מורשת יהדות מרוקו

מרוקו – סקירה כללית קצרה

מרוקו שוכנת בצפון מערבה של יבשת אפריקה. היא משתרעת על פני שטח של 443,680 קמ״ר. גבולותיה: הים התיכון בצפון, סהרה הספרדית בדרום, האוקינום האטלנטי במערב ובצפון מערבה, אלג׳יריה במזרחה. למרוקו חוף באורך1440 ק״מ.

את הארץ ניתן לחלק לכמה אזורים: האחד — מישור החוף הצפוני, המשתרע לאורך חופי הים התיכון. השני אזור הרמות והשפלות, הבאות בין שלושה רכסים של הרי האטלס, מן החוף האטלנטי ועד לים התיכון. כאן נכללת גם שלשלת הרי ריף, המתחילה במיצר גיברלטר והנמשכת מזרחה. האיזור השלישי, בדרום מזרחה של מרוקו היא הצחיח ביותר, והמגיע עד לסהרה, ואף נכלל במדבר זה.

נהרותיה של מרוקו מוליכים ברובם אל האוקינוס האטלנטי. בכלל זה הגדולים שבהם, הסאבו, הקוראגראג׳ האוומדרביה, הטנסיפט והסוס. אל הים התיכון זורם הנהר מולויה. דרומה לעבר הסהרה פונים הנהרות זיז וגרים.

האקלים ברוב חלקי הארץ מתון ונוח. במורדות המזרחיים של הרי האטלס שאינם פתוחים הם קרירים יחסית עם כמות משקעים מספקת.

אוכלוסיה קדומה של הגזע הלבן או תערובת של כושים ולבנים יושבת בכל האיזור הצפוני של אפריקה מן הים התיכון ועד למדבר סהרה.

לפני פלישת הערבים השמיים לאפריקה, ישבו החמיים בחלקו הגדול של צפון היבשת. גם היום הם מהווים כחמישית מתושבי אפריקה כולה. בקרב החמיים הצפוניים נכללים הברברים שבטריפולי, תוניס, אלגיר ומרוקו. במרוקו בניגוד לאזורים אחרים לא הפך האזור הברברי לעיקר לאחר הכבוש המוסלמי. הברברים מהווים היסוד המקומי הבולט ביותר מבחינה מספרית וחברתית, כשהם שונים מהערבים באורח חייהם. הם עוסקים בעבודת אדמה ובמסחר. גם משטרם החברתי לא נישתנה בעיקרו בעקבות הכיבוש המוסלמי. הוא מבוסס על שלטון פנימי של כפרים המאוגדים בצודה רופפת לשבטים. הקשר בין תושבי הכפר אינו משפחתי אלא מינהלי בלבד. המשטר השבטי מתייחס בעיקר לשטחם הצבאי והדתי. האוטוריטה החאריזמאתית חשובה אצלם יותר מן המעמד החברתי הבא בירושה. השפה היא ערבית־המורית, ניב מיוחד לתושבי מרוקו, נפוצה מאד כשפת דיבור, אולם השפה הרשמית היא הערבית הקלאסית (הספרותית).

לפני שהגיעו שבטים ידועים אחרים, נאחזו בחופי אפריקה הפיניקינים, שהתמזגו לאט לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסיה הקרויה לובים־פונים. אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה (ה״ניאופונית״, כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חורבן קרת החדשה)! ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחץ היוונים, וחלקו המזרחי של האיזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית־תלמי במצרים. אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני םה״נ את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתה וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים. שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברבריים שמרו אמונים לרומי; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין: שבע מאות שנה של הגמוניה פיניקית־פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי־לחץ מדיניים ולאחר־מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים. בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסיה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות־יישוב רבים מעידים עתה על מציאותם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל־עולם זה. תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האיסלאם — במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת, — שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האיסלאם. שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת השתייכותה של האוכלוסיה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה! כרחוק מזרח ממערב רחוק אופיה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב — הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד — מזו של האיסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה (23% של האוכלוסיה), באלג׳יריה (33%) ובמארוקו (40) — על אף נחשלותה התרבותית.

ההתרחשויות בתקופות אלה, הועידו תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים גם בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי־האי ערב בעת צמיחת האיסלאם! היהדות בספר הצפוני של הכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית; הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב ״עמ־הארץ״ היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.

במחקר היהדות שבארצות ה״פריפריה״ האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.

פרק ראשון

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.—ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

הצידונים היו יורדי הים הראשונים שבין העברים הקדמונים. עריהם המסחריות (המפורסמות מביניהן: צור וצידון), שתחילה היו פזורות רק לאורך חופי לבנון, ארץ ישראל וסוריה של היום, נפוצו לאורך חופי הים התיכון. המפורסמת ביניהן היא קרתא־חדשה, הידועה יותר בשמה הרומי — קרתגו. מקומה ליד העיר טונים של היום.

קשריהם של הצידונים על מלכי ישראל רשומים בספרי מלכים ודברי הימים: ״וישלח חירם — מלך צור — באוני את עבדיו אנשי אוניות יודעי הים עם עבדי שלמה ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים כיכר ויבואו אל המלך שלמה״ (מלכים א׳ ט! כ״ז—כ״ח). לפי מסורת אחת הגיעו עבדי שלמה אלה לצפון אפריקה, והם ראשוני הישוב היהודי שם. מסורת דומה קיימת גם בין יהודי תימן.

מסורת אחרת הנפוצה בקרב יהודי האטלס, מיחסת את ראשית יישובם לבני השבטים זבולון, אשר ונפתלי. לפי המסופר במלכים ב׳ הוגלו שבטים אלה על ידי האשורים לפני יתר שבטי מלכות. במשנה צויין: ״רבי שמעון בן גמליאל אומר: זבולון ושבט נפתלי גלו תחילה״. אסכולה אחרת של חוקרי המקרא משייכת את השבטים הללו רק לזבולון. (״זבולון לחוף ימים ישכון״ — ״ברכת יעקב״, ספר דברים).

רמזים נוספים לביסוס תאוריות אלו, מוצאים אנו בסיפור התלמודי על יונה הנביא, בן אמיתי מזבולון, שברח לתרשיש, שהיא ״עיר תוניס באפריקי״, בה ישבו מבני עמו.

בין היהודים הראשונים בצפון אפריקה היו כנראה עבדים שבויי מלחמה. עמום הנביא אומר: ״על שלושה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו: על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים״ (עמוס א, ט—י). יואל הנביא אומר: ״וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי… ישראל אשר פוזרו בגויים״. בראש הגויים הללו מזכיר יואל את צור וצידון (יואל ד/ ב—ד).

בקיר בית הכנסת שבאי ג׳רבה קבועה אבן המיוחסת למקדש שלמה, שלפי האגדה הובאה לשם מירושלים על־ידי יהודי האי, בהגיעם למקום באניות תרשיש. בדרום מרוקו, מול הרי האטלס, רווחת בין היהודים האמונה, כי מוצאם משבט אפרים.

דברים מפורשים על הגלית בני ישראל לצפון אפריקה נאמרים במדרש ובתלמוד — ״לאן הגלה אותם ?— מר זוטרא אומר: לאפריקי״. ״אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא״ — ברבקיה היה שמה הקודם של אלג׳יריה. השם סמטריא מיוחם למרוקו. ״אמר רב יהודה : אמר רב : מצור ועד קרטגו מכירין את ישראל״.

קיימות גם אגדות המייחסות את תושבי מרוקו לכנענים, שברחו מארץ ישראל מפני יהושוע ולפלישתים שהוכו בימי דוד. האגדה מספרת כי יואב, המצביא העליון של דוד, המשיך במסעו עד לחוף האוקינוס האטלנטי. יהודי מוגדור מספרים, כי טבעת הזהב של יואב נמצאה ליד עירם. היום מכונים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלישתים.

בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקים אברליוס אנטונינוס, הם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא, כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימוס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים מפרשים ״וללבן עד עת קץ״ בספטימיוס ואנטונינוס. בחורבות בית- הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ״לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיום סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס פפטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים״. כתובת שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.

. פיוט לכבוד ר׳ יעקב אביחצירא

• פיוט זה נמסר לי בכתב־יד מידי המחבר מימון רווח. בהתחלת הדף כתוב: בס״ד [בסייעתא דשמייא] י״ח בטבת תש״מ. חיברתי את השיר הזה לכבוד ראש ועטרה ר׳ יעקב אביחצירא זיע׳׳א שהלילה מלאו לו מאה שנה להסתלקותו ״מאת עבדכם מימון רווח״. פיוטים וקסידות רבים נכתבו לכבוד ר׳ יעקב אביחצירא. הפיוט והקסידה שיובאו להלן חוברו לכבוד ההילולה לקדוש, שנערכה ברמלה ביום שני, י״ח בטבת, תש״מ. ההילולה היתה צריכה להתקיים בעצם ביום שלישי, י׳׳ט בטבת, אבל עקב נסיעתם של בני משפחת אביחצירא, וביניהם השר אהרון אביחצירא, ביום שלישי למצרים, הוקדמה ההילולה המשפחתית ברמלה והתקיימה כדברי ההזמנה ״ברוב פאר והדר״ באולמי דולפין שכרמלה. להילולה באו אלפים רבים מכל הארץ. הוועדה הציבורית לציון שנת המאה להסתלקותו של המלוב״ן רבינו יעקב אביחצירא זצוקלל״ה זיע״א ברשותו של י׳ כנפו, סגן ראש עיריית לוד, ארגנה תערוכה מיוחדת שכללה ספרים וכתבי־יד של הרב הקדוש וכן תשמישי קדושה ממרוקו ומבית משפחת אביחצירא. הוועדה חלקה לבאי החגיגה דפדפת שכללה תמונה של הקדוש, קורות חייו, שני פיוטים של הקדוש שהופיעו בספרו ״יגל יעקב״, פסק דין בכתב־ידו של הקלוש עם חתימתו, תמונת מקום קבורתו, תמונת הקבר וכן הכתובת שעל מצבת קברו. במעמד זה נכחו שרים ואנשי ציבור רבים. כמה להקות מרוקניות ופייטנים הנעימו את הערב. בביקורי הראשון בדמנהור, שנערך ב־26.10.1979 יחד עם משלחת של הפדרציה הספרדית העולמית בראשות נשיאה ניסים גאון, נוכחתי לדעת שהמצרים לא נגעו לרעה בקבר הקדוש. בדרכנו לשם לא היה ערבי, כולל ילדים, שלא ידעו היכן קברו של ״שייך אביחצירא״. רשמי הביקור הזה הועלו על־ידי חבר המשלחת דוד סיטון, יו׳׳ר ועד עדת הספרדים בירושלים, בשתי רשימות שהתפרסמו בגליונות 227 ו־228 של ״במערכה״ (נובמבר 1979 ודצמבר 1979). מאז קיום היחסים בין ישראל למצרים מתקיימת כל שנה בכי בטבת הילולה בדמנהור בנוכחות קהל רב מהארץ, צרפת, מרוקו, ארה״ב וקנדה. בכי בטבת תשמ״ג נסעתי עם תלמידיי מהסמינר ״פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו״ של החטיבה לפולקלור של האוניברסיטה העברית, ירושלים, לדמנהור, ותיעדנו את הטקס.
• אפצחה פי בשירה ובזמרה
• בתוך עדה הטהורה

לכבוד צדיק ונורא

רבי יעקב אביחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים לאנשים ונשים

 אשר המה מבקשים

רבי יעקב אבוחצירא"

טרח יגע בתורה

מקרא משנה וגמרא

 חכמה ודרך ישרה

רבי יעקב אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

הודו לאל שבח לאל

יחי לנו – איעשלנא – רבי ישראל

אשר זיכה את נתיבות

וגם את ארץ ישראל

• פזמון: הרב נודע בניסים…
• נאה בכל מידותיו בחוקיו ובתורותיו גם גברו מעלותיו רבי ישראל אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• ישר הצדיק ועניו חוט של חסד על פניו כל רואיו אמרו אשריו רבי ישראל אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• לאלא שמי היקרה. חייה בצנעה־ ובטהרה. כך ה׳ אותה ברא תינצל מכל צרה: תתברך מבעלה רבי ישראל אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• אל אדיר נאזר בגבורה יוציאנו לאורה בזכות הצדיק הנורא אבי יעקב אביחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• בזכות רבן גמליאל יחי לנו רבי יחיאל אשר זיכה את רמלה ואת כל המושבים
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• ונזמר לעליון על כל אודות ב׳׳ה יש לנו שר הדתות בזכות אביו בעל המידות בן הצדיק רבי יצחק אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…

אהרון נקרא שמו ללא מרים נקראת אימו אשריו ואשרי חילקו⁷⁵ רבי יצחק אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

כל יודעיו אומרים אשריו כי מלא את מקום הוריו רבי יחיאל הרב עכשיו רוב ברכות יטה אליו

פזמון: הרב נודע בניסים…

בעיר יבנה היקרה היה להם לאורה הרב הראשי גדול נקרא רבי אברהם אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

צדיק ועניו כל ימי חייו שכינה תמיד לפניו אשרי בניו ובני בניו של רבי יעקב אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

ימי קדם עת אזכרה עץ חיים כתר ועטרה ישב ועסק בתורה רבי יעקב אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

רבי ישראל הצנוע ושבחיו אשמיע אני שרגיל אצלו קבוע ברכתו ככמיע

פזמון: הרב נודע בניסים…

זכות הצדיק תגן עלינו ועל כל ישראל אחינו לראות בבנין מקדשינו

זכות ר׳ יעקב אבוחצירא אבינו

פזמון: הרב נודע בניסים…

אפצחה פי בשירה ובזמרה מפי רווח ביראה ובאהבה לכבוד הצדיק הנורא ולכבוד משפחת אבוחצירא.

הפגיעה בקדוש החי היא מעשה חמור, ולרוב משלם הפוגע בחייו על המעשה. כל ערבי, שנתן מכה לדוד בן־ברוך בעודו ילד, נפל על המקום ומת, וכך ידעו על זכותו של הילד:

גנב שנכנס בלילה לביתו של ר׳ יוסף פינטו והפריע לקדוש בלימודיו, נשאר ממנו רק הראש, ועד היום ראש זה תלוי באותו מקום: השומר המוסלמי, שהלשין על ר׳ עמרם בן־דיוואן ובנו ר׳ חיים, ומסר על נוכחותם במערת המכפלה, ראה את זעמם של הערבים מופנה נגדו, כאשר לא מצאו את ר׳ עמרם ובנו, והתנקמו בו במקום: כאשר ר׳ יעקב בן-סמאנה ערך קניות בשוק, ומוסלמי לקח ממנו יותר כסף מהמגיע לו, הפעיל הקדוש את כוחו, וחינא עפה למעלה, וחצילים הפכו לאבנים, והרביצו למוסלמי.^,

אחת הצורות השכיחות של חילול המקום הקדוש היא גניבת דברים מהמקום. פגיעה בכל חפץ, עצם או בעל־חיים הנמצא בסביבת הקבר, והנחשב לרכושו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש. מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ דוד ומשה ומול תימחדארת, ראו את הנרות הופכים לנחשים, והשתחררו מהם רק לאחר שעשו שחיטה: שיתוק קיבלו מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ יחייא לחלו ושל מול תימחרארת ומוסלמי אחר, שלקח נרות וחפצים יקרים אחרים מעל קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, התעוור והשתתק: עיוורון פגע גם באחר שלקח נרות אצל אייה אל־כהן: ר׳ ישראל כהן הכניס רוח שטות במוסלמים, שכיבו נרות מעל קברו ולקחו אותם: מוסלמי שגנב נרות מר׳ יחייא לחלו, נבלע על־ידי האדמה ורק ראשו נשאר בחוץ: אחר מת וביתו נהרס, לאחר שגנב נרות מעל קברו של ר׳ יעקב נחמיאש: מוסלמי שגנב דלת מחדרו של ר׳ סלימאן אבאיו לקה בשיתוק: מוסלמי שלקח את הרימונים של ספר תיסליט נתקף שיתוק ומת.

גם גניבת תכשיטים ודברים אחרים, שהיהודים היו משאירים על הקבר כדי שישאבו מקדושתו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש וגורמת לעונש. מוסלמים שגנבו טבעות מעל קברו של ר׳ דוד ומשה התעוורו, והבריאו רק לאחר שהביאו שחיטה וביקשו סליחה מהקדוש: רועי צאן שגנבו צמידי זהב מעל קבריהם של ר׳ דוד ומשה ור׳ יצחק אביחצירא, השתתקו יחד עם צאנם, והשתחררו רק לאחר שנשחטו שני כבשים:" מוסלמי שלקח בגדים מעל קברו של ר׳ מרדכי דיין התעוור.

הבהמות המיועדות לשחיטה לכבוד הקדוש הן רכושו ואסור לנגוע בהן. ערבים, שגנבו כבש ופרה, שהיו מיועדים לשחיטה לספר תיסליט, נענשו והשתחררו לאחר שנדרו לקיים כל שנה שחיטה לכבוד הספר הקדוש.

הפוגע בקבר הקדוש ובסביבתו ייענש על מעשיו. מסורות רבות מספרות על מוסלמים שהשתינו על קבר ונענשו. מוסלמים שהשתינו על קבריהם של ר׳ אליהו דהאן, ר׳ אלעזר הכהן מתאגאנת ור׳ דניאל השומר אשכנזי, שלמו בחייהם: אחרים, שפגעו באותה צורה בקבריהם של ר׳ אברהם עבו בךיחייא, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יצחק ישראל הלוי ור׳ עמרם בן-דיוואן, קיבלו שיתוק; ר׳ סלימאן אדיין, הכה את רגליו של מוסלמי שהשתין על קברו, ור׳ שלמה כהן העניש מוסלמי שרצה להשתין על אנשי חברה שעל שמו, שקראו ולמדו את הזוהר: מוסלמיה ובניה, שעשו את צרכיהם ליד ביתו של ר׳ יהודה בן־באבא וסירבו לנקות את המקום, שילמו בחייהם וגם צאנם נחטף על־ידי שודדים.

מוסלמים החורשים את המציבה של הקדוש נענשים. אחד נפטר, כאשר חרש ושבר את מצבתו של ר׳ אלעזר הכהן, ואחרים השתתקו כאשר חרשו ליד קברי ר׳ אברהם דרעי ור׳ אברהם מכלוף בן־יחייא: ר׳ אליהו התגונן נגד אלה שבאו לחפור, כדי להעביר את מצבתו לבית־קברות אחר, וכל פעם שהמוסלמים חרשו, מקושיהם נדבקו במקום. הם הצליחו להעביר את המציבה רק כאשר ראש הקהילה קיבל מהשלטונות סכום כסף, תמורת הסכמתו להעביר את המציבה.

קדושה מיוחדת מיוחסת לעץ או עצים ליד קבר הקדוש, ולכן נענש כל הנוגע בהם: מוסלמים נהרגו לאחר שחתכו חתיכות או גזרו ענפים מהעצים שליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תימחדארת ור׳ משה ויזמן; אצל ר׳ עמרם בן-דיוואן נשלחו מוסלמים על־ ידי השריף, כדי לחתוך את העץ של הקדוש, וכולם נפגעו — אחדים איבדו ידיים, אחרים רגליים, ואחרים מתו; ר׳ אברהם אזולאי הופיע בחלום למוסלמי, שקטף את ה״דום״ שליד מצבתו ונפגע, ואמר לו להחזיר את השיח ולעשות שחיטה. הוא החזיר את השיח, עשה סעודה לכל המלאח והבריא. גם על המעיין של הקדוש יש להתייחס ביחס של כבוד, וערבי שקפץ למעיין של ר׳ אברהם אווריוור כדי לשחות, לא חזר יותד.

הסביבה הקרובה של קבר הקדוש מקודשת ואין לבנות בה בתים או לתת לצאן לרעות שם. אסון קרה לבנו של אדם ששלח את בנותיו לרעות את הצאן ליד הקבר של איית אל־כהן; שתי הפרות של מוסלמיה מתו, לאחר שלקחה אותן לרעות ליד קברו של ר׳ אלעזר הכהן, וכבשים שרעו ליד קברו של ר׳ דוד דנינו, נשתתקו והשתחררו רק לאחר שבעליהן עשו שחיטה לקדוש: אם נותנים לכבשים לרעות על ההר של ר׳ יעקב נחמיאש, לא עובר יום לפני שהאחראי וביתו נעלמים. ערבי רצה לבנות בית ליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי. הבית נהרס והוא נפטר.

קריאת ההגדה

כאמור בקריאת ההגדה משתתפים כל המסובין והיא נאמרת בעליזות, בשמחה ובהדרת־קודש כאשר דלתות החדרים פתוחות לרווחה, לקיים ״כל דכפין ייתי ויכול״. החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי. בני הבית ואף הנשים מסלסלים בקול־רם, והילדים כל אחד מתחרה באחיו כדי להראות את כוחו, אבל שונה הוא החלק השני ונוהגים בו עירנות יתירה ועל־מנת למנוע מהילדים להתנמנם, מודיעים להם שעוד מעט יגיע אליהו הנביא הנערץ ולא נאה למצוא אותם ישנים. כמו־כן נותנים להם לקרוא כל אחד קטע ורק המלים האחרונות של אותו קטע נאמרות במקהלה על־ידי המסובין ועם התרגום לערבית, אולם ישנם קטעים מיוחדים הנאמרים ביחד ע״י כל בני המשפחה כגון:

״מה נשתנה, עבדים היינו, והיא שעמדה, בכל דור ודור, ואשר גאלנו״.

דם ואש ותמרות עשן

כשמגיעים לפסוק ״ובמופתים זה הדם. . ומסיימים במילים: דם. ואש. ותימרות עשן: אז לוקח בעל־הבית כוס יין, ושופך ממנה מעט יין לתוך כלי ואומר: דם, ואש, ותימרות עשן, יש נוהגים לטבול האצבע בכוס ולהתיז לתוך הכלי, אבל היום מנהג זה נשכח כליל ועושים פעולה כזאת רק בעשר מכות.

דצ״ך עד״ש באח״ב

הכוס השניה מארבעת הכוסות היא הכוס של פורענות, על כוס זו קוראים את ה״עשר מכות״. במרוקו נוהגים שכאשר מגיעים לקטע הזה של ״אלו עשר מכות״, מכסים קודם־כול את כל המאכלים המונחים על השולחן, אח״כ בעל־הבית נוטל כוס יין, בעלת־הבית מביאה קערת נטילת ידיים עם הכלי ובו מים ואז ראש הסדר מתחיל ואומר: ״דם״ ושופך מעט יין לתוך הקערה, בעלת הבית הניצבת מולו שופכת גם היא מעט מים לתוך אותה קערה, ובדרך זו, הוא שופך יין והיא שופכת מים, וכך בכל פעם בסך הכל שישה עשר פעמים.

הערת המחבר : ששה עשר פעמים לפי החשבון הבא: כשאומר דם ואש ותימרות עשן (שופך 3 פעמים. כשאומר את העשר מכות: דם צפרדע וכוי שופך 10 פעמים. כשאומר דצ״ך עד״ש באח״ב, שופך 3 פעמים, נמצא איפוא ששישה עשר פעמים שופכים מהיין. ששה עשר פעמים אלה הם כנגד המלאך הממונה על הנקמה ושמו יוה״ך-י״ו הך שהם סופי תיבות של: ״כי מלאכיו יצוה לך״, כלומר י״ו פעמים הך, וי״א פעמים כנגד ט״ז פיות שיש לחרבו הנוקמת של הקב״ה אשר בה ינקום נקמתנו. ראה: הגדה של פסח ״שלל רב״, עמי 114.

כשגומרים עם ״טכס המכות״ וכן הסימנים של ר׳ יהודה, כשמגיעים למלים ״מכת בכורות״, בעל־הבית שופך את היין הנשאר בכוס לתוך הקערה, וגם בעלת הבית עושה כמוהו ושופכת את המים שנשאר אל תוך קערת הנטילה.

אחר־כך ראש הסדר שוטף את שתי ידיו כמו בנטילת ידיים, בעלת הבית מוציאה את הקערה על תוכנה, ובזהירות מירבית, היא מרוקנת את תוכנה אל תוך השירותים. הקערה עם כל תוכנה הייתה לפני כמה דקות נגועה ב״מכת בכורות״ וגם המזיקים דבוקים בה. יש שנהגו לזרוק את היין גם עם הכלי ששפכו לתוכו, על־כן נהגו לקחת מראש כלי שבור ופגום לפעולה זו.

אומרים שטעם מנהג זה לשפוך מעט יין בשעת המכות, הוא כדי לרמוז שהמכות שהיכה הקב״ה את המצריים בשעתם, הם רק כטיפה כלפי כוס התרעלה שעתיד הוא להשקות את אויבינו מאומות העולם על כל מה שעוללו לעם ישראל.

בתוניסיה, כאשר ראש הסדר מזכיר את ״עשר המכות״, אסור למסובין לעזור לו או לדבר וגם אין להסתכל עליו בכלל, וכאשר הוא מזכיר את ״מכת בכורות״, כל המסובין עונים ביחד: ״השם יצילנו״. מסובבים פניהם מן הקערה שלתוכה שפכו המים והיין, כדי להתרחק מנגע המכות. לאחר מכן שפכו את כל תוכן הקערה מחוץ לבית, ורצוי ליד בית של ערבים (צרפתי 86).

בלוב, הבחורות הרווקות, שוטפות את רגליהן ב״מי המכות״, גם ראש הסדר נוהג לשפוך יותר מים בשעה שהוא מונה את מכות מצרים (יותר מעשר פעמים הוא שופך מים).

ביצת הבכורים

הביצה השלוקה שהונחה בתוך קערת הסדר, מיועדת לבכור בלבד, והוא לבדו יאכל אותה. אם אין בכור במשפחה, בעל־הבית זוכה בה. יש הרואים באכילת הביצה בליל הסדר, סימן של זכירת אבילות על חורבן הבית וגלות עם־ישראל מאדמתו, שכן לפי הלוח העברי, חל תמיד ליל תשעה באב, כמו שחל תמיד, ליל הסדר (שו״ע, תעו, ו). אחרים אוכלים ביצה בליל פסח, מפני שבליל פסח מת אברהם אבינו ע״ה. יש גם הסבורים כי אכילת ביצה בליל הסדר, מסמלת את אופיה של האומה, משום שככל שמבשלים אותה יותר, היא נעשית קשה יותר. יש המכבדים בה את העלמה שבבית והיא אוכלת אותה בצינעה ומאחורי הדלת של החדר בו מתקיים הסדר. על־כן רבים האמינו, שאכילת הביצה היא אמצעי בדוק להבטחת נישואיה של העלמה באותה שנה.

הזרוע

במרוקו, הזרוע שהונחה ב״קערת הסדר״, נהגו לשמור אותה אחרי החג ולא זרקו אותה. אחרי שגירדו ממנה את הבשר, שמרוה באחד הארונות שבבית, לפעמים הייתה מתגלגלת בארונות במשך כל השנה. באלו מקומות בצפון־אפריקה, נוהגים לתלות את הזרוע במשך כל השנה על־יד הכניסה לבית, כי היא מגינה על דייריה ומראה כי זרוע ה׳ נטויה לשמור על הבית מעין־הרע ומכל מרעין בישין^.

יהודי לוב מוסיפים לזרוע גם חתיכת כבד צלוי וחתיכת ריאה צלוייה, שתיהן לקוחות לרוב מן הכבש שכל המשפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג.

המרור

כשמגיעים ל״מרור״ במשך קריאת ההגדה, נוטל עורך הסדר עלה אחד של החסה מקערת הסדר, מציגו לפני המסובין, מרימו אל־על ואומר: מרור זה! על שום מה? והמסובין עונים כולם ביחד: על שום שמררו את חיי אבותינו במצרים! כך עושה גם עם המצה, אך כאשר מגיעים לקטע ״ לפיכך אנחנו חייבים״, כל בני הבית נוטלים את כוס היין וקוראים ביחד עם עורך הסדר את כל הקטע.

הנוהג באלג׳יריה הוא: כאשר מגיעים לקטע של ״מרור״, ראש המשפחה נוטל עלה חסה ומכריז: מרור! מרור! מרור!, שלוש פעמים ואחר־כך משליכו על הריצפה ושוב מרים אותו ומחזירו למקומו, לקערת הסדר. כל בני הבית עושים כמוהו וחוזרים גם הם על אותה ״הצגה"

תעודה מספר 9

התקמ"ד.

הנכבדים וחשובים הנגיד הרב אהרן הכהן והרב אברהם אלבאז והרב שלמה מאמאן ושמרם האל אמן כן יהי רצון, ואחריהם יאיר נתיב כללות קהלת קודש צפרו יש"צו.

אחרי דרישת שלום וטובתכם כמשפט, לדאבא כיף זרא פיכום תעמלו דיך זלותא להחכם השלם הדו"מ כבוד הרב שלמה אביטבול נר"ו די כיף עאוודלי מגידי אמת ותקולולו חאייד מן טרקתנא מא זאבך פינא, לאייכון יחשאבלכום באיין נתום עמלתוה באש כא תקולולו האדשי, אנא הווא די עמלתו דיין ורא סמיכה דייאלי ענדו מכתובא.

ובזז מנכום ועטיכום אסרע כקטון כגדול, ואלאכין מאהישי האדי אלוולייא דייאלכום, וואש די כיף עמלתו ללחכם לבכביר דייאלכום כא תחבו תעמלוה להאדא אנית, ואבעאך מא קאלכום אגיר אסרע די כונתו תעמלו זמאם להערכה תעמלונ ליום, והאדאך הווא דין תורה שתתעלה.

ומא באש תכונו מכבידים עלא לעניים ולכפפו עלא אוכרין האדא הווא עול כבר בחקו יתברך וראכום מא תרבחושי בהאדשי, בלחאק פלגזייא כונתו תחתאזו תכונו מרחמים עליהום, אגיר משום דינא דמלכותא דינא מא פיה שי.

ואלאכין פלעודף די כא ילזמכום הנא והנא מא תזרבושי תעמלו אגיר זמאם להערכה כיף בונותו תעמלו מקדמת דנא, והאדא הווא לכלאם דסרע די קאללכום, ולבינוני די כאן יעטי דרך משל מתקאל עלא חאל זמאם די כונתו תעמלו זמאן, כא יעטי ליום ארבעין אוקייא.

והאדשי עון כבר ובר מינן מא ירבחכום שי האדשי, ונתום צ'הרלכום לפי שעה באין האדא נפעכום, והווא כפי האמת חסרון, ואדרבא נפעכום קאלכום די ינפעכום פהאד לעולם ופהאדיך לעולם, ומא די יכון מחזיק פהאדשי רא חנא בעינינא רינא מא משאוו גיר חתא תכלסו פהאד לעולם.

ועוד זה אין לו שיעור די כא ירפד הווא שאיין מוטל עליכם תעמלוה כא יזווז יתומות ויתומים משלו די נתום חייבים ביהום די כיף כא נחקו בהאדשי וחתא נתום, ועאווד די כא ינזלו ענדו לאורחים ותלמידי חכמים שאיין חייבים תעמלו נתום, לחכם די ארץ ישראל תובב"א כסר עליה סך גדול ורפד עליכם, ודי כתר מן האדשי טורח.

וליגיעה די כא יכון עמל חתא ילקט מן ענדכום בלפלוס ולמוזונא באש כא יצאפד לעניים ונצרכים די כא יזיוו, אם כן הווא גיר מן נפעכום שאעא נתום מא כא תחסמו שי, אנא כא נחב תכונו פחאל אדור די קבל מנכום די כאנו מסמעין ללחכמים דייאלהום וכאנו ראבחין וכאנת צפרו מסכורא ען למדון, שאעא נתום ליום בהפך לחכם די יג'ירי פי נפעכום ויקולכום נפעכום תקולולו חייד מן טריקנא.

אפילו תחבו נתום יחב הווא יחייד, מא נחבשי אנא והשם יתברך ינבהכום באש תכונו תסמעו ללחכמים דייאלכום ותרבחו בע"ה, ושומע לנו חשכון בטח ושאנן, ובצל שדי יתלונן, אמן כן יהי רצון, נאם החותם פה פאס יע"א בש"ש טוב בסדר ושב ה' אלדיק את שבותך ורחמך, ובשנת ואכלתם אכול ושבוע לפר"ק ושלמכון יסגא ואתם שלום ורב השלום.

אליהו הצרפתי סי"ט.

תרגום התעודה מספר 9.

אחרי דרישת שלום כמשפט, כעת איך זה קרה לכם שתעשו כל הזלזול להחכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב רבי שלמה אביטבול נטריה רחמנא וישזבניה כמו שסיפרו לנו מגידי אמת, ואיך תגידו לו שיתרחק מדרככם ולא יהיה איכפת לו מכם.

אולי אתם חושבים שסמכתם אותו לדיין על כן אתם אומרים מה שאמרתם, אנו הוא שהסמכתיו לדיין והסמיכה שלי תחת ידו, ועל כורחכם ידון אתכם כקטון כגדול, ואכן לא רק הראשונה שיצאה מתחת ידכם, האם מה שעשיתם עם הרב הגדול שלכם תעשו לזה גם כן, בפרט כל מה שאמר לכם אמר כך לפי הדין.

וכמו שהייתם עושים פנקס ההערכה תעשו גם היום וזהו דין תורה שתתעלה כימה שרציתם להכביד על העניים ולהקל מעל אחרים עול גדול הוא בחקו יתברך, ולא תרוויחו מזה. האמת הוא כי במס הגולגולת לא הייתם מרחמים עליהם כי אם משום דינא דמלכותא דינא ואין בזה שום חשש.

אך בהטלת העודפים שאתם צריכים להוצאות לפה ושם אין לכם מה לעשות אלא על פי פנקס ההערכה כמו שהייתם עושים לפני כן וזה מה שדן אתכם, והבינוני שהיה נותן דרך משל מתקאל על פי פנקס שהייתם עושים מקודם הוא נותן היום ארבעים אוקייא וזה עון גדול ובר מינן לא תהנו מזה.

ולפי שעה חשבתם שמזה תגיע לכם הנאה, וכפי האמת אין זה אלא חסרון ואדרבא הדיין שלכם לא אמר אלא מה שהוא לתועלתכם התועלת שתגיע לכם בעולם הזה ובעולם הבא ומי שמחזיק בעול הזה כבר, כבר ראינו שסוף סוף באו על עונשם בעולם הזה, ועוד אתם הגדשתם את הסאה על הדיין הזה שהוא נושא בעול מה שמוטל עליכם.

משיא יתומות ואלמנות משלו מה שחייבים כמו שנתאמתו מעשיו אצלנו ואצלכם. וגם מאריח הוא האורחים ותמידי חכמים הבאים בשערי עירכם מה שהוא חובתם החכם בכולל של ארץ ישראל תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן הוציא עליו סך גדול ונשא בעולו המוטל עליכם ויותר מזה כמה מהטורח והיגיעה מגיע לו עד שמקבץ מכם אגורה ופרוטה שמוסר לעניים והנצרכים שבאים אצלכם.

אם כן הוא לתועלתכם, ואתם לא מתביישים, אני רוצה שתלכו באותה הדרך שהלכו בה הדור שלפניכם שהיו נשמעים לחכמים והיו מלאים כל טוב והעיר צפרו היה לה שם טוב מכל המדינות שמסביב אבל אתם בהפך.

החכם שהוא דורש הנאתכם ואומר מה שיועיל לכם. כבר צועקים עליו שישב לו מנגד, אף אם תרצו אתם לדחותו וגם הוא יקבל אני אתנגד. והשם יתברך ידרך אתכם לשמוע אל דברי החכמים ותשיגו כל טוב בעזרת השם ושומע לנו ישכון בטח ושאנן.

ובצל שדי יתלונן אמן כן יהי רצון נאם החותם פה פאס יכוננה עליון אמן. בשם שלום טובה וברכה בסדר ושב ה' את שבותך ורחמך ובשנת ואכלתם אכול ושבוע לפרק קטן ושלמכון יסגא ואתם שלום ורב השלום.

רבי יוסף אבן שושן – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

מכונה דון יוסף : לכם מקובל פילוסוף וחסיד חי בתקופת הריב"ש ז"ל בערך שנת ה"א קנ"א, והיו ביניהם אהבה רבה, כמו שכתב בשאלות ותשובות הריב"ש [ סימן קנז ] וכתב עלים שם תארים . תלמיד אביו, [ כמ"ש בפ"נ מ"כ ] וכתב עליו שלא היה בזמנו מקובל כמוהו. פירושיו על אבות מובאים במדרש שמואל ובד' הר"י יעב"ץ-

הריב"ש – רבי יצחק בר שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) (הרִיבָ"שׁ), מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (סבו של חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן .

פירוש רבנו יוסף בן שושן למסכת אבות

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=5412&pgnum=1

. ברור השם שזכינו להוציא מן הגנוז" לאור" פירושו של רבנו עלי מסכת'אבות ומשנה חשיבות לספר זה, שמתוכו אני מכירים לראשונה את דמותו הגדולה שלי ,מחברנו ועומק הכמתו, אמנם החסיד רבינ יוסף יעב״ץ הדורש זצ״ל, ממגורשי ספרד, מזכיר, בספרו על אבות, .פעמים רבות את, פירושיו של רבנו על מסכת זו, וגם רבנו שמואל אוזידא זצ״ל,בספרו״מדרש שמואל״ על ,מס׳ אבות,' הביא קרבה פעמים א, דברי רבינו, ומייחדו בתואר ״החסיד״: ״והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן״ ׳(מדרש שמואל, הקדמה). אבל לכלל הכרת משנתו השלימה זכינו רק עתה עם הופעת פירושו על מסכת זו.

רבינו כמקובל

 רבינו קיבל תורת הקבלה מפי אביו — כמו שכתב בפירושו להלן: ״ואני , תולעה בן לויוזן שועל בן ארי, יתוש בן נשר, שלא היה בזמנו מקובל כמוהו, ואם כבודו אדוני אבי נעלה מעלי בבחרותי, מ׳׳מ דברים עתיקים נמלטו לי מבין שפתיו, ז״ל, ואחר העלות כבודו מעלי, עיינתי בה בקונדריסים הרבה מכתב ידו, ז״ל, בעסקי הקבלה, ורמזים רבים בכוונת התורה״ (פרק שלישי, עמ׳ פ)

בשקידה ובאמונה שט אשר כנפו אל כל ריכוז של מרוקאים שמצא, אם בארץ ואם בחוץ לארץ, כדי להציל מן הנשייה אלמנטים של תרבות הנכחדת והולכת. התרבות המזרחית המסורתית חטפה במאה העשרים שתי מהלומות: תחילה בא הקולוניאליזם האירופי ותבע והטביע את עליונותו התרבותית על-פני התרבות המקומית – בארצות המגרב אלו היו הצרפתים – ואחריו בא המחיקון הציוני שביקש באמצעות מדיניות כור ההיתוך להשכיח מיהודי הגולה את תרבויות ארצות המוצא שלהם. לכן, במלאכת האיסוף המסורה שלו של אותם מאות קטעי הומור, אשר כנפו למעשה עוסק בהצלה. על-אף שלרוב, סיפורי עם מלגלגים לכל בדיקה גנטית ומסתירים את מוצאם בצניעות ערמומית, אשר כנפו מצא לנכון לתרום את חלקו בגאולה בהביאו דברים בשם אומרם: לכל סיפור ומעשייה יש אימא או אבא. גם אם לא הורים מולידים, לפחות הורים מאמצים – דהיינו מספרים. בעריכה עדינה ולא משתלטת משמש אשר כנפו אוזן קשבת לאינספור מספרים המעניקים מגוון סגנוני ותחושה של אותנטיות. בספרות העממית כל מספר הוא גם בבחינת יוצר, וכך מלבד אוזן כרויה נתן כנפו המלקט פה לנרטיבים רבים ומגוונים. בלי להתהדר ביומרה אקדמית ובלי ליפול בפח הפדנטיות של חוקרי פולקלור, כנפו יצר למעשה יצירה מחקרית. בדרך זו, בצד ההנאה שבקריאה, ״תה עם נענע״ הוא גם כר להיכרות נרחבת של הווי חיים אותנטי שיכול לשמש כל חוקר או חוקרת המבקשים להכיר לעומק את חיי יהודי מרוקו. אני בטוח שחוקרים רבים ישתמשו באוסף הזה כבסיס לעבודתם.

מתוך המבוא של יצחק גורמזאנו גורן

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

דו״ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

1. 1. דיין ארמנד. בן 13. יליד קזבלנקה. האם בת 40 בקזבלנקה. במרוקו אח בן 18 ; אחות בת 20; אח בן 14; אח בן 7.

בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: "היה כמה פעמים בבית הסוהר בגלל כמה מעשים. זקוק לטפול", הגיע חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום הי 4.12.52 והוכנס לשער העליה

2 כהן אדמגד. בן 15. יליד קזבלנקה. האב בן 55 האם בת 50. שניהם בקזבלנקה. להם עוד 6 ילדים כולם במרוקו מגיל 6 ומעלה. בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: ״ילד קשה, היה בבית הסוהר". הגיע חולה גזזת וגדענת מדבקת באניה ״נגבה" ביום ה׳ 4.12.52 והוכנס לשער העליה.

3. עזרזר חיים. בן 14. יליד קזבלנקה. האב בן 60 לערך האם בת 40. שניהם בקזבלנקה, להם בן אחד בן 21, בן שני בן 17; בת אחת בת 16 ועוד בת שניה בת 11, הגיע באניה "נגבה" ביום 4.12.52 חולה גזזת והוכנס לשער העליה,
   • רביבו סלומון. בן 13. יליד קזבלנקה. גילו של האב לא ידוע. האם בת 25. שניהם בקזבלנקה.

אין אינפורמציה בשאלון על מספר וגיל האחים והאחריות. הגיע לארץ חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום 21.12.52 והוכנס לשער העליה,

5. אמר אלברט. בן 13. יליד קזבלנקה. האב בן 45 והאם בת 40 שניהם בקזבלנקה. להם שני בנים בגיל 14, 17 וארבע בנות בגילים 4, 6, 10, 19.

הגיע לארץ חולה גזזת באניה "נגבה" ביום 4.12,52 והוכנס לשער העליה.

6. סבח יעקב. בן 13 יליד קזבלנקה,

גילי ההודים הנמצאים בקזבלנקה לא צויינו בשאלון. להם 5 בנים ובנות בביתם ובת נשואה אחת אף היא במרוקו.

הגיע באניה "נגבה" 4,12,52 חולה גרענת מדבקת והעבר לשער העליה.

עד כאן הפרטים האיסיים עליהם לפי השאלונים שהגיעו ממרוקו.

_י ביום הגיעם לנמל נודע מפי המלווה על התנהגותם הרעה במשך זמן .הנסיעה באניה, ניתנו הוראות למדריכים בשער העליה לדאוג להעסקת החניכים במשחקים, למודים, עבודה ושיחות הסברה, למחרת יום הגיעם נעלמו (פרט לרביבו שטרם הגיע) משער העליה וחזרו רק ביום א' 7.12.52, על העלמם נמסרה הודעה למשטרה ע״י הנהלת שער העליה. השאלות על מקום המצאם בזמן העדרם ומעשיהם לא נשאו כל פרי. מאז החלו לברוח עתים יחד ועתים כל אחד לחוד.

דיין ארמנד:

חזר- לאחר העלמו – ביום 7.12.52, מיד למחרתו ברח שוב. הוחזר ע״י המשטרה ביום 12,12.52 לאחר שנתפס ע״י המשטרה בעת בצוע גנבה ברח׳ הרצל בחיפה, בעת החקירה ספר כי כבר ישב שנים אחדות בבית סוהר עם ערבים, למד מהם כל סיני מעשים, למד לעשן חשיש וסיגריות ורוצה להמשיך בכך. ביום 24.12.52 שוב יצא. המדריך שעקב אחריו מצא צריף בודד ובו שמיכות וסדינים שנגנבו על ידו משער העליה. ביום 2,1.53 נעלם שוב אחרי ארוחת הבוקר והוחזר בשעה 4 אחה״צ ע״י המשטרה שתפסה אותו שוב במעשה גנבה בחיפה, ביום 10,1.53 שוב ברח והופיע בעצמו לפנות ערב מבלי להודיע היכן היה ומה היה מעשהו, הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המשטרה לא פסקו במשך כל הזמן.

כהן ארמנד:

השתתף בכל המעשים בהם השתתף דיין ארמנד, כמבוגר יותר ממנו היה הוא כנראה המפעיל את האחדים ומדריך אותם. מעשן הרבה, טען שיגנוב ויקנה כל מה שירצה, סרב לקבל טפול רפואי, הפריע לילדים, הכה אותם ואף איים על המדריכים להשתמש בסכין, אף הוא כקודמו נעלם לעתים קרובות ביותר, חזר מעצמו או הוחזר ע״י ממשטרה מדי פעם.

עזרזר חיים:

לאחד שובו ביום 7.12.52 ברח שוב והוחזר ע״י המשטרה בתל-אביב ביום 1,1.53. ביום 2.1.53 שוב נעלם. בינתיים נתקבלה על שמו הזמנה להופיע בבית המשפט לנוער בתל-אביב ביום 4,1.53 על מעשה גנבה וכיסות, המשפט נדחה, הואיל ולא נמצא. הופיע שוב ליומיים וברח עוד פעם. הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המספרה לא פסקו במשך כל הזמן

בית המשפט פסק! השגחה במסך סנה על ידי עלית הנוער.

 רביבו סלומון:

עם בואו הצטרף מיד לכנופיה. ברח מדי פעם וחזר בעצמו למספר שעות או ליום. הוחזר ביום 30.12.52 ע״י המדריך שיצא לחפש את העלמם, נשאר מספר ימים ושוב ברח, השתתף בגנבת השמיכות והסדינים משער העליה. הצטרף לקבוצת כיסים בחיפה, הוחזר ע״י המשטרה ושוב ברח, כך המשיך עד הזמן האחרון.

אמר אלברט;

ברח פעמיים לכמה ימים, בפעם השלישית הוחזר ע״י המשטרה לאחר שנתפס בגנבת ברחובות חיפה, באותו לילה, לאחר כיבוי האורות, שוב ברח. הוחזר מתל-אביב ביום 26.12.52 לאחר שנתפס שם בגנבה. היה נעלם וחוזר. ביום 29.12.52 ברח והוחזר שוב ע״י המשטרה ביום 2.1.53 לאחד שנתפס בגנבה בשעות הבוקר באוטובוס הנוסע למעברת טירה. כך נמשך המצב עד צאתו.

סבח יעקב

לאחר בריחה ראשונה, נעדר כעבור יום וחזר ביום 14.12.52, ישב בשער העליה עד 18.12.52 ושוב ברח, ביום 2.1,53 נתקבלה הודעה משרות המבחן בחיפה שהחניך יושב בנשטרה, ויש לשחררו, המשפט נקבע ליום 5.1.53. בית המשפט פסק השגחה ופקוח ע״י עלית הנוער, אך אי-אפשר היה למלא אחר פסק דין זה,

יש לציין שהמדריכים עשו כל אשר ביכולתם, כדי לטפל בחניכים אלה וכן כדי לאפשר להם ריפוי ממחלתם המדבקת, אך ללא כל תוצאות, היות ונעלמו מדי פעם ונעדרו ימים רבים, אי-אפשר היה לתת להם את הטפול הרפואי הדרוש להבראתם. הואיל ולא הבריאו, אי אפשר היה להעבירם למחנה המעבד רמת-הדסה או למקום קליטה אחר הן רגיל והן מוסד מיוחד כי עלולים היו להדביק את כל האחרים, אם כי ספק הוא, אם מקום קליטה יכול היה להתגבר על הקשיים המרובים ולחנכם, הרי לא נתאפשר גם הנסיון הזח מפאת המחלות המדבקות, שער העליה אינו מוסד סגור ואין אפשרות להעמיד בה שמירה מעולה, כדי למנוע את הבריחות. המשטרה אינה רשאית לכלוא את הנערים האלה שהם למטה מהגיל והם ידעו זאת וניצלו יפה את מעמדם המיוחד כצעירים, בסיכומו:

משדד הבריאות,  הנהלת שער העליה והמדריכים היו חסרי אונים ולא יכלו להשתלט עליהם,

המשטרה אף היא היתה חסרת אונים, תפקידה היה בעת תפיסתם לפתוח תיק נגדם ולהחזירם לשער העליה.

גם שרות המבחן לא יכול היה לעשות מאומה נגדם כי אי-אפשר היה להכניסם למוסד סגור מפאת המחלות וסדור אחר לא היה ואין.

יחד עם זאת הפכו נערים אלה למכה קבועה לחיפה וסביבתה הן ע״י מעשי הכיסות והגנבות והן ע״י סכנת ההדבקה במחלות, עד אשר כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם, לאחר ברורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות  של סדור בשבילם, במצבם המיוחד (נעשה נסיון של שמירה עליהם ע״י שני מדריכים ומספר חניכים ואף הוא נכשל), הוחלט על החזרתם,

הודעה על החזרתם ניתנה להוריהם במרוקו באמצע חודש פברואר ונתקבלה גם הסכמתם. בא-כחנו בקזבלנקה כתב לנו במכתבו מיום 16,2.53: "רצוי שתשתדלו " לנהוג בדרך זו גם בקשר לילדים נוספים״.

העדרם של המנהיגים

העדרם של המנהגים הדתיים הנערצים יש בו משום תשובה חלקית בלבד לאי־הסדר במעמד התפילה. יש לשער, כי השינויים אשר חלו בתחומים אחרים של הארגון החברתי המסורתי מאז העלייה לארץ, תרמו לאי־סדר זה. הסכסוכים, אשר פרצו בין חברי שכבות שונות של הקהילה באסאמר, משמשים סימוכין לטענה זו. אף שבמרוקו שררה הבחנה ברורה בין האליטה הכלכלית והפוליטית לבין המנהיגות הדתית, נמנו האמידים בקהילה בין בעלי ההשכלה (לדוגמה: עזיז, בנו בכורו של אברהם סבאג, הוסמך בצעירותו לשחיטה, אף שלא התכוון לעסוק בכך). יתירה מזו: יחסים חברתיים הדוקים, שאף חוזקו בקשרי נישואין, חיברו בין בני סבאג לבין הרבנים מבני מכלוף ואמזלג. אין תימה, שאברהם סבאג וכמה מקרוביו(שהיו בעלי ספרי־תורה) וכן הרבנים המכובדים היו בין מנהיגי בית־הכנסת במרוקו. תיארנו את התנהגותו של עזיז סבאג, בנו־בכורו של אברהם, אשר נועד מנעוריו לרשת את מקום אביו כמנהיג הקהילה. במאמציו לקיים את מעמדו הקודם, תרם סכומים גדולים למצוות והתעלה בכך על מתחריו. הוא אף נהג להדגיש חסידות יתירה ולגלות נדיבות כלפי תלמידי־חכמים אשר ביקרו ברוממה. הוא חש תרעומת עמוקה כלפי הרב, אשר לא גילה יחס של כבוד למעמד המיוחד שבו זכו בני סבאג במרוקו. עזיז היה האיש שאותו גינו במיוחד על הכשלת התוכנית לפיצול משרת הרב בין מועמדי ביטון ומכלוף. דומה שבני סבאג, שהונהגו באותה תקופה על־ידי עזיז, התנגדו לתוכנית מפני שהמועמדים המוצעים (שהיו דמויות משניות במנהיגות הדתית באסאמר) לא היו קשורים לבני סבאג בקשרי־נישואין, או ביחסים חברתיים הדוקים אחרים. מועמדים אלה לא תאמו את הסדר המסורתי שנוצר באסאמר על־ידי מיזוג המנהיגות הדתית עם האליטה הכלכלית והפוליטית. עזיז סבאג סיפק עדות נוספת למערך החברתי שהיה קיים במרוקו, כאשר ביום הכיפורים ניהל את איסוף התרומות בשביל רבי אל־עזיז, שהיה מקורב לבני סבאג. יחסים וקשרים אלה של תלות הדדית אושרו בדבריו של רבי אל־עזיז, שעה שסיפר על חיי הקהילה במרוקו. לשאלתי, מי היו מנהיגי קהל המתפללים באסאמר, השיב בנימה פסקנית: ׳בני סבאג שהיו עשירים מאודי׳ מערכת היחסים שתיארנו מחזקת את ההבחנה, שבעוד האמידים ובעלי ההשפעה בחברה באסאמר תמכו בפרנסת המנהיגים הדתיים הנערצים, אלה סיפקו להם צידוק לעמדת העליונות שבה זכו.

בדיון בנושא הכריזמה פיתח אייזנשטדט את ההשערה, ש׳מקורות היוקרה, כמו גם הכבוד שרוחשים אנשים לאחרים, נעוצים לא רק בעמדותיהם הארגוניות(של כוח, כלכלה וכוי), אלא גם במידת קרבתם השונה לתחומים המהווים את המוקד המוסדי של הכריזמה, כלומר — סוגים שונים של מרכזים (פוליטי, תרבותי וכוי), ובמידת השתתפותם בתחומים אלו׳ (1968: 33). במסגרת ניתוח זה, הרי המנהיגים הדתיים של אסאמר העניקו לאמידים ובעלי־ ההשפעה גישה נוחה אל נושאי הכריזמה.

 בניגוד לעדויות מקהילות הרי האטלס, דיווחו של גולדברג (1972) על קהילה מסורתית שהגיעה בשלמותה מלוב, מלמד על מידה גבוהה של המשכיות חברתית ותרבותית.

מערך חברתי זה התפורר בישראל. האליטה הכלכלית והפוליטית במרוקו איבדה את מקורות כוחה ועליונותה על השכבות הנמוכות יותר. עם זאת, הללו שנמנו באסאמר עם השכבות הנמוכות ואשר בישראל השתפר מצבם, חתרו להשגת שוויון גם במונחים דתיים. וכך, למשל, דרש עתה ירמיה אמזלג, שהיה בין העניים וחסרי ההשפעה באסאמר, מעמד שווה לזה של מעבידו לשעבר, שהיה העשיר באנשי הקהילה. נישואי בנו לבתו של אברהם סבאג לא היוו בשבילו הוכחה מספקת לשינוי מעמדו, ולא פיצו אותו על עלבונות העבר. הוא שאף להוכיח בכל הזדמנות כי הוא בקי בהלכות התפילה לא פחות מאברהם, שניהל את קהל המתפללים באסאמר. בדומה לכך סימל בית־הכנסת שהוקם על־ידי בני ביטון והונהג על־ידי דוד, את השוויון והעצמאות שהשיגו ברוממה.

המנהיגות הדתית של הרי האטלס, שלא היתה מיומנת ובעלת צביון פורמלי כמו זו של יהדות תוניסיה, למשל, אלא נתאפיינה יותר בתכונות כריזמטיות והיתה משולבת באליטה הכלכלית, היתה שרויה במצוקה בשלבים הראשונים של ההתיישבות בארץ. הארץ המובטחת לא נתגלתה כמכניסה אורחים למנהיגות דתית זו. עם הגיעם התקבלו העולים על־ידי יהודים ששאפו לשחררם מתפיסת־העולם המסורתית שלהם, ולהחדיר בהם אידיאולוגיות חילוניות וגישה מדעית מערבית, ובמקרים אחדים אף גוון דתי־מסורתי ממקור אשכנזי. תחיית הלשון העברית לא רק שהסירה את המסתורין שבטקס הדתי, אלא גם חשפה את המגבלות שבהכשרה שקיבלו המנהיגים הדתיים במרוקו. מנהיגיה הדתיים של אסאמר לא התאימו לארגון שירותי הדת בישראל. יתר על כן, הם לא יכלו להסתמך יותר על שותפיהם הוותיקים, אשר עם עלייתם לארץ איבדו את מקורות כוחם, והיו נתונים בהתמודדות קשה לא רק עם התנאים הכלכליים החדשים, אלא גם עם בני קהילתם שהיו נחותים מהם בעבר. לפיכך מצאה עצמה המנהיגות הדתית חסרת אונים מול הנסיבות החדשות, חיצוניות ופנימיות כאחת, ללא יכולת לנקוט תגובה בת־משמעות ובעלת סמכות לגבי החוויות המטרידות שבהן התנסו בני קהילתם. נראה שהסביבה החדשה היתה בעלת השפעה מפוררת על המערך החברתי והדתי המסורתי של קהילות הרי האטלס(ראה גם ווילנר, 1969), אולי יותר מאשר על קהילות עולים מאזורים אחרים של צפון־אפריקה. זעזוע זה התרחש גם באותן קהילות של עולים מהרי האטלס, אשר מוסדות ההתיישבות העניקו להן עצמאות רבה יחסית בניהול ענייניהן הפנימיים. עם זאת, במספר כפרים שבהם היו יוצאי הרי האטלס מיעוט קטן מכלל האוכלוסיה, השתדלו הם למנות את מנהיגיהם הדתיים למשרת הרב המקומי. היה זה חלק ממאבקם עם יוצאי מקומות אחרים בתחרות החריפה על משאבים כלכליים ותפקידים ציבוריים." המנהיגים הדתיים של יוצאי אסאמר פרשו לסביבה שאוכלוסייתה רבגונית ואשר בה היו אפשרויות תעסוקה רבות יותר. אכן חלק מהם הסתגל, ובשלב מאוחר יותר הצליח להשתלב במשרות בארגון הדתי החדש. בהיותם רחוקים מקהילת־המוצא שלהם, עלה בידם גם להחזיר לעצמם קצת מבטחונם העצמי ומכבוד מעמדם הקודם. המרחק במקום ובזמן איפשר להם לטפל ביתר יעילות, ולהגיב באורח משמעותי יותר, לשינוי במצבם ובגורלם של בני קהילתם. כעת יכלו להיות נדיבי־לב כלפי האליטה הכלכלית והפוליטית הקודמת, בלי לסכן את מעמדם בעיני החקלאים המצליחים ובעיני חברי המושב בעלי ההשפעה. הם לא סיפקו עוד צידוק לעמדתם של העשירים ובעלי הכוח, ישנים או חדשים, והתרכזו בפתרון הבעיות הקיומיות שעמדו בפני קהל המאמינים בהם. עם השינוי שחל במצבם ובגורלם של כל תושבי אסאמר, היו עתה כולם שווים זה לזה ביכולת הגישה למנהיגיהם הדתיים, המצויים אמנם במרחק גיאוגראפי.

 אולם יחד עם שינוי זה נשבר הקשר המתמיד שהיה לבני הקהילה עם מוריהם הדתיים, אשר תיווכו בינם לבין עולם הרוחניות. הרב הממונה, כמו הטוענים למנהיגות דתית מבני המקום, חסרה היתה להם האיכות הרוחנית העשויה לקשרם עם עולם הקדושה. תושבי רוממה נאלצו לנסוע למרחקים, או להמתין לביקורים של אנשי־מעלה, אמיתיים או מתחזים (לעתים לא הצליחו להבחין ביניהם), כדי לחוש שוב בזוהר הרוחני של מנהיגי העבר. הפופולריות הגוברת של העליות־לרגל למקומות הקדושים כגון מירון (ראה פרקים ח, ט), קשורה כנראה גם היא לתחושת האובדן בתחום החיים הדתיים בקרב אנשי רוממה. בלעדי מנהיגות העבר נותרו המתיישבים ללא סמכות מוסרית, שתכוון את התנהגותו של הפרט בחיי הקהילה. ערעור הסדר המסורתי לא יצר אצל יוצאי הרי האטלס את הרגשת הנפילה הדתית האישית, בדומה לזו שראינו אצל יוצאי ג׳רבה שהתיישבו בערים (ראה פרק ו). בה במידה שיוצאי הרי האטלס חשו והביעו צער על החסרון הדתי (כפי שנתגלה בפיחותה של המנהיגות הדתית ובמצבו של בית־הכנסת), התנסו גם בחוויית התעלות דתית, אישית וקהילתית.

על המחקר ועל החוקרים של יהדות צפון־אפריקה

• העיון הזה מכוון לסקור בקיצור נמרץ את מצב המחקר של יהדות צפון־אפריקה כיום. התחלות חשובות ורבות ערך בנושאים שונים קשורות בשמם של כמה מהראשונים שהחלו בפעילותם המחקרית הסדירה במחצית הראשונה של המאה העשרים, כגון מרסל כהן, הרב יעקב משה טולידאנו, הרב יוסף בן נאיים, ג׳ורג׳ ויידה, ובמיוחד חיים הירשברג. ואחריהם יוזכרו דוד כהן⁷ וחיים זעפרני. ויודגש גם פועלו הביבליוגרפי החשוב של אברהם רוברט הטל. ולא הזכרתי כאן אלא כמה מהדמויות הבולטות.

בארבעים השנים האחרונות נכנסו למעגל המחקרי של התחום למעלה משלושים חוקרים בישראל, בצרפת, בארצות הברית ובקנדה ומעט מאוד גם בארצות אחרות.

יש מהם שחקר יהדות צפון אפריקה הוא עיקר עיסוקם המדעי, ויש מהם שזה רק אחד התחומים בפעילותם המחקרית. כולם עסקו בנושאים מגוונים ורשמו הישגים חשובים. לא אוכל לפרט פירוט רב את כל ההישגים בתחומים האלה, ורק אסתפק בהזכרה מרומזת של כמה מההישגים הגדולים בראשי פרקים.

• התפרסמו חיבורים רבים של חכמים בני ארבע הארצות בצפון־אפריקה: מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב. מדובר בחיבורים בהלכה ובאגדה של חכמים שונים. היבול מגיע לעשרות רבות. כן ראו את אור הדפוס ספרים מקיפים יותר ומקיפים פחות בפרשנות המקרא הכתובה עברית" או ערבית(בלשון זו מדובר בעיקר בחיבורי שרח [=התרגום למקרא בערבית מקומית] או בגלוסרים קצרים וארוכים). ראו אור גם ספרים העוסקים בדרשות על פרשת השבוע ועל ההפטרות ודרושים ודברי הספד על נפטרים. מלומדים חשובים הוציאו מהדורות של קובצי שירה רבים של משוררים מגרבים חשובים, כגון שירתם של רבי פרג׳י שוואט, רבי משה בוזנאח, רבי דוד חסין וכותבי שירה ממשפחת מונסונייגו ואחרים. אף ראו אור תעודות היסטוריות וטקסטים שונים הכתובים בעברית ובערבית יהודית. בזכות עבודתם של כמה חוקרים ואנשי שטח יש בידינו אוספי פתגמים ואוספי סיפורים חשובים.

הוקלט תיעוד רב של קריאת העברית לתקופותיה – המקרא, המשנה וחיבורים קלטיים אחרים. כן הוקלט גם חומר רב של ספרות שרח ושל טקסטים אחרים בערבית גבוהה ובערבית מדוברת כאחת. הקלטות אלו נעשו בזמנים שונים בידי יחידים״ ובידי מוסדות. יותר מכולם עשה בתחום התיעוד וההקלטות המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל של האוניברסיטה העברית, שיסד פרוס׳ שלמה מורג המנוח ומנוהל כיום בידי פרופ׳ אהרן ממן.

• כמו כן התפרסמו מחקרים היסטוריים חשובים על קהילות יחידות או על שורה של קהילות בידי היסטוריונים מהשורה הראשונה. גם סוגיות היסטוריות בעלות עניין מיוחד נחקרו היטב. כמו כן התברר פועלם הרוחני של כמה דמויות חשובות במגרב, כגון רבי שלמה חלאווה, רבי רפאל בירדוגו, רבי יוסף משאש, ונבחנו גם יחסי יהודים ומוסלמים במגרב בארצות שונות ובתקופות שונות.
• גם בתחום המחקר של הספרות העממית ושל הפולקלור נעשו עבודות מקיפות. נחקרה ספרות הפתגמים, ונחקר הנושא של הערצת הקדושים ועלייה לרגל לבתי קברות. נחקרו מחזור החיים ומחזור השנה בקהילות רבות, ונתפרסמו מחקרים ואוספים חשובים של מנהגים, ובכללם הספר המקיף והחשוב על מנהגי החתונה במרוקו.
• במרכז לחקר קהילות ישראל במזרח שבאוניברסיטה העברית התקדם המפעל הגדול של הכנת המילון הסינופטי של המרכיב העברי והארמי בכלל לשונות היהודים הספרדיות והמזרחיות. חומר רב מצפון־אפריקה משוקע במילון הזה, וכבר הופיע כרך רב־חשיבות בידי חוקר חשוב ורב־הישגים.
• גם בתחום החינוך המדעי הייתה ויש פעילות מבורכת. נכתבו הרבה עבודות מוסמך ולא מעט עבודות דוקטור בנושאים מגוונים: שירה, פרשנות, הלכה, היסטוריה, מסורות הלשון והדיאלקטים המדוברים, חקר המרכיב העברי בדיבורם הערבי או הספרדי והברברי של קהילות שונות ועוד נושאים חשובים הנוגעים ליהדות בכל ארבע ארצות צפוךאפריקה בכל האוניברסיטאות בישראל ובארצות אחרות.
• רוב מכריע של המחקרים המוזכרים לעיל נעשה בשתי ארצות ובלשונותיהן: בישראל – רוב המחקר מתפרסם בעברית ומעט גם באנגלית ובצרפתית, ובצרפת – הוא מתפרסם מעט בעברית ובעיקר בצרפתית, אך גם בארצות הברית ובקנדה התפרסמו ומתפרסמים כמה מחקרים חשובים באנגלית ובצרפתית.
• יצוין מסלול נוסף בהכרת יהדות צפון אפריקה. ליד מפעליהם החשובים של החוקרים באוניברסיטאות שעסקו בתחומים הללו, ומקצתם השתתפו בסדנאות שהתקיימו באוניברסיטת ייל בשנים תש״ע(2010) ותשע״ג(סתיו 2012), עשו שירות חשוב לתחום גם שתי קבוצות של אנשי ספר. הכוונה לרבנים – חשובים יותר וחשובים פחות – ולחוקרים חובבים. רבנים רבים פרסמו ומפרסמים ספרים רבים של חכמי המגרב. אף נתפרסמו שני קבצים המפרטים את שמותיהם ופועלם של חכמי אלג׳יריה ושל חכמי תוניסיה, המצטרפים לספר המפורסם ״מלכי רבנן״ על חכמי מרוקו.

דרך אגב, לאחרונה התפרסמה רשימת מילואים לספר הזה. מדובר ברשימה שהרב יוסף בן־נאיים השאיר בכתובים, ומורי מ׳ עמאר בא, מילא אחריו ופרסמה.

• גם אנשים אחרים שלא קיבלו חינוך מדעי כתבו תיעוד חשוב על כמה קהילות, כגון ספריו הטובים של רפאל בן־שמחון על מנהגים במרוקו ואוספי הפתגמים שפרסם חנניה דהאן. וכאלה הן עבודותיו של יעקב לסרי, יוצא קצר אסוק. וכמובן, יוזכרו כאן ספריו של רבי דוד עובדיה על קהילות פאס וצפרו במרוקו. כידוע, בפרסומם הטוב של הספרים האלה נעזר עובדיה בחוקרים אחדים.
• אמנם חלק מהעבודות הללו נכתבו בידי רבנים חובבים ובידי אנשים שלא הוכשרו למחקר מדעי, ומי שירצה יוכל לבקר במעט או בהרבה בקולא או בחומרא את העבודות הללו, אבל את האמת לא יוכל להכחיש: יש בחיבורים הרבניים שהוהדרו ובספרי המנהגים שכונסו בידי מי שלא הוכשרו למחקר גם ממצאים חשובים על תולדות היצירה הרוחנית ועל עולמה התרבותי וחיי היום־יום של יהדות צפוךאפריקה. לא מעטים מהם ידענים ודייקנים. תפקידו של החוקר הוא לרעת מה לברור מתוך הפרסומים הללו לצורך מחקריו ולעשות בו שימוש מושכל ונכון.
• לא פחות חשוב ממה שנעשה הוא מה שמצפה לחוקרים בדור הבא או בדורות הבאים. לפי מה שנראה כיום, מספרם של החוקרים לא יהיה רב בעתיד, כי כיום יש בין החוקרים לא מעט מלומדים יוצאי הארצות הללו שזיקתם לארצות מוצאם מושכת אותם למחקר מורשת אבותיהם, ויש להם כלים לשוניים חשובים. עם זאת, בקרב הדור הצעיר, בניהם ובנותיהם של יוצאי המגרב, פחת מאוד העניין במורשה הזאת.

כמעט בכל התחומים שציינתי לעיל נשארו חטיבות רבות המצפות למחקרן. ספרים רבים עדיין מצויים בכתבי יד וטרם הוהדרו ונחקרו. הקלטות רבות של חומרים שונים לא עובדו. עוד יותר חשוב לקבוע כי חומר חשוב רב בכלל לא הוקלט עדיין, וספק אם נותר מפי מי להקליט אותו. הדברים אמורים במיוחד בכל מה שהילך בעל פה בערבית־יהודית, כגון פתגמים, תרגומי מקרא ומנהגי קהילות ושיח של יום־יום שטרם נחקרו.

כוס אליהו

הכוס המפוארת והיפה ביותר שבבית, היא המיועדת והנבחרת בליל הסדר להיות כוסו של אליהו . ממלאים אותה יין ומניחים אותה על שולחן קטן מיוחד, או על הכסא של אליהו זכור לטוב. כסא זה מעמידים במיוחד בכניסה לחדר בו מתקיים ״הסדר״. בגמר הסעודה ולפני התחלת החלק השני הפותח במלים: שפוך חמתן אל הגוים , אם קורה ואורח כלשהו מגיע ומופיע על מפתן דלת הכניסה, ראש המשפחה קופץ ממקומו, מבוהל ומקבלו במלים נרגשות: ברוך הבא בתקווה שאולי סוף סוף, הוא אליהו התשבי, כי יש אמונה מושרשת עמוק בלילה זה בלב כל יהודי, שאליהו הנביא מופיע בליל הסדר, בהסתר בכל בית יהודי כדי לבשר את הגאולה האחרונה. יש גם אמונה כי אליהו הוא מלאך הברית ובא בלילה זה ומעיד לפני המקום, שישראל מקיימים מצוות מילה ובפסח נאמר: וכל ערל לא יאכל בו(מנהגי ישורון, סימן קכ״ג).

נוהגים גם להזהיר את הילדים בל ישנו, כי הם עלולים להפסיד ולא יראו את אליהו המבקר בלילה זה בכל בתי ישראל.

גניבת האפיקומן

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. (פסחי, קיט, עב, במשנה).

המנהג המשעשע של גניבת האפיקומן על־ידי הילדים או המסובין אינו נהוג וגם לא מוכר אצל יהודי המגרב. ראש הסדר נוהג להניח את האפיקומן מתחת לשולחן מול עיניהם הצופיות של הילדים והמבוגרים כאחד, ואף אחד אינו מעלה על דעתו ״לגנוב״ או לשחק את ״המשחק״. בתום הסדר לוקחת אם המשפחה מצה שמורה או את השאריות של האפיקומן במידה ונשארו, מצניעה אותם בארון הבגדים של הבית . אחרי החג מוציאה את המצה השמורה, או את השאריות, מעגלת אותם עיגולים עיגולים, מנקבת אותם באמצע, כך יוצאות לה כעין מטבעות קטנות . דרך הנקב משחילה חוט ועונדת לבני־הבית, בנים ובנות, את המטבעות אשר ישמשו להם ״שמירה מעולה ובדוקה״ נגד כל עינא בישא ונגד כל מרעין בישין. אחרים נוהגים לנקוב את פרוסת האפיקומן, לעגל אותה ולתלותה על קיר החדר או בחצר הבית כ״סגולה להצלחה״.

בתוניסיה נוהגים שבסיום הסעודה מחלק בעל־הבית לכל אחד מן המסובים שתי פרוסות מן האפיקומן, אחת על חברתה. על המסובים לאכול את הפרוסה העליונה ולשמור על השניה במשך כל ימות השנה לסגולה טובה. (ילקוט מנהגים עמי 514). יהודי לוב נהגו להשאיר קצת מתבשיל האורז שממנו אכלו בסעודה והשאירו אותו גלוי, ללא כיסוי כל הלילה, ובבוקר טעמו ממנו כל בני המשפחה. לדעתם זו סגולה שלא יזוקו במשך כל השנה (שם ע׳ 381).

סגולות האפיקומן

סגולות רבות מיוחסות לאפיקומן ועל אחת מהן נאמר: ״לסערה בים קח כזית מצה שמורה, השלך אותה לים ואמור: משביע אני עליך רהב , שרו של ים בשם הגדול ״אגל״א״ (אתה גבור לעולם ה׳), וישקוט הים מזעפו ו־שם הנזכר היוצא מפסוק ״אז ישיר משה וגני ישראל״^.

סגולה נוספת היא להטמין פרוסת אפיקומן תחת הכר או הכסת שמיסב עליו, על שם: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראך״ (תהל׳. לא, כ) (הרוקח).

כן טומנים האפיקומן בין כר לכסת, שהוא דרך שמירה, על־פי הכתוב ״ושמרתם את המצות״ (שמות, פרשת בא, יב, טז) (מנהגי ישורון).

טומנים גם את האפיקומן בכר או במפה לבנה כדי שיראו התינוקות וישאלו: מפני מה טומנים המצה ועדיין לא אכלנו? ומתוך התשובה נבוא לספר ביציאת מצרים. (הלבוש).

האמונה בהשקטת גלי הים נשענת גם על אחת האגדות האומרת: ״כשכינס הקב״ה את מי־הים בימי בראשית אל־מקום אחר, התנה תנאי אחד עם הים הגדול: כאשר בני יהיו בצרה ויצטרכו לעבור בים, תענה להם ותחצה את עצמך לשניים ובני ישראל יעברו בים ביבשה. בשעת יציאת מצרים, זכר הים את הבטחתו וקרע את עצמו, ובני ישראל עברו בתוך הים ביבשה.

חציית האפיקומן לשניים מסמלת איפוא את קריעת ים סוף וזאת אולי הסיבה שיהודי מרוקו נוהגים בשעה שמבצעין את האפיקומן לשתיים אומרים: ״ככה קרע ה׳ את הים לשנים־עשר מעברים״ וכו׳ וכך נהגו שבתום הסדר, כל אחד נטל חתיכת אפיקומן ושמר אותה עימו. וכאשר מישהו רצה לנסוע למדינה שמעבר לים, נטל עימו את חתיכת האפיקומן כסגולה בדוקה להשקיט את הים מזעפו על־ידי זריקת חתיכת האפיקומן לים^.

גם אשה שתקפו אותה צירי לידה והתקשתה, נתנו בידה, חתיכת אפיקומן להקלת הצירים. יש גם המאמינים בכוחו של האפיקומן, להגן על האדם נגד עין הרע וגם הוא סגולה בדוקה לפרנסה טובה ולבריאות שלמה.

ישנם מקומות שבהם הנשים המעוברות נושאות עימהן פרוסת אפיקומן בתוספת קורט מלח וכמה ענפי אלמוגים לשמירת הריון.

האשה החכמה

היה היה חוטב עצים שהתפרנס מעצי היער שבסביבת ביתו. לחוטב הייתה אשה יפהפיה ונבונה שכמותה לא נמצאה בכל המרינה. יום אחד לא יצא החוטב לעבודתו. בעודו יושב בבית, בא אליו חבר והזמינו אל ביתו לשתות יין. נעתר החוטב להזמנה והלכו שני החברים לשתות יין.

לחבר הייתה בת צעירה, שאיש לא רצה לשאת אותה לאשה. לכן רצה אביה שהחוטב יישא אותה, בהיותו אדם טוב ולמרות שהיה נשוי. באותם הימים, היה מקובל שגבר יכול היה לשאת יותר מאשה אחת. מה עשה החבר? המתין עד שהחוטב שתה לשוכרה, קרא לבתו וקידש אותם כדת משה וישראל.

לאחר זמן, יצא החוטב והלך לכיוון ביתו שבקרבת היער. באמצע הדרך הארוכה, התפקח החוטב מיינו והצטער צער רב על המעשה שעשה. הוא התיישב על אבן שהייתה מונחת בדרכו והחל למרר בבכי. כך ישב על האבן זמן רב. הוא חשב וחשב איך הוא יוכל להסביר לאשתו טובת־הלב ויפת־המראה, את המעשה הנורא שבוודאי יפגע בה. לבסוף אזר עוז, נכנס הביתה, קרא לאשתו והתיישב מולה כשעיניו כלפי מטה מרוב בושה.

פנתה אליו האשה החכמה ואמרה: ״בעלי היקר, שפוך את לבך אפילו לקיר ובלבד שלא תשאיר מועקה בלבך״. פתח החוטב את פיו, והחל לספר את כל הסיפור מתחילת שתיית היין ועד לקידושין, כשכל הזמן מבטו מופנה כלפי מטה. ענתה האשה כשהיא צוחקת ומרגיעה את בעלה, ואמרה: ״למה צריך אתה להיות עצוב כל־כך? גש לבית חברך והודיע להם שאתה רוצה לערוך מסיבת חתונה, ולאחריה הזמן את אשתך החדשה לביתנו. ניתן לה את היפה בחדרים שאותו אפנה״.

החוטב, שהיה המום מדברי אשתו, הרים את ראשו והקשיב קשב רב. המשיכה האשה ואמרה: ״אני אארוז את בגדיי ואלך להוריי לתקופה של חודש. אתה בינתיים תיהנה עם הכלה הצעירה, אותה אני מכירה, ותשמח אותה. בתקופה זו, אל תנסה לבוא לראותני או לשלוח אליי דבר־מה״.

החוטב החל לבכות כשידיו בראשו ושאל את עצמו אם אין הוא חולם. לפי בקשת אשתו, הם לחצו ידיים לאות הסכמה על הצעתה והחוטב הבטיח שאכן כך יהיה.

האשה החלה באריזת חפציה, וכשעמדה לצאת פנה אליה החוטב ואמר: "לפי המקובל, הייתי צריך להענש על־ידך, כי לא הייתה שום הצדקה למעשה שעשיתי. הרי את אוהבת אותי ואני אותך. את מעודדת אותי לערוך חתונה מפוארת, וגם להביא את בת־החבר לחדרנו ולביתנו אני רוצה שתסבירי לי את פשר התנהגותך״. ענתה האשה: ״דבריך אמת, אך יודעת אני שלכל בעיה יש פיתרון. ידוע לך שאבי הוא חכם. באחד ממוצאי־השבת, כשאבי ישב בבית, עלתה במחשבתו בעיה שהוא לא יכול היה לפותרה. ישב וחשב כל הלילה, אך לשוא. ישב וחשב כל השבוע, וגם אז לא הצליח למצוא את פיתרון הבעיה. ביום השבת, כשהוא עיין והתעמק במקרה בסוגיה אחרת, הוא מצא שם את פיתרון בעיתו. כולנו ראינו אז את נחת הרוח שלו בעקבות מציאת הפיתרון. לכן אני צריכה זמן לחשוב על פיתרון בעיתנו״. לקחה האשה את חפציה והלכה לבית הוריה. החוטב הלך לבית הורי כלתו והודיע להם על תאריך מסיבת החתונה. הוא קבע להם שבועיים להכנות. לאחר שבועיים, נערכה המסיבה ולאחריה, לקח החוטב את כלתו לביתו. בהיותם בחדרם, הסתכל החוטב בפניה של הכלה, והנה הוא רואה לפניו אשה מכוערת, ורק הצבעים ששמה על פניה כיסו במקצת את הכיעור. הוא התמלא צער והחל לחשוב על יופיה של אשתו. הוא חשב: היא מכוערת, אך אולי היא חכמה. החל לשאול אותה שאלות פשוטות כמו: איך נקרא הערב שהתחתנו בו, או ימי השבוע, אך גם על שאלות פשוטות אלו לא יכלה הכלה לענות. התיישב החוטב והחל לבכות, מה לעשות? אמר בלבו: בהמה בדמות אדם לפניי, אעשה אותה לשיפחה והיא תשמש כעוזרת לאשתי בעבודות הבית. גם בזה לא הייתה טובה. כשביקש ממנה להביא לו כוס מים, היא גילתה עצלות, וכשהלכה סוף סוף להביא מים, הפילה את הכוס ושברה אותה.

אותו לילה לא ישן החוטב. הוא בכה כל הזמן ולמחרת, הלך לחברו שהיה מתווך, וביקשו שיעזור לו להתגרש מהאשה המכוערת והטיפשה. המתווך הצליח לשכנע את הוריה, תמורת כסף רב, להסכים לגירושים. החוטב שמח מאוד בלבו ורץ לבית הורי אשתו לבשר את הבשורה. הוא נזכר בדרך בהבטחתו שלא יבקר אותה לפני תום החודש כפי שסיכמו. הוא המתין בכיליון עיניים לסיום התקופה האמורה. יום אחד, ביושבו בבית בהמתנה לסיום המועד שנקבע, הופיעה אשתו. הוא קיבל אותה בכבוד מלכים, נישקה ללא הרף ופינק אותה שעות רבות.

פנתה אליו האשה ואמרה: ״האם ברצונך לשמוע את פיתרון הבעיה״? ענה החוטב: "לא ולא, את הפיתרון מצאתי בעצמי כפי שאביך מצא את פיתרונו. כעת יודע אני למה התנהגת כך, וביקשת שאביא את בת־ החבר לביתנו, ואף לחדרך. את צודקת במעשייך. אם היית מסרבת, ועומדת על כך שאבטל את התחייבותי לנישואין ואגרש אותה, הייתי חושב שמא היא יותר טובה ממך, אך את ידעת איזו מציאה נפלה בחלקי״.

ענתה האשה הנבונה: "אמת, כך חשבתי״. מאז הם חיו חיים מאושרים, הביאו לעולם הרבה ילדים יפים וחכמים ולא נפרדו עד יום מותם.

אחרית דבר

"… ראשיתה של ל דבר עבֵרה"

הרס מגדלי התאומים יצר גל בלתי צפוי של טירוף אנטי־יהודי. מאז 11 בספטמבר יש בעולם יותר אנטישמים ויותר אנטישמיות מכפי שהיו בו אי־פעם. הנה כמה מהבולטים בגילוייה של התופעה.

׳הפרוטוקולים של זקני ציון, היצירה שהיטלר ראה בה את המדריך שלו לענייני יהודים, עובדה במצרים לסדרת טלוויזיה בת 41 פרקים. היא שודרה במהלך חודש הרמדאן ונמכרה ל־17 ערוצי טלוויזיה איסלאמיים או אף יותר מכך. לדעתו של חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך, הדמוניזציה של היהודים בסדרת טלוויזיה זו, שזכתה לפופולריות רבה, עולה בעוצמתה אפילו על זו שבסרטים האנטישמיים הנאציים.

סדרת טלוויזיה נוספת המבוססת על ׳הפרוטוקולים׳, הפעם בת 29 פרקים, הופקה בידי סוריה וחיזבאללה. באחד הפרקים נראה בתצלום תקריב רצח פולחני של ילד נוצרי בידי שני יהודים. כל מי שצפה בסצנת השחיטה הזו יושפע ממנה עד סוף ימיו. דורות יעברו עד שהרעל הרוחני הזה יפוג.

באותה שנה התקיימה במלזיה ועידה של ארגוני האיסלאם, וראש הממשלה המארח, דאטו סרי מהאטיר, תקף בנאום הפתיחה את ״היהודים״ וצייר אותם בשליטיו הנכלוליים של העולם. נציגיהן של 57 מדינות הריעו לו בעמידה. אף לא מנהיג אחד מהעולם האיסלאמי הביע הסתייגות. מהאטיר ידוע כיריבם של האיסלאמיסטים. אירוע זה מלמד לא רק שהאנטישמיות האיסלאמיסטית מתקבלת ב״אומה״ האיסלאמית בלא התנגדות, אלא גם ששנאת היהודים הופכת בהדרגה למכנה המשותף החשוב ביותר של המוסלמים.

בראשית שנת 2006, בבחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית, הצביעו רוב האזרחים למען חמאס, וכך העניקו את השלטון לקבוצה שהשקפת עולמה מבוססת על ׳הפרוטוקולים׳.

במצרים, בירדן ובסוריה האחים המוסלמים הם הכוח בעל מרב הסיכויים לנצח בבחירות דמוקרטיות, אם תהיינה כאלה. מנהיגי האחים המוסלמים שותפים לנשיא איראן מחמוד אחמדינג׳אד בעמדתו המכחישה את השואה ובקריאתו להחרבת ישראל.

ממהפכת 1979 ואילך, איראן היא אחד המקורות החשובים בעולם לספרים ולסרטים אנטישמיים. הדבר החריף מאז בחירתו של אחמדינג׳אד לנשיא. הכחשת השואה הייתה לציר המרכזי במדיניות החוץ של איראן – לא כדי לשכתב את העבר אלא כדי לעצב את העתיד: בהכחשת השואה ובקריאות פומביות להרס ישראל, מכין המשטר האיראני את העולם לשואה חדשה.

צונמי זה של טירוף קשור רק בעקיפין לאמירות אנטי־יהודיות בספרות הקודש האיסלאמית. מטרתה של שנאת היהודים (והנוצרים) בעולם האיסלאמי של ימי הביניים הייתה לשמור על מעמדם הנמוך של הד׳ימים, או לשדל אותם להתאסלם. העוינות כלפי היהודים נקשרה בהשפלתם. ״האנטישמיות החסלנית״ (כביטויו של דניאל גולדהגן) השכיחה כיום אינה מפחיתה בהערכתם של היהודים, אלא מפריזה בה. הם מתוארים כשליטי העולם, ולפיכך כאשמים בכל אסונותיו. מכאן יש רק מוצא אחד: הצלת העולם באמצעות הכחדת היהודים. ״השמדת היהדות בעולם כולו״, הצהיר צו נאצי משנת 1943, ״היא תנאי מוקדם לשלום בר־קיימא״. משימה דומה נטל האיסלאמיזם על עצמו, ומטרתה הראשונה היא ישראל. כדבריו של מחמוד אחמדינג׳אד: ״המשטר הציוני יימחק והאנושות תשוחרר״.הזדון המחריד של המילים הללו גורם לשומעים אותן להרחיקן או לסלקן מהתודעה. ״באופן אינסטינקטיבי אנו מסיטים את מבטנו, כפי שאנו עושים כשאנו נתקלים באדם בעל עיוות צורה מפלצתי״, כותב דייוויד גלרנטר. ״אין דבר שקשה ומפחיד לחזות בו יותר מאדם שמראהו אינו אנושי״.

אפשר, במידת־מה, לתרץ כך את התנהגותם של אזרחים מן השורה, אך בשום אופן לא את זו של התקשורת והפוליטיקאים. הללו מכירים את התוצאות ההיסטוריות של ״אנטישמיות גואלת״ (כביטויו של שאול פרידלנדר), אך במקום להיות דרוכים למשמע גילוייה העכשוויים הם עוצמים את עיניהם. העובדה שמאז 11 בספטמבר הגיעה שנאת היהודים בעולם המוסלמי לממדי מגפה מתקבלת בזלזול או בהתעלמות.

מתוך צירוף זמנים מקרי, התכנסו ראשי מדינות אירופה לוועידת פסגה יום לאחר נאומו האנטישמי של מהאטיר במלזיה בשנת 2003. בעת הכנת הצהרת הנעילה הוכלל בה גינוי למהאטיר, אך נשיא צרפת, ז׳אק שיראק, וראש ממשלת יוון, קוסטס סימיטיס, הטילו וטו. הגינוי הועבר להצהרה צדדית. לאחר זמן הודה מהאטיר לשיראק בפומבי.

בשנה שלאחר מכן ערך בברלין הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה ועידה למאבק באנטישמיות. הציר הצרפתי פייר ללוש הציע דרך מעשית לקידום מטרת הוועידה: לקיים בעתיד ועידה דומה בקהיר או ברבת עמון. אלא שהדובר הבא, שר החוץ הגרמני יושקה פישר, הסיר מיד את ההצעה מסדר היום, באומרו שהאנטישמיות היא בעיה אירופית ״ואינה עניין למדינות אחרות ולתרבויות אחרות״. ואכן, בלחצן של מדינות ערביות אך גם של מדינות אירופיות, במסמך הסיכום של הוועידה אין מוזכרת אנטישמיות איסלאמית.

כשהסתמן, בשנת 2005, שחמאס ישתתף בבחירות ברשות הפלסטינית, קידמו זאת בברכה לא רק האיחוד האירופי, אלא גם ארצות הברית. העובדה שאמנת הארגון, המצע שלו, ״נראית כאילו הועתקה מדפי ׳דר־שטירמר׳ – כפי שהעיר נכונה סרי נוסייבה, נציג אש״ף בירושלים לשעבר – לא הובאה בחשבון. מדינות המערב התעלמו גם מהעובדה שמפלגה בעלת מצע אנטישמי כמו זה של חמאס לא הייתה מורשית להשתתף בבחירות בשום מדינה אירופית.

נדירות גם ההתייחסויות לסכנה הברורה שמציבה תכנית הגרעין האיראנית. הסכנה שבתכנית זו נובעת מהיותה אחד הרכיבים בתבשיל איראני ייחודי, המכיל אנטישמיות ואורניום מועשר, הכחשת שואה והיי־טק, פולחן מוות ופיתוח טילים, משיחיות שיעית ופלוטוניום. כאן, התרחיש הגרוע אינו התגברות פיגועי ההתאבדות נגד אזרחים ישראלים, כי אם הפצצת־התאבדות אטומית של ישראל כולה. אלא שהחלטות מועצת הביטחון של האו״ם, ועמדותיהן של חמש החברות הקבועות, מנתקות את הממד הטכני של תכנית הגרעין האיראנית מהרקע האידאולוגי שלה.

האנטישמיות האיסלאמית היא טאבו גם בחלקים מסוימים של האקדמיה. פרופ׳ פיטר ואן־דר־הורסט מאוניברסיטת אוטרכט שבהולנד למד זאת כאשר, בתום 37 שנות הוראה, הציע שנושא הרצאת הפרדה שלו יהיה עלילות הדם נגד היהודים. נשיא האוניברסיטה ביקש ממנו להשמיט מההרצאה את החלק העוסק באנטישמיות איסלאמית. משסירב ואךדר־הורסט לעשות זאת הוזמן להופיע בפני ועדה בת ארבעה פרופסורים. הללו עמדו על דעתם שעליו להשמיט את הפסקאות המדוברות. הרצאה על אנטישמיות איסלאמית, הסבירו, עלולה לעורר תגובות אלימות מצד תאי הסטודנטים המוסלמים ולהקשות על השיח הבין-דתי. ואן-דר־הורסט נאלץ לקצץ את הרצאתו, אך הגרסה השלמה שלה הגיעה לקהל רחב בהולנד ומחוצה לה.

גם לי אירע מקרה דומה. כשהוזמנתי באפריל 2003 לאוניברסיטת ייל, לשאת הרצאת אורח על ״טרור איסלאמי ואנטישמיות: השליחות נגד המודרנה״, קמה סערה גדולה כל־כך עד שהמארגנים נאלצו לשנות את התכנית. הכותרת המקורית של אחד הסימפוזיונים, ״ג׳יהאד איסלאמי כמקרה של טרור גלובלי לא־מדינתי״, הוחלפה ל״טרור גלובלי לא־מדינתי״. לחבר המידַיינים צורף דובר נוסף, שמומחיותו היחידה הייתה היותו נשיא ״הקואליציה לזכות השיבה הפלסטינית״ באוניברסיטת ייל. עם זאת, לכל הפחות יכולתי להשמיע את דבריי. לא כך היה ארבע שנים לאחר מכן, באוניברסיטת לידס שבבריטניה. גם פה היה צירוף המילים ״אנטישמיות איסלאמית״ סדין אדום. כותרת הרצאתי, ״מורשת היטלר: אנטישמיות איסלאמית במזרח התיכון״, שונתה בעקבות מחאת דוא״ל של שני סטודנטים מוסלמים ל״המורשת הנאצית: ייצוא אנטישמיות למזרח התיכון״. לשווא היה התיקון. ביום הגיעי ללידס הודיעה הנהלת האוניברסיטה על ביטול הרצאתי ״מסיבות ביטחוניות״. איש, גם לא הסטודנטים המוסלמים, לא איים באלימות – ובכל זאת, כמו באוטרכט, חירות הדיבור הושעתה באקט מקדים של צנזורה עצמית.

הנהלותיהן של שתי האוניברסיטאות האמינו שבהשעותן את חופש הדיבור, ובאוסרן להזכיר בעיה אמיתית באולמות ההרצאה, הן ממלאות את רצונם של הסטודנטים המוסלמים הרבים שלהן. האבסורד שבהתנהגות זו בולט על רקע העובדה שגם מפי מוסלמים נשמעת ביקורת על האנטישמיות האיסלאמית. לאחר נפילתו של סדאם חוסיין צצו כפטריות אחר הגשם התבטאויות של מוסלמים בזכות רפורמה באיסלאם. בין אלו מעטות עדיין ההתבטאויות נגד האנטישמיות, אך דווקא משום כך ראוי שנאזין להן.

״מדוע אנו שונאים את היהודים?״ שאל הפובליציסט הסעודי חוסיין שובכשי בחודש מאי 2005 ביומון הערבי ׳א־שרק אל־אווסט׳, המתפרסם בלונדון. ״מידת השנאה העצומה כלפי היהודים היא מביכה״, כתב. אם נבין ״כיצד הדבר התפשט עד כדי כך שהם הפכו להיות הסיבה לכל אסון, נוכל להבין את רעיון החלוקה [של בני האדם] לקבוצות ולתת־קבוצות״.

בחודש ינואר 2006 התאונן הפילוסוף חתוניסי מזרי חדאד על כי דעת הקהל הערבית ״מצאה באנטישמיות את המזור לכל פצעיה הנרקיסיסטיים ולכל תסכוליה החברתיים, הכלכליים והפוליטיים״. הפונדמנטליסטים ״צמצמו את הקוראן לכדי כתב פלסתר אנטישמי מבחיל״, ובכל זאת יש להודות כי ״כמה מפסוקי הקוראן, כשהם מבודדים במכוון מהקשרם ההיסטורי, תרמו אף יותר לעיגונם של סטראוטיפים אנטישמיים במנטליות הערבית ובזו המוסלמית״. אפשר להיחלץ מ״התאבנות״ מנטלית זו, אך הדבר ידרוש ״תעוזה אינטלקטואלית״ מצדם של חכמי הדת. ״כיוון שהם אינם יכולים לטהר את הקוראן מסיגיו בעלי הפוטנציאל האנטישמי, עליהם להיעזר ביכולת הפרשנות שלהם״.

הסופר המצרי הישאם א־טוחי הזכיר במאמרו מאפריל 2007 את התפקיד שהיהודים מילאו ״ברנסנס(נֵהדה) המצרי״ של שנות העשרים: הם ״ייסדו את חברת המלח והסודה […] את חברת הנפט המצרית […] את החברה לקילוף אורז […] את הבנק המצרי למשכנתאות […] את בנק המשפחה 1…] בתחום האמנות הם היו היוצרים והמבצעים שהשתתפו בתחיית המוזיקה והזמרה, ובייסודם של הקולנוע והתאטרון המצרים״. הוא מזכיר את גירוש ״היהודים הערבים״ משנות החמישים ואילך, ואת העובדה שהיהודים מוכפשים ״באופן מכוער ביותר בתפילות המוסלמים, ובכל המסגדים הערביים״, ומתוארים ככופרים, כנפשות מקוללות וכבוגרים ״בכל הספרים, העיתונים ותחנות הטלוויזיה, ממשלתיות ופרטיות״. משום כך הוא מבקש לאחל לקומץ היהודים שנותרו לגור במצרים ״חג פסח שמח״.

הנה כי כן, שעה שיש מוסלמים התומכים במאבק אוניברסלי נגד האנטישמיות, ובכך תורמים תרומה שלא תסולא בפז להשגת פתרון של שלום במזרח התיכון, מוסלמים אחרים מבקשים למנוע כל אזכור של האנטישמיות האיסלאמית, שלא לומר דיון ציבורי עליה. אלה האחרונים הם שהרוויחו מדרך הפעולה שבחרו אוניברסיטאות אוטרכט ולידס.

לא ייפלא אפוא שמספר גדל והולך של מוסלמים אנטי־איסלאמיסטים מתלוננים על התנהגותם רצופת הכוונות הטובות של אקדמאים במערב. ״כשאנשי המערב מוותרים לאיסלאמיזם בשם התקינות הפוליטית, הם למעשה מסכנים את חייהם של רפורמיסטים, ובמקרים רבים גורמים להשתקתם״, טוען תאופיק חמיד, לשעבר חבר בארגון המצרי האיסלאמיסטי ״אל־גמאעה אל־איסלאמייה״. ״כך נמנעת ביקורת צלולה על חוקי השריעה, שלמשל קוראים למוסלמים נאמנים להשמיד את היהודים לפני ׳קץ הימים׳״. חמיד מסכם באומרו כי ״בלי להתעמת עם השורשים האידאולוגיים של האיסלאמיזם לא יהיה אפשר להיאבק בו״ – מציאות נכוחה שעל הפוליטיקאים משני עברי האוקיינוס האטלנטי להכיר בה.

בהקדמה לספר זה ציינתי את העובדה שאפילו הדוח של ועדת החקירה האמריקנית לאירועי 11 בספטמבר ממעט להתייחם לתשתית האידאולוגית של אל־קאעידה. מהדוח עולה הרושם שהאיסלאמיזם צמח כתגובה למדיניות המערבית. זה מתחיל בהערה על ראשית ימי האיסלאמיזם. בעת ההיא, מספר לנו הדוח, ״הפונדמנטליסטים סייעו בניסוחן של טענות אנטי־קולוניאליות״ – כאילו בראש סדר העדיפויות של האחים המוסלמים בשנות השלושים עמדה הקמתה של תנועת מחאה לגיטימית. המסר בדבר אשמתו של המערב חוזר כאשר הדוח פונה לנתח את מניעיו של בן־לאדן: ״התמרמרותו של בן־לאדן על ארצות הברית החלה כנראה בתגובה למדיניות ספציפית של ארצות הברית, אך עד מהרה העמיקה מאוד״. האמת היא שהכרתו הפוליטית של בן לאדן לא התעוררה בשל ״מדיניות ספציפית של ארצות הברית״, אלא בשל הרצאותיהם הג׳יהאדיסטיות של מוחמד קוטב ועבדאללה עזאם.

כך נוצר בדוח הסבר חד־ממדי להצלחתה של אל־קאעידה: ״כיוון שהבעיות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות יצרו חברות נוחות להתלקח, המסורות הפונדמנטליסטיות הקיצוניות ביותר היו כגפרור בידיו של בן־ לאדן״. נכון, כמובן, שהאיסלאמיסטים מבקשים לנצל לצורכיהם בעיות חברתיות אמיתיות, אולם האיסלאמיזם בדרך כלל אינו הגפרור שמתלקח בלהבות מחאה כשהוא מתחכך באי־צדק חברתי – אלא ספק חומרי הנפץ, המכלה בזדון כל מה שעשוי לקדם התפתחות חיובית באישיות המוסלמית: קולנוע ותאטרון, חושניות ושוויון האישה, מחקר מדעי והגדרה עצמית. הרדיקליזציה של האיסלאם, יותר משהיא תוצר העוני והיעדר ההזדמנויות, היא הגורם להם. מי שמסרב לראות זאת, מי שממאן לזהות את תוכנה של האידאולוגיה האיסלאמיסטית – פולחן המוות, האנטישמיות ושנאת החירות – נידון ״לגלות״ שוב ושוב ש״גורם העומק״ היחיד לטרור הוא המדיניות האמריקנית.

איש מדע המדינה אנדריי ס׳ מרקוביץ ניתח כיצד התרחש תהליך זה באירופה:

בסוף אוקטובר 2001, שישה עד שמונה שבועות לאחר 11 בספטמבר וזמן קצר לפני המתקפה האמריקנית הצפויה נגד משטר הטליבאן באפגניסטן, נפוצה באירופה המערבית טינה כלפי אמריקה. הטינה לא התמקדה רק במדיניות האמריקנית, בפוליטיקה האמריקנית או בממשל האמריקני, והיא שגשגה כמעט בכל מגזר של חיי הציבור […] לראשונה נכנסה האנטי־אמריקניות לזרם המרכזי האירופי.

הסירוב להכיר במניעיה האמיתיים של אל־קאעידה מוביל להיפוך פרדוקסלי של האחריות: ככל שיש יותר טרור, כך גדלה האשמה האמריקנית. ככל שעולה מספר ההרוגים באמריקה, כך מתחזקת האנטי־אמריקניות בעולם.

כוח המשיכה של צורת החשיבה הזאת טמון בתקווה שהיא מולידה: אם התופעה המפחידה של טרור ההתאבדות נובעת מהמדיניות של ארצות הברית, שינויה של מדיניות זו יסלק את הפחד. ככל שהמצב מאיים יותר, גדל הצורך בנחמה זו. הנהנית מכך היא, כרגיל, אל־קאעידה, שכן ככל שמתרבים קורבנות התקפותיה באירופה, כך גדל הכעס על… ארצות הברית.

דגם זהה אנחנו מוצאים בתגובה הבינלאומית המשונה לסכסוך במזרח התיכון. הצופה הממוצע, שאינו יודע על תוכנה האנטישמי של אמנת חמאם, מנסה למצוא הסבר אחר לטרור האנטי־יהודי – ונותר לו הסבר קל אחד: ישראל!

טרור ההתאבדות, שנראה לבני המערב תמוה וחידתי, זוכה כך לרציונליזציה ומתפרש כמעשה של ייאוש. גם כאן, על פי העיקרון ש״ככל שהטרור האנטי־יהודי ברברי יותר כך גדולה אשמתה של ישראל״, קורבנות הפיגועים הופכים למקור הטרור העולמי ולשעיר לעזאזל הנושא את חטאי העולם כולו. הסטראוטיפ הישן נוסח ״היהודי הוא אשם״ זוכה כך, בשוגג או במזיד, לגלגול עכשווי מועצם – התפתחות שרק מחזקת את נחישותם של הטרוריסטים. ״היעדר הבהירות הוא ראשיתה של שותפות לדבר עברה״.

יש מקום לחשש ש״המאבק העיוור״ נגד האיסלאמיזם – כלומר מאבק המתעלם מהאידאולוגיה של היריב – ייגמר בתבוסתו של המערב. ייחוס האשמה לישראל ולארצות הברית מוסיף שמן למדורת התעמולה האיסלאמית ותוקע טריז בתוך המחנה המערבי במקום לעשות זאת במקום הראוי לכך – בעולם המוסלמי.

האיסלאמיסטים אינם מסתירים את מה שהם. גערתו העיקרית של אוסאמה בךלאדן באמריקנים ב״איגרת״ שכתב להם נסבה על כך שהם מדברים ופועלים כאזרחים חופשיים הקובעים בעצמם את חוקיהם, במקום לקבל את השריעה. אותה שנאה לחירות ולליברליזם מצויה גם באיגרתו  של מחמוד אחמדינג׳אד לנשיא ארצות הברית מחודש מאי 2006. ״בעלי התבונה״, כתב, ״יכולים כבר עתה לשמוע את קולות הנפילה וההתנפצות של החשיבה הליברל־דמוקרטית״.

באיגרת יש גם גרסה מרוככת מעט לססמה האיסלאמיסטית המצמררת ״אתם אוהבים את החיים, אנחנו אוהבים את המוות״. סוף רע ומר מחכה למי שמעדיף את חיי העולם הזה; העונג הנצחי של גן העדן מזומן למי שירא את האלוהים ואינו הולך אחר תאוותו. שוב אנחנו רואים שביקורתם העיקרית של האיסלאמיסטים על האמריקנים אינה בשל מה שהם עושים, אלא בשל מה שהם: ציוויליזציה שוחרת חירות שפניה אל החיים.

כיצד יוכל המערב להילחם בהצלחה באויביו, שעה שהוא חש מחויב לתלות את הטרוריזם שלהם בהתנהגותו שלו? ל״מאבק העיוור״ יש אפקט הרסני כפול: הוא משחק לידיהם של האיסלאמיסטים, המבקשים לפצל את המערב, ומסכל כל אפשרות למתקפה מערבית למען הנאורות וההגדרה העצמית, שהיא הדרך היחידה להרחיק את הרוב המוסלמי מהשפעת האיסלאמיסטים. אם לא נקרא תיגר על שורשיו הרעיוניים של האיסלאמיזם, לא נוכל להציב בפני העולם המוסלמי את הברירה האמיתית: בין אהבת החיים לאהבת המוות; בין שמירה על זכותם של כל אדם ושל כל חברה להגדרה עצמית, ובין התמסרות לאחידות שתכפה עליו קליקה של מדלות ושיח׳ים אחוזי אובססיית מוות, אובססיה ששנאת יהודים כרוכה בה לבלי הפרד.

הספר הובא בשלמותו