פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

כוס אליהו

הכוס המפוארת והיפה ביותר שבבית, היא המיועדת והנבחרת בליל הסדר להיות כוסו של אליהו . ממלאים אותה יין ומניחים אותה על שולחן קטן מיוחד, או על הכסא של אליהו זכור לטוב. כסא זה מעמידים במיוחד בכניסה לחדר בו מתקיים ״הסדר״. בגמר הסעודה ולפני התחלת החלק השני הפותח במלים: שפוך חמתן אל הגוים , אם קורה ואורח כלשהו מגיע ומופיע על מפתן דלת הכניסה, ראש המשפחה קופץ ממקומו, מבוהל ומקבלו במלים נרגשות: ברוך הבא בתקווה שאולי סוף סוף, הוא אליהו התשבי, כי יש אמונה מושרשת עמוק בלילה זה בלב כל יהודי, שאליהו הנביא מופיע בליל הסדר, בהסתר בכל בית יהודי כדי לבשר את הגאולה האחרונה. יש גם אמונה כי אליהו הוא מלאך הברית ובא בלילה זה ומעיד לפני המקום, שישראל מקיימים מצוות מילה ובפסח נאמר: וכל ערל לא יאכל בו(מנהגי ישורון, סימן קכ״ג).

נוהגים גם להזהיר את הילדים בל ישנו, כי הם עלולים להפסיד ולא יראו את אליהו המבקר בלילה זה בכל בתי ישראל.

גניבת האפיקומן

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. (פסחי, קיט, עב, במשנה).

המנהג המשעשע של גניבת האפיקומן על־ידי הילדים או המסובין אינו נהוג וגם לא מוכר אצל יהודי המגרב. ראש הסדר נוהג להניח את האפיקומן מתחת לשולחן מול עיניהם הצופיות של הילדים והמבוגרים כאחד, ואף אחד אינו מעלה על דעתו ״לגנוב״ או לשחק את ״המשחק״. בתום הסדר לוקחת אם המשפחה מצה שמורה או את השאריות של האפיקומן במידה ונשארו, מצניעה אותם בארון הבגדים של הבית . אחרי החג מוציאה את המצה השמורה, או את השאריות, מעגלת אותם עיגולים עיגולים, מנקבת אותם באמצע, כך יוצאות לה כעין מטבעות קטנות . דרך הנקב משחילה חוט ועונדת לבני־הבית, בנים ובנות, את המטבעות אשר ישמשו להם ״שמירה מעולה ובדוקה״ נגד כל עינא בישא ונגד כל מרעין בישין. אחרים נוהגים לנקוב את פרוסת האפיקומן, לעגל אותה ולתלותה על קיר החדר או בחצר הבית כ״סגולה להצלחה״.

בתוניסיה נוהגים שבסיום הסעודה מחלק בעל־הבית לכל אחד מן המסובים שתי פרוסות מן האפיקומן, אחת על חברתה. על המסובים לאכול את הפרוסה העליונה ולשמור על השניה במשך כל ימות השנה לסגולה טובה. (ילקוט מנהגים עמי 514). יהודי לוב נהגו להשאיר קצת מתבשיל האורז שממנו אכלו בסעודה והשאירו אותו גלוי, ללא כיסוי כל הלילה, ובבוקר טעמו ממנו כל בני המשפחה. לדעתם זו סגולה שלא יזוקו במשך כל השנה (שם ע׳ 381).

סגולות האפיקומן

סגולות רבות מיוחסות לאפיקומן ועל אחת מהן נאמר: ״לסערה בים קח כזית מצה שמורה, השלך אותה לים ואמור: משביע אני עליך רהב , שרו של ים בשם הגדול ״אגל״א״ (אתה גבור לעולם ה׳), וישקוט הים מזעפו ו־שם הנזכר היוצא מפסוק ״אז ישיר משה וגני ישראל״^.

סגולה נוספת היא להטמין פרוסת אפיקומן תחת הכר או הכסת שמיסב עליו, על שם: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראך״ (תהל׳. לא, כ) (הרוקח).

כן טומנים האפיקומן בין כר לכסת, שהוא דרך שמירה, על־פי הכתוב ״ושמרתם את המצות״ (שמות, פרשת בא, יב, טז) (מנהגי ישורון).

טומנים גם את האפיקומן בכר או במפה לבנה כדי שיראו התינוקות וישאלו: מפני מה טומנים המצה ועדיין לא אכלנו? ומתוך התשובה נבוא לספר ביציאת מצרים. (הלבוש).

האמונה בהשקטת גלי הים נשענת גם על אחת האגדות האומרת: ״כשכינס הקב״ה את מי־הים בימי בראשית אל־מקום אחר, התנה תנאי אחד עם הים הגדול: כאשר בני יהיו בצרה ויצטרכו לעבור בים, תענה להם ותחצה את עצמך לשניים ובני ישראל יעברו בים ביבשה. בשעת יציאת מצרים, זכר הים את הבטחתו וקרע את עצמו, ובני ישראל עברו בתוך הים ביבשה.

חציית האפיקומן לשניים מסמלת איפוא את קריעת ים סוף וזאת אולי הסיבה שיהודי מרוקו נוהגים בשעה שמבצעין את האפיקומן לשתיים אומרים: ״ככה קרע ה׳ את הים לשנים־עשר מעברים״ וכו׳ וכך נהגו שבתום הסדר, כל אחד נטל חתיכת אפיקומן ושמר אותה עימו. וכאשר מישהו רצה לנסוע למדינה שמעבר לים, נטל עימו את חתיכת האפיקומן כסגולה בדוקה להשקיט את הים מזעפו על־ידי זריקת חתיכת האפיקומן לים^.

גם אשה שתקפו אותה צירי לידה והתקשתה, נתנו בידה, חתיכת אפיקומן להקלת הצירים. יש גם המאמינים בכוחו של האפיקומן, להגן על האדם נגד עין הרע וגם הוא סגולה בדוקה לפרנסה טובה ולבריאות שלמה.

ישנם מקומות שבהם הנשים המעוברות נושאות עימהן פרוסת אפיקומן בתוספת קורט מלח וכמה ענפי אלמוגים לשמירת הריון.