الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

אחרית דבר

"… ראשיתה של ל דבר עבֵרה"גיהאד ושנאת היהודים

הרס מגדלי התאומים יצר גל בלתי צפוי של טירוף אנטי־יהודי. מאז 11 בספטמבר יש בעולם יותר אנטישמים ויותר אנטישמיות מכפי שהיו בו אי־פעם. הנה כמה מהבולטים בגילוייה של התופעה.

׳הפרוטוקולים של זקני ציון, היצירה שהיטלר ראה בה את המדריך שלו לענייני יהודים, עובדה במצרים לסדרת טלוויזיה בת 41 פרקים. היא שודרה במהלך חודש הרמדאן ונמכרה ל־17 ערוצי טלוויזיה איסלאמיים או אף יותר מכך. לדעתו של חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך, הדמוניזציה של היהודים בסדרת טלוויזיה זו, שזכתה לפופולריות רבה, עולה בעוצמתה אפילו על זו שבסרטים האנטישמיים הנאציים.

סדרת טלוויזיה נוספת המבוססת על ׳הפרוטוקולים׳, הפעם בת 29 פרקים, הופקה בידי סוריה וחיזבאללה. באחד הפרקים נראה בתצלום תקריב רצח פולחני של ילד נוצרי בידי שני יהודים. כל מי שצפה בסצנת השחיטה הזו יושפע ממנה עד סוף ימיו. דורות יעברו עד שהרעל הרוחני הזה יפוג.

באותה שנה התקיימה במלזיה ועידה של ארגוני האיסלאם, וראש הממשלה המארח, דאטו סרי מהאטיר, תקף בנאום הפתיחה את ״היהודים״ וצייר אותם בשליטיו הנכלוליים של העולם. נציגיהן של 57 מדינות הריעו לו בעמידה. אף לא מנהיג אחד מהעולם האיסלאמי הביע הסתייגות. מהאטיר ידוע כיריבם של האיסלאמיסטים. אירוע זה מלמד לא רק שהאנטישמיות האיסלאמיסטית מתקבלת ב״אומה״ האיסלאמית בלא התנגדות, אלא גם ששנאת היהודים הופכת בהדרגה למכנה המשותף החשוב ביותר של המוסלמים.

בראשית שנת 2006, בבחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית, הצביעו רוב האזרחים למען חמאס, וכך העניקו את השלטון לקבוצה שהשקפת עולמה מבוססת על ׳הפרוטוקולים׳.

במצרים, בירדן ובסוריה האחים המוסלמים הם הכוח בעל מרב הסיכויים לנצח בבחירות דמוקרטיות, אם תהיינה כאלה. מנהיגי האחים המוסלמים שותפים לנשיא איראן מחמוד אחמדינג׳אד בעמדתו המכחישה את השואה ובקריאתו להחרבת ישראל.

ממהפכת 1979 ואילך, איראן היא אחד המקורות החשובים בעולם לספרים ולסרטים אנטישמיים. הדבר החריף מאז בחירתו של אחמדינג׳אד לנשיא. הכחשת השואה הייתה לציר המרכזי במדיניות החוץ של איראן – לא כדי לשכתב את העבר אלא כדי לעצב את העתיד: בהכחשת השואה ובקריאות פומביות להרס ישראל, מכין המשטר האיראני את העולם לשואה חדשה.

צונמי זה של טירוף קשור רק בעקיפין לאמירות אנטי־יהודיות בספרות הקודש האיסלאמית. מטרתה של שנאת היהודים (והנוצרים) בעולם האיסלאמי של ימי הביניים הייתה לשמור על מעמדם הנמוך של הד׳ימים, או לשדל אותם להתאסלם. העוינות כלפי היהודים נקשרה בהשפלתם. ״האנטישמיות החסלנית״ (כביטויו של דניאל גולדהגן) השכיחה כיום אינה מפחיתה בהערכתם של היהודים, אלא מפריזה בה. הם מתוארים כשליטי העולם, ולפיכך כאשמים בכל אסונותיו. מכאן יש רק מוצא אחד: הצלת העולם באמצעות הכחדת היהודים. ״השמדת היהדות בעולם כולו״, הצהיר צו נאצי משנת 1943, ״היא תנאי מוקדם לשלום בר־קיימא״. משימה דומה נטל האיסלאמיזם על עצמו, ומטרתה הראשונה היא ישראל. כדבריו של מחמוד אחמדינג׳אד: ״המשטר הציוני יימחק והאנושות תשוחרר״.הזדון המחריד של המילים הללו גורם לשומעים אותן להרחיקן או לסלקן מהתודעה. ״באופן אינסטינקטיבי אנו מסיטים את מבטנו, כפי שאנו עושים כשאנו נתקלים באדם בעל עיוות צורה מפלצתי״, כותב דייוויד גלרנטר. ״אין דבר שקשה ומפחיד לחזות בו יותר מאדם שמראהו אינו אנושי״.

אפשר, במידת־מה, לתרץ כך את התנהגותם של אזרחים מן השורה, אך בשום אופן לא את זו של התקשורת והפוליטיקאים. הללו מכירים את התוצאות ההיסטוריות של ״אנטישמיות גואלת״ (כביטויו של שאול פרידלנדר), אך במקום להיות דרוכים למשמע גילוייה העכשוויים הם עוצמים את עיניהם. העובדה שמאז 11 בספטמבר הגיעה שנאת היהודים בעולם המוסלמי לממדי מגפה מתקבלת בזלזול או בהתעלמות.

מתוך צירוף זמנים מקרי, התכנסו ראשי מדינות אירופה לוועידת פסגה יום לאחר נאומו האנטישמי של מהאטיר במלזיה בשנת 2003. בעת הכנת הצהרת הנעילה הוכלל בה גינוי למהאטיר, אך נשיא צרפת, ז׳אק שיראק, וראש ממשלת יוון, קוסטס סימיטיס, הטילו וטו. הגינוי הועבר להצהרה צדדית. לאחר זמן הודה מהאטיר לשיראק בפומבי.

בשנה שלאחר מכן ערך בברלין הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה ועידה למאבק באנטישמיות. הציר הצרפתי פייר ללוש הציע דרך מעשית לקידום מטרת הוועידה: לקיים בעתיד ועידה דומה בקהיר או ברבת עמון. אלא שהדובר הבא, שר החוץ הגרמני יושקה פישר, הסיר מיד את ההצעה מסדר היום, באומרו שהאנטישמיות היא בעיה אירופית ״ואינה עניין למדינות אחרות ולתרבויות אחרות״. ואכן, בלחצן של מדינות ערביות אך גם של מדינות אירופיות, במסמך הסיכום של הוועידה אין מוזכרת אנטישמיות איסלאמית.

כשהסתמן, בשנת 2005, שחמאס ישתתף בבחירות ברשות הפלסטינית, קידמו זאת בברכה לא רק האיחוד האירופי, אלא גם ארצות הברית. העובדה שאמנת הארגון, המצע שלו, ״נראית כאילו הועתקה מדפי ׳דר־שטירמר׳ – כפי שהעיר נכונה סרי נוסייבה, נציג אש״ף בירושלים לשעבר – לא הובאה בחשבון. מדינות המערב התעלמו גם מהעובדה שמפלגה בעלת מצע אנטישמי כמו זה של חמאס לא הייתה מורשית להשתתף בבחירות בשום מדינה אירופית.

נדירות גם ההתייחסויות לסכנה הברורה שמציבה תכנית הגרעין האיראנית. הסכנה שבתכנית זו נובעת מהיותה אחד הרכיבים בתבשיל איראני ייחודי, המכיל אנטישמיות ואורניום מועשר, הכחשת שואה והיי־טק, פולחן מוות ופיתוח טילים, משיחיות שיעית ופלוטוניום. כאן, התרחיש הגרוע אינו התגברות פיגועי ההתאבדות נגד אזרחים ישראלים, כי אם הפצצת־התאבדות אטומית של ישראל כולה. אלא שהחלטות מועצת הביטחון של האו״ם, ועמדותיהן של חמש החברות הקבועות, מנתקות את הממד הטכני של תכנית הגרעין האיראנית מהרקע האידאולוגי שלה.

האנטישמיות האיסלאמית היא טאבו גם בחלקים מסוימים של האקדמיה. פרופ׳ פיטר ואן־דר־הורסט מאוניברסיטת אוטרכט שבהולנד למד זאת כאשר, בתום 37 שנות הוראה, הציע שנושא הרצאת הפרדה שלו יהיה עלילות הדם נגד היהודים. נשיא האוניברסיטה ביקש ממנו להשמיט מההרצאה את החלק העוסק באנטישמיות איסלאמית. משסירב ואךדר־הורסט לעשות זאת הוזמן להופיע בפני ועדה בת ארבעה פרופסורים. הללו עמדו על דעתם שעליו להשמיט את הפסקאות המדוברות. הרצאה על אנטישמיות איסלאמית, הסבירו, עלולה לעורר תגובות אלימות מצד תאי הסטודנטים המוסלמים ולהקשות על השיח הבין-דתי. ואן-דר־הורסט נאלץ לקצץ את הרצאתו, אך הגרסה השלמה שלה הגיעה לקהל רחב בהולנד ומחוצה לה.

גם לי אירע מקרה דומה. כשהוזמנתי באפריל 2003 לאוניברסיטת ייל, לשאת הרצאת אורח על ״טרור איסלאמי ואנטישמיות: השליחות נגד המודרנה״, קמה סערה גדולה כל־כך עד שהמארגנים נאלצו לשנות את התכנית. הכותרת המקורית של אחד הסימפוזיונים, ״ג׳יהאד איסלאמי כמקרה של טרור גלובלי לא־מדינתי״, הוחלפה ל״טרור גלובלי לא־מדינתי״. לחבר המידַיינים צורף דובר נוסף, שמומחיותו היחידה הייתה היותו נשיא ״הקואליציה לזכות השיבה הפלסטינית״ באוניברסיטת ייל. עם זאת, לכל הפחות יכולתי להשמיע את דבריי. לא כך היה ארבע שנים לאחר מכן, באוניברסיטת לידס שבבריטניה. גם פה היה צירוף המילים ״אנטישמיות איסלאמית״ סדין אדום. כותרת הרצאתי, ״מורשת היטלר: אנטישמיות איסלאמית במזרח התיכון״, שונתה בעקבות מחאת דוא״ל של שני סטודנטים מוסלמים ל״המורשת הנאצית: ייצוא אנטישמיות למזרח התיכון״. לשווא היה התיקון. ביום הגיעי ללידס הודיעה הנהלת האוניברסיטה על ביטול הרצאתי ״מסיבות ביטחוניות״. איש, גם לא הסטודנטים המוסלמים, לא איים באלימות – ובכל זאת, כמו באוטרכט, חירות הדיבור הושעתה באקט מקדים של צנזורה עצמית.

הנהלותיהן של שתי האוניברסיטאות האמינו שבהשעותן את חופש הדיבור, ובאוסרן להזכיר בעיה אמיתית באולמות ההרצאה, הן ממלאות את רצונם של הסטודנטים המוסלמים הרבים שלהן. האבסורד שבהתנהגות זו בולט על רקע העובדה שגם מפי מוסלמים נשמעת ביקורת על האנטישמיות האיסלאמית. לאחר נפילתו של סדאם חוסיין צצו כפטריות אחר הגשם התבטאויות של מוסלמים בזכות רפורמה באיסלאם. בין אלו מעטות עדיין ההתבטאויות נגד האנטישמיות, אך דווקא משום כך ראוי שנאזין להן.

״מדוע אנו שונאים את היהודים?״ שאל הפובליציסט הסעודי חוסיין שובכשי בחודש מאי 2005 ביומון הערבי ׳א־שרק אל־אווסט׳, המתפרסם בלונדון. ״מידת השנאה העצומה כלפי היהודים היא מביכה״, כתב. אם נבין ״כיצד הדבר התפשט עד כדי כך שהם הפכו להיות הסיבה לכל אסון, נוכל להבין את רעיון החלוקה [של בני האדם] לקבוצות ולתת־קבוצות״.

בחודש ינואר 2006 התאונן הפילוסוף חתוניסי מזרי חדאד על כי דעת הקהל הערבית ״מצאה באנטישמיות את המזור לכל פצעיה הנרקיסיסטיים ולכל תסכוליה החברתיים, הכלכליים והפוליטיים״. הפונדמנטליסטים ״צמצמו את הקוראן לכדי כתב פלסתר אנטישמי מבחיל״, ובכל זאת יש להודות כי ״כמה מפסוקי הקוראן, כשהם מבודדים במכוון מהקשרם ההיסטורי, תרמו אף יותר לעיגונם של סטראוטיפים אנטישמיים במנטליות הערבית ובזו המוסלמית״. אפשר להיחלץ מ״התאבנות״ מנטלית זו, אך הדבר ידרוש ״תעוזה אינטלקטואלית״ מצדם של חכמי הדת. ״כיוון שהם אינם יכולים לטהר את הקוראן מסיגיו בעלי הפוטנציאל האנטישמי, עליהם להיעזר ביכולת הפרשנות שלהם״.

הסופר המצרי הישאם א־טוחי הזכיר במאמרו מאפריל 2007 את התפקיד שהיהודים מילאו ״ברנסנס(נֵהדה) המצרי״ של שנות העשרים: הם ״ייסדו את חברת המלח והסודה […] את חברת הנפט המצרית […] את החברה לקילוף אורז […] את הבנק המצרי למשכנתאות […] את בנק המשפחה 1…] בתחום האמנות הם היו היוצרים והמבצעים שהשתתפו בתחיית המוזיקה והזמרה, ובייסודם של הקולנוע והתאטרון המצרים״. הוא מזכיר את גירוש ״היהודים הערבים״ משנות החמישים ואילך, ואת העובדה שהיהודים מוכפשים ״באופן מכוער ביותר בתפילות המוסלמים, ובכל המסגדים הערביים״, ומתוארים ככופרים, כנפשות מקוללות וכבוגרים ״בכל הספרים, העיתונים ותחנות הטלוויזיה, ממשלתיות ופרטיות״. משום כך הוא מבקש לאחל לקומץ היהודים שנותרו לגור במצרים ״חג פסח שמח״.

הנה כי כן, שעה שיש מוסלמים התומכים במאבק אוניברסלי נגד האנטישמיות, ובכך תורמים תרומה שלא תסולא בפז להשגת פתרון של שלום במזרח התיכון, מוסלמים אחרים מבקשים למנוע כל אזכור של האנטישמיות האיסלאמית, שלא לומר דיון ציבורי עליה. אלה האחרונים הם שהרוויחו מדרך הפעולה שבחרו אוניברסיטאות אוטרכט ולידס.

לא ייפלא אפוא שמספר גדל והולך של מוסלמים אנטי־איסלאמיסטים מתלוננים על התנהגותם רצופת הכוונות הטובות של אקדמאים במערב. ״כשאנשי המערב מוותרים לאיסלאמיזם בשם התקינות הפוליטית, הם למעשה מסכנים את חייהם של רפורמיסטים, ובמקרים רבים גורמים להשתקתם״, טוען תאופיק חמיד, לשעבר חבר בארגון המצרי האיסלאמיסטי ״אל־גמאעה אל־איסלאמייה״. ״כך נמנעת ביקורת צלולה על חוקי השריעה, שלמשל קוראים למוסלמים נאמנים להשמיד את היהודים לפני ׳קץ הימים׳״. חמיד מסכם באומרו כי ״בלי להתעמת עם השורשים האידאולוגיים של האיסלאמיזם לא יהיה אפשר להיאבק בו״ – מציאות נכוחה שעל הפוליטיקאים משני עברי האוקיינוס האטלנטי להכיר בה.

בהקדמה לספר זה ציינתי את העובדה שאפילו הדוח של ועדת החקירה האמריקנית לאירועי 11 בספטמבר ממעט להתייחם לתשתית האידאולוגית של אל־קאעידה. מהדוח עולה הרושם שהאיסלאמיזם צמח כתגובה למדיניות המערבית. זה מתחיל בהערה על ראשית ימי האיסלאמיזם. בעת ההיא, מספר לנו הדוח, ״הפונדמנטליסטים סייעו בניסוחן של טענות אנטי־קולוניאליות״ – כאילו בראש סדר העדיפויות של האחים המוסלמים בשנות השלושים עמדה הקמתה של תנועת מחאה לגיטימית. המסר בדבר אשמתו של המערב חוזר כאשר הדוח פונה לנתח את מניעיו של בן־לאדן: ״התמרמרותו של בן־לאדן על ארצות הברית החלה כנראה בתגובה למדיניות ספציפית של ארצות הברית, אך עד מהרה העמיקה מאוד״. האמת היא שהכרתו הפוליטית של בן לאדן לא התעוררה בשל ״מדיניות ספציפית של ארצות הברית״, אלא בשל הרצאותיהם הג׳יהאדיסטיות של מוחמד קוטב ועבדאללה עזאם.

כך נוצר בדוח הסבר חד־ממדי להצלחתה של אל־קאעידה: ״כיוון שהבעיות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות יצרו חברות נוחות להתלקח, המסורות הפונדמנטליסטיות הקיצוניות ביותר היו כגפרור בידיו של בן־ לאדן״. נכון, כמובן, שהאיסלאמיסטים מבקשים לנצל לצורכיהם בעיות חברתיות אמיתיות, אולם האיסלאמיזם בדרך כלל אינו הגפרור שמתלקח בלהבות מחאה כשהוא מתחכך באי־צדק חברתי – אלא ספק חומרי הנפץ, המכלה בזדון כל מה שעשוי לקדם התפתחות חיובית באישיות המוסלמית: קולנוע ותאטרון, חושניות ושוויון האישה, מחקר מדעי והגדרה עצמית. הרדיקליזציה של האיסלאם, יותר משהיא תוצר העוני והיעדר ההזדמנויות, היא הגורם להם. מי שמסרב לראות זאת, מי שממאן לזהות את תוכנה של האידאולוגיה האיסלאמיסטית – פולחן המוות, האנטישמיות ושנאת החירות – נידון ״לגלות״ שוב ושוב ש״גורם העומק״ היחיד לטרור הוא המדיניות האמריקנית.

איש מדע המדינה אנדריי ס׳ מרקוביץ ניתח כיצד התרחש תהליך זה באירופה:

בסוף אוקטובר 2001, שישה עד שמונה שבועות לאחר 11 בספטמבר וזמן קצר לפני המתקפה האמריקנית הצפויה נגד משטר הטליבאן באפגניסטן, נפוצה באירופה המערבית טינה כלפי אמריקה. הטינה לא התמקדה רק במדיניות האמריקנית, בפוליטיקה האמריקנית או בממשל האמריקני, והיא שגשגה כמעט בכל מגזר של חיי הציבור […] לראשונה נכנסה האנטי־אמריקניות לזרם המרכזי האירופי.

הסירוב להכיר במניעיה האמיתיים של אל־קאעידה מוביל להיפוך פרדוקסלי של האחריות: ככל שיש יותר טרור, כך גדלה האשמה האמריקנית. ככל שעולה מספר ההרוגים באמריקה, כך מתחזקת האנטי־אמריקניות בעולם.

כוח המשיכה של צורת החשיבה הזאת טמון בתקווה שהיא מולידה: אם התופעה המפחידה של טרור ההתאבדות נובעת מהמדיניות של ארצות הברית, שינויה של מדיניות זו יסלק את הפחד. ככל שהמצב מאיים יותר, גדל הצורך בנחמה זו. הנהנית מכך היא, כרגיל, אל־קאעידה, שכן ככל שמתרבים קורבנות התקפותיה באירופה, כך גדל הכעס על… ארצות הברית.

דגם זהה אנחנו מוצאים בתגובה הבינלאומית המשונה לסכסוך במזרח התיכון. הצופה הממוצע, שאינו יודע על תוכנה האנטישמי של אמנת חמאם, מנסה למצוא הסבר אחר לטרור האנטי־יהודי – ונותר לו הסבר קל אחד: ישראל!

טרור ההתאבדות, שנראה לבני המערב תמוה וחידתי, זוכה כך לרציונליזציה ומתפרש כמעשה של ייאוש. גם כאן, על פי העיקרון ש״ככל שהטרור האנטי־יהודי ברברי יותר כך גדולה אשמתה של ישראל״, קורבנות הפיגועים הופכים למקור הטרור העולמי ולשעיר לעזאזל הנושא את חטאי העולם כולו. הסטראוטיפ הישן נוסח ״היהודי הוא אשם״ זוכה כך, בשוגג או במזיד, לגלגול עכשווי מועצם – התפתחות שרק מחזקת את נחישותם של הטרוריסטים. ״היעדר הבהירות הוא ראשיתה של שותפות לדבר עברה״.

יש מקום לחשש ש״המאבק העיוור״ נגד האיסלאמיזם – כלומר מאבק המתעלם מהאידאולוגיה של היריב – ייגמר בתבוסתו של המערב. ייחוס האשמה לישראל ולארצות הברית מוסיף שמן למדורת התעמולה האיסלאמית ותוקע טריז בתוך המחנה המערבי במקום לעשות זאת במקום הראוי לכך – בעולם המוסלמי.

האיסלאמיסטים אינם מסתירים את מה שהם. גערתו העיקרית של אוסאמה בךלאדן באמריקנים ב״איגרת״ שכתב להם נסבה על כך שהם מדברים ופועלים כאזרחים חופשיים הקובעים בעצמם את חוקיהם, במקום לקבל את השריעה. אותה שנאה לחירות ולליברליזם מצויה גם באיגרתו  של מחמוד אחמדינג׳אד לנשיא ארצות הברית מחודש מאי 2006. ״בעלי התבונה״, כתב, ״יכולים כבר עתה לשמוע את קולות הנפילה וההתנפצות של החשיבה הליברל־דמוקרטית״.

באיגרת יש גם גרסה מרוככת מעט לססמה האיסלאמיסטית המצמררת ״אתם אוהבים את החיים, אנחנו אוהבים את המוות״. סוף רע ומר מחכה למי שמעדיף את חיי העולם הזה; העונג הנצחי של גן העדן מזומן למי שירא את האלוהים ואינו הולך אחר תאוותו. שוב אנחנו רואים שביקורתם העיקרית של האיסלאמיסטים על האמריקנים אינה בשל מה שהם עושים, אלא בשל מה שהם: ציוויליזציה שוחרת חירות שפניה אל החיים.

כיצד יוכל המערב להילחם בהצלחה באויביו, שעה שהוא חש מחויב לתלות את הטרוריזם שלהם בהתנהגותו שלו? ל״מאבק העיוור״ יש אפקט הרסני כפול: הוא משחק לידיהם של האיסלאמיסטים, המבקשים לפצל את המערב, ומסכל כל אפשרות למתקפה מערבית למען הנאורות וההגדרה העצמית, שהיא הדרך היחידה להרחיק את הרוב המוסלמי מהשפעת האיסלאמיסטים. אם לא נקרא תיגר על שורשיו הרעיוניים של האיסלאמיזם, לא נוכל להציב בפני העולם המוסלמי את הברירה האמיתית: בין אהבת החיים לאהבת המוות; בין שמירה על זכותם של כל אדם ושל כל חברה להגדרה עצמית, ובין התמסרות לאחידות שתכפה עליו קליקה של מדלות ושיח׳ים אחוזי אובססיית מוות, אובססיה ששנאת יהודים כרוכה בה לבלי הפרד.

הספר הובא בשלמותו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר