תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים – משה שוקד-שלמה דשן

העדרם של המנהיגים

העדרם של המנהגים הדתיים הנערצים יש בו משום תשובה חלקית בלבד לאי־הסדר במעמד התפילה. יש לשער, כי השינויים אשר חלו בתחומים אחרים של הארגון החברתי המסורתי מאז העלייה לארץ, תרמו לאי־סדר זה. הסכסוכים, אשר פרצו בין חברי שכבות שונות של הקהילה באסאמר, משמשים סימוכין לטענה זו. אף שבמרוקו שררה הבחנה ברורה בין האליטה הכלכלית והפוליטית לבין המנהיגות הדתית, נמנו האמידים בקהילה בין בעלי ההשכלה (לדוגמה: עזיז, בנו בכורו של אברהם סבאג, הוסמך בצעירותו לשחיטה, אף שלא התכוון לעסוק בכך). יתירה מזו: יחסים חברתיים הדוקים, שאף חוזקו בקשרי נישואין, חיברו בין בני סבאג לבין הרבנים מבני מכלוף ואמזלג. אין תימה, שאברהם סבאג וכמה מקרוביו(שהיו בעלי ספרי־תורה) וכן הרבנים המכובדים היו בין מנהיגי בית־הכנסת במרוקו. תיארנו את התנהגותו של עזיז סבאג, בנו־בכורו של אברהם, אשר נועד מנעוריו לרשת את מקום אביו כמנהיג הקהילה. במאמציו לקיים את מעמדו הקודם, תרם סכומים גדולים למצוות והתעלה בכך על מתחריו. הוא אף נהג להדגיש חסידות יתירה ולגלות נדיבות כלפי תלמידי־חכמים אשר ביקרו ברוממה. הוא חש תרעומת עמוקה כלפי הרב, אשר לא גילה יחס של כבוד למעמד המיוחד שבו זכו בני סבאג במרוקו. עזיז היה האיש שאותו גינו במיוחד על הכשלת התוכנית לפיצול משרת הרב בין מועמדי ביטון ומכלוף. דומה שבני סבאג, שהונהגו באותה תקופה על־ידי עזיז, התנגדו לתוכנית מפני שהמועמדים המוצעים (שהיו דמויות משניות במנהיגות הדתית באסאמר) לא היו קשורים לבני סבאג בקשרי־נישואין, או ביחסים חברתיים הדוקים אחרים. מועמדים אלה לא תאמו את הסדר המסורתי שנוצר באסאמר על־ידי מיזוג המנהיגות הדתית עם האליטה הכלכלית והפוליטית. עזיז סבאג סיפק עדות נוספת למערך החברתי שהיה קיים במרוקו, כאשר ביום הכיפורים ניהל את איסוף התרומות בשביל רבי אל־עזיז, שהיה מקורב לבני סבאג. יחסים וקשרים אלה של תלות הדדית אושרו בדבריו של רבי אל־עזיז, שעה שסיפר על חיי הקהילה במרוקו. לשאלתי, מי היו מנהיגי קהל המתפללים באסאמר, השיב בנימה פסקנית: ׳בני סבאג שהיו עשירים מאודי׳ מערכת היחסים שתיארנו מחזקת את ההבחנה, שבעוד האמידים ובעלי ההשפעה בחברה באסאמר תמכו בפרנסת המנהיגים הדתיים הנערצים, אלה סיפקו להם צידוק לעמדת העליונות שבה זכו.

בדיון בנושא הכריזמה פיתח אייזנשטדט את ההשערה, ש׳מקורות היוקרה, כמו גם הכבוד שרוחשים אנשים לאחרים, נעוצים לא רק בעמדותיהם הארגוניות(של כוח, כלכלה וכוי), אלא גם במידת קרבתם השונה לתחומים המהווים את המוקד המוסדי של הכריזמה, כלומר — סוגים שונים של מרכזים (פוליטי, תרבותי וכוי), ובמידת השתתפותם בתחומים אלו׳ (1968: 33). במסגרת ניתוח זה, הרי המנהיגים הדתיים של אסאמר העניקו לאמידים ובעלי־ ההשפעה גישה נוחה אל נושאי הכריזמה.

 בניגוד לעדויות מקהילות הרי האטלס, דיווחו של גולדברג (1972) על קהילה מסורתית שהגיעה בשלמותה מלוב, מלמד על מידה גבוהה של המשכיות חברתית ותרבותית.

מערך חברתי זה התפורר בישראל. האליטה הכלכלית והפוליטית במרוקו איבדה את מקורות כוחה ועליונותה על השכבות הנמוכות יותר. עם זאת, הללו שנמנו באסאמר עם השכבות הנמוכות ואשר בישראל השתפר מצבם, חתרו להשגת שוויון גם במונחים דתיים. וכך, למשל, דרש עתה ירמיה אמזלג, שהיה בין העניים וחסרי ההשפעה באסאמר, מעמד שווה לזה של מעבידו לשעבר, שהיה העשיר באנשי הקהילה. נישואי בנו לבתו של אברהם סבאג לא היוו בשבילו הוכחה מספקת לשינוי מעמדו, ולא פיצו אותו על עלבונות העבר. הוא שאף להוכיח בכל הזדמנות כי הוא בקי בהלכות התפילה לא פחות מאברהם, שניהל את קהל המתפללים באסאמר. בדומה לכך סימל בית־הכנסת שהוקם על־ידי בני ביטון והונהג על־ידי דוד, את השוויון והעצמאות שהשיגו ברוממה.

המנהיגות הדתית של הרי האטלס, שלא היתה מיומנת ובעלת צביון פורמלי כמו זו של יהדות תוניסיה, למשל, אלא נתאפיינה יותר בתכונות כריזמטיות והיתה משולבת באליטה הכלכלית, היתה שרויה במצוקה בשלבים הראשונים של ההתיישבות בארץ. הארץ המובטחת לא נתגלתה כמכניסה אורחים למנהיגות דתית זו. עם הגיעם התקבלו העולים על־ידי יהודים ששאפו לשחררם מתפיסת־העולם המסורתית שלהם, ולהחדיר בהם אידיאולוגיות חילוניות וגישה מדעית מערבית, ובמקרים אחדים אף גוון דתי־מסורתי ממקור אשכנזי. תחיית הלשון העברית לא רק שהסירה את המסתורין שבטקס הדתי, אלא גם חשפה את המגבלות שבהכשרה שקיבלו המנהיגים הדתיים במרוקו. מנהיגיה הדתיים של אסאמר לא התאימו לארגון שירותי הדת בישראל. יתר על כן, הם לא יכלו להסתמך יותר על שותפיהם הוותיקים, אשר עם עלייתם לארץ איבדו את מקורות כוחם, והיו נתונים בהתמודדות קשה לא רק עם התנאים הכלכליים החדשים, אלא גם עם בני קהילתם שהיו נחותים מהם בעבר. לפיכך מצאה עצמה המנהיגות הדתית חסרת אונים מול הנסיבות החדשות, חיצוניות ופנימיות כאחת, ללא יכולת לנקוט תגובה בת־משמעות ובעלת סמכות לגבי החוויות המטרידות שבהן התנסו בני קהילתם. נראה שהסביבה החדשה היתה בעלת השפעה מפוררת על המערך החברתי והדתי המסורתי של קהילות הרי האטלס(ראה גם ווילנר, 1969), אולי יותר מאשר על קהילות עולים מאזורים אחרים של צפון־אפריקה. זעזוע זה התרחש גם באותן קהילות של עולים מהרי האטלס, אשר מוסדות ההתיישבות העניקו להן עצמאות רבה יחסית בניהול ענייניהן הפנימיים. עם זאת, במספר כפרים שבהם היו יוצאי הרי האטלס מיעוט קטן מכלל האוכלוסיה, השתדלו הם למנות את מנהיגיהם הדתיים למשרת הרב המקומי. היה זה חלק ממאבקם עם יוצאי מקומות אחרים בתחרות החריפה על משאבים כלכליים ותפקידים ציבוריים." המנהיגים הדתיים של יוצאי אסאמר פרשו לסביבה שאוכלוסייתה רבגונית ואשר בה היו אפשרויות תעסוקה רבות יותר. אכן חלק מהם הסתגל, ובשלב מאוחר יותר הצליח להשתלב במשרות בארגון הדתי החדש. בהיותם רחוקים מקהילת־המוצא שלהם, עלה בידם גם להחזיר לעצמם קצת מבטחונם העצמי ומכבוד מעמדם הקודם. המרחק במקום ובזמן איפשר להם לטפל ביתר יעילות, ולהגיב באורח משמעותי יותר, לשינוי במצבם ובגורלם של בני קהילתם. כעת יכלו להיות נדיבי־לב כלפי האליטה הכלכלית והפוליטית הקודמת, בלי לסכן את מעמדם בעיני החקלאים המצליחים ובעיני חברי המושב בעלי ההשפעה. הם לא סיפקו עוד צידוק לעמדתם של העשירים ובעלי הכוח, ישנים או חדשים, והתרכזו בפתרון הבעיות הקיומיות שעמדו בפני קהל המאמינים בהם. עם השינוי שחל במצבם ובגורלם של כל תושבי אסאמר, היו עתה כולם שווים זה לזה ביכולת הגישה למנהיגיהם הדתיים, המצויים אמנם במרחק גיאוגראפי.

 אולם יחד עם שינוי זה נשבר הקשר המתמיד שהיה לבני הקהילה עם מוריהם הדתיים, אשר תיווכו בינם לבין עולם הרוחניות. הרב הממונה, כמו הטוענים למנהיגות דתית מבני המקום, חסרה היתה להם האיכות הרוחנית העשויה לקשרם עם עולם הקדושה. תושבי רוממה נאלצו לנסוע למרחקים, או להמתין לביקורים של אנשי־מעלה, אמיתיים או מתחזים (לעתים לא הצליחו להבחין ביניהם), כדי לחוש שוב בזוהר הרוחני של מנהיגי העבר. הפופולריות הגוברת של העליות־לרגל למקומות הקדושים כגון מירון (ראה פרקים ח, ט), קשורה כנראה גם היא לתחושת האובדן בתחום החיים הדתיים בקרב אנשי רוממה. בלעדי מנהיגות העבר נותרו המתיישבים ללא סמכות מוסרית, שתכוון את התנהגותו של הפרט בחיי הקהילה. ערעור הסדר המסורתי לא יצר אצל יוצאי הרי האטלס את הרגשת הנפילה הדתית האישית, בדומה לזו שראינו אצל יוצאי ג׳רבה שהתיישבו בערים (ראה פרק ו). בה במידה שיוצאי הרי האטלס חשו והביעו צער על החסרון הדתי (כפי שנתגלה בפיחותה של המנהיגות הדתית ובמצבו של בית־הכנסת), התנסו גם בחוויית התעלות דתית, אישית וקהילתית.