אלי פילו
חוזה עֻמר (עהד עֻמר) או תנאי עמֻר (׳אלשֻׁרוט אלעֻמריה׳) על:פי ׳אחכאםי אהל אלד׳מה׳ מאת אבן קיים אלג'וזיה
חוזה עֻמר (עהד עֻמר) או תנאי עמֻר (׳אלשֻׁרוט אלעֻמריה׳) על:פי ׳אחכאםי אהל אלד׳מה׳ מאת אבן קיים אלג'וזיה
תרגמה: ח׳ לצרוס־יפה …
תושבי סוריה כתבו אל עבד אלרחמאן אבן גנם:
״כאשר באת אל ארצנו ביקשנו ממך בטחון(׳אמאן׳) לנפשנו ולבני עדתנו(הנוצרים) והתנינו על עצמנו שלא נבנה בעירנו ולא בסביבותיה כנסייה חדשה או מנזר או מקום תפילה או תא חדש לנזיר ושלא נחדש את הכנסיות שחרבו או שמצויות בדרכם של המוסלמים, ושלא נמנע מן המוסלמים (להיכנס) לכנסיותינו ביום ובלילה ושנפתח את שעריהן לעוברים (בדרך) ולהלך; שלא ניתן בהן או בבתינו מקלט למרגל ולא נדבר דבר שקר אודות המוסלמים ולא נכה בנאקוס אלא בקול חלש בתוך הכנסייה ולא נציב עליה צלב ולא נרים קולנו בתפילה ולא בקריאה בנוכחות מוסלמים ולא נוציא צלב או ספר אל שוק המוסלמים ולא נצא (בתהלוכה) מחג) באעות׳ – והבאעות׳ הוא חג שבו מתאספים הנוצרים כמו שיוצאים המוסלמים ביום (חג) אלאדחא׳ ואלפטר – ובחג שעאנין ולא נרים קולנו על מתינו ולא נדליק אבוקות עמהם בשוקי המוסלמים ולא (נגדל) בשכנותם חזירים ולא נמכור (שם) יין; ולא נגלה כפירה בפרהסיה ולא נמשוך (אותם) ולא נקרא איש מהם אליה ולא ניקח מאומה מן העבדים שיועדו למוסלמים ולא נמנע מאיש מקרובינו שירצה לקבל את האיסלאם (מלעשות זאת) ונדבק בלבושנו בכל מקום שבו נהיה ולא נדמה למוסלמים בלבישת כובע גבוה (׳קלנסווה׳) או מצנפת או נעליים (סנדלים) ובחציית שביל בשער מברכיבה) על בהמותיהם (כמותם) ולא נדבר בשפתם ולא נתכנה בכינויי (כבוד) שלהם ושנגזוז את קדמת ראשינו ולא נחצה את בלורית שער ראשינו ונכרוך את חגורת ה׳זנאר׳ על מותנינו ולא נחרות על חותמינו בשפה הערבית ולא נרכב על אוכפים ולא ניקח שום נשק ולא נישא אותו ולא נחגור חרבות; ונכבד את המוסלמים באספותיהם ונורה להם את הדרך ונפנה את המקומות להם אם ירצו לשבת ולא נלמד את ילדינו את הקוראן ולא ישתתף איש מאתנו עם מוסלמי במסחר אלא אם הרווח מן המסחר יהיה של המוסלמי ונארח כל מוסלמי עובר אורח שלושה ימים ונאכילנו מן הטוב ביותר שנמצא.
אנו ערבים לך, נפשותינו וצאצאינו, בני זוגנו והמסכנים שבנו, ואם נשנה דבר או נפר מה שהתנינו על עצמנו וקיבלנו בטחון על כך – כי אז אין חסות לנו ומותר לך (לעשות) בנו מה שמותר לך (לעשות) לאנשי העקשות והמרי״.
וכתב זאת עבד אלרחמאן אל עומר בן אלח׳טאב, ירצהו אללה, וענה לו עומר: ״תן להם ממה ששאלו והוסף להם שני דברים שאני מתנה אתם נוסף על מה שהתנו על עצמם: שלא יקנו את שבויינו ומי שמכה מוסלמי, בריתו פקעה״. וכך עשה עבד אלרחמאן ומי שנשאר מן הנוצרים(׳אלרום׳ – ביזנטים) בערי סוריה קיבלו את התנאדם) האלה
אבן קיים אלג'וזיה – חכם חנבלי ידוע (מת בשנת 1350), מתלמידיו של אבן תימיה. הוא הרבה להתפלמס עם יהודים ונוצרים וכתב ספר מיוחד על דיני החסות (ההדיר צבחי אלצאלח; הופיע במהדורות אחדות). התרגום שלהלן לקוח מן הדפוס של שנת 1983, חלק ב, עמי 661-658 ובהמשך יש דיון מפורט בכל סעיף. על כן בחרתי בנוסח מאוחר זה של"תנאי עמר״, אף על פי שקיימות נוסחאות אחרות קדומות בהרבה. נוסח כמעט זהה לזה שלפנינו נמצא כבר אצל אבן עסאכר (מת בשנת 1176) – יחד עם שני נוסחים שונים במקצת – בספרו'תאריח׳ מדינת דמשק', א, מהדורת צלאח אלדין אלמנג׳ד, דמשק 1954, חלק י, עמי 565-564. על תרגומי נוסחים אחרים של ברית עומר ראה לעיל במבוא, הערה 15. אף־על־פי שהמדובר בנוצרי סוריה שחתמו על תנאי הברית – הדינים חלים על כל בני החסות ובכללם היהודים.
אבן קיים מזכיר שלושה מוסרי מסורות בשמם בראשית הטקסט ואחר כך מוסיף באופן כללי: ״מסרו לנו רבים מחכמי הדת״.
עבד אלרחמאן אבן גנם מת בשנת 697. מוסר מסורות סורי מן הדור השני, שעוד מסר מסורות גם מפי הנביא עצמו. ברוב הגירסאות הוא רק מספר על המכתב ששלחו נוצריי סוריה אל עומר ואינו הנמען בעצמו.
בנאקוס – לוח מתכת או עץ שעליו היכו הנוצרים במקש כדי לקרוא לתפילה.
באעות׳ – חג הפסחא.
אלאדחא׳ ואלפטר שני החגים המוסלמיים הרשמיים: חג סיום העלייה לרגל למכה וחג סיום צום הרמדאן. ראה: ח׳ לצרוס־יפה, יעל החגים באיסלאם', חקרי מזרח לזכר ד״צ בנעט, ירושלים תשל״ט, עמי 18-17.
שעאנין – יום ראשון של כפות התמרים שלפני הפסחא.
המשך רשימת הנספים ברעש האדמה באגדיר-ד"ר אורנא בזיז
כלפון חנה־אנט לבית אוטמזגין
כלפון מדלן בת חנה
כלפון טרז בת חנה (תאומות)
כלפון כליפא בן חנה
כלפון ארמנד בן חנה
כנפו אלי
כנפו הנר׳
כנפו סולנז' בת פיב׳ הרוש
כנפו יהודה בן מזל ומרדכי
כנפו סטלה בת סולנז׳ ויהודה
כנפו מארק בן סולנז' ויהודה
כנפו הילדה בת סולמי ויהודה
כנפו פיב, לבית טביטבול
כנפו אליהו
כנפו דדה בן פיב׳ ואליהו
כנפו שירלי בת פיב, ואליהו
כנפו פריחה
כנפו טיט׳ בת פריחה
כנפו שמעון
לוגסי פרחה
לוגם׳ אהרן בן אברהם ושני ילדיהם
לוגס׳ מרים בת ז1הרה ויוסף ישראל (בת 30)
לוגסי מכלוף בן מרים ואהרן(בן 45)
לוגסיאברהם בן מרים ומכלוף(בן13)
לוגסי שמחה בת מרים ומכלוף (בת 8)
לוגסי חנה בת מרים ומכלוף (בת 5)
לוגם׳ רחל בת מזל ושלום (בת 30)
לוגם׳ יצחק בן עליה ויעקב (בן 45)
לוגם׳ אברהם בן רחל ויצחק (בן 9)
לוגם׳ מרדכי בן רחל ויצחק (בן 6)
לוגם׳ כליפא בן רחל ויצחק (בן 3)
לוי אוה בת טרז ומאיר
לוי ז׳רמן
לוי יהודה (בן 27)
לוי אנט בת יהודה (בת 4)
לוי ״עקב בן יהודה (בן 2)
לוי סוזן בת יהודה (בת 3 חודשים)
לוי שושנה בת מזל
לוי ליזט בת קל״ר לבית
סבג לוי דאק בן רחל ודוד
לוי חנה
לוי רחל בת חנה
לוי סוזן בת חנה
לוי אלים בת חנה
לוי אלברט ומשפחתו
לויב דוד
לויב מזל
לסר׳ רבקה בת רחל ומימון(בת 65)
לסר׳ דוד בן רבקה ונסים (בן 17)
לסר׳ איבון בת אסתר ושלמה אדרי
לסר׳ מרדכי בן רבקה ונסים (בן 35)
לסר׳ אלן בן איבון ומרדכי(בן שנה)
מאראש יוסף ואשתו
מאראש הסיבה לבית סבג
מאראש אלברט
מאראש אדמונד בן חסיבה ואלברט
מאראש דניאל בן חטיבה ואלברט
מאראש סילביה
מארש חנינה לבית מזלטרים
מוזנינו איבט לבית עמרם
מוזנינו אלברט בן איבט
מוזנינו איב יעקב בן איבט
מוזנינו דוד אנדרה בן איבט
מוזנינו חביבה בת איבט
מוזנינו יוסף בן איבט
מוזנינו ליל׳ לבית ויצמן
מוזנינו אלברט בן ליל׳
ממנינו סלומון
מוזנינו אלן יעקב
מויאל רינט בת איטו
מויאל מסעוד בן אסתר ויוסף (בן 25)
מוריוסף איטו(כבת 85)
מוריוסף ר״נה
מוריוסף ז'אק׳ בן ר״נה ודוד
מוריוסף סמי בן ר״נה ודוד
מוריוסף אסתר בת ר״נה ודוד
מוריוסף רבקה בן ר״נה ודוד
מוריוסף אנ״ס בת ר״נה ודוד
מוריוסף שארל׳ בן ר״נה ודוד
Tehila le David.Rabbi David Hassine
Une légende populaire exalte son amour de l'étude. Comme il poursuivait ses lectures tard dans la nuit, il gardait les pieds dans une bassine d'eau froide pour éviter de s'endormir. Un soir, voulant continuer son étude après le coucher du soleil, il demanda à son épouse d'allumer la lampe à huile. Dans l'obscurité, elle se trompa d'ingrédient et, au lieu de verser de l'huile dans la lampe, elle y versa du vinaigre. Rabbi David la consola: "Ne crains rien. Dieu, qui fait fonctionner une lampe avec de l'huile, saura Et, également la faire fonctionner avec du vinaigre. Et, en effet, la lampe illumina la chambre jusqu'au matin
L'arrière-petit-fils de David Ben Hassine, Aharon Ben Hassine (mort après 1860 ( reproduit des écrits inédits de son aïeul dans son ספר יעיר אזן, aujourd'hui disparu (cf. תהלה לדוד, Casablanca, pp. 60b-61a). En 1931, un autre descendant du poète, Aharon Ben Hassine (1891-1964), manifeste l'intention de publier ces "ouvrages de mon ancêtre, encore manuscrits, avant qu'ils ne soient rongés par les vers" (une des pages de garde de l'édition casablancaise de תהלה לדוד). Nous n'avons pas réussi à retrouver ces manuscrits.
Légende racontée par Mazal-Tov 'Amar, in André E. Elbaz, Folktales of the Canadian Sephardim, op. cit., p. 44. Le motif du saddiq qui reste éveillé en gardant les pieds au-dessus d'une bassine d'eau froide se retrouve dans plusieurs légendes de rabbins miraculeux (cf. celle de Réphael Berdugo, in מלכי רבנן, op. cit., p. 107a).
Ni David Ben Hassine ni son public ne considèrent ses piyyoutim comme des créations littéraires gratuites, des exercices de virtuosité ayant une finalité purement esthétique, mais comme l'expression de l'âme religieuse et de la conscience collective de la communauté: "La passion de l'amoureux le pousse à chanter son amour en tous temps et en tous lieux. Comme l'amour de notre Créateur transcende l'amour des femmes, celui qui L'aime de toute son âme doit continuellement chanter [Ses louanges] devant Lui", explique le poète
״דרך החושק לשורר תמיד בלכתו ובשבתו בביתו על תשוקתו, לרב אהבתו. וכיון שאהבת יוצרנו נפלאת מאהבת נשים, האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו תמיד.״ (Postface de David Ben Hassine à תהלה לדוד [Amsterdam, 1807], p. la). Nous verrons bientôt qu'une génération avant lui, le grand poète marocain Moshé Abensour a défendu avec éloquence cette conception mystique de la poésie, dans sa préface à צלצלי שמע, op. cit., pp. 2a-6a.
Quand il glorifie l'enseignement de Dieu, quand il chante les joies et les peines de son peuple, il se sent le porte-parole de la collectivité, qui se reconnaît en lui. Il fait partie de l'élite intellectuelle de la communauté, qui n'est pas loin de le considérer comme un de ses guides spirituels. Les nombreuses haskamot que lui accordent vers 1781-82 les rabbins les plus éminents de Fez, Meknès et Marrakech pour Téhilla Lé- David, louent aussi bien le poète que le hakham, le sage, le rabbin.
Rabbi Moshé Maïmaran le qualifie même de saddiq Depuis au moins l'année 1774.
David Ben Hassine est un des hakhamin reshoumim – des rabbins officiels – de Meknès, digne de signer les taqqanot, ou ordonnances communautaires, de la ville, en même temps que des rabbins éminents comme Réphael Berdugo ou Shémouel Ben Wa'ish.
Les poèmes écrits en son honneur, de son vivant, et les élégies composées à sa mort, en 1792, témoignent du grand prestige dont il jouissait au Maroc, bien avant la publication de son oeuvre poétique.
Dans l'ensemble, David Ben Hassine apparaît comme un homme agréable, très populaire, entouré d'une famille aimante et d'amis fidèles qui le soutiennent dans sa difficile, mais exaltante carrière de poète. Bon vivant, il aime bonne chère et bon vin … avec modération. Sensible à la beauté de la nature, il reste néanmoins un homme très pieux, un hakham érudit, versé dans les sciences rabbiniques et la kabbale, un linguiste qui maîtrise aussi bien l'hébreu que l'araméen. Il ne sépare pas la poésie du service de Dieu et du peuple d'Israël, dont il se considère comme le porte-parole.
David Ben Hassine signe la taqqana somptuaire du 9 mars 1774, et celle de décembre 1791, qui limite le nombre des synagogues à Meknès (cf. 0תקנות חכמי מכנא, op. cit., pp. 390-393 et 35-38).
[1] En plus des poèmes d'Abraham Alnaqqar et de Hayyim David Séréro (voir ci- dessus, p. 75), plusieurs élégies sont composées, après la mort de David Ben Hassine, par des poètes comme Aharon Ben Simhon (copie du manuscrit communiquée par Réphael Ben Simhon, à Jérusalem) et Shélomo Halewa, in Ms. J.T.S. 1237, fs. 147a- 149b (Voir Yossef chétrit, ״שירתו האישית והחברתית-היסטורית של ר׳ שלמה חלואה …״, op. cit., pp. 63-65).
במלחמת r׳ יעקב ששפורטש בש׳׳ץ ימ״ש וחלקה של משפחת פינטו
במלחמת ר׳ יעקב ששפורטש בש׳׳ץ ימ״ש וחלקה של משפחת פינטו
מעניין מאד לציין, שגם הלוחם הגדול נגד השבתאות, הגאון הקדוש ר׳ יעקב ששפורטש זצ״ל, מוצאו ממרוקו.
כבר בהיותו בן י״ח שנים התמנה לדיין בתלמאסן, ובהיותו בן כ״ד שנים התמנה לאב״ד בגלילות תלמאסן, בעיר מרקש, ובכל גלילות פס. מסיבה בלתי ידועה התנכל לו מלך תלמאסן, ואסר אותו בבית הסוהר. לאחר מאמצים מרובים עלה בידו להשתחרר משם, ומכורח הנסיבות נאלץ לצאת לדרך נדודים, תחילה לאמשטרדם, אח״כ ללונדון, ומשם בשנת תכ״ו להמבורג.
בשנים אלו תכ״ו – תכ״ח החל להתפרסם שמו של ש״ץ, נבל זה ניצל את מצוקתו הקשה של העם, ובאמצעות נביאי השקר שלו הפיץ שהוא המשיח, ובקרוב יגאל את ישראל. מזימת השטן הצליחה, והמוני יהודים נסחפו בלהט ובשכרון חושים אחר שמועה זו, גם גדולים וטובים לא ניצלו מתעתועיו, וקיום היהדות היה נתר בסכנה של ממש.
הערת המחבר : גם קהילות מרוקו לא ניצלו מרעה זו, החכמים ר׳ יעקב בן סעדון מהעיר סאלי, ור׳ שלמה אביטבול ממרקש, היו מראשי המאמינים בש׳׳ץ, ורבים מאד מיהודי מרוקו נגררו אחר אמונה זו. בשנת תכ״ח ותכ״ט גזרו בסאלי ומרקש שלא לצום בתשעה באב, כנגדם נעמדו החכמים ר׳ אהרון הסבעוני מסאלי ור׳ דניאל טולידאנו ממכנאס, ולחמו בהם בכל יכולתם. ר׳ יעקב ששפורטש שיגר לשם אגרת חריפה בשנת תכ״ט, כדי להעמידם על טעותם. אגרת זו וכל מה שארע שם, מובאת בסוף הספר קיצור ציצת נובל צבי.
ר׳ יעקב בחושיו החדים הבחין בסכנה הנשקפת, נטל את קולמוסו החד בידו, והחל במלחמת חרמה נגד התופעה. ממקום מושבו בהמבורג, הריץ אגרות לכל קהילות ישראל, והזהירם לבל יסחפו אחר תעתועי ש״ץ ושלוחיו. בעטו השנונה הפריח ברוח את כל ראיותיהם השדופות, וגילה את פרצופם האמיתי. למרות שנשקפה סכנה של ממש לחייו, לא חת מפני איש, והשמיע את קולו ברמה, עד שלאט לאט החלו ההמונים להתפכח ולהכיר בצדקת דרכו.
כמה מרתק להיווכח, שגם למלחמה עזה זו היתה למשפחת פינטו שייכות בעלת משמעות. שכן בשנת תל״ג, בעיצומה של מלחמתו הקשה, קראוהו בני משפחת פינטו היושבים באמשטרדם, הגבירים הנכבדים: ר׳ יצחק, ר׳ יעקב, ור׳ משה די פינטו לבוא לעירם, ומינוהו לראש בית מדרשם המפואר שקבעו בביתם.
באותו בית מדרש, הגו בתורת ה׳ י״ב תלמידי חכמים מהמובחרים שבעיר, ומשם יצאו מורי הוראה לכל העולם. אף בניהם אחריהם, ר׳ יוסף ור׳ דוד די פינטו, המשיכו להחזיק בית מדרש זה בביתם, כפי שמספר ר׳ אברהם ששפורטש – בנו של ר' יעקב, בהקדמתו לספר תשובות אביו ״אהל יעקב״.
ספריו, פטירתו, ומקום קבורתו
ספרא רבה היה ר׳ שלום, וזכה להיות ממעתיקי ה
שמועה של תורת הקבלה, לדלות מתורת רבותיו, ולהשקותה לרבים המשתוקקים לרוות צמאונם מבאר תורת הח״ן. ספרו העיקרי על שמו נודע, הוא ספר ״מקדש מלך״, פירוש על הזוהר, אודותיו כבר סיפרנו לעיל באריכות.
חלק ראשון של ספר זה הדפיס באמשטרדם בשנת תק״י, ככל הנראה נסע לשם משום הדפוס המשובח שהיה שם. את חלקו האחרון הדפיס שם לאחר חמש שנים, בשנת תקט״ו מכאן ואילך נדפס במהדורות רבות בכל תפוצות הגולה, כל החלקים, בכל המהדורות, עוטרו בהסכמות נלהבות של גדולי ישראל, המתארים את ר׳ שלום בתארים מופלגים מאד. ספרים נוספים שחיבר: ״כסא מלך״ – פירוש על התיקונים, נדפס באמשטרדם בשנת תקכ״ט. ״הדרת מלך״ – פירוש על מאמרים מספר עץ חיים לאר״י ז״ל, נדפס באמשטרדם בשנת תקכ״ו. ״הוד מלך״ – פירוש לספרא דצניעותא, נדפס בלונדון בשנת תק״ל. ״כבוד מלך״ – פירוש על מאמרים מספר עץ חיים, נדפס בלונדון בשנת תק״ל. ״פני מלך״ – פירוש על האידרות, נדפס בלונדון בשנת תקל״ג.
בנוסף לכך, נדפסו גם הגהותיו לספר הזוהר, בדפוס אמשטרדם שנת תקל״א. להגהות אלו ישנה חשיבות עליונה, שכן מאז שנדפס הזוהר לראשונה בשנת שי״ח במנטובה וקרימונה, נדפסו ספרי הזוהר בדפוסים מלאי טעויות ושיבושים. לפיכך חפצו המדפיסים באמשטרדם, להדפיס את ספר הזוהר בדפוס חדש מנוקה מכל טעות. לעבודה קשה ואחראית זו, נדרשה דמות של מקובל מוסמך, שתורתו מוסכמת על כל גדולי הדור. המדפיסים מצאו שר׳ שלום הוא האיש המתאים לכך שכן, מספר שנים לאחר שנדפס ספרו ״מקדש מלך״, התפרסם שמו של ר׳ שלום בכל העולם, כמקובל מוסמך ומוסכם על כל הגדולים. ר׳ שלום נענה לבקשתי והגיה את הזוהר בהגהה מדוייקת היטב, הגהה זו שימשה את כל דפוסי הזוהר מאז ועד היום, ורבים מגדולי המקובלים בכל הדורות נשאו ונתנו בהגהותיו אלו.
בשנת תקל״ז חלה ר׳ שלום את חוליו אשר ממנו לא קם, תפילות רבות נערכו לשלומו, ואף הוסיפו לו את השם חיים. אולם הגזירה כבר נגזירה, וביום לחדש מנחם אב תקל״ז, עלתה נשמתו הקדושה בסערה השמימה.
בלוויתו השתתפו כל בני הקהילה, והספד גדול ספדו לו. לאחר מכן נטמן בבית החיים בלונדון סמוך לק״ק שער השמים.
הרב שליט״א השתטח על קברו בשנת תשכ״ד, טרם צאתו למסע הצלת קברי הקדמונים. לצערנו הרב, זמן קצר לאחר מכן, נמכרה חלקת בית החיים של קהילה הספרדים בלונדון, לעירית לונדון, אשר החריבה את בית הקברות, ובנתה עליי בניני ציבור. בחורבן זה נהרס גם קברו של רבינו זצ״ל.
אין בידינו פרטים על בני משפחתו של ר׳ שלום, אולם ככל הידוע היו קשרי חיתון בדורות המאוחרים יותר, בין משפחתו של ר׳ שלום למשפחת רבו ר׳ יעקב פינטו, אולם לא ברור כיצד.
הערת המחבר : יש הגורסים שרבינו נפטר בצפת ושם מנו״כ, ראה בספר מסעות ירושלים (מונקאסש תרצ״א), והכותב שם מתאונן על כך שלא ידוע היכן. אולם גירסא זו אינה נכונה, כפי שכתבנו כבר, שהרב שליט״א השתטח על קברו בלונדון. כמו כן גם בספר נר המערב כתב שמקום קבורתו בלונדון, כפי שכתב אליו הרה״ח הנודע, ד״ר אלחנן הכהן אדלער מלונדון.
תהפוכות, התרוצצות….והמעגל נסגר. אוי לדור שאלה פרנסיו.
תהפוכות, התרוצצות….והמעגל נסגר.
אוי לדור שאלה פרנסיו.
הנוהל שהיה קיים שהנהלת הסוכנות, בשוב חבר הנהלה מביקור בחוץ לארץ, שהיה מדווח על ביקורו בישיבה הקרובה של הנהלת הסוכנות. הישיבות היו נערכות אחת לשבוע. והנה הפעם, בשובי לא הוזמנתי ולא הוצע לי לדווח. ידעתי שהדבר נעשה בכוונה להשתיק את הדי ביקורי בצפון אפריקה. לכן ערכתי את מסיבת העיתונאים הנ"ל.
האווירה סביב נעשתה עכורה. חברי ההנהלה ויושב הראש – פרט למר שרגאי, כמובן – כמעט שלא החליפו עמי דברים, איש לא נכנס לחדרי.
הייתי בעיניהם " אגפן טרריבל " , מפריע ומזיק. ואכן, הלא ההנהלה התנגדה כל העת להגדלת מכסות העלייה המקוצצות לצפון אפריקה, הלא חוברו הוראות " דרקוניות " לסלקציה, נשלחו צוותו מיון…..והנה אדם אחד, המייצג מפלגה קטנטונת מעז לעבור על " ההסכם הג'נטלמני " ונוסע לצפון אפריקה, מדבר עם העולים הפוטנציאלים, ואפילו מופיע בעיתונות בפאריס ובארץ
חלף זמן וכאשר הגיעה עת מסירת הדין וחשבון ישבו הכול כ " סירים נפוחים " ועיניהם תקועות בשולחן. לא קיבלתי דוחות רשמיים על ישיבות המוסד לתיאום ואסור היה לי להראות שאני יודע כמה דברים שהתרחשו, אבל לי הדברים נודעו בעקיפין. שאלתי את יושב הראש דובקין – חבר הנהלת הסוכנות -, כיצד קרה שאני, ראש מחלקת הקליטה, לא הוזמנתי להתייעצות במשרד האוצר על הקליטה, שעה שהיו בה חברי הנהלה אחרים ? לא קיבלתי תשובה על כך.
הבאתי עמי דו"ח מקוצר :
מביקורי באלג'יריה למדתי על מרד הקבילים נגד השלטון הצרפתי, מרד מתמשך. הטרור אינו רחוק מן העיר אלג'יר. מרד מאורגן מתחולל גם בהרי " אורס ". לפני שבע שנים, בשלוט ממשלה סוציאליסטית בצרפת, וכאשר המושל הכללי באלג'יריה היה סוציאליסט, הרגו הצרפתים 45.000 אלג'יראים.
כיום המדיניות השתנתה, אין קטילה כזאת. אומנם נופלים צרפתים בטרור, אבל המתמרדים לא נהרגים כי אם נשפטים, והדבר מכביד על הצרפתים. הקבילים לא שכחו את הטבח שנערך בהם. הצרפתים חיים תחת איום וטרור מתמיד והמרד עלול להתפשט. היהודים החיים שם סבורים שבשעת צרה יוכלו לעבור לצרפת……..
בתוניסיה הייתי בעת הפסקת מו"מ בין התוניסאים ובין ראש ממשלת צרפת, מנדס פראנס, אחרי מפלתו…נזדמנתי לשיחה עם אלברט בסיס, היהודי היחידי שהשתתף במו"מ מטעם תוניסיה. בפאריס שוחחתי עם ד"ר פרלצווייג – מזכיר הקונגרס היהודי העולמי. אין זהות גמורה בין דברי שני האנשים. אני משוכנע שהתוניסאים ובורגיבה בראשם, הסכימו שבחוזה בין צרפת לתוניסיה יהיה כתוב שיש ליהודים חופש תנועה בארץ ובחו"ל. בסיס חושב שתנאי זה יכנס להסכם. ואילו פרלצווייג מפקפק. בינתיים משתדל בורגיבה לא לפגוע ביהודים והורה לעצור את ההתפרצות. בפאריס, בתחילת פברואר, נפגשה קבוצת סטודנטים יהודים תוניסאים עם ברוגיבה. הם שאלו אותו כיהודים אזרחי תוניסיה : " מה יהיה יחסך למדינת ישראל ? והוא השיב: " ישראל היא סרטן על גוף של המזרח הקרוב, ואין עצה אלא להטביע אותה בים התיכון ". הסטודנטים לא פרסמו דברים אלה.
……המצב במרוקו קשה יותר, מפני שאין עם מי לנהל מו"מ. שורר שם תוהו ובוהו. יש פרו צרפתים נהרגים על ידי האנטי צרפתים. לעת עתה לא פוגע הטרור ביהודים , אבל קיימית אווירה של טרור. יש חרם כלכלי ערבי על סחורות צרפתיות, הצרפתים ילידי המקום מדורות עוזבים את אפריקה הצפונית וחוזרים לכור מחצבתם, לצרפת. ערך הרכוש החקלאי כאן יורד. יהודים בעלי קרקע אינם מקבלים תמורתה אפילו עשירית מערכה…..עשירי היהודים חוששים שאם יזוזו ממקומם, יהפכו לקבצנים, והם נשארים. אבל המוני יהודים אין להם מה להפסיד, והם זזים. כאשר יצאה אונייה עם שש מאות עולים ממרוקו, הופיעו ששת אלפים יהודים מלווים ברחובות הסמוכים למשרד העלייה. כעת הפסקנו תופעה זו ואנו מוציאים את היהודים מהארץ כמו במחתרת….בפאריז עושה פעולה חשובה איש נהלל יהודה גרניקר. הוא רוכב על חמור או הולך ברגל. הוא הגיע ל-42 כפרים במרוקו. יש לו שם מעמד של " מלך ". הוא רשאי לבוא בשבת רכוב על סוס ; הרב טולידאנו התיר לו מפני שהוא עוסק במצווה. אנשי הכפרים " זזים " בלי הזמנות ובלי המלצות, הם חיסלו את רכושם ויוצאים לקזבלנקה. השנה פקדה בצורת את המקום והיהודים רעבים ללחם. הם מכרו את רכושם ואוכלים אותו. העוני לא יתואר.
יום אחד הוזמן מנהל מחלקת העלייה במרוקו, עמוס, לשלטונות הצרפתיים. נאמר לו : " אתם שולחים אנשים רבים ממרוקו, קרוב לאלפיים בחודש, ויש הסכם בינינו ( ! ) שעליכם לשלוח רק שבע מאות בחודש. עליכם להבין שלא נוכל לסבול עלייה בממדים כאלה. אולם התברר אחר כך שפעולות התגמול בעזה הרגיזה את הערבים והצרפתים ביקשו שנפעל בשקט……
באלג'יר הופעתי בפגישה ציונית של 30 איש. חזרתי על דברי ד"ר גולדמן ואמרתי : " למדו עברית, היו ציונים טובים, הכניסו בבתי הספר אל הלשון העברית למען ילדיכם, ודאגו לקורסים לעברית ". ידעתי שאין סיכויים לעלייה משם. והנה קם לזרוס, איש הקונגרס היהודי העולמי, וטען לעומתי : " מה פירושה של מדיניות הקטסטרופה שהנהלת הסוכנות דוגלת בה ? חבר הנהלת הסוכנות, מר קול, מופיע באמריקה ומודיע שצריך להציל אותנו כאן באלג'יריה. אחר כך מופיעים דברים אלה בעיתונות המקומית. איך ניראה בעיני שכנינו ? איך אנו יכולים להראות את פרצופנו לערבים ? מה אתם רוצים מאתנו ? ד"ר גולדמן הודיע לנו בקונגרס היהודי העולמי, שארץ ישראל אינה קולטת יותר משלושים אלף עולים לשנה. מדוע אתם דורשים מאיתנו לעלות, בשעה שאתם מסתדרים בקושי עם יהודי מרוקו ותוניסיה ? פרץ ויכוח סוער ואני אמרתי : " אני מאמין שארץ ישראל תקלוט יותר משלושים אלף לשנה ". על זה הגיב לזרוס : " היו"ר שלכם הודיע בפאריס שלא יוכל להסכים לקבל יותר משלושים אלף לשנה ".
עניתי לו : " יש לי ידיעה שד"ר גולדמן, לאחר נפילת מנדס פראנס, שינה את דעתו, והידיעות הן נאמנות ". הוספתי ואמרתי : " אני חי בארץ ישראל 26 שנים, ואני חושב שאנו יכולים לקלוט 60 אלף בשנה ". הישיבה הנ"ל הפכה לישיבה אנטי ציונית, הוצרכתי לנאום נאום ציוני בפני הציונים המקומיים, כדי להפיג את הרעל האנטי ציוני שהוכנס על ידי הנשיא ד"ר גולדמן.
תוניסיה היא ארץ מפותחת למדי. באסיפות משתתפים רופאים, עורכי דין ונוער לומד. לפני ביקר ציגל, והוא הקשה מאוד על פעולתי. הוא קיים אסיפה ציונית, דיבר בעברית, ודבריו תורגמו. הוא דיבר על המכסות והותקף קשות על ידי שומעיו. הוא אמר : " אין אני איש פוליטיקה, אחרי יבוא ברגינסקי ויענה לכם על כל שאלותיכם ". כשבאתי לשם הודיעו אנשי המקום שלא יבואו לאסיפה אם לא תינתן רשות לוויכוח.
כאשר סיפרתי על המצב הפוליטי בארץ שיראל, קם אחד הרביזיוניסטים והודיע : " מה אתה מספר לנו ? הלוא יש בארץ 150 אלף מחוסרי עבודה ! שאלתי : " מנין לך מספר זה ? על מה אתה מסתמך ? הוא הוציא דף משוכפל של העיתון " חירות " ובו מסופר על 150 אלף מחוסרי עבודה בארץ, ושהממשלה " אינה טובה ". עמדתי והוכחתי לו שאין אמת בפרסום זה.
במרוקו הותקפנו בצורה חריפה : מדוע אין אתם מאשרים לעלות משפחה בת 8 ילדים, הלוא בן גוריון אמר, תעשו ילדים, ועכשיו אתם רוצים להשאיר את הילדים כאן. אמרנו להם, ששני ילדים אפשר למסור לעליית הנוער. והם שאלו : מדוע נמסור את ילדינו לעליית הנוער, בשעה שהשליחים באים הנה עם ילדיהם…….
ועוד נאמר לנו " אל תעשה ההנהלה הציונית שגיאה היסטורית, מדינת ישראל צריכה להיבנות, ומצב הביטחון מחייב עלייה, ודווקא עכשיו מעכבים יהודים מלעלות. אחד הנואמים אמר : " אתם מציעים שיטת קליטה מאורגנת, אבל אם פירושה של השיטה הזאת שאנו לא נעלה – מה התועלת בה ? קלטתם 750.000 איש משך שלוש שנים, ובכל זאת העניין סודר איך שהוא. מדוע אתם גוזרים עלינו ?
היהדות במרוקו בשפל. ההתארגנות היהודית לעלייה אינה מתנהלת בדרכים טובות, בגלל העדר תנועה ציונית חזקה. יש מלחמה גדולה נגד תנועות הנוער. בכל בתי הכנסת קוראים בשבתות כרוזים נגד תנועות הנוער שלנו. איך אתם רוצים שננהל את " החלוץ " ? יש כנראה איזו יד בוחשת.
ההאשמות כלפי ומערכת הלחישות לא פסקה. דברים הקשורים בעלייה מצפון אפריקה הוחזקו כ " סוד כמוס " מטעמי ביטחון, אולם אני המשכתי לחתור להבאת העניין לבירור ולדיון בישיבות הנהלת הסוכנות. כיוון שלא נרשמו פרוטוקולים בנושא העלייה נקטתי שיטה של שאילתות, ואלו אכן נרשמו, למשל :
21.4.1955 דבר אחד לא מובן לי. היושב ראש מסר על המברק של שרגאי שעלינו לעכב את יציאתם של חברי ההנהלה לצפון אפריקה. האם הכוונה היא לחברי ההנהלה בלבד ? – יו"ר מר ברל לוקר : לנסוע יכולים רק שליחים שצריכים לעבוד שם. אני חושב שאין אנו צריכים להסתפק במה ששמענו. אם היושב ראש יסכים וחברים ירצו בכך אולי נחליף דעות בסעיף זה. מן הראוי למצוא דרך איך להתגבר על מכשול זה. הייתי מציע לשלוח לפאריס עוד מישהו נוסף על שרגאי.
יושב ראש מר ברל לוקר : שרגאי כבר עזב את פאריס בדרכו לאמריקה. הייתי מציע שמישהו מחברי ההנהלה ייסע לפאריס – מר א. דובקין : אני עומד לצאת בימים הקרובים לפאריס. אסתפק בדובקין. לא הייתי מטיל את כל העבודה על השגריר צור. יש דברים שדיפלומט קשה לו לעשותם ".
אנסה להסביר את סבך הדברים שבשאילתה הנ"ל, שהייתה מובנת לחברי הנהלת הסוכנות. וזה מה שקרה : ב – 28/2/1955, כשהייתי בצפון אפריקה, נערכה פעולת תגמול נגד עזה. היו בוצעה ימים אחדים לאחר שבן גוריון שב לממשלה כשר הביטחון.
ראש הממשלה, משה שרת, טען כי הופתע מתוצאותיה. האבידות : המצרים – 38 אבידות, צה"ל – 8. הערבים הגיבו בכך שדרשו מצרפת להפסיק את עליית היהודים מצפון אפריקה, הם טענו שתוספת כוח אדם לישראל מחזקת את כוחה המלחמתי וישראל משמשת בכוח זה לתקוף את הערבים. הצרפתים פנו בצינורות מדיניים אל מדינת ישראל ודרשו להקטין יותר את העלייה המצומצמת בלאו הכי מצפון אפריקה. רק עכשיו התברר לי שכבר מזמן היה קיים לחץ צרפתי להקטנת העלייה היהודית. אבל ה " מעשייה " שסיפר לי השגריר יעקב צור בזמן פגישתנו בפאריס, שהצרפתים מעוניינים ביהודים ככוח שיגביר את חילם בצפון אפריקה – הייתה עורבא פרח. הצרפתים רצו שיהודים לא יצאו מצפון אפריקה, לא מפני שהם נחוצים להם למלחמה בערבים, כי אם מפני הלחץ הפוליטי של הערבים, כדי שלא יעלו בכלל יהודים מצפון אפריקה.
הלידה, שמירת היולדת והתינוק – אליעזר בשן
יולדות עולות לקברי חכמים. ר׳ דוד מועטי דן בשאלה האם יולדת לפני שתמו ארבעים יום ללידת זכר מותר לה להיכנס ״לבית קברות אל מקום הקברות של הרבנים לבקש רחמים״. התשובה חיובית (׳אשר לדוד׳, אהע״ז, דף לה, ע״א).
יתומה חולה לאחד לידה הולכת לבית דודה. הבעלים לא ידעו לטפל בתינוק וביולדת. זו חיפשה בית בו תוכל להיעזר בנסיון, וביחוד כשהיא או התינוק חולים. ר׳ דוד צבאח כתב בעיר מאזאגאן בשנת תרצ״א (1931) על אשה שסמוך ללידתה
נפלה בחולי רע וכשראתה עצמה חולנית וצריך לה מי שיטפל בה ובבנה הקטן אזי הלכה לבית דודה אחי אמה שהוא היה אפוטרופוס עליה זה שמו שמעון אביטבול. שתשב שם ימים אחדים שיטפלו בה הוא ואשתו ותמצא מנוח לפי שעה.
הבעל התנגד ואמר שהוא ישכור לה ״אשה כשרה שתטפל בה ובבנה ויביא לה רופא ויוליכנה לקברי צדיקים להשתטח לבקש רחמים על רפואתה״.
דודה סירב להיענות לבעל באומרו כי היא תמצא מנוח רק אצלו ״כי הוא גדלה כאב וגם היא בת אחותו ויש לו רחמנות עליה כרחם אב על בנים וגם אשתו יש לה רחמנות עליה כאם על בתה ולכן תשב הנערה אצלם ימים עד שתבריא״. החכם נוטה לדעתה (׳שושנים לדודי, אהע״ז, סי׳ כח).
סגולות לשמירת התינוק. במרוקו היו כותבים על נייר שמות הקודש ותולים בפתח הבית ועל הוילון. וכן תולים חוט ועליו תלוי ראש תרנגול וככרות לחם. וכן מושחים על ידו של התינוק משחה לשמירה. בימינו יש ניירות מודפסים עם מזמורים ושמות קדושים. סביב מיטת היולדת תולים חוט לשמירה (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמי קלו).
נהגו לתלות מעל המשקוף של הדלת צורת כף מנחושת שסימלה את המספר חמש כנגד חמשת החושים של המסתכל בעין הרעה. במשך היום עד החשכה היתה היולדת משמיעה צלילים תוך הקשה בכף או במזלג על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את השדים. והיתה אומרת: ״המלאך הגואל אותי מכל רע״.
התינוקות היו ישנים עם האמהות וצמודים לגופן. וגם כשנגמלו עמדו תחת שמירת האמהות. ואם היו ילדות גדולות בבית הן היו שומרות על אחיהן או אחיותיהן הקטנות.
לשמירת התינוק, ״קח מילת נער קטן שעדיין אינו יודע וישים בפי הילד הנולד״ (רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳, דף קד).
על מיטת היולדת היו פורשים סדין לבן ששימש חיץ בינה ובין החוץ, כדי למנוע הסתכלות בתינוק וסביבתו, נגד עין הרע, ועליה נתלו דפי שמירה, הכוללים פסוקים ולחשים. על מצחו של התינוק ובין שתי עיניו היו מציירים חמש נקודות שחורות נגד עין הרע והיו שענדו על ידי התינוק סרט שחור.
בתיטואן, לפי דיווח של שליח כי״ח בשנת 1889, הכניסה לחדר הלידה סגורה במשך כל הלילה, בחדר סמוך ישנים בני המשפחה השומרים על התינוק מפני המזיקים (המליץ, כט, תרמ״ט, גל׳ 94, עמי 3).
בצפרו נהגו להתכנס בבית היולדת ל״סדר״ הכולל אמירת פרקי תהלים, ברכת כהנים, פיוטים כמו ״בר־יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון״ (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ג, עמי 86-84).
תחדיד. אחד האמצעים לשמירת התינוק היה טקס ה״תחדיד״. לפי המנהג בקהילות מכנאס, פאס וצפרו, מדי ערב עם תום הביקורים קרוב לחצות הלילה נסגר חדר היולדת, ובעל הבית החזיק בידו חרב ארוכה עטופה, מחשש עיני הגויים. הקיף את החדר בחרב ועושה כאילו עורף ראשים ומגרש שדים ומזיקים תוך אמירת ״ויהי נועם ה׳ אלקינו״(תהלים צ, 17) שלוש פעמים והמשיך באמירת ״יושב בסתר עליון״ (תהלים צא, 1). הדבר נמשך עד אחר ברית המילה. והנוכחים היו אומרים את הפסוק ״ויהי נעם ה׳ אלקינו עלינו ומעשי ידינו כוננה עלינו״ (תהלים צ, 17). ההנחה היתה שהשד מפחד ממתכת חדה.
לפי זכרונות מצפרו היה נהוג כי במקרה של ברק ורעם, היולדת שמה את תינוקה על ברכיה ופורשת עליו את שערותיה, כדי שלא ישמע ולא ייבהל (א. מיוסט, 2000, עמי 209).
במשך ארבעים יום מהלידה היולדת אינה מנחמת אבלים, ואינה הולכת לבית הקברות.
אם שתי יולדות נפגשות תוך ארבעים יום מלידתן, אינן מדברות זו עם זו. ואם צריכות לדבר, עליהן לשתות מים. כשהיולדת יוצאת מהבית ומשאירה את התינוק, נהגו לשים ספר תהלים תחת ראשו. ויש שנהגו לשים באופן קבוע ספר תהלים ליד התינוק. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על כך מסופק אם יש שורש למנהגים אלה או שהן מנהגי ״נשים בורות ריקי הדעת, והאמת הוא שומר פתאים ה׳״(׳נוהג בחכמה׳, עמי צט; א. ביטון, נתיבות המערב, עמי 136).
קמיעות. נהגו לתלות למראשותיה של היולדת קמיעות בצורת דפי נייר שעליהם כתובים שמות שונים לשמירה. היו שנהגו לשרטט בעטרן עיגול סביב למיטת היולדת כדי שהמזיקים לא יעברו ולא יזיקו לה. היו שהביאו צמח קוצני ותולים בפתח חדר היולדת. הדביקו גללי פרה על הקיר שלידו שוכבת היולדת. כותבים על נייר אדם וחוה ושמות מלאכים, כדי לגרש את הלילית ההורגת את הילדים, וכן היו שנהגו לשים בחדר היולדות בפינות החדר כתבים מיוחדים בהם כתובות המלים: ״אדם וחוה לילית״ ועוד שמות של מלאכים. כותבים את מזמור קכא בתהלים עם שמות האבות והמלאכים.
נהוג במרוקו כי כל שבעת הימים עד הברית שומרים על היולדת שלא תישאר לבדה בחדר, וכל הלילות מניחים נר דלוק. תולים על פתח הבית ולפני היולדת ניירות ועליהם רשומים פסוקים ושמות קדושים לשמירתה. שמים סכין תחת ראשה של היולדת והתינוק, על צרור של עשבים שחוקים לשמירה מהמזיקים.
אין מוציאים תינוק בלילה. הן נזהרות לא להוציא תינוקות בלילה אפילו לחצר מבית לבית, ואם מוציאות מכסות אותם היטב ולא מוציאות אותם תחת הלבנה משום הפסוק: ״יומם השמש לא יככה וירח בלילה״(תהלים קכא, 6).
ר׳ דוד עובדיה, הביא ראיות מדברי חכמים ראשונים כמו ר׳ אברהם אבן עזרא ואחרים על התקדים למנהג זה (׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמי 86, ד, עמי קה־קי).
היו מרחיקים קישואים ואבטיחים שהתינוק לא יריחם (עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמי 352; א. ביטון, תשנ״ח, 151-150).
פסוקים לשמירת התינוקות בעריסה. לדברי ר׳ רפאל אוחנא ״בימי חכמים קדושים״ היו אומרים את הפסוק: ״ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש״ (בראשית מג, 11) (׳מראה הילדים׳, דף יח ע״ב). נהגו לבקר בשבת אצל התינוק הנולד והנימוק הוא מיסטי, כי הוא אבל על תורתו ששכח. הדבר מבוסס על האמונה שבהיותו במעי אמו ידע את כל התורה, ובלידתו שכח אותה (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף יא ע״א, אות מם, סי׳ י).
בדברו, כשהשאירו את התינוק לבדו בבית, היו מניחים סכין תחת הכרית שלו לשם שמירתו(א״ר מרציאנו, תשמ״ז, עמי 109).
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל – יוסף שטרית
טקס החינה
תחנה שישיית: הובלת הכלה והחתן למקום ישיבתם המוגבה והצגת המתנות בליווי הפייטנים ובני המשפחה הובלו החתן והכלה מפינת הישיבה למקומות הישיבה שלהם על הכיסאות המוגבהים לשם עריכת טקס הצגת המתנות. בפתח תחנה זאת קראתי את הסטרופה החמישית בשיר:
מזוגי הזווגין דאגו לא רק להפגשת הלבבות ולהתאמת המזלות
אלא גם לתנאי השתפות החדשה, שיאפשרו נוחות לבני המעלות.
מרבדים, כלים, מלבושים, תכשיטים הובאו לבית החתן במחולות.
על פרטי הנדוניה נהלו לעתים דיונים נמשכים עד למגנה,
הכל נרשם בכתב סופרים ועדים כמו סך הכתבה המונה.
לאחר שישבו הכלה והחתן כשסביבם עומדים בני משפחותיהם, ובראשם הוריה של הכלה והוריו של החתן, ביצעו חברות הלהקה את הריקוד המלווה את שיר ״למאגוסה״: ״יא לערועא, יא לבארזא, דיתי סיד רזאל״ [=את הכלה, הישובה בישיבה הדורה, לקחת לך את אדון הגברים].
לאחר מכן הושיטה אם החתן את התכשיטים שנתנו היא ובני משפחתה לכלה, והוכרז על כל אחד מהם תוך הצגתו לעיני הנוכחים. לאחר מכן הוצג התכשיט שהורי הכלה נתנו לחתן.
עם תום הצגת התכשיטים ביצעו חברות הלהקה שירי הרקדה מסורתיים בטקסי החתונה של יהודים ומוסלמים במרוקו: השיר ״איילי איילי, חביבי דיאלי פיין הוואי״ [־־אויה לי, אויה לי, איפה הוא אהובי?] והשיר ״דור ביהא, יא סיבאני, דור ביהא״ [־הסתובב סביבה, הו זקן]. הקהל הוזמן להצטרף לריקוד חברי הלהקה ברחבת האולם.
תחנה שביעית: מריחת החינה
בנין משפחה חדשה טבול כלו בסימן המזל וברכת הפריה ורביה.
דרכו של עולם להביא ילדים של שמחה, ילדים של גאוה ראויה,
כדי להמשיך את השושלה ולמלא את יעוד ההולדה, חובת הבניה.
צבעי החנה העזים מתמזגים להם עם זהר הנעורים למנה
ומבשרים את חיות הכלה החמודה, שתהיה בריאה רעננה.
אם הכלה ובנות משפחתה מרחו עיסת חינה על כפות ידיה של הכלה ועל כפות ידיו של החתן ולאחר מכן על כפות ידיהם של בני משפחת הכלה ובני משפחת החתן, קרובים וידידים.
לאחר מכן ביצעה הלהקה שירי חינה מסורתיים, שהם גם שירי הרקדה. הקהל הוזמן להצטרף לחברי הלהקה. השירים שבוצעו הם:
א. ״איימא, אלאלא, לערועא חנאת״ [=הו אימא, הו גברתי, מרחו לכלה את החינה].
ב. ״אילאלי, א להווא, להווא, להווא, להווא, אילאלי״ [=אויה לי, אהבה, אהבה, אהבה, אהבה, אויה לי].
ג. ״עבאתו, עבאתו, אלאה מא כלאתו״ [=לקחה אותו, באלוהים לא עזבה אותו].
החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס
המחצית הראשונה של המאה השמינית הייתה תקופה של פעילות נמרצת בקרב השיעים הקיצוניים. במהלכה הופיעו כתות ותת־כתות למכביר בקרב האוכלוסייה המעורבת של דרום עיראק וחופי המפרץ הפרסי. תורותיהן היו שונות ואקלקטיות, והמעבר מכת לכת וממנהיג למנהיג היה קל ונעשה לעתים תכופות. המקורות המוסלמיים מציינים שמותיהם של מטיפים רבים, חלקם ממוצא פשוט, שהנהיגו מרידות וסופם שהוצאו להורג. כמה מתורותיהם הפכו מאוחר יותר אופייניות לאסמאעילים. קבוצה אחת ביניהן נהגה לחנוק את קרבנותיה בחבל התוך מצווה דתית – נוהג מקביל בעליל לכת התַ׳אגִים בהודו, המבשר את מעשי הרצח של החשישים. אפילו בין בעלי התורה המתונה היו קבוצות מיליטנטיות שניסו לתפוס את השלטון בכוח הזרוע. הם נחלו תבוסה וחוסלו בידי צבאות האומיים ואחר כך גם בידי העבאסים.
רוב התנועות המיליטנטיות הקיצוניות הקדומות במחצית השנייה של המאה השמינית נכשלו ונעלמו כליל או התמעטו באורח ניכר. היו אלה האמאמים החוקיים, אשר בהיותם מתונים, גמישים ועם זאת עיקשים, שמרו על האמונה השיעית והעשירו אותה בהכשירם את הדרך לקראת מאמץ חדש וגדול יותר להשתלט על העולם המוסלמי.
למרות כישלונות אלה בשלב קדום, ואף כי האִמאמים ריפו את ידיהם, הוסיפו להופיע קבוצות מיליטנטיות קיצוניות אפילו בסביבתם הקרובה של האמאמים החוקיים עצמם. הפילוג המכריע בין הקיצוניים והמתונים אירע בשנת 765 לאחר מותו של ג׳עפר אלצאדק, האמאם השישי אחרי עלי. בנו הבכור של ג׳עפר היה אסמאעיל. מסיבות שאינן ברורות כל צורכן – אפשר שבגלל התחברותו לגורמים קיצוניים – נושל אסמאעיל מהיותו יורש. רוב השיעים הכירו באחיו הצעיר, מוסא אלכּאט׳ס, כּאִמאם השביעי. שושלתו של מוסא נמשכה עד האמאם השנים עשר, זה אשר נעלם בשנת 873 בקירוב ואשר נחשב עד היום האמאם המיוחל, המהדי של רוב השיעים. חסידי שנים עשר האמאמים, הידועים בשם אִתְ׳נַא-עַשַרִיָּה (כת השנים עשר) מייצגים את הפלג המתון יותר של הכת. המחלוקת ביניהם לבין הגוף העיקרי של הסונים מצטמצמת בכמה ענייני הלכה, שחשיבותם הלכה והתמעטה במרוצת הזמן. מאז המאה השש עשרה נעשתה השיעה השנים־עשרית לדת הרשמית של איראן.
קבוצה אחרת קיבלה את אסמאעיל ואת צאצאיו והיא ידועה בשם אסמאעיליה. לאחר שפעלו בסתר במשך תקופה ארוכה, הקימו כת אשר בליכודה ובארגונה, מצד כוח משיכתה האינטלקטואלי והרגשי כאחד, עלתה על כל יריביה. את ההשקפות המבולבלות והאמונות התפלות והפרימיטיביות של הכתות הקדומות החליפה קבוצת תאולוגים בולטים בעלי תורה דתית ברמה פילוסופית גבוהה, שיצרה ספרות שרק עתה, אחרי מאות שנים של ליקוי מאורות, היא זוכה להערכה אמתית. למאמין האדוק בדת הציעו האסמאעילים כבוד לקוראן, למסורת ולמצוות, לא פחות מאשר הסונים; למשכיל הציעו הסבר פילוסופי ליקום, המיוסד על מקורות ההגות העתיקה ובייחוד על הפילוסופיה הנאופלטונית; לאיש הרוח העניקו אמונה רגשית אישית חמה, היונקת את כוחה ממופת סבלם של האמאמים ומהקרבתם העצמית של חסידיהם – התנסות בייסורים ובהשגת האמת. ולבסוף – לבלתי מרוצים הציעו את הכוח המושך הגלום בתנועת אופוזיציה חזקה, נפוצה ומאורגנת כהלכה, אשר נראה היה שהיא יכולה לספק אפשרות אמתית להפיל את המשטר הקיים, ולייסד במקומו חברה חדשה וצודקת, אשר בראשה האִמאם – יורש הנביא, בחיר אלוהים ומנהיגה החוקי היחיד של האנושות.
פיוט חברתי תרבותי לר' דוד אלקאים -185?-1940-יוסף שטרית
ואם מן הַפַּרְתְּמִים / גם אם אֲטָמִים, / רק מן הקיר וְלַחוּץ [שוכן מרומים.
דמם וגם דם זרעם צועק בְּמָרָה: / נגזלים רוב ימיהם [ואין מושיע.
עשוקים גם רצוצים מזיו ואורה, / לבד אור שערם לבן [זיוו הופיע.
15 נשארו כאלמנה חיה צרורה / באין יוצא ואין בא, [אין טוב מביע.
כבחורים כבתולות, / משפט אחד על כֻּלָּם.
ואם יצאו במחולות / גָּדֵר גוֹדְרִים לִשְׁבִילָם.
פיהם בקולי קולות, / הַס מֵעֲבוֹר תּוֹךְ צִלָּם.
בשכלם משוש עולם, שבת היכלם; / לבם כשחור עין [וכאבים נעלמים.
- ואם מן הפרתמים גם אם אטמים הכוונה כאן כנראה לראשי הקהילה בעלי הממון שזוכים ליוקרה ולכבוד גם אם חסרי דעת ותבונה הם;
- אטמים: חידוש של המשורר, במובן של אטומים, סתומים בשכלם,
- רק מן הקיר ולחוץ שוכן מרומים: בני המעמד הגבוה אינם מקיימים את דבר ה׳ האוסר אפליה בין בני קהילתו.
דמם וגם דם זרעם צועק במרה .״: המשורר מעלה במחרוזת זו את מצבם הנורא של רווקים ורווקות מבני המעמד הגבוה הנשארים ברווקותם כל ימי חייהם משום שלא מצאו בן זוג מבין בני מעמדם וסירבו לחפש בן זוג בקרב בני המעמד הנמוך בקהילה.
- דמם וגם דם זרעם צועק במרה: אלה שאינם מוצאים להם כלה ואלה שאינן מוצאות להן חתן אינם מקיימים את צו ההולדה ואינם מקיימים לעצמם זרע, על פי בראשית ד, י,
- נגזלים רוב ימיהם ואין מושיע אין מי שיוציא את הרווקים והרווקות מרווקותם ויציל אותם מאסונם לאחר שחיי האושר שלהם נגזלו מהם, על פי דברים כח, כט.
- עשוקים גם רצוצים מזיו ואורה שמחת החיים המזומנת לכל אדם שהגיע לפרקו ומתחתן נמנעה מבני המעמד הגבוה שנשמעים לקול המעמד ומתמידים ברווקותם;
- לבד אור שערם לבן זיוו הופיע: רווקותם מאונס מלווה אותם עד לזקנתם;
- אור שערם לבן זיוו הופיע על פי איוב לז, טו.
- נשארו באלמנה חיה צרורה באין יוצא ואין בא: אלה שהתמידו ברווקותם חיים חיים עלובים כשל אלמנה ואין להם חיי חברה תקינים; הם נשארים מרותקים לבתיהם;
- כאלמנה חיה צרורה: על פי שמואל ב כ, ג;
- אין יוצא ואין בא: יהושע ו, א
- אין טוב מביע: מצב אומלל זה אין בו טובה, על פי משלי טו, כח.
- כבחורים כבתולות, משפט אחד על כלם: רווקות נמשכת מוצאים בקרב הגברים ובקרב הנשים כאחד, שתי הקבוצות הן קרבנות לכללי שמירת המעמד שנהגו בקהילה,
- משפט אחד: על פי במדבר טו, טז.
ואם יצאו במחולות גדר גודרים לשבילם: כשבני המעמד הגבוה עורכים חגיגות ומסיבות כמו טקסי חתונה למשל, הם מקפידים היטב על אי השתתפותם של בני המעמדות הנמוכים בחגיגות;
ואם יצאו במחולות: על פי שמות טז, כ ומקורות נוספים;
גדר גודרים לשבילם: על פי יחזקאל כב, ל ואיכה ג, ט.
- פיהם בקולי קולות, הס מעמר תוך צלם: אם מישהו מבני המעמד הנמוך מעז להתקרב למקום השמחה הם צועקים עליו ומגרשים אותו מתחומם.
בשכלם משוש עולם, שבת היכלם: בני המעמד הגבוה נהנים ממנעמי העולם ושוכנים בבתים מפוארים
לבם כשחור עין: לבם שחור, אין בו רחמים על אחיהם העניים
וכאבים נעלמים: אינם משתתפים בצערם של אחיהם ואין עושים דבר להקל על מצבם
מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי
ואמנם בקהילת מכנאס נהגו על פי תקנה זו הלכה למעשה. במסמך מיום יא באדר תקכ״ח, כלומר שישה ימים לאחר התקנה הנ״ל, מסופר שההחלטה נתקבלה בנוכחות בני הקהילה והמכירה נעשתה במכרז פומבי:
בהיות כל קהלינו י<שמרם> צ<ורם> רובם ככולם מקובצים לשאת ולתת בענין המס המוטל עליהם, כי גדל הכאב מאד, נמנו וגמרו כולם למכור החנויות הידועות לכללות הקהל. וכן היה, שהיו מכריזים כל חנות, עד שהיו פוסקים המוסיפים, ואח״ב היו מוכרים בפנינו אנחנו החתומים אה פה נתנו הקהלה רשות גמורה ויכולת מספיק[נ״.]
ואילו במסמך מיום י באדר תקל״ט (1779) מסופר שהדבר נעשה בהסכמת אחד מחברי בית הדין:
מפני דוחק קהלינו בחוב שנושא בהם אדוננו המלך יר<ום> ה<ודו> כי רב הוא ונלאו שאת, נמנו וגמרו יחידי קהלנו בהסכמת א<חד> מב<ית> ד<ין> צ<דק> שהיה מצוי שם בעיר, למכור קצת קרקעות שיש לקהל זבות בהם.
תקנה מעניינת אחרת ממכנאס מיום ז בכסלו תקל״ב (1771) עוסקת בזיכיון לבניית חנויות על קרקע שהייתה בבעלות הקהילה מחוץ למלאח, סמוך לשערו. מאחר שהקרקע עמדה בלא שימוש, הוחלט לבנות עליה חנויות. אך מאחר שהקהילה בגוף לא יכלה לעסוק בכך, נמסר הדבר לידי אנשים פרטיים בתנאי שחזקת החנויות תחולק בין הקהילה ליזמים הפרטיים ביחס של 2:1, כלומר שליש בחזקת הקהילה וההכנסות ממנו יהיו לזכות העניים, ושני שלישים לזכות היזמים הפרטיים והם רשאים למכור חזקתם זו כרצונם. מסתבר שעשר חנויות לא סיימו היזמים הפרטיים את בנייתן והיו אנשים שהשתלטו עליהן באופן שנפגע האינטרס של הקהילה ולא היו פרות מקרקע ההקדש לטובת העניים. אשר על כן הפקיע בית הדין את חזקת המחזיקים בחנויות הללו שלא כדין במטרה למסרן ליזמים פרטיים אחרים על פי חלוקת החזקה הנ״ל. וזה לשון המסמך:
אחר שנתברר לנו, שהעשרה החנויות האחרונות שבשוק הצורפים לא נגמר בניינם. שאחר התקנה שתקעו שחזקתם תהיה לקהל. עמדו איזה ב<ני> א<דם> והחזיק כל א<חד> מהם בא׳ מהם. בכן אנחנו ב<יד> ד<ין> החתומים גמרנו ובטלנו חזקת המחזיקים בהם, יען שאחר התקנה וההכרזה החזיקו בהם, ולכן אין בחזקתם ממש ואין להם כלום אלא חזקתם של כללות הקהל היא, והרי יד הקהל נטויה על החזקות ההם לעשות בהם ככל אשר תאוה נפשם ואין מוחה בידם… ויובן שהתקנה וההכרזה הנז' לא על אלו החנויות בלבד, אלא על כל החנויות שיבנו מחוץ לפתח אלמללאח, הן אלו העשרה הן זולתם, חזקתם תהיה לקהל. ותקננו תקנה זו בהסכמת רוב הקהל וברשותם ובהסכמתינו וברשותינו. ומעתה הרשות נתונה ביד הקהל למכור חזקת החנויות ההם ע<ל> ד<רך> ז<ה>, דהיינו שני שלישים של כל חנות ימכרוהו למי שירצו ושליש של חזקת כל חנות ישאר לזכות העניים להתפרנס ממנו. ואין רשות לקהל לשלוח יד בחלק העניים בשום אופן.
חלקו השני של אותו מסמך עוסק במצב משפטי מסובך ביותר הידוע בשם העברי חזקת היישוב ובערבית גֶלְסָה. במקרה הנדון היה מדובר בחנויות שבנו מוסלמים על קרקע שנמצאה בשכונה המוסלמית אבל הייתה שייכת לקהילה היהודית כקרקע הקדש. יהודי ששכר את המקום מבעל הבית המוסלמי משלם לו כמובן שכר דירה, אבל עליו לשלם משהו לגזבר העניים, ותמורת זאת מכירה הקהילה בזכות חזקת היישוב שלו. מונח זה ומשמעותו המעשית ידועים ממערכת ההקדשות המוסלמית, אמנם לא כחוק הנובע מן המסורת האסלאמית־השרעית אלא כחוק שנבע מן המסורת החברתית (עֻרָף או עאדה), ועל כן התייחסו אליו חכמי ההלכה המוסלמים בשלילה גמורה. זכויות הגלסה אפשרו לאדם להחזיק ברכוש לא נייד, ליהנות מן השימוש בו ולהפיק ממנו רווח, אך מבלי להיות בעליו. במקרה דנן יכול השוכר היהודי ליהנות בכל דרך מן הרכוש ששכר מן הגוי, כולל הורשה לבנו, כמובן לאחר ששילם סכום מסוים לגזבר העניים על דרך הפשרה. אך זאת רק כל זמן שהוא עצמו מחזיק ברכוש זה ואין הוא רשאי להעביר את זכויות חזקת היישוב לאחר. מכאן שאם סילקו' המוסלמי מן הרכוש על כורחו, מכירה הקהילה בזכויות חזקת הישוב שלו, באופן שיהודי אחר אינו רשאי לשכור את המקום מן המוסלמי אלא בהסכמתו, ועל השוכר החדש לשלם לו שכירות. ואם מבקש המוסלמי לחזור ולהשכיר את המקום לשוכר הראשון והוא אינו רוצה בכך, רשאי יהודי אחר לשכור את המקום מן המוסלמי בלא לשלם לשוכר הראשון דבר, אך הוא חייב כמובן לשלם על דרך הפשרה סכום מסוים לגזבר העניים, לפי שהחזקה נשארה בידי ההקדש. הסדר מורכב זה נעשה מתוך אינטרס עיקרי אחד והוא שלא להותיר רכוש הקדש העניים בלא שיוציא פרות, בולל רכוש שבאופן מעשי אינו בחזקת הקהילה אלא בתחומי השכונות המוסלמיות. וזה לשון המסמך בעניין הנדון:
וכל החנויות הבנויים ביד הגוים בישוב הגוים וישכיר אותם איזה ב<על> ב<ית> תהיה החזקה לעניים, והאלגולס״א של השוכר. יובן שהשוכר יתפשר עם גזבר העניים בסך מה, והשאר שלו כל עוד הוא יושב בה. ואם עמד מרצונו ממנה או ב<ר> מ<ינן> נ<פטר> לב<ית> ע<ולמו> ובנו אינו ראוי לשבת בה ולא נשאר לו זכות. לכן אם הוציא הגוי בעליה בע<ל> כ>ורחו> והשכירה לגוים, תשאר לו האלגולס״א שלו, לענין שאם בא ישראל אחר והשכיר אותה מהגוי, יתן לו שכירות. ואם הגוי רוצה להשכירה לו והוא אינו רוצה, יכול ישראל אחר לשכור אותה מהגוי ולא יתן לא<חד>כלום. וכל שתהא בטילה וסגורה, יכול ישראל אחר להשכירה ואין לא׳ כלום. כל זה נוהג בחנויות שבתוך ישוב הגויים ממש. אכן בחנויות הצורפים חזקתם חזקה גמורה ואין בהם גולסא ולא שום דבר.
שירת ה'ערובי' א. צורות ביצוע – יוסף שטרית
הגן הנכסף
סתהית זהו וגגאיים לוטאר,
זמיע לי נהווא יחלא כאס מרארו
פי ערשא באהיא תפאזי בל גיאר,
ויכון הבב ננסים פאתח נווארו;
ותכון צינייא מקיימא בביסאן לבללאר.
התרגום העברי:
(נכספתי לבילויים ולנעימות מיתרים,
לכל מה שימתיק את כוס המרורים
בגינה מרהיבה תפיג כל צער,
ומשב קל יפתח בה כל פרח;
והקערה מצוידת בכוסות הבדולח.)
הסבל
רפדת מן להמום סללא יתקדדר
ועמלת מן להמום קפטאן וסאיא.
עמלת מן להמום סאריז פאס נעום.
עמלת רזלי וטלעת נאר מעאיא,
ומן חית בכית, איימא, וחד מא בכא מעאיא.
נשאתי מהדאגות כמה שיכולתי
ותפרתי מהדאגות קפטן וחצאית,
בניתי מהדאגות ברכה לשחות בה,
[רק] טבלתי רגלי, ועלתה בי להבה,
וכשבכיתי, הו אמא, לא בכה איש אתי.)
קלבי קמחא וכּל מן ואלאה רחא,
ונצראני זאבד רחא פייאם ססיף;
וטחנוני, יא נאס, טחנא פי טחנא,
ועמלוני פי למוואז ואנא סרת כפיף.
ולמחבבא בלגראם, יא לאלא, מא נהייא בססיף.
לבי חיטים והכול מסביבו רחיים
והנוצרי הוציא רחיים בעתות חרב;
וטחנו אותי, הו ידידי, טחון וטחון,
הטילוני על גלים, ואני קל משקל.
והאהבה מרצון, גבירתי — לא מאונס.
מודעות חדשה לאנומליות וללשון – ניעניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף! המאה הי״ט – יוסף שיטרית
מודעות חדשה לאנומליות וללשון – ניעניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף! המאה הי״ט
יוסף שיטרית
ספרות ענפה תיארה עד כה את חדירתה והתפשטותה של ההשכלה האירופית הכללית בקהילות היהודיות במרוקו, במיוחד דרך רשת בתי־הספר של חברת כי״ח. חברה זו הוקמה, כידוע, בפריז בשנת 1860, ושנתיים לאחר מכן היא פתחה בקהילת טיטואן שבצפון מרוקו את בית־ספרה הראשון, ובו התנהלו הלימודים בצרפתית. אולם מתברר שבאותן שנים לערן התחילה לחלחל לתוך קהילות מסוימות במרוקו ספרות ההשכלה העברית, שפרחה אז באירופה מתחילת המאה הי״ט. יש לשער שחלחול זה הלך וגבר לאחר שהגיעו גליונותיו הראשונים של השבועון העברי המגיד, שהתחיל לצאת לאור בשנת תרי״ז (857ו). חלחול זה של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית לא נשאר תחת קרקע החיים הקהילתיים היהודיים במרוקו, אלא ניתן לו ביטוי רעיוני וספרותי בכתבותיהם וביצירותיהם של סופרים עבריים שונים במרוקו של סוף המאה הי״ט, שהושפעו ממה שקראו, והגיבו בהתלהבות רבה לחידושים ולתמורות שתנועת ההשכלה העברית התכוונה, ואף הצליחה, להכניס לחיים היהודיים בעולם.
עד עתה נשאר עלום פרק מעניין זה בתולדותיה ובתרבותה של יהדות מרוקו. להוציא הערות נדירות שבדרך אגב, לא הוקדש כל מחקר לבדיקת מידת תפוצתן של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל. השתיקה בעניין זח נתנה מקום לפירוש, כאילו לא התקיימה כלל התופעה הנזכרת.
המחקר המוגש בזה בא להסיר את הלוט מעל פרשה מעניינת, אשר כפי שנראה להלן, השפיעה במידה מסוימת על עיצוב דמותה החברתית־תרבותית של יהדות מרוקו במאה הכ', והטביעה את חותמה העמוק על יצירתו של אחד מגדולי המשוררים העבריים, שקמו ליהדות מרוקו בכל הדורות – אם לא הגדול שבהם – והוא ר׳ דוד אלקאיים ממוגדור. בשיריו המשכיליים ובשירתו הכללית, כמו גם בכתבות ששלח לשבועונים הצפירה והיהודי בשנים תרנ״ב-תרס״ח (1908-1892), מנשבת רוחה החדשנית של ההשכלה על פי המודל העברי־לאומי, שהתגבש בעיקר במזרח אירופה. קדם לו בכתיבה המשכילית, ובפעילות המשכילית בכלל, בן דורו ובן חוגו יצחק בן יעיש הלוי (1895-1850), שחי גם הוא במוגדור, ואשר בכתבותיו הרבות, ששלח לעיתונות העברית בין השנים 1894-1891, הצליח לתת ביטוי מהימן ומעניין לדעותיו, לשאיפותיו ולאכזבותיו של משכיל עברי במרוקו של סוף המאה הי״ט. אגב כך הוא גם ביטא את התמורות המנטאליות, שהתרחשו בחוגים שונים ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט בתוצאה מהמפגש עם ההשכלה האירופית הכללית והעברית וכתוצאה מהתנאים הפוליטיים והכלכליים שהתפתחו במרוקו מאז סוף המאה הי״ח, תנאים שאף הביאו להתדפקותן הלוחצת של מעצמות זרות על שערי מרוקו. לצד יעיש הלוי ודוד אלקאיים, פעלו כנראה עוד משכילים עבריים לא־מעטים במוגדור, עד שהקימו לעצמם חוג משכילים. ביתר הקהילות, להוציא אולי טנג׳יר, היתה להשכלה העברית בתקופה זו השפעה בעיקר על יחידים או על משפחות, ולא על חוגים רחבים בקהילה. לפני שניגש לתיאור פעילותו היוצאת דופן של חוג המשכילים במוגדור, ננסה להמציא פרטים על ממדיה וביטוייה של תופעת ההשכלה העברית בקהילות שונות בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכי.
הערות המחבר :
תפוצתו של המגיד במרוקו תתברר להלן, במהלך הצגת ממצאי המחקר. אך יש להקדים ולציין שאנשי מוג דור התייחסו בכתבותיהם מסור המאה הי״ט ומתחילת המאה הכי אל רשימות, שהתפרסמו בשבועון זה עוד בשנים תרכ״ד-תרכ״ה (1864)
אודות יהדות מרוקו ואודות נסיעתו של משה מונטיפיורי למרוקו ותוצאותיה, ואשר תורגמו m׳Jewish Chron¡c1e. ראה: המגיד, שנה שמינית, גליון 35 מיום ו׳ באלול התרכ״ד, עמי 274-273, וגליון 36 מיום י״ג באלול התרכ״ד, עמי 282-281; גליון 39 מיום ה׳ בתשרי התרכ״ה, עמי 308; וכן גליון 44, עמי 331. כתבה ארוכה נוספת על יהדות מרוקו נתפרסמה בהמגיד, שנח אהת־עשרה (אדר א׳־״אדר ב' התרכ״ז), גליון 8, עמי 60; גליון 9, עמי 68, וגליון 10 עמי 76 – מאת יהודה שמעון סטאניסלאווסקי. נציין כאן עוד את סדרת הכתבות, ששלח אברהם שמלה מתוניס להמגיד בשנים תרכ״ד-תרכ״ו.
- כל החוקרים, ללא יוצאים מן הכלל, העוסקים כיום ושעסקו בעבר בחקר תולדות יהודי מרוקו ותרבותם במאות הי״ט והכ', עברו וממשיכים עדיין לעבור בשתיקה מוחלטת על התופעה הנידונה כאן, למרות שהדיה הברורים מצויים בכתבות רבות, שנתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1908-1890. חלק מכתבות אלה נרשם בחיבורו של אברהם הטל, יהדות צפוךאפריקה – ביבליוגרפיה, ירושלים תשל״ג, ערכים מסי 3543,3542 ו־3726.
- במחקר זה התחלתי לאחר שגיליתי במקרה כמה משיריו של ר׳ דוד אלקאיים לכבוד ההשכלה והלשון העברית, שידובר בהם בהמשן־ בהרחבה.
- על ר' דוד אלקאיים, שנפטר במוגדור בשנת 1941 בגיל שמונים ומעלה, ואולי אן) תשעים, ראה להלן. וכן את מאמריי: ( 1) "ר׳ דוד אלקאיים, משורר עברי במרוקו; (א) משורר אמן ומשכיל", אפריון, גליון 1 (אביב תשמ״ג), עמי 102-96; (2) ״ר׳ דוד אלקאיים – משורר אמן ומשכיל", בתור: ר׳ דוד אלקאיים, שירי דודים, ירושלים תשמ״ג.
- על יצחק בן יעיש הלוי כתבו לאחר פטירתו שני חבריו דוד אלקאיים ודוד יפלח בהצפירה: "קינים והנה (!) והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו, רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרין עליו את ההלל הר׳ יצחק בן יעיש הלוי, ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה, כלו בדמעות עינינו, כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות וההשכלה ובמאמריו היקרים במכה״ע (= במכתבי העתים) הצפירה, המגיד והמליץ ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו, בן ארבעים וחמש היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות". הצפירה תרנ"ה,גליון 286, עמי 1131.
מלבד יצחק הלוי ודוד אלקאיים, חי במוגדור בסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הב׳ משכיל שלישי בן הקהילה, אשר השאיר את רישומו בתולדות קהילתו – נסים לוי, המורה לעברית בביה״ס של כי״ח, שעליו כתב תלמידו יעקב אוחיון מעורכי השבועון היהודי־ציוני L'Avenir illustré, שיצא בקזבלנקה בשנים 1939-1926: Esprit avide
Esprit avide de sciences exactes, montrant par là combien la gymnastique talmudique avait assoupli ses facultés. Il s'était adonné à l'étude des littératures et de l'histoire, et en particulier des mathématiques, puisant ces vastes connaissances dans les ouvrages écrits en hébreu moderne. (C'est nous qui soulignons J.C.)
Ceci se passait vers les dernières années du siècle dernier
A cette époque Ben Yehouda tentait la rénovation de l'Hébreu. Nissim Levy qui se tenait en contact avec les communautés d'Europe Orientale par les correspondances et les journaux se montrait un des plus ardents artisans de cette rénovation. Son entrée dans la ".classe d'hébreu fut un événement. Dès la première séance nous fûmes emballés. L'avenir Illustré, No 237 du 28.2.1935 page9
.נסים לוי נפטר בשנת 1935 בריו דה ז׳נירו, שאליה הוא היגר ממוגדור. על פי עדות אחת, שנמסרה לי בע״פ, הוא נאלץ לעזוב את מוגדור כתוצאה מפעילותו המשכילית הבולטת מדי, שהרגיזה את חוגי הרבנות בקהילה.ראה גם את יתר דבריו של יעקב אוחיון בנקרולוג המצוטט לעיל.
חוג זה מאוזכר כנראה בשם "חברתנו" ע״י דוד אלקאיים ודוד יפלח בהספדם על יצחק הלוי (הערה 6 לעיל). דוד אלקאיים קורא לו באחד משיריו "חברת הבין״, ובסדרת כתבות שהוא שלח בשנת 1900 להיהודי הוא מדבר על האגודה "לשכת יסוד המערבי", שהיתה "אח לאגודת ׳בני ישראלי בירושלים" (ראה היהודי, שנה שלישית, גליון מיום 22.2.1900, עמי 3). על אגודת משכילים זאת שמעתי גם מפיו של ר' שלמה כנאפו, בן 79, ממוגדור, החי כיום בירושלים, שסיפר לי שגם אביו, ר׳ דוד כנאפו, שנהיה לאחר מכן לרב הקהילה, היה חבר בה.
" היהודי " – אבני זכרון לקהילת מראקש – חביב אבגי
הפחד מן הבלתי נודע של מאורעות המלחמה.
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש
השמועות שהגיעו מארצות הכיבוש של הנאצים יימח שמם, היו מדאיגות ביותר. והדאגה של מה יהיה, הצטיירה בעיני כל. צו השעה היה לאפשר לכל לחיות ולעבור את התקופה בשלום. כל הפטנטים האלה או רובם שהיו תחליף לשעת הצורך, נעלמו כמובן אחרי המלחמה, וממציאיהם לא תועדו בספרי ההיסטוריה המקומית, ומיותר לציין שגם בעליהם לא קיבלו פרסים, והם היו רבים – רבים מאוד. ולמען האמת ספק רב אם מישהו מהם חשב על כך, מפני שבראש ובראשונה כל אחד עשה מה שעשה כצורך חיוני למלחמת הקיום שלו. ואם מישהו אחר נהנה על ידו אז מה בכך ? כולם ראו את הדבר כמובן מאליו שותפות גורל הגלות, ושל תלאות התקופה חלות על כולם.
החיים בפנים המללאח היו מאוד תוססים כלל וכלל לא משעממים, וזה דמה מאוד למשפחה שחיה עם לבטיה וקשייה, שעליהם היא צריכה להתגבר לבד. חיים של שמחה ועצב מהולים יחד, ובתוך כל זה לא נעדר מקומו של ההומור.
לעתים כשאין פרוטה בכיס והבטן ריקה, לא מעדר מקומה של הבדיחה. קורה לעתים שהבעל חוזר הביתה ואין באמתחתו כלום, עובר הוא לחנות מכולת וברוב ייאושו פונה לבעל המכולת ומבקש קילו קמח בהקפה. בעל המכולת הרגיל בשכאלה שקל ורשם לכשירחיב. הלה מביא את הקמח לאשתו ובמבט שאומר את הכל, מוסר לידה את הקמח ומלמל לחם. האישה עושה את מלאכתה בזריזות, ביודעה שחמש פיות רעבים ותאבים לשים משהו בפיהם. לשה את הקמח עם כמות הגונה של שמרים, על מנת שזה יתפח מהר. והנה הלחם מוכן, עוד לא הספיק להתקרר, וכבר לחם אחת נחטפה כלא הייתה. האב לא יכל להסתכל בשוויון נפש לגורל הכיכר שנשארה לפליטה, והוא ואשתו שזה מזמן לא נהנו מאורחה הגונה, מסתכלים אחד לתוך עיניו של השני, איך לבלום את יכולת הבליעה של ילדיהם.
האב החליט לקחת יוזמה ולעשות משהו שגם לו ולזוגתו יישאר משהן לאכול. פתח ואמר : ילדים ! יש לי סיפור חדש לספר לכם, ילדי השכונה אהבו את הסיפורים שלו, הוא התחיל לספר, ילדים ! עד שאימא תכין לנו את הארוחה, שבו נא בשקט, סיפוריו רתקו מאת הילדים והתארכו מאוד, ואחר ששברו רעבונם בכיכר לחם ותה, לא עבר זמן עד שהתחילו להירדם אחד – אחד. וכל פעם שנרדם אחד מהם, היה מסמן לאשתו באצבעות היד כמה נשארו עוד שלוש, עוד שניים, עוד אחד….והנה גם זה נרדם, עכשיו יקירה אפשר לשבת לאכול. סלט של זיתים ותפוזים וקצת שמן לטבול את הלחם, מה צריך עוד ? מחר ירחם ה'.
" היהודי "
בין הדמויות היוצאות דופן במללאח, היה איש בעל הכינוי " היהודי " תרתי משמע, מאיין בא לו הכינוי הזה ? האיש היה קנאי מאוד לכל דבר שיש בו חשש חילול ה' חס ושלום. האיש לקח לעצמו תפקיד להיות שומר המוסר של העיר, יהודי גוץ בעל מבנה גוף אתלטי ורחב, מעל לכתפיו המוצקות וצווארו הרחב, בלט ראש בעל מימדים אדירים. כאמור היה האיש קנאי כמו פנחס בשעתו, רק במקום החרב השתמש הוא בראשו. ומי שקיבל ממנו " ראסייה " כזאת, מובטח לו שלא במהרה יקום. כל עיסוקו של האיש היה מכירת דברי סדקית, מסרקות, עפרונות, סיכות ראש, וכדומה.
הסתובב ברחובות מכר לכל דיכפין. במחיר קבוע, כי לא איש כמוהו ישנה את המלה שלו חלילה. האיש הקפיד מאוד על זמני ארוחותיו תדיר בשעה היעודה, בין שתיים עשרה לאחת, היה מופיע לארוחת צהריים במסעדת פועלים, במחיר השווה לכל נפש. על טהרת בשר ריאות כרשה ( כאס ) וחלקי פנים, דגים מטוגנים בלבד. המסעדות במללאח היו כשרות ללא צורך של תעודת הכשר כלשהי, כי אין חושדים בכשרים. המסעדה לא הייתה אלא אוהל רחב ידיים, עם ספסלים ושולחנות, היהודי תופס לו מקום ועומד על המקח בגודלה של המנה.
בעל המסעדה מכיר את הלקוח שלו מתנהג אתו בהתאם, ולמזלו אין לו הרבה כאלה. ולא מרפה עד שהוא זוכה לכל התוספות האפשריות, לוקח את הלחם והצלחת, מסדר הכל בפינה שלו בדחילו ורחימו נוטל ידיו ומברך, מתיישב עם הפנים אל הקיר, ומתחיל במלאכת האכילה כשכל מרכולתו מונחת לידו. בזמן שהוא אוכל לא מדבר, לא קונה ולא מוכר, ובכלל אינו סובל מי שיפריע לו. כי כולו שקוע בצלחת שלידו.
יום אחד, מעשה שטן : שני פועלים נחפזים תרו להם מקום לשבת, צלחותיהם בידיהם נתקלו זה בזה, ותוכן צלחותיהם נשפך זה – על זה. כהרף עין הוחלפו ביניהם מילים ומהלומות, הכל הפרידו בין הניצים, והיהודי כאמור כשהוא אוכל דבר לא יזיז אותו ממקומו. ואז אחד הניצים הפליט קללה שיש בה משום דברי נאצה, שלא ישמעו בין יהודים ! על זה היהודי שלנו לא יכל היה להבליג, ויקום בלאט, פנה אל המגדף ואמר לו : רשע למה אתה מגדף ? וכי מה זה עסקך ועניינך אתה , ענה המגדף ?
היהודי ראה שהגיעה לקדש שם שמים ברבים, נשקו החשוב ביותר של היהודי כצפוי – זה הראש שלו, אך לא לפני שימלמל משהו הנשמע כמו " לשם יחוד " וכו….כזה היה האיש, אצלו כל דבר צריך יחוד, וכשהוא מנחית את " הראסייה " – התוצאה היא אחת, יריבו נמצא מונח למרגלותיו. וכך זה קרה כאן, שרוע על הרצפה, ובעזרת כמה מהסועדים קם על רגליו ותבע את היהודי לדין. לא מעט צרות גרם בעל הראש הזה ! פעמים רבות כמעט ונכלא לתקופה ארוכה, אך למזלו הערכאות של הערבים היו קנאים מאוד לדתם. ועונשים חמורים היו צפויים לאלה שקללו וחרפו, וגם היהודי שלנו יכל תמיד למצוא הבנה אצל השלטונות המקומיים. שום מחרף ומגדף בסביבתו של היהודי לא יקרה שלא לבוא על עונשו מידו, בעיקר מראשו ! מאז בעלי הפה הגדול לא היה להם מקום ליד היהודי.