו אליה קצת כלליה, והיו מונעות מן ההרהור, והיא באמת מונעת מן ההרהור כ״ש מן העבירה, והיא חכמת הצירוף. ואע׳׳פ שחכמתי בה מעט מזער, יען שמימי הבלי טלטוני אלאלה, צרוף אל ארץ חסרי הדעת, מליאי ערמה אין חכמה, רק התל יהתלו על בעליה ומתלוצצים על לומדיה, ואומרים אין לנו עסק בחכמת המספר ולא הצירוף. כי התלמוד והגמרא יפים, כי הם עיקרי התורה התמימה ובזולת מה, אין אתנו יודע עד מה, כי אבדה חכמה. והכח הוא עיון ההלכה, לקושיא ולפירכא, ובפלפולים ובחידושים אנחנו נחלץ חושים. והפילוסופיה וההנסדה כבדו משא. וכך הם מכחישים בכל חכמה, לקוצר השגתם בידיעתה לא משנאתם אותה. וכן הם מדברים על איש אלוהים תועה המה עושי רשעה, ואומרים כל הקורא במורה מכחיש בבורא. ולא עוד אלא שמוסיפים על חטאתם פשע ומתפארים ואומרים, גם אנחנו אילו שמנו מגמת פנינו אל איזו חכמה מהחכמות נשיג אותה בשלימות. ובזה כל אחד מהם יעלה שיאו, ככלב שב על קיאו. ואמנם הכיתות האלה אינם בגדר יודעים, כי הבל המה מעשי תעתועים, ואין ראוי לדבר בהם כלל, כ״ש כי עתידים הם ליתן את הדין, על אומרם יכולת יש בידינו לעשות חיל בחכמה אלא שלא נרצה…

(מתוך הקדמת רד״ל, פת״י) – רבי דוד בן יהודה לוריא (בראשי תיבות: רד"ל; תקנ"ח, 1798, ביחוב, האימפריה הרוסית )רוסיה הלבנה( – ה' בכסלו ה'תרט"ז, 1855) היה רב, פוסק, מקובל, פרשן ובלשן, מגדולי התורה בדורו. חיבר פירושים על התלמוד הבבלי ועל פרקי דרבי אליעזר.

דברי תפילה וחוכמה לחכמי מרוקו בעבר הרחוק והקרוב, אולם נשאלת השאלה: מי יאמין לכך ומי ישנה את דעתו שספר הזוהר הקדוש נכתב או הובא ממרוקו׳ ייתכן אך אינו משכנע….

דברי הפרוזה שמקורם בעברית רובם ככולם הם בסוגות גבוליות: אגדות, ׳ציורים׳, תיאורים מתפייטים, וידויים רומנטיים, זכרונות, פנטסיות, מאמרים במסווה עלילתי, כמעט ללא סיפורת אמנותית מוקפדת. ברובם מודגש מוסר השכל וקלושה אמנות הסיפור. המחברים הנודעים בתוכם הם: בר־נ״ש בפליטון דמיוני, מזקני הישוב (מנשה מאירוביץ) ב

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳ציור דידקטי׳, לוין קיפניס בפנטסיה ובפליטון, עדה פישמן בזכרונות על הסבא, מ׳ מבש״ן בציור מפוייט ומפולסף ומספר צעירים, שהיו ידועים באותו זמן: נ׳ מלצן, א׳ רזניק וא״ר מלאכי (אנגלמן). הסיפורים האמנותיים הם תרגומים.

הערת המחבר : מ׳ מאירוביץ (1949-1860), ביל״ויי ועסקן ציבור, כתב על מגוון נושאים. לוין קיפניס (נולד 1894) מהחלוצים ומהפוריים בסופרי הילדים בעברית. עדה פישמן (מימון) (1973-1893) מחלוצות תנועת הפועלות והחינוך החקלאי ובעיקר בתחומים אלה פרסומיה ב׳החרות׳. מ׳ מבש״ן(ברונשטין)(1944-1858), היה עסקן ציוני, סופר, מתרגם ועיתונאי פורה. א״ר(אנגלמן) מלאכי(נולד 1895), ירד לארה״ב ועסק בחקר היישוב ובביבליוגרפיה. נ׳ מלצן השתתף בעיתונים שונים. א׳ רזניק – משורר, פירסם בכמה עיתונים ומת בצעירותו, פירסם ב׳החרות׳ שירים, דברי פרוזה ומאמרים בענייני ספרות. תרגומים מהספרות היהודית: י״ל פרץ (סיפורים ומערכון), שלום עליכם, יהואש, י׳ שטיינברג, א״ד רוזנטל, ע׳ זברובסקי(רומן בהמשכים) ויעקב גורדין (שני מחזות בהמשכים). תרגומים מהספרות הלועזית מאת: ל״נ טולסטוי, ג׳ דה מופסן, א׳ שניצלר, א׳ קופרין ואי דיומא (רומן הרפתקאות בהמשכים).

ב׳החרות׳ פורסמו גם מאמרים וידיעות על סופרים ועל ספרים: מספר ניכר של רשימות על ח״נ ביאליק, י״ל פרץ ושלום עליכם, פחות מאלה על יוסף הלוי, נ״ה אימבר, י״ל קצנלסון(בוקי בן יגלי), י״ה טלר ואחרים, לרוב לרגל יובל או פטירה. כן פורסמו בו שיחות ספרותיות מאת הסופר מבש״ן, מאמרים על ספרים חדשים ועל קבצים וכתבי־עת, מעטים מהם על ספרות יפה, שלרוב לא חרגו מגדר דיווח ומידע, ודיווחים על הרצאות ודברי הגות המתקשרים לספרות.

הערת המחבר : אצין שני מאמרים. על ׳הזרע למינהו׳ מאת ח״ל זוטא, כתב המבקר(תרס״ט, 3-2:40), שדרושה הסברה מינית נועזת יותר. הספר, ראשון שעסק בהסברה מינית לנוער, נחשב כה נועז שהוחרם מיד עם צאתו. על ׳ישו המינים והנוצרים׳ מאת ה״ל שטרק, כתב המבקר (תר״ע, יא, יב): ׳נוכל לקוות שהיהודים יבחנו ויבדקו בעצמם את הברית החדשה ובשכל ישר ידונו ויבחנו מהטוב והרע הנמצא בתוכו, ואז ימצאו כי ישו היה יהודי יותר הרבה מהיותו נוצרי. צריכים […] ללמוד ולהכיר את הברית החדשה תחת השגחה ובקורת יהודית׳. אלו עמדות נועזות לזמנן. בין דברי הסופרים היו מאמרים פובליציסטיים מתורגמים על המלחמה, מאת: ל״נ טולסטוי, א׳ תאן, מ׳ מטרלינק, ג׳ ד׳אנונציו, א׳ פראנס, ג׳ ברנדס, ב׳ ברנסון, י׳ זנגביל, ב׳ קלרמן, ב׳ שו, פ׳ סלטן. הסופרים נמנו עם שני הצדדים הלוחמים, אך מאמריהם לרוב חיזקו במישרין או בעקיפין את עמדת מעצמות המרכז

דברי ספרות מאת ספרדים, מקור ותרגום ומאמרים עליהם, שפורסמו ב׳החרות׳ נסקרים כאן בכפיפה אחת. מהשירים ראויים לציון השירים הציוניים מאת יוסף הלוי ואברהם דאנון, שצויינו לעיל. מדברי הפרוזה המקורית יש עניין מסויים ב׳״חכם״ שלמה – ציור מחיי סלוניקו׳ מאת דניאל ד׳ סאיאס, הכתוב ברהיטות ובלשון עשירה ועדכנית לזמנה וגם עלילתו שעיקרה הווי נקראת בעניין: הסיפור ׳פלורה ספורטו׳ יצויין משום שהמחברת בת צבי והגיבורה הספרדייה הן נשים. מהסיפורת בתרגוםראויה לציון נובלה מאת אליהו אהיליני, שתורגמה מלאדינו בידי ד״ד סאיאס, על רב הנודד מארץ לארץ כסמל הגורל היהודי.

עוד בענייני ספרות. במאמר על יוסף הלוי צוין שמוצאו מהונגריה. ברשימה על הסופרת ריינה כהן מסלוניקי נאמר, שכתבה בלאדינו פירושים לדניאל ולמשלי וספרי מוסר, היתה לאומית ושהתה באותו זמן בירושלים; דיווח על ויכוח בין יהודית רוסו, סופרת יהודייה ספרדייה, ובין פייר לוטי על תורכיה ויחס היהודים כלפיה. סקירות מעטות נכתבו על ספרים. א׳ אלמאליח, היחיד ב׳החרות׳ שהתייחס לספרדיותו של סופר, הפליג בשבח מקראה מאת יוסף ברץ מיוחס וראה בו את הסופר הספרדי היחיד בזמנו הראוי לשמו, אך הוסיף בהזדמנות זו שעל הספרדים נגזרה ׳מיתה רוחנית׳. מאמרים אחרים הם על פירוש המשניות לרמב״ם, שירי מוסר לר׳ האי גאון, ׳נר המערב׳ לתולדות היהודים במארוקו לי״מ טולידאנו, אסופת חוקים ומקורותיהם, בערבית לרב מסעוד חי בן שמעון, א׳ אלמאליח על כמה ספרים בתורכית.

כללו של דבר – דברי הספרות המעטים שפורסמו ב׳החרות׳ רובם המוחלט קלושים, המאמרים מבחינה עיונית והיצירה הספרותית מבחינה אמנותית. הספרות העברית המקורית מועטה מאוד גם בכמותה, ובתוכה ראויים לציון כלשהו אך סופרים לא־מקומיים. בין לשונות המקור של הספרות המתורגמת מרובה יחסית חלקה של יידיש ומועט מאוד חלקן של לאדינו, צרפתית וערבית – שניתן לשער שהן וספרותן היו קרובות לעולמם של העורכים – ואין תרגומים מתורכית ושפות מזרחיות אחרות. במאמרים על סופרים וספרים אין העדפה ליצירה או למחברים ספרדים וכמעט אין ביטוי לספרות יהודי ספרד והמזרח לדורותיה, אפילו תור הזהב בספרד זוכה רק לשני מאמרים. נראה לי כי הגורם לסיכום אפור זה אינו חוסר העניין של עורכיו בספרות, שחזרו והפצירו בסופרים להשתתף ב׳החרות׳, אלא זרותם לספרות החדשה. ראיה לכך היא שלוש סדרות בהמשכים שהם הגדירו כספרות ואינן אלא סיפורי עלילה על אירועים פוליטיים בתורכיה, שמקורן כנראה בחומרים עיתונאיים וכרונולוגיים. ׳החרות׳ אכן לא היה יכול להשתבח בתחום הספרות או בתרומתו לספרות יהודי ספרד והמזרח.

ב. הנושאים העיקריים והתבטאותם בטקסט

הקורפוס המילולי עליו מבוסס מחקר זה כולל: הקלטות שערכתי בדימונה בקרב יוצאי תארודאנת שבעמק הסוס בדרום מרוקו, המכילות כ־50 בתים, היינו כ־250 שורות; כמו־כן הוא כולל טקסטים, שיצאו לאור בקזבלנקה במסגרת קובצי פיוטים, כגון ׳ישמח צדיק׳ או ׳קול ששון׳, קטעים מתור כתבי־יד שבמכון בן־ צבי ובבית־ הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקטעים מתור כתב־יד מאזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, שאותו מצאתי בירוחם בנגב.

בטקסטים אלה מתרכזים המוטיבים סביב ארבעה צירים עיקריים:

• האהבה והייחסים שבינו לבינה: החיזור אחרי האהובה, יופייה הנשגב ומעלותיה התרומיות, שעיקרן גון עור בהיר, עיניים שחורות, לחיים ורודות וגו חטוב_; מעלותיו של האהוב, המצטמצמות להיותו בעל־ הון, ולעתים רק בעל גון עור לא־ שחום_; ולבסוף — בגידתה של האהובה היפה או גאוותנותה והיותה מוכחת על כך.
• העולם היפה, השליו והנכסף — בילויים בחיק גן פורח ונטוע עצי־פרי, פרוש מרבדים, רוחש המיית ציפורים, רועש ממיתרי העוד והכינור ומושקה ביין ובתה, הבא היישר מלונדון: ׳אתאי די לונדריס׳.
• הסבל הפיזי והרוחני, שמקורו בבדידות, בדוחק השעה, בטרדות הזמן וברדיפותיו של אויב בלתי־מזוהה — סבל כה עז עד שלעתים אף המוות פוסק מלהרתיע את הסובל.
• הקללות והגידופים כלפי האוייב הבלתי־מזוהה וכלפי האוייב המזוהה בקטעים מסוימים שעברו אקטואליזאציה.

ולהלן אביא מספר דוגמאות למוטיבים אלה, כפי שהם מופיעים במקור, ובמקביל אביא את התרגום לעברית שנעשה לאורך כל המאמר על־ידי.

יופי האהובה

מסית אנא וצחאבי חתא ליהא,

וסופת פיהא וגולת: האדא חד זין.

(הלכתי עם חברי [והגעתי] עד אליה,

הסתכלתי בה, ואמרתי: ׳זהו קצה היופי

ומתתלת לוורד סי סבאני כדיהא,

דימיתי לורדים שעל הצעיף את לחייה,

וחאזבהא ריס נעאם_; ועליהא עיני.

גבתה — נוצת יען; לא משה עיני ממנה.

וסופהא מן לגזאלא תא יתנכי נאם אוכריף

ההסתכלות באהובה מדאיבה את לב הזולת.)

מעלות האהוב

אבאבא חביבי, עאיירוני ביךּ נאס, וגאלולי: חוררא צחאבת בלחרטאני.

(אהובי יקירי, השמיצו אותי בגללך,

ואמרו לי: ׳אשה חפשייה לקחה לה כושי לחבר׳

 גולת להום : מה תעארפו סי, דוךּ ננאס,

אמרתי להם: ׳אינכם יודעים, אתם המדברים,

ואנא בידא וזביבי ואתאני.

ולגזאלא בידא חמרא וזאדיתהא

 טורידת לחממאם׳.

אני לבנה, וצבע הצימוקים יאה לי׳.

והאהובה לבנה־אדומה והוסיפה לה

  ורדוּת החמאם

עמוד 193