שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה
העשרים ושמונה
בערי יון, כפי מה ששמעתי מקדמונים, יצאה גזרה מאת המלך להעבירם על דת, והרומנוטיש עמדו כלם מקטנם ועד גדולם על קדושת השם. וכאשר ראה המלך כי לא יכול להם, נתיעץ מה לעשות, ויצאה העצה שיגרשם מבתיהם אל השדה ג׳ ימים, ולא ימצא להם שם שום מזון ולא מים לשתות. ועמדו כלם ולא אכלו ולא שתו שלשה ימים, לבד קטנים ונערים שלא יכלו לסבול, והיו בורחים מבית אויביהם והולכים לבתי היונים. וכי לא יכול המלך להביאם לדתו, וראה גבורתם להעמיד אמונתם, נכמרו רחמיו. ולפייס את העם גזר עליהם גזירות אחרות, וצוה שלא ידורו בתוך העיר קושטאנטינה, אלא שידורו בעיר כנגדה נקראת פירא, וגזר על מקצתם שלא יהא להם אומנות אלא עבוד עורות, ושיעשו חנויות סביבות הים לאומנות זה. ואחרים מן המספרים אמרו, כי זה לא היה בזמן ההוא אלא גזירה אחרת ולענין אחר.
העשרים ותשעה
בזמן המלך הישר הזקן מלך אלפונשו באו אגשים לפני השופטים אשר בארץ ואמרו, איך ראו איש נוצרי נכנם ערב פסח לבית איש יהודי, ואחר זה שמעו אותו צועק ואומר: הנוצרים הצילוני! אז השופטים שלחו אנשים ילכו לחפש בבית האיש יהודי ולא מצאו דבר. אמרו השופטים: כעין זה העלילו בשנה שעברה ונתגלה השקר, ואתם התובעים למה תלכו אחרי ההבל ולמה תרגזו הדלים על לא חמס בכפיהם? קמו העם בקול המייה ואמרו: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אנחנו נלך אל המלך, כי הוא יוציא לאור משפטינו! באו לפני המלך וספרו לו כל הענין. אמר המלך: הביאו לפגי האיש היהודי! הביאוהו מיד לפניו, ושאל לו המלך והשיב: חס ושלום, כי לא נכנס לביתי שום נוצרי זה ימים. אז אמר
המלך לתובעים: בני מות אתם! כאשר שמעתם הנוצרי צועק ואומר ״הצי־לוני״ ואתם הכרתם בקולו, למה לא שברתם דלתות היהודי ונכנסתם להציל העשוק מיד עושקו? השיבו: כי היינו יראים מן השופטים שיטילו עונש עלינו על שבירת דלת לשום אדם. השיב היהודי: וזה עשרה ימים שברח עבד ונכנס בביתי ונעל בפניו איך שברתם דלתותי ועדין הם שבורות? וילכו, ויראו, שתקו, ולא ענו דבר. אז אמר המלך לשרים: הראיתם היהודי הורג נוצרים? והוא זקן עד מאד וחלש, אין בידו להרוג פרעוש! אין זה כי אם רוע לבבם של אלו, וראויים לתת את הדין. וחזר פניו אליהם ואמר: מזויפים ושקרנים אתם! השמרו לנפשכם שלא תבואו עוד בדבר כזה לפני!
ביום הב׳ נאספו ושבו אל המלך לאמר, כי יש עדים רבים ואמתלאות חזקות. אז אמר המלך: כיון שכן— ראויה החקירה! אז צוד, שיבוא סופר המלך, ובא וכתב שם היהודי וסימן ביתו, ושאל למכירים אשר אמרו שהכירוהו: מה שם הנוצרי? ואמרו: פידרו גוזמאן. שאל על אשתו, ואמרו: ביאטריץ משרתת ההגמון דרה ברחוב פלוני. שאל המלך: ומה תואר הנוצרי? והשיבו: איש צעיר הקומה ואדמוני וזקנו מחולק והוא עור מעין אחד. שלח המלך בעד האשה ושאל ממנה על בעלה, ואמרה: לבית יהודי הלך לקחת חוב שהיה חייב לו ולא שב עוד לביתי אחר זה. שאל המלך עדות הנערים ואמרו: האיש הנוצרי ההוא אשר כך וכך סימניו היה מכירנו, ומצאנוהו לפתח היהודי ואמר לנו שהיה מקוה ליהודי על חוב שחייב, ועודם מדברים בא היהודי ונכנס הנוצרי עמו ומעט שעה שמענו קולו אומר ״הצילוני״, ואז בחלון נכנסנו בבית היהודי וחפשנו ולא מצאנו הנוצרי, אבל מצינו דם על הארץ לרוב. אז אמר המלך: לאמתלאה כזו ראוי להכותו ביסורין. והכו היהו־ די, ואמר כי הוא הרגו ובלילה השליכו בנהר, ונגזר עליו השרפה.
ובעת קריאת הגזרה בא ההגמון הגדול לפני המלך ושמע קריאת הגזרה. אמר ההגמון: פידרו די גוזמאן זה בעלה של ביאטריץ הוא או איש אחר? השיבו: בעלה של ביאטריץ. אמר ההגמון: דברים תמוהים אני רואה, כי הגזרה אומרת שביום ראשון ליינארו הרגו ואני אמש מצאתיו חי בכפר הסמוך לעיר ויבוא היום או מחר לרוב. אמר המלך: כפי זה או איש היהודי שוטה היה או יצא מדעתו, כי הודה במה שלא עשה. אז השיב ההגמון: הייסורין ומעשה השרים אין בהם אמונה ולא בטחון. אמר היהודי: אדוננו המלך! לא שוטה אנכי ולא הייתי שוטה, אבל הוציאוני מדעתי בכח הייסורין, כי אבדה החנינה מן הנוצרים ועשו בי שפטים שלא נעשו למורדים בכתר המלך, וכאשר ראיתי שאחר שהכוני בכמה יסורין היו חוזרין ומחדשים יסורים אחרים בחרתי במות אחת ולא בכמה מיתות.
אז שלח המלך ב׳ עבדיו ושילך יהודי אחד עמהם לשלא יחביאוהו עם שוחד, ובא הנוצרי לפני המלך. אז קם המלך על רגליו ואמר: ישתבח המאיר אפילות, ישתבח למי שאליו הדין והמשפט! ולמה צוה לבוערים כמונו לשבת על כסא דין ואנחנו כבהמות השדה לא ידעו במה יכשלו. עוד אני אומר, כי שמעתי כי בזמן הקדום היה מנהג היונים, כי ביום שנולד התינוק היו בוכין, וכשמת הזקן היו שמחים ושוחקים, וטעמם הוא כי ראוי לבכות לאדם הנולד כיון שבא לבכי, אבל כשמת ראוי לשמוח כיון שהלך לשמוח ולנוח, והיהודים ראוי שיבכו בלידתן ובמיתתן ובימים שבינתים, כי לא די להם הגלות הטבעי אלא שמבקשים עליהם תואנות להפילם. ודואג אני עליהם לא מפני שהם יהודים כי אם מפני שהם דלים ושפלים, ואין לנו מלכות אלא מה שנותן לנו מלך עולם, והוא אמר על ידי נביאו: ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״, ולך ההגמון חסד, כי מנעתני מבא בדם נקי, והאל שלחך לבל יצא מידנו משפט מעוקל. אמר ההגמון: עדין עשה לך המלך מלכו של עולם חסד אחר כי ראית בעיניך שאין אמונה והבטחה במה שיאמר האדם על ידי מכות ויסורין, והנה העני היהודי אמר שהרג הנוצרי ההוא, והננו חי לפני אדוננו, וישתבח המאיר למלכים ישרים וצדיקים כמוך, ונצח יאר פניך אליך, אמן!