׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל
׳החרות׳ (כ׳ אייר תרס״ט – י״ד ניסן תרע״ז) היה עיתון עברי לאומי לידיעות ולפובליציסטיקה, בבעלות ובעריכה של ספרדים, ובהשתתפות בני כל העדות מהיישוב הישן ומהיישוב החדש. תדירותו התפתחה מפעמיים בשבוע ליומון. ׳החרות׳ הוא התרומה החשובה ביותר של הספרדים לעיתונות, ודאי עד הופעתו. השתתפו בו רבים ממשכיליהם וממנהיגיהם בעוד שבעיתוני הספרדים שקדמו לו, פרט ל׳המאסף׳, השתתפו מעטים. תדמיתו היתה עכורה ופורסמו בגנותו דברי ביקורת קשים. הדיון ב׳החרות׳ כולל את: הרקע להופעתו, תולדותיו, תפעולו, מאפייניו כעיתון, קשריו היישוביים והמוסדיים, עדתיותו, עמדותיו בענייני ציבור והתגובות עליו.
- ייסוד ׳החרות׳ ותולדותיו
הרקע היישובי, העדתי והעיתונאי
מהפכת התורכים הצעירים (יולי 1908), שכוננה ממשל ייצוגי נבחר, ציינה שלב חדש בהתפתחות עיתונות הספרדים בארץ. בעלי זכות הבחירה היהודים בארץ היו רובם ספרדים, ואפשר שלכן העימות בין אלברט ענתבי לד״ר יצחק לוי על מועמדות לבית־הנבחרים תואר כאחד הגורמים לייסוד ׳החרות׳. זיקת ׳החרות׳ אל התפתחויות יישוביות אחרות באותן שנים – העלייה השנייה, ראשיתן של תנועת פועלים ושל פעילות ההסתדרות הציונית בארץ – היתה מצומצמת אך היה קשר מוקדם בין מייסדיו ועורכיו לאגודת צעירי ירושלים, שדגלה בציונות ובעברית.
הערות המחבר : להשוואה עם עיתוני הספרדים קודם ׳החרות׳ ראו הפרק השביעי. מכמה בחינות, השגי ׳המאסף׳ רבים יותר, כמו משך הזמן של הופעתו ובהיותו כנראה הטוב בעיתונים מסוגו בזמנו.
מייסדי ׳החרות׳ הכירו כמה אישים יהודים בתורכיה שהיו קשורים עם המהפכה, כמו החכם באשי ח׳ נחום וא׳ גלאנטי – ראו בהמשך. ׳החרות׳ היה גם כינוי לחוקה שניתנה עקב המהפכה. על התפתחות עיתוני הספרדים עקב המהפכה .
מפלגת ׳הפועל הצעיר׳ טיפחה קשרים עם התימנים במושבות אך לא עם היישוב הספרדי, ואילו ׳פועלי ציון׳ ניסתה לפעול בקרב הספרדים אך בהצלחה מוגבלת, ושקלה שותפות עם ׳החרות׳, כמפורט בהמשך. עם המשרד הארץ־ישראלי ביפו קיים ׳החרות׳ קשרים אך לא נתמך על־ידו בכסף. עד כאן הערות המחבר.
העדה הספרדית באותה תקופה היתה מדולדלת, איבדה את הרוב שהיה לה ביישוב והרבנות הראשית שלה היתה במשבר משנת 1906 עד סוף התקופה העות׳מאנית. בשנים אלו בלטו כמה מנהיגים חילוניים בעדה, ביותר אלברט ענתבי ויריבו הפוליטי והיישובי ד״ר יצחק לוי, והתפתחה לראשונה אינטליגנציה צעירה מעורבת בענייני העדה והיישוב.
ערב המהפכה הופיעו בארץ שלושה עיתונים בעברית: ׳חבצלת׳, שבשנת ה־39 להופעתו הזדהה זה כבר עם היישוב הישן האשכנזי ואיבד מערכו כעיתון; ׳השקפה׳ של משפחת בן-יהודה שבתרס׳׳ט נקרא שוב ׳הצבי׳ והיה יומון: ׳הפועל הצעיר׳, בכור עיתוני הפועלים בארץ, שבתרס״ט הופיע אחת לשבועיים. לאחר המהפכה הוגשו כעשר בקשות לקבלת רשיון לעיתונים חדשים אך נוספו רק ׳הפרדס׳ ו׳החרות׳ ומקביליהם בלאדינו ובעברית. לא היתה זו עת גאות לעיתונות העברית. עיתוני ירושלים היו מושא לביקורת נוקבת ובלתי פוסקת, וביותר מצד הסופרים והעסקנים הציונים ביפו שנקטו יוזמות מרובות להוציא ׳עתון הגון׳ משלהם, כמפורט להלן.
׳החרות׳ ומייסדיו
על ייסוד ׳החרות׳ נכתבו גרסות שונות עם פערים, סתירות וטעויות. א׳ אלמאליח היה היחיד בין מייסדי ׳החרות׳ שכתב על ייסודו, אך בגרסות שונות ואף סותרות. הוא העיד, ליום השלושים למות המו״ל משה עזריאל (תרע׳׳ו), על עצמו כמי שיזם מיד לאחר המהפכה בתורכיה ייסוד ׳עתון עברי יומי הגון׳, עסק בהכנות העיתונאיות, פנה אל כל הסופרים העברים בארץ להשתתף בו והציע לעזריאל שותפות: ׳אתה תקדיש את דפוסך, אני את עתותי, ההפסד יהיה בינינו׳. כגורמים לייסוד ׳החרות׳ ציין אלמאליח: את המשטר העות׳מאני העריץ קודם המהפכה, השפל בחיים הציבוריים בירושלים שיחידים אַלָמים השתלטו עליהם, משבר הרבנות הראשית ׳שהטריד את הכוחות הרעננים שבעדות הספרדים והאשכנזים׳ ואת העיתונות המקומית ש׳נאלמה־דום ותחנק מאימת הבקורת׳. הוא ציין את פועלו של עזריאל כמו״ל של ספרים ולוח שנתי בלאדינו וכסופר העיתון הקאהירי ׳לה ביארה׳, שבו פירסם מאמרי ביקורת חריפים על הנעשה בירושלים, אך לא את חלקו בייסוד ׳החרות׳.
חצי יובל שנים אחר־כך, תיאר אלמאליח רקע שונה לגמרי להופעת ׳החרות׳, שעיקרו פעילותו היישובית של אלברט ענתבי ו׳המלחמה העזה׳ של כמה עסקנים נגדו בסדרת המאמרים ׳הנרגנות הגדולה׳ מאת איתמר בן־אב״י ב׳הצבי׳. לדברי אלמאליח:
" אי אפשר היה להשאיר את דעת הקהל בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ תחת הרושם המוטעה של מאמרי ׳הצבי׳ [״.] אז נוצר הרעיון ליסד עתון יומי בלתי תלוי, בתמיכתו המוסרית של אברהם ענתבי והרב נחום בקושטא ובעזרתם החשובה של סופרים ועסקנים מפורסמים [״.]. בעזרת המדפיס משה עזריאל שקבל עליו להיות המוציא לאור, יסד כותב הטורים האלה את העתון ׳החרות׳. [.״] בו יכלו לבוא לידי בטוי רגשי ההערצה שרחשו ראשי היישוב ומנהיגיו לענתבי [״].
בשני המאמרים תיאר אלמאליח את ייסוד ׳החרות׳ על רקע כלל יישובי, אפילו ריב הרבנות והיריבות בין ענתבי למתנגדיו תוארו לא כאירועים פנים ספרדיים, כרקע עיתונאי הוזכר רק השפל בעיתונות ביישוב: מייסד ׳החרות׳ היה אלמאליח לבדו ואילו עזריאל היה מסייע כלכלי בלבד כבעל בית־דפוס וכמו״ל. אלמאליח לא דייק בפרטים. כך, מופרך הוא תיאור הרקע המתואר במאמרו משנת תש״ב, שכן סדרת המאמרים ב׳הצבי׳ נגד ענתבי החלה בד׳ סיוון תרס״ט על כן היא לא יכולה להיות הגורם לייסוד ׳החרות׳ שהחל להופיע בכי אייר.
תמונה שונה בנידון מתקבלת מצירוף של מקורות אחרים: מאמרים בעיתונים, תעודות ארכיוניות וכתבי זכרונות. ׳החרות׳ נוסד בשנת תרס״ט, שבה החלו להופיע כאמור חמישה עיתונים בידי שני ספרדים. ׳החרות׳ ומוספיו הוא אחד משלושה עיתוני אקטואליה בהוצאת מ׳ עזריאל, האחרים הם ׳איל ליביראל׳ ו׳חיינו׳ (ראו להלן). הקשר בין עיתוניו מתאפיין במידה של המשכיות ובמגמות ציוניות ומשכיליות־ספרותיות, שראשיתן בכתבי־עת בלאדינו בהוצאת עזריאל משנת תרס״ב ואילך והמשכן ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳. חוליה חיצונית בשלשלת זו היא העיתון ׳לה ביארה׳ (קאהיר 1908-1905), בעריכת אברהם גלאנטי, אשר מ׳ עזריאל היה סופרו בירושלים. כבר במאמר הפרוגרמתי של ׳איל ליביראל׳ צויינה זיקת מייסדיו ל׳לה ב׳ארה׳ והיותם בין הראשונים שצידדו בו עוד בהיווסדו, הן בעמדותיו הפוליטיות הרדיקליות, שבגללן ישב עזריאל בכלא בירושלים, והן בתפישתו לגבי לשון לאדינו. גלאנטי מכונה האב הרוחני של ׳איל ליביראל׳. עזריאל שאף קודם לכן להוציא עיתון משלו, לשם כך נפגש עם גלאנטי בקאהיר וביקש את עזרתו לקבל פרמאן לעיתון. מידע נוסף מצוי במכתב מאת ח׳ בן־עטר לאביו(י׳ אלול תרס׳ה), שלפיו עזריאל מתכוון להעביר את בית הדפוס שלו למצרים ולייסד שם עיתון בלאדינו ומציע לחיים להיות שותפו.
׳איל ליביראל׳ (שבט תרס״ט – י״ג כסליו תר״ע, 52 גליונות) אכן היה עיתון רדיקלי בתפישותיו הפוליטיות (תמיכה במהפכה התורכית ובפעילות גלאנטי במצרים), החברתיות (נגד אי־צדק חברתי, בין הכותבים בו היה סוציאליסט), הציוניות (ציפייה למדינה יהודית, קריאה ליהדות העות׳מאנית כולה להתאחד תחת דגל הציונות ועוד), היישוביות (בשבח ההתיישבות החדשה בארץ, קריאה להאבק נגד ׳הצוררים׳ הערבים האנטי יהודים) והעבריות( תמיכה בבתי־ספר עבריים). לבד מלשונו, המאפיין העדתי העיקרי בו הוא עמדתו בריב הרבנות הספרדית והתנגדותו התוקפנית למחנה הרב פאניז׳יל וממשיכיו, המבוטאת במאמרים רבים, הזרויים לא אחת השמצות. ל׳איל ליביראל׳ היה מוסף שבועי ׳מדעי ספרותי והיתולי׳ בשם ׳ירושלים׳(אייר-אב תרס״ט, 13 גליונות), שייחד מקום רב לדיון בלשון העברית ובספרותה. מוסף נוסף שלו, היתולי, ׳איל דיסקאראדו׳ (המחוצף), יצא פעם אחת, בפורים תרס״ט. שני המוספים נערכו בידי ח׳ בן־עטר. ׳איל ליביראל׳ מתייחד גם במאפיינים עיתונאיים. מכמה בחינות, הוא עולה על כל העיתונים וכתבי־העת בלאדינו בארץ שקדמו לו: במספר גליונותיו, במספר משתתפיו החתומים בשמם, במוספיו, בתפוצתו, בסוכניו בארצות אחרות, בשיעור הגבוה של מודעות מסחריות בו, בתכני מאמריו וברמתו הלשונית והטכנית.
הופעת העיתונים בלאדינו עוררה ביקורת נגדם. א׳ בן-יהודה כתב נגד היומרה של עורכי ׳איל ליביראל׳ אשר ׳איש לא ידעם מתמול, משלשום, איש לא הבין מאיפה באה להם תפארת העריכה׳ והמשיך בעקיצות, במיוחד נגד א׳ אלמאליח, מעורכי ׳השקפה׳, שהיה קודם לכן דובר עברית בביתו ונשבע שלעולם לא ישתתף בעריכת עיתון ז׳רגוני. על כך השיב א׳ אלמאליח: ׳גם אני […] אוהב את שפתי [העברית], שוטם משטמה נוראה את שפת הגלות׳, אולם התפוצה הספרדית אינה קוראת עברית, שקועה בתרדמה ואדישות וב׳חורבן לאומי׳, ואם לא נמהר לפעול בקרבם יתבוללו גם הם. על כן ׳אם רוצה אני לעבוד ולפעול לטובת עמי, שפתי וארצי, עלי לבא אל עמי ולדבר אליו באותה השפה שלדאבוני עודנה שפתו׳. לדבריו, ׳איל ליביראל׳ מיועד לספרדים בתפוצות ופועל להתעוררות לאומית בקרבם. בהתדיינות זו נכרכו נימות עדתיות, כגון הלגלוג על העורכים ללא ׳תפארת העריכה׳ אשר ׳איש לא ידעם׳, שצוין לעיל, וכגון הביקורת הבוטה של ק״ל סילמן על ׳שי״ש הספרדי׳ (ש׳׳י שריזלי) שהוציא מהדורה של עיתונו ביידיש, ׳דער פארדעס׳, אשר לדברי סילמן זהו ׳דבר שלא העיזו לעשותו אשכנזים׳. הוא כינה את שי״ש: ׳אדם מגואל, מזוהם׳, ל׳מוללו כפשפש, ׳הנבלה הזו׳, ׳בוגד מנוול׳ – ואלה רק כמה מחרפותיו, והקורא תוהה האם רק הקנאות לעברית הרתיחה אותן נגד ׳ש״י הספרדי׳.
הקשר עם ׳החרות׳ נזכר כבר בגיליון הראשון של ׳איל ליביראל׳ (ז׳ שבט תרס״ט), המודיע שהעיתון העברי עומד להופיע ׳תחת הנהלתו של חברנו המצוין מר אברהם אלמאליח […] שהינו הספרדי הראשון שנקט יוזמה לערוך עיתון בעברית׳. ואילו ממכתב מאת בן־עטר, חודשיים וחצי לפני כן, מתקבלת תמונה שונה:
עתון ספרדי־יהודי היה נחוץ פה מאד בעירנו והאדון משה עזריאל הציע לפני להשתתף אתו בתור שותף ובתור עורך. עריכת והנהלת העתון תהיה תחת רשותי והרווח לחצאין. כבר כתבנו לקושטא ונקוה בעוד ימים אחדים לקבל הרשיון לזה. שם העתון יהיה ׳איל ליביראל׳ (החפשי). השפה תהיה איספניולית ולפעמים גם בעברית.
יוזם ׳איל ליביראל׳ היה אפוא מ׳ עזריאל, שתכנן להוציא לאור עיתון בלאדינו ובעברית בשותפות עם בן־עטר. ב׳איל ליביראל׳ צויינו בהתחלה (מז׳ שבט תרס״ט) בתור מנהלים ועורכים: מ׳ עזריאל וח׳ בן־עטר. אלמאליח החליף את בן־עטר כעורך במשך כארבעה חודשים, מכ״ה אדר תרס״ט, ובמשך כחודשיים וחצי מהם ערך גם את ׳החרות׳. בכ״ז תמוז חזר בן־עטר לערוך את ׳איל ליביראל׳ עד שפסקה הופעתו.
׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל
חילופי אישים היו גם ב׳החרות' בתחילת הופעתו היו העורך הראשי א׳ אלמאליח, המנהלים והמו״ל מ״ח בן־נאים ומ' עזריאל. בסיוון תר״ע נסע אלמאליח לקושטא עם החכם באשי שלה ר״ח נחום ונעדר מהארץ כשנתיים. בח׳ אלול תר״ע הודיעה המערכת: ׳אברהם אלמאליח מי שהיה עורך ״החרות״ אין לו עכשיו שום שייכות לעתוננו ואין לו הרשות לבוא בשום מקום בשם ״החרות״ […] מפריעים רבים אשר היו על דרכנו, על דרך ההתפתחות הרצויה של עתוננו הוסרו זה כשני חודשים׳. זו הודעת פרידה לא ידידותית במיוחד מהעורך, מה גם ש׳כשני חודשים׳ כמעט חופפים את הזמן שמאז עזיבתו. לחילופי העורכים ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳ לא ניתן הסבר. לדברי מ״ד גאון, אלמאליח היה מתנגד חריף למחנה הרב פאניז׳יל וכניסתו לעריכת ׳איל ליביראל׳ נבעה מריב הרבנות, ואילו לסיום עבודתו כעורך ׳החרות׳ ׳יש שייכות כל שהיא עם ביקורו של הרב חיים נחום […] ואולי היו עוד גורמים׳.
מראשית שנת תרע״א צויין ב׳החרות׳ – בעל הפרמאן: מ׳ עזריאל, מוציא לאור: ח׳ בן־עטר, בן־נאים אינו מוזכר. בן־עטר צויין כעורך ראשי רק מי״א סיוון תרע״א, למרות שערך את העיתון לפחות מראשית אותה שנה. אשר לקשרים בתוך חבורה זו, עזריאל רחש ידידות לבן־עטר ואילו אלמאליח לא־אחת גימד וביקר את פועלו.
כללו של דבר, כמו כל מו״ל קיוו מייסדי ׳החרות׳ להרוויח אך לא הרווח אלא מניעים ערכיים היו העיקר בפועלם. הם היו מוכנים להפסיד והפסידו בהתחלה, לא ביקשו תקציבים ממוסדות ולא נזקקו להכנסות מהעיתון, שכן עזריאל היה מו״ל ובעל בית־דפוס מצליח, אלמאליח היה מורה ושימש כעורך ללא תשלום, בךעטר שסבל ממחסור ויתר על מישרת מורה והכנסתו צומצמה בחצי. שלושתם כבר עסקו בעיתונאות ועיצבו לעצמם דעה על בעיות פוליטיות, חברתיות ויישוביות.
׳החרות׳ נוסד אפוא בידי שניים, עזריאל ואלמאליח, שטוו את תוכניותיהם בנפרד ומאוחר יותר שיתפו פעולה. ענתבי כנראה לא היה במייסדי ׳החרות׳ ולא עסק בפעילות השוטפת של העיתון, אך כעסקן שידו בכל היה מעורב בענייני עיתונים ואפשר שהקשר עמו יסודו בעמדה משותפת כלפי ריב הרבנות. ב׳החרות׳ התייחסו אליו בכבוד מופלג.
נסיונות לשותפות עם היישוב החדש
ראשי ׳החרות׳ בכל משך קיומו שאפו שעיתונם יהיה של היישוב הציוני. עסקני היישוב החדש ניסו באותן שנים להוציא ׳עיתון הגון׳, כלשונם, ונקטו יוזמות לכך, לרבות שותפות עם ׳החרות׳, שכולן לא הוגשמו. פרשת ׳העיתון ההגון׳ ממחישה את הקשיים שבהוצאת עיתון עברי בארץ באותו זמן, ואכן היה מי שטען שהארץ עדיין אינה בשלה להוצאת עיתון לאקטואליה ראוי לשמו. פרשה זו מתקשרת לדיוננו.
בסתיו תרס״ז הגיע לארץ אברהם לודויפול (1921-1865) כשליח ציוני רוסיה, שהסכימו לממן עיתון של היישוב החדש וכינס אספות של סופרים ועסקנים מיפו וסביבתה. בתום דיוניהם הוצעו הצעות לייסוד העיתון שנועד לבטא את היישוב כולו, לפעול לתחייה לאומית, ולהשפיע על הגולה, לרבות יהדות המזרח, ולהיקרא ׳הקדם׳. ניסיון זה לא התממש. באוקטובר 1908 החליטו עסקני הציונות ברוסיה לפעול לייסוד עיתון ליהודי תורכיה ועיתון ליהודי ארץ־ישראל ולגייס כספים לכך.
בקושטא אכן הוקמה רשת של עיתונים שתמכו בציונות, ואילו בארץ התדיינו על כך במשך יותר משש שנים ובמהלכן הוצעו שלוש חלופות.
הראשונה בהן – לייסד ׳עיתון הגון׳ עצמאי, היו לה גירסות שונות: עיתון לחדשות, תקופון לפובליציסטיקה ולספרות, ועוד. בשנת תרע״ג נעשה ניסיון נוסף על זה שבתרס״ז, שתואר לעיל. היפואים בחרו ועדות, פירסמו פרוספקט ואספו כספים לכיסוי 40 אחוז מהגירעון הצפוי, אולם מרכזי הציונות ברוסיה ובברלין, שהיו אמורים לכסות את יתרת הגירעון, העמידו תנאי שהעיתון ייצא לאור בירושלים. כתוצאה מכך התארגנו גם סופרי ירושלים בניסיון לממש את הרעיון והציעו ליפואים להוציא יחדיו את ׳העיתון ההגון׳, אך לשווא. החלופה השנייה היתה שותפות עם עיתון פעיל בארץ. דיונים מרובים על כך התקיימו עם משפחת בן-יהודה בשנות 1913-1908, שראשיתם לפני המהפכה התורכית, עד שבשנת תרע״ג הגיעו הצדדים להסכם מפורט בעניינים כספיים, אישיים ומערכתיים. אולם רוב עסקני יפו התנגדו לשותפות עם בן־יהודה וניסו שוב לייסד עיתון נפרד. יוזמות השותפות עם ׳החרות׳ יידונו בהמשך. גם עם העיתון ׳מוריה׳ נבדקה אפשרות של שותפות, שכנראה לא הגיעה לדיון מעשי. החלופה השלישית היתה להעביר כתב־עת מהגולה לארץ ודובר בעיקר על ׳השלוח׳, ׳העולם׳ ו׳המבשר׳, אשר שלושתם נתמכו על־ידי המוסדות הציוניים והיו נתונים בקשיים תקציביים ומערכתיים־תוכניים. רעיונות מרובים בנידון הועלו בין השנים תרס״ט-תרע״ב ולא מצאתי עקבות לדיון מעשי בהם.
אשר ל׳החרות׳, רצון בעליו לעשותו עיתון של היישוב החדש הוביל לייסוד תחליפו בשם ׳חיינו׳, שבא זמנית במקום ׳החרות׳. בכ' סיוון תר״ע כתב ק״ל סילמן, מסופרי היישוב החדש שעבר מיפו לירושלים, כי מו״ל ׳החרות׳ מ׳ עזריאל הציע לו את תפקיד העורך, שיהיה עליו: ׳לדאוג למאמר ראשי בכל גליון, להביא סדר במערכת עצמה, לתקן את הסגנון ובו״. סילמן התנה תנאים, מהם טכניים, בעיקר ׳שלא תדפס בעיתון אף שורה אחת בלי הסכמתי׳. תנאיו התקבלו, הוצע לו להתחיל מיד בעבודה, ועד שיוסדרו ענייני הנייר והפורמט, תוך פחות מארבעה חודשים, ׳שלא יקרא שמי על העיתון׳.
" החרות " עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל
אולם סילמן חתר ליעד אחר: ׳שואף אנכי שיהא העתון בירושלים אורגנם של סופרי יפו ועסקניה – של הישוב החדש׳ ולשם כך התייעץ עם עסקני יפו. לדעתו, ׳ליצור עתון חדש […] דורש הוצאות מרובות מאוד [.״ אולם] על ״חרות״ זו לא נוציא שום הוצאות׳ והוסיף ׳אשמע לכל עצה טובה שתבוא אלי׳ מסופרי יפו ו׳בלעדי תמיכתכם המוסרית לא אגש לעניין הזה׳. הוא ביקש מהסופרים להודיע לו החלטתם ובינתיים לשמור על כך בסוד. פנייתו של סילמן, שלא על דעת בעלי ׳החרות׳, חתרה בחשאי להכפיף את עיתונם לסמכות מבחוץ כ׳אורגאן של סופרי יפו׳. מכל מקום הפרסומים ב׳החרות׳ בכל הנוגע ל׳חיינו׳ היו מאולצים ומתמיהים. כך, הפרסום המוקדם על ׳חיינו׳ בא ב׳החרות׳ רק בגליונו האחרון(כ״ט אלול תר״ע) שלפני הופעת העיתון החדש, ואילו ׳האור׳ הודיע על כך כבר בי״ב אלול. מחדל פרסומי־מסחרי כזה אינו אופייני ל׳החרות׳, שנהג להקדים בפרסום שכלולים עתידיים בו. בהודעה זו גם לא צויין ש׳חיינו׳ יופיע במקום ׳החרות׳, ואילו משחדל ׳חיינו׳ באה מייד הודעה ב׳החרות׳(י״ד תשרי תרע״א) – ׳לק וראינו: בגלל עכוב רשיון הממשלה הננו מוציאים לעת עתה את עתוננו שוב בשם ״החרות׳״. ומיד אחרי כן: ׳לקוראי ״חיינו׳״: ׳בעריכת ״החרות״ אין אני לוקח שום חלק. ברגשי כבוד ק״ל סילמן׳. כעבור חודשיים האשים סילמן את ׳החרות׳ בשחיתות ובנטילת כספים כדי לפרסם או לא לפרסם ידיעות. על כך השיב ׳החרות׳: סילמן ׳מתנקם בנו על קצור ימי ״חיינו״ שבעוונותיו לא נתארכו׳. הויכוח נמשך ו׳החרות׳ שב והאשים את סילמן: ׳יש לו חשבונות פרטיים עם עורכי ״החרות״ יען שדחוהו ממחיצתם ועשו קצור ימים לסמרטוטו ״חיינו״, אשר בו רצה למלא מקום ״החרות׳״ – כאילו כפה סילמן את ׳חיינו׳ על אנשי ׳החרות׳ ומדובר בעיתונים עדינים זה לזה. המתח בין ׳החרות׳ לסילמן ניכר גם כן במכתב פרטי שלו, סמוך לסגירת ׳חיינו׳: ׳לערוך את ״החרות״ אין ברצוני, ובתור נסיון הצעתי אמנם למו״ל שאערכו בלי שמי אולם המו״ל לא נתרצה [״.] ומצטער אני ביחוד על שנכזבה תקות אחי הסופרים לעשות בירושלים דבר מה׳.
נראה שסילמן קיבל את עריכת ׳חיינו׳ לאחר שסופרי יפו ניאותו לפנייתו לעשות עיתון זה ל׳אורגן׳ שלהם. ׳חיינו׳ נסגר בגלל שלילת רשיונו, לדברי סילמן עקב הלשנה, עם זאת אפשר שהמו״ל שלו נכזב מהציפיות מסילמן ומסופרי היישוב החדש, שהרי ׳חיינו׳ היה אמור להיות, בלשון המודעה על הופעתו: ׳עתון הגון […] הד נאמן לחיינו בארץ […] מעין מרכז לסופרינו […] לעובדי עבודת התחיה ולכל הוגי הדעות אשר בתוכנו […] ובהשתתפות טובי הכוחות הספרותיים אשר בארצנו […]׳. כשלון הציפיות ניכר כבר בגיליון האחרון של ׳חיינו׳ ובהודעה ׳לקוראינו׳ הוגדר רק כ׳ניסיון׳, כ׳עתון עברי׳ בדרך לעיתון האידיאלי הנכסף.
רק שלושה גלימות של ׳חיינו׳ יצאו לאור(ד׳-ט׳ תשרי תרע״א), אך לא השתתפו בהם טובי הסופרים והפובליציסטים בארץ ולא היו בהם חידושים ושיפורים מופלגים בהשוואה ל׳החרות׳. ׳חיינו׳ ניכר בהביאו שיר או סיפור בכל גיליון, אך איכותם הספרותית אינה מרשימה ואין בהם יצירות מהספרות העברית החדשה. הלשון הסגנון והעימוד ב׳חיינו׳ טובים יותר. בתחום החדשות אין שינוי ניכר, אפילו היישוב החדש והמושבות לא זכו ליתר הבלטה. מאמר פובליציסטי ממש היה רק אחד, מאת ד״ר יוסף לוריא, על הבעיה הערבית, שפורסם קודם לכן בלשון אחרת. מתשעת המשתתפים שניתן לזהותם, רק ארבעה הם ספרדים ורק שלושה מהתשעה לא השתתפו ב׳החרות׳: ד״ר לוריא, מרים שמחון המזדהה כספרדייה וע־ן, הוא עגנון לדברי נורית גוברין, המפרסם מעשייה, מעין אנקדוטה סטירית, שאפשר נכתבה ופורסמה כבר בחוץ־לארץ ואין בה מהסגולות של סיפוריו הבשלים. ׳חיינו׳ היה הניסיון היחיד, הלא־מוצלח, למימוש רעיון ׳העיתון ההגון׳.
היה מיזם נוסף מצד חוג הסופרים לשותפות עם ׳החרות׳, באביב שנת תרע״ב. במשא ומתן ביניהם הוצע להעביר ליפו את המערכת והדפוס של ׳החרות׳. העורך ח׳ ק־עטר ציין, כי ההעברה תייקר את הוצאות הייצור ותביא להפסד הכנסה מירושלים ולכן ביקש את תמיכת שותפיו, כדלהלן: אלף פרנק לשנה ׳לא לקופת העתון׳ אלא לשיפורים, חצי מהוצאות העברת הדפוס, דירה למערכת ולדפוס, ולבסוף ׳וזה העיקר:
השתתפות טובי הכֹּחות הספרותיים שבארצנו, שלא יפסיקו את השתתפותם כל זמן שהעתון יהא קיים (וזה יהיה בלי ספק!) נכונותם של ראשי ׳החרות׳ לשותפות עם סופרי יפו באה כשעיתונם היה בקו עלייה, המכתב המצוטט נכתב שבועיים לאחר הופעת ׳החרות׳ כיומון, בעוד שעיתונים אחרים שהיו מועמדים לשותפות היו במשבר. בן־עטר הסביר את נכונותו:
ובהיות שחפץ אני [״.] לשכלל את ׳החרות׳ ולעשותו לעתון חשוב, פרוגריסיבי, עתון עברי ארצי־ישראלי [״.] שיגין על עניני הישוב החדש והישן [״.] עתון שאליו שואפים כל החובבים את ציון ופריחת הספרות העברית בארץ האבות – החלטתי והסכמתי לותר על הרבה ענינים הנוגעים לפחות לעצמי ולהעביר את העתון ליפו ולמסרו בידי סופרים הגונים [.״] ולעשותו לעתון כרצונם – כרצון הקהל.
אולם המשא ומתן נכשל, אף שבן־עטר הודיע שאפשר להעביר את העיתון תוך חודש. ב׳החרות׳ לא פורסם על כך מאומה, רק ב׳האור׳, מאוחר יותר, נכתב על כך: ׳וכמעט שבא הדבר לידי גמר, לולא סבות חצוניות שונות, כמו למשל העברת ״החרות״ ליפו, הצרת גבוליו של העורך וכדומה׳. קשה להניח שהתנאים הכספיים מנעו את השותפות, שהרי עורך ׳החרות׳ ביקש תמיכה של 2,500 פרנק לשנה, לעומת גרעון צפוי של 15,000 פרנק בשנה בהוצאת ׳עיתון הגון׳ עצמאי. גם אין סימן שהכישלון נבע ממחלוקת אידיאולוגית, לא בניסיון של ׳חיינו׳ ולא בדיונים על שותפות עם ׳החרות׳, אולי נבע ממחלוקת על סמכויות, שנרמזת בכתבה ב׳האור׳. השותפות של הסופרים היפואים עם ׳החרות׳ נידונה שוב באביב תרע״ג, בתכתובות פרטיות ובעיתונים, עקב הדיונים עם אוסישקין. כך, מ׳ בן הלל הכהן כתב לאחד העם, שיש בלבו: ׳להביא ליפו את ״החרות״ שעורכו בן עטר הוא ספרדי הנוח לקבל עליו מרות שלנו ושאפשר אולי לשנות את תיכנו ולהיטיבו באחריתו. זה יקטין הרבה את ההפסד, יען כי גם בית דפוס להעורך וגם כ־1300 חותמים׳. זו עמדה פטרנליסטית, בדומה להתנהגותו של סילמן בפרשת ׳חיינו׳, שרואה ב׳ספרדי׳ מי שינוח לקבל עליו מרות שלנו׳ אולם לא שותף שווה ערך וזכויות. ניסיון אחרון עשה ח׳ בן־עטר מיד לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים:מכתבו משקף עמדה לאומית, תמימה כלשהי, כגון שעם העברת הדפוס ליפו יעזרו אנשי ׳החרות׳ הרבה מאוד למוסדות הלאומיים והציבוריים הן בענייני דפוס ׳והן בתמיכה רוחנית׳, ושרצונם לשותפות ׳נובע ממקור טהור […] להטבת קנינינו הרוחניים והגנת ישוכנו היקר׳.
התכוננתי להוציא שוב את ׳החרות׳ [.״] ואולם בהִודע לי שיש בדעת עסקני הישוב להוציא עתון חדש באתי איפוא בדברים עם כבודו [י׳ טהון] לשתף את העסק ביחד, היינו שאנו נתן את החֹמר (הדפסה וניר וכוי) והם יתנו לנו את הרוח (העריכה וכוי) ועי״ז [ועל־ידי זה] תהא לנו האפשרות לגבות את החובות שמגיעים לנו ולא נסבול הפסד עצום [משנות המלחמה].
גם ניסיון זה לא צלח. עסקני היישוב לא היו מוכנים לשותפות, אלא להסדרים כספיים שיהוו פיצוי על אי חידוש ׳החרות׳.
ראוי לציין, כי בעלי ׳החרות׳ הצהירו לא אחת כי אכן עיתונם הוא, או ראוי להיות, ׳העיתון ההגון׳. כך, במלאות שנה להיותו יומון פנתה המערכת אל הסופרים הדורשים ׳עתון הגון׳: ׳בואו נא ״והגנו״ את עתוננו […שהוא] פתוח לרוחה […] מגין ולוחם בעד עניני הלאום העברי בארצו ההסתורית […] לא יסור […] מהרעיון של תחית עם ישראל ושפתו העברית׳. רק פעם אחת אכן היה ׳החרות׳ העיתון של היישוב הלאומי – במלחמת השפות.
החרות-עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל
במלחמת־העולם הראשונה
׳החרות׳ היה העיתון העברי היחיד ביישוב ששרד במשך רוב שנות המלחמה, עד ערב פסח תרע״ז. עצם התיפקוד של יומון עברי בשנות המלחמה, שהופיע בקביעות בתנאי המצוקה הרעב והעויינות של השלטון וללא גיבוי מוסדי או כלכלי, ראוי להערכה, למרות שהעיתון היה דל יותר בתוכנו. עם פרוץ המלחמה עלתה תפוצתו ולפרקים הוא הופיע פעמיים ביום. מחירו לא הועלה אך הוא נמכר במזומן בלבד. מאוחר יותר לא נתקבלו מנויים חדשים, בגלל ירידת ערך המטבע המקומי. משארכה המלחמה הורע מצבו החומרי והמערכת הפצירה כמנויים לשלם את חובם כדי להימנע מסגירתו. בשנת תרע״ז עדיין היו לו 14 סוכנים־מפיצים ב־11 ישובים בארץ, מהם מתנדבים, וכן בבירות, בחלב ובקושטא. בכמה פרקי זמן הוא הופיע בשני עמודים. רוב הזמן פורסמו בו מודעות. לדברי העורך: ׳בימי המלחמה הפסדנו כסף רב מפני הפסקת הקשר עם חוץ־לארץ, אבל אנו לא רצינו להפסיק את הוצאתו׳. הוא נסגר כנראה בגלל מאמר ביקורת על הממשל בשל המחסור בלחם.
את תכני הידיעות והמאמרים ב׳החרות׳ בשנים אלו יש לבחון על רקע הניתוק מרוב המקורות העיתונאיים בפרוץ המלחמה: חדלו להגיע עיתונים מחוץ־לארץ, שהיוו מקור שופע לפרסום בעיתוני החדשות בארץ, כמו גם מברקים מרוב סוכנויות הידיעות, הדואר השתבש גם בפנים הארץ, רבים מהכותבים התדירים בעיתון מהארץ ומחוץ לה חדלו להשתתף בו. הפובליציסטיקה התמעטה ואילו המידע על המלחמה היה העיקר, אך זהו מידע חסר ערך ברובו, כי מקורותיו היו מוסדיים וחד־צדדיים ופרסומו היה כפוף לצנזורה צבאית נוקשה, גם עריכתו ומידורו היו מרושלים. לעומת זאת מצוי ב׳החרות׳ מידע בעל ערך, לפעמים ללא תחליף, על היישוב היהודי בשנות המלחמה, מוסדותיו, החינוך, הכלכלה ועוד. אפרט מעט בשלושה עניינים. האחד – הפעילות הציבורית, המרושתת מאוד לכאורה, שהיתה שונה ממקום למקום (ביפו מאוחדת ויעילה, בירושלים מפוצלת ועדתית ולאה, בערים אחרות רפויה או חסרה לגמרי) וממגזר יישובי אחד למשנהו. שוני זה משתקף בגודש בדפי ׳החרות' עוד משתקפות בהם הצעות ויוזמות של יחידים או קבוצות, בהם גם מערכת ׳החרות׳, להקלת המצוקה. כגון: להסתייע במעין־שטרות של אפ״ק עקב המחסור בכספים, להניח קו מים לירושלים, לארגן את הסיוע והאספקה, לייסד חנויות קואופרטיביות, לאסור על הקבצנות, להילחם בזנות, לטפל ביתומים ובילדים ובחינוך ועוד. תופעות כמו הרעב הקשה, הארבה והגיוס לצבא, הידועות ממקורות אחרים, עליהן יש ב׳החרות׳ תוספות והארות. יש עניין גם במידע על חיי התרבות והבידור, כמו פתיחת הראינוע הראשון בתל־אביב, נשפים, חלקם בהשתתפות קצינים תורכים בהם ג׳מל פאשא, הרצאות, פעילויות של ׳בצלאל׳ ועוד – מהן שמלמדות על האווירה הציבורית ומהן שבגדר פיקנטריה.
העניין השני הוא המידע ב׳החרות׳ על היחסים בין העדות היהודיות, המרובה במיוחד על סדרי חלוקת הסיוע מחוץ־לארץ וממקורות אחרים. כך, הסיוע מאמריקה הוקצה לפי קריטריונים עדתיים שווים אך נותב באפיקים עדתיים, ואילו כספים ממקורות באירופה הועברו לידי אשכנזים וחולקו כראות עיניהם. האשכנזים נהנו מיתרונות בשלי קירבתם למקורות הסיוע מחוץ־לארץ, שנתרם רובו ככולו בתפוצותיהם, וארגון ציבורי יותר פעיל, יעיל ודואג לענייהם. ההבדלים הללו בין האשכנזים לספרדים ניכרו גם קודם המלחמה אולם עתה המאבק על יתרונות עדתיים וקבוצתיים שיקף יתר כוחנות ואטימות לב לסבלם של בני קבוצות אחרות. במקרים קיצוניים התלוותה לכך אידיאולוגיה של אפליה עדתנית, כך י״מ טוקצ׳ינסקי, מראשי הרבנים והעסקנים האשכנזים ומנהל ישיבת ׳עץ חיים׳ בירושלים, כתב ב׳החרות׳ כי יש להפלות לרעה את מי שאינם אשכנזים בקבלת מצרכי מזון כסיוע מאת המוסדות. לדבריו, אין להשוות את:
[…] העני הישן עם העני החדש, את הבבלי, הפרסי, המרוקני, המחזר על הפתחים עם זה ׳האשכנזי היורד׳ אשר דמו שותת ויורד בקרבו בעמדו בין הקבצנים […] ולדעתנו הרי זה גם שינוי מדעת הנותן, שנתן ביהוד לנגועי הזמן […] אי אפשר לדמות את מצבם [של הספרדים] למצבם זה של האשכנזים, שהיו עיניהם תלואות לחוץ לארץ ועתה נפסק מקור מחייתם [״.] ומכל שכן שאין לדמות את התימני, המערבי או המזרחי, שלא ידע כלל כיצד להשתמש בהאורז והקמח הלבן הזה והיה צריך לחפש קונה או להמירו בקמח אחר שחור וזול עם זה האשכנזי ׳העני החדש והענוג׳ המחניק את דמעותיו בעמדו בפעמים הראשונות בין פושטי היד.
ב׳החרות׳ מובא עוד מידע מרובה על המוסדות העדתיים הנפרדים לחלוקת הסיוע והסעד, המיכסות לכל עדה, הטענות על קיפוח, השוני בין טיפול האשכנזים בנזקקיהם ובין אדישות הספרדים, כמו גם השוני בין עדות המשנה של הספרדים.
העניין השלישי הוא המידע ב׳החרות׳ על יחסן השונה של שתי העדות לקשרים עם היישוב החדש ומוסדותיו. המימסד של היישוב האשכנזי הישן נאבק הן נגד הציונים בכל הקשור בהקצאת כספי הסיוע מאמריקה והן נגד הנסיונות להקים מוסד מאוחד של היישוב היהודי כולו, ואילו המימסד הספרדי שיתף פעולה בנידון עם היישוב החדש וגם נקט יוזמות לכינון מסגרת כלל־יישובית. יוזמה נחרצת שכשלה היתה של החכם באשי הירושלמי לכונן ועד משותף לספרדים וליישוב החדש, ללא נציגים מהיישוב הישן האשכנזי. מיזם מצומצם שהצליח היה של החכם באשי של יפו, שהקים ועד מרכזי של ועד העיר הכללי ביפו (תרע״ו) לטיפול בענייני עזרה לנצרכים, מאבק בקבצנות וקמחא דפסחא.
בעיה קשה ליישוב בכללו בשנות המלחמה היתה הקשרים עם השלטונות התורכיים. א׳ אלמאליח האשים: ״׳החרות״ פחדה להזכיר אף חצי דבר מכל הנעשה בארץ־ישראל והסתפקה רק בפזור תהלות ותשבחות ל״הוד מעלתו״ […] ובפרסום כל הפקודות הרשמיות שנשלחו אליה׳. לעומתו ציין מ׳ שיינקין, כי ׳החרות׳ ניסה להתחכם לפקודה שנצטווה לפרסמה, והדפיסה בדף נפרד, כ׳הוספה׳, שלא סופחה לכל גליונות העיתון, אך השלטונות גילו זאת. העיתון כמובן לא חזר על כך. גם העיון בגלימות ׳החרות׳ מזים האשמה זו. אכן היתה בו מידה של התרפסות כלפי השלטון, ואין כתב־עת עברי באותו זמן שהיה נקי ממנה, אולם עם זאת היה בו מידע על היישוב שלא החמיא לשלטונות וכלל ביקורת על תפקודם, שהיתה כרוכה בהעזה ובהסתכנות בנסיבות הממשל התורכי העדין ליישוב היהודי, שכפה צנזורה חמורה על העיתונות. כמה דוגמות לביקורת או להערות על פגימות. האחת – בראיון עם הפחה (מושל ירושלים) העיר עורך ׳החרות׳ נגד המעשים ביפו ובירושלים ׳והדברים הקשים שבאו בדפוס כלפי הציונים שנחשדו בבגידה׳. הפחה הבטיח לו שישתדל להסיר אי הבנות. השנייה – ׳החרות׳ תמה על שהדואר ביפו לא קיבל מכתבים בעברית, למרות ש׳לא קבל שום פקודה על זה׳ ושבירושלים היו מדוורים דואר עברי. השלישית – העיתון פנה לשלטונות שידאגו כי בני העיר ייהנו מחסדי הממשל בלי הבדל לאום׳ והביא דוגמות לאפליה. הערות ביקורת אלו ושכמותן נכתבו בלשון מתונה ובנימוס, כמתחייב באותן נסיבות. ב׳החרות׳ פורסמו גם דברי חנופה – לתורכיה, לממשל, לאישים ולנושאי תפקידים בה – ואפשר שיסודם גם בהיות עורך ׳החרות׳ ורבים מהכותבים בעיתונו פרו־עות׳מאנים כנים. עם זאת גם באותן שנים קשות נשמר ב׳החרות׳ הצביון הלאומי, שניתן לו ביטוי ישיר או עקיף. ׳החרות׳ ועורכו לא היו אפוא משתף־פעולה צייתן ומתרפס של השלטון. ראיה לכך היא שהעורך הובא פעמיים למשפט במהלך המלחמה ובפעם השנייה, בטבת תרע״ז, נכלא במשך שבוע. שלוש פעמים הוא גוייס, אף שעורכי עיתונים היו משוחררים מגיוס, ושוחרר רק אחר תשלום כופר. בפעם האחרונה הוא גוייס לצבא בערב פסח תרע״ז ומאז חדל ׳החרות׳ להופיע. בן־עטר נשלח לחזית גליפולי אך הגיע חולה לגדוד, קיבל חופשת מחלה וחזר לירושלים שלושה חודשים קודם כיבושה בידי הבריטים. לאחר הכיבוש, הוא עשה כאמור נסיונות לחדש את הופעת עיתונו אך לא זכה לכך. הוא נפטר ממחלה בתרע״ט, בהיותו בן 33 שנים.
" החרות " עיתון לאומי בבעלות ספרדים -יצחק בצלאל
- מאפייני ׳החרות׳ כעיתון
ידיעות ומאמרים שעיקרם אקטואליה
בעיתונות היישוב בהתחלת המאה העשרים כבר ניכרה דיפרנציאציה על־פי סוגי תכניה: עיתונים כלליים שעיקרם אקטואליה, כתבי־עת תורניים, כתבי־עת למחקר ולעיון, לחקלאות, לספרות, לנוער, לילדים, להומור ועוד. ב׳החרות׳ פורסמו ידיעות ומאמרים שעיקרם אקטואליה, מעט דברי ספרות וטכנולוגיה פופולריים ומוספים היתוליים לפורים, אולם לא פורסמו בו דברי רכילות, מעשי פלילים, אסונות וכיו״ב סנסציות וכמעט לא מאמרים תורניים.
הערות המחבר : למרות ריבוי הכותרים של עיתונים וכתבי־עת עבריים בתקופה העות׳מאנית מספר עיתוני האקטואליה עם ידיעות ומאמרים היה מצומצם יותר: ׳הלבנון׳, ׳חבצלת׳, ׳האריאל׳, ׳שערי ציון׳, ייהודה וירושלים׳, עיתוני בן־יהודה בחילופי שמותיהם, ׳הפרדס׳, ׳החרות׳, ׳חיינו׳ ו׳מוריה׳, וגם עשרה אלה רק חלק מהם פירסמו חדשות.
בין 12 העיתונים ההיתוליים בארץ בתקופה העות׳מאנית (רק שבעה מהם ברשימה של פוקס) 3 מוספים הם של ׳החרות׳: ׳המדגדג׳, ׳אחשדרפן׳ ו׳הריק׳ (פורים תרע״ג והוא חלק מדף של ׳החרות׳). גם בעיתונות לאדינו בתפוצות היו הרבה עיתונים היתוליים (גאון, העיתונות, אף שאין שם מפתח של סוגי העיתונים). זהו מאפיין משותף ל׳החרות׳ ולעיתוני הספרדים.
פרשה סנסציונית אזרחית יחידה ב׳החרות׳, משפט קייזר־הרלינג, פורסמה בהמשכים והעיתון קיבל בעקבותיה הרבה מכתבים ומאמרים ולא פירסמם, כי זו ׳זוהמה׳ – (תרע״ב), צח:2. וראו עוד שם, קח:2-1. על גבול הסנסאציה, שאמנם יש בה הבט עקרוני, היא פרשת קידושי רות הגורג׳ית – ראו: ׳תשובה קצרה׳ […] (תרע״א), טז:3. דיון הלכי יחיד היה (תרע״א), א. ראוי להשוות מאפיינים אלה עם עיתוני ק־יהודה, שפירסמו לא מעט סנסציות אזרחיות, כמו בעיתונות בולברית.
האקטואליה ב׳החרות׳ כללה ידיעות ומאמרים בענייני פנים וענייני חוץ. ענייני הפנים היו החלק היותר חשוב, גם עורכיו סברו כי העיתון ממלא את ציפיות הקוראים בנידון. לעיתון היו כתבים בארץ ובארצות אחרות (ראו להלן), ידיעות החוץ נתקבלו באיחור, חלק מהן מסוכנויות טלגרפיות (רויטר, חבס־העות׳מאנית, הסוכנות האיטלקית ועוד). חלק מהמאמרים ומהסקירות הועתקו או תומצתו מעיתונים בחוץ־לארץ, ולא תמיד צויין שהחומר מועתק ומהו מקורו. לדברי א׳ אלמאליח: ׳את הכתבות [מתורכיה] היינו מפברקים פה בירושלים […] על פי העתונים הספניוליים […] והצרפתיים […] כתבות שהיו נכונות אלא שהכתב בעצמו היה בירושלים׳. אולם ל׳החרות׳ היו כותבים בחוץ־לארץ ויש עניין בפיסות המידע שפידסמו, במיוחד על תפוצות יהודים נידחות, ביותר אלו שלא היתה בתוכן עיתונות.
הערת המחבר : דברי אלמאליח – בראיון איתו, ארכיון המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית ירושלים, המדור לתיעוד בע״פ, 2 (28), סרט 265 (מס׳ קודם 805), 17 בדצמבר 1963. בדבריו מצויים אי־דיוקים עובדתיים, אך יש סמוכין לדבריו בעובדה ש׳החרות׳ לא הקפיד לציין מקורות מועתקים, וזכה לביקורת על כך. לתלונה של מחבר אחד על שמאמרו הועתק ללא רשותו, השיב ׳החרות׳: ׳[…] שכל מאמר הדן בשאלות היום […] יכול כל מי שחפץ לזכות בו, בכדי לדון עליו׳ – ׳מכתבים אל המערכתי, (תרע׳׳ד), רז:3. אולם ׳החרות׳ לא היה יחיד בפברוק כתבים. לדברי א׳ הרדוף (סלאנט), הוא פירסם ב׳האור׳ מאמרים מאמריקה שנכתבו בירושלים, ונחתמו ׳אזרח׳ – ראו: ׳מכתב למערכת׳, החרות (תרע״ב), צד:3.
דברי הספרות שפורסמו ב׳החרות׳ לא הצטיינו ברמתם ולא השתבחו בהם אפילו עורכיו. פורסמו בו שירים, סיפורים, מחזות, אגדות, מאמרים על סופרים וספרים וכתבי־עת וכיו׳׳ב – המסתכמים בכמות לא מרובה, כמפורט על אתר ללא דיון טקסטואלי מפורט.
פורסמו בו שירים מעטים. שירה מקורית מאת: בר־נ״ש (נח שפירא) – הסופר היחיד הידוע מהארץ – במספר שירים, יוסף הלוי ואברהם דאנון. שירה מתורגמת מאת: ש׳ פרוג, י״ל פרץ וה׳ היינה. רוב השירים הללו כוללים מסרים לאומיים, השירים העבריים הם משכיליים וסנטימנטליים.
הערת המחבר : לדברי המערכת: ׳החלק הספרותי [בעיתון] היה לקוי במדה, ועל כך סבבו הטענות, אבל יחס סופרינו היה אדיש׳ – ראו: ׳עתוננו היומי ׳(תרע״ב), קיו:1. נח שפירא (1931-1866), מעסקני הפועלים ומהמשוררים של העלייה הראשונה כתב בעיתונים שונים, ראו – ברלוביץ, על. יוסף הלוי (1917-1827) ואברהם דאנון (1925-1857) היו מראשי חוג המשכילים באדריאנופול ומלומדים נודעים בתחומיהם. לשירת הלוי נודעת חשיבות ספרותית בשל ארכאיותה הלשונית והפואטית. שירי בר־נ״ש והלוי שפורסמו ב׳החרות׳ הם לזכר הרצל. המשוררים המתורגמים ידועים. בחלק זה ובחלקים הבאים לא ציינתי את שמות כל המשתתפים. על הסופרים הספרדים שבהם – להלן.
׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים – יצחק בצלאל
דברי הפרוזה שמקורם בעברית רובם ככולם הם בסוגות גבוליות: אגדות, ׳ציורים׳, תיאורים מתפייטים, וידויים רומנטיים, זכרונות, פנטסיות, מאמרים במסווה עלילתי, כמעט ללא סיפורת אמנותית מוקפדת. ברובם מודגש מוסר השכל וקלושה אמנות הסיפור. המחברים הנודעים בתוכם הם: בר־נ״ש בפליטון דמיוני, מזקני הישוב (מנשה מאירוביץ) ב
׳ציור דידקטי׳, לוין קיפניס בפנטסיה ובפליטון, עדה פישמן בזכרונות על הסבא, מ׳ מבש״ן בציור מפוייט ומפולסף ומספר צעירים, שהיו ידועים באותו זמן: נ׳ מלצן, א׳ רזניק וא״ר מלאכי (אנגלמן). הסיפורים האמנותיים הם תרגומים.
הערת המחבר : מ׳ מאירוביץ (1949-1860), ביל״ויי ועסקן ציבור, כתב על מגוון נושאים. לוין קיפניס (נולד 1894) מהחלוצים ומהפוריים בסופרי הילדים בעברית. עדה פישמן (מימון) (1973-1893) מחלוצות תנועת הפועלות והחינוך החקלאי ובעיקר בתחומים אלה פרסומיה ב׳החרות׳. מ׳ מבש״ן(ברונשטין)(1944-1858), היה עסקן ציוני, סופר, מתרגם ועיתונאי פורה. א״ר(אנגלמן) מלאכי(נולד 1895), ירד לארה״ב ועסק בחקר היישוב ובביבליוגרפיה. נ׳ מלצן השתתף בעיתונים שונים. א׳ רזניק – משורר, פירסם בכמה עיתונים ומת בצעירותו, פירסם ב׳החרות׳ שירים, דברי פרוזה ומאמרים בענייני ספרות. תרגומים מהספרות היהודית: י״ל פרץ (סיפורים ומערכון), שלום עליכם, יהואש, י׳ שטיינברג, א״ד רוזנטל, ע׳ זברובסקי(רומן בהמשכים) ויעקב גורדין (שני מחזות בהמשכים). תרגומים מהספרות הלועזית מאת: ל״נ טולסטוי, ג׳ דה מופסן, א׳ שניצלר, א׳ קופרין ואי דיומא (רומן הרפתקאות בהמשכים).
ב׳החרות׳ פורסמו גם מאמרים וידיעות על סופרים ועל ספרים: מספר ניכר של רשימות על ח״נ ביאליק, י״ל פרץ ושלום עליכם, פחות מאלה על יוסף הלוי, נ״ה אימבר, י״ל קצנלסון(בוקי בן יגלי), י״ה טלר ואחרים, לרוב לרגל יובל או פטירה. כן פורסמו בו שיחות ספרותיות מאת הסופר מבש״ן, מאמרים על ספרים חדשים ועל קבצים וכתבי־עת, מעטים מהם על ספרות יפה, שלרוב לא חרגו מגדר דיווח ומידע, ודיווחים על הרצאות ודברי הגות המתקשרים לספרות.
הערת המחבר : אצין שני מאמרים. על ׳הזרע למינהו׳ מאת ח״ל זוטא, כתב המבקר(תרס״ט, 3-2:40), שדרושה הסברה מינית נועזת יותר. הספר, ראשון שעסק בהסברה מינית לנוער, נחשב כה נועז שהוחרם מיד עם צאתו. על ׳ישו המינים והנוצרים׳ מאת ה״ל שטרק, כתב המבקר (תר״ע, יא, יב): ׳נוכל לקוות שהיהודים יבחנו ויבדקו בעצמם את הברית החדשה ובשכל ישר ידונו ויבחנו מהטוב והרע הנמצא בתוכו, ואז ימצאו כי ישו היה יהודי יותר הרבה מהיותו נוצרי. צריכים […] ללמוד ולהכיר את הברית החדשה תחת השגחה ובקורת יהודית׳. אלו עמדות נועזות לזמנן. בין דברי הסופרים היו מאמרים פובליציסטיים מתורגמים על המלחמה, מאת: ל״נ טולסטוי, א׳ תאן, מ׳ מטרלינק, ג׳ ד׳אנונציו, א׳ פראנס, ג׳ ברנדס, ב׳ ברנסון, י׳ זנגביל, ב׳ קלרמן, ב׳ שו, פ׳ סלטן. הסופרים נמנו עם שני הצדדים הלוחמים, אך מאמריהם לרוב חיזקו במישרין או בעקיפין את עמדת מעצמות המרכז
דברי ספרות מאת ספרדים, מקור ותרגום ומאמרים עליהם, שפורסמו ב׳החרות׳ נסקרים כאן בכפיפה אחת. מהשירים ראויים לציון השירים הציוניים מאת יוסף הלוי ואברהם דאנון, שצויינו לעיל. מדברי הפרוזה המקורית יש עניין מסויים ב׳״חכם״ שלמה – ציור מחיי סלוניקו׳ מאת דניאל ד׳ סאיאס, הכתוב ברהיטות ובלשון עשירה ועדכנית לזמנה וגם עלילתו שעיקרה הווי נקראת בעניין: הסיפור ׳פלורה ספורטו׳ יצויין משום שהמחברת בת צבי והגיבורה הספרדייה הן נשים. מהסיפורת בתרגוםראויה לציון נובלה מאת אליהו אהיליני, שתורגמה מלאדינו בידי ד״ד סאיאס, על רב הנודד מארץ לארץ כסמל הגורל היהודי.
עוד בענייני ספרות. במאמר על יוסף הלוי צוין שמוצאו מהונגריה. ברשימה על הסופרת ריינה כהן מסלוניקי נאמר, שכתבה בלאדינו פירושים לדניאל ולמשלי וספרי מוסר, היתה לאומית ושהתה באותו זמן בירושלים; דיווח על ויכוח בין יהודית רוסו, סופרת יהודייה ספרדייה, ובין פייר לוטי על תורכיה ויחס היהודים כלפיה. סקירות מעטות נכתבו על ספרים. א׳ אלמאליח, היחיד ב׳החרות׳ שהתייחס לספרדיותו של סופר, הפליג בשבח מקראה מאת יוסף ברץ מיוחס וראה בו את הסופר הספרדי היחיד בזמנו הראוי לשמו, אך הוסיף בהזדמנות זו שעל הספרדים נגזרה ׳מיתה רוחנית׳. מאמרים אחרים הם על פירוש המשניות לרמב״ם, שירי מוסר לר׳ האי גאון, ׳נר המערב׳ לתולדות היהודים במארוקו לי״מ טולידאנו, אסופת חוקים ומקורותיהם, בערבית לרב מסעוד חי בן שמעון, א׳ אלמאליח על כמה ספרים בתורכית.
כללו של דבר – דברי הספרות המעטים שפורסמו ב׳החרות׳ רובם המוחלט קלושים, המאמרים מבחינה עיונית והיצירה הספרותית מבחינה אמנותית. הספרות העברית המקורית מועטה מאוד גם בכמותה, ובתוכה ראויים לציון כלשהו אך סופרים לא־מקומיים. בין לשונות המקור של הספרות המתורגמת מרובה יחסית חלקה של יידיש ומועט מאוד חלקן של לאדינו, צרפתית וערבית – שניתן לשער שהן וספרותן היו קרובות לעולמם של העורכים – ואין תרגומים מתורכית ושפות מזרחיות אחרות. במאמרים על סופרים וספרים אין העדפה ליצירה או למחברים ספרדים וכמעט אין ביטוי לספרות יהודי ספרד והמזרח לדורותיה, אפילו תור הזהב בספרד זוכה רק לשני מאמרים. נראה לי כי הגורם לסיכום אפור זה אינו חוסר העניין של עורכיו בספרות, שחזרו והפצירו בסופרים להשתתף ב׳החרות׳, אלא זרותם לספרות החדשה. ראיה לכך היא שלוש סדרות בהמשכים שהם הגדירו כספרות ואינן אלא סיפורי עלילה על אירועים פוליטיים בתורכיה, שמקורן כנראה בחומרים עיתונאיים וכרונולוגיים. ׳החרות׳ אכן לא היה יכול להשתבח בתחום הספרות או בתרומתו לספרות יהודי ספרד והמזרח.
אמצעי העשייה העיתונאית – הלשון – יצחק בצלאל
אמצעי העשייה העיתונאית
הלשון
׳החרות׳ הופיע כאשר בעיתונים שימשו הלשון הרבנית בכתבי־העת התורניים וב׳חבצלת׳, הלשון הירושלמית של בן-יהודה בעיתוניו ולשון ספרות התחייה במזרח אירופה ב׳העומר׳ וב׳הפועל הצעיר׳. משתתפי ׳החרות׳ היו מכל חוגי היישוב, על כן המאמרים בו כתובים בנוסחים עבריים שונים ללא עריכה על־פי נוסח אחיד.
אך יש ל׳החרות׳ מאפיינים לשוניים. ראש לכל, עורכיו ובעליו היו קנאים ללשון העברית, ואכן מעטים בו טקסטים שאינם עברית: מודעות מעטות בצרפתית, ביידיש ובלאדינו, לעיתים רחוקות גם משפטים בודדים בטקסטים, כגון ציטוט מיידיש. אפילו המינוח הלא־עברי, כמו המונחים הבינלאומיים המרובים שרווחו לדוגמה ב׳האחדות׳, לא היה רוֹוח ב׳החרות׳. רווחת בו למדי העברית הירושלמית נוסח בךיהודה: באוצר המילים – חֻשמה(חוקה), אימור(שביתה), מחנחן(מודה), וזרה (מיניסטריון), ירכתון, ועוד הרבה! בתעתיק – רווח התעתיק החדש לוינסון יותר מאשר – הישן (לעווינזאהאן). עם זאת שכיחים בו, אפילו בכותרות, רכיבים של העברית הישנה, כמו מילים וביטויים בארמית: ׳ואבן מה נעני אבתריה׳, ׳בכדי ספדי ספדיא׳, ׳תא חזי׳ ועוד. הארמיזם אופייני לחניכי תלמודי־תורה וישיבות. גם המליצה, במיוחד התנ״כית, שהעדרה מאפיין את נוסח בן־יהודה, אינה נדירה ב׳החרות׳, כגון: ׳כל הפנים קבצו פארור׳ ועם זאת מצויים בו גם ניסוחים חדישים, לדוגמה ׳עולמם ממודר׳. בהכללה – הסיגול אמנם הלא־מלא של הלשון הירושלמית ב׳החרות׳ מאפיין את זיקתו היישובית והאידיאית. ועוד זו, הלשון בו לא היתה מוקפדת ויש שגיאות אפילו בלשון העורך (׳ביצים מבושלים׳).
העריכה
העורך הראשון של ׳החרות ׳(אייר תרס״ט – סיוון תר״ע) א׳ אלמאליח היה עיתונאי פורה, עורך ומתרגם, שכתב בכמה לשונות ובעיתונים מרובים. הבא אחריו (תשרי תרע״א – ניסן תרע׳ז), ח׳ בן־עטר, נסיונו העיתונאי והשכלתו היו מועטים משל קודמו והוא השתתף רק ב׳איל ליביראל׳, ב׳החרות׳ ובמוספיהם, בתור כותב, מתרגם ועורך. עורך ׳החרות׳ כתב כנראה חלק מהטקסט המערכתי ואת המאמר הפותח ולרוב היה העובד היחיד במערכת, תופעה שהיתה רווחת באותו זמן אמנם יותר בכתבי־עת מאשר ביומונים, ועסק בכל משימותיה. ב׳החרות׳ היו גם עורכים זמניים או חלקיים (א״ב ריבלין בין שני העורכים הנ״ל, ר׳ בנימין וא׳ לודויפול במלחמת הלשון) וכן ׳עוזרים׳(נ׳ מלצן).
ב׳החרות׳ לא היה מידור שיטתי מוקפד בין חדשות לפובליציסטיקה ובינן לסקירות מועתקות מעיתונים אחרים. על מדיניות עורכיו מלמדות הודעותיהם בהקשרים שונים. כגון, לבקשת החכם באשי בטבריה, שהציע לא לפרסם כתבה שיש בה חילול כבוד ארץ הקודש, השיבה המערכת, שהמקור נאמן ו׳החרות׳ הוא עיתון חופשי ושייך לכלל הציבור: בהקשר אחר – ׳החרות׳ הוא קניין הכלל ואין המערכת רשאית למנוע פרסום גם אם הוא מכוון נגד העורכים, אך האחריות לתוכן חלה על הכותבים; תפורסם תשובת הצד שכנגד אם הוא יחתום בשמו המלא: העיתון נמנע ׳לעת עתה׳ לפרסם כמה מאמרים על הרבנות בירושלים ׳שלא לעורר ויכוחים אי־נעימים בין שתי העדות׳. לפעמים הוסיף העורך בשולי מאמר הסתייגות מתוכנו. כך, במאמר חריף נגד הנהלת העזרה בארץ על עוינותה לציונות ולעברית (עוד בשנת תר״ע!), הוא הוסיף כי חובת העיתון היא לפרסם את המאמר, שכותבו מוכן להוכיח דבריו, אך העורך מתקשה להאמין לאמיתותם, שכן מנהל העזרה מוכר בתור ציוני ועברי נלהב.
הכתבים והמשתתפים
סקירה מפורטת עם שמותיהם ותפקודיהם של הכתבים והמשתתפים ב׳החרות׳ כרוכה בנעלמים רבים ותצריך יריעה רחבה. חלק ניכר מהטקסטים שבו אינם חתומים בשם מלא אלא בכינויים; רוב המשתתפים, גם התדירים, כתיבתם אינה קבועה וסדורה וחלק ניכר מהכותבים שאינם מסופרי היישוב החדש אינם מפורסמים. אצטמצם בכמה קווים כלליים.
ל׳החרות׳ כתבו מכל הערים בארץ שהיתה בהן אוכלוסייה יהודית ומתשע מושבות, וכן מתורכיה, יוון, ארצות הבלקן, מצרים, סוריה, כמה ערים בצפון אפריקה, תימן, בוכארה וכמה ארצות באירופה וצפון אמריקה. התפרסות גיאוגרפית זו מרשימה לכאורה, אולם אין זו רשת כתבים קבועה ורוב הכותבים מופיעים ונעלמים. אינני יודע מי מסתתר אחרי כל שמות־העט וראשי־התיבות ומי מהם הוא סופר פיקטיבי. אך כמה מהם אישיותם ידועה. יש להניח שגם שמות הכותבים מהמושבות ומערים קטנות אינם בדויים, כי התחזותם היתה נחשפת. גם כמה כתבים ומשתתפים בארצות חוץ חותמים בשם, אך הם אינם מוכרים לי. ואף זו, ׳החרות׳ התקשר עם כתבים שדיווחו לו מקונגרסים ציוניים (ש׳ טיקטין, דב קמחי) ומאירועים אחרים. שורת הפובליציסטים וכותבי הרשימות והידיעות ב׳החרות׳ ארוכה ומגוונת, מכל מגזרי היישוב – הישן והחדש, חילוניים ודתיים וחרדים, מירושלים, מיפו ומהמושבות, אשכנזים וספרדים, אך מקרב ארגוני הפועלים השתתפו בו סופרים ועסקנים מעטים. השתתפו בו לא מעט נשים. ב׳החדות׳ לא העדיפו ספרדים בכותבים או כסוכנים.
כללו של דבר – המשתתפים ב׳החרות׳ באו ממיגוון יישובי יותר רחב מאשר בעיתון אחר כלשהו בארץ, יותר מעיתוני בן-יהודה שהתנזרו מהם חרדים ואנשי היישוב הישן, ודאי יותר מאשר ׳חבצלת׳, ׳מוריה׳ ועיתוני הפועלים.
- בין הכתבים הקבועים: ש׳ בן־שבת מחיפה, א״מ היימן ובן-אברהם (משה וינברג) מיפו(שמעון רובינשטיין מיד בן־צבי הוא שזיהה את בן־אברהם. ותודתי לו על כך). י״מ וידברג מטבריה, יצחק חרוש מאלכסנדריה, מרדכי כהן מטריפולי שבלוב, מ׳ נחמד מחלב, ב׳׳צ רפול (א׳ אלמאליח) מדמשק, שלמה חג׳אג׳ מתוניסיה, ב״צ טראגאן מאלכסנדריה, ש׳׳מ נעכעס מניו־יורק ועוד: כותבים שהשתתפותם היתה נדירה, כמו הרב ש׳ טאג׳יר. לא אציין הפניות לשמות הכתבים והמשתתפים, כדי לא להרחיב. היו מחברים שלא חתמו בשם על מאמריהם, כך ש״מ משיוף היה מתרגם ל׳החרות׳ את מברקי ׳רויטר׳ וכותב לו חומר שמקורו בעיתונות באנגלית וביידיש – ראו: משיוף, עמי 29. סופרים בקונגרסים – ראו: החרות (תר״ע), לה:1 ואילך (ש׳ טיקטין); (תרע׳׳ג), ר0ט:2 ואילך (ד׳ קמחי). ׳החרות׳ פנה למשרד הארץ־ישראלי בשנת 1912 להמציא לו על חשבונו מברקים מהקונגרס שהגיעו למשרד, כי העיתון קבע סופר מיוחד לקונגרס, אך הוא טרם שלח ידיעות – אצ״מ חטיבה 1,2, תיק ¥11/2, מערכת ׳החרות׳ אל המשרד הארץ־ישראלי (המכתב התקבל ב־28 בספטמבר 1912). במלחמת הבלקן (1913) הובאו בו ידיעות מ׳סופר המלחמה של החרות׳, סרג׳נט מייג׳ור ספירו רבלי – ראו(תרע״ג), רמב:1, ועוד הרבה. מאוחר יותר הוא ביקר בירושלים. בועידת ׳ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית׳, בוינה באב תרע׳׳ג, סופר ׳החרות׳ היה ד״ר אריאל בן־ציון, אולם הוא ׳התעצל פשוט לשבת ולכתוב׳ – ראו: ילין, אגרות, א׳, עמי 375.
הנודעים שבהם: אז״ר, ל״א אורלוף, א״ר אנגלמן(מלאכי), ר׳ בנימין, י׳ בורלא (שניהם בכמה שמות-עט), נ׳ בכר, י׳ בלקינד, י״א בךטובים, א״ר בצראווי, י׳ ברזילי, י׳ גולדפרב, הרב ש׳׳ט גאגין, מ״ד גאון, פ׳׳מ גרייבסקי, א׳ דינארד, מיכאל הלפרין, ש״א ורטהיימר, ח״ל זוטא, י״ה טלר, הרב י׳׳מ טוקצ׳ינסקי, ברוך טולידאנו, הרב י״מ טולידאנו, ש׳ טיקטין, דוד יודילוביץ, ד׳ ילין, נ׳ ירושלמי, צבי כשדאי, א׳ לודויפול, אלתר לוין, א״מ ליפשיץ, ש׳ לופו, מ׳ מבש״ן, ח״מ מיכלין, ד״ר נ׳ מלול, ד״ר ש׳ מויאל, י״ד ממן, נ׳ מלצן, מ׳ סמילנסקי, ק״ל סילמן (גם בכינויים), מ׳ סלושץ (מ׳ כרמון), הרב ב״צ עוזיאל, עדה פישמן, א׳׳מ פרימן, נ״ד פרימאן, א׳ צבי(הוא א״צ אידלזון), הרב ח״י קאסובסקי, א׳ קומרוב, דב קמחי, עובדיה קמחי, מנדל קרמר, ד״ר א׳ רוזנשטין, י״י ריבלין, א׳ רזניק, ש׳ רפאלי, א״י שירמן, מ׳ שינקין, ב׳ ש״ץ מ׳ שפירא (בר־נ״ש). המשתתפות ראו בהערה 78 להלן.
" החרות " עיתון לאומי בבעלות ספרדית. יצחק בצלאל
מאפיינים כלכליים וטכניים
תדירות, תפוצה ופרסומת
בעלי ׳החרות׳ השתבחו בכך שעיתונם הופיע כסדרו ללא הפסק ותדירותו אף גברה בהדרגה מפעמיים בשבוע עד יומון (א׳ סיוון תרע״ב). השתבחו בצדק, שכן כל עיתוני החדשות בארץ יצאו לאור עם הפסקות כלשהן בהופעתם וצמצום תדירותם המוצהרת. הדיוק בהוצאת ׳החרות׳ והגברת תדירותו היו חלק מכישוריהם העסקיים של בעליו, שניכרו גם בתפוצתו ובהיקף הפרסום בו. תפוצת ׳החרות׳ היתה בתחילתו 1,200 עותק למנויים ובמכירה בודדת. בפרקי־זמן מסויימים, כגון במלחמת השפות או בעתות מלחמה, תפוצתו גדלה ועמדה במקום השני אחרי ׳הצבי׳/׳האור׳, ולפרקים – במקום הראשון.
כמחצית מהמנויים והקונים של ׳החרות׳ היו בירושלים ויתרם בארץ, בממלכה העות׳מאנית, במזרח התיכון, בתוניסיה, בטריפוליטניה, בבוכארה, בבגדד, בתימן, ובמקומות נוספים.
׳החרות׳ לא הצטיין בעניינים טכניים, כגון עימוד, מתן כותרות וכיו״ב, עד כדי רשלנות לפעמים, כגון מתן ידיעה אחת פעמיים באותו גיליון.
העיתון המסחרי הראשון בארץ
׳החרות׳ הצטיין בכמות המודעות שבו. היו לו סוכנים לגיוס מנויים ומודעות בערים ובמושבות וכן במצרים, בסוריה, בתורכיה ועוד. ללא השוואה כמותית, נראה לי שתפס מקום ראשון בכך בין עיתוני הארץ. לאורך שנים רבות לפחות עמוד אחד מארבעת עמודיו היה כולו מודעות, לעיתים קרובות יותר מעמוד. אשר לאתיקה העיתונאית, היו לו סוכנים שגם כתבו לעיתון, ופירסם כתבות ששולבה בהן פרסומת. ב׳החרות׳ לא היתה אפוא הפרדה מוחלטת בין הפונקציה המערכתית לפונקציה המסחרית. אכן היו שהאשימו אותו שהוא עיתון מכור, המקבל כספים בעבור פרסום או אי־פרסום, אך בכמה מקרים, כגון במלחמת השפות, האשמה זו הופרכה בעליל (בהרחבה להלן בסיכום הפרק).
ככל הידוע לי, ׳החרות׳ לא נתמך מעולם בכספים על־ידי גורם כלשהו, ציבורי או אחר, ולא ביקש תמיכה. בכך היה יחיד בין העיתונים וכתבי־העת בארץ שהצליחו לשרוד באותה תקופה. אכן ׳החרות׳ הוא אבי העיתונות המסחרית העברית בארץ, הבלתי נתמכת מכספי ציבור, אף כי קדמו לו עיתונים פרטיים שיסודם במניעים כלכליים.
ה. ללא מחוייבות מוסדית ועדתית
ביישוב היהודי בארץ, שהיה מפוצל מאוד בשלהי התקופה העות׳מאנית, היו רוב העיתונים וכתבי־העת מוגדרים מבחינה יישובית, הגדרה שנתגלמה בתמיכה בעיתון מזה ובמחוייבות הנתמך לבטא את האינטרסים והערכים של התומך מזה. היוצאים מכלל זה היו במידה רבה עיתוני בן־יהודה, שאמנם נתמכו בכספים על־ידי מוסדות שונים אולם היו מחוייבים ביותר לערכים של עורכם. בן־יהודה היה החלטי בדעותיו, החל מבעיות היישוב והציונות עד לענייני לשון וספרות ואכן עיתוניו לא היו פתוחים לכל, למשל לחרדים.
׳החרות׳ לא היה מוגדר ומחוייב למגזר יישובי כלשהו וכאמור לא נתמך, היה פתוח לאנשים מכל מגזרי היישוב ולקשת רחבה של אמונות ודעות. קודם הדיון בזיקתו העדתית, תידון זיקתו למוסדות כלליים, וראש לכול למוסדות הציוניים. מצאתי רק בקשה אחת של ׳החרות׳, בעניין אישי, לעזרה כספית ממוסד ציוני, פניית העורך ח׳ בן־עטר בתקופת מלחמת העולם אל המשרד הארץ־ישראלי לקבל הלוואה כדי לפדות את עצמו מגיוס על חשבון דמי המנוי של המשרד. ׳החרות׳ הגדיר את עצמו כעיתון לאומי, אך בתכתובת בין המשרד הארץ־ישראלי לראשי העיתון אין סימן ליחסים של תלות או מחוייבות מראש, מעבר למשאלות. כך ביקש המשרד מהעיתון ׳רצוי מאוד, כי בכל פעם שיש לכם לפרסם חדשה פוליטית הנוגעת לנו, תמלכו קודם בנו […]׳. ל׳החרות׳ לא היתה מחוייבות גם למוסדות אחרים. אשר לחברת כי״ח, אשר כמה מקורות ציינו את המנהל שלה א׳ ענתבי בין מייסדי העיתון, ׳החרות׳ מתח כמה פעמים ביקורת חריפה עליה. גם ידיעות על זיקתו למוסדות אחרים, כמו ׳המכבים הקדמונים׳ או אגודת ׳אהבה ואחוה׳, הוכחשו.
עיתון עדתי מהו
׳החרות׳ הוגדר לרוב כעיתון ספרדי עדתי. אכן בעליו ועורכיו היו ספרדים אולם את זיקתו העדתית של ׳החרות׳ ושל כל עיתון וכתב־עת, ראוי לדעתי לבדוק על־פי חמש בחינות.
(א) המצע הפרוגרמתי. במצעו הפותח את גליונו הראשון הציג ׳החרות׳ עקרונות כלל־לאומיים: תחיית העברית, תמיכה בציונות וכיוצא באלה, ללא אזכור הבט עדתי כלשהו. מתחת לכותר העיתון צויין בשנים הראשונות: ׳עתון לאומי׳. ובשנת תרע״א ניסו עורכיו, כאמור, להוציאו בשיתוף עם עסקני היישוב החדש בשינוי שם (׳חיינו׳). רק בהצהרות מאוחרות יותר צויינה גם זיקתו העדתית, כגון לרגל הופעתו כיומון:
׳החרות׳ [״.] הנושא בגאון את דגל הלאומיות והיהדות [״.] שדוגל בדגל היהודים בכלל והספרדים בפרט […] העתון העברי הראשון היוצא על־ידי ספרדים, עורכו הוא ספרדי ורוב סופריו הם ספרדים וזוהי תפארת […] הספרדים [״.]. הצעירים הספרדים [.״] עוד ישובו לתפארתם ולא יבושו מפני אחיהם האשכנזים.
בושה לאומית היא אמנם להבדיל את אומתנו למפלגותיה וחובה מוטלת עלינו להלחם תמיד בכל אלה המבדילים בין האשכנזים לספרדים […] הבענו את דעתנו ככה אך בכדי להראות את סמני התחיה שנהיו בקרב הספרדים.
מייסדי ׳החרות׳ ראו בו אפוא עיתון ציוני כלל־לאומי ולא ביטאון ספרדי עדתי, אף כי רצו לעורר באמצעותו את הספרדים לתחייה לאומית ולבטא בו את תרומתם לה.
(ב) כללי הברירה של החומר הנדפס ותוכן המאמרים והעמדות האופייניות בבעיות ציבוריות ועדתיות. ב׳החרות׳ פורסמו מאמרים על מיגוון רחב של נושאים: היישוב הישן והחדש, הציונות, תחיית העברית, העלייה, ההתיישבות, המושבות, הפועלים, החינוך והתרבות, הספרות והתיאטרון. עם זאת הוא עסק הרבה ביחסים בין העדות ובמצב העדה הספרדית, דיווח בהרחבה על הנעשה בממלכה העות׳מאנית ובקהילות היהודיות במזרח, ניהל ויכוח תקיף עם אישים ועיתונים יהודיים לא־ציוניים בתפוצות הספרדים וכיוצא באלה. אבל עמדתו לרוב לא היתה עדתית. הוא לא נקט עמדה קבועה נגד עדה אחת ובעד רעותה, ולא אחת פורסמו בו דברים קשים, ואף דברי לגלוג וביזוי, כנגד הספרדים.
(ג) הזהות העדתית של המו״ל, העורכים, הגורמים המממנים והתומכים. המו״ל והעורכים של ׳החרות׳ היו ספרדים, אך שימשו בו מדי פעם אשכנזים בתור ממלאי מקום או ׳עוזרים׳ לעורך. אשכנזי היה גם עורך ׳חיינו׳. לא היו ל׳החרות׳ מממנים ולא תומכים מוסדיים, גם לא ועד העדה הספרדית או עסקנים ספרדים. אמנם ׳החרות׳ היה צד מובהק ועקבי בריב הרבנות הספרדית, אך ללא מחוייבות מוסדית וללא קבלת תמיכה כספית.
(ד) הזהות העדתית של סופריו ומשתתפיו. אלה היו מבני כל העדות ומגזרי היישוב. המערכת ציינה, כי רוב סופרי ׳החרות׳ הם ספרדים, אולם אינני בטוח בכך על־פי רשימת המשתתפים שערכתי. המשתתפים הספרדים אכן בלטו בכמה תחומים, ביותר בדיון על הבעיה הערבית והבעיות העדתיות.
(ה) ציבור היעד של הקוראים. מנוייו וקוניו היו בני כל העדות. אין לי מידע בדבר התפלגות קוראיו לפי עדות.
כללו של דבר, ׳החרות׳ לא היה עיתון עדתי, ודאי לא ביטאון של מוסד או גוף ספרדי, למרות תיוגו כעיתון עדתי ספרדי, לרוב שלא לשבח. על־פי הבחנים הללו, ׳הלבנון׳, ׳חבצלת׳ לאחר התמורה שחלה בו, ועל אחת כמה ׳יהודה וירושלים׳ ו׳מוריה׳ היו בטאונים עדתיים מובהקים לאין ערוך יותר מאשר ׳החרות׳, אף־על־פי־כן נדיר מאוד, אם בכלל, סיווגם של עיתונים אלה של האשכנזים בעיתונים עדתיים.
הערת המחבר : אמנם י׳׳י ריבלין ציין, כי אחת המטרות של ׳הלבנון׳ ריהודה וירושלים׳ היתה ׳לחזק את הישוב האשכנזי ביהוד של כולל הפרושים ולאמצו כנגד העדה הספרדית […]׳ – קובץ העיתונות, א, עמי 13. אולם אפילו הוא לא תייג את ׳הלבנון׳ כעיתון עדתי, אף שהעיתון נקט לא־אחת עמדה אנטי ספרדית חריפה. עדתי ממנו היה ׳יהודה וירושלים׳. על עמדתם ראו בפרק השביעי, הערה 33, ׳מוריה׳ היה במוצהר בטאון האורתודוקסיה האשכנזית. לעומת זאת יש שהפריזו בציון ספרדיותו של ׳החרות׳ כגון שהיה על טהרת הספרדים. ואפילו שהיה בטאון העדה הספרדית – ראו: אנציקלופדיה א״י, עמי 694.
" החרות " עיתון יומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל-נולדתם ציונים
ו. עמדותיו בסוגיות ציבוריות
׳החרות׳ לא נקט עמדות אידיאולוגיות נחרצות, פרט לסוגיות מעטות כמו המחויבות לעברית ולציונות. פורסמו בו דעות שונות, אולם עמדת העיתון או עורכו מסתברת לפעמים מהערות המערכת למאמרים, שאינן נדירות, ועל־פי ריבוי של פרסומים בסוגיה כלשהי.
עמדת הספרדים על הציונות ותחיית העברית נידונה בפרקים לעיל, אולם ב׳החרות׳ כתבו גם אשכנזים על כן מתבקש דיון נפרד על עמדותיו בנושאים ציבוריים לשם איפיונו כעיתון.
לתחייה לאומית, יישובית ועברית
׳החרות׳ צידד ללא סייג בתחיית הלשון העברית, בתנועה הציונית המודרנית ובאחדות היישוב העברי על כל מגזריו. הוא ביטא זאת בהצהרות פרוגרמתיות, כגון במאמר המערכת בגליונו הראשון: ׳ראשית מגמתנו […] לעזר […] בכל כחנו לתחית השפה העברית׳, ׳החרות׳ ׳תשא ביד רמה ובעוז את דגל הציונות משאת נפשנו׳, חלק גדול מהעיתון יוקדש ׳לענייני ירושלים, ארבע ארצות הקודש והמושבות׳. לעמדתו ניתן גם ביטוי גראפי: בראשית הופעתו היו לצד שם העיתון, מימין ומשמאל, מגן דוד ובתוכו ׳ציון׳ ומתחתיו ׳עתון לאמי׳. ׳החרות׳ הקדיש גליונות מיוחדים לזכר הרצל, לרגל קונגרסים ציוניים ולדיונים בארץ לקראת התכנסותם, ליובל ח״נ ביאליק, לביקור נ׳ סוקולוב בארץ ועוד ושלח כתבים מיוחדים לקונגרסים ציוניים. בשנת תרע״ו פורסמה בו אגדה לכ' תמוז(ביום פטירת הרצל) בשם ׳הוא׳, בלי שיוזכר שמו – מעשה נועז נוכח רדיפת הציונות על־ידי השלטון באותו זמן. מקום נרחב הוקצה בו לידיעות ולפובליציסטיקה על עניינים ציוניים ועל תמיכה בעלייה ובהתיישבות חלוצית. ׳החרות׳ ניהל מאבק נחרץ נגד אנטי ציוניים יהודים ונוכרים בתורכיה ובארצות המזרח. נאמנותו ללשון העברית בוטאה בשיאה במלחמת השפות כאשר עמד לשירות המחנה העברי אבל היא ניכרת בכל שנות קיומו, כגון בשימוש מועט מאוד בלע״ז או בלשונות יהודיות. השימוש בו בלשונות עיקרו במודעות מסחריות. אשר לעמדה היישובית, ׳החרות׳ שם דגש על הנעשה בירושלים, כמו עיתוני החדשות שקדמו לו, פירסם גם על הערים הקדושות האחרות והרבה על המושבות, לפעמים במדורים מיוחדים. בין העמדות היישוביות האופייניות לו: הצורך בארגון כולל של היישוב העברי ותמיכה בכל ניסיון לכך, אין מקום לקיטוב בין היישוב הישן והיישוב החדש, ציון הבטים חלוציים גם של היישוב הישן, כמו ההתיישבות בפתח־תקווה ובינוי שכונות בירושלים, אהדה ליישוב החדש, למושבות ולפועלים חלוצים.
הערת המחבר : מדור קבוע זמן מה, בשם ׳בציונות׳, לדוגמה – (תרע״ב), ר:3-2. ב׳החרות׳ נכתב הרבה לעידוד העלייה, בעיקר מארצות הבלקן במיוחד בשנת תרע״ד. העיתון שאף לתרום להסברת הציונות לערבים, על־ידי מאמרים שיפורסמו בו ויתורגמו. ׳החרות׳ סייע להפצת הציונות בכמה תפוצות: בוכארה, תימן, לוב, בחריין, תוניסיה, מצרים – לפי עדות אנשי המקום. עוד על יחסו לעברית – לעיל בפרק השישי, סעיפים ד, ה (במסורג).
הערת המחבר : על המושבות נכתב הרבה ב׳החרות׳, לרוב באהדה ומנקודת ראות ציונית, בידי סופריהן (מ׳ סמילנסקי, מ׳ מאירוביץ ואחרים) ובידי אחרים. הביקורת עליהן היתה בעיקר בענייני התנהגות דתית. בשנת השמיטה ׳החרות׳, בניגוד ל׳חבצלת׳ ול'מוריה׳, תמך בתוקף בעמדה הלאומית נגד הרבנים האוסרים, עד כדי ביטויים קשים, כמו: יעד מתי תטילו את עצמכם על הציבור׳ – ׳הבו לנו אנשים׳ (תר״ע), קכד:1; או: ׳הפרזיט הירושלמי צר ואויב לישוב העברי מראשיתו׳ […] – שאלת השמיטה (תר״ע), קכז, ועוד הרבה. על הצורך באחדות היישוב בכללו: ראו בפרק הראשון, סעיף ה: נדיר יותר, על שבחי היישוב הישן – לדוגמה: תר״ע, ק). גם האהדה לפועלים ולחלוצים רווחה ב׳החרות׳, לדוגמה, על פועלים מדגניה שסיידו בירושלים ומערכת העיתון סייעה להם, והרשימה עליהם מסתיימת: ׳ברוכים אתם בצאתכם, חלוצים, וראו ברכה בעבודתכם׳ – ׳ירושלים׳(תרע״ג), קלג:2.
בין דת לציונות
במציאות של קיטוב בתקופה הנידונה בין היהודים החרדים ובין היישוב החדש החילוני, צידדו ׳חבצלת׳ ו׳מוריה׳ בחרדים האנטי ציוניים, ואילו ׳הצבי׳ ועיתוני הפועלים – בציונים החילוניים. ׳החרות׳ בעיקרון צידד הן בציונות והן בדת ורוב המאמרים בו משקפים צירוף זה. אולם פורסמו בו גם מאמרים מאת חרדים לא ציוניים וציונים לא דתיים, אך לא מאמרים עקרוניים נגד הציונות או נגד הדת. פורסמו בו מאמרים על נושאים דתיים שלא היו מתפרסמים בעיתון מחוייב לדת, כגון תמיכה במושבות בשנות שמיטה, כתיבה אוהדת על נשף מסכות שהוטל עליו איסור דתי, בשבח הגימנסיה העברית שהיתה מעין דגל של החילוניים וביקורת על ׳אדוקים נפרזים'
עמדותיו בענייני דת היו מגוונות. הן הושתתו על כיבוד הדת ונושאיה והגנה על קודשיה (נגד חילול שבת, הוויכוח עם ברנר) ועם זאת התחשבות בצרכים לאומיים (השמיטה), אהדה לתפישות מודרניות יחסית (תוכנית הלימודים בבתי־ספר, התנגדות להשבעות וגירושי שדים) וביקורת על התנהגות של רבנים בעניינים יישוביים (אגרות שגבה החכם באשי) והלכתיים (קבורה בארון).
הבעיה העדתית – בין ספרדים לאשכנזים
ב׳החרות׳ נכתב הרבה על היחסים בין העדות והודגשו טענות על קיפוח הספרדים, אך הפרסומים לא היו דרך קבע בזכות הספרדים ובגנות האשכנזים או להפך. פורסמו בו מאמרים רבים על מעלות האשכנזים, רבניהם ומוסדותיהם, כמו גם ביקורת כלפיהם הן ביחסם אל הספרדים, כגון בדלנותם העדתית, התנשאותם, היבדלותם בעניין כשרות הבשר, קיפוח הספרדים בכספי החלוקה ועוד: והן בהליכותיהם ובנוהגיהם הקהילתיים והדתיים, כגון ביקורת על פרנסי כולל, שלרוב נכתבה בידי איש אותו כולל, איסוריהם המרובים על בתי־ספר וגני־ילדים ועל חידושי התרבות המודרנית, או איסור של כולל מסויים להתחתן עם בני כולל אחר. ב׳החדות׳ פורסמו גם דברי אשכנזים המלגלגים על הספרדים, לדוגמה על אגודת ׳אהבה ואחוה׳:
גם אנוכי, ככל אחי האשכנזים לא נותקתי הפעם מה׳שובניות האשכנזית׳ [… ואמרתי על האגורה הזו: חברה של פריינקלך״… מי יבוא אל הנשף [של האגודה] י עוד פעם ׳פריינקלך׳ ושוב – פריינקלך י […] ולעולם לא היה עולה על דעתך שיש איזה יחס בין צעיר ספרדי לשאיפות גבוהות קצת מעניינים גופניים. פריינקלך!
הכותב גם שיבח את האגודה, אך התנצל: ׳אל תאשימוני רבותי בפזרי לבעלי ״אהבה ואחוה״ את כל התהלות והתשבחות׳. דברי השבח הם לאירוע ספציפי ועיקר המאמר הוא ביקורתי, מכליל, ונימתו עדתנית. פרסום המאמר הוא ראיה לפתיחותו של ׳החרות׳.
לעומת אלו פורסמו ב׳החרות׳ מאמרים הן בשבח הספרדים ומוסדותיהם – ביותר על דוברי לאדינו, פחות על המערבים ומעט מאוד על העדות המזרחיות האחרות – והן בגנותם, והרבה הטפות לתחייה לאומית ותרבותית שלהם. ואף זו, ׳החרות׳ צידד בעקביות באחדות בין העדות, עד כדי ראייתה כתנאי להגשמת הציונות.
הערת המחבר : בשבח האשכנזיים: על היהודים הרוסים שהביאו תועלת רבה ליישוב – ׳חיפה׳, החרות (תר״ע), מה:3: וכן על ועד העיר בירושלים – ׳שליחי הצבור׳ (תרע״א), צא:1. בגנותם: שרבניהם מטילים איסורים בנקל – ׳על הצבועים ועל הפרושים׳ (תר״ע), קט:2-1. על בדלנותם – ׳במה חופשית׳ (תרע״ד), לג:3. על כולל זיברינגן שבתקנותיו אסר להתחתן עם בני כולל אשכנזי אחר – (תרע״א), קמד:3. ועוד הרבה
ראו – ׳נשף המסכות׳, החרות (תרע״ג), קנח:1; בשבח הגימנסיה – שם, קסז:2. ביקורת חריפה על בית־החולים החרדי שערי צדק – שם, רעו:2 (ועוד הרבה בנדון). נגד אדוקים ׳נפחים׳ – שם, ריא, 3-2. ביקורת חריפה על הרבנים – מבש״ן, רועי. סוגיות נוספות בתחום זה נידונו בפרקים קודמים. לעומת זאת פורסם בו נגד עמדות חילוניות, כגון ב ׳מאורע ברנר׳ שיידון להלן.
'החרות' – עיתון לאומי בבעלות ספרדים- יצחק בצלאל
על החינוך
ענייני החינוך, נידונו ב׳החרות׳ בשלושה הקשרים: לשוני, דתי ועדתי. בהקשר הלשוני – העיתון צידד בהחלטיות בחינוך עברי, והנאמנות לעברית שימשה בהרבה מאמרים בוחן לטיבו של בית־ספר או מורה. עמדתו זו של העיתון קיבלה ביטוי מודגש במלחמת השפות, אולם לא רק בה. כך, הוא ציין לשבח תלמודי־תורה שהורו בעברית ומתח ביקורת על מוסדות כי״ח, בניגוד להנחה הרווחת שהספרדים בדרך־כלל צידדו בחברה זו. בהקשר הדתי – ׳החרות׳, כמו רוב מוחלט של הספרדים, לא הסכים עם החרדים האשכנזים בענייני חינוך, כמפורט לעיל בפרק השני. ב׳החרות׳ פורסמו גם דיווחים רבים על בתי־הספר במלחמת־העולם הראשונה ועל החינוך בתפוצות הספרדים.
סוגיות חברתיות ותרבותיות
אציין שלוש מהן: ענייני הפועלים, מעורבות הנשים ודיווח על אירועי תרבות ואמנות חילוניות.
ייסוד שתי מפלגות הפועלים בארץ(בשנת 1905) הגביר את מאבקם על מטרותיהם ואת מודעותם המעמדית, ואילו ׳החרות׳ צידד באחדות של כל המגזרים ושל כל המעמדות. הדיווחים ב׳החרות׳ על שביתות עובדים צידדו בדרך־כלל בעובדים, כך בשביתה בבית־חרושת שטיין ביפו, בשביתת עובדי הדפוס בירושלים, בשביתה בסג'רה ועוד: או היו נייטרליים, כמו השביתה בכפר תבור.
עמדת ׳החרות׳ היתה בדרך־כלל אוהדת כלפי הפועלים והחלוצים. לא מצאתי ביסוס עובדתי לתדמית של הספרדים בתקופה זו ושל העיתון ׳החרות׳ כבעלי עמדות אנטי פועליות. האהדה לפועלים ולחלוצים באה לביטוי בסוגיות כמו המאבק לעבודה ולשמירה עברית, פעילות תרבותית וקלובי הפועלים, או בהכללות, כמו: ׳[…] הפועלים שבכל דבריהם נותנים רוח חיה, תנועה ועניין׳. היו גם מאמרים עוינים לפועלים, ביותר מאת חרדים ואנשי המושבות. הביקורת על הפועלים היתה במיוחד על התנהגותם הדתית (חילול שבת), וכן על האחד במאי(שיחוגו חג עבודה עברי !). יותר ביקורתית היתה הכתיבה על מפלגות הפועלים, על שאינן עושות די לכיבוש העבודה או למען העברית, במיוחד במלחמת השפות, על עודף המפלגתיות בתוכן ועוד.
לסוגיית הנשים – ב׳החרות׳ פורסמו דבריהן של 17 נשים ונערות בשם מלא, מהן ארבע בשמות־עט שניתן לזהותם, ועשר בשמות־עט שאינני יודע את זהותן.
אין זה מספר מבוטל, כי באותם זמנים נשים מעטות פירסמו דבריהן בעיתונים.
ב׳ההרות׳ פורסמו גם דיווחים מעטים על פעילויות של נשים ועל בעיותיהן, כגון השכר הירוד לגננות, מניעת כניסתן לבתי־הכנסת החורבה וניסן ב״ק, קשיי החיים של החלוצות (׳שיהיה ערך לאשה בעבודה׳) וכן על דמויות נודעות: השחקנית שרה ברנארד, המוסיקאית שולמית רופין, הרופאה רחל כהן(כגן), הסופרת הסלוניקאית ריינה כהן, ועוד.
לסוגיית התרבות והאמנות – ב׳החרות׳ פורסמו עשרות דיווחים וביקורות על אירועי תיאטרון, מוסיקה, אמנויות פלסטיות, ראינוע וטיולים בארץ. פעילויות תרבות, אמנויות חילוניות מודרניות ושימוש בכלי מוסיקה בליטורגיה היו אסורות ביישוב הישן האשכנזי, ואילו הספרדים היו יותר פתוחים להן. יש אכן דיווחים על כך ב׳החרות׳.
הבעיה הערבית
עיסוקו של ׳החרות׳ בבעיה הערבית היה מרובה יותר מעיתון וכתב־עת עברי אחר כלשהו באותו זמן. גם המאמרים והידיעות שבו על נושא זה ועל האוריינטציה הפרו־עות׳מאנית צוטטו יותר מאשר על נושא אחר כלשהו, כמפורט להלן בפרק העשירי. ׳החרות׳ נקט בדרך כלל עמדה פרו־עות׳מאנית אך היה לא־אחת במצב רגיש כלפי השלטונות. לדוגמה, סופר העיתון בטריפולי צידד באיטליה במלחמת לוב והמערכת ציינה: אולם ׳בתור עתון עותמני לא יכולנו כמובן לפרסם את כל הפרטים ששלח […] ונעבד תמיד את כתבותיו […]׳. זהירות העיתון לא הועילה ועורכו הועמד למשפט בשל פרסום ׳ידיעות כוזבות׳ מטריפולי. בפרוץ מלחמת הבלקנים התקבלו מברקים מהחזית ממקורות אנטי תורכיים והעיתון הדפיסם, והוסיף: ׳אין כמובן לתת ערך רב להם כל זמן שלא תודיע ממשלתנו על דבר נצחונותיה או חלילה אבידותיה׳.
ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב-יצחק בצלאל
ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב
ההתדיינות של העיתונים עם ׳החרות׳ תידון לפי סדר ותקו של כל עיתון ובסוף יסוכמו הטיעונים נגדו. העיתונים באותו זמן היו משקפי דעת־קהל ראשונים בחשיבות, בשל העדר מוסדות כלליים נבחרים וקיום עוברי בלבד של שתי מפלגות הפועלים הקטנות. ׳חבצלת׳, הותיק בעיתוני היישוב, תקף את ׳החרות׳ מספר פעמים, תמיד בענייני דת, כגון עמדתו בעניין השמיטה, וכינה אותו ׳עתון הכפירה׳. ביקורתו היא לרוב נקודתית, ברטוריקה חרדית מופלגת, אך בלי אפיונים מכלילים. גם ׳החרות׳ כתב נגד ׳חבצלת׳, ולפעמים בלשון גסה.
עיתוני א׳ בן־יהודה היו מכמה בחינות אב־טיפוס ל׳החרות׳ והקווים המשותפים להם צויינו בעיתונים הללו עצמם ועל־ידי יריביהם: האינטליגנציה היפואית, ׳הפועל הצעיר׳ והחרדים. אכן העורך הראשון של ׳החרות׳ וכמה ספרדים צעירים רכשו את ניסיונם העיתונאי ב׳השקפה׳, היו ממעריצי א׳ בךיהודה והשפעתו ניכרת עליהם. ׳הצבי׳ קידם בברכה חמה את העיתון החדש: ׳יצא גליון ראשון של ״החרות״ […] הרושם הראשון טוב. אנחנו שמחים באמת […] נעבוד יד ביד לקדמה ולאור׳, ולשמועה ש׳החרות׳ ייהפך יומון ו׳איל ליביראל׳ ייסגר, סיים הכותב: ׳אם כך הדבר – חזק׳.
היחסים השתבשו כאשר ׳הצבי׳ יצא בסדרת מאמרים תוקפנית נגד העסקן אלברט ענתבי, ואילו ׳החרות׳, תומכו של המותקף, גונן עליו. שני העיתונים השמיצו זה את זה, לא־אחת בלשון גסה, כגון ש׳החרות׳ מכור לענתבי תמורת כסף; ומהצד השני ש׳הצבי׳ יצא במאבקו זה לאחר שענתבי סירב להיסחט ולשלם לו. פולמוס אחר פרץ מיד, עקב ההסכם בין ׳הצבי׳ למומר ש׳ פינגולד, שלפיו הוא יהיה המממן, ה׳אחראי לעסק׳, ובךאב״י העורך. עתה עלה ׳החרות׳ על יריבו בתוקפנות ובלשון גסה והאשימו בפיברוק ידיעות. אין תימה שעיתונים אלה היו יריבים, שהרי שניהם התחרו על אותו פלח שוק. עם זאת לא־אחת הם התייחסו זה אל זה בקולגיאליות ולפעמים באהדה, כגון בפרשת העיתון ׳חיינו׳ או ׳מאורע בתר׳, שיידון על אתר.
׳הפועל הצעיר׳ יותר מכל עיתון עברי אחר התעמת עם ׳החרות׳, במספר רב של מאמרים, לרוב בוטים בתוכנם ובלשונם, בעיקר בשלוש פרשות: ׳מאורע ברנר׳, הבעיה הערבית ומלחמת השפות.
׳מאורע ברנר׳ סוכם בספר מאת נורית גוברין, ואוסיף רק את המתבקש בדבר המעורבות של ׳החרות׳ בפרשה. ראשיתה במאמר מאת י״ח ברנר, שטען כי לא המרות דת של יהודים מסכנות את הקיום היהודי וכי הזהות היהודית אינה מיוסדת על מחוייבות דתית. דברים מעין אלה כבר נכתבו, אך ברנר הפליג מעבר להם, מיעט בחשיבות התנ״ך (׳הרבה ספרי חול […] יותר קרובים אלי יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים׳), אימץ את הברית החדשה כחלק ממורשת היהדות (׳ספרנו הוא׳, ׳אין […] שום הבדל יסודי בין השקפת העולם […] של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת׳), הביע אמפתיה אל ׳הליגינדה הנוצרית על בן האלוהים שנשלח לבני האדם ובדמו כפר את עוון הדורות׳, יכול ׳להתיחס אליה ברטט נפשי רליגיוזי׳ גם ׳יהודי טוב מסור ללאומו׳. המאמר עורר סערה בעיתונות ובציבוריות היהודית, שנמשכה כשנתיים ובמהלכה פורסמו יותר ממאה מאמרים בכעשרים עיתונים בארץ ובעולם, 24 מהם ב׳החרות׳ – כרבע מכלל הפרסומים – ו־21 מהם ב׳האור׳. מוקד שני של הפרשה היה החלטת הוועד האודסאי של ׳חובבי־ציון׳, ביוזמת אחד העם ובהמרצתו, להפסיק את תמיכתו בעיתון ׳הפועל הצעיר׳ עד שיחליף את המערכת שלו וישנה את כיוונו.
׳החרות׳ היה הראשון שפתח את הפולמוס בנידון, במאמר אנונימי, ׳כפירה או הסתה ?׳ שעיקרי טיעוניו הם שניים: האחד – אלה אינם דברי כפירה גרידא אלא הסתה להתנצר: השני – הדברים נכתבו תמורת תשלום (׳כמה מקבלים אתם שכר?׳). לאחר פרסום המאמר, דרש ועד ׳הפועל הצעיר׳ בירושלים ממערכת ׳החרות׳ לחשוף את שם המחבר כדי להזמינו לדין ועד אז: ׳הננו מסירים מעלינו את אחריות של חברים בעד כל מעשה אלימות׳. ׳החרות׳ סירב והשיב: ׳אנחנו כתבנוהו. ואנו אחראים [.״]׳. ואשר לאיום באלימות: ׳יש משטרה ושוטרים, ונדע איך להגן על עצמנו […], וכבר לקחנו כל האמצעים הדרושים לזה׳. ׳החרות׳ הודיע עוד על נכונותו להתדיין בבית־דין בירושלים, אשכנזי או ספרדי, אך ׳הפועל הצעיר׳ סירב. לאחר יומיים דיווח ׳החרות׳, כי אכן ׳חוליגנים׳ התנפלו על עובד העיתון ופיזרו סדר של גיליון שהובל להדפסה ועל כן העיתון לא הופיע יום אחד, ועוד יידו אבנים על ׳ביתנו׳ ושברו חלונות. עורך ׳החרות׳ אכן פנה אל ד״ר א׳ רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי בתלונה:
[…] ׳הפועל הצעיר׳ […] יכולים הם לכתוב נגדנו […] אבל להשתמש במעשה אלימות מי נתן להם הרשות?
׳הפועל הצעיר׳ נתמך מכסף חובבי ציון ולכן חושבים אנו כי על כ׳ [כבודו] החובה להזהירם כי יחדלו ממעשיהם אלה. אין אנחנו משתמשים לע״ע [לעת עתה] באמצעים אחרים ע״י [על־ידי] המשטרה וכדומה […] אבל אם גם כבודו […] לא יתעניין בזה לשים קץ למעשה האלימות […] הזה, אז נהיה מוכרחים לעשות צעדים אחרים […].
במכתב זה, כמו במאמר קודם בעיתונו, איים עורך ׳החרות׳ לפנות אל המשטרה, אמנם לא כאמצעי ראשון, אולם העיתון לא פנה אל רשות שלטונית זרה כלשהי ולשווא האשימוהו ב׳מלשינות׳.
רוב המאמרים ב׳החרות׳ בפרשה זו, פרט לשלושה, הם עלומי־שם, לרבות הראשון בהם, ורבים מהם מאמרים או קטעי מאמרים שפורסמו בעיתונים אחרים ו׳החרות׳ העתיקם והעיר עליהם, במאמץ למצוא בהם סימוכין להאשמותיו. גם מאמרו של ברנר, חתום בשם־עט ועורן ׳החרות׳ לא ידע את זהות הכותב כשפרסם את התגובה הראשונה בעיתונו. מאוחר יותר ניסה ר׳ בנימין להגן על ׳החרות׳ ועורכו, לאמור: המאמר ׳נתגלגל לה מפי יהודי אשכנזי׳ ׳אין לדרוש מכל צעיר ספרדי שידע מי ומה הוא י״ח ברנר ושלא רבים כמותו בישראל׳. חרף הכוונה הטובה, זו הגנה פטרנליסטית. מערכת ׳החרות׳, ייאמר לזכותה, עמדה מאחורי המאמר: ׳אנו כתבנוהו, כלומר אנו אחראים לו, ולא השתמשה בנימוק שכותב המאמר הוא אשכנזי. אשר לטיעון השני, במערכת ׳החרות׳ ידעו מי הוא ברנר, שכן פורסמו בו דיווחים תוך הערכה וכבוד לפועליו, אך לא ידעו בהתחלה כי מחבר המאמר שבמחלוקת הוא ברנר.
נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'צאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח
את התגובות על יחסו של ברנר אל היהדות במאמרו ניתן לסווג לשלוש רמות טיעון: האחת – אלה דברי כפירה, ואכן הם נחשבו דברי כפירה גם בעיני לא־דתיים, בהם: אחד העם. השנייה – אלה דברי הסתה להמיר את הדת. זה טיעון מופרך, שכמה עיתונים צידדו בו, ודי בקריאה מוקפדת של המאמר כדי להיווכח במופרכותו, גם בלי לדעת מיהו ברנר האדם והסופר, שהרי נאמר במאמר במפורש שהאמונה הדתית בנוסח זה או זה אינה רלוונטית לקיום היהודי. אולם כאמור יש במאמר גם זילות של קודשי ישראל לעומת אמפתיה כלפי הבטים נוצריים משיחיים, והקורא בו עשוי להסיק כי אהדתו של ברנר אל שתי הדתות אינה במידה שווה. הרמה השלישית – שהמאמר נכתב תמורת שלמונים, זו טענה חסרת שחר שכמעט אין פרסום שצידד בה ואכן רבים גינו את ׳החרות׳ על שהעז להשמיעה.
היתה סברה שכנראה ידעו ב׳החרות׳ על השמועה בדבר הקשר של ברנר עם המיסיון בעת שהותו בלונדון. אולם אילו ידע ׳החרות׳ על כך בהתחלת הפרשה היה ודאי מפרסם זאת משום שהעיתון היה לחוץ מפני כובד הטענות נגדו. רק בשלב מאוחר של הפרשה, בכ״א סיוון, כשהוויכוח דעך, פירסם ׳החרות׳ ידיעה שברנר עבד כמגיה קבוע של ספרי המיסיון. לא נראה לי אפוא כי פרט זה שימש מניע בביקורתו של ׳החרות׳. סביר יותר כי חריפות ביקורתו יסודה בחרדה מפני פעילות המיסיון
בארץ, ש׳החרות׳ נאבק נגדה בתוקף כמו נגד השותפות בין המיסיונר המומר ש׳ פיינגולד ובין משפחת בן־יהודה בהוצאת ׳הצבי׳.
ברנר השיב להאשמה זו של ׳החרות׳ כלפיו באותה מטבע, כלומר אתם מכורים: ׳האם אין זו שגעון ונבלה של הדיוטים פראים? האם לא ברור של״סנסציה״ כזו מסוגלים רק אנשים הנכונים למכור את עצמם בעד פרוטה בכל שעה […]׳. ואילו מערכת ׳הפועל הצעיר׳ לא הואילה להתדיין עם ׳החרות׳, ובשולי תגובתו של ברנר ציינה כי היא מובאת לפרסום על־פי בקשת הסופר, ׳אף על פי שאנחנו חושבים לפחיתות הכבוד גם לו וגם לנו להכנס בדברים עם ״החרות״ בשאלה זו׳.
כחודש לאחר התגובה הראשונה, ׳החרות׳ חזר בו חלקית מההאשמה בדבר שלמונים. כלשונו: ׳האם אמנם חטאנו בשאלתנו הסתירית: ״כמה אתם מקבלים שכר פעולתכם?״ האם הזכרנו כסף? האמנם אך בכסף אפשר לשלם פעולה כזאתי׳ זו התנצלות קלושה, אבל במאמר נוסף, חזר בו ׳החרות׳ גם מהאשמת ברנר כמסית: ׳רגילים אנו המזרחנים ילידי הארץ לחבר את מלת ״אפיקורס״ כשם נרדף את ״מומר״ ו״מסית״׳. זו שוב התנצלות צולעת אף כי כאן הכוונה הטובה גלויה, לחזור מן ההאשמה בצורה שתיראה מכובדת. לאחר שנתיים, ׳החרות׳ התנצל כליל על חלקו בפרשה, וכלשונו: י״ח ברנר שנפגע באמת שלא כדין על־ידי ״ החרות״ עבר על זה לסדר היום׳. אכן ברנר עבר לסדר־היום. ר׳ בנימין דיווח כי על כתיבתו ב׳החרות׳ הגיב בתר בחיוב. ואף זו, ברנר עצמו פירסם דווקא ב׳החרות׳ כתב התקשרות אשר 33 תלמידים בירושלים שנשבעו על נאמנות לעברית הפקירוהו בידו, כדי שיפרסמו ברבים אם אחד מהם יחלל שבועתו. שלא כמו ברנר, שהתפייס בסוף, ׳הפועל הצעיר׳ לרוב התייחס אל ׳החרות׳, בהקשרים שונים ובמאמרים שנכתבו בידי סופרים שונים, בשלילה בוטה בתכניה ובלשונה ולא־אחת שזורה בנימה עדתנית נמוכה, ללא סדק של פיוס.
אסכם את טיעוני ׳הפועל הצעיר׳ בדברי ריבות אלה על־פי עניינם. ׳החרות׳ הוא עיתון ירוד ברמתו, חסר תוכן ואחריות ציבוריים ועילג בלשונו; יוצא לאור בידי מו״ל ועורך חסרי כישורים (לדברי י״ח ברנר, ק״ל סילמן); עיתון חקיין, פטפטן, שוקי(א׳), ׳בבחינת חרש שוטה וקטן שאין [לו] דעה משלו׳(י׳ ל־ן); עוסק בבעיות מדומות(׳מחפשים תמיד בשבילנו עסקים חדשים׳, כמו לייסד עיתון יהודי בערבית); ואין בו שום רמז לתרבות (ק״ל סילמן, י׳ רבינוביץ), משמע אין להתייחס אל הכתוב בו כמושא לדיון ציבורי; עיתון חסר עקרונות (א׳); מחובר לכוחות השחור (למשל, למנהל בנק אפ״ק, הנוהג ׳להציל את הרכוש היהודי מהפועל העברי׳ – י׳ רבינוביץ); עיתון של ׳בקשיש׳, שהמאמרים והידיעות בו מתפרסמים, או מנועים מלהתפרסם, על־פי שלמונים. זו האשמה חמורה שראוי לפרט בה.
ק״ל סילמן טען ש׳החרות׳ כתב: ׳כי ״אגודת נטעים״ היא פנמה וכי היא תגלה עוד את קלון החברה׳. מכאן שהעיתון רמז ל׳נטעים׳: שלמו לנו, כדי שנשתוק. אולם העיתון לא פירסם מאומה, וכאשר חבר ׳אגודת נטעים׳ שלח לו תגובה הוא לא פירסם דבריו ׳משום שיקר בעיניו כבוד הישוב! […] אנו יודעים שבמערכת הזאת מקבלים על הדרישה ומקבלים על הפרישה׳. התיאור העובדתי כאן הוא מפותל ועמום, הגיונו לא סביר ולשונו גסה, מלווה בחרפות (׳עתונות הפקר מנוולת׳) ובהתחכמויות זולות (״׳ראו הזהרנוכם!״ כלומר משה א׳ עזריאל וח׳ בן־עטר […] קוראים לעם ישראל […]׳ ועוד). גם ברנר כינה בראשית הפרשה, כאמור, את ׳החרות׳ עיתון מכור, ללא ביסוס עובדתי, ואילו במאמר אחר כתב על רב שמעל בכספי בית־היתומים ו׳החרות׳ פירסם את דברי מאשימיו ואת דברי הרב, ולטענת ברנד קיבל כסף משניהם. גם י׳ רבינוביץ האשים את ׳החרות׳ בקבלת שלמונים וגם במאמרו מסכת העובדות נפתלת ועמומה עד כי איני יכול לתמצתה, אבל סיומו הוא מאלף:
אין בידי די הוכחות מוחשיות שאוכל להגיד ש׳החרות׳ קבלה שכר בעד הריקלמה; אבל […] דברים כאלה אינם נעשים בחנם […], ואילו יכולתי להוכיח באותות ובמופתים הייתי אומר פשוט: ׳החרות׳ הוא עתון של בקשיש שלסופר ישר אסור להשתתף בו אבל מה אעשה ואין בידי הוכחות.
נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'צאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ' 343-341
נולדתם ציונים-'החרות'-עיתון לאומי בבעלות ספרדית-יצחק בצלאל-תשס"ח
כלומר, למרות שהוכחות אין והביסוס העובדתי לקוי, מסיים רבינוביץ את מאמרו: ׳ולא הייתי מטנף את עטי בפולימיקה עם ״החרות״׳. זאת ועוד, במלחמת השפות החשיד יוסף אהרנוביץ את ׳החרות׳ כי רק מקרה הוא שטרם נקנה על־ידי חברת ׳עזרה׳ ועיתון זה עוד יגלה את פרצופו ויתמכר לה. האשמה זו לא היתה מיוסדת על עובדה אלא על תחזית, שאכן לא התממשה, שכן ׳החרות׳ שימש כביטאון העיקרי
של המחנה העברי ללא תמורה כספית. ׳החרות׳ תבע את אהרנוביץ לדין והנתבע סירב, שוב בנימוק: ׳אין זה לפי כבודי׳.
כאן מתבקשות שלוש הערות. האחת – ב׳הפועל הצעיר׳ התקיפו לא־אחת גם את ׳העיתונות הירושלמית׳, וביותר את ׳הצבי׳ (׳האור׳), לפעמים עם ׳החרות׳, שהיה בעיניהם תלמיד־יורש של עיתוני בן־יהודה אך גרוע מהם. כך האשים י׳ אהרנוביץ גם את ׳האור׳ שהוא מקבל שכר גם על הדרישה וגם על הפרישה – באותן מילים שנאמרו על ׳החרות׳ – גם כן ללא ביסוס עובדתי, וביקורתו היא טוטלית: ׳עתון חסר תוכן, חסר צורה, חסר שפה וסגנון וחסר כל טעם […] חנופה […], צעקנות המגיעה עד לגועל נפש […]׳. אירוני הדבר שדווקא ׳מוריה׳ זכה מפיו לפטור מחטא השלמונים, אף שעיתון זה היה קרוב לוודאי מכור במלחמת השפות. הערה שנייה – גודש החירופים וביטויי השוק שסופרי ׳הפועל הצעיר׳ היפנו כלפי אנשי ׳החרות׳: ׳שפלים׳, ׳חרש שוטה וקטן׳, ׳בור דאורייתא׳, ׳הדיוטות׳, ׳הידים הטמאות׳. י׳ אהרנוביץ סיים מאמר גדוש איבה כלפי ׳החרות׳ במשפט ׳זכר תזכור את אשר עשתה לך ״החרות״׳ – צירוף לשוני שנאמר במקורו על עמלק כאשר התורה מצווה להשמידו. הערה שלישית – הדברים ב׳הפועל הצעיר׳ על ׳החרות׳ חוברים לדברים רבים כיוצא בהם שפורסמו בו על היהודים הספרדים (לא התימנים) וקצרה כאן היריעה לפירוט מסכת נגעים זו, המחייבת גם השוואה עם עיתונים אחרים.
׳פועלי ציון׳ ו׳האחדות׳ היו שונים מ׳הפועל הצעיר׳ ביחסם אל ׳החרות׳. עוד בפסח תרס״ט, בשלבי הייסוד של ׳החרות׳ ו׳האחדות׳, הציע יצחק בן־צבי במועצת ׳פועלי ציון׳: ׳[…] כי נקח חלק אקטיווי בעתון החדש העתיד לצאת לאור בירושלים בשם ״החרות״ וגם לעזור בהפצתו […] נעזור גם בסכום כסף מסוים מכסף ״האחדות״׳. הצעה זו לא מומשה. אך לדברי רחל ינאית במועצת המפלגה בירושלים, כעבור שלושה חודשים:
חשבנו לערוך את ׳החרות׳ אך היא נמכרה לענתבי [.״ובהמשך]: עם עתונים אחרים לא יכלנו ג״ב [גם כן] לבוא בקשר. בעת האחרונה פנה אלינו ׳הפרדס׳ והציע לפנינו כי ניקח חלק ברידקציא […] ובסוף החלט כי כל הרידקציא היא בידי חברינו. ואנחנו מצדנו משתדלים להפיץ אותו. ושום אחריות מטריאלית איננו לוקחים עלינו. על־ידי העתון הזה נוכל לחדֹר לתוך השדרות הרחבות של ירושלים.
הצעת השותפות עם ׳הפרדס׳ נדחתה במועצה, אף כי רוב המשתתפים בדיון תמכו בה. נימוקי השוללים היו חומריים: השותפות תחייב להעסיק עורך בשכר, היא עלולה להכשיל את המאמץ להוציא את ׳האחדות׳ כביטאון שהמפלגה בחוץ־לארץ אמורה לממנו, והיו שהיתנו שותפות זו בהפסקת הופעתו של ׳דער פארדעס׳ בז׳ארגונית. רק אחד המשתתפים התייחס בביזוי אל ׳הפרדס׳: ׳סמרטוטים כאלה׳. את התמיכה בשותפות המוצעת נימק י׳ בן־צבי: ׳זה יתן לנו הרבה, אנחנו נלמד מזה: איך לדבר אל העם, באיזה לשון, באיזה מאמרים׳. לדעתו, אפילו היו למפלגה האמצעים להוצאת ׳האחדות׳ העצמאי היה עדיף ׳מקודם ללמוד ולדעת איך ובאיזה אופן צריך לדבר אל העם׳.
אין בדיון הזה, פרט להתבטאות אחת (׳סמרטוטים׳), את מטען ביטויי הביטול והביזוי שננקטו ב׳הפועל הצעיר׳ כלפי ׳החרות׳, אף כי משהופיע ׳האחדות׳ פורסמו גם בו ביטויי נאצה כלפי ׳החרות׳, אולם מספרם מועט יחסית והם בעיקר מעטו של איש אחד, י׳ זרובבל. מאמרו שדן בכפיפה אחת בבנק אפ״ק, במוסד בצלאל וב׳מאורע ברנר׳ נפתח בתיאור דיוקן של העורך ח׳ בן־עטר: ׳בחור מבוהל בעל עצבים עם ״תביעות״ […] חולה האיש הזה […] צער בעלי חיים י […] ועצבנותו מתרבה מיום ליום […] צריך ללמדו פרק בהלכות דרך ארץ. בשביל חולים יש מכון מיוחד […] פותח את פיהו בגדופים, ופומיה גפרית וזפת׳. זרובבל תימצת את מאמרו של ברנר וסיים שוב בדרדור חרפות על ׳החרות׳ ועורכיו: ׳בחורים הדיוטים צבועים, שאינם מסוגלים ואינם רוצים להשיג דבר פשוט זה׳, ׳והנבלה מפיצה את חידקיה באוירנו, ׳להראות בגעל נפש לבעל הרבה את מקומו׳, ׳נשמה נרצעת משוחדה […] יוצאים בהתנפלויות נבזות […] עוסקים במלשינות׳, ׳הפקרות חוליגנית שכזו׳, ׳עתון שחור׳, ׳והכלב רודף […] ונובח, נובח, נובח […]׳. במאמר אחר הזכיר זרובבל שוב את ׳החרות׳, הפעם עם הספרדים ׳שעמדו מרחוק לנו זה מתמול שלשום׳, ועתה משהגיעה השעה לעסוק בבעיות הפנימיות, את זה יוכלו לעשות ׳דווקא האשכנזים, שכֹּחם יפה בעניני רוח׳. בהמשך הוא הפטיר: ׳״החרות״ הטובעת במקוה של טפשות, זוהמא ורפש[…]׳.
עוד ב׳האחדות, מאמר מאת א׳ חשין, שלדבריו שאלה היא האם יש בארץ עיתונות צהובה? הוא מתח ביקורת על עיתוני בן־יהודה ו׳המוריה׳, ואחר־כך:
[…] ו׳החרות׳ הערטילאית – שהיא מין ׳לא חילק ידענא ולא בילק ידענא׳, מין תם ו׳שאינו יודע לשאול׳ בבת אחת […] לא מעלה ולא מורידה אלא כותשת מים במכתשת, גם היא לא ממשפחת הצהובים היא, אלא איזו בריה בפני עצמה.
[…] הנה הספרדים ומספר הגון מקוראי הישוב הישן, למשל, מסתפקים במועט בדרישותיהם לעתונם. צרכיהם מוגבלים עד למאד […] זה נכון במובן ידוע רק בנוגע ל׳החרות׳ וזהו גם סוד קיומה. היא עוררה את הצרך בקרב הספרדים בעיתון ממציא להם חדשות […].
נאצות אין במאמר, אך לדבריו קיימת זהות בין ׳החרות׳ והספרדים, לא רק שהעיתון מבטא את צורכיהם, גם חסרונותיו הם מניה וביה חסרונותיהם.
ב׳האחדות׳ פורסם גם מספר ניכר של ציטוטים של עובדות ודעות מ׳החרות׳ בנימה נייטרלית ולפעמים מפרגנת, כגון שהידיעה היא ׳ממקור נאמן׳, או מאמרים המתדיינים עם ׳החרות׳ ללא התנשאות, בשאלות כמו הבעיה הערבית או מלחמת השפות.
ההבדל בין ׳האחדות׳ ל׳הפועל הצעיר׳ ביחסם אל ׳החרות׳, לבד מאישיותו של כל כותב וכותב, הוא פרט ביחסן של שתי המפלגות אל הספרדים. ׳פועלי ציון׳ חיפשו נתיבות אל הספרדים בארץ, בתורכיה ובסלוניקי וגילו עניין בעיתוניהם ובארגוניהם, כחלק מראייתם את תפקידם הפוליטי הכללי (ארגון מעמד הפועלים העירוני, דמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים), ואילו ׳הפועל הצעיר׳ גילו עניין בתימנים בלבד, בעיקר בשל מקומם בכיבוש העבודה.
׳הפרדס׳ החל להופיע בסמיכות זמן ל׳החרות׳ ושרד חמישה חודשים. המו״ל והעורך שלו היה ספרדי. שני העיתונים התחרו על אותו ציבור קוראים, דברי הריבות ביניהם היו רובם ככולם בפרשת ריב הרבנות הספרדית הירושלמית. שני העיתונים לא התנזרו מחרפות(סמרטוט, חלאה, שיקוץ, שפלות), סגנון שהיה רווח למדי בריב הרבנות הממושך.
׳מוריה׳ ביטאון של חוגים באורתודוקסיה האשכנזית בירושלים, חלק ניכר מעימותיו עם ׳החרות׳ היו בענייני דת, ובחלק מהם שזורות האשמות מופרכות. לדוגמה, ׳החרות׳ כתב על רב נודע בצפת, רידב׳ז, שהוא תומך במיסיון, כתגובה ביטלו 22 ממנוייו את המינוי על העיתון ועשרות אשכנזים הכריזו חרם עליו. ׳מוריה׳ העיר על כך, כי ׳החרות׳ ׳פוער פיו תמיד על כל הקדוש לנו׳. אציין שלושה עימותים ביניהם, משום שההאשמות שהועלו בהם ניתנות לבדיקה.
הראשון – ׳החרות׳ פירסם סידרת מאמרים על כיבוש טריפוליטניה בידי איטליה בשנת 1911 מאת סופרו בטריפולי מרדכי כהן. תגובת ׳מוריה׳:
החרות נפנפה בסופרה המיוחד […] ממערכות המלחמה (כלומר מבית הכנסת או ממעמקי חביון הגניזה שמה) […] דברים שאינם נכונים בודאי […] איזה מרדכי כהן מטריפולי מספר את פרטי הכבוש של העיר ן…] ונכר מתוך המכתב עצמו שאין הדברים לקוחים מהאמת, והכתב ההמוני הפשוט מדבר רק מתוך מושגו הגם […]. שבודאי אין לשום לב לאיזה מ׳ כהן ולפטפוטיו […] דברים בלתי יסודיים כאלו על סמך איזה אישון בלתי ידוע […].
נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ'347-343