משפחת פליאג'י – תולדות היהודים במרוקו -חיים הירשברג

הירשברג

בייצור הנשק׳ רכישתו והעברתו לנמלי מארוקו עסקו מספר יהודים המכונים הסוחרים ׳הפליטים׳ — כלומר אנוסי פורטוגאל — שהתיישבו בארצות־השפילה. נראה, שעיקר תפקידו של יוּסוּף בסכאינו, השגריר המוסלמי המיוחד שנשלח אל ארצות־השפילה, לא היה לדאוג לרכישת נשק ותחמושת, אלא לעקוב אחרי ייצואם, שלא יסתנן אל השייכים המתמרדים ואל שודדי־הים בסלא. ימין בן רמוך צורף אליו כמומחה, וייתכן גם כאיש־מודיעין. מסתבר שמוצאו של בן רמוך מפאס, שבפינקסיה ורשומותיה נזכרים בני משפחה מיוחסת זו לפחות החל ממחצית המאה הט״ז ועד המאה הי״ז. ליוסף פליאג׳י, או לאחד מבניו שישבו בקביעות בארצות־השפילה, לא נוח היה למלא תפקיד שהוטל, כפי הנראה, על בן רמוך.

בין סוחרי הנשק, שאפשר היו גם יצרניו, ושהיו מעורבים במשלוחים אל סלא, יש לציין את דייגו נונז בלמונטה ופראנציסקו ואיס די ליאון. סוכנם בסלא היה אהרן קווירידו. בלמונטה, די ליאון, קווירידו ודוד פראנקו קיבלו בדצמבר 1623 דרכונים ללכת למארוקו ובמיוחד לסלא, כדי לטפל בשיחרור הספינה ׳כוכב הזהב' שהוחרמה על־ידי שודדי סלא. השניים הראשונים הוזמנו בשנת 1624 לח­קירה לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שיוסוף בסכאינו העלה את ההאשמה, כי מש­לוחי נשק ותחמושת מגיעים למארוקו ללא רשיון. הסוחרים טענו, כי הם קיבלו את הרשיון מהאדמיראליות באמשטרדם על־פי בקשת סוכנם בסלא, שהסתמך על דרי­שתם של האדמיראל בסלא, מוראד ראיס, והקאיד של הקצבּה. לעומת זאת טען בסכאינו, שמותר להעביר נשק למארוקו רק על־פי דרישתו של זיידאן עצמו. אסיפת־המעמדות קבעה בהחלטתה, כי מכאן ולהבא רק בידיה הסמכות להוציא רשיונות־יצוא כאלה. לאחר צאת בסכאינו נשאר עדיין בן רמוך פרק־זמן מסוים בארצות־השפילה. כשחזר בשנת 1626 למארוקו שלח את יעקב בן רוֹש לסיים את הענ­יינים שנשארו תלויים ועומדים. זיידאן המליץ עליו בפני אסיפת־המעמדות. ואמנם דאג יעקב בן רוש בשנים 1627—1629 להעברת התותחים שהוזמנו. חומר־הגלם ליציקת התותחים (נחושת) הובא ממארוקו ; גם העסקות עצמן נעשו על בסיס סחר־חליפין תמורת חיטה שהובאה ממארוקו.

בין היהודים שהשתמש בהם זיידאן כסוכניו בתפקידים שונים מן הראוי להזכיר גם את ישראל השייך, המכונה ביומנו של רוּיל חוכר מכסים  של זיידאן, שהיה מעביר את פקודות אדוניו למשלחת הנידרלאנדית. הוא גם השתתף במשא־ומתן עמהם יחד עם בסכאינו ועם משה פליאג׳י. כן ניהל (כבר לאחר מותו של זיידאן) יחד עם משה פליאג׳י את השיחות עם משלחת הצרפתי ראזילי, שבא(1629) בעניין פדיון השבויים .

לאחר מותו של זיידאן (1628) יצא יוסף פליאג׳י בשליחות אסיפת־המעמדות אל בנו עבד אלימלך והביא לו את ברכותיה. הוא שהה שם עד לעלייתו של אל־ וליד לשלטון(1631—1636). הלה מבטיח שימשיך במדיניות זיידאן והוא משגר את יוסף אל האג לסדר עניינים שונים. במיוחד מבקש הוא לשלוח לו בעלי־מלאכה, כנראה ליציקת תותחים.

כסוכנו של אל־וליד השתתף יוסף פליאג׳י באותו פרק־זמן יחד עם בנו דוד, שהיה המורשה העיקרי, במשא־ומתן של חוזה־שלום בין צרפת לאל־וליד. המשא־ומתן הסתיים בהצלחה והחוזה נחתם בפאריס. אולם בשל הזנחה מצד דוד, שנספר עליה להלן, התחוללה שערוריה דיפלומאטית ומדינית, שנופחה ובוימה לכדי סכ­סוך רציני, והדיה נשמעו זמן־מה בפאריס, לונדון, האג ומראכש. היא שככה רק לאחר מותו של אל־וליד.

דבר זה גרם עגמת־נפש רבה ליוסף הישיש, שטען, כי לא זו בלבד שלא הכירו טובה לו ולבנו דוד על מאמציהם, אלא שגם נטלו מנה של חירופים וגידופים. יוסף מבקש לחזור למארוקו ויוצא שמה ב־1634, הפעם כדי להביא לאל־וליד את ברכותיה של אסיפת־המעמדות לעלייתו על כיסא השריפים. אין ספק שהוא ניצל את שהותו כדי להגן על כבוד משפחתו נגד ההשמצות מצד צרפתים ומוסלמים כאחד. תפקידו היה עדין, כי אל־וליד הושפע על־ידי שונאי הפליאג׳י, ופשט שנאתו על כל היהודים. הוא דחק את בני פליאגיי מחכירת המכסים באספי, ומסר תפקיד זה לאנגלי בלייק ״. מקור אנגלי מציין, כי היהודים היו יותר הגונים מאשר בן־ארצם. לאחר רצח אל־וליד עלה לשלטון בנו השלישי של זיידאן, מוחמד אל־שייך אל־צגיר (1636—1654). בדברי הימים של פאם (20 א) קוראים אנו עליו!

בחי חשון ש׳ איך נשבר פטי״ש  ליצי׳ (1638) בא מולאי מוחמד אסיך והביא עמו מחנה גדול עד מאד, עד שאמרו הרואים, שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג׳׳ך יהודים סוחרים הביאו סחורות. ואנשי המ­חנה מלובשים כלם בגדי שש ורקמה ומשי וכלי כסף וזהב. ויאמרו כי אל­פים אהלים הביא עמו המלך הנז' והמלך הנז' היה איש חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת. וכרוזא קרא בחיל במחנהו מי שישלח ידו ויקח מהמטמוניות שעורים וחטים אחת דתו להמית.

במכתבו של מוחמד אל אסיפת־המעמדות, שנשלח ביד יוסף (סוף 1636), מודיע הוא כי ימשיך ביחסים טובים עם ארצות־השפילה. הוא ממנה את יוסף למורשה שלו יחד עם דוד! אמנם יוסף מתכונן לעלות לירושלים, ולכן מציע הוא ליהנות משירותיו הטובים של דוד, לאחר שכל ההאשמות נגדו הופרכו. יוסף לא עלה לירו­שלים והמשיך, על אף זיקנתו, לשמש את השריף יחד עם דוד. שניהם מורשים ומיופי־כוח, ולפי החלטת אסיפת־המעמדות נהנים מכל הזכויות של ציר מוסמך ומיופה־כוח של מלך מארוקו. בשנת 1638 נמצא יוסף עדיין בארצות־השפילה. מסתבר כי נפטר בכסלו שצ״ט (1638) ונקבר ליד שמואל אחיו, לאחר שלושים שנות שירות לארבעה שריפים. הוא נזכר לטובה במכתבו של השריף מראשית 1639 אל אסיפת־המעמדות, ומכאן שזה ידע על ישיבתו בארצות־השפילה, אבל עדיין לא הגיעה אליו הידיעה על פטירתן .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר