מורשת יהדות מרוקו

רבי משה בן יוסף אביכזר

ניסיונותיהם של כמה רבנים להנהיג סדר ומשפט בקהילה זו ובקהילות נוספות עלו יפה, והם דוגמה למאמציהם של מנהיגים אלה להרחיב את מעגל הנהגתם החברתית גם לקהילות רחוקות בספר הממלכה. במרכז הנהגת קהילת גריס עמד בראשית המאה התשע־עשרה הרב משה בן יוסף אביכזר. באוסף שלפנינו יצאו מתחת ידיהם של הרב ונמעניו כשתי עשרות שטרות ומכתבים. רובם ככולם הופנו מרבנים ומאנשים שונים בעניינים אישיים וחברתיים. השטרות פורשו בהקשרם הקהילתי וההיסטורי, אם כי לבד מקווים אחדים על שלושה רבנים – משה אביכזר מגריס, הרב יעקב בן שמחון וכן הרב משה יתאח מקצר אשוק, איננו יודעים הרבה על אישים אחרים שהוזכרו בתעודות. בכלל, הניסיון לבנות תמונה היסטורית וחברתית הקרובה למציאות של קהילת גריס טרם הגיע זמנו.

הערת המחבר : אציין, כי מורי מרדכי עמאר, בספרו תקנת חכמי מבנאס, חלק ב, פריס התש״ע, הביא בעמ' תשעח חתימות של רבנים מגריס. יש שם חתימות של שלושה קדמונים משנת הש״ץ (=1630), חתימה של חכם נוסף שידוע מן השנים ש״ן-ת (1640-1590) חתימה של חכם בשם סעיד בן משה ילוז מזמן לא ידוע; וחתימותיהם של שלושה חכמים משנת תקס״ח (1808), והם רבי יעקב בן יצחק בן שמחון, רבי משה בן סוסאן ורבי משה אביכזר. שניים מתוך השלושה הם החכמים שציינתי בפנים.

הרב יעקב בן שמחון וכן הרב משה יתאח מקצר אשוק  – ככל הנראה זה החכם החשוב ביותר בקצר אשוק בסוף המאה התשע־עשרה. הוא טמון בבית העלמין הקדום של הקצר, ליד קברו של רבי יהודה אלעסרי, אף הוא מבני קהילה זו. נראה כי עם פטירת הרב יתאח, הפך רבי יהודה ליורשו.

רבי משה אביכזר הוא דמות מרכזית בתעודות אלה וראוי לעיון מיוחד בפני עצמו. הרב היה לא רק ״מרא דאתרא״ של קהילת גריס, אלא גם כתובת לכפרים רבים מסביבה, שרק שניים מהם הוזכרו בתעודות שהובאו לעיל – קסר אשוק ורטבת פרכלא.

אפשר שרבי יעקב בן שמחון, שלא צוין שם קהילתו, הגיע לגריס ממלאח תאפילאלת, כפר נוסף בסהרה, שבו השם בן שמחון היה נפוץ ביותר, אך אין ודאות בדבר הזה. בראשית המאה העשרים היגרו מתאפילאלת לקצר אשוק בני משפחת בן שמחון, ומכלוף ויעקב בנו התמנו בזה אחר זה לנשיאי הקהילה המקומית. הם ניהלו אותה בחן בחסד וברחמים, אך גם ביד תקיפה.

ממקורות אחרים אנו יודעים שהרב אביכזר התכתב גם עם חכמים כמו הרב שמואל כהן וכן עם הרב יעקב בירדוגו במכנאס. האחרון לא היה מאוהביו של הרב אביכזר. מכל מקום, מעלה טובה אחת שלו מוזכרת בשטרות שלפנינו: הרב אביכזר עושה הכול כדי לרכוש או לשאול כל ספר יהודי שנמצא בהישג יד. יהודי אחר, הרב יחייא בן ילוז מקהילת תאפילאלת, רב ויודע ספר, למד שהכתובת להשיג ספרים היא הרב אביכזר. הוא מבקש ממנו לשלוח לו את החלקים של ״מקדש מלך״, הפירוש הקבלי לזוהר. הפנייה גם כאן היא לקב״ה ואחר כך לנמען. פנייה זו שגורה בפי יהודי הסהרה, והיא פותחת במילים: ״תא נחב [=אני מבקש] מן שי״ת ומנךּ[=מהשם יתברך וממך]״(תעודה י). דמותו של אביכזר מוארת כאן גם מצד לא מוכר, כשמוטחת בו ביקורת על ספרים שהגיעו לידיו בהשאלה ולא הזדרז בהחזרתם.

הערה קצרה על ענייני הלשון

ודאי שאפשר ללמוד הרבה על העברית, על הארמית ועל הערבית בתעודות הללו. ברוב התעודות מתגלה היעדר ליטוש בלשון וגמגום וחוסר שטף – בכל אחת משלוש הלשונות – ויש כאן גם לשון שתחבירה משובש. ברור שחלק מן הסופרים לא היו מיומנים, אבל אין להתעלם מהרבה פרטים חשובים שנמצאו בתעודות וראויים לתשומת לב, לתיעוד ולחקירה. אסתפק כאן בציון של כמה פרטים בלבד בדוגמות, למשל הצירוף ע״א (לעיל בתעודה ב ובתעודה ג) שהוא צירוף מיוחד ששימש בפי חכמים בני מרוקו. ע״א הם ראשי התיבות של עישור א כלומר ׳עישור ראשון׳. היו נוהגים לחלק את החודש לשלושה עישורים, וציינו את שלושתם בראשי תיבות – ע׳׳א, ע״ב, ע׳׳ג. גם המילה העברית דבור (בתעודה ד לעיל) שחדרה לערבית ושימשה במשמעות ׳הבטחה׳ אופיינית הייתה לערבית של בני האזור. הערבית שבה נכתבו כמה תעודות יש בה גם פרטים בעלי עניין: בהערות שונות הערתי על כמה פרטים כאלה, כגון צורות ההקטנה חויזא – צורת ההקטנה של ״חאזא״ = דבר, חפץ- לענייקאת – צורת ההקטנה של ״לענאקאת״ או ״לענאייק״. השימוש בצורות ההקטנה הוא סגולה מובהקת בערבית של האזור. כן תוזכר מילת הגנאי לכאלאב, צורה מלאכותית שנוצרה בעקבות שינוי הגיית המילה כלב, שהופיעה בתחילה בלשון סתרים ושימשה כינוי גנאי לגוי רע.

סוף דבר לעיון הזה

העיון שלנו בא לחשוף חשיפה ראשונה את התעודות: הדיון בהן דורש השלמות והרחבות בתחומים שונים: נדרש שיפור של הקריאות, מתבקשת תוספת דברים לשם אפיון מלא של הדמויות הנזכרות בהן. מצפה לנו ניתוח היסטורי מלא שלהן בזיקה לתיעוד אחר מן האזור ומאזורים אחרים במרוקו ומחוצה לה. גם הלשון וחקר האונומסטיקון – מצריכים הרחבות ותוספות. דבריי כאן הם רק הצעד הראשון בכיוון הזה.

האונומסטיקון – רְשִׁימוֹן, סֵפֶר הַמֵּכִיל רְשִׁימַת שֵׁמוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם אוֹ מְקוֹמוֹת וּמְתָאֵר אֶת הַפְּרָטִים הַקְּשׁוּרִים בָּהֶם, זִהוּיָם וְכַדּוֹמֶה: "אוֹנוֹמַסְטִיקוֹן" שֶׁל אֵיזֶבְיוּס.

סוף המאמר  " תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק

אחרי ההמרה

שבתאי צבי

ההמרה היתה, כפי שהזכרנו בפרק א׳ לעיל, ביום ט״ו באלול תב״ו ־15/09/1666 באותו יום הובא שבתי צבי לחצר השולטן באדרינופול, ובפני ושריו הסכים להמיר את דתו ולחסות בצל כנפיה של דת האיסלם, ולאות קבלת הדת המוסלמית השליך על הסף את הכובע היהודי שהיה לראשו וחבש במקומו צניף לבן ולבש בגד בצבע ירוק שהוגשו לו.

להמרה היתה השפעה לא קטנה והיא הִוְתה מפנה בתולדות התנועה. היא הכתה בתדהמה הרבה קהילות בעולם והפסיקה את ההיסטריה שאחזה את העולם היהודי והביאה להתפכחות זמנית ולשפיות הדעת. יש להניח שההמרה גרמה להאטה בנהירה ההיסטרית אחרי התנועה במרוקו.

­ מה היו גודלה והיקפה של התנועה במרוקו אחרי ההמרה? זאת אין אנו יודעים. אך המשך קיומה אינו מוטל בספק. אנשיה נשארו קיצונים ותוקפנים כבעבר. על כך יעידו הקטעים הבאים:

לאחר מכן באו שמועות מהמערב מטאלי ומארויקוס שעדיין מחזיקים בטעותם ואפילו ט״ב של שנת התכ״ח קבעוהו יום משתה ושמחה והיו מחרימין לפי שאינו אוכל ושותה בו״.⁶

אגרת ר׳ יעקב ששפורטש מדברת, כפי שמעיד הקטע, על ביטול צום תשעה באב של שנת שכ"ח, היינו שנת 1668. הוה אומר שנתים אחרי ההמרה הכת עמדה במִריה – מרד, התקוממות, מהפכה, הסתה, תיגר, חתירה, פריקת עול; סירוב, התנגדות, אי ציות, אי קבלת מרות  ואנשיה הטילו חרמות עד מתנגדיהם. במקום אחר כותב ר׳ יעקב ששפורטש:

ועל זה היו ביותר מחזיקים באמונתם והיו מכריזים בחרם על כל מי שמתענה בט"ב בשנת התכ״ט גם כן.״ ״והגד הוגד לי שגם בט״ב תכ״ט לא התענו בו.״ פרושו של דבר שגם בשנת תכ״ט (1669) אנשי הכת המשיכו בביטול הצומות.

במסמך אחר אומר ר׳ אהרון הסבעוני:

ואשתקד נשאתי ונתתי עמהם על דבר הצומות ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בט״ב… והשנה הזאת ג״ב (גם כן) העמדנו פנים על ענין זה, אולי ישובו ואין קול ואין עונה לדברי הפוסקים ולא לדברי הנביאים וייטב בעיניהם לכפור בדברי הנביאים חגי זכריה ומלאכי וכל אנשי כנסת הגדולה, מה שהחזיקו אבותינו ואבות אבותינו מחורבן ראשון עד היום, ולא יכפרו בדברי שבתאי צבי או אפשר שהוא לא גזר, ומכריז החכם סעדון בפומבי, כל המתענה בט״ב אינו רואה בנחמת ציון.״

אך פניתו של הסבעוני נשארה כקול קורא במדבר, והתוצאה של המו״מ היתה ששלחו כרוז ״להכריז בחרם למתענה בט״ב.״ המכתב של ר׳ א. הסבעוני מאשר ומאמת מה שכתוב באגרת של ששפורטש, ואילו ״השנה״, היינו בשנת 1669, גם כן באו עם אנשי הכת בדברים על־מנת להניאם מללכת בדרכם, אך העלו חרס בידם: והתוצאה היא ״ומכריז החכם סעדון בפומבי, כל המתענה בט״ב אינו רואה בנחמת ציון.״ מכאן אנו למדים ששלוש שנים לאחר ההמרה דביקותם של אנשי הכת באמונתם לא פגה ואותן קיצונויות ותוקפנות שציינו אותם מראשיתה של התנועה לא נס ליחן.

דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב  ( המגרב )

משה בר –אשר

לפני שאני בא להראות את דרכו של רבי יוסף משאש בפרשנות, אומר מילים אחדות על דמות רבנית מרתקת, שעיקרי תורתה באו אלינו במסירה בעל־פה מפי חכמים שהכירוהו והוקירו את דרכו. כוונתי לרבי ידידיה טולידאנו, מן הבולטים בחכמי מכנאס בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ראייתו הביקורתית וחוש ההומור שלו מלמדים על דמות יוצאת דופן בנוף העולם הרבני שאנו מכירים. אזכיר שני היגדים שלו, שיש בהם ללמד על דמותו כאיש ביקורתי ונועז.

ההיגד האחד נוגע בעמדתו כלפי אמונות עממיות. מתוך מה ששמעתי מפי רבים אני למד שהוא לא חסך את שבט ביקורתו מכל מי שדבק באמונות עממיות וניהל את אורחות — ואת אורחות בני קהילתו על־פיהן. בשל חוש ההומור שלו הוא ידע לעטוף את ביקורתו :בחוט של שובבות, שלא הסתיר את העיקר. ומעשה שהיה כך היה: בשנות השלושים תכפו שנות הבצורת, והסבל הכלכלי היה קשה מנשוא. הקהל הִרבָּה בתפילה ובתעניות ולא נענה. ואז הציע אחד המקובלים לשלוח מכתב לשמים, בידיו של רבי יוסף דהאן שנפטר לעולמו. במכתב נתנסחה בקשה נמרצת למשיב הרוח ומוריד הגשם שייעתר לציבור ויברך את הארץ ואת יבולה. המכתב הושם במעטפה והוכנס עם תכריכיו של הרב דהאן אלי קבר. נקפו הימים ולא ירד גשם; עד מנחה של אחת מימי השבת, עת נפתחו ארובות השמים וירדו גשמי ברכה. בעצם ירידת הגשמים נעמד רבי ידידיה בבית הכנסת שלו, טפח בידו על הבימה והכריז: " הקהל – אזיו תסמעו, ראה רבי יוסף דהאן עד אוסאל.״ כלומר ״הקהל, זאת לדעת, רבי יוסף דהאן הגיע רק עכשיו.״

בזה הביע את עמדתו הנמרצת על שליחת המכתב. היו ודאי בקהל אנשים רבים שלא ראו בזה כל הלצה ושמחו ששליחת המכתב הועילה. אבל מי שהבין הבין את כוונת דבריו של רבי ״ידידיה.

הערת המחבר : בשעת הגהה אחרונה הגיע לידי הספר פי תכמיס, ובו לקט מדברים שכתב הרב ידידיה טולידאנו, יד ידידיה מהדורת חי טולידאנו וחי בנטוב, לוד תש״ס.

ב) והרי ההיגד האחר: דבר ידוע הוא שבראש־השנה וביום־הכיפורים נחתמות גם תפילת ערבית וגם תפילת מוסף באמירת מזמור כד של תהלים: ״לה׳ הארץ ומלואה תבל וישבי בה״. וזו מכונה ״התפילה על הפרנסה״ או ״המזמור על הפרנסה״. ואמנם לאחר אמירת המזמור בפי הש״ץ ובפי הקהל נאמרת תפילת ״יהיה רצון״ שתיקנו המקובלים על הפרנסה. אמירת המזמור כרוכה, כידוע, בפתיחת ארון הקודש, וזו נמכרת בקהילות של יהודי המזרח בממון רב למרבה במחיר.

רבי ידידיה טולידאנו טען נמרצות: אם התפילה היא תפילה על הפרנסה, אין להסתפק במזמור שעניין הפרנסה נרמז בו בלשון כללית בלבד, במילים: ״לה׳ הארץ ומלואה תבל וישבי בה״, וראוי לומר מזמור שעניין הפרנסה מפורש בו לכול, ולפיכך תיקן בבית הכנסת שלו שיאמרו גם את מזמור כג(״ה׳ רעי לא אחסר״) לפני מזמור כד.

האם הציבור היושב כאן מכיר חכמים בני דורנו שההינו לתקן תיקון כזה בתפילה, רבנים שראו לשנות מן המנהג המקובל, הגם שהשעה וכובד המאורעות חייבו את הדבר? לא מצאנו חכמים שישנו מן הנוסח המקובל… די שנשאל: מהי תגובת רבני דורנו, למשל, לשואה? ובמה מתבטאת באמת הקמת המדינה בסידור התפילה?

אין ספק ששתי הדוגמות הללו יש בהן כדי לשרטט משהו מן הדמות הנועזת והביקורתית הניבטת מאישיותו של חכם זה. ואולי לא מקרה הוא שכתב־היד היחיד לפירושי אגדות של ר״ר בירדוגו לש״ס שנשרד בידינו, הגדוש בדברי ביקורת על אגדות חז״ל, הוא העתקה שהעתיק לעצמו רבי ידידיה טולידאנו.

בהקדמה לספר מבטא המחבר את הסתייגויותיו מן השירה ואת חששו, שמא ייסחף אל־ טעמיו ואהבתו למוסיקה ולשירה, ויבוא בכך לידי טעות. אך יראת־שמים הממלאה אותו והתלהבותו הדתית גוברים על יצר הרע:

הגם שאין בי מאומה, עם כל זה זיכני ה׳ לחבר השירים כפי קט שכלי הדל, ואומר לא אחדל, יען רבו בזמן הזה, יודע נגן, כינור עם נבל ורוח השיר קשקשה בחבי, כפעמון וסעיפים וחזיונות כים נגרש לבי, ורוח מרחפת על משבריו וגליו בהיטיבו את הנגינות המנגן… ונמשך לב רק כמוני לתשוקת הניגונים ההם, שערבים לשומעיהם, על כן זחלתי ואירא, פן יסור לבי מאחרי ה׳ הנכבד והנורא, העירוני רעיוני להמיר שירי עגבים רע בטוב שירה וזמרה… ונגזלה שנתי כל הלילה התחפש רוחי לקום לחבר שירים ויעוררני כאשר יעיר איש משנתו קום קח עטך עט דודים לחבר שיר ידידות…

מכאן נבוא לדון בבעיות האחרות, שהעסיקו את המשוררים בני מרוקו, ובמניעים והדחפים האחרים, שהביאום לחיבור יצירות פיוטיות. מניעים ובעיות אלה קשורים במעמד השירה ובמעמד המשורר, בהכשרתו, במקומו ובתפקידו בחברה היהודית: הם קשורים במקורות ההשראה (חלום ושינה משתתפים גם הם ביצירה הפיוטית. גם חזיונות־לילה, חוויות דתיות יוצאות דופן וכדומה), והם בעלי זיקות הדוקות לשאר אופני ההבעה של ההגות היהודית (הלכה, אגדות המדרש, ספרות הזוהר, קבלת האר׳׳י, ספרות המוסר והדרוש וכוי), למוסיקה ולשיר האנדלוסיים, שנשמרו כאן בנאמנות ובטהרתם המקורית, על כלליהם ואופניהם המיוחדים, התואמים להפליא את השפה העברית (או את החיבורים המעורבים, שבתי־שיר בעברית ובערבית מופיעים בהם לסירוגין), ומבוצעים בהקפדה חמורה. את השירה הזו והמוסיקה המלווה אותה מפיצים במהלך אירועים ליטורגיים חגיגיים, אך בעיקר באמצעות חברות מיוחדות, שבראשן עומדים פייטנים. החברות מתאספות במשך החורף בלילות שבת הארוכים, מחשוון עד אדר, מחצות ועד עלות השחר. השירה, המוסיקה והזמרה וכן שירי הקינות תופסים גם הם מקום חשוב בחגיגות, באסיפות, באירועים ובהתכנסויות מכל סוג. מציינים בהם מאורעות חשובים בחיים היהודיים, למן הלידה ועד למוות, והם מלווים וקוצבים את החיים הדתיים, הגובלים בפולקלור(הילולות ועליות לרגל, טקסים ותהלוכות, הקשורים בחנוכת ספר התורה, התחלת עונת הקריאה בזוהר על־ידי החברות, המתייחסות והמסתמכות על התנא ר׳ שמעון בר יוחאי והנקראות בשמו).

3. 3. ההקדמה ל׳צלצלי שמע׳:

הדחף המיסטי להלל את אלוהים בשירי

הערת המחבר : הקדמה זו מאפיינת היטב בתוכנה את דרכו האינטלקטואלית של מחברה, את השאלות המיסטיות, שהיו תמיד בראש מעייניו ואת מהלך הקבע של הגותו — שהיא תוצאה של הכשרה קבלית, המתבטאת ביצירות הכתובות בהשראת לימודי הזוהר וקבלת האר׳׳י, עליהן עוד נשוב ונדבר.

׳צלצלי שמע׳(על פי תהלים קב, ה) הוא קובץ שיריו של ר׳ משה אבן־צור בן לאחת המשפחות המיוחסות של מגורשי קשטיליה, שמייסדה משה, הידוע בכינויו ׳אברהם העברי/ התיישב בפאס לאחר גירוש ספרד ב־1492 .

בראש ההקדמה מובא הפסוק ׳נטפות מר עובר׳(שיר השירים ה, ה), פסוק זה שהוא בעל צביון מיסטי מובהק, מאפיין את מערכת סמליה של ההקדמה ומלמד על רוח החיבור ותוכנו.׳

• הערות המחבר הספר נדפס בנא אמון(אלכסנדריה) תרנ״ב, וצורפו אליו בסופו שיריו של בן לאותה משפחה, ר׳ שלום אבן־צור, בכותרת ׳שיר חדש׳(ישעיהו מב, י ועוד). שיריו של בן שלישי מאותה משפחה, ר׳ יעקב אבךצור, נדפסו בשם ׳עת לכל חפץ׳(על פי קהלת ג, א יז), בנא אמון תרנ״ג. שלושת הקבצים הפיוטיים שנכתבו בערך באותו זמן (מחבריהם חיו בין השנים 1750-1650) נדפסו הודות למאמצי אחד משלוחי ארץ־ישראל בקהילות המגרב. ראה זעפרני, יהודי מרוקו, עמי 30 ואילך, עמי 196 ואילך.
• ראה טולידאנו, נר המערב, עמי 87. יש להניח, על פי הידיעה הנ׳׳ל, שנאנס להמיר דתו לנצרות, אך שב ליהדות לאחר שהתיישב בפאס, ונודע בה כבעל סמכות רבנית ראשונה במעלה.
• ויידה, פשר עזרא מגרונה, עמי 102, מתרגם חלק זה של הפסוק כדלהלן: ׳שפתיה, שושנים, נוטפות מור, המהלך בכל׳. הוא מבאר: ׳אלה הם דברי התורה, בהם מאמינות כל האומות׳. ׳עובר׳ במשמעות כסף עובר לסוחר. בעמי 65 ׳צרור המר׳ שבשיר השירים א, יג מסמל את הכוחות החבויים היסודיים של ׳הכבוד׳ האלוהי: בעמי 194 (הערה 150) מציין ויידה, שפירושו של עזרא לסמלי הלבונה (לבן — חסד) והמור(אדום — דין) עומד בסתירה לשיר השירים רבה ג, ו, בו ׳חסד׳(ספירת אברהם) תואם למור, וה׳דין׳(ספירת יצחק) ללבונה. על סמליות המור ראה גם ר׳ משה קורדובירו, פרדס רימונים ב, דף כו, ב. המור, בטקסטים הנזכרים, יש שהוא ׳כתר׳ — הספירה העליונה, בראש מערכת האצילרות, ויש שהוא ׳חסד׳ — מן הספירות העליונות שכמותן כמור, הטוב שבדיחות והראשון שבהם.

ראשוני העולים מרוקו

. בשלהי מלחמת העולם השנייה, במסגרת ארגון עליתם ,של יהודי, השארית באירופה׳ שנקלעו בימי המלחמה במרוקו, התאפשרה גם עלית יהודי מרוקו. חלק נכר מהם נכנסו לגרעין הכשרה בבית השיטה ובקבוצת ,׳הסנה״.

בשלהי מלחמת השחרור בדרכים זרועות סכנות, מוסתרים בבתי קברות בקרבת גבול אלג׳יריה המתינו למדריך, שיובילום לעבר גבולות מרוקו. הם עזבו את חופי מרוקו בשלש אניות מעפילים בהדרכתם של יאני אבידוב ואפרים פרידמן. הן נקראו ״יהודה הלוי״ ״שבי־ציון״ ו״לא תפחידנו " עמוסות צעירים ממרוקו.

בכוח העזתם ורצונם העז עברו תלאות ויסורים ללא נשוא והגליה לקפריסין עד הגיעם למולדת. הם היו הראשונים שפתחו דך חדש בהעפלה. הם שמשו גשר לעלייה המונית מצפון אפריקה בעתיד.

בדצמבר 1964 התקימה ב״הבימה״,בת״א עצרת עם לציון ההעפלה מצפון־אפריקה.

. מר פרידמן, שהיה הראשון בעצרת זו, שהביא את הבשורה המשמחת, ליהודי צפון־אפריקה, על שיבת בנים לגבולם, ספר על פעולתו בקרב יהודי מרוקו. הפותח סם אבוטבול ספר על האניות, שהפליגו מחופי צפון־אפריקה ובין השאר אמר: ״כאחד האישים שארגן את ההעפלה יכול אני לומר, לולא פתחנו דרכים ושיטות מיוחדות איני יודע אם יכולנו להביא להתעצמות ההעפלה ולהצלחתה.

מר אשריאל בוזגלו, שהיה חבר מועצת עירית ירושלים ספר, כיו״ר ״ארגון אליעזר בן־יהודה׳^, במרוקו, הפליג יחד עם חברי ארגונו ועולים רבים על ספון אניה, שנטלטלה  בלב ים עד הגיעם לחופי הארץ. שם נתפשו על־ידי הצי הבריטי, ששם מצור על העלית היהודית. האניה הובלה שביי לקפריסין ואנשיה הוכנסו למחנה הסגר. אולם הם ברחו, דרך תעלת ביוב, מתוך המחנה כדי לעלות לא״י, אך הבריטים עצרוהו שוב והכניסוהו למחנה״.

כאלה היו יסורי ההעפלה הראשונים.

משנת 1948, שנת תקומת המדינה

בסוף שנת 1948, חדשים אחרי ההכרזה על הקמת המדינה נשלח גלוי דעת למוסדות על ידי שליחי ה״מוסד״ ו״עלית־הנוער״ במרוקו ובאלג׳יר׳ ובו נאמר:

א. יש לאפשר מיד את הוצאתם של כל העולים ממרוקו, לפי מספר הויזות שיכולים לקבל כיום על סמך ההסכם עם השלטונות.

ב. להוציא השנה ממרוקו 12 אלף ילדים, כדי לבצע את התכנית יהיה עלינו לדאוג, 1. לנצל את אפשרויות השכון והרפוי במחנות אלג׳יר ובמרסיל 2. אחד המחנות באלג׳יר אפשר להפוך״למחנה ילדים, 3. להכניס סדורים מידיים לרפוי הטראכומה בכל בתי־עלית הנוער בצרפת וכן בהכשרות לקראת בוא הילדים והנוער לשם, 4. לדאוג לגיוס רופאי־עינים מומחים לעבודה במרוקו ובצרפת, 5. להפחית תקופת שהותם של הילדים בבתי המעבר ולשכן ילדים נוספים באהלים בעוגת הקיץ״.

ב־1953 נתקבלו מספר החלטות בועידה האזורית של ההסתדרות הציונית, שבהם שומעים אנו על הכמיהה לעליה, תביעה לעלית הגוער וטיפול יתר בנוער.

הבקשות לעליה, שהגיעו למשרדי הסוכנות היהודית עברו לטיפול מיוחד. וזה, שהוחלט על עליתו לארץ־ישראל, חויב לחתום על הצהרה כתובה בעברית ובצרפתית, שבו מצהיר העולה, על פי אשור משרד מחלקת העליה של הסוכנות היהודית בקזבלנקה, שאחרי בואו לישראל יטפלו המוסרות האחראיים לקליטת עולים בישראל, רק בתנאי שילך, לכל הפחות, לשנתיים לעבודה חקלאית במקום אשר ייקבע לו על ידי המוסדות המטפלים בכך או לעבודות פתוח אחרות. אם לא יקיים את התנאי האמור, לא יוכל להזקק לעזרתו ולטפולו של שום מוסד מהמוסדות המטפלים בקליטת עולים בארץ.

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

בשנת 2004 , במסגרת " אתר קוסקוס" חלוץ הפצת מורשת מרוקו במדיה האלקטרורנית, התארגנה קבוצה לא קטנה ביוזמתו של מורי ורבי, ידיד נפש, איש אשכולות, רב פעלים, בקיא בכל מה שזז, לערוך סיור בגליל לפי תוכנית שהוא קבע…
תחילה ארוחת בוקר אצלו בבית במעלות, מין גיבוש מבורך לקראת יום מתיש, מעייף מחד, ומאידך מלא הפתעות, ובעיקר מעשיר. 

בסוף היום, הביא אותנו מר בצלאל דהן לעיר מיוחדת במינה, אחת מארבעת ערי הקודש שיהודי מרוקו התיישבו בה עוד בעת הקדומה, שממנה יצאו שד"רים למרוקו לאיסוף כספים למען הקהילה שדרה בה. 

בסוף הטיול התיישבה הקבוצה במדרגות המפורסמות של העיר, קצת מתחת למרפסת שבה בגין ז"ל נאם את נאומו לקראת ה "מהפך " בשנת 1977. הקבוצה ישבה לשני צידי מעלה המדרגות, ובשירה חרישית, מצמררת, מעלה אותך אל עולמות בלתי ידועים, שירה אשר כולה אנרגיות טהורות שאין לבר אנוש שליטה עליהן..שירה אשר נותנת לך הרגשה שאתה חלק מהיסטוריית העיר, יחד עם כל צדיקיה וחכמיה הרבים שקבורים בה…אווירה של קדושה שאין דומה לה באף מקום אחר…שירה חרישית של לכה דודי, כאשר פנים מופתעות מביטות מכל עבר, אך אינן רוגזות לנוכח ההפרעה, ואף מחייכות למשמע המילים הקדושות של הפיוט " לכה דודוי " שכתב המקובל האלוקי, רבי שלמה הלוי אלקבץ במאה ה-16..
כהרגלי בכל מקום, מחפש אני ספר….מורי ורבי בצלאל דהן, הובילני בשקט לביתו של מר עמנואל שבבו, מחבר ספר הסיפורים הזה. האיש ישב מחוץ לחדרו ועיין בספר קדוש.
האיש שהכיר מלפנים, את מר בצלאל דהן שהיה תושב העיר זמן רב, קיבלו בסבר פנים יפות ואף הציע לנו תה חם ותרכובות למיניהן, מפאת קוצר הזמן סירבנו בנימוס רב להצעתו הנדיבה, אך מר בצלאל ביקש ממנו את ספר הסיפורים שהוא כתב מזמן, למזלי הרב, היה לו עוד עותק, הוציא אותו מיד, יען כי, לסרב לבצלאל דהן, זו אינה אפשרות מצידו של מר עמנואל שבבו שכתב לי הקדשה בכתב ידו  ומודה אני שלא התעמקתי בספר הזה למרות שהוא ברשותי 13 שנה..

לאחרונה הפייס בוק ואתר מורשת מרוקו,הפגישו אותו עם אישה מדהימה ויקרה , שזקוקה הייתה למידע כלשהו אודות יהדות מרוקו, כמוה פונים אלי כל יום  עשרות. מצניעת הפרט, לא אפרסם פרטים עליה, כמו כן, הספר מוקדש לכל דרי צפת שאליה שאפו להגיע חכמי ורבני יהדות מרוקו …
אזכיר חלק קטן מהם…
רבי יעקב בירב )מהר"י בירב)

נולד בשנת ה'רל"ד (1474) בעיר מקדה שבספרד לאביו ר' משה , למד בצעירותו מפי רבי יצחק אבוהב עד גרוש ספרד בהיותו בן 18 משם נדד למרוקו, אלג'יריה, ומצרים בערך בשנת ה'רע"ה עוד לפני הכיבוש העותומני עלה לירושלים ולאחר כמה שנים חזר למצרים ,בשנת ה'רפ"ד עלה שוב לא"י והתיישב בצפת היה רבם של כל רבני צפת בדורו, בשנת ה'רח"צ חידש הסמיכה והדבר עורר פולמוס גדול שבעקבותיו…

רבי יוסף סרגוסי )הצדיק הלבן)

נולד בשנת ה'ר"כ (1460) בעיר סרגוסה שבספרד היהממגורשי ספרד והתיישב בסיציליה לאחרמכן עלהלא"י דרך ביירות ומצרים שם גר 3 שנים באותם שנים רבי דוד בן זמרה (הרדב"ז) למד אצלו תורה לאחמ"כ עלה לא"י והתיישב בצפת בה התקבל כאחד ממנהיגי הקהילה ואף רבי יוסף קארו נהג בו כבוד גדול , ציון קבורתו סמוך לציוןרבי יהודה בר אילעאי שע"פ האגדה בדרכו לתפילה על קבר רבי יהודה בר…

רבי דוד בן זמרא )הרדב"ז)

נולד בשנת ה'רל"ט (1479) בספרד בשנת ה'רע"ג נתמנה למנהיג יהודי מצרים וכיהן כאב"ד ,ראש הישיבה ,גבאי הצדקה ואחראי על ההקדשות וכן הצליח מאוד בעסקיו בתבואה ובעורות, בשנת ה'שי"ג עזב ועלה לירושלים ומשם עקר לצפת וחי בה עד יום פטירתו בשיבה טובהלמעלה מ20 שנה . ספרו שו"ת הרדב"ז. נפטר כ"א חשון ה'של"ד (1573)

רבי יוסף קארו )השולחן ערוך)

נולד בשנת ה'רמ"ח (1488) בספרד לאביו ר' אפרים בעקבות גרוש ספרד נדדלפורטוגל ואחמ"כ לקושטא שם התייתם מאביו וגדל בבית דודו רבי יצחק קארו בהיותו כבן 34 החל בכתיבת ה"בית יוסף" על הטור , בשנת ה'רפ"ג עבר לבולגריה , בשנת ה'רצ"ו עלה לצפת ונעשה תלמיד מהר"י בירב ונסמך על ידו עם חידוש הסמיכה. ספריו בית יוסף, שולחן ערוך, כסף משנה, בדק הדבית, אבקת רוכל, נודע גם…

רבי שלמה אלקבץ

נולד בשנת ה'רס"ה (1505) למשפחה ממגורשי ספרד ככל הנראה בסלוניקי ומשם נסע לאדריאנופול מקום מושבו באותו עת של רבי יוסף קארו ובה החל להתעסק בתורת הסוד וחיבר כמה ספרים ,בגיל 30 בערך עלה לא"י והתיישב בצפת ,הוא ראה את התגלות המגיד ל"בית יוסף" שככל הנראה היה באדריאנופול נודע בשל פיוטו "לכה דודי" שנתקבל בכל תפוצות ישראל והוכנס לכל סידורי התפילה. נפטר ה'שד"מ ) 1584)

 רבי משה קורדובירו )הרמ"ק)

נולד בשנת ה'רפ"ב (1522) מוצאו מהעיר קורדובה שבספרד גדל וגר בצפת אך מקום לידתו אינו ידוע היה תלמיד מרן ה"בית יוסף" והוסמך ע"י מהר"י בירב נישא לאחותו של רבי שלמה אלקבץ ואף למד ממנו את תורת הקבלה , עם הגעת האר"י לצפת קיבל מהרמ"ק את תורת הקבלה אך כאמור יצר שיטה עצמאית בקבלה. ספרים רבים בתורת הסוד כתב ובהם "אור יקר" "תומר דבורה" "פרדס רימונים

מעשה בזקן אחד שהיה גונח מלבו. באו ושאלו לרופאים. אמרו שישתה חלב עיזים. יצא וקנה לו עז והכניסה לדיר. לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז. יצאו לבקשה ולא מצאוה לא בחצר ולא בגן, לא על גג בית המדרש ולא אצל המעיין, לא בהר ולא בשדה. שהתה כמה ימים שחזרה מאליו ובחזירתה היו דדיה מלאים חלב וטעמו טעם גן עדן. ולא פעם אחת בלבד נתעלמה מן הבית אלא פעמים הרבה נתעלמה מן הבית. יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן.

פעם אחח אמר הזקן לבנו, בני מתאווה אני לדעת להיכן היא הולכת ומהיכן היא מביאה חלב זה שהוא מתוק לחכי ולעצמותי מרפא. אמר לו אביו, מה אתה עושה בני? אמר לו, משיחה אני קושר לזנבה של העז וכשארגיש בה שהיא מבקשת לילך אתפוס את המשיחה בראשה ואצא עמה לדרך. נענע לו הזקן בראשו וקרא עליו, בני האם חכם לבך ישמח ליבי גם אני. קשר הבחור משיחה נאה בזנבה של העז ונתן דעתו עליה. כיוון שעמדה לילך תפס את המשיחה בידו ולא הניח הימנה, וכיוון שהלכה נגרר והולך אחריה, עד שהגיע למערה אחת.

נכנסה העז למערה ונכנס הבחור עמה, כשהוא אוחז במשיחה והולך אחריה. וכך היו הולכים שעה או שתיים, ואולי יום או יומיים.

כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה הגיעה. כיוון שיצאו מן המערה ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני בשמים והעז עולה באילן, והאילן מלא חרובים מלאים דבש והיא אוכלת מן החרובים ושותה ממעיין גנים. עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים הגידו לי היכן אני ומה שם המקום הזה? אמרו לו בארץ ישראל אתה וסמוך לצפת אתה.

שי עגנון

דוד פליאג׳י

בדומה למעמדו של יוסף בימי אחיו שמואל ושל משה פליאג׳י לאחר מות שמואל, נעשה דוד ממלא־מקומו הקבוע של אביו בזמן היעדרו מארצות־השפילה, החל מש­נת 1620, שבה העתיק משה, שהיה עד אז יד־ימינם של דוד ואביו, את מושבו למראכש. בעשר השנים הראשונות(עד 1630) ממלא דוד רק תפקידים שניים בחשי­בות : הוא מפקח על בניין הפריגאטות שהוזמנו במספנות נידרלאנד; דואג למשלוח נשק ותחמושת לזיידאן. כן אנו מוצאים לזיידאן שהוא מבקש מאסיפת־המעמדות להגן על דוד מפני החרמת סחורותיו שבאו מסלא, ולתת הוראה ברוח זו לשגרירה באנגליה. דוד הלך פעם בעניין פדיון שבויים מוסלמים ממארוקו לפלאנדריה, שהיתה שייכת לכתר הספרדי; והוא התלונן לאחר־מכן לפגי עבד אל־מלך שלא קיבל שכר־טירחה על כך ^.

שינוי ניכר ובולט בפעילותו המדינית של דוד חל בראשית שנות השלושים. אז מינה אותו אל־וליד לבא־כוחו הדיפלומאטי ליד יוסף אביו. תפקידו בסיום המשא־ומתן על חוזה־השלום בין לואי הי״ג לאל־וליד ראוי לסקירה מפורטת יו­תר, מאחר שנצבר עליו חומר רב ומנוגד בארכיונים.

בשנת 1630 הלכה משלחת צרפתית, ובראשה די שאלאר, – Chalard לסלא ולמראכש בעניין פדיון שבויים. בסלא הסתדרו העניינים, ואילו במראכש היא נתקלה בקש­יים. בינתיים תפסו הצרפתים ספינה נידרלאנדית שהיתה חבורה למשפחת פליאג׳י, והחרימו מטען נשק ותחמושת בשווי של 100,000 ליברות. מאמציו של משה פליאג׳י לשחרר את המטען תמורת שיחרור השבויים שבמראכש עלו בתוהו. דוד לעו­מתו, שבא לפאריס מהאג, השיג את שיחרורה של הספינה, וגם הניע את החצר הצרפתית לשגר משלחת שנייה, כדי לדון על החזרת השבויים ועל חוזה־שלום. בינתיים מת עבד אל־מלך. דוד פליאג׳י נסע למראכש, השיג את החזרתם של 180 שבויים ובהשתדלות משה ובמאמציו שלו נחתם חוזה־השלום בשלהי שנת 1631.

משה פליאג׳י חתם על התרגום הרשמי, ודוד הביא את החוזה בדצמבר אותה שנה לפאריס, כדי למוסרו למלך ולקארדינאל רישלייה. כאן נתקבל בכבוד הניתן לשגרירים וזכה במתנות רבות. המלך לואי הי״ג אישר את החוזה ודוד פליאגיי קיבל עליו להחזירו למראכש. אולם כאן אירעה ההזנחה שגרמה לסכסוך רציני. במקום לפנות אל מארוקו הלך דוד אל האג. השריף חיכה לשווא להחזרת המסמכים, ומש­לא הגיעו, וסבור היה כי לא אושרו, נעלב וציווה להתקיף ספינות צרפתיות ולהחרימן. הסכסוך שפרץ מחדש הביא לידי בירורים נוקבים. עתה נטפלו לדברים טפ­לים ומצאו אי־דיוקים רדופים׳ בתרגומו של משה פליאג׳י, שתירגם את המונח ׳ד׳מי׳ במלים ׳שליחי (או צירי) הנאמן והנכבד׳, אף ייתכן שדוד כינה את עצמו שגריר. לבסוף האשימו את דוד בזיוף כתב־ההאמנה שהיה בידו, ולואי הי״ג דרש מאת אסיפת־המעמדות בהאג את הסגרתו. לשם הדגשת החשיבות שמייחסת פאריס לדבר נשלח אחד ממזכיריו של המלך לטפל בעניין. אבל אסיפת־המעמדות דחתה את הדרישה, מאחד שדוד הוא סוכן דיפלומאטי. לעת עתה המשיך דוד בפעילותו הרגילה. בינתיים התפשטה ההסתה גם אל מראכש, ואל־וליד שינה את טעמו ואת דעתו, והצטרף לדרישת ההסגרה של צרפת, ובזה ביטל את חסינותו של סוכנו. דוד נמלט לאחת הפרובינקיות של ארצות־השפילה ומשם לקלן. גם משה פליאג׳י, התורגמן הרשמי במראכש, שהואשם בזיוף מסמכים, נמצא זמן־מה בסכנה. כל זה אירע בשנים 1634—1635.

לאט־לאט התחילו העניינים להתבהר. מסתבר שאל־וליד למד לדעת מפי יוסף פליאג׳י, שהמעלילים על משפחת פליאג׳י היטעו אותו. הוא גם ניסה לבטל את האשמתו כלפי דוד פליאג׳י, אבל די שאלאר, הדיפלומאט הצרפתי שנועד לו תפקיד חשוב בכל המשא־ומתן בין פאריס למראכש החל משנת 1630, לא היה מעוניין להעביר את איגרתו של אל־וליד, שנוסחה ברוח זו, אל מלך צרפת. בעוזבו את מארוקו לשוב לצרפת התחמק די שאלאר ויצא לבדו, בהשאירו את השגריר המוסלמי, שצריך היה להילוות אליו כדי להביע את דעת אל־וליד בעניינים שונים. די שאלאר התגונן בפאריס, כי מיהר להפליג בשל מזג־האוויר הרע, אבל הוא הושם במאסר על משגה זה ולאחר־מכן גורש מפאריס! מובן, שדוד ניצל את מאסרו של שאלאר כדי להוכיח את צדקתו לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שקיבל כתב־חסינות ממנה, שהוארך מדי פעם.

כפי שנרמז כבר למעלה נשתנו פני הדברים מכול־וכול עם עלייתו של מוחמד אל־שייך אל־צגיר. באיגרתו הראשונה אל אסיפת־המעמדות מדגיש הוא פעמים מספר את אמונו בדוד, לאחר שנוכח לדעת כי אין כל יסוד להאשמות שטפלו עליו הצרפתים לפני אחיו.

מאז המשיך דוד לייצג באמונה את ענייני השריף בארצות־השפילה. הוא דאג לאספקת נשק ועירער על יצוא משלוחים שנועדו למורדים במלכות. וכן השתדל לשלוח אל מראכש בעלי־מקצוע ליציקת תותחים, שנועדו לצאת עם יצחק, אחד מבני אחיו, ששימש לאחר־מכן תורגמן ליד משה דודו. אולם לא נמצאו יוצקי המתכת שהיו מוכנים ללכת לאפריקה.

דוד היה חשוך בנים או אב שכּול. הוא מת כפי הנראה בשנת 1649, או סמוך לפניה, ונקבר בבית־העלמין של אמשטרדם. בשנים 1650—1651 היתה חליפת־מכתבים בין השריף ובין אסיפת־המעמדות בעניין ייבום אלמנתו.

את מיעוט הצלחתו של הלפרן בשליחותו ניתן להעריך באמצעות העובדה, שימים אחדים בלבד אחרי עזיבתו את קזבלאנקה, הנציגות אסרה על הכנסה למרוקו ועל הפצה של העיתון העברי של הארגון הציוני העולמי, ״העולם״, עקב אופיו הפוליטי, העלול לגרום לבעיות. הלפרן הגיב בחריפות, בכך שהעביר לקה ד׳אורסיי את ה״דוח על השאלה הציונית במרוקו״, שבו הכחיש, נקודה אחר נקודה, את כל ההאשמות-לכאורה מצד הנציגות הכללית. ליוטיי, שמשרד החוץ פנה אליו לקבלת תגובה, אישר במכתב מ-19 באוגוסט 1924 את התנגדותו החריפה למתן מעמד חוקי לפעילות הציונית:

"האינטרס של צרפת הוא, להפחית ככל האפשר את ההשפעות החיצוניות של הקהילות היהודיות בתחום הפרוטקטוראט, אשר כיוונן נסתר מפני הציונים הצרפתים, שאינם מסוגלים לפעול ביעילות כדי לנטרל את פעילותם של הציונים האנגלו-סכסים, הגרמנים והרוסים. קבוצות אלו, המקבלות הנחיות מבחוץ, עלולות לעורר בקרב החוגים המוסלמים תנועות-נגד, אשר הקהילות היהודיות עלולות להיות הראשונות להינזק בגללן. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד העליון של האוכלוסייה המוסלמית, אשר על דבקותם בנו נשענת המדיניות שלנו בכללה, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית.

מצוי כאן מרכיב פוליטי וממשלתי ייחודי, שיש להתחשב בו מאוד. אני נמצא בעמדה טובה יותר מכל אחד אחר, כדי לשפוט את המצב הפוליטי המיוחד של מרוקו, והשיקולים הפוליטיים מנוגדים להקמה של קבוצות ציוניות. מ׳ הלפרן יואיל אולי להכיר בכך, שהרזידאנס ניחנה ביכולת טובה יותר ממנו, כדי לשפוט את המצב, וכדאי שיחסוך מאיתנו את ההאשמות בעוינות שיטתית כלפי הציונות, שהוא כנראה רוצה להטיח בנו. הפרוטקטוראט מחזיק בעיקרון לסרב לכל התאגדות בעלת אופי פוליטי, ולא מצא לנכון לסטות מן הכלל הזה לטובת הארגונים הציוניים. מניעת ההרשאה אינה תלויה במהות הציונית של האגודות הללו, ואני שב ומדגיש זאת, אבל אינני יכול שלא להביא בחשבון את ההשלכות הצפויות ולהתעלם מן הצרות המאיימות לעוט על הפרוטקטוראט.״

האחראי החדש של האגף המרוקני בבפדרציה הציונית הצרפתית, יונתן תורץ, יהודי פולני שהתיישב בקזבלאנקה כנציג של חברה בריטית, המתין עד חלוף הסערה וכתב ללונדון:

"במצב שבו נמצא הארגון הציוני במרוקו כיום, הוועד הזמני של פצ"צ, האגף המרוקני, סבור שדווקא בגלל האינטרס של התנועה, וכדי להקל על ההשתדלות לקראת הכרה רשמית בה, יש לדחות למועד מאוחר יותר כל פעילות ציונית.״

המצב השתנה מכל-וכל עם עזיבתו של ליוטיי את מרוקו בסתיו 1925, והחלפתו בתיאודור סטיג, בעל תואר בפילוסופיה, ומקורב למפלגה הרדיקלית שאהדה מאוד את הציונות. – 1950 – 1868 Theodore Steeg נציג בבית הנבחרים הצרפתי, סנאטור של צרפת, חבר בממשלות אחדות בתפקידים שונים, ובין היתר גם מושל אלג׳יריה 1921 עד 1925, שאז החליף את ליוטיי במרוקו.-  למן מינויו של תיאודור סטיג, המושל הכללי-לשעבר באלג׳יריה, קיבל הלה פניות מן החוגים הציוניים, והגיב במידה של אהדה. הוא השיב על מברק הברכה שקיבל מיונתן תורץ במסר חם למדי:

"אתה יכול להיות סמוך ובטוח שבמרוקו, כפי שהיה קודם לכן באלג׳יריה, אקפיד מאוד להביא לכך שכל האמונות תכובדנה ללא-עוררין, וכי ביחס לציונים, אמשיך לתמוך באורח איתן בעקרונות המנחים של המדיניות שצרפת נוהגת על פיהם, כחברה בחבר הלאומים.״

אולם תיאודור סטיג בכל זאת הפגין זהירות רבה ביותר. ב-7 ביוני 1926, יעץ לנחום סוקולוב לנהוג בזהירות ובסבלנות, וציין את העובדה שהסולטן עוין את הציונות:

"הסולטן מסרב לכל תעמולה שעלולה להביא, בסופו של דבר, להפחתת מספר נתיני היהודים. כדאי להניח לקהילות היהודיות במרוקו, לפעול בשלווה, להתקדם ללא מניעים נסתרים, וזאת כדי שלא לחשוף את כלל העם המרוקני לתעמולה, אשר אף כי היא מצוינת בעיקרון, עלולה להתקבל בחוסר-הבנה על ידי אחדים ולגרום שוב להתעוררות של קנאות, שהיהודים סבלו בגינה זמן רב. שיבת הקנאות לא תוכל שלא להזיק לאינטרסים של אלו שעליהם אתה מגן. אני סמוך ובטוח שהציונים במרוקו יידעו, תוך כדי כך שיפעלו למען הגשמת חלומם היקר ביותר, לשתף פעולה למען השגשוג והגדולה של ארץ• זו."

בפועל, תיאודור סטיג, על אף שלא הפך את התנועה הציונית לחוקית באופן רשמי, גילה סובלנות כלפיה, ונקט גישה של פשרה, שנחום סוקולוב, בתשובתו לסטיג, שמח בה:

"הוד מעלתו הואיל בטובו להביע את הדעה, שהיהודים המתגוררים בתחומי הפרוטקטוראט חופשיים להיות, באופן פרטני, חברים בפדרציה הציונית הצרפתית, ובתור שכאלה, הרזידאנס אינה רואה כל מניעה לכך שיאספו את ״השקל", וכן, שהיהודים שרוצים לעזוב את מרוקו, כדי להשתתף באופן אישי בהקמת בית לאומי יהודי בפלסטינה, לא ייתקלו במכשולים בדרכם.״

הפשרה הזאת הכריחה את התנועה הציונית המרוקנית לשמור על פרופיל נמוך. היות שהתחייבה ״שלא להפחית את מספר נתיניו של הוד מלכותו״, לא יכלה לפעול למען העלייה לארץ, המחויבות הציונית הראשונה במעלה.

א. מאפייני הקיום של האשה בחברה המסורתית

אשה לובשת את השמלה הגדולה

עד לראשית המאה העשרים שמרה הקהילה היהודית של מראכש על צביון מסורתי ושמרני בכל תחומי החיים, ובכלל זה באורח חייה של האשה. בהשפעת החברה המוסלמית, שבקרבה חיו היהודים במשך מאות שנים, נקבע מקומה של האשה בשכבה הנמוכה של החברה ביחד עם הילדים והמשרתים.

1. 1. היחס אל הילדה גמשפהה

מיום הלידה ניכר היחס המפלה של המשפחה ושל החברה כלפי הבת. לידת בן התקבלה תמיד בשמחה ואילו לידת בת נתפסה כמעמסה ואפילו כאסון, במיוחד אם המשפחה הייתה מרובת בנות. הדאגה העיקרית של ההורים ביחס לבת הייתה למצוא לה חתן ולהשיאה מוקדם ככל האפשר. אכן, נישואי הבוסר אפיינו את כל בנות הקהילה ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי.

התופעה של נישואי בוסר הייתה נפוצה ומושרשת במסורת המקומית עד כדי כך, שאם ההורים לא הצליחו להשיא את בתם כשהגיעה לפרקה, בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנים, היא עלולה הייתה להישאר ברווקותה או להינשא לאדם זקן. מצבן של הילדות היתומות היה חמור אף יותר, כי אותן נהגו לקדש בהיותן בנות שבע או שמונה לגברים מבוגרים מאוד או לבעלי מום. הסיבה לכך הייתה שבמקרה כזה משפחת הכלה פטורה מההוצאות הכספיות הנדרשות לחתונה ולנדוניה.⁶

הערת המחברת : היו אבות אשר נהגו לרשום את תאריכי הלידה של ילדיהם בפנקס משפחתי או בתוך סידור התפילה. ליד שם הבן הם הוסיפו ברכה מיוחדת לאריכות ימים, לבריאות טובה וו' ואילו ליד שם הבת הם ציינו את תאריך הלידה ותו לא. על פי פנקס משפחתי של יעקב דהן מסוף המאה התשע־עשרה. כמו כן, את ילדותו של הבן ליוו טקסים חגיגיים (בנוסף לברית המילה ולבר המצווה) שנועדו לשמור עליו מפני מזיקים. הטקסים השונים הבליטו את מרכזיותו של הבן במשפחה ובה בעת את חשיבותה המשנית של הבת. על טקסים אלה ראה, רפאל בן שמחון,יהדות מרוקו, הווי ומסורת, אורות המגרב תשנ״ד, עמי 79-55,53-31, 128-119, 151-149.

במשפחות עניות נהגו להוציא את הילדה כבר בגיל שבע או שמונה מן הבית כדי לעזור בפרנסת המשפחה. על פי רוב עבדה הילדה כמשרתת בבתי עשירים או כשוליה אצל ״המעלמה״.- ה״מעלמה״ ( = המומחית) הייתה תופרת מבנות המעמד הבינוני של הקהילה, שריכזה בביתה קבוצת בנות ולימדה אותן את מקצועות התפירה.

• הבן, לעומת זאת, הוצא לעבוד רק לאחר שמלאו לו שתים־עשרה או שלוש־ עשרה שנים, לאחר שלמד מספר שנים בצלא [ = חדר] – פירוש המילה ״צלא״ בערבית יהודית הוא תפילה. גם בית כנסת נקרא בערבית יהודית ״צלא״. על פי רוב התקיים לימוד הבנים בבית הכנסת, לכן החדר במרוקו כונה גם הוא ״צלא״.

 ככלל נועד הלימוד אך ורק לבנים. במראכש התקיימו עשרות ״צלאואת״ [ = חדרים] פרטיים, תלמודי תורה ציבוריים וישיבות לרוב. מספר לא מבוטל ממוסדות חינוך אלו מומנו בידי הקופה הציבורית של הקהילה. למען הבנות לא היה קיים שום מוסד ללימוד לא פרטי ולא ציבורי. כאן נהגו כמו במקומות אחרים, על פי ההלכה של רבי אליעזר שפסק ״כל המלמד את בתו תורה — כאילו מלמדה תפלות״(משנה סוטה ג,ד). בכך נחסמה בפני הנערה האפשרות ללמוד ולגלות את יכולותיה האינטלקטואליות.

התפיסה של ״כל כבודה בת מלך פנימה״ נשמרה בקפידה בחברה השמרנית של מראכש. מהיום שהגיעה הנערה לפרקה נאסר עליה לצאת מהבית וכל חריגה מנורמה זו נחשבה לפריצות העלולה לחבל בשידוך. יתר על כן, לנוכח תופעת נישואי הבוסר, מיום שהתארסה אפילו אם בת שבע או עשר שנים, כבר לא נחשבה ילדה ועל אף גילה הצעיר נאסר עליה לצאת מפתח הבית. גם נשים נשואות לא נהגו לצאת מביתן ואם נאלצו לצאת (לטבילה במקווה או לביקור אצל קרובי משפחה) מעולם לא עשו זאת בגפן.

ארכיון כל ישראל חברים (להלן: ארכי״ח) תיק: France xiv F 25 Maroc, קוריאט לנשיא כי״ח (להלן לנשיא) 13 באוגוסט 1902. בכל המסמכים לא מצוין שמה הפרטי של הכותבת, אלא רק שם משפחתה.