זעקת יהודי מרוקו – יצחק –משה עמנואל
זעקת יהודי מרוקו – יצחק –משה עמנואל
עשרים שנות עליה וקליטה
תשכ"ח – 1967
מאה אלף יהודי צפון אפריקה מצפים לעליה למדינת ישראל
השנה מלאו עשרים שנה לעליה ההמונית מצפון אפריקה למדינת ישראל. בשנת 1947 היו באלג׳יר מאה עשרים ושמונה אלף יהודים, בתוניס שבעים וחמש אלף יהודים, ובמרוקו היו -מאתים שבעים אלף יהודים, ס״ה 478 אלף יהודים. מהם נשארו לפי הערכה משנת 1966 באלג׳יר שלושת אלפים יהודים, בתוניס עשרים וחמש אלף ובמרוקו: שמונים אלף, כלומר בכל ארצות אמ״ת (אלג׳יר, תוניס ומרוקו) לא יותר ממאה ושמונה אלף יהודים. למעלה ממאה אלף יהודי אלג׳יר החליפו אזור באזור ומאלג׳יר עברו לצרפת. אנו תפילה, שכל מאתים אלף היהודים מארצות אמ"ת ׳שעברו לצרפת יעלו למדינת ישראל וישתלבו במסכת היצירה של המדינה.
מבחינת מצבם המשפטי והמוסרי שייכים יהודי אמ״ת לאותן ארצות. ערב, שבהם נשמר בדרך כלל שווי זכויותיהם של היהודים ונתנה להם האפשרות לארגן חיים צבוריים שלהם ולשמור על ,אמונתם ועל תרבותם, ללא קשר של ממש עם אחיהם היהודים בארצות אחרות.
שלושת אלפי היהודים החיים היו באלג׳יר מרגישים עצמם כצרפתים לכל דבר. במרוקו, שהתרוקנה במידה לא קטנה מאוכלוסיתה היהודית, ביחוד במחוזות הדרום של הארץ, מתנהלת אמנם מזמן לזמן תעמולה אנטי־יהודית, בעיקר מעל גבי העתונות, אולם השלטונות שומרים בדרך כלל על יחס הוגן כלפי היהודים. הם ממשיכים בפעילותם התרבותית, בעיקר בשדה החינוך, ולפי ידיעות אחרונות מבקרים לפחות עשרת אלפים ילדי ישראל במוסדות חינוך מטעם כי״ח ועוד כמה ארגונים אחרים.
בתוניס קיים שווי זכויות מוחלט של היהודים, המודגש דחופות על ידי השלטנונות, אולם למעשה היהודים סובלים לא מעט מן האפליה, בעיקר בשטח החיים הכלכליים וגם בשרות הפומבי חלקם יורד יותר ויותר.
אחרי מלחמת ששת הימים, תשכ״ז, היהודים שנשארו באלגייר חיים באוירה של פחד בגלל התעמולה החריפה המתנהלת שם בלי הרף נגד מדינת ישראל.
במרוקו היתה צפויה סכנת מהומות אנטי יהודיות ובאחד מערי השדה נרצחו ארבעה יהודים ונעצרו רבים אולם השלטונות התערבו מיד והשתיקו את התעמולה. לפי ידיעות אחרונות, הוכרז חרם למעשה נגד היהודים בתחום החיים הכלכליים, שממנו סובלים בעיקר חנונים וסוחרים. בתוניס העלו פורעים בעיר הבירה ששה בתי כנסת. אחרי זמן מה התערבה המשטרה, שהשתיקה את המהומות ואסרה רבים מבין הפורעים. נשיא המדינה בתוניס הביע צערו על מה שקרה והבטיח לשלם פצויים לאלה שסבלו בפרעות. בכל זאת קמה בהלה רבה ורבים החלו עוזבים את תוניס בדרכם לצרפת.
סכנה צפויה ליהודים בארצות אמ״ת גם היום ותהיה קיימת בזמן הקרוב. שומה על הסוכנות היהודית וממשלת ישראל להכין את הכלים לעליה ולקליטתה במדינת ישראל, וטוב שעה אחת קודם. יש לזרז את הגורמים הבינלאומיים וכמה מדינות, שיקדישו תשומת לבם למצב היהודים שם, כדי למנוע סבל ואפליה מהם.
מטרת חוברת זו להזעיק את המוסדות האחראיים לעליה, לנקוט בכל האמצעים הדרושים להצלת יהודי אמ״ת מיד וללא דחוי כל שהוא על מנת שלא נאחד את המועד, כפי שהיה בעבר.
יחד עם זה מתפקיד חוברת זו להגיש לאזרח הארצי ישראלי, תולדות עלית יהודי. צפון אפריקה למדינת ישראל בצורה מרוכזת ככל האפשר. הנני מאמין שעל ידי הכרת שבט גדול זה, לבטיו בעבר., בעיותיו בהווה נחסוך מעצמו טעויות שנעשו בעבר.. ההכרה תביא בכנפיה את האהבה.
לרגל עשרים שנות עליה וקליטה של יהודי צפון־אפריקה במדינת־ישראל חייבים אנו לסכם דרכנו ולכונן צעדינו באון לקראת השנים הבאות עלינו לטובה.
תהא נא חוברת זו בכל בית בישראל, ובכל בית ספר, למען יכירו בנינו את השבט הצפון אפריקאי הגדול והיקר הזה. כשם שזכינו לחוג עשרים שנות עליה, הבה ונאחל לעצמנו, שנזכה בגאולה השלמה של עם ישראל.
בכור-שלום שטרית (1895 – 1967), שופט ופוליטיקאי ישראלי. נמנה על חותמי מגילת העצמאות
מראשי יהודי מרוקו שהלכו לעולמם
השר בכור שלום שיטרית ז״ל
שר המשטרה ושר המעוטים מאז הקמת המדינה ב־1948 ועד סמוך למותו. נולד בטבריה, ב- 20 בינואר 1895, נמנה למשפחת רבנים שעלתה ממרוקו. למד בחדר ובבי״ס כי״ח בתלמוד־תורה ובישיבה. ממיסדי אגודת ״התחיה״ להפצת הציונות והשפה העברית. חבר ה,,מכבי״ ואחר־כך ב״הפועל־הצעיד״, היה מורה באליאנם שבטבריה ובמנחמיה. במלחמת העולם הראשונה היה מוכתר, המושבה כנרת.
עם כניסת הבריטים לארץ התגים למשטרה וארגן את משטרת טבריה. במשך הזמן נתמנה למפקד המשטרה במחוז הגליל התחתון ובאותה תקופה הכניס לשרות צעירים עבריים רבים. בירושלים סיים קורס לקצינים. בנצרת שמש כמפקח המשטרה ליד בתי ־הדין בגליל וכקצין נייד בראש שוטרים רוכבים. תפקידו זה הביאו במגע עם הערבים. כעבור זמן מה עבר למרכז הבולשת בירושלים, כמנהל משרד טביעת האצבעות וחוקר במחלקה לחקירות פשעים. בתפקיד זה נהל את החקירה בענין רצח י.ח. ברנר הי״ד והצליח לגלות את תעלומת הרצח בשכונת אבו־כביר.
בשנים 27—1922 שרת בחיפה. בראש מחלקת החקירות והמשפטים הפליליים במחוז הצפון. ב־1927 שירת בת״א בדרגת קפטן, כמנהל הראשון של המשטרה העירונית ב־29—1928 שירת כמדריך בבית־ספר לשוטרים בירושלים ועזר בחבור ספרי למוד לשוטרים. בעת המהומות ב־1929 היה ממונה על חקירת הפשעים בירושלים ובמחוז.
ב־1930 סיים למודיו במשפטים. ב־1933 הוטל עליו לחקור רצח ה. ארלוזורוב ז"ל בתל־אביב ולהופיע כנציג התביעה הכללית לפגי השופט החוקר מטעם המשטרה.
היה יו״ר ועד העדה הספרדית בת״א וחבר ההנהלה הארצית של העדה, נשיא הפרדציה העולמית של הקהילות הספרדיות. היה פעיל במוסדות צבור שונים: ה״בימה״, ״גן-חיות״ ועוד. עם הקמת המדינה היה חבר הממשלה הזמנית וכהן כשר המשטרה ושר־המעוטים.
השר שיטרית היה איש מזרח במובנו הנאצל של המושג׳ ענו, אציל טוב לב, אוהב, צנוע, ואמיץ רוח. בעל עמדה ב״פרשה״. לכנסת הראשונה נבחר מטעם ״רשימת הספרדים ובני עדות־המזרח ואח״כ מטעם מפא״י. כשר המשטרה הקים את ״אחת המשטרות הטובות שבעולם " במותו נערכה לו הלויה מלכותית.
השר שיטרית היה אחד ״היהלומים״ של יהודי צפון־אפריקה,.שנולד וגדל בישראל ושבאורו האיר את שביליה של הממלכתיות הישראלית.
בכור-שלום שטרית (1895 – 1967), שופט ופוליטיקאי ישראלי. נמנה על חותמי מגילת העצמאות. כיהן כשר המשטרה (1948 – 1967).
יליד טבריה. את לימודיו עשה בחדר, בבית הספר של כי”ח (אליאנס) ובישיבת טבריה. ממייסדי האגודה הציונית "התחייה" בטבריה. היה מחברי "משטרת הפרשים היהודים (במסגרת שלטון מועצת העם כנציג מפלגת ספרדים ועדות מזרח, מפלגה עדתית אשר נחשבה למייצגת העדה הספרדית הותיקה בארץ ישראל. בתוקף תפקידו כחבר מועצת העם נמנה על חותמי מגילת העצמאות, היחיד מבין חותמי המגילה שנולד בארץ ישראל. שטרית נמנה גם על חברי
טולידנו יעקב משה ז״ל
היה שר הדתות במדינת ישראל. נולד בטבריה בשנת תר״מ (1880). למד בישיבת הספרדים בטבריה והיה בין הרבנים הספרדים, שמזגו למוד תורה וחקר מדעי־בקורתי. בכורי עטו חדושי תורה ודברי מחקר, החלו להתפרסם בשלהי המאה הקודמת ב״חבצלת״. לאחר מכן נתפרסמו מאמריו ומחקריו בעתונים ובכתבי העת העבריים בארץ ובחו״ל.
עסק לרוב עם אחיו אברהם באיסוף כתבי יד עתיקים והוצאתם לאור, וכן חקר תולדות יהודי מרוקו, מקור משפחתו. ספריו: ״אפרייון״ (בבליוגרפיה לפרושי רש״י,. הרס״ה), ״שלש תשובות לחיים כפוסי״ ועוד, ״נר המערב, הוא תולדות ישראל במרוקו״, ״ספר .שרשי המצוות״, ליוסף. אלמושנינו, יד משה״ (פרוש משנת פסחים לרמב״ם עם מבוא והערות), ״ים גדול״ (שאלות ותשובות, קהיר), ״יהודי אלכסנדריה והמימוני״, ״שריד ופליט״ (אוסף לדברי תורה ולמדעי היהדות), לתולדות הישוב בארץ ישראל ולביבליוגרפיה, ״בת־עמי״ (בעניני עגונות)), ״אוצר גנזים״ (אסופת תעודות לתולדות. א״י, מתוך כתבי יד עתיקים, בצרוף מבואות והערות.
הוא הוסמך להוראה בטבריה, משנת 1926 ועד 1928 כהן כחבר בית־דין בטננ׳יר (מרוקו). לאחר מכן מ־1929—1941 כראב״ד בקהיר ובאלכסנדריה. משנת 1942 כהן כרב ראשי לת״א יפו והמחוז עד לפטירתו. בפברואר נעשו המאמצים להשיבו על כס ״הראשון לציון״, שנתפנה עם פטירתו של הרב עוזיאל זצ״ל, אולם נבחר הרה״ג יצחק נסים יבדל״ח. ב־27 בנובמבר 1958 בהיותו בן 78, נתמנה לשר הדתות ובתפקיד זה כהן עד כ״ד תשרי תשכ״א (15.10.1960).
הוא השאיר כתבים מרובים, מחקרים, מאמרים וספרים. באחרונה. הוענק לו פרס הרב קוק לספרות תורנית של עירית תל אביב.
הסתלקותו של הרב טולדנו, שהשפיע רבות בתחום הספרות העברית התורנית, השאירה חלל ריק. ראוי ששמו יתנוסס על שמות רחובות ומוסדות במדינת ישראל, שלה תרם מדמו וחלבו.
זעקת יהודי מרוקו-אברהם אלמליח ז״ל
אברהם אלמליח ז״ל
סופר וחוקר, היסטוריון ובלשן, קצין האקדמיה הצרפתית (1934) ואביר לגיון הכבוד (1946) ! (1959). ציר קרן היסוד ביון (1936), ממיסדי קרן היסוד בלונדון (1920), ציר בכמה קונגרסים ציוניים מטעם היהדות הספרדית. במאות כתביו, מאמריו ונאומיו העלה על נס את גדולתם של יהודי צפון־אפריקה. בכלל ובמיוחד את תרומתם של הרבנים, המשוררים והפיטנים לחכמת ישראל ולישוב ארץ־ישראל.
מר אלמליח היה נצר ליוסף דין, מנהל עדת המערבים בירושלים ממשפחת רבנים ופיטנים מספרד שעברו למרוקו. .נולד בירושלים בניסן תרמ״ה, ערך למעלה ממאה גליונות של ״מחברת״, שבהם סקירות על פעילות כי״ח וחומר רב ערך בכל שטחי מדעי הרוח. בגליונות ״מחברת״ בטאון חינוכי, תרבותי וספרותי לעדות־המזרח, מוצאים חומר רב חשיבות על קהילות היהודים באפריקה, אסיה והבלקן.
מאמרו הראשון התפרסם ב,,השקפה״ של א. בן-יהודה מחשון תרס״ד. בזמנים שונים ערך את העתונים: ״איל ליבירל״ (באיספניולית, ירושלים), ה״חרות״ (בשנות תרע״ד—תרע״ח), ״מזרח ומערב״ (תרע״ט—תרצ״ב),, דואר היום (יומן), ו ׳בריד אל יום״ (בערבית) כולם בירושלים. חבר מלונים אינצקלופדיים צרפתית עברית ועברית צרפתית. היה דברה של יהדות המזרח בארץ ומחוצה לה. נשארו כתבים שעוד מצפים לגואל, כגון: תולדות הרבנים הראשיים האחרונים. ,
הלך מאתנו אישיות רבת. הגוונים, שהזהירה ככוכב לכת בשמי הספרות העברית ובשמי הממלכתיות היהודית, שקמה לתחיה.
מראשי יהודי מרוקו כיום
חבר הנהלה של המגבית היהודית המאוחדת בישראלי ואחד העסקנים הידועים של יהודי צפון-אפריקה במדינת־ ישראל.
נולד בשנת 1920 בקזבלנקה שבמרוקו. קבל חינוך בבית ספר צרפתי. עבד בענף הדפוס בעתון " לה פרס מרוקו " ב " מגרב "
ובדפוס הפרטי שלו ״עתיד״, בו העסיק ב־50 פועלים. ב-1955 עלה למדינת־ישראל מתוך זיקתו העמוקה לעם ישראל ולארץ- ישראל, מר טימסיט היה היהודי הראשון ממרוקו בעל האמצעים ועסקן ציוני, שהחליט לעלות לישראל במקום להגר לארצות הברית או צרפת, להשתלב בה, לבנות ולהבנות.
בהיותו במרוקו קבל מר טימסיט באהבה ובלבביות את המנהיגים הציוניים, שהגיעו מישראל ומחוצה לה. ביניהם ה׳׳ה: י. ז. שרגאי, ב. דובדובני, א. ציגל, מ. קול, י. רפאל, מ. חסון, גב. נג׳אר, י. ברגינסקי ז״ל וכן את כל השליחים של המגבית היהודית ועלית הנוער.
בשנת 1946 השתתף בקונגרס ״הציוני הכ״ב בבזל. עם ה״ה: לויתן, פרוספר כהן, פול, קלמרו, נשיא הפדרציה הציונית במרוקו. פעילותו בקרב הנוער היהודי במרוקו החלה עוד בשנת 1936 כאשר הקים את האגודה ״קרל נטר״, שתפקידה היה להפיץ את הרעיון הציוני בקרב הצעירים במרוקו. הוא היה מזכיר כללי של קק״ל בכל מרוקו.
במשך תקופת פעילותו הציונית נפגש עם אישים רמי מעלה בתחום הציונות, מדינת־ישראל והיהדות העולמית. בהזדמנויות שונות הואילו הנ״ל לרשום בספר זכרונות שבידי מר טימשיט דברים קצרים וכן חתמו שמם. בין החותמים, הנשיאים של מדינת־ישראל: פרופ׳ ח. ויצמן ז״ל וז. שזר יבל״א וראשי הממשלה: מר ד. בן־גוריון ומר ל. אשכול, ראשי התנועה הציונית ה״ה: אבא הלל סילבר ז״ל ונחום גולדמן יבדל״א.
״ברכה נאמנה במרוקו מהישוב במולדת ומבאי הקונגרס הציוני הכ״ד. חלוציכם זה יותר ממאה שנה בנו את הישוב החדש — ביפו, בירושלים ובשאר המקומות של ארצנו הקדושה. תזכרו כולכם לשיבת ציון ותחזו יחד עם כל בני ישראל — בארץ ובתפוצה בקום מחדש מדינת־ישראל בארצך, ותשובו קוממיות לארצכם הגאולה״.
בזל, חנוכה תש״ז, ד. בן-גוריון
בבקורו הראשון בישראל בקר את ה״ה י. מ. טולידגו ז״ל וב. שיטרית ז״ל שחתמו, בפנקסו כדלהלן:
״הנני מברך את אחינו העובדים לטובת ישראל ואת אחינו בני מארוקו בפרט "
1949׳ הרב יעקב משה טולידנו ז״ל
״ברכה נאמנה לאחים במרוקו מיליד ארץ־ישראל, שאבותיו עלו אליה ממרוקו בקום מדינת ישראל ובשחרורה בכוחות בנינו אוהבי המולדת והדרור, רוצים אנו בקבוץ גלויותינו'
24.3.49 ב. שיטרית ז״ל שר המשטרה והמעוטים בועידה של יהודי אירופה וצפון-אפריקה בפריז כתב
מר מ. קול:
״שמחתי לפגישה עם נציגי יהודי וציוני מרוקו, בכוחות משותפים נציל, נעלה, נקלוט ונחנך רבבות ילדים ונוער ממרוקו ונהפכם לחלוצים טובים ומישבים על המולדת בישראל״.
19.9.49 משה קול
״ביום הראשון של הכנסת החדשה בברכה ובאחולים״.
31.8.66 ל. אשכול
״ביום הישיבה החגיגית הראשונה בבנין הכנסת החדש, הנני חותם בספרו של מר מוריס טימסיט״.
31.8.66 קדיש לוז
״במיזוג גלויות והתקרבות אמת־עתיד עמנו ומדינתנו״.
2.9,1965 י. קורן — ״מזכיר האיחוד־העולמי״
לענייני יהדות צפון-אפריקה ולציונות, אליהם הקדשת מיטב מרצך ואונך, מי יתן והאנדרטה המוקמת היום בדימונה לזכר מ״ג המעפילים ממרוקו תהיה סמל ומופת לחינוך העם המתקבץ בישראל ואשר דימונה היא בשבילו סמל של חלוציות, של עיר במדבר, ולחינוך הדור הצעיר הגדל בה, ותשמש מופת חינוכי למיזוג גלויות של אמת׳׳.־
18.1.67 לוי מויאל
ב־1949 בחדש פברואר בקר מר טימסיט במחנות עולים בהיותו תיר. בקור זה בוצע בעיקבות לחץ שהופעל עליו על־ידי מנהיגים ציונים בפריז. בסיום הבקור שנמשך שבועים ושבוצע בעזרתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה, נכתב דו״ח ארוך שנמסר לראשי המדינה. בדו״ח זה באה תביעה לתקון המצג בבתי־העולים.
מר טימסיט זוכר לטובה את פגישתו עם מר ד. בן־גוריון בשדה בוקר באוגוסט 1954, כאשר הלה הראה לו בפעם הראשונה את תכנית ישוב שלשים הנקודות באזור לכיש שבנגב. .באותה הזדמנות בקש מר ד. בן־גוריון ממר טימסיט לשמוע את חוות דעתו על תכנית זו, כמובן, שמר טימסיט התפעל, התרשם והמליץ על בצועה.
עם עליתו לישראל נגש מיד לפעילות צבורית לטובת אחיו מצפון-אפריקה. למטרה זו נפגש לשיחה עם ה"ה י. ברגינסקי ז״ל, י. טל ז״ל ו;. גולדמן וג. שרגאי יבל״א־ בשיחה זו, שבה השתתפו גם ה״ה ח. דהן וג' גר־נס ואחרים, תבעו לפתוח השערים לעלית מאה אלף עולים מצפון־אפריקה.
מר טימשיט, שממלא תפקידים ״בני־ברית״, ,,בריתי עם״, :אינטרגרופ״, ״מועדון מסהרי ותעשיתי״, :ברית ידידות צרפת׳/ ועוד, מוכיח, אל נכון, עד כמה לבו חם לעניני צבור ושאיפתו העזה לראות ביהודי צפון־אפריקה, שעלו לישראל משתפים עצמם במפעל האדיר, שהוקם במדינת־ישראל בכוח חזונו של ד״ר ת. הרצל.
זעקת יהודי מרוקו
ח"כ אשר חסין
נולד ב־1918 בקזבלנקה. למד בחדר, בבית־ספר כי״ח וב״מגן־דוד״ (שעורי עברית). שמש בהוראה ובהנהלת בית מדרש למורים ״מגךדוד״, היה חבר הפדרציה הציונית מיום הוסדה, פעל למען העלית, פקח על מוסדות חינוך עברי מטעם ״מגן־דוד״. יסד בתי״ס עבריים במרוקו. עלה לארץ ב־1948 ומאז טפל בעלית יהודי מרוקו לישראל. מ־1958 חבר־כנסת, בועדות החינוך והשרותים
ח"כ דניאל לוי
חבר כנסת מטעם המפד״ל ומ־1964 נבחר לועד הפועל הציוני. נולד בשנת 1917 בסיאוטה, הנקודה הצפונית בצפון-אפריקה השייכת לספרד. למד באוניברסיטה קדיס שבספרד. אביו ר׳ יצחק לוי זצ״ל יליד טנג'יר מתלמידי הרב מ. בן נאים רבה הראשי של גברלטר, השאיר כ״י. הקורדנציה לפסוקי התנ״ך. דודו, ש. ד. לוי, פעיל מרכזי בכל השטחים היהודיים במרוקו, יו״ר הקק״ל במשך שלשים וחמש שנים, נציג בקונגרס ״להודי העולמי בשנת 1944.
מר לוי היה מזכיר כללי של תנועת ״הפועל המזרחי״ במרוקו. יסד ארגון ״קרל נטר״, ארגון נוער יהודי מקיף, שקבל הכשרתו גם בהכשרה חקלאית בקזבלנקה שבמרוקו. פעיל עליה ב׳ מגויס ל״הגנה״, ממארגני ההגנה העצמית במקרה של פוגרומים.
עלה לארץ ב־1957. היה יו״ר הסניף באשקלון מטעם מפד״ל. יסד ״קרן-עמית״, לעזרת יהודי צפון־אפריקה. הקים סיעה ספרדית במפד״ל. בהיותו חבר הנהלת מפד״ל וחבר הועד הפועל שלה הפך להיות דברם של הספרדים בתנועה ובכנסת הששית. השתתף בשני קונגרסים ציוניים ב־1960 וב־1964. אחד מתומכי.ישיבת ״פורת יוסף״ וממיסדי ישיבת ״בית־דוד״. ח״כ ד. לוי הפך להיות אישיות מרכזית בכנסת הששית המייצגת בין השאר בעיות יהודי צפון־אפריקה והיהודים הספרדו־מזרחים במדינה.
חנניה דהן
חבר מרכז מפא״י, מנהל המחלקה לקליטה ,וארגוני עולים מטעם םפא״י, סגן חבר ׳הועד הפועל הציוני, סגן חבר הועד הפועל של ההסתדרות ומזכיר מפא׳יי בבת־ים.
נולד ב־1916 בסלה ״שבמרוקו. חבר הפדרציה הציונית במרוקו. יו״ר תנועת הנוער בוגרי כי״ח. מיסד בי״ם עברי ראשון במרוקו. מזכיר ארגוני של הקהילה ומוסדות הקהילה בסלה. מנהל ביה״ם העברי שבמרוקו. עלה לארץ בשנת 1948. תושב בת־ים. בארץ — מרצה במחנות הצבא. מרצה נודד מטעם מרכז התרבות והחינוך של ההסתדרות ומטעם מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית .במחנות עולים החל משנת 1951 ועד היום. לשעבר פקיד במחלבת הקליטה של הרכז מפא״י, מנהל המחלקה לעדות המזרח ומרכז המדור ליוצאי צפון-אפריקה. פעמים היה ציר לקונגרס הציוני מטעם מפא׳יי.
מר .דהן עוסק בחקירת תולדות יהודי מרוקו, כולל הפולקלור והאמנות. פרסם מאמרים על יהודי עדות המזרח; ובפרט על יהודי צפון־ אפריקה בארץ.
יהודי צפון-אפריקה בישראל
יהודי צפון-אפריקה (הצרפתית) שהגיעו לישראל, אינם מהוויה חטיבה אחת. הם עלו ממרוקו, מאלג׳יר ומתוניס, ששונים 'בהם התנאים ׳הגיאופרפים, המדיניים והכלכליים. אף על פי כן הנם מהווים קבוץ'אחיד. ביהדות צפון-אפריקה . בכלל נתן להבחין בארבע קבוצות יסוד:
א) יהודים מסביבה בארבארית, שמורגל בפיהם ניב מיוחד, הניב ה״שליחי״ ובכלל יהודי בר.
ב) יהודים דוברי ערבית, ובהם יוצאי ספרד המוסלמית.
ג) ספרדים, שהגרו מספרד הנוצרית והתישבו בערי החוף. ׳אלה נכרים בשפתם הספניולית, הלדינו.
ד) המתישבים המאוחרים, שבאו במאות ה־19 וה־20.
,בשל היותם טפוס מיוחד הדוברים בשפה אחידה, להם מסורת ואורח־חיים ,כמעט דומה. ביהודי צפון־אפריקה היו הבדלים נכרים .בין אלה, שגרו בעירות הקטנות והכפרים לבין יושבי הערים הגדולות. יהודים אלה מתחלקים גם למסורתיים ולא־מסורתיים, לשכבות אמידות פחות ושכבות עניות ביותר.
היחוד הדתי־לאומי אצל המסורתיים מתבטא בשורה של גלויים חיצוניים — מנהגים וצורות. חיים מסורתיים אך יש הלק ביהודי צפון־אפריקה, שבהם התודעה היהודית חזקה יותר וקשורה בצפיה משיחית .חזקה. בעיקר היה מורגש הדבר בתוניס ובמרוקו, שם התנהלו פעולות החינוך ״בחדר״ ובתלמוד תורה ובישיבות והלשון העברית נפוצה למדי. ,חלק. קטן מיהודי צפון־אפריקה השתלב בחברה האירופית, והתערה בחיים ,הכלכליים נוסח אירופה. חלק זה כלל בעלי עמקים גדולים, שקשרים בין־לאומיים ,להם ובעלי מקצועות חפשיים, שעלו ״לעמדות גבוהות בחברה האירופית.
הדחף של יהודי צפון־אפריקה.לעלות לישראל נעוץ בסיבות שונות, והם אמונה במסורת ישראל ובתורתו, חיבה, לארץ־ישראל, הכמיהה המשיחית בחוגים, הדתיים והמסגרתיים, התבדלות, מחיי החברה האירופית. הדבר המציין את עלית יהודי צפון-אפריקה, בעיקר של יהודי אמ״ת (אלג׳יר, תוניס ומרוקו) היתה עלית משפחות ואורגנה על־ידי שליחים של הסוכנות היהודית.
מאז קום המדינה ב־1948 ועד סוף 1960, כלומר במשך 12 שנים, עלו משלוש הארצות: אלג׳יר תוניס,ומרוקו 170 אלף יהודים. החלק העיקרי של העולים באו ממרוקו. אולם עד 1967, כלומר במשך 19 שנים של קיום המדינה עלו ממרוקו כ־250 אלף, מתוניס כ־50 אלף ומאלג׳יר כ־15 אלף. אם נוסיף את העליה הפנימית במשך שנים אלה, הרי שיהודי אמ״ת בלבד נתנו כ־350 אלף יהודים למדינת ישראל, והם מהווים את החלק הארי של העולים הספרדו־מזרחים. נותרו במרוקו כ־80 אלף, בתוניס כ־25 אלף׳ באלג׳יר כ־3 אלפים ובצרפת כ־250 אלף יהודים, שהגרו אליה מארצות אמ״ת, לפי הערכה בסוף שנת 1966.
זעקת יהודי מרוקו
תרומתם למדינת ישראל
יהודי צפון-אפריקה תרמו למדינה שני שרים וסגן אחד השר בכור שלום שיטרית ז”ל, שר המשטרה והמעוטים והשר יעקב משה טולידנו זי׳ל, שר הדתות, וסגן שר החקלאות ה״כ אהרון אוזן יבדל״א. מקרב העדה המרוקאית בארץ קם הסופר, החוקר, ההיסטוריון, הבלשן הציוני הותיק ח״כ אברהם אלמליח ז״ל. ואליהו הכרמלי (לולו) ז״ל, היה דבר הועד הלאומי וח״כ. כיום מנהל אגוד הבנקים במדינת־ישראל הוא מר ישראל בר־יוסף יבדל״א ממשפחה מרוקאית, שהתישבה בארץ משנת 1847.
אחד מיהודי מרוקו הבונה הלכה למעשה ישובים בחלקי הארץ השונים בעזרת החברה הקבלנית של אוניקו הוא מר אלפונסו סבאח. בועדה המרכזת של ההסתדרות שנים והם: אלי מויאל ושאול בן־שמחון וחמשה חברי־כנסת: א. חסין, א. בטיטו (מערך), מ. גז (רפ״י), א. טיאר המרכז החפשי, ד. לוי (מפד״ל), שבעה ראשי עיריות או מועצות מקומיות וחבר הנהלה הסוכנות היהודית עו״ד א. נרבוני.
שתי דמויות המשקפות את הזרמים המנוגדים בקהילה היהודית במרוקו העצמאית: אלפונסו סבח ומרק סבח
אלפונסו סבח ומרק סבח, שניהם ילדי טנג'יר שהוריהם עברו לקזבלנקה, מייצגים יותר מכל את שני הקצוות בהנהגה היהודית בעת קבלת עצמאותה של מרוקו. הראשון מייצג את הזרם הציוני, בזמן שהשני הוא אחד מדובריו המובהקים של הרעיון האסימילציוני בחברה ובפוליטיקה המרוקאית. אך למרות הניגוד הקיים ביניהם לכאורה, התברר ששני זרמים אלה עברו מוטציות, ככל שהזמן חלף, עד שהמורכבות הפוליטית המקומית והעולמית טרפו את הקלפים ושינו את עמדות הצדדים. עם סיום הפרק הקולוניאלי בתולדות מרוקו ובראשית קיומה של המדינה העצמאית נחלקה ההנהגה היהודית בין מיעוט מתקדם שתמך בהתלהבות בהיטמעות בחיים המרוקאים ובנטילת חלק בבניית מרוקו החדשה ובין רוב שמרן, שצידד בזהות לאומית נפרדת, שונה מן הדגם שרווח במדינות המערב הקלסיות שהתקיימה בהן אמנציפציה אינדיבידואלית. רוב זה נאחז במסורת אבות ובשוני בין שתי הקהילות כדי לדרוש זכויות נבדלות ולאו דווקא שוות, בשביל היהודים כמכלול לאומי, אתני וקהילתי. הנהגת הרוב הדומם יכלה לנמק את דרישות הבדלנות על סמך העובדה הבלתי מוכחשת, שכל רצונה של מרוקו להיות ממלכה דמוקרטית ומתקדמת, על פי הגדרתה, היא מדינה מוסלמית לא חילונית ואין בה הפרדה בין הדת למדינה. רק מדינה חילונית כזאת מסוגלת לאפשר למסה גדולה של יהודים לזהות עצמם כמרוקאים לכל דבר. לזרם הבדלני בקהילה היו נטיות מסורתיות מתונות וקשר רגשי לישראל, לצד נאמנות יחסית למרוקו ולמלכה המגן על נתיניו היהודים. מיד עם קבלת העצמאות, גל של התלהבות ואופטימיות שטף את השכבה היהודית המשכילה שרצתה ליטול חלק בבנייתה ובעיצובה של מרוקו כמדינה מתקדמת ומודרנית. זאת הייתה תקופת התלהבות חלוצית שסחפה את רוב הצעירים המשכילים. אמנם תומכי ההשתלבות היו צעירים משכילים בעלי ערך סגולי גבוה, אך השפעתם בקהילה הייתה מועטה. יהדות מרוקו נחלקה בתקופה זו, לפחות לזמן מה, בין שניים משלושה מוקדים: הכוונה לצרפת, מרוקו וישראל, עד שהמציאות אילצה אותם להכריע לטובת אחד מהם. בקרבה התקיימה חלוקה סכמאטית שהעמידה מול מרכיביה שלושה מוקדי משיכה גאו תרבותיים בלתי שווים. היום בדיעבד ידוע שאופציית ההשתלבות בחברה ובלאומיות המרוקאית, שחשיבותה הייתה בלתי מבוטלת בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, נחלה כישלון חרוץ ואילו האופציה הישראלית גברה על כולן. עם זאת, יש לציין שמשפחות מבוססות יותר שיכלו להשתקע בקלות יחסית בצרפת, ספרד או קנדה העדיפו ארצות אלה על המיתון הישראלי של ראשית שנות השישים.
ד"ר יגאל בן-נון אוניברסיטת פריס
זעקת יהודי מרוקו
מבחינה דמוגרפית נתנו, כאמור, למעלה משלש מאות אלף אזרחים עולים־חדשים למדינת ישראל מכל הגילים. בהיותם בעלי משפחות מרובות ילדים נתנה כל משפחה קרוב ל־4 חילים למדינת ישראל. בהתיישבות החקלאית הוקמו קרוב למאה מושבי עולים ונקודות התיישבות, חקלאית הפזורים באזורי פתוח וספר המהויים שרשרת ביטחונית למדינת ישראל.
בגליל — 28 נקודות עם 3.250 נפשות, בעמק (כולל אזור תענך) 19 נקודות עם 2300 נפשות. בדרום ובנגב (כולל לכיש) — 41 נקודות עם .373 .14 נפשות, באזור ירושלים (כולל ההר) 16 נקודות עם 4577 נפשות. סך הכל 104 נקודות עם 24500 נפשות.
מושבי העולים מצפון אפריקה נמנים על כל סוגי ההתיישבות! תנועת המושבים — 57, מהם 28 על טהרת עולי צפון אפריקה. הפועל המזרחי — 19 מהם 13 על טהרת צפון אפריקה, העובד הציוני — 10, מהם 7 על טהרת עולי צפון אפריקה וכן חרות — 5, מועצה חקלאית 2 ופועלי אגודת ישראל — 2. סך הכל 95 נקודות התישבות מהם 51 על טהרת צפון אפריקה.
כל ערי הפתוח שהוקמו ברחבי המדינה מאוכלסים ברובם המכריע מיהודי צפון-אפריקה. הנקודות הן: מצפה רמון, ירוחם, דימונה, באר שבע, שדרות, אופקים, נתיבות (עזתה), אשקלון קרית־גת, קרית־מלאכי, אשדוד, כפר יבנה, גן יבנה, בית־שמש, רמלה, לוד,. רמת־אליהו (עזרה ובצרון לשעבר), פתח־תקוה, קדימה, נתניה, כפר סבא,רעננה, הרצליה, שלומי, מעלות, צפת, חצור, טבריה, עפולה, יקנעם, חדרה, הקריות שעל ידי חיפה (קרית־ים, קרית חיים, כפר אתא, וקרית שמונה).
תולדות
הקהילה היהודית ממרוקו היא עתיקת יומין. 2700 שנה של היסטוריה רוויה עליות וירידות. היא נחשבת לגולה העתיקה משאר הגלויות ונחשבת לצאצאי עשרת השבטים. ליהודים במרוקו השפעה עצומה על הגויים ביניהם ישבו. חלק מהשבטים הבארבארים התייהדו. במשך שלש תקופות הצליחו היהודים להקים שלטון עצמי, שגולת הכותרת היא ימי שלטונה של המנהיגה דהיה אל כהינה, בהרי צפון אפריקה היו שבטים יהודיים ומנהיגת השבטים היהודיים הגדולים במאה ה־7 לספירה היתה דהיה הכוהנת (יהודית הכוהנת). היא הצליחה בחכמתה לאחד את השבטים היהודים והמתייהדים בארבארים, עובדי אלילים ושרידי הביזנטים הנוצרים — למלחמה באויב המשותף המוסלמי. בעצמה, כדבורה הנביאה, יצאה בראש הצבא לשדה הקרב כשהיא רכובה על סוסתה כנגד המוסלמים, ולהכניעם. היא משלה ביד רמה על שטחים, רחבי ידים.
צפון-אפריקה עברה מיד ליד במשך ההיסטוריה הארוכה. תושביה הראשונים היו הבארבארים, שסבלו מחדירות תכופות של עמים, כגון: המאוירים, הפיניקים, היונים, הרומאים, הונדלים, היביזנטים, הערביים, הצרפתים ועד שמרוקו קבלה עצמאות. במשך כל התקופות האלה לא שבעו היהודים נחת. לעתים מצבם הכלכלי והביטחוני טוב ולעתים מעורער מאד הם היו נתונים לחסד או לשבט של המושלים. היו תקופות של עליה ובדרך כלל של ירידה, פרעות, ביזה ושלל.
ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו נעוץ באגדות רבות, ביניהם על אניות חירם שהביאו לחופי צפון אפריקה מתישבים יהודים. גם בתקופת כבושי שישאק מלך מצרים ובתקופת סנחריב מלך אשור מסופר בסנהדרין צ״ד על יהודי צפון אפריקה. טיטוס בכיבושיו הביא עמו עשרת אלפים שבויים יהודים לצפון־אפריקה.
במשך כל התקופות ועם כל התמורות לא הצליחו הכובשים לעבור את הישוב היהודי, אלא להוסיף נדבך חדש על גבי השכבות הקדומות, החפירות, הכתבים היהודיים דברי סופרים ׳רומאיים, חבורי אבות הפנסיה' הנוצרית הם עדות נאמנה לרציפות הישוב בצפון־אפריקה.
גיסות האיסלם המנצח החל מהמאה ה־7 עקר את הנצרות משרשיה ולא השאיר שם זכר, אך באותה שעה גזר על היהודים גזרות קשות, בהטילי עליהם מסים כבדים ומשפילים. היו ימים שאונסו להמיר את דתם וארס השנאה והבוז כלפי היהודים נשאר בלב המוסלמים בצפון־אפריקה עד ימינו. גם נקודות אור ראו בחיי היהודים, הרמב״ם השפיע מזוהרו על העולם היהודי עוד במאה ה־11 הוא פרסם את ״אגרת השמד״ שלו, וכמוהו היו רבנים גדולים בערים רבות בצפון־אפריקה שחזקו את האמונה והתקוה, בקירואן ובפיום קמו ישיבות, מרכזי תורה, שהאירו באור נגוהות את מחשכי חייהם של יהודי צפון־אפריקה ושל גלויות רבות אחרות, עם שקיעת המרכזים שבבבל לבשו המרכזים במערב חשיבות. חכמים וחוקרים קמו בערים הללו בין המפורסמים שבהם הלא הם רבי' יהודה אבן חיוג׳ יחידה בן קורייש (870—860), דונש בן לברט ורבי יצחק אלפנסי (נולד 1013). מעמודי ההלכה ר׳ חיים עטר בעל ״אור־חיים״
לצפון-אפריקה הגיעו מגורשי ספרד ומהגרים מאיטליה (מליוורנו), שהעלו את הניבו של הישוב היהודי בצפון־אפריקה. בעוד, שיהודים מעטים.היו לעזר למושלי ארצות צפון־אפריקה המונים היו נתונים בעוני ובבערות בגטאות בערים ובכפרים נדחים בהרי האטלס. המצב. הירוד של היהודים בתקופות שונות הניע רבים לנטוש ארץ זו ולנדוד בעיקר לארץ־ישראל — ארץ האבות.
זעקת יהודי מרוקו-יצחק משה עמנואל
הקלטות
בהיותם בעלי שרשים עמוקים ביהדות המסורתית, חזקו את שורות היהדות הדתית בארץ בעיקר ברבניה. יהודי צפון אפריקה מהווים את כוחות העבודה העיקריים במדינה ואין מקצוע או מלאכה, שהם לא הצליחו להכות בהם שרשים. אט אט עולים הם בסולם החברה ומהם הננו פוגשים בסוכנות היהודית, בממשלה, בכנסת, ברשויות.המקומיות, במועצות הפועלים ובמפלגות. יהודי צפון אפריקה, שנחונו באומץ לב — לא רגיל, הוכיחו .נאמנות וגבורה עילאית, שמדינה ישראל מתפארת בהם.
למרות הקשיים וחבלי הקליטה שעברו עליהם, הם הראו נכונות ומסירות, בצבא, בהתיישבות, בעבודה ובכל השטחים. מתוכם צמחו גבורים, סוללי דרכים, שומרי גבולות, חלוצים ועוד. יחד עם כל זאת הם לא הזניחו את מסורת אבותיהם ודאגו לחיים הדתיים והרוחניים, אליהם הורגלו בהיותם בנכר.
כך כותב מר זאב חקלאי, מנהל מחלקת העלית במרוקו, על תרומתם למדינת ישראל ( ב״דבר״ מיום 4.9.55): ״רואה אני את יהודי מרוקו בישראל — מיישבי הנקודות בנגב, בגליל ובהרי-יהודה, מגדלים עגבניות, כותנה, בונים בתים וסוללים כבישים, עובדים בפוספטים, רואה אני תמונה זו,בלי כל כחל ושרק. קשיים. עצומים של קליטה, המתגלות לעבודה, זרות השפה חרות ההוי. טענות ומענות- אבל על אף הכול — היקלטות במולדת שלהם. ורואה אני אותם בצבא ההגנה לישראל — כשווים בן שווים, מקימי מסורת. הגבורה של קודמיהם. חלף עבר הויכוח: יודעים גם המהססים והמקטרגים לשעבר, כי רובם, אלמנט מיישב ויוצר״..
בכנס חגיגי ביום 14.9.59 למלאת. עשר שנים לעליה מארצות צפון־אפריקה מנה שמעון פרס, מי שהיה לשעבר מנהל משרד הביטחון, את הסגולות של יוצאי צפון־אפריקה. ותרומתם למדינת ישראל, באומרו:
יהודי צפון־אפריקה נחונו ברעננות גופנית, גאון האופי, הדר ההתנהגות וחום הלב. תכונות אלה עשום חיילים טובים ומסורים והוציאו מקרבם גם גבורים לאומיים״.
מר מרדכי אלקיים כותב במאמר על ישוב הנגב על ידי עולי צפון־אפריקה בחוברת ״עליה מארץ מבוא השמש״ (בכתובים), כדלהלן: ״אם המחקר הרפואי אשר נעשה בקרב עדה זו מודה בסגולה מיוחדת של העדה : ״עודף אנרגיה פיסית יותר מאשר בעדה אחרת כלשהי ", הרי זה מצדיק העקשנות וההתמדה אשר גילו עולים אלה ביחס לקשיי קליטתם. בסגולה מיוחדת זו והאופיינית להם, הם נתנו התשובה החיה והנצחית למקטרגים ולמוציאים דיבה למיניהם. תרומתם הגדולה למדינת־ישראל היא גאולת הנגב מאז 1900, כשמשפחות עמוס, אלקיים ארואס ובן־איר התיישבו שם וגאלו את הנגב בכספם, ועד אלה שישיבו את חלקי הארץ השונים במושבי עולים. כבר נאמר בס׳ עובדיה פרק א׳ פסוק 20, כדלהלן: ״וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב״.
יהודי מרוקו לפני העליה הגדולה
בשנת 1947 היו באזור החסות הצרפתי 203.800 יהודים בערך, לפי האומדן חיו באזור זה בשנת 1955, כ־15 אלף יהודים אזרחים צרפתיים (מצרפת ואלג׳יריה), ספרדים ואחרים, כלומר יחד כ־220 אלף יהודים. בקזבלנקה ישבו כ־80 אלף יהודים, כלומר, 40 אחוז של היהודים נתיני הסולטן המרוקאי, ואחריה באה מרכאש ומחוזה ודרום הארץ; 50 אלף נפש. בכל אחת מהערים: פאס, מכנאס, רבאט ומחוזותיהן היו מרוכזים כ־20 אלף יהודים והשאר מפוזרים ביתר הערים. בראשן וג׳דה ומחיזה (8 אלפים) ומוגאדור (5 אלפים). ב״מלאח״ הכפריים שבהרי האטלס ובעמקים של הדרע והסוס היו מפוזרים יהודים בכ־150 נקודות ומעלה. אחרי הזעזועים המדיניים הרבים עברו לערים. באזור הספרדי של מרוקו ב־1955 היו כ־12 אלף יהודים. באזור הבינלאומי של טנג׳ר היו חיים ב־12 אלף יהודים. בס״ה בשנת 1955 כ־244 אלף יהודים.
תושבי האזור הספרדי הבינלאומי, השייכים ברובם לשכבת המהגרים לאחר גרוש ספרד, שונים מתושבי הרי האטלס והעמקים הדרומיים, ששם היה שלטון צרפתי רק לפני עשרים שנה. חיי החברה היהודית במרוקו נעים מקצה אחד אל השני. עושר מול עוני, השכלה מול בערות. בראשית שנת 1955/6 היו במרוקו כ־85 בתי״ס של כי״ח קרוב ל־33 אלף תלמידים. חלק למדו בחדרים מתוקנים של ״אוצר התורה׳, ״אם הבנים׳, ׳תלמוד תורה, הישיבה במכנאם ובית מדרש לרבנים בטנג׳ר, ביחד כ־35 אלף תלמידים. במרוקו היו פעילים חסידי לובאויץ׳ שהקימו ב־62 נקודות חדרים וישיבות קטנות ופנימיות לבנות. אם נוסיף את התלמידים שלמדו במוסדות ממשלתיים ופרטיים, הרי הגיע מספר התלמידים כ־42 אלף, כ־80 אחוז של התלמידים בגיל למוד תורה.
הפרנסה ותנאי הדיור ב״מלאח״ עלובים. שכבת אנשי המעמד הבינוני הייתה דקה ומצויה בעיקר בערים גדולות. גדול מספר הסוחרים הגדולים, יבואנים, מנהלי חברות מסחריות גדולות. בעניני שפוט להם היתה אוטונומיה מוחלטת והם היו מבוצעים בבתי־דין רבניים מחוזיים ובמרכזים קטנים על־ידי רבנים מיופי־כוח. ברבאט היה בית־דין גדול שבראשו היה נשיא, והוא שמש בית־דין לערעורים. במרוקו היה ארגון קהילות וסניפי ארגונים יהודיים, כגון: ״ג׳וינט״, ״אורט״, ״אוזה,״ העוסקים בסעד, חינוך מקצועי ובריאות. מכירים אנו דוברי עברית שלמדו ב״מגן-דוד״ בקזבלנקה.
בתטואן, הנקראת ירושלים הקטנה״, בירת האזור הספרדי, ישי מוסדות צדקה, ישיבות קטנות ותלמידי־תורה על רמה טובה. יהודי מרוקו הרבו בחגיגות עממיות, כגון, ה״מימונה״ באסרו חג של פסח, בהילולות ועליות לקברי־חכמים ורבנים, בייחוד בל״ג בעומר.. הדופק של החיים היהודיים לא פסק מאז עד היום אצל 80 אלף היהודים, שנותרו שם.
זעקת יהודי מרוקו – יצחק – משה עמנואל
הקשר בין יהודי ארץ־ישראל ויהודי צפון־אפריקה לא נתק במשך הדורות. יהודים מאפריקה הצפונית גרו בירושלים עוד בימי ״השליחים״ ומאגרותיהם הננו למדים, כי בירושלים היה בית כנסת מיוחד, שבו התפללו היהודים, שבאו מקורינו (אשר מעבר למצרים), הוא צפון־אפריקה. הם נמנו בין המתנגדים לתעמולת ״השליחים״ (מעשי השליחים י׳ ט,)״ אחרי חרבן הבית השני נלחמו יהודי קירינקה ( טריפולי ) עם יהודי ארץ־ישראל כנגד הרומאים. בתקופת ימי הבינים קמו מדקדקים עבריים מקרב יהודי צפון-אפריקה, והם: רבי יהודה בן קוריש, מוצאו מתאהרת שבמרוקו, רבי יהודה בן דוד חיוג׳ ודוגש בן לברט הלוי, שמוצאם מפאס במרוקו.
מפרשי התלמוד הראשונים רבנו חננאל ורבנו נסים גאון, שמוצאם מקירואן בתוניס. הפוסק האחרון הגאון הגדול היה רבי יצחק אלפסי (הרי״ף) —שמוצאו מפאס. לפי כתבי־יד עתיקים, שנתגלו באחרונה, היו שליחים מיוחדים מיהודי פולין׳ שהיו פונים בשעת צרה ליהודי צפון-אפריקה לבקש עזרה, בין השאר ״לפדיון שבויים״.
יוסף בן מתתיהו מספר, שקהילות בישראל בצפון-אפריקה היו רגילים לשלוח כסף השקלים תרומה לבית־המקדש ביד אצילי בני־ישראל, שנבחרו לעריהם בבל שגה לעלות לרגל לירושלים. ובכל עיר ועיר היתה קופה מיוחדת. גם אחרי חורבן הבית היו זורמים תרומות יהודי צפון־אפריקה לארץ־ישראל.
מצפון־אפריקה באו העולים הראשונים גם בעתות צוקה. מתוניסיה עלה הרב ר׳ שלמה בן יהודה עם צאן מרעיתו. חמשים שנה. לפגי בוא הרמב״ן לירושלים היתה בארץ־ישראל ״קהלה מערבית״ לפי עדותו של רבי יהודה אלחריזי, הנוסע ר׳ משה באסולה מספר שבמסעו לארץ־ישראל פגש בשנת ,רפ״ב בירושלים ובצפת קהילות מערביות. ובראש קהילה ירושלים עמד ר׳ יצחק שולל רבי עובדיה מברטנורא בשנת רמ״ה (1485) מספר׳ שהיו מתפללים בירושלים לפי מנהג ״המערבים״. (צפון־אפריקיים), שנוהגים כדברי הרמב״ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו״.
מידע מתוך הויקיפדיה
משה באסולה
רבי משה באסולה (לעתים בסולה; נולד ה'ר"מ 1480 בפזארו, איטליה – ה'ש"כ 1560 בצפת) רב ומקובל. ספר מסעותיו זכה לפופולאריות רבה.
שמו המלא הוא רבי משה ברבי מרדכי באסולה. כינה את עצמו 'הצרפתי' ולכן ייתכן שמוצאו מצרפת. רבי משה היה בן למשפחת רבנים ידועת שם בארץ ישראל ובאיטליה בין המאה ה-15 למאה ה-18. שם משפחתו של רבי משה – 'באסולה'- מלמד שמקור המשפחה הוא כנראה מהעיר בזל ( הצורה הלטינית של השם בזל היא :Basilea) שבשווייץ.
שימש בצעירותו רבנות בעיר הולדתו פזארו. בשנת 1521 הפליג לארץ ישראל דרך כרתים וקפריסין וסייר בה כשנה חצי. את רשמיו בביקורו זה הנציח בספר הקרוי "ספר המסעות". ספר זה הוא מקור עשיר לתיאור ארץ ישראל, אתריה ותושביה באותן שנים ובמיוחד הקהילה היהודית.
לאחר שחזר לאיטליה התגורר רבי משה באסולה באנקונה ועמד בה בראש ישיבה. בערוב ימיו עלה רבי משה לארץ ישראל וקבע את מושבו בעיר צפת, שם קשר קשרי ידידות עם רבני העיר ובמיוחד עם רבי משה קורדובירו. בנו של רבי משה, הרב עזריאל, היה תלמיד חכם ידוע. ובין תלמידיו היה רבי יהודה אריה מודינא.
שמו הונצח ברחוב בשיכון דן, תל אביב.
ספר המסעות
בספר זה מתאר רבי משה באסולה אתרים שונים בארץ מצפונה לדרומה (רשימה חלקית): טריפולי, ביירות, צידון, ברעם, עין זיתים, צפת, מירון, עכברה,פקיעין, עמוקה, גוש חלב, דלתון, כרם בן זמרה ובשמה דאז 'ראס אל אחמר', חוקוק, קבר יתרו בקרני חיטים, שכם, ירושלים, חברון.
בכל מקום שבקר תיאר רבי משה את יושבי הארץ, מספר היהודים היושבים בכל יישוב ועיסוקיהם והאתרים החשובים ליהודים (קברי צדיקים, בתי כנסת ועוד) שבכל מקום. תקופה מסוימת של ביקורו זה בארץ ישראל, התגורר רבי משה ביישוב עין זיתים. באותה העת הייתה בעין זיתים קהילה יהודית עם כארבעים משפחות.
הספר נקרא בשמות שונים לאורך הדורות. בתחילה הודפסו רשמי המסע כחטיבה בתוך הספר 'שבחי ירושלים' לרבי יעקב בן משה חיים ברוך (דפוס ליבורנו תקמ"ה – 1785) וללא ציון שמו של רבי משה באסולה כמחבר רשימות המסע. רשמי המסע עמדו לפני רבי עזריה מן האדומים והוא קרא לספר: קונטריס מהלך הגאון הר"ר ר' משה באסולה. עם השנים זכה הספר לאהדה והודפס במהדורות רבות. בשנת 1938 הוציא לאור יצחק בן צבי מחדש את הספר והפעם עם שמו המפורש של המחבר.
ר' עובדיה מברטנורא.
– רב ומפרש המשנה, חי במאה הט"ו באיטליה ומת בירושלם בערך בשנת 1500. היה תלמיד מהר"י קולון, והוא מזכירו בשו"ת שלו (סי' ע). שימש כרב בעיר ברטינורו (Bertinoro) במחוז פלורי באיטליה, והוא מכונה על שם העיר הזאת.
החליט לעלות לירושלים, עזב את אביו הזקן ובני ביתו ונסע לאה"ק דרך מצרים. ביום י"ג ניסן שנת רמ"ח (1488) בא לעה"ק ירושלם. הזקנים והרשעים (בעלי המוכסין) לא נגעו בו לרעה, והוא קנה את לב כל הבריות לאהבה. הכל רצו לבהכ"נ לשמוע את הדרשות שהיה דורש בעברית פעמים בחודש. היו שומעים את דבריו ואינם עושים אותם. לא היו בירושלם נושאי מתים והולכים אחרי המיטה, ע"כ נעשה הרב החסיד הזה בעצמו לקובר מתים.
בני ביתו באיטליה היו עשירים, וחיו בצניעות כדי לשלוח לו מאה זהובים [לשנה] ולשמור הכנסת אורחים בכבוד (רשד"ם דרוש א). הרדב"ז מזכירו בשו"ת שלו (ליוורנו תי"ב סי' ק"ת) ואומר עליו שהיה מפורסם בחכמה וראש לכל רבני ירושלם.
אחר גירוש ספרד בשנת 1492 נוספו יהודים שבאו להתיישב בירושלם, ור' עובדיה ייסד ישיבה שנתמכה ע"י ר' יצחק בן נתן שולאל הנגיד ממצרים. ר' עובדיה השתדל להוריד את המס הכבד ששמו בעלי המוכסין שקורא "זקנים" ובפרט המס שהושם על ת"ח. אחרי 12 שנים בירושלים נפטר רבנו עובדיה ונקבר במערה קטנה לרגלי הר הזיתים.
הרבנים הגדולים שהיו בחברתו שמרו על תקנותיו ומפעלותיו (עי' מחברת "ירושלם" שנה ב' וג' היהודים בארץ הצבי). ר' שלמה מאורבינו אומר כי רבי עקיבא היה ממשפחת ירא וקורא אותו שר ונגיד בישראל, ממנו חפר אוכל והיה לו נר ה' (סוף ספר אוהל מועד)
זעקת יהודי מרוקו – חלוציות זו של יהודי צפון אפריקה בישוב ארץ־ישראל לא פסקה
במשך כל תקופת שלטון העותומנים בארץ־ישראל ישבו יהודי צפון־אפריקה בעיקר מיהודי מרוקו ב״ארבע ארצות״: ירושלים, צפת, .חברון .וטבריה וגם בחיפה ויפו. מהם התיישבו בערי השדה — בחברון, בשפרעם, בצור ובצידון. בשנת הת״ק עלה לארץ־ישראל מפאס הרב ר׳ יהודה זרחיה אזולאי, שממנו מסתעפת משפחת רבנים גאונים, שהמפורסם שבהם הוא ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי המכונה חיד״א. בשנת תקס״ב עלה לירושלים הגאון המפורסם הרבי חיים בן עטר מחבר הפירוש על התורה ״אור־החיים״.
במשך כל התקופה העותומנית לא נתקה יהדות צפון-אפריקה מיהדות ארץ־ישראל אלא להפך, וזאת בשל שליחי ארץ־ישראל, שהטיפו לעליה ובשל הרוח הדתית לאומית שהפיחו רבני צפון אפריקה, משורריה ופייטניה בקרב צאן מרעיתם. בין השדר״ים השליחים יש להזכיר את ר׳ אליהו גלמידי, שנהרג באחד הכפרים בתוניס ור׳ עמרם בן דיוואן מחברון, שנפטר בוואזן, שבמרוקו ושקברו הפך לקבר קדוש, שהעלית לרגל אליו הייתה, מצווה שאין כמוה. הפיטנים והמשוררים של יהודי צפון-אפריקה יעוררו את החיבה והגעגועים לציון והניעו ׳רבים לבוא לארץ ישראל ולחונן עפרה. בין המפורסמים היו ר׳ דוד חסין, ר׳ יעקב אבן־צור.
כשם שתושבי ירושלים הראשונים, היו יהודי צפון אפריקה, כן גם הקהילות בטבריה, צפת, חיפה, יפו וחברון נוסדו על ידי יהודים אלה. ראשוני גואלי אדמות ״אמלבס״, עיון קרא ״ודוראן״, שעליהן נוסדו המושבות פתח־תקוה, ראשון לציון ורחובות היו יהודי צפון אפרקה. משפחת עבו בצפת גאלה את אדמת ראש־פנה, בני משפחת שלוש ביפו היו מבין ראשוני המייסדים את שכונת נוה־שלום ונווה צדק בשטח יפו ואת השכונה ״אחוזת־ בית״ על גבול יפו — השכונה, שהתרחבה והפכה לתל־אביב.
מבין העולים מצפון אפריקה שהתיישבו ביפו ידועות המשפחות המפורסמות מויאל ושלוש, משפחת שלוש, שאחד מבניה, אהרן שלוש פעל רבות להרחבת הישוב היהודי ביפו וביוזמתו נבנתה השכונה הנקראת. על שמו ״שכונת אהרן״ שבגבול ״נוה שלום״ שבונה אחרת, שהוקמה על־ידי עולי מרוקו היא ״אהל משה״ ע״ש משה אסולין.
בין חלוצי הישוב העברי ראוי לציין במיוחד מר, חיי בן-יוסף אמזאלג בן למשפחה מרוקאית, שהתיישבה בירושלים עוד במאה ה־18 חיים אמזאלג היה סוחר עתיר נכסים, שעסק ביבוא וייצוא, אך המייחד אותו בין היהודים האמידים, שישבו אז בארץ, היא מסירותו בגוף ובנפש לרעיון גאולת הארץ וישובה…בהיותו נתין בריטי ובעל השכלה רחבה ובקי בהליכות עולם, נתמנה לסגן קונסול בריטי ביפו. עמדתו ניצלה, על־ידו כלי לעזרה לישוב העברי, שהיה בראשית בנינו ונתון למגבלות , ולנגישות של השלטון התורכי.
חלוצי ״יסוד המעלה״ בחרו בו לנשיא כבוד של אגודתם. אדמת ״ראשון לציון״ נרכשה על־ידו ובהשתדלותו והוא אשר נתן למתיישבים העברים הוראה לבנות בתים על שמו ועל אחריותו האישית ובניגוד לאיסור המפורש של הממשלה. צאצאי המשפחה. הענפה עמדו בראש הקהילה הספרדית בירושלים. בזמן האחרון,מר ג׳מס אמזלאג תרם כסף לבנין בית־ספר מפואר עם פנימית בבני ברק בשם ״אור־חיים״.
חלוציות זו של יהודי צפון אפריקה בישוב ארץ־ישראל לא פסקה . במשך הדורות, אלא להיפך, עם קום המדינה נהרו אליה שלש מאות אלפי יהודים ונאחזו בצפרניהם בכל חלקי הארץ.
בימי מלחמת העצמאות פונו מעיר העתיקה יהודי צפון-אפריקה וסודרו בשכונות אחרות של העיר. חלק גדול של הנוער עבר למקצועות: פקידות, מלאכה, מסחר, ה׳וראה, ספרות ומקצועות חפשיים. הם התאקלמו .חיש מהר בחברה הישראלית והיו בין הקולטים את אחיהם, שעלו אחרי קום המדינה.
התנועה הציונית במרוקו
התנועה הציונית במרוקו
האוכלוסיה היהודית במרוקו לא ידעה על הציונות הרשמית ועל לבטיה בעולם ובארץ־ישראל והציונות במובן הפוליטי לא חדרה בקרב היהודים במרוקו. הכבוש הצרפתי ב־1912 במרוקו היה מאורע חשוב ליהודים, כהצהרת בלפור לגבי יהודי ארץ ישראל. מאורע זה, להלכה ,ולמעשה גאל את קהילות ישראל במרוקו. השאיפה לצאת למרחב, לשאוב ממעינות התרבות החדשה גרמו לכך שהיהודים פרצו את חומת ה״מלאח׳׳ על מנת להכנס בהדרגה למעגל החיים החדשים שנוצרו.
התנועה הציונית הרשמית הזניחה את מרוקו. בשעה שבארצות אירופה סבבו שליחי התנועה לשם הפצת הרעיון הציוני, שכחו מנהיגיה את גולת מרוקו ולא געשה הרבה כדי לחדור לשם. בבואו של מר שלמה כהן כגן ז״ל למרוקו על־מנת להקים אגודה ציונית, השיבו לו שלטונות מרוקו: ״אין טעם לעסוק בציונות בארץ בה קימות ״ועדי קהילות יהודיות״ מוכרות על ידי השלטונות. אף על פי כן מספר מר כגן, איך בלבטים קשים הצליח לארגן את התנועה הציונית, איך שגשגה וקבלה תגבורת חשובה של מר הלפרן ומר יהונתן טהורש ז״ל.
תנועת ״דרור״ היתה התנועה הראשונה שקמה במרוקו. היא הגיעה להשגים במספר מפעליה וחבריה בקבוץ׳ ביצירת מסרת תנועתית ודפוסים ארגוניים, חינוכיים והווי פנימי, היא הטיפה להגשמה המולדת בחיי הגולה. ציונים בודדים היו תמיד במרוקו, גם כאלה שהתכתבו אישית עם הרצל עוד לפני יסוד התנועה בארץ זו. ר׳ יצחק הלוי ארגן טקס לכבוד ה־2 בנובמבר 1917, ביוש שנתנה הכרזת בלפור על־ידי ממשלת בריטניה. אולם התנועה הציונית המאורגנת החלה לפעול למעשה בשנת 1920 תחת השם ״חברת מגן דור״ בקזבלנקה.
בתחילה היתה התנועה כלל ציונית והתענינה ביחוד בקרנות ובמגביות ורק בתקופה מאוחרת הופיעו שם המפלגות, ששמרו על הקשר עם המפלגות בארץ ומוסדותיה. שליחים כמו סמי הלוי ומר זאב חקלאי ויהודה גרינקר אשר נדדו למרחקים בהרי האטלס ובעירות נדחות, הם שעשו רבות לגאולת יהודי מרוקו.
כאשר הוקמה הפדרציה הציונית החלו סניפים רבים לקום בכל רחבי מרוקו. קבוצות נוער שונות התארגנו וקראו לעצמן על שם ״ביאליק״, ״גורדון, ״בן־יהודה״, ״טרומפלדור״, ״מזרחה״, פתח־תקוה״ החשוב ביותר בין ארגוני נוער אלה היתה תנועת קרל נטר, שמיטב פעילי מרוקו יצאו משורותיו, מאות בני נוער למדו את השפה העברית ושרו בעברית. הקופסה הכחולה של קרן הקיימת לישראל תפסה מקום נכבד בבית יהודי כמו המזוזה.
בתי ספר חדשים הוקמו על ידי הקהילה, ביניהם בית הספר ״מגן דוד״ ששמש סימנר למורים. מר שמואל ד. לוי,'שגר בקזבלנקה, יסד בית־ספר זה, שפעל רבות להפצת הלשון העברית. הוא שמש גם כיו"ר הקרן הקיימת שם. בקזבלנקה היה ״מועדון עברי״ שהתקיים במשך שבע שנים (47—1940). בראש מועדון תרבותי זה עמדו ה״ה ח״כ א. חסין (יו״ר), יחיאל בוסקילה ומאיר אביקסיס ביום מנהל בי״ס בחצרים שבבאר־שבע, כאן קבלו כמה מאות יהודים במרוקו הכשרה 'עברית ותרבות יהודית. מוסד אחר היה ״חובבי השפה״ שבין הפעילים היו ה״ה ח. נחמני (מהמפד״ל), ח״כ אשר חסין, שלמד חינם. מטרתם היתה להכשיר אגשים במסגרת התנועה, ציונית.
בקזבלנקה היה מוסד, בשם ״מגן דוד״ — שבשעורי ערב ביה"ס ,נורמלי עם כי"ח למדו צרפתית ועברית והכשירו מורים מוסמכים במסגרת בית־מדרש זה. בו היתה פנימיה בין המורים .במוסד זה היו ר׳ יעקב אדרעי (סגי נהיר) הרב מנחם גבאי, ש. ד. לוי (שד״ל) ומר אשר הסין ששמש מורה ומנהל במשך שנה וחצי עפ״י חוזה מיוחד.
במקומות מסוימים נחכרו חוות חקלאיות לשם הדרכה והכשרה לבני נוער. הציונות הפיחה רוח חדשה בקרב הגוער היהודי במרוקו.
בין שאר הפעלות החשובות של הקהילה היהודית במרוקו היתה קליטת פליטים שהגיעו מפולין ומארצות אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. הוגשה להם כל העזרה ביד רחבה.
זעקת יהודי מרוקו
ראשוני העולים מרוקו
. בשלהי מלחמת העולם השנייה, במסגרת ארגון עליתם ,של יהודי, השארית באירופה׳ שנקלעו בימי המלחמה במרוקו, התאפשרה גם עלית יהודי מרוקו. חלק נכר מהם נכנסו לגרעין הכשרה בבית השיטה ובקבוצת ,׳הסנה״.
בשלהי מלחמת השחרור בדרכים זרועות סכנות, מוסתרים בבתי קברות בקרבת גבול אלג׳יריה המתינו למדריך, שיובילום לעבר גבולות מרוקו. הם עזבו את חופי מרוקו בשלש אניות מעפילים בהדרכתם של יאני אבידוב ואפרים פרידמן. הן נקראו ״יהודה הלוי״ ״שבי־ציון״ ו״לא תפחידנו " עמוסות צעירים ממרוקו.
בכוח העזתם ורצונם העז עברו תלאות ויסורים ללא נשוא והגליה לקפריסין עד הגיעם למולדת. הם היו הראשונים שפתחו דך חדש בהעפלה. הם שמשו גשר לעלייה המונית מצפון אפריקה בעתיד.
בדצמבר 1964 התקימה ב״הבימה״,בת״א עצרת עם לציון ההעפלה מצפון־אפריקה.
. מר פרידמן, שהיה הראשון בעצרת זו, שהביא את הבשורה המשמחת, ליהודי צפון־אפריקה, על שיבת בנים לגבולם, ספר על פעולתו בקרב יהודי מרוקו. הפותח סם אבוטבול ספר על האניות, שהפליגו מחופי צפון־אפריקה ובין השאר אמר: ״כאחד האישים שארגן את ההעפלה יכול אני לומר, לולא פתחנו דרכים ושיטות מיוחדות איני יודע אם יכולנו להביא להתעצמות ההעפלה ולהצלחתה.
מר אשריאל בוזגלו, שהיה חבר מועצת עירית ירושלים ספר, כיו״ר ״ארגון אליעזר בן־יהודה׳, במרוקו, הפליג יחד עם חברי ארגונו ועולים רבים על ספון אניה, שנטלטלה בלב ים עד הגיעם לחופי הארץ. שם נתפשו על־ידי הצי הבריטי, ששם מצור על העלית היהודית. האניה הובלה שביי לקפריסין ואנשיה הוכנסו למחנה הסגר. אולם הם ברחו, דרך תעלת ביוב, מתוך המחנה כדי לעלות לא״י, אך הבריטים עצרוהו שוב והכניסוהו למחנה״.
כאלה היו יסורי ההעפלה הראשונים.
משנת 1948, שנת תקומת המדינה
בסוף שנת 1948, חדשים אחרי ההכרזה על הקמת המדינה נשלח גלוי דעת למוסדות על ידי שליחי ה״מוסד״ ו״עלית־הנוער״ במרוקו ובאלג׳יר׳ ובו נאמר:
א. יש לאפשר מיד את הוצאתם של כל העולים ממרוקו, לפי מספר הויזות שיכולים לקבל כיום על סמך ההסכם עם השלטונות.
ב. להוציא השנה ממרוקו 12 אלף ילדים, כדי לבצע את התכנית יהיה עלינו לדאוג, 1. לנצל את אפשרויות השכון והרפוי במחנות אלג׳יר ובמרסיל 2. אחד המחנות באלג׳יר אפשר להפוך״למחנה ילדים, 3. להכניס סדורים מידיים לרפוי הטראכומה בכל בתי־עלית הנוער בצרפת וכן בהכשרות לקראת בוא הילדים והנוער לשם, 4. לדאוג לגיוס רופאי־עינים מומחים לעבודה במרוקו ובצרפת, 5. להפחית תקופת שהותם של הילדים בבתי המעבר ולשכן ילדים נוספים באהלים בעוגת הקיץ״.
ב־1953 נתקבלו מספר החלטות בועידה האזורית של ההסתדרות הציונית, שבהם שומעים אנו על הכמיהה לעליה, תביעה לעלית הגוער וטיפול יתר בנוער.
הבקשות לעליה, שהגיעו למשרדי הסוכנות היהודית עברו לטיפול מיוחד. וזה, שהוחלט על עליתו לארץ־ישראל, חויב לחתום על הצהרה כתובה בעברית ובצרפתית, שבו מצהיר העולה, על פי אשור משרד מחלקת העליה של הסוכנות היהודית בקזבלנקה, שאחרי בואו לישראל יטפלו המוסרות האחראיים לקליטת עולים בישראל, רק בתנאי שילך, לכל הפחות, לשנתיים לעבודה חקלאית במקום אשר ייקבע לו על ידי המוסדות המטפלים בכך או לעבודות פתוח אחרות. אם לא יקיים את התנאי האמור, לא יוכל להזקק לעזרתו ולטפולו של שום מוסד מהמוסדות המטפלים בקליטת עולים בארץ.
יהודה גרינקר — שליח תנועת המושבים במרוקו-זעקת יהודי מרוקו
יהודה גרינקר — שליח תנועת המושבים במרוקו
מר יהודה גריגקר, שליח תנועת המושבים מנהלל, שסייר בהרי האטלס בשנת 1954, בעת שעשה בשליחות במרוקו מטעם הסוכנות היהודית ותנועת המושבים, גילה שבט שלם של יהודים עובדי אדמה, שאותם העלה למדינת־ישראל. כך מספר מר יהודה גרינקר:
״יצאתי את הארץ בדרכי למרוקו ביום 9.2.54. הגעתי לקזבלנקה — שם נמצא המשרד הראשי של מחלקת העליה במרוקו. ביום 9.2.54 נכנסתי לעבודה ותוך עשרת הימים הראשונים הצלחתי להניח יסוד 'לשלשה גרעינים מושביים בשלש ערים, האחד — בקזבלנקה גופה, השני — במזגן, והשלישי — בסלה — רבט.
בין המשפחות, שרשמתי בסלה, היו עובדי אדמה מיד הודעתי על כך למשרד העליה בקזבלנקה ושם סוכם לערוד סיור מקיף באזורים הכפריים. לאחר שחזרתי מהסיור שנמשך 23 יום עשיתי בקור חטוף אצל הארגונים שלי. לאחר מכן גיליתי עובדי אדמה בסיור בכפרי היהודים בהרי האטלס והחילותי לרושמם לעליה לישראל. בסך הכל רשמתי לעליה במרוקו: 70 כפרים המונים 2152 משפחות, שהם 11932 נפש, ועוד חמשה אירגונים עירוניים המונים 400 משפחות. אלה האחרונים נמצאים כיום בארץ במושבים ״דבורה״, ״ברק״ (באזור תענך) ובלכיש. ויתרם — כמלואים לכפרים אחרים.
מן הכפרים העליתי 42 כפרים, שהם 800 משפחות: 200 משפחות התיישבו באזור תענך׳ 250 באזור לכיש, 350 בנתיבות (עזתה). יתרם — בהתיישבות חקלאית ומחוצה לה. שאר הכפרים עלו כולם ונמצאים ברובם בהתיישבות החקלאית״.
תושבי הכפרים היהודים הנדחים לא עלו בבת אחת אלא נמשך שלב אחר שלב, אזור אחר אזור ממחצית 1952. הנה שיטת העבודה של מחלקת העליה של הסוכנות היהודית. מאזור האטלס א׳.חוסלו הכפרים היהודים׳ כדלהלן: איט־אדבע (83 נפשות), איסורס (47), איפרע (5), ורקטרין(52), טגמוט (106), איט־רכלט (109), איט־ארבע דהטוגנה (117), טיזל (15), ולד־מנסור (132), חמדנה (114), — ס״ה מאזור האטלס א׳ — 144 משפחות, שהם 780 נפשות,
מאזור אטלס ב׳, אייט בולי כדלהלן: איט אברהים (149, נפשות), טיסינט (175), אסמיר (244), טירסל (117), ס״ה מאזור אטלס ב׳ — 133 משפחות עם 685 נפשות.
. מאזור. אטלס ג׳ תל־וד כדלהלן:. אימונין (49), אירילבין (118), אייטלל־אייטטלן (115), טבוגינט (62), אירריס (96), אנגל'ס (170), כירנידרע (71), טיסגי (58), ס״ה מאזור אטלס ג׳ — 120. משפחות עם 739 נפשות.
מאיט בוגמז, כדלהן : איגי נשניץ (120 נפשות), איטגלה (210), .אבוחרזן .(40), טמזרט (340), ס״ה מאזור איט בוגמז — 135 משפחות עם 71.0 נפשות.
כך טיפין טיפין עלו יהודי האטלס לישראל. עליה זו וזי שבאה לאחר מכן היו מלוות תופעות מאכזבות, ממשלת מרוקו לא נתנה ליהודים לצאת בקלות על אף הבטחותיה, אף באופן: אינדוידואלי. מאות יהודים מהכפרים עזבו את בתיהם ונהרו לערים ולגבולות המדינה ללא תעודות והשאירו את רכושם בידי שכניהם. הם חיו תחת שלטון שליטים מקומיים ופחד שכנים. היו מבקרים שממשלת מרוקו החזירה אותם בכוח על חשבונה אל מקומותיהם והתעלמה מזכותם החופשית של האזרחים להגר כלפי האמנה הבינלאומית.
ב־1956 ,יצאו שיירות תושבי כפרים שבאיזור מראקש בדרום, אנשי פורט ליאוטה וראבט שבצפון מערב, תושבי העיר מאקנאם, שבמרכז. המדינה, ובני אוג׳דה שבגבול מרוקו־אלג׳יר כשפניהם, לעליה לארץ. סבל העולים לא היה מעט. הנה מקרה אחד ששופך אור על יסורים, שפקדו את העולים. אוג׳דה עיר פרועה, שבה שלטו כנופיות מזוינות שלטון בלי.מצרים, שם שרר משטר טרור ואימה. יהודים נחטפו מבתיהם והוחזרו, רק אחרי ששלמו דמי כופר לחוטפיהם.
זעקת יהודי מרוקו – יצחק משה עמואל
עליה ״מובחרת״ (סלקציה)
הקושי הגדול בקליטת העלייה הקודמת ומעוט האמצעים לקליטת העליה החדשה הביאה את שיטת הברר, סלקציה, בעלית יהודים מצפון אפריקה. הוראות מיוחדות נשלחו אל משרדי מחלקת העליה בקזבלנקה ואל רופאי המיון עלי ידי משרד הבריאות ומחלקת העליה, והנה הוראות מספר, כפי שפורסמו בזמנו ,״סלקציה משפחתית:
א. משפחה העולה כולה .ויש בה איש אשר צריכים־לפרנס;אותו,דבר זה ישמש עיכוב לעלית המשפחה.
ב. איש אשר צריכים לפרנס אותו׳ פרושו: נכה אשר איננו זקוק לטיפול רפואי ולא יהיה זקוק בגלל נכותו זו. לטיפול כזה בעתיד, אבל נכותו שוללת ממנו את האפשרות להתפרנס בכוחות עצמו (זקן, עוור, גרם׳ קטע ועוד).
ג. איש החולה במחלה מדבקת (שחפת, צרעת׳ עגבת ועוד); או מחלה אשר תדרוש טיפול רפואי ממושך במוסד (מחלות לב,־כליות וכ״ו), או מחלת רוח לא יימנה על סוג ״איש אשד צריכים לפרנס אותו הוא ייפסל ולעליה. במקרה שאין המשפחה מוכנה להפרד מעל הזה, לא תוכל לעלות. במקרים מיוחדים מסוג זה אשר יהיו נימוקים בכל זאת להעלותם, יהיו טעונים אשור מיוחד מטעם משרד הבריאות בירושלים.
חולים במחלות הנתנות לרפוי על ידי טיפול קצר, כגון: גרענית, גזזת ועוד יקבלו את רפויים במחנות הרפוי של מחלקת העליה־ בחו״ל, או .ב"שער העליה״ בחיפה.
מפרנסים
א. מפרנס — פירושו: גבר או אשה, במצב בריאות משביע רצון וגילו אינו פחות מ־16 שנים ולא עלה, על 40.
ב. מועמד לעליה׳ שעבר את גיל 40, יחשב כמפרנס ויוכל לעלות עמ משפחתו בתנאי. א. אם הוא מסוגל לעבודה גופגית; או ב, אם יש לו מקצוע, שהוא׳ מסוגל לעבוד בו ושיוכל להתפרנס ממנו בארץ.
זקנים
א. אין להעלות זקנים אשר אין מפרנסים במשפחתם. העולה אתם אשר אין להם קולטים בארץ.
ב. .זקן״ — פרושו: גבר או אשה בגיל למעלה מ־40, אשר אינו נמנה על סוג ״מפרנסים׳׳׳ לפי ההגדרה בסעיף ״מפרנסים׳».
״נדרשים״
עולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, שבהם תלויה פרנסתם, יועלו רק לאחד שיוכח כושר קליטתם אצל הקרובים הדורשים את עליתם.
בעלי אמצעים
עולים בכל הגילים, אשר מחלקת העליה תווכח שהם בעלי אמצעים די הבטחת קיומם בסידור עצמי — יוכלו לעלות ובלבד שלא יהיו חולים במחלות מדבקות. בעלי אמצעים החולים במחלה שתדרוש טיפול רפואי במוסד, או אישפוז — אשורם לעליה מותנה בהסכמת משרד הבריאות״.
להצדקת שיטת הסלקציה בעליה אשר בכנסת מר משה שרת ז״ל ראש הממשלה דאז, ביום 2.9.55, כדלהלן: ״חלילה לנו לזנוח את השיטה הזאת — שיטה מבורכת של עליה מבוררת, אלא אם־כן תהיה החרב החדה מונחת על הצואר. על כל פנים׳ אין טעם מעשי או מוסרי לבטל כיום את שיטת הברר לגבי מרוקו, שם רשומים כבר עכשיו כ־60 אלף מועמדים לעליה, אשר כשני שלישים מהם עמדו במבחן כללי ד,ברר״.
חטא קדמון זה של הסלקציה לגבי עלית יהודי צפון אפריקה גרמה לכך, שעם סגירת שערי מרוקו ב־1956, נותרו יהודים רבים במציאות קשה בגולה ולא זכו לעלות לארץ אבות.
מענין לציין שגם מר חנניה דהן, עסקן ידוע מקרב יהודי צפון אפריקה, הצדיק שיטת הסלקציה וכתב, כדלהלן:
״אם רצוננו בעליה שקטה וקונסטרוקטיבית אשר תהיה מלווה בתכנית קליטה מחושבת עלינו לתמוך במדיניות העליה הקיימת, מבלי לשחרר את עצמנו ואת המדינה מלהכין דרכי הצלה לעת הצורך. עליה המונית בלתי ממוינת, פרושה חוסר תכנון בקליטה, פתיחת מעברות חדשות, הגברת חוסר העבודה, והעמסת מקרים סוציאליים על חשבון העם והמדינה. כבר מדגישים שמאז החל המבצע ״מהאוניה לכפר״ העולים נקלטים ללא קשיים, מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית גם יחד. תנאי הדיור, מצב התעסוקה הטיפול ועוד. כל זה מראה על יסודות בריאים יותר בעליה ובקליטה״.