אלי פילו
פאס וחכמיה- לשון למודים לרבי יעקב אבן צור
מכתב ה
רבי משה בירדוגו: הנודע בשם ״המשבי״ר״ ב״ר אברהם ז״ל רב ומו״ץ בעיר מקנאס, רבותיו היו רבי יוסף בהתית ורבי חביב טולידאגו המזכירו בתשובה בס׳ זכות אבות סי׳ ל״ז ובה כותב ״מורי ורבי מוה״ר חביב טולידאנו ז״ל״.
הרב הנז׳ הרביץ תורה בתלמידים ובשנת תע"ה נתמנה לחבר בי״ד עד שנת תפ״ג. ובשנה ההיא במות האב״ד רבי משה טולידאנו, נתמנה המשבי״ר לראב״ד תחתיו, עד שנתבש׳׳מ ביום ה׳ חשון תצ״א.
המשבי״ר נודע בשערים שמו מיושר ועומק עיונו, ראה החיד״א במערכת הספרים אות משביר. וראה מ״ש עליו רבי חיים ן׳ עטאר בספרו אור החיים דברים א׳ ט״ז כי בשעת הדין כאשר היו הבעלי דינים עומדים לפניו היה הוא ז״ל נותן את מבטו למטה ולא נשא עיניו למול אחד מהבעלי דינים למען לא יתבלבל השני לחשוב כי חפץ הוא להצדיק את בעל דינו ויסתתמו טענותיו וראה מ״ש גם בספרו חפץ ה׳ בשיטתו למס׳ שבת ד״י ע״ב.
הרב הנז׳ חיבר כמה ספרים ופס״ד והנודעים הם: ראש משביר על הש״ס ב״ח; כנף רננים דרשות על ספר בראשית; ליקוטים כ״י; שו״ת דברי משה; ביאורים וחידושים על התנ״ך; פירוש על פירוש רש״י עה״ת; והגהות קצרות על משניות, ראה נר המערב הנד״מ דף ר״ה. מלכי רבנן בערכו.
מכתב ט
רבי שמואל אזאווי זצ״ל ב״ר משה, מחכמי עיר סאלי אשר חי במאה הה׳ ונתבש׳׳מ לפני שנת תק״ט, עיין מלכי רבנן באות ש׳. הר׳ הנ״ל לראשונה היה סופר בי״ד וגם שו״ב ואח״כ נתמנה לאחד מהבי״ד, אומנם עוד מכבר אהב להתחרות עם גדולים ממנו כמו שתראה במוצב״י בתשובה ששלח רבי חביב טולידנו למו"ה משה ן׳ חמו זצ״ל. מהר״ש הנ״ל התחרה תמיד עם חבריו בבית דין, הרבנים ששמשו בבי״ד הם: ר״י צרפתי, ר״ש כהן, ור״ש קארו ז״ל ועקב התחרות זו התלקח ביניהם ריב ומדנים, והשתדלו ג׳ חבריו הנ״ל להורידו מכסא הדיינות, אך מהרי׳ש אזאווי התיצב לנגדם בעקשנות. ומפאת הריב הזה נסחפו רבני פאס ומכנס, בראש מתנגדיו של מהר״ש אזווי עמד הרב יעב״ץ אשר עמד על טיבו של הריב ונכנס לעוביו, אחרית הריב הזה לא נודע, אך נראה שלא עלה הדבר בידי רבני סאלי להסיר את מהר״ש הנ״ל מלהיות דיין, וראינוהו חותם בס׳ מוצב״י ח״א.
מכתב ט
רבי מנחם סירירו בכהה״ר דוד דומ״ץ בפאס מגדולי היחס שבמשפחות המגורשים הרב הנז׳ חי בחצי הא׳ של המאה הה׳, ידוע היה כאדם גדול וששמש גדולים והוא אחד מהחותמים על התקנות העמיד תלמידים רבים וגדולים ומהידועים שבהם רבי יהודה בן עטאר המכונה ״רבי אלכבי״ר״ ושני לו הרב יעב״ץ ז׳׳ל. חבר כמה ספרים מהם ביאור על התנ״ך, פס״ד, והגהות על השו׳ע, ועמד בקשרי מכתבים עם רבני המערב, ובכללם עם מו״ה משה בן חמו חד מקמאי רבני צפרו, הרב הנז׳ זכה לזקנה מופלגת ונתבש׳׳מ ביום שב״ק כ״ג אדר ב׳ שנת התס״א. ביחס לכתובה תארוהו בזה״ל ציס״ע אור ישראל וקדושו גזר אלהיו על ראשו, פטיש החזק עמוד הימני אור נערב, מופת הדור והדרו הרה״ג מעו״מ, אבן הראשה, נהורא דשמשא, חסידא ופרישא, מר קשישא, מופלא שבסנהדרין, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, מו״ר זיע״א. נר המערב עמי 190 מלכי רבנן אות מי, קהלת צפרי ח״א עמי 297—192 וח״ב 234 —240. ואגדה מהלכת שפעם ישב לחשב הכנסותיו והוצאותיו, ולבסוף מצא שההוצאות יתר על ההכנסות, ואמר במליצה על עצמו מי״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד.), כלומר מים = מ׳ מנחם, סמ״ך = סרירו פרנסתו בנס. וקונן עליו הרב יעב״ץ בספרו עת לכל חפץ:
״קדר עץ הדר, מטה עוז ותפארה.
ראש מדברים, משיב מלחמה שערה,
על אותו אצרח, ברוח נשברה.
אהה אין אשכול, לאכול בכורה.
על כי נעתמה, מנורה הטהורה…
ובארמית:
יומי ולילי הוה לעי, ועסיק באורייתא.
והוה משתעי, הנהו מילי מעלייתא.
ולכל מאן די בע ידעי, מייתי בידיה מתניתא.
ובדיני סרכי ובועי, כותיה אפסיקא הלכתא.
ובממוני ושבועתא, נחית לעומקא דדינא…
ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים – יוסף שטרית
ב. גרסת מוגאדור
השיר שונה מגרסת תארודאנת בסטרופת הסיום שלו, שצומצמה כאן לחמישה טורים במקום תשעה בגרסה המקורית. האירועים המשמשים מסגרת התייחסות לשיר כרוכים כאן ביציאת התורכים מארץ ישראל לאחר כיבושה בידי הבריטים ולא במפעלו הציוני של הרצל, שאינו מוזכר כלל. גם שנת הגאולה השלמה הוסבה כאן מתרפ״ח לתרפ״ה (1924/1925). כאן נוסף גם טור (ס׳ 17) המתייחס למצבה של ירושלים, שנמצאת עדיין תחת כיבוש של זרים אף שהתורכים עזבו אותה. גרסה משופצת זו נכתבה במוגאדור כנראה בסוף העשור השני של המאה.
אשר לתבנית השיר, אין הבדל בין שתי הגרסאות פרט לשינויי נוסח שנבעו מצורכי השיפוץ ומטעויות בהעתקה. כתובת השיר גם היא שונתה בהתאם לשיפוץ: ״שירה ליום הבשורה ולכבוד עיר תהלה ירושת״ו בב״א. [=ירושלים, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אמן]. סי[מן]: אני ע״ה [=עבד ה׳] דויד חזק חזק; נו[נעם]: דברי שיר שבח״. המקור: כ״י משה כהן בידוך, ללא עימוד.
ו אוחילה לאל אראה / יום הבשורה; / אז נשיר בשיר נאה / עוז ותפארה.
נכספה נפשי לראות / בית הבחירה, / ורחובות עיר מלאות / רנה וזמרה.
ישמע גם קול לוי. / שיר על דוכנו / ישיר ישראל בנוה, / יושב על בנו.
תגטיא עיר תהלה, לה קורא,
שינויי נוסח בגרסת תארודאנת בהשוואה לגרסת מוגאדור
3 ישמע: ישמח [!] // 4 יה קורא: הקורא "
יאמר לה: התנערי,
חומת אש סביב אורי;
לא יבוא בך עוד נכרי.
ההרים יפצחו בשיר / רנה ותודה; / כל עץ היער ישיר / לצור תעודה.
דביר ואולם לבנ[ו] / בארץ חמדה; / כיהן יקריב קרבנו / וזבחי תוז־ה. 10
ובכול יום אני אוחיל / קץ הפלאות, / בנה נא חומות וחיל / מתי להראות.
תגטיא ימי קץ איש חמודות
בא חשבון אנשי מרות.
פקדו מצפוני סודות,
עלה מספר החידות.
15 דברו יחד, קרוב / בא עת חננה; / בשנת תרפ״ה מכאוב / יבוא ברנה.
חזק לבות כי צמחו / אותות גאולה, / כי קדר עזבו ברחו / מעיר תהלה.
חיש מהיר מלא שמחת / עיר הבנויה, / כי זה היום הוא תחת / אומה נכריה.
זמן יבוא בימיו / נושע יאוז־ה; / יה, טל יערפו שמיו, / תהיה לעיז־ה
קץ כל גלות רע ומר; / אין עוד צריכה. / אברך על המוגמר, / זאת הברכה.
מקורות וביאורים של הטורים השונים
15 בשנת תרפ״ה מכאוב: על פי חישובי הקץ שהילכו בקהילתו של המשורר, אמורה הייתה הגאולה להתרחש בשנת תרפ״ה (1924/1925;
תרפ׳׳ה מכאוב: כפל לשון של הצירוף, הן על פי מובנו הראשון של תיקון צרות עם ישראל והן כסימן לשנת הגאולה.
16 כי קדר עזבו ברחו מעיר תהלה: הכוונה כנראה ליציאת התורכים מירושלים לאחר שנכבשה בידי הבריטים.
מלא שמחת עיר הבנויה: השלם את שמחת אנשי ירושלים והעם היהודי;
כי זה היום הוא תחת אומה נכריה: עם ישראל עדיין בגלות.
זמן יבוא בימיו נושע יאודה: על פי ירמיה כג, ו; לג, טז:
יאודה: במקום ״יהודה״, כמקובל בכתביהם של תלמידי חכמים;
טל יערפו שמיו: על פי דברים לג, כח.
קץ כל גלות רע ומר; אין עוד צריכה: עם ישראל אינו צריך להמשיך ולסבול בגלות הנוראה;
רע ומר: על פי ירמיה ב, יט.
נדחי ישראל – יצחק בן צבי
יהדות פרס ומדי, זו אשר ענפיה הגיעו לבוכארה ולאפגניסתאן ולים הכספי משני עבריו, ובהשפעתם דבקו בשעתם מלכי כוזריה בעם ישראל ובדתו! יהדות פרס, אשר מסרה נפשה על קידוש השם בימי גזירות עבאס השני באיצפאהאן ובשיראז וכו', השאירה לברכה דברי שירה וספרות יהודית־פרסית! ואנוסיה, אנוסי משהאד, שמרו במחתרת את הגחלת לא פחות מאנוסי ספרד ופורטוגל שבמערב! ובניה, שהיו מהראשונים לעלות לארץ עם העליה הראשונה, בתחילת שנות השמונים, כבר אז יסדו שכונות עמלים בירושלים, ומהם חדרו גם למושבות. נוסיף עליהם את העדות המיוחדות מכורדיסתאן, ״האובדים בארץ אשור״, הנושאים מסורת עתיקה מימי גלות שומרון והמנותקים בהרי כורדו מכל שאר הגולה, שעדיין הם מדברים בשפה בה דיברו ובה כתבו אביי ורב אשי ותלמידיהם, דורשי תלמוד בבלי, בשפה שהם קוראים לה שפת ״התרגום״. הם אנשים כפריים, חקלאים, עובדי אדמה! רבים מהם היו משועבדים לביכּים הכורדים — עד שקמה מדינת ישראל והתקיימה הנבואה: ״לאמר לאסירים צאו ולאשר בחושך הגלו״. אף לפני כן באו כמה אלפים מכורדיסתאן, וכבר בסגירה ראינו מהם בין ראשוני הפועלים והמתישבים. רבים מהם השתכנו בשכונות העוני בירושלים ועסקו בסבלות, בסתתות, בבנאות ובכל עבודת פרך, ונשיהם עבדו בעבודות בית! והם יחד עם עולים מעדות מזרחיות אחרות הוו מעמד עובד בקרב הישוב הישן בירושלים, הישוב שנתמך במידה רבה על ידי צדקה. ואם כסף ועושר תרבותי לא הביאו אתם, הלא הביאו ידיים חרוצות וכשרון לעבודה. חלוציהם השתתפו בצבא־הגנה לישראל, ועכשיו — בישובי המסדרון ובמקומות אחרים.
יהודי צפון אפריקה: מארוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, המונים אף הם את ימי גלותם מתקופת הבית השני, התפשטו עד קצות המדבר, ועד הרי אטלאס ועד סהארה הגיעו. בשעתם התיצבו אבותיהם בראש שבטים בארבאריים, ובהנהגת המלכה דאהיה אל כאהינה היהודיה, נלחמו עם המוסלמים. בתקופה יותר מאוחרה הקימו רפובליקה אבטונומית בוודי־ דרעה, ועדיין זכורה בדברי הימים מלחמתם הגבורית עם זרם הפולשים ממדבר ערב. יותר מזה זכורות הישיבות בפאס ושמותיהם של הרמב"ם והאלפסי.
ליהודי צפון אפריקה חלק גדול בעליה לארץ־ישראל. ההתחלה היתה בימי השליטים מבית איוב והממלוכים! ואחרי גירוש ספרד גבר הרבה הזרם. במאה הי״ט השתתפו יהודי צפוךאפריקה במדה ניכרת בבנין ירושלים, יפו, חיפה, טבריה. הם הקדימו לחובבי־ציון בשיבה אל הקרקע. קצתם התישבו בשפרעם ובכפר יסיף וחיזקו בהם את הישוב היהודי. יש מהם כיום בארץ סוחרים ועסקנים צבוריים, אנשים בעלי השכלה גבוהה, חלוצים, חברי הכנסת, שר בממשלה. העליה מצפון אפריקה נמשכה על אף מאמצי צוררי ישראל להפסיקה. במארוקו כלואים היהודים כמו במחנה הסגר ! הממשלה משגיחה בשבע עינים ששום יהודי לא יצא מן הארץ — פן יסע לארץ־ישראל. כוחות גדולים טמונים ביהדות צפון אפריקה, כוחות שאנו זקוקים להם לבנין ארצנו. והם יבואו — גם יהודי אלג׳יר, שהיגרו לצרפת, גם יהודי תוניס, וגם שארית יהודי לוב. ולא לעולם יוכלו שליטי מארוקו החשוכים לקיים את ההסגר על יהודי ארצם.
יהדות מצרים ידועה לנו מקרוב, ואין מן הצורך לעמוד עליה. ידוע לכולנו מה רב היה חלקם של יהודי קאהיר ואלכסנדריה בקידומה של מצרים, ביחוד במסחר, בבנקאות, בתעשיה ובחרושת־המעשה, וודאי לא ייגרע מערכם בשעה שייצטרפו יהודים אלה לבוני המולדת ויקדישו את מרצם ואת כוחותיהם להקמת התעשיה והחקלאות בישראל. משבעים אלף היהודים, שהיו במצרים לפני משטרו הצורר של נאצר, נותרו רק אלפים מעטים! רוב יהודי מצרים כבר במדינת ישראל, וגם הנשארים יגיעו.
יסוד חשוב בבנין הארץ הם יהודי תורכיה, עולי בולגריה ויוון, ושאר ארצות הבלקן המסונפים ליהדות העותמנית, צאצאי גולי ספרד, שהקימו גם בדורות שלאחר הגירוש גאוני רוח, מחוקקים ופוסקים כרבי יוסף קארו והר״י בירב, מורים גדולים בנגלה ובנסתר, משוררים ימליצים וגם אנשי מעשה, אשד הראו את כוחם בבנין ערים, בתעשיה ובמלאכה בים וביבשה, כמו בסאלוניקי וכו'; ומדינאים גדולים כיוסף נשיא ודונה גראציה, מהם שהקדישו כוחם גם ליישובה של ארץ־ישראל, לבנינה של טבריה ולביצורה של צפת ולהחייאתן של גדות הכנרת.
ואחרון אחרון יהודי תימן, שבט מופלא זה, אשר שמר את תמימותו ושלימותו כחטיבה מוצקת, שבט השומר מסורת מימי הבית השני, זכרונות מימי מלכות ישראל בחמיר, מסורת של גבורה בתוך המרה שבגלויות ישמעאל. בזמננו זכינו לראות בעליתו השלימה של שבט זה, ובקיום ברכתו של משה רבנו לשבט יהודה: ״שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו״.
לצערנו נידלדלה גולת ישמעאל זו במשך הדורות הרבים וירדה מהשיא התרבותי הכללי שהגיעה אליו באנדלוסיה ובבבל. קצתה נתרחקה מהתרבות היהודית המקורית! נידלדלו מקורות מים חיים שהוחלפו בבורות ופירורי תרבות לבנטינית שיטחית שהושטה להם מארצות המערב, בעיקר מצרפת. לצערנו, לא זכו יהודי מזרח אלה לתשומת לב ראויה מצדנו, כאשר זכו :שעתם יהודי פולין — להכשרה חלוצית ולתרבות העבודה היוצרת.
מצב זה מחייב אותנו להקדיש את כל תשומת לבנו להכשרתם: מקום שאפשר, יש להכשירם בארץ מוצאם, ומקום שאי־אפשר — מתחילת ביאם למחנות בארץ המולדת? אולם הכשרה זו וטיפול זה צריכים להיות במקל נועם ולא במקל חובלים. יש לעמוד דווקא על הגורמים המאחדים, המשותפים, ולא על המפרידים. לא על ידי יצירת זרמים מפלגים במקום שאינם, אלא, על ידי חינוך אחיד, חינוכה של מדינת ישראל. עלינו להרגילם ולחנכם בשפה אחת, לקרבם לעבודה יוצרת וליצירה משקית, להדריכם בחיי אזרחים חפשים במדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא לחנכם ולהכשירם למנהיגות. עלינו להציל ניצוצות שנשתכחו ונשתקעו בתהום נשיה, להוציא לאורה, את שרידי יצירתם ותרבותם, להעלות את הנכסים החשובים ולעשותם קנין הישוב כולו. ואם כן נעשה, יש לנו סיכויים טובים, שאף יהדות זו, גולת ישמעאל, תמלא את תפקידה ההיסטורי האחראי בבנינה של מדינת ישראל. לשם כך יש לאמץ את המוסדות המיוחדים למחקר יהדות המזרח, אך בראש וראשונה — לדאוג לחינוכם ולטיפול ביישובם, בקליטתם ובשילובם בישוב. כי בוא יבוא היום, בו ישאו באחריות ממלכתית יחד עם שאר שבטי ישראל, כי אין הבדל בין שבט לשבט, באשר אב אחד לכולנו ומצור אחד חוצבנו. כל הזנחה בנידון זה הפסד הוא לנו, וכל עמל והשקעה שנשקיע היום באחינו הנידחים ״האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים״ — בבניננו אנו משקיעים, בדור הבא, כי ״ממקבת בור אחד נוּקרנו.״
קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו. יוסף אביבי.
אחריהם, הרב הגדול ואב בית דין ומשנה וגזבר ונגיד ורופא ומוהל כמוהר"ר יהודה אבן שאול ישראל זלה"ה, והרב הגדול כמוהר"ר יהודה בנבנישתי הנקרא אדיין בפי כל מפני שהיה בדורו הרב הגדול כמוהר"ש והרב הגדול כמוהר"ר שלמה בנשנישתי זלה"ה, וכי דלא מחלפי וכו…..
והרב הגדול כמוהרר"י בנבנישתי הנקרא אבן ישראל והיו קורים אותו אליהו, וכמה עניינים ונסים ספרו עליו מגיד אמת, שני פעמים בשבוע היה נגלה אליו אליהו ז"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. והרב הקדוש כמוהר"ר יצחק דילויה ז|"ל, הרב הקדוש כמוההר"ר מאיר אביו זלה"ה, והרב הגדול כמוהר"רמשה אחיו זלה"ה.
והרב הגדול כמוהר"ר יוסף בן מאמאן ז"ל הניח כמה חיבורים לכ"ד ספרים . הרב הגדול המופלא סובר הרזים כמוהר"ר שמואל פילייאג'י ז"ל, והרב יצחק אחיו, וסופר שנסתלק לבית מנוחתו ביו כ"ה שנים. אחריהם הר הגדול האלודי כמוההר"ר אברהם אזולאי זלה"ה, והתנא הפסקן הגאון הגדול כמוהרר"ש אחיו זלה"ה.
ובניהם הלא המה ב' בני היצהר בני מהר"ש אזולאי זלה"ה, כמוהר"ר אברהם נפטר בין י"ח שנה מופלא יותר מאביו סמוך לחופה לא עליכם, וכמוההר" משה וכמוה"ר משה אזולאי בנו של הרבה הנזכר ז"ל. כמהה"ר יעקב בן חיין הדיין ז"ל, כמוהר"ר אברהם אבן מאמאן אביו של הרב הגדול אב בית דין כמוהה"ר דוד בן מאמאן ובמכנאז יע"א נפטר לבית עולמו ושם נקבר.
הרב הדיין הבקי בדיני ממונות בספר המצוות ואחרים בעל פה כמוההר"ש אבן ננס, סדורו התייר הגדול מים עמוקים וכו.. עמוק עמוק מי וכו… מופלא שבסנהדרין כמוההר"ר שלמה בנבנישתי זלה"ה.
המחבר מציין שחכם בשם משפחת ננס לא נמצא בכתובים, ולא ידוע שם זה בקרב יהודי מרוקו.
והמעמיק הגדול טורא תקיפא וספרא רבא הרב המובהק כמהה"ר חיים בנבנישתי ז"ל, וזקנו הרב הדיין כמוהה"ר דוד בנשבנישתי ז"ל בן ישראל אחיו של כמוהה"ר יהודה בן ישראל ז"ל, והררי אל ההרים התלויים בשערה הרב המובהק כמוהה"ר אברהם בנבנישתי, ועמו מופלא בחכמה יותר ממנו כמוהר"ר יצחק בנו ז"ל ואביו של רבי אברהם אב בחכמה נעים זמירות ישראל ראש המשוררים של עולם כמוה"ר יצחק בן ישראל אח להה"ר יהודה וכמוהר"ר דוד ז"ל.
והרב הגדול והקדוש תורה וכהונה וגדולה במקום אחד החסיד העניו איש אלדים קדוש הוא כמוה"ר ישעיה הכהן ז"ל, ונגלה אליו אליהו ז"ל כמה פעמים, ואריה דבי עלאי אתו עמו מחבר הרב הקדוש המובהק בפשט רמז דרש וסוד חסידא קדישא ופרישא התנא האלדי מרנא ורבנא נזר ישראל והדרו כמוה"ר יעקב פינטו זלה"ה.
והרב הגדול ה"ה המעיין הגדול חסיד ועניו מאד מאד בקי בכל מיני חכמות והוא מוריה=נו שלמדנו אתו אצלו בישיבתו כמוהה"ר אברהם פינטו ז"ל אחיו של הרב ז"ל. אמרו עליו שהיה בא לישיבה ולומד עם החכמים אחר שנסתלק לישיבה של מעלה, ובשנה אחת היה נדמה להם בחוש הראות.
והרב המופלא כמוהה"ר יצחק בנו נפטר בחור במכת המגיפה רימנא ליצלן, והה' חסיד ועניו אמרכלא מהימנא שנהנה מיגיע כפיו והא כמוהה"ר מרדכי בן אלבחאר ז"ל, והדרשן הגדול המקובל האלדי החסיד העניו כמוה"ר יעקב חיונה זלה"ה.
עד כאן מצאתי, על כן ההעתקה על ידי שמואל קונקי ס"ט ( ספיה טובה )
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
347 אשחאל מן עתקייא כא תפק מן אל־הג׳לייא.
בתולה זקנה, ולא אלמנה. (פתגם צרפתי)
כמה רווקות ניצלו מאלמנות.
348 שרט אל־עזרי על הג׳אלא:
מא נזווג׳ך חתא תכוני עאתק יא לאלא.
התנה תנאי הרווק לאלמנה:
לא אקח אותך עד שתהיי בתולה.
349 סידי עלא סבא, טללק מראתו עלא כדבא.
אדוני חיכה להזדמנות, גירש אשתו על שקרנות.
בעוון שינאת חינם, מריבה רבה בביתו של אדם. (שבת לבי)
נישואין ללא גירושין, קטר ללא שסתום בטחון. (פתגם צרפתי)
350 רבי ינז׳יךּ מן א-ז׳יעאן אילא פאק
ול-מרא אל־קביחא אידא טלבת צדאק.
ישמורך אלהים מרעב בי יתעורר,
ומאשה רעה בי תדרוש גט.
351 זוואז׳ אל־קוק, וטלאק אל־ברקוק.
חתונה בעונת הארטישוק, והגירושין בעונת השזיפים.
חתונה בימי העוני, וגירושין במי העושר.
352 כּאנת מראתי, רז'עת נעשקהא.
אהבה ישנה אינה בטלה לעולם.
אהבה ישנה אינה בטלה לעולם
האדם חוזר תמיד לאהבתו הראשונה.(Guillaume etienne)
אהבה ראשונה אינה משתבחת. (זה לעומת זה ע׳ 120)
בלתי אפשרי לאהוב פעם שניה מה שבאמת הפסקנו לאהוב (de la.rochefoucauld)
אין אדם מוצא-רוח אלא מאשתו הראשונה. (יבמות 0גי)
בל המגרש אשתו הראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. (גיטין צי)
אדם נושא אשה על אשתו הראשונה, זוכר מעשה הראשונה. ;ברבות לגי׳
353 כ׳יאלו פ־סוק, אחסן מן אל־מאל פ־סנדוק.
דמותו ברחוב, ולא כספו בארגז.
354 שיפתו פל-בית, ולא קנדיל ד-זית
פניו בבית, ולא מנורת שמן-זית.
פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת- יפה סקלי
בינתיים אבא לא הזניח את הענין הזה מלטפל בו, במשך השבוע שנקבע בינו ובין העדה החיפאית. בהיותו בקי בטבע בני עמנו שאומרים הרבה ועושים מעט, היה מסופק אם יקיימו ראשי העדה את הבטחתם לקבץ את הסכום עשרים וחמישה נפוליון, הנדרש בסוף השבוע. ולכן כשחזר הביתה ספר לנו מה שעלה בדעתו לעשות. אבא אמר לי בפני אמא: 'מחר אחה"צ תתלבש יפה ותלך אתי לבקר בבית המופתי, אני חפץ לפתות את הבת הספרדיה ולומר לה שאם תחזור ליהדותה אני אקחנה לך לאשה/ אמא אמרה: 'מה, האם תקח לו בת משומדת? אבא חייך והשיב לאמא: 'אל תפחדי, אני לא אקחנה לבני לאשה, רק אני חפץ לפתות אותה בכדי שנוכל להוציאנה מבית המופתי היא וחברתה, ולהביאן אל ביתנו. ישבו אצלנו ימים אחדים, אולי יעזרנו האל יתברך ונמצא לה בן זוג שישא אותה. ואת המשרתת נמצא לה איזה בית שתשרת בו, או נקרא להוריה שיטפלו בה' . כך הלכתי אני עם אבא למחרת היום לבית המופתי . הוא לא היה בבית. המשרת פתח לנו את הדלת. ראיתי את הבנות שקרא להן המשרת לבוא אל חדר הבקור שהיינו בו. נכנסו ואמרו לנו שלום.
אני השתוממתי בהביטי אל הבת הספרדית, שהיתה יפה במלוא מובן המילה, איך נגררה אחרי הבת העוזרת בבית אביה, שהיתה כעורה למדי, לבוא אתה הנה להמיר את דתה. אחרי שנתן להן אבא רשות לשבת, שאל אבא את הספרדית ואמר: 'ובכן מה נתחדש אצלך, האם נמלכת בדעתך לחזור לדת אבותיך ?' ענתה: 'סליחה אדוני שהוא טורח לשוא, אני כבר החלטתי להשתמד ולא אחזור עוד מהחלטתי.
אבא השיב לה: 'אני צריך להבינך, כי בהמרתך את דתך את עם חברתך זו, אתן לא תרבנה במספר הערבים ולא תמעטנה ממספר היהודים, זולתי שבהמרתכן את דת אבותיכן אתן גורמות לחלול כבוד היהודי בין הגוים, מבלי שתהיה גם לכן תועלת חומרית. אני בטוח היטב כי באחרונה תתחרטנה על זה, בעת שיהיה כבר מאוחר מדי לתקן את המעוות'. כך פנה אבא אל חברתה המשרתת ונתן לה לקח מוסרי. וכשנדמו שתיהן ולא ענו דבר פנה אבא שוב אל היפהפיה ואמר לה:
'אם את לא גלית לי את מצפונך, בכל זאת אני עכשיו מבין היטב שמה שהמריצך לשמד, היה בלי ספק שאת אינך מוצאת מנוחה בבית אביך ובלי ספק תמיד יש לך חכוכים עם אמך חורגתך. ואני סובר, אם יזדמן לך צעיר טוב מבני עמך להנשא לך, בודאי תבחרי בו להיות חתן שלך. ובכן אני הבאתי אתי עתה את בני זה, הוא בן יחיד לי, הוא במבחר עלומיו בן עשרים שנה, צעיר מודרני ויודע הוא מתבייש לדבר
אתך בפניך, אני בטוח שהוא יאהב אותך. אם תבחרי בו, אני אקחך לו לאשה. ואת המשרתת עוד אני אמצא לך בן זוג. כשגמר אבא מלדבר אתה, היא העיפה מבט עלי רגע, אך כנראה היתה פקחית והבינה כי אין זה אלא ערמה מצד אבא, להניאה משמד. ותענה לו: 'אני לא אנשא לשום יהודין, אבא אמר: 'יוכל היות שלא מצא בני חן בעיניך, אל לך להתבייש מזה, אפשר ואפשר למצוא לך איש אחר שתבחרי בו, כך ארכה השיחה כשלושת רבעי שעה בלי כל תוצאות, אחר כך יצאנו מבית המופתי ושבנו הביתה.
אבא לא נואש מתקוה להוציאן מבית המופתי בעוד מועד, ולהחזירן למוטב. אבא הבין היטב שאם ימצא חתן טוב ליפהפיה בודאי תחזור ליהדותה ואיתה המשרתת – החברה שלה, תהיה מוכרחה להגרר אחריה. כשחזרנו הביתה שלח אותי לחנות החייט ישועה ברון לקרוא לבנו הצעיר חיים ברון. אבא בקש אותו שילך עמי למחרת היום לבית המופתי, וידבר על לב הבת שישאנה לו לאשה, למראית עין, כדי שנוציא אותה ואת חברתה להביאן אל ביתנו. הצעיר הסכים למלא את בקשת אבא. למחרת היום לפני לכתנו מסר אבא בידי מכתב למופתי לבקשהו שיואיל בטובו להרשות לצעיר הבא אתי ליכנס עמי אל חדר הבנות ולשוחח אתן. בבואנו לבית המופתי, מצאנו אותו בבית, מסרתי אני לו את מכתב אבא. תכף הרשה לחברי זה להכנס אתי אל חדר הבנות והלך לו. אנחנו נכנסו לבדנו. לחצנו את יד הספרדית ואת המשרתת חברתה. חברי אמר לי בצרפתית בלחש כשהביט בעלמה elle est tres belle " ז"א היא יפה ואהודה), העלמה חייכה. אז אמר לה חברי: 'סבורני שגברתי מבינה צרפתית?'. אמרה כן. אני הצגתיו לפניה בתור ידידי היחיד לי בעיר זו. חייט מפורסם לתפירת חליפות בעכו. ככה דברנו אתה בצרפתית בהא וברא ובאחרונה בקש אותה להודיעהו אם תרצה להיות בת זוגו ושותפו בחיים, ופנה אלי לפני קבלו מענה מפיה על בקשתו, ואמר לי בחיוך: 'אל לך ידידי לקנא בי אם תבחר בי הגברת ולא בך, אם גם שאתה לא נופל ממני בכל, אני השיבותי לו: 'חלילה וחס להיפך אני אברך את אגודתכם כי תהיו מאושרים בחיים, היא סקרה אותנו קצת ואמרה: 'די מהתלות אני איני חפצה לשמוע כך'. עברה שעה אחת ואנחנו יצאנו בפחי נפש.
גירוש קנ"א-א. ר. מרציאנו ואחרים
בינתיים מלך קשטיליה מת. אויבי נפשו של המוכס אשר היו מבאי חצר המלך שכנעו יורש־כתר, הצעיר לימים, להסכים בכתב על מתן רשות לעשות ביהודי ״בוגד״ כטוב בעיניהם. הם קבלו הרשיון וביצעו גזר דין מוות נגד המוכס היהודי. הנוצרים אשר הוקירו מאד את פיגון העריכו תרומתו לקופת הממלכה, זעמו על המעשה הנפשע ותבעו שלילת הסמכות מהיהודים לדון דיני נפשות.
פרראנד מרטינז, כומר בסיביליה ניצל פרשת יוסף פיגון על מנת להשמיץ ולהוקיע את היהודים. ראשי הקהל תבעו הכומר לדין אך הוא לא נרתע, אדרבה, המשיך בהתקפותיו ותבע מאנשיו לפגוע ביהודים וברכושם וגם לגרשם. המלך התערב אישית בפרשה ודרש מהכומר להפסיק מסע השסוי והשנאה, אך מרטינז נשאר בשלו. מלכה הצעיר של קשטיליה מת וימי רפיון השלטון והסדר הצבורי באו, הכומר ניצל החלל הריק בשלטון והגביר התקפותיו על היהודים. דברי הבלע והשנאה מאז פרשת פיגון, הכעירו האווירה בסיביליה נגד היהודים בסיביליה, ובחודש תמוז של שנת קנ״א-1391, נאם הכומר בפני המון אדם, חירף וגידף תורת ישראל ודרש להתנפל על שכונת היהודים.
אספסוף פרוע וזועם מצוייד בכלי משחית הגיע לשכונת היהודים ובפיו קריאה איומה: על היהודים להתנצר או למות. יהודים מבוהלים סגרו שערי השכונה וחיפשו מחבואים, נשמעו זעקות נקם מצדם של הנוצרים צמאי הדם, או אז נפרצו השערים והמהומה החלה. בימי הפוגרום בסיביליה, נרצחו מאות יהודים ויש אומרים אלפים, וכך תיאר המצב רב חסדאי קרשקש אשר חי בימי המאורעות בצפון ספרד וז״ל: ״יום ר״ח תמוז קנ״א המר והנמהר דרך ה׳ לשתות האויב על קהילת סיביליה רבתי עם שהיו בה כמו ששה או שבעת אלפים בעלי בתים הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב אך רובם המירו ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים יהיו מסילות היהודים יושבים בצד ורבים מתו על קדושת ה׳ ורבים חללו ברית קודש״! …ד).
מאורעות סיביליה התפשטו לעשרות קהילות בספרד, קהילות רבות נפגעו ונזוקו בצורה חמורה ברכוש בנפש וברוח.
אד הגיבו היהודים בימי המאורעות?
ברוב המקומות לא גילו היהודים התנגדות פעילה להגנתם, אימת ההתנפלות גרמה לבהלה בקרב האומללים אשר לא היו מאורגנים לשום מאבק. אך נמצאו יהודים, ככל שידם השיגה להשיב מלחמה, כגון בברצלונה, ועל מה שהתרחש שם, כתב הרב הסדאי קרשקש: …יום שבת אחריו שפך ה׳ כאש חמתו… היא קהילת ברצלונה אשר הובקעה ביום ההוא … וכל יתר הקהל נסו אל המגדל ושם נמלטו… אזי קם שאון דלת העם והמון רבה על נכבדי המדינה וילחמו עב היהודים אשר במגדל עם קשתות ובלסטראות…).
מאבק דומה לזה של ברצלונה התנהל בעיר ואלאנסיה: …ובואלאנסיה היושבת לחוף ים התיכון… ויאמרו להתפרץ אל רובע היהודים … כולם חמושים בכלי משחית … ויהי כאשר עמדו היהודים על נפשם ובתגרה נפל חלל אחד הנערים … ואף כי נמצאו בין האחרונים (היהודים) אנשי חיל אשר עמדו על נפשם וילחמו בחזקה ויכו איש אישו…).
נמצאו גם יהודים אשר הגיבו בדרך ההתאבדות או שפגעו למוות בבני ביתם וקרוביהם).
אלפי הנרצחים או הנהרגים תוך כדי מאבק והגנה על חייהם קידשו שם שמים בפרהסיא ומצות קידוש ה׳ התקיימה במלוא משמעותה והדרה על ידם, זאת, גם בקהילת סיביליה אשר הרב שם טוב בן שם טוב לא חשך שבטו עליה צויינה באגרת הרב חסדאי קרשקש כקהילה שם ״רבים מתו על קדושת השם״!…).
הרב שלמה בן וירגא מציין"בשנת חמשת אלפים וק״ן…). היו גזרות כוללות בספרד כי קמו גויי הארץ פתאום עליהם להרג ולשלול שלל ולבוז אם לא יצאו מכלל הדת ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם ותורת אמת במקומה והדרה ונהרגו רבים על קדושת השם…).
משנת קנ״א ואילך נמצאו בספרד אלפי יהודים אשר עלו על המוקד וקיימו להלכה ולמעשה מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל …).
מאידך רבים, מתוך יאוש ובהלה, ונגד רצונם, נאלצו להשתמד, ונראו כמשומדים, ברחובות, אך, בביתם ובחדרי חדרים שמרו אמונים לתורת משה. בתוך קהל האנוסים חלק קטן חלל ברית קודש והתנצר מלב ומנפש, אך הרוב חיכה לימי רגיעה בכדי לפשוט מעליו בגדי השמד והתועבה וכדברי הר׳ ש. בן וירגא ״וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם עד ימצאו מקום בטוח לשמור תורתם והי עזרם …).
מתוך סערת שנת קנ׳׳א שרדו יהודים רבים "אשר נמלטו להרים ולשדות …), או מצאו מקומות מסתור ע״י מתן שוחד בקרבת מפקדים ושליטים מקומיים ..), ומיד אחרי שוך הפרעות, שוקמו קהילות ישראל בספרד אחרי שנת קנ׳׳א, וכדברי ספר עמק הבכא …וישב חרון, אפם מעל הנשארים בחמלת ה׳ עליהם, וישבו בארץ ויפרו וירבו מאד..).
שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה
העשרים ושמונה
בערי יון, כפי מה ששמעתי מקדמונים, יצאה גזרה מאת המלך להעבירם על דת, והרומנוטיש עמדו כלם מקטנם ועד גדולם על קדושת השם. וכאשר ראה המלך כי לא יכול להם, נתיעץ מה לעשות, ויצאה העצה שיגרשם מבתיהם אל השדה ג׳ ימים, ולא ימצא להם שם שום מזון ולא מים לשתות. ועמדו כלם ולא אכלו ולא שתו שלשה ימים, לבד קטנים ונערים שלא יכלו לסבול, והיו בורחים מבית אויביהם והולכים לבתי היונים. וכי לא יכול המלך להביאם לדתו, וראה גבורתם להעמיד אמונתם, נכמרו רחמיו. ולפייס את העם גזר עליהם גזירות אחרות, וצוה שלא ידורו בתוך העיר קושטאנטינה, אלא שידורו בעיר כנגדה נקראת פירא, וגזר על מקצתם שלא יהא להם אומנות אלא עבוד עורות, ושיעשו חנויות סביבות הים לאומנות זה. ואחרים מן המספרים אמרו, כי זה לא היה בזמן ההוא אלא גזירה אחרת ולענין אחר.
העשרים ותשעה
בזמן המלך הישר הזקן מלך אלפונשו באו אגשים לפני השופטים אשר בארץ ואמרו, איך ראו איש נוצרי נכנם ערב פסח לבית איש יהודי, ואחר זה שמעו אותו צועק ואומר: הנוצרים הצילוני! אז השופטים שלחו אנשים ילכו לחפש בבית האיש יהודי ולא מצאו דבר. אמרו השופטים: כעין זה העלילו בשנה שעברה ונתגלה השקר, ואתם התובעים למה תלכו אחרי ההבל ולמה תרגזו הדלים על לא חמס בכפיהם? קמו העם בקול המייה ואמרו: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אנחנו נלך אל המלך, כי הוא יוציא לאור משפטינו! באו לפני המלך וספרו לו כל הענין. אמר המלך: הביאו לפגי האיש היהודי! הביאוהו מיד לפניו, ושאל לו המלך והשיב: חס ושלום, כי לא נכנס לביתי שום נוצרי זה ימים. אז אמר
המלך לתובעים: בני מות אתם! כאשר שמעתם הנוצרי צועק ואומר ״הצי־לוני״ ואתם הכרתם בקולו, למה לא שברתם דלתות היהודי ונכנסתם להציל העשוק מיד עושקו? השיבו: כי היינו יראים מן השופטים שיטילו עונש עלינו על שבירת דלת לשום אדם. השיב היהודי: וזה עשרה ימים שברח עבד ונכנס בביתי ונעל בפניו איך שברתם דלתותי ועדין הם שבורות? וילכו, ויראו, שתקו, ולא ענו דבר. אז אמר המלך לשרים: הראיתם היהודי הורג נוצרים? והוא זקן עד מאד וחלש, אין בידו להרוג פרעוש! אין זה כי אם רוע לבבם של אלו, וראויים לתת את הדין. וחזר פניו אליהם ואמר: מזויפים ושקרנים אתם! השמרו לנפשכם שלא תבואו עוד בדבר כזה לפני!
ביום הב׳ נאספו ושבו אל המלך לאמר, כי יש עדים רבים ואמתלאות חזקות. אז אמר המלך: כיון שכן— ראויה החקירה! אז צוד, שיבוא סופר המלך, ובא וכתב שם היהודי וסימן ביתו, ושאל למכירים אשר אמרו שהכירוהו: מה שם הנוצרי? ואמרו: פידרו גוזמאן. שאל על אשתו, ואמרו: ביאטריץ משרתת ההגמון דרה ברחוב פלוני. שאל המלך: ומה תואר הנוצרי? והשיבו: איש צעיר הקומה ואדמוני וזקנו מחולק והוא עור מעין אחד. שלח המלך בעד האשה ושאל ממנה על בעלה, ואמרה: לבית יהודי הלך לקחת חוב שהיה חייב לו ולא שב עוד לביתי אחר זה. שאל המלך עדות הנערים ואמרו: האיש הנוצרי ההוא אשר כך וכך סימניו היה מכירנו, ומצאנוהו לפתח היהודי ואמר לנו שהיה מקוה ליהודי על חוב שחייב, ועודם מדברים בא היהודי ונכנס הנוצרי עמו ומעט שעה שמענו קולו אומר ״הצילוני״, ואז בחלון נכנסנו בבית היהודי וחפשנו ולא מצאנו הנוצרי, אבל מצינו דם על הארץ לרוב. אז אמר המלך: לאמתלאה כזו ראוי להכותו ביסורין. והכו היהו־ די, ואמר כי הוא הרגו ובלילה השליכו בנהר, ונגזר עליו השרפה.
ובעת קריאת הגזרה בא ההגמון הגדול לפני המלך ושמע קריאת הגזרה. אמר ההגמון: פידרו די גוזמאן זה בעלה של ביאטריץ הוא או איש אחר? השיבו: בעלה של ביאטריץ. אמר ההגמון: דברים תמוהים אני רואה, כי הגזרה אומרת שביום ראשון ליינארו הרגו ואני אמש מצאתיו חי בכפר הסמוך לעיר ויבוא היום או מחר לרוב. אמר המלך: כפי זה או איש היהודי שוטה היה או יצא מדעתו, כי הודה במה שלא עשה. אז השיב ההגמון: הייסורין ומעשה השרים אין בהם אמונה ולא בטחון. אמר היהודי: אדוננו המלך! לא שוטה אנכי ולא הייתי שוטה, אבל הוציאוני מדעתי בכח הייסורין, כי אבדה החנינה מן הנוצרים ועשו בי שפטים שלא נעשו למורדים בכתר המלך, וכאשר ראיתי שאחר שהכוני בכמה יסורין היו חוזרין ומחדשים יסורים אחרים בחרתי במות אחת ולא בכמה מיתות.
אז שלח המלך ב׳ עבדיו ושילך יהודי אחד עמהם לשלא יחביאוהו עם שוחד, ובא הנוצרי לפני המלך. אז קם המלך על רגליו ואמר: ישתבח המאיר אפילות, ישתבח למי שאליו הדין והמשפט! ולמה צוה לבוערים כמונו לשבת על כסא דין ואנחנו כבהמות השדה לא ידעו במה יכשלו. עוד אני אומר, כי שמעתי כי בזמן הקדום היה מנהג היונים, כי ביום שנולד התינוק היו בוכין, וכשמת הזקן היו שמחים ושוחקים, וטעמם הוא כי ראוי לבכות לאדם הנולד כיון שבא לבכי, אבל כשמת ראוי לשמוח כיון שהלך לשמוח ולנוח, והיהודים ראוי שיבכו בלידתן ובמיתתן ובימים שבינתים, כי לא די להם הגלות הטבעי אלא שמבקשים עליהם תואנות להפילם. ודואג אני עליהם לא מפני שהם יהודים כי אם מפני שהם דלים ושפלים, ואין לנו מלכות אלא מה שנותן לנו מלך עולם, והוא אמר על ידי נביאו: ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״, ולך ההגמון חסד, כי מנעתני מבא בדם נקי, והאל שלחך לבל יצא מידנו משפט מעוקל. אמר ההגמון: עדין עשה לך המלך מלכו של עולם חסד אחר כי ראית בעיניך שאין אמונה והבטחה במה שיאמר האדם על ידי מכות ויסורין, והנה העני היהודי אמר שהרג הנוצרי ההוא, והננו חי לפני אדוננו, וישתבח המאיר למלכים ישרים וצדיקים כמוך, ונצח יאר פניך אליך, אמן!
הספרייה הפרטית של אלי פילו – יהדות מרוקו עברה ותרבותה
יהדות מרוקו – עברה ותרבותה- פרופ' אליעזר בשן
הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2000
היסטוריה פוליטית־חברתית מהזמן הקדום עד 1912
היהודים עד גירוש ספרד
בתקופה קדומה ישבו במרוקו הברברים, שעל תולדותיהם אין מידע כי לא היה להם כתב, ואת שמם קיבלו מהרומאים. הראשונים שהגיעו למרוקו היו הפיניקים, אחריהם הקרתגים, היוונים, וב־25 לפני הספירה הוקמה בה פרובינציה רומית בשם מאוריטניה, שכללה את החוף מול גיברלטר והמורד האטלנטי עד עיר החוף סלא. במאה החמישית לספירה נכבש האיזור על ידי הוונדלים, ובמאות השישית והשביעית פלשו הביזנטים הנוצרים דרך צפונה של מרוקו.
על פי המסורת הגיעו היהודים מאו־ץ־ישראל למגרב גלים־גלים, החל מימי הבית הראשון, ובעקבות חורבן בית ראשון ושני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. במלא השוכנת מול רבאט התגלה קברו של יהודי הליניסטי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בטנגייר הקדומה (היא Tingi s או Tingitana) בירת מאוריטניה, מול גיברלטר, חיו יהודים בזמן הרומאים. בין הברברים היו שבטים שהתנצרו והתאסלמו, ואחרים שהתייהדו. היהודים שסבלו בזמן השלטון הביזנטי הנוצרי נמלטו לאזורים הדרומיים והמזרחיים של מרוקו, והמשיכו לשמור על זהותם היהודית. בעיר הרומית וולוביליס (Volubilis), המכונה עתה ואלילי, השוכנת כ־30 ק״מ מערבית ממכנאס, נשתמרה כתובת, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרות: ׳מטרונא בת רבי יהודה נחי. כמו כן נמצאה מנורת ארד בעלת שבעה קנים. היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. כנראה שחיו שם שבטים ברברים שהתייהדו.
Juifs de Ouarzazate sa région
Les Juifs de Ouarzazate et de sa région
C'est surtout en 1492, 897 de l'hégire, que chassés d'Espagne, ils vinrent constituer des communautés dans l'Atlas et dans d'autres lieux de l’empire du Sultan Bayezid (bajazet). Le sultan aurait déclaré : “On dit que Ferdinand d'Aragon et Isabelle de Castille sont de grands rois, or il appauvrissent leur empire et enrichissent le mien.”
Aujourd'hui la majorité sont partis du Maroc, quelques uns seulement restent dans les villes. Ils ne font plus partie des habitants de la région de ouarzazate et de sa région qui regorgeait de mellahs. Quelques-uns reviennent en touristes visiter les lieux où habitaient leurs familles et pratiquer leur culte auprès du tombeau d'un saint (Rabbi David u-Moshe).
La synagogue de Ouarzazate est désaffectée et occupée par des commerçants musulmans. Les objets du culte ont été transférés à la synagogue de Casablanca. Plus aucun juif ne vit dans le mellah de Taourirt dont les portes qui le séparaient du reste des habitations ont disparu. Quelques symboles hébraïques demeurent, notamment dans l'architecture de la kasbah où se devine des menorah stylisées
MELLAH DE TAOURIRT D'AUTRE FOIS
Publié le 05/03/2014 à 18:22 par rol-benzaken.
TAOURIRT. RECIT DE LA VIE AU MELLAH DE TAOURIRT D'AUTREFOIS.
Le Mellah, vous vous imaginez la honte de les ramener à ce temps-là.
Oui les Juifs marocains ont eu un moment de honte de leur passé que représentait le Mellah, devenu dans le langage synonyme de misère, de saleté et d'arrièration.
Maintenant que toute la population juive l'a quitté définitivement dans les années 60, il se pare de couleurs de nostalgie et d'affection.
Le temps du Mellah ne sonne plus comme une insulte, mais au contraire comme une invitation à un monde disparu et déja regretté.
ARTICLE CONCERNANT LA VIE QUE LES HABITANTS JUIFS MAROCAINS ONT CONNU AU MELLAH DE TAOURIRT DES ANNEES 50-60 ET AVANT.
Photo Casbah de Taourirt.
Vendeur au Mellah
En 1939, la kasbah comptait environ 1300 habitants, dont 100 Berbères, 1000 Harratines, 20 Mrabitines Irougamène descendant d’un marabout et 150 Juifs.
EXODE DES JUIFS DES MELLAHS DU MAROC.
Il n'y a à ce jour plus aucun habitant juif dans les mellahs du Maroc.
LES JUIFS N'IRONT PLUS JAMAIS HABITER LES MELLAHS DU MAROC.
המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים- אל אקצא בסכנה -נדב שרגאי
המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים 
מהרגע שבו אוחדה ירושלים ביוני 1967 וחלקה המזרחי עבר לשלטון ישראל, החלו הפלסטינים והערבים להציג את 'אל-חרם אל-שריף' כ'אל-אקצא שנפל בשבי היהודים," ומעמדו של ההר התעצם במדרג של הקדושה הדתית האסלאמית. כל עוד שלט בירושלים ריבון מוסלמי, התרכזה המנהיגות הדתית של ערביי ארץ ישראל, ממקום מושבה שבהר הבית, במעשה הפולחן הדתי, ומיעטה לשרבב נימות פוליטיות בפעולותיה.
נפילתה של ירושלים בידי שליטים לא מוסלמים, בין שהיו אלה הנוצרים הצלבנים בתחילת האלף השני לספירה, או היהודים בסוף אותו אלף, הקפיצה את ירושלים ממעמד של סמל דתי משני בחשיבותו למעמד של סמל לאומי דתי מן הדרגה הראשונה.
ההיסטוריון והמזרחן פרופ' עמנואל סיון מציין בחיבורו 'מיתוסים פוליטיים ערביים' כי בתקופה המוקדמת של האסלאם לא יוחסה לירושלים קדושה מיוחדת. לדעת סיון "ניתן להוכיח עד כמה לא החשיב האסלאם את ירושלים בשנותיו הראשונות, על ידי העובדה כי ירושלים היתה אחת הערים האחרונות שנכבשו בעת הפלישה לסוריה, אחרי מות מוחמד, ושכיבושה קשור בשמו של קצין זוטר ולא – כפי שטוענות אגדות מאוחרות – בשמו של החליף עומר בכבודו ובעצמו. יתר על כן, העיר אף לא הפכה בירת הפרובינציה החדשה פלסטין. אדוניה החדשים קראו לה איליא, גרסה ערבית של שמה הרומי, איליה קפיטולינה. העיר גם לא היתה מחוז פלסטין. זו היתה בתחילה קיסריה ואחר כך רמלה."
סיון מציין כי בעוד הרעיון של קדושת ירושלים נפוץ בשלהי המאה השביעית, בעיקר בזכותם של גורמים עממיים, הרי תחייתו באמצע המאה ה 12- ניזונה מלמעלה, מחוגי השלטון, תחילה על ידי זנגי, האמיר הטורקי של מדינת מוצול-חלב, שכבש את הנסיכות הצלבנית של אדסה שבצפון סוריה. אמיר זה היה הראשון בין שליטי זמנו שהכריז על ג'יהאד לחיסול כל הנוכחות הצלבנית במזרח. שחרור ירושלים הוצב כיעד עליון למערכה ואומץ כציר הבריח של תעמולתו. בנו של זנגי, נור אלדין, המשיך בכך, ואחד ממשוררי החצר שלו כתב באחד משיריו:
"אמור לשליטים הכופרים למסור )לזנגי( לא רק
את אֶדֶסה כי אם גם את שאר נחלותיהם.
כל האדמה הזאת לו היא.
אם כיבוש אֶדֶסה הוא הים, הרי ירושלים
וממלכת הצלבנים בה, הם חופו."
בימי צלאח אל-דין הועצמה עוד יותר מגמה זו, וכיפת הסלע תוארה כ"עולצת למשמע הבשורה כי הקוראן אשר נעדר ממנה עתיד לשוב." באיגרתו של הסולטאן המודיעה לכל נסיכי האסלאם על הניצחון בקרנות חטין (4.7.1187) הוא הבטיח להטיל לאלתר מצור על ירושלים אשר "עלטת הכפירה אפפה אותה זמן כה רב ועוד מעט קט יזרח עליה שחר הגאולה."
תופעה דומה התרחשה כאמור לאחר 1967 , אלא שהפעם – הביאו לכך" הכופרים היהודים", ולא "הכופרים הצלבנים". ירושלים, שמעמדה בימי ירדן עורער וירד פלאים על ידי שלטון המלוכה שם, שוב קפצה לפתע במעלות הקדושה והחשיבות הפוליטית לאחר מלחמת ששת הימים. שירי געגועים וכיסופים לירושלים המוסלמית התפרסמו בעולם הערבי, וכמעט כל שליט ערבי המכבד את עצמו הקים ועדות מיוחדות לעניין ירושלים והר הבית. יחידות צבא, מחנות, בתי ספר, מועדונים, מחנות פליטים בגדה המערבית וכנסים, ועידות וועדות בחוץ לארץ נשאו עם השנים את השם אל-אקצא.
איחוד ירושלים תחת ריבונות ישראל ב 1967- גם העמיק באחת את האינטרס של שליטי ערב בירושלים בכלל, ובאל-חרם אל-שריף על צמד היכלי הקדושה שלו בפרט. כל מנהיג ערבי שכיבד ושמכבד את עצמו דאג לשזור בנאומיו מילות כיסופים למסגדים, "המחוללים על ידי היהודים"בהר הבית, ולהרים תרומות בעין יפה לשיפוץ המתחם ולאחזקתו. דריסת רגל כלשהי, ולו סמלית, בשטח המקודש התפרשה כסיוע למאבק הלאומי לשחרור האדמות הכבושות, אות וסימן לדבקות בו.
מנקודת מבטן של מדינות ערב, הקשר עם הר הבית היה אקט של שותפות במאבק נגד ישראל והוכחה לנאמנות בלתי מסויגת למאבק הלאומי של הפלסטינים. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים צצו במדינות ערב, כפטריות אחר הגשם, מאות גופים, מועצות וועדות לעניין ירושלים ואל-אקצא, שרבים מהם הוסיפו להתקיים שנים רבות אחר כך.
עשרות מיליוני תושבים במדינות ערב אוחזים באסלאם ובלאומיותם הערבית כשהם כרוכים יחדיו. הם אינם מבדילים בהכרח בין זה לזו. הדבקות באסלאם היא לעתים קרובות הוכחה לדבקות במאבק הלאומי. השימוש בסמלים דתיים לצרכים פוליטיים ולאומיים אינו המצאה של האסלאם דווקא, אבל קשה לתאר את המאבק המתמשך של מדינות ערב בישראל, ללא הסמלים הדתיים שהזינו אותו, ובעוצמה רבה פי כמה – לאחר מלחמת ששת הימים, עם שלטון ישראל בירושלים ובהר הבית.
LE STATUT DU POETE DANS LA COMMUNAUTE
LE STATUT DU POETE DANS LA COMMUNAUTE
Dans la communauté juive de Meknès, David Ben Hassine jouit d'une position sociale respectable, par suite de son érudition, et de son mariage. De commerce agréable, il aime ceux qui l'entourent. De son côté, il est entouré d'amis, dont, à Meknès, le dayyan Moshé Tolédano, Ya'aqov Delouya et Elisha' 'Atiya, "un homme selon mon coeur, … le confident de mes secrets", et, à Tétouan, le dayyan Yéhouda Aboudarham.
Une légende rapporte que l'un de ses amis, Rabbi Hayyim Pinto, le saddiq de Mogador, aimait chanter en sa compagnie. Aussi, tous les vendredis soir, David Ben Hassine se retrouvait miraculeusement dans la ville de Mogador, à six cents kilomètres de Meknès, et les deux chanteurs "passaient la nuit à louer l'Eternel". Rabbi Hayyim Pinto assurait à son ami que son épouse ne s'apercevrait pas de ces absences mystérieuses!
- Légende imprimée au Maroc sur une feuille volante, sans indication de date (Collection André Elbaz). Une amitié entre Rabbi Hayyim Pinto, mort en 1845, et David Ben Hassine, né en 1727, semble peu plausible.
David Ben Hassine compte également, parmi les amis qu'il affectionne particulièrement, les rabbins Zikhri Ben Messas et 'Amram Diwan, l'éminent émissaire de Hébron, auquel il consacre un piyyout, puis une élégie, dans lesquels il brosse un portrait émouvant de ce rabbin de Hébron, bien avant que la vénération des pèlerins juifs marocains ne l'ait transformé en un saddiq légendaire.
- אערוך שיר מהללי״" et אזיל דמעה״". Peu de temps après, Shélomo Halewa, poète meknassi disciple de David Ben Hassine, parle des pèlerinages sur la tombe de Rabbi 'Amram Diwan, qui a déjà acquis le statut de saddiq (Ms. J.T.S. 8578, 134a).
Le poète s'attache à 'Amram Diwan entre 1773 et 1781 lorsque ce dernier est forcé de séjourner à Meknès, par suite des guerres de tribus incessantes qui sévissent autour de la ville. Zikhri Ben Messas organise alors dans sa propre maison une yéshiva où les trois amis étudient avec d'autres rabbins, parmi lesquels Mordekhay, le fils de Zikhri Ben Messas, et Mordekhay Asaban, sous la conduite du savant rabbin-émissaire de Hébron.
״נתעוררו מלחמות גדולות בין שבטי הפלשתים, אודות שר גדול שנמצה הרוג הוא ושני עבדיו, בפרשת דרכים, ואז נסגרו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ונשאר הרב [עמרם דיוואן] מתאכסן בבית מרז [מורי זקני זכרי בן משאש], משך שמנה שנים, כל ימי משך המלחמה, ומרז קבע לו ישיבה בביתו, ויום יום היו רבני העיר וחכמיה באים ללמוד עמו, והקבועים תמיד היו מרז, ובנו מוהר"ר [מורנו ורבנו הרב רבי] מרדכי הצדיק, והרב המשורר המפורסם כמוהר׳ר [כבוד מורנו ורבנו הרב רבי] דוד בן חסין זצ׳ל [זכר צדיק לברכה], והרה׳ג [והרב הגדול] מוהריר מרדכי אצבאן זצ׳ל. ונמשך הדבר עד חדש אביר [אב רחמן] שנת התקמ׳א, שאז שקטה הארץ, והתחילו השיירות לנסוע ממקום למקום, ואז מרז הניז [הנזכר] עמד ומכר כל נכסיו, ונסע הוא וביתו עם רב עמרם הנ׳ז לפאס, ומשם יעלו אל הארץ על דרך אלגיריין.״ אוצר המכתבים רבי יוסף משאש זצ"ל
Par suite de son grand prestige, Rabbi 'Amram Diwan contresigne, pendant son séjour à Meknès, les décisions halakhiques des dayyanim de la ville.
Ainsi, pour ses contemporains, David Ben Hassine n'est pas seulement un poète. C'est aussi un hakham, un sage, qui consacre une partie de son temps à l'étude. Le poète trouve ses joies les plus grandes dans l'étude de la Thora, à laquelle il consacre toute une série de piyyoutim Son voeu le plus ardent, c'est que ses "enfants chéris … observent les misvot de Dieu", et que son fils Aharon "étudie la Thora d'une manière désintéressée". C'est à cette époque qu'il rédige les exégèses, aujourd'hui disparues, auxquelles il fait lui-même allusion, et que mentionnent également diverses autorités rabbiniques.
דר' רפאל תורג'מן – חשיבות הדקדוק לחזן ולפייטן
דר' רפאל תורג'מן
חשיבות הדקדוק לחזן ולפייטן
מעשה ברב חשוב שנתבקש לישיבה של מעלה לאחר אריכות ימים ושנים. נשמתו עלתה למסור דין וחשבון בבית דין של מעלה. לאחר עיון בתיק יוצא הכרוז ומכריז: "רבי יעקב: לא קראת קריאת שמע מימיך!". הרב נבהל וטען כי כנראה חל בלבול והתיק שלו הוחלף באחר. ענה לו השמש: "כאן עולם האמת ואין טעויות!". אך הוא עדיין בשלו: קראתי כל יום ג' פעמים, ואף כוונתי בכל תיבה". אולם בית הדין מתעקש: "אמנם כוונת היטב, אך את התיבות לא קראת כהלכה!" מיד משמיעים לא את קריאתו בתקופות שונות בחייו בגיל 15, 20, 30, 40 וכולי. בסך הכל נמנו למעלה משלושים שיבושים מסוגים שונים, רובם משנים את המשמעות: לא הפריד בין הדבקים, לא הבחין בין השוואים, לא הקפיד על הדגשים, לא הגה את המפיק שיבש בהטעמת מלרע ומלעיל ועוד…
אל תאמר לא ידעתי.
מורי ורבותי, תרחיש מעין זה יכול להיות אמתי. ומה יכול מיודענו לטעון להגנתו: לא ידעתי, לא למדו אותי, הדקדוק ניתן רק למתי מעט יודעי ח״ן, ואותם הוא מחייב, יש כאלה שאינם קוראים כלל, אני לפחות קורא.
האם טענות אלו יתקבלו? לא ולא!
בית הדין ישיב לו: "כבוד הרב הנכבד: היית ראש כולל, כיהנת כרב קהילה, ולאחר מכן כיהנת כאב בית דין פוסק ודיין. שבילי התלמוד בבלי וירושלמי נהירים לך כשבילי נהרדעא. אתה שולט ישר והפוך בטור ושולחן ערוך בראשונים ואחרונים, וכל רז לא אניס לך. בכל תחום הקפדת ללבן את הנושא עד תומו ולהגיע לעומק ההלכה, ובעת הצורך פנית למומחים כגון בנושא ריבית, שעטנז, מצוות התלויות בארץ וכדומה. ורק בתחום אחד לא שאלת, הא כיצד?
כל המוסיף גורע ומחריב את העולם
רבנו בחיי על התורה (פרשת וירא) מדבר על חשיבות הנקודה, והיא יכולה להכריע לכאן ולכאן: "ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה תהיה חולם, באמצע האות יהיה שורוק, ואם בפתח ישוב קמץ… ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה״א ישוב חי״ת, בכ״ף ישוב בי״ת ברי״ש ישוב דל"ת… ולכן המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ בטעות התורה ושרשיה".
לא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק
רד״ק (בהקדמה לספרו "מכלול") מדגיש אף הוא את חשיבות הלשון: "ומיום גלו אבותינו בארץ לא להם… וילמדו לשונם וישכחו לשון הקודש… לא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלנו עשרים וארבעה ספרים ומלים מהמשנה, ועל כן צריכים אנו להזהר על מה שיש בידינו מן הלשון ולהנהיגו כמשפטו שלא להשחיתו… ואם אדם יבוא ללמוד חכמת הדקדוק, ילאה ללמוד כל הספרים, ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו… ולא טוב היות אדם ערירי מחכמת הדקדוק. אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפרושים וצרכי ענינים בדברי חייל ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה, כדי שיספיק לו ללמוד את התיבות כתיקונן, ולדעת יתרון באותיות וחסרונן, ולהזהר בו בדבריו ובבאוריו ובמכתבו ובחרוזיו. וגם רז״ל הזהירונו : "לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה… ״.
עד כמה צריך אדם לדייק בהגייתו- דעת הז״ל והפוסקים
בירושלמי מצאנו אזהרה לא למנות חזנים תושבי חיפה, בית שאן וטבעון כיוון שהם משבשים בהגייתם:
"אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין, ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין הי״הין חי״תין ועי״נין אל״פין(ירושלמי ברכות פ״ד ה״ב).
בבבלי מצאנו איסור דומה לגבי נשיאת כפיים:
"חיפני לא ישא כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין. מפני שקוראין לאל״פין עיי״נין ולעיי״נין אל״פין(בבלי, מגילה . כ״ד, ע״א).
הרמב״ם בפרוש המשניות (מסכת ברכות בי) נותן לנו עצות חשובות, אך מחייבות בהקפדה על הקריאה: "דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה, כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטף בתנועות הראויות ־יאמרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה… ודברים אלה כולם אי אפשר לכותבם בספר, אבל יקחו אותם מפי מורה שילמדם פה אל פה".
הרא"ש_(מסכת מגילה כ״א, ע״ב) מציין את האחריות הרובצת על הקורא בתורה"
"מה שתקנו ששליח ציבור יקרא בתורה הוא לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריא, ואין הציבור יוצאים בקריאתו של הקורא בטעות, והוא בעיניו כיודע".
מר״ן השולחן ערוך פוסק בהלכות קריאת שמע (סימן ס״א): "צריך להפסיק בין נשבע ל-ה'… צריך להתיז זי״ן של תזכרו וזכרתם… ידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע… צריך ליתן ריווח בין התיבות… צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח… צריך לקרוא ק״ש בטעמים… ״.
ובהלכות קריאת התורה (סימן קמ״ב) הוא פוסק:
קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו".
המצב כיום, לצערנו, איננו מניח את הדעת. חזנים רבים אינם יודעים כלל את כללי הדקדוק, ״אינם מודעים לשיבושים שבפיהם, וכל מה שמעניין אותם הוא הסלסול בקולם, על זה אמר הנביא: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו י״ב, חי).
נביא להלן לקט שיבושים בהגייה הרווחים בציבור:
א. אי הקפדה על גרוניות:
וטהר לבנו לעבדך באמת(=במֵת), ואני תפילתי… ענני באמת(=במֵת) ישעך. עונים באימה(=בהמה) ואומרים ביראה. על זה צעק הרה״ג, הרב מאזוז שליט״א: "מי הכניס בהמה ליוצר? ״. נפשנו חכתה(הכתה ח"ו) לה׳.
ב. אימות קריאה אהו״י:
אותיות אלה כשהן נחות (ואינן מנוקדות) אין להשמיע אותן, אך דווקא כאן המתפללים מהדרים ביותר וקוראים הכל:
אלקינו ואלקי אבותינו, אין כאלוקינו, לישני עפר.
ג. להפריד בין הדבקים:
אם הקורא אינו מפריד בין אותיות זהות יכולים לצאת מזה חרפות וגידופים חייו:
ושמתם את(=מת), וחרה- אף(לשון חרוף), ספרו בגוים את כבודו(מת).
ד. מפיק באות ה״א:
כידוע יש הבדל בין תיבה עם מפיק לאותה תיבה ללא מפיק, כגון: מַלְכָּהּ(=מלך שלה)// מַלְכָּה(=אשת המלך) יַלְדָהּ(=ילד שלה)// יַלְדָה(=נערה)
סִפְרָהּ(=ספר שלה)// סִפְרָה(=מספר)
אִישָׁהּ(=איש, בעל שלה)// אִשָׁה (=ממין נקבה)
ומי שקרא את הפסוק (בראשית ט״ז, ג) : "ותקח שרי אשת-אברם, את-הגר המצרית שפחתה… ותתן אֹתה לאברם אִישָׁהּ, לו לְאִשָׁה", הרי שהפך את היוצרות והפך את אברהם לאשה.
מעשה ברב חשוב שנתבקש לישיבה של מעלה לאחר אריכות ימים ושנים. נשמתו עלתה למסור דין וחשבון בבית דין של מעלה. לאחר עיון בתיק יוצא הכרוז ומכריז: "רבי יעקב: לא קראת קריאת שמע מימיך!". הרב נבהל וטען כי כנראה חל בלבול והתיק שלו הוחלף באחר. ענה לו השמש: "כאן עולם האמת ואין טעויות!". אך הוא עדיין בשלו: קראתי כל יום ג' פעמים, ואף כוונתי בכל תיבה". אולם בית הדין מתעקש: "אמנם כוונת היטב, אך את התיבות לא קראת כהלכה!" מיד משמיעים לא את קריאתו בתקופות שונות בחייו בגיל 15, 20, 30, 40 וכולי. בסך הכל נמנו למעלה משלושים שיבושים מסוגים שונים, רובם משנים את המשמעות: לא הפריד בין הדבקים, לא הבחין בין השוואים, לא הקפיד על הדגשים, לא הגה את המפיק שיבש בהטעמת מלרע ומלעיל ועוד…
אל תאמר לא ידעתי.
מורי ורבותי, תרחיש מעין זה יכול להיות אמתי. ומה יכול מיודענו לטעון להגנתו: לא ידעתי, לא למדו אותי, הדקדוק ניתן רק למתי מעט יודעי ח״ן, ואותם הוא מחייב, יש כאלה שאינם קוראים כלל, אני לפחות קורא.
האם טענות אלו יתקבלו? לא ולא!
בית הדין ישיב לו: "כבוד הרב הנכבד: היית ראש כולל, כיהנת כרב קהילה, ולאחר מכן כיהנת כאב בית דין פוסק ודיין. שבילי התלמוד בבלי וירושלמי נהירים לך כשבילי נהרדעא. אתה שולט ישר והפוך בטור ושולחן ערוך בראשונים ואחרונים, וכל רז לא אניס לך. בכל תחום הקפדת ללבן את הנושא עד תומו ולהגיע לעומק ההלכה, ובעת הצורך פנית למומחים כגון בנושא ריבית, שעטנז, מצוות התלויות בארץ וכדומה. ורק בתחום אחד לא שאלת, הא כיצד?
כל המוסיף גורע ומחריב את העולם
רבנו בחיי על התורה (פרשת וירא) מדבר על חשיבות הנקודה, והיא יכולה להכריע לכאן ולכאן: "ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה תהיה חולם, באמצע האות יהיה שורוק, ואם בפתח ישוב קמץ… ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה״א ישוב חי״ת, בכ״ף ישוב בי״ת ברי״ש ישוב דל"ת… ולכן המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ בטעות התורה ושרשיה".
לא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק
רד״ק (בהקדמה לספרו "מכלול") מדגיש אף הוא את חשיבות הלשון: "ומיום גלו אבותינו בארץ לא להם… וילמדו לשונם וישכחו לשון הקודש… לא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלנו עשרים וארבעה ספרים ומלים מהמשנה, ועל כן צריכים אנו להזהר על מה שיש בידינו מן הלשון ולהנהיגו כמשפטו שלא להשחיתו… ואם אדם יבוא ללמוד חכמת הדקדוק, ילאה ללמוד כל הספרים, ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו… ולא טוב היות אדם ערירי מחכמת הדקדוק. אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפרושים וצרכי ענינים בדברי חייל ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה, כדי שיספיק לו ללמוד את התיבות כתיקונן, ולדעת יתרון באותיות וחסרונן, ולהזהר בו בדבריו ובבאוריו ובמכתבו ובחרוזיו. וגם רז״ל הזהירונו : "לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה… ״.
עד כמה צריך אדם לדייק בהגייתו- דעת הז״ל והפוסקים
בירושלמי מצאנו אזהרה לא למנות חזנים תושבי חיפה, בית שאן וטבעון כיוון שהם משבשים בהגייתם:
"אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין, ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין הי״הין חי״תין ועי״נין אל״פין(ירושלמי ברכות פ״ד ה״ב).
בבבלי מצאנו איסור דומה לגבי נשיאת כפיים:
"חיפני לא ישא כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין. מפני שקוראין לאל״פין עיי״נין ולעיי״נין אל״פין(בבלי, מגילה . כ״ד, ע״א).
הרמב״ם בפרוש המשניות (מסכת ברכות בי) נותן לנו עצות חשובות, אך מחייבות בהקפדה על הקריאה: "דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה, כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטף בתנועות הראויות ־יאמרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה… ודברים אלה כולם אי אפשר לכותבם בספר, אבל יקחו אותם מפי מורה שילמדם פה אל פה".
הרא"ש_(מסכת מגילה כ״א, ע״ב) מציין את האחריות הרובצת על הקורא בתורה"
"מה שתקנו ששליח ציבור יקרא בתורה הוא לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריא, ואין הציבור יוצאים בקריאתו של הקורא בטעות, והוא בעיניו כיודע".
מר״ן השולחן ערוך פוסק בהלכות קריאת שמע (סימן ס״א): "צריך להפסיק בין נשבע ל-ה'… צריך להתיז זי״ן של תזכרו וזכרתם… ידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע… צריך ליתן ריווח בין התיבות… צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח… צריך לקרוא ק״ש בטעמים… ״.
ובהלכות קריאת התורה (סימן קמ״ב) הוא פוסק:
קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו".
המצב כיום, לצערנו, איננו מניח את הדעת. חזנים רבים אינם יודעים כלל את כללי הדקדוק, ״אינם מודעים לשיבושים שבפיהם, וכל מה שמעניין אותם הוא הסלסול בקולם, על זה אמר הנביא: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו י״ב, חי).
נביא להלן לקט שיבושים בהגייה הרווחים בציבור:
א. אי הקפדה על גרוניות:
וטהר לבנו לעבדך באמת(=במֵת), ואני תפילתי… ענני באמת(=במֵת) ישעך. עונים באימה(=בהמה) ואומרים ביראה. על זה צעק הרה״ג, הרב מאזוז שליט״א: "מי הכניס בהמה ליוצר? ״. נפשנו חכתה(הכתה ח"ו) לה׳.
ב. אימות קריאה אהו״י:
אותיות אלה כשהן נחות (ואינן מנוקדות) אין להשמיע אותן, אך דווקא כאן המתפללים מהדרים ביותר וקוראים הכל:
אלקינו ואלקי אבותינו, אין כאלוקינו, לישני עפר.
ג. להפריד בין הדבקים:
אם הקורא אינו מפריד בין אותיות זהות יכולים לצאת מזה חרפות וגידופים חייו:
ושמתם את(=מת), וחרה- אף(לשון חרוף), ספרו בגוים את כבודו(מת).
ד. מפיק באות ה״א:
כידוע יש הבדל בין תיבה עם מפיק לאותה תיבה ללא מפיק, כגון: מַלְכָּהּ(=מלך שלה)// מַלְכָּה(=אשת המלך) יַלְדָהּ(=ילד שלה)// יַלְדָה(=נערה)
סִפְרָהּ(=ספר שלה)// סִפְרָה(=מספר)
אִישָׁהּ(=איש, בעל שלה)// אִשָׁה (=ממין נקבה)
ומי שקרא את הפסוק (בראשית ט״ז, ג) : "ותקח שרי אשת-אברם, את-הגר המצרית שפחתה… ותתן אֹתה לאברם אִישָׁהּ, לו לְאִשָׁה", הרי שהפך את היוצרות והפך את אברהם לאשה.
ה. שווא נח/נע:
"ויראו אותו כל אפסי ארץ"- מלשון פחד, ומי שקורא אות כשווא נח זה מלשון ראיה. "כי שנים יָלְדה לי אשתי" השווא הוא נע וזה פועל בלשון עבר. אבל אם קוראים ילדה (נח) זה משמעות אחרת- שם עצם ילדה קטנה.
ו. קמץ קטן:_(הגייתו היא כמו 0 הלועזי)
שמרה והצילה = שמור והצל(תפילת שמונה עשרה)
קומה אלקים שפטה(שפוט את) הארץ(מזמור ליום ג)
ומי שהוגה כקמץ גדול זה חסר משמעות לחלוטין.
ז. דגש חזק(=כפלן):
אות שיש בה דגש חזק יש להכפיל אותה בהגיה: לִמֵּד (=לִמְמֵד). ננסה להבחין בין צמדי המלים דלהלן:
אָנָּא- אָנָה: הראשונה דגושה ופרושה: נא בבקשה. השנייה היא מילת שאלה: לאן? ומי שקורא "אנא ה' הושיעה נא" כמו אנה יש כאן חשש כפירה!
כַּלָה- כָּלָה: הראשונה מלשון כלולות (חתן וכלה), והשניה מלשון כְּלָיָה (אבדון). ומי שהופך את היוצרות"לכה דודי לקראת כלה", "אל תעש עמנו כלה" נמצא מקלל את עצמו.
ח. מלעיל ומלרע:
אחד התפקידים של טעמי המקרא הוא לציין את ההברה המוטעמת שבמלה. אם האחרונה נקראת מלרע ואם לפני האחרונה נקראת מלעיל. הטעם יכול לקבוע את המשמעות המדויקת של המלה ולהבחין בין מלים דומות.
בָּאָה [מלעיל](לשון עבר// באה [מלרע](לשון הווה)
אֹכֶל [מלעיל](מאכל)// אוכל [מלרע](פועל, הוא אוכל כעת)
שָבוּ [מלעיל](חזרו)// שבו [מלרע](לקחו בשבי)
ועל כן מי שיקרא בקריאת שמע ואהבת [מלעיל] במקום ואהבת [מלרע] הוא שינה אה המשמעות מלשון עתיד וציווי ללשון עבר.
ט. פיסוק תחבירי במשפט:
הייתה פעם מורה שקראה ופיסקה כך את הפסוק הבא:
"ה' הצדיק ואני, ועמי הרשעים" כמובן יש כאן שיבוש גמור של המשמעות. וצריך לומר: "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים".
ואף כאן טעמי המקרא הם הקובעים. מי שיקדים את ההפסק או יאחר אותו, נמצא מסלף את הפרוש כגון:
"ומצור, דבש אשביעך" (מזמור ליום ה') ולא: "ומצור דבש, אשביעך" "ויבשת, ידיו יצרו" (קבלת שבת) ולא: "ויבשת ידיו, יצרו" "ברוגז, רחם תזכור" ולא "ברוגז רחם, תזכור" (חסר משמעות) וכוי….
"כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון" ולא: "כי לך תכרע, כל ברך תשבע כל לשון".
כללו של דבר:
אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי, על כן הזדרז, ידידי, עשה לך רב, וקנה לך חבר בחכמת הדקדוק, ואמץ לך סידור וחומש המסמנים לך את השווא הנע. את הדגש החזק ואת הקמץ הקטן, כולי האי ואולי, התפלל לבורא עולם שלא יצא מפיך דבר שאינו מתוקן, ואז אולי יש תקוה שלא תכניס בהמה ליוצר, שלא תהפוך איש לאשה: תהיה סמוך ובטוח שהבֶּרֶך לא תשבע ושהכלה החסודה לא תהפוך לכְּלָיָה חס וחלילה, והוא יאכילך מחלב חטה ומצור- דבש ישביעך.
ונסיים בדבר ילקוט מעם לועז(פרשת כי תבא עמוד תתרכ״ב):
"ומעשה בחסיד אחד שנגלה לו אליהו הנביא ושאל אתו מדוע אחרו פעמיו לבוא, ואמר לו, בעוון שליחי ציבור שאינם זהירים במבטא שפתיהם כשהם עוברים לפני התיבה, וכן בקריאת התורה. ורמז יש בפסוק: "קרוב ה׳ לכל קוראיו באמת ראשי תיבות: אותיות, מלות, תנועות. אם נזהר בהם אז רצון יראיו יעשה".