מורשת יהדות מרוקו

רבי שמעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ

שירתו וכתיבתו…..

ההדירה והוסיפה

מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח

של יד בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים

הרשב״ץ ומפעלותיו

הרשב״ץ, מענקי הרוח של עם ישראל, נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר בשנת קכ״א (1361) ונפטר בשנת ר״ד (1444) באלג׳יר. הוא נמנה עם משפחת דוראן, שנודעה בכינויה ׳משפחת הסופרים׳. משפחה זו הייתה מחותנת עם המשפחות של הרמב״ן, של ר׳ יונה גרונדי ושל הרלב״ג, והרשב״ץ עצמו היה בן בתו של רלב״ג. – רבי לוי בן גרשום . לדבריו, משפחתו גורשה ב־1306 מפרובאנס למיורקה ומשם הגיעה ב־ 1391 לאלג׳יר, עם גזרות קנ״א.

הרשב״ץ נתמנה לרב ראשי של העיר תלמסאן שבאלג׳יר בשנת 1407, ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה. הוא מכונה רשב״ץ או התשב״ץ על שם ספר השו״ת שלו, ׳תשובות שמעון בן צמח׳ ושמור בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה: הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח בפאלמה.

הרשב״ץ כתב שני חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות: ׳אוהב משפט׳ ו׳מגן אבות׳. ׳אוהב משפט׳ הוא פירוש לספר איוב, שבהקדמה לפירושו ובפרקים ח-י מצוינים עיקרי היהדות. ספרו ׳מגן אבות׳ הוא פירוש למסכת אבות, ובו מוצגות בעוז ובכישרון העמדות שרווחו בעת ההיא בין חכמי ישראל בספרד בפולמוס היהודי-נוצרי. דמותו של הרשב״ץ כאיש אשכולות״ מתגלית במלוא הדרה ביצירותיו ההגותיות והתורניות שנדונו ונסקרו בהרחבה, וכן ביצירתו השירית המוצגת בספר זה.

ספר זה מציג לראשונה את מכלול שיריו של הרשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.

בעקבות פרעות קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.

הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, " תשובות משעון בן צמח " מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.

הספר מציג פן חדש בדמותו של הרשב"ץ – היותר משורר. מורשתו השירית, הנמצאת לעת עתה בידינו בכתבי יד ובדפוס, מסתכמת בשמונים וחמישה שירים. קורפוס השירים מציג את שירתו על סוגיהועל סגולותיה ברמה ספרותית גבוהה, ומביא עמו את מיטב המסורת של שירת ספרד בלוויית אווירת התקופה. הרשב"ץ היה מצינורות השפע שהפיצו את תרבות יהודי ספרד בצפון אפריקה.

ד"ר אתי בן-סעדון,חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית במכללה ובמכון שכטר ביורשלים.

מפעל ההצלה בהתגשמותו.

דברי הערכה.

במכתבו אלי מיום כ"ה סיון תשט"ו 15.6.55 כותב יצחק קויפמן, שליח הפועל המזרחי בצפון אפריקה….למדתי להעריך אותך ואת מאמציך הרבים והכנים למען העלייה לארץ ישראל בכלל, ולמען עליית יהודי הכפרים בפרט, זכות זו של התחלת הזזת אנשי הדרום היא שלך, ותעמוד לך ולכולנו עד לחיסול גולה זאת ולקיבוץ בניה בהתיישבות בארץ

סיום השליחות.

ב – 1.10.55 הגיע אחי יצחק למרוקו לשם עזרה – עבד יחד אתי עד פברואר 1956, חודש בו סיימתי את שליחותי. יצחק אחי המשיך לטפל בעליית יהודי מרוקו עד סוף מאי 1956.

לא במעט כאב סיימתי את שליחותי. השארתי שטח פעולה גדול וחשוב. ידעתי מתוך הכרה עמוקה שיהדות מרוקו אם תזכה לטיפול נאות, נכון לה עתיד טוב במדינת ישראל. יחד עם זאת סיימתי בסיפוק מה על אשר הצלחתי להיות אחד מקרב שליחי האומה אשר נפל בגורלו להביא את בשורת ישראל ותקומתה לאחים נידחים, להביאם ולהשרישם באדמת המולדת.

סיפוק זה כיסה את כל התלאות והמכשולים שהיו בדרכי ונחמתי בכך שחזון עליית יהודי אטלס הפך למציאות. וראיתי במו עיני הגשמת חזון הנביא ישעיהו ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואח יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו בחירי.

בדרך להגשמה.

ראשוני המתיישבים בחבל לכיש.

במאמרו " לכיש א " – דבר– ב' בסיון תשט"ו – 23.5.55, עמד אורי זסלבסקי, ממייסדי נהלל, מראשי תנועת המושבים וממניחי יסודותיה, על ראשית ההתיישבות בחבל לכיש.

במאמר זה הוא תיאר את תולדות המקום מבחינה היסטורית, וציין בין היתר : " מחר עולה למקום התיישבותו הארגון להקמת יישוב חקלאי ראשון בחבל לכיש. לתולדות לכיש העתיקה מתווסך היום נדבך חדש המקום בידי בנים השבים למולדתם….

" לכיש א' " הוא הסימן הסידורי של הראשון ביישובים החקלאיים אשר יקומו באזור זה, שמו הקבוע ייקרא בישראל " עוצם ". מי ייתן ויישוב חדש זה יתעצם, ישגשג ויהיה למופת ליישובים רבים אחרים שיבואו בעקבותיו. המיוחד במתיישבי " עוצם " הוא היותם כולם בני הכפר איית בוגמאז בהרי האטלס שבמדינת מרוקו.  ברובם הם חקלאים ועובדי אדמה מבטן ומלידה. בחלקם הם תושבי הכפר, אשר חיי השדה נהירים להם ועבודת האדמה קרובה ללבם ולרוחם.

יהודים אלה אורגנו לעלייה על ידי החבר יהודה גרניקר – איש נהלל, הוא השליח הראשון מארץ ישראל אשר גילה יהודים חקלאים הנפוצים בכפרים נידחים ברחבי מרוקו, ובמיוחד בהרי האטלס, והביא להם את בשורת הארץ. קבוצה מאוחדת של משפחות מכפר אחד עלו כעת על אדמתם בחבל לכיש וירשו אותה להם לעולם. לפנינו דוגמה מעניינת בפרשיות עלייתנו לארץ, פרק נוסף בתולדות האחזותנו בה ונדבך חדש בחב לכיש.

Aït Bougmmaz, Aït Bouguammaze ou encore autrefoisAït Bouammass, littéralement ceux du milieu  pour la situation de la vallée en plein cœur des montagnes du Haut Atlas central. Elle est aussi connue sous le nom de la vallée heureuse ou la vallée des gens heureux. Elles est située à la limite est de la province d'Azilal à une altitude entre 1800 et 2300 m au Massif du M'goun culminant à 4068 m.
Elle étire sa verdure sur quelques trentaines de kilomètres et compte 27 villages d'une architecture ancestrale de terre battue et une population d'environ 20.000 habitants. 
La vallée est surplombée de plusieurs sommets dépassants 3000 m d'altitude. De son côté est par leWawgoulzat (3763 m) et l'Igoudamen (3500m) et de l'ouest par l'Azourki (3677 m) et le Tizal (3100 m)

הכתבה מעיתון דבר ביום 23.5.55

מאת יעקב אורי – זסלבסקי.

מחר עולה מקום התיישבותו הארגון להקמת ישוב חקלאי ראשון באיזור לכיש. לתולדות לכיש העתיקה, שלפי מחקרי הארכיאולוגים כרעה נפלה בימי חלדה הרבים שבע-שמונה פעמים, מתווסך נדבך חדש, המוקם ביבי בנים נאמנים השבים למולדתם. לכיש-שם ידוע בישראל העתיקה. פרסומה של עיר זו אינו זקוק למכתבי עמרנה היודעים, שבהם היא נקראת בשמה המפורש-לכישו, אף לא לחרסי תל-דווייר המפתיעים והחשובים מאוד, שגילה בזמן האחרון החוקר סטארקי. שמה נזכר פעמים רבות במקרא, ועדות זו לבדה מספיקה. רק ערים בודדות יכולות להתחרות בה במספר הפעמים שזכו להיזכר בתנ"ך…..

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=DAV#panel=document

הרופא ד"ר ליאון בן זקן מתאר באופן " ציורי " את הביקור שלו אצל חולה במללאח בקזבלנקה : שוב באים לידי ביטוי סממני המצוקה – לכלוך, שלוליות, בוץ, העדר דרכים סלולות, העדר אוויר, לחות, העדר שמש, צפיפות קשה, העדר מיטות, העדר חשמל, העדר מים, ביוב פתוח, העדר תנאים סניטאריים נאותים, העדר היגיינה, עוני, דלות, העדר תזונה מספקת, העדר שירותים, זבובים, עכברים ועכברושים וג'וקים למאות. לדידו זוהי התשתית למחלות הפוקדות את המללאח – בראש וראשונה השחפת, הפוגעת בעיקר – 70% – בילדים מגיל חמש ומעלה, לצד הגזזת, והגרענת, TUBRCULOSE UNFANTILE, TEIGNE, TRACHOME – שלושת ה – T   – דבר המסביר את התמותה הגבוהה של ילדים, באוכלוסייה המונה ארבעים אלף נפש.

מאמרו של אדם המכונה אסקה פונה לא רק לביקורת אלא לפתרון המתקרב להשקפה החינוכית חברתית העקרונית של " שרל נטר " : " בממלכה העזובה הזו הנקראת " מללאח " ביקרו אישים מצרפת ומארצות הברית והכול חשים תדהמה ואימה. יחד עם זה כבר איש לא מתרגש עוד מכך. בעל המאמר מאשים את אותם " תיירים " הפוקדים את המללאח, המחפשים בו אותנטיות וציוריות, אך אינם מתרגשים מ " מכה חברתית זו ". הוא טוען שלא מהם תבוא הישועה. ו " אף אם יצליחו נכבדים אלה להביא את הנציב הכללי של הפרוטקטוראט הצרפתי אל תוך הגטו שלנו, הללו חולפים והמללאח לעולם עומד על עומדו.

" הפילנתרופיה אין בה די לפתור בעיה חברתית כה מורכבת וחדה. בדיספרופורציה בין גודל המשימה ולבין דלות האמצעים מצויה הפילנתרופיה. היא אמנם ממתנת מעט את הסבל אולם היא אינה מבטלת אותו. פילנתרופיה הינה חסד במלוא מובן המילה, אולם אין בה אחריות חברתית ותחושת הסולידריות והאחווה….לנוכח אדישות זו, הגובלת בפלילים, מוסיף כרך זה לחיות בלא שמש ואוויר….השאלות הניצבות הן נחלתה של האוכלוסייה גופא.  הבעיה משולבת בבעיה דמוגרפית, אתנית, חברתית ותרבותית. דהיינו זוהי בעיה פוליטית מובהקת. אמנם פילנתרופיה דינמית עשויה לעזור, אולם יותר מכול נדרש מנהל חברתי תקין השואף להבריא, לשקם, לנקות ולהתעלות……יש להביט על מציאות זו בפרספקטיבה הנכונה לאור המציאות האנומלית של הקיום היהודי בגולה…………רק בשאיפה למולדת יהודית נראה בהתמוטטות חומות הגטו לדורותיו…………………………

הכותב מדגיש כי רק עמידה עצמית, זיקפת הגו הלאומי וטיפוח הזהות היהודית – הם ביסוד השיקום המתבקש. זוהי תמצית ההשקפה החינוכית של " שרל נטר ".

ואריאציות שונות ומגוונות של אותה סוגיה מופיעות במקורותינו, באשר סוגיית המללאח עמודת בראש מעייניה של יהדות מרוקו, כבעיה חברתית מובהקת. אולם העיתון " נוער " היה מספיק הגון כדי לתת במה לביטוי כמה מרגעי האושר שבמללאח, רגעיו היהודיים והרוחניים.

ההתחברות לאותנטיות היהודית של המללאח, במיוחד בחגי ישראל, מסבה נחת עצומה לבעל המאמר, המתאר את המללאח של העיר צפרו בחג השבועות :

" לוא ידע בן המללאח את אושרו…..האושר שרוי בחיוך העוברים והשבים, הוא שרוי בתפילות הבוקעות מבתי הכנסיות…..הכול רחוקים מקשיי היום יום ושוב נשמעים משפטים כמו " למי איכפת מהימים האפלים כשמעת לעת אני נוגע בשלווה ובשלמות.

זו העת לפגוש בכנסת האורחים המרוקאים, המזרחית. דומה כי נפגשים שוב באבות האומה, בהכנסת האורחים של שבטי המדבר, בצניעותם של נשים, בביישנות המשרתות, וכל זאת על רקע תפאורה ולבוש מזרחיים…….

" זו העת לפגוש את העממיות והקהילתיות במלוא הדרה….היכן היא כיום רוח קהילה כה ייחודית זו, היכן היא הכרת שפת הקודש שזימרה את תולדות ישראל, תודות עם ה', היכן היא טבעיות זו, הכין היא ברית זו שבין חיים לאמונה התמימה, בין הלהט לפשטות וחיות מסורת ישראל.

באותה נימה כותב משיהו אחר, H.L, מאמר המהווה המשך לזה האחרון, ומנסה להסביר כי הדלות והעוני במללאח אין בהם בהכרח כדי להעיב על האושר והשמחה ועל החיבור לנצח ישראל ; כאילו היה מנסה לומר " היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה ". הוא מתאר בגעגועים מסוימים את חגיגות הילדים בחג השבועות, במסגרת בית הספר " אם הבנים " במללאח בצפרו.

הערת המחבר – קהילת צפרו היוותה מקור השראה ל " שרל נטר ", כדגם של קהילה מוצלחת במיוחד, הודות להירתמות הנמרצת של ראשיה, למרות דלות האמצעים.

" אם הבנים " בצפרו שרויה בשמחה, שמחת חג השבועות, חג הקציר. דמו בנפשכם חצר מוצלת מתחת לעצים גבוהים ועל ספסלים ישובים בני נוער תוססים ושמחים יחד עם זקני עם חיוך המבצבץ מתוך זקנם……..המורה לעברית עם " גנדורה " – ג'לביה – לבנה ותרבוש משוחח עם הנוכחים על פעילות בית הספר. לאחר מכן מתחילה פעילות " המועדון ". אילו ראיתם את הילדים והילדות צועדים לעבר הבמה נרגשים, מסמיקים ואף שוכחים את מילות תפקידם, הייתם בוודאי אף אתם מוקסמים מחינם שובה הלב……בחלק השני של התוכנית, הנקראת " רות ", אנו פוגשים את נעמי, רות ועורפה….את בועז בהליכתו האצילה של שייח מזרחי, וכולם משווים לעניינו מחזה תנ"כי…..נוכחותו של הרב עובדיה מעניקה נופך מיוחד למסיבת השבועות…….הראיתם את בני צפרו שרים ? הראיתם את הנשים הצעירות מכוסות בצעיף עדין ? הראיתם את הקשישים שרים וצוחקים יחד עם בני הנעורים ? החצר כולה צוהלת בשירים, חיוכים, ואף ריקודים. כן ריקודים….היה זה סמל האחווה המאפיינת את עם ישראל הצועד, על זקניו ונעריו, אל עבר האידיאל…."

מצבה החברתי והכלכלי של העדה.

הגורמים המרכזיים שהשפיעו על רצונם של יהודי המערב בירושלים להקים לעצמם מסגרת נפרדת היו הגידול במספרם, היותם עניים מרודים ורצונם לשפר את מעמדם הכלכלי. הם שאבו עידוד בתקופה זו מהקמת כוללים נפרדים לאשכנזים ובעיקר מכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ). חולשתה של ההנהגה הספרדית, שהחלה לשקוע עזרה למערבים להתארגן כעדה נפרדת.

ברשותנו שני דו"חות : האחד משנות החמישים של המאה הי"ט, שהוכן עבור מונטיפיורי והשני משנות השמונים של המאה הי"ט שהוכן על ידי פינס, עבור קרן משה מונטיפיורי, ובהם אינפורמציה מעניינת על העדה המערבית.

הדו"ח שהוכן לפי בקשתו של מונטיפיורי בשנת 1856, ואשר צילומו המכון במכון בן צבי, נותן לנו את רשימת אנשי העדה, משלח ידם, זמן עלייתם לארץ ומספר הנפשות במשפחה, וגם מספר לנו, בין השאר, על שמות האלמנות והיתומים, מספר בתי כנסת ובתי מדרש של העדה ובתעודה קצרה מופיעה בקשתם של אנשי העדה המערבית למונטיפיורי שיפעל למען שיבוצם בעבודה חקלאית.

הדו"ח של פינס משנות השמונים של המאה הי"ט הוא קטוע ושריד ממנו נותר בארכיון הציוני בירושלים. בדו"ח מצויינים שמות אנשי העדה, מקום הולדתם, שנת עלייתם לארץ, מקצועם, גילם ומספר הנפשות בביתם.

משני דוח"ות אלו, מן העתונות של התקופה ומדיווחים של מבקרים מחו"ל עולים חייהם הקשים של אנשי העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט. רבים מאנשי העדה היו זקנים וזקנות, שבאו להעביר את שארית ימיהם בירושלים, אך כאן התגוללו באשפתות ללא תנאי מגורים אלמנטרים וללא אמצעים מינימליים למחייתם. חלק מן העולים, שבאו עם משפחותיהם, היו במיטב שנותיהם ולו ניתנה אפשרות בידם היו עובדים לפרנסתם, אך זו נמצאה בקושי בירושלים.

בין המקצועות הנפוצים ביותר בדו"חות הנזכרים, אנו מוצאים תופר מנעלים בלויים, מקצוע שלא פרנס את בעליו.

מצבם הקשה של בני העדה המערבית השתקף היטב בדו"חות, שהגישו ההיסטוריון גרץ, שביקר בארץ בשנת 1872, ומונטאגיו ואשר, שליחי ועד הקהילות באנגליה, שביקרו בארץ בשנת 1875.

גם ההסכמים עם הספרדים, שבהם ניתנו למערבים אחוזים מסויימים מכספי החלוקה, וגם שליחת שד"רים לעדתם לא פתרו, כנראה , אלא חלק קטן מן הבעיות, ואנו שומעים על רבים מאנשי העדה העוזבים את ירושלים.

חלקם התיישבו בערים אחרות, שבהן היה ריכוז של מערבים, כמו טבריה וחיפה וחלקם אף ירדו למצרים וסוריה, שבהן היו קהילות של יהודים מערבים. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו המערבים בירושלים כ-3000 נפש ויחד עם כל היישוב סבלו קשות בזמן המלחמה..

רבני ופרנסי העדה בסוף המאה הי"ט.

עם מותו של רבי דוד בן שמעון בשנת 1880, החלה תקופת שפל בהנהגת העדה. בכוח אישיותו החזקה והאוטוריטה שלו ליכד רבי דוד בן שמעון את העדה ואחרי מותו, אנו שומעים על סכסוכים בלתי פוסקים בין רבני העדה על תפקידי הרב הראשי של העדה והן בין העסקנים, כשמדי פעם אנו שומעים על חילופין ומהפכות בוועד. אחרי מותו של רבי דוד בן שמעון נתגלעו חילוקי דעות בין הרב אצראף לבין הרב בן טובו על כהונת רב העדה. לבסוף נבחר הרב בן טובו והרב אצראף נתמנה לסגנו ועם פטירתו של הרב בן טובו בשנת 1886 נתמנה במקומו לרב העדה וכיהן בתפקידו עד לפטירתו בשנת 1892. במקומו נתמנה הרב משה מלכא, אחת מן הדמויות הידועות בירושלים, שכיהן כרב העדה עד שנת 1899. הרב מלכא יצר כמה פעמים כשד"ר והצליח בתפקידו, אך במשך כהונתו, ובעיקר בסופה, קמו עליו עוררין והיו עליו רינונים בעניין כספי השליחות.פולמוס חריף פרץ בעדה המערבית, שהתפשט גם בשאר העדות בירושלים, כשהקהילה נחלקת לשני מחנות : חסידיו ומתנגדיו.

מתנגדיו, שבראשם עמד הרב נחמן בטיטו, העלו לעומתו טענות רבות והאשימוהו במעילה בכספי העדה. בין יריביו הקשים אנו מוצאים גם את אליעזר בן יהודה, שנלחם נגד משטר החלוקה בכלל. בשנת 1889 הודח הרב מלכא, והרב בטיטו נתמנה במקומו.

הרב בטיטו כיהן כרב העדה עד ערב מלחמת העולם הראשונה ואף מילא את מקומו של הראשון לציון בשנים 1907 – 1909.

פרק 13: חכמי דבדו

הרב שלמה הכהן ״ארבי לקביר״

נולד בשנת תק״ס לאביו הדיין והעשיר רבנו אברהם הכהן ז״ל. בתום לימודיו החל כמלמד בישיבת אביו ז״ל. אנשי עירו חיבבו אותו כאישון בת עין. הרד״ך העיד שנכנס ללמוד בישיבת הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא, התם והישר הקדוש והטהור, השוקד מאד על תורתו רבנו שלמה הכהן שהיה כבודו ומוראו על הבריות עניש וקטיל. במכתב ששלח דיין מגדולי החכמים של פאס, לר׳ שלמה כהן ז״ל חתם בלשון ״הכופף קומתו לקבל ברכתו. תיקן תקנות בדברו והעתיקם לחיבור. השאיר גם פסקי דין, ופירוש קצר על הרא״ם. נפטר בשנת תרמ״א.

הרב אברהם בן שושן

נולד בשנת תר׳׳ה לאביו הדיין הר׳ רבנו שלמה בן שושן ז״ל. למד תורה אך כמו כל ילד אהב משחקים עד שמורו ורבו גער בו לאמר ילד כמוהו היה צריך לדעת הרבה תורה. מאז רוח טהרה נכנסה בילד, הוא נהפך שקדן בלימודו, ובגיל צעיר נתקבל מלמד בישיבת אביו ז״ל, חונן במידת הזכרון: בור סיד שאינו מאבד טיפה. בן כ״ח שנים נתמנה לדיין. אחת מפעולותיו היתה בניית בית כנסת גדול ומפואר. לשם כך נסע לפאס להתייעץ על צורת הבנין ואכן בית הכנסת נבנה לפי דגם שבפאס. למעלה מעשרים שנה שימש ראש הישיבה ולמדו אצלו רבנים דגולים כמו הרד״ך, הרש״ך צבאן. מאורעות בוחמארה גרמו שהרב עזב את הקהילה והתיישב בתאזה. זמן מה ישב במאראכיש, יסד ישיבה שם ולימד בה כשנתיים. אצלו למדו ר׳ מאיר קורקוס, ר׳ דוד עטר, ר׳ משה אביטבול. ממאראכיש בא לפאס ושימש ספרא דדיינא. הר׳ ועקנין שד״ר כולל טבריה, ראה את הרב יושב בפתח חנות ואחר כך העיד עליו לפני יהודי פאס ״גלתה סנהדרין לחנות״ (לשון הרב מלכי רבנן). בשנת תרע״ו נתמנה לראב״ד עיר מוגאדור ובתפקיד זה שימש למעלה מעשרים שנה. נפטר בשנת כי תש״א במוגאדור. השאיר חיבורים בכ״י: פסקי דינים וליקוטי דינים.

הרב דוד הכהן סקלי

נולד לאביו ר׳ משה הכהן בשנת ״כי תרכ״ב על סוסיך מרכבותיך ישועה. למד אצל ר׳ אברהם בן שושן. הוא היה כה שקדן וחזר על לימודו עד שנהיה לתלמיד המקורב ביותר למורו ורבו. כן למד בישיבת ארבי לקביר. בשנת תרנ״ו יצא ר׳ דוד את דברו בגלל הבטחון הרעוע של בני הקהילה. בשנת תרנ״ז גר בתלמסאן ולימד

בישיבה שם. בשנת תר׳׳ס בקר הרב דוד בעיר ווהראן שם ביקשו ממנו ללמוד וללמד בישיבת הרב אברהם חסן. בשנת כאייל תער׳׳ג נתמנה לדיין לצידו של הדומ״ץ, ר׳ מיכאל בן סעיד, ובשנת תפר״ ח נתמנה ראב״ד ווהראן. עמד בקשרי התכתבות עם רבני ארץ ישראל כמו כן פנו אליו מקהילות צפון אפריקה. מתלמידיו הגדולים בדבדו

היו ר׳ אליהו בן גיגי, ר׳ שמואל מרציאנו לחימר, ר׳ משה בן גיגי, ר׳ דוד מרציאנו בן עקו. בווהראן: ר׳ יעקב אסרף ר׳ שלמה לעסרי. ענו בתכלית, נח לבריות, אך בנוגע לדין תורה היה עקשן. הוא נודע גם בחסידות היה צם בימי השוב״בים צום הפסקה של שלושה ימים, ושל ששה ימים. אוכל בצמצום והיה קובע לפני הארוחה את מדת הלחם שעליו לאכול, ולא יותר. נפטר בתש״ח בווהראן.

ר׳ שלמה כהן צבאן ״להכט דצבאן״

עיין בהקדמה לנספח ״יחס דובדו״, לקמן ע״מ 194.

הרב אברהם כהן צבאן

נולד לאביו הדיין ר׳ אהרן הכהן. למד אצל דודו מוהרש״ך ״ארבי לקביר״ ואצל ר׳ אברהם בן שושן. בשנת תרס״ג עבר לגור במליליה מפני בלבול המלחמות אשר באו בדבדו בקום המתקומם בוחמארה. היו צרות רבות בזמן ההוא אשר כל עט סופר ילאה לתאר. במליליה קבלוהו למורה צדק בכבוד גדול והרביץ תורה לרבים, ייסד בית כנסת גדול במו כן היתה לו שם ישיבה. פיוט דכב׳ ר׳ אברהם נדפס בספר גביע יוסף סוסה תרפז להרב יוסף בן הרוש. נפטר בשנת תר״ף במליליה.

הרב אברהם מרציאנו רלהרהאר

נולד בשנת תר״ט, למד אצל מוהרש׳׳ך ״ארבי לקביר״ ואצל ר׳ שלמה בן שושן ז״ל בדבדו, כן למד בתאפילאלית אצל רבנו יעקב אביחצירה ז"ל. שקד על לימודו בישיבת האדמו״ר ונודע מגדולי תלמידיו של רבנו יעקב ע״ה. נסע לערי אלג׳יריה ושירת בקודש באחת הקהילות שם. היה חבר בחברת ״דובב שפתי ישנים״ וחביריה. שירת כחבר בית דין דבדו, שם נפטר בשנת תרפ״ד.

הרב אליהו בן גיגי

נולד בדבדו בשנת תר״ל, ישב באהלה של תורה, שקד על לימודו ועשה לילות כימים על התורה ועל העבודה בישיבת הרב אברהם בן שושן. תחילה קיים התורה מעוני וזכה לקיימה מעושר. את דבדו עזב בשנת תרנ״ח וישב בתלמסאן שם נסמך על ידי הרב בלייח. נתמנה לרב קהילת סעידא באלג׳יריה. הרב חיבר ספר קול צעקת הרועים (תוניס) ובו ההיתר לטחון חטים לפסח בריחים מכניות ״צילנדר״ שלא כמו בר פלוגתיה הרב הרחמ״ן בעל ספר קול תחינה וקול טחנה שאסר. הרב אליהו היה בקי גדול בחכמת הדקדוק והלשון. ערך ספר ״מכשירי מילה״(ליוורנו), השאיר חידושי תורה בכ״י על הראב״ע ועוד. נלב״ע בשנת תרצ״ט בסעידא.

הרב שמואל מרציאנו דלחימר

נולד בשנת תרמ״א. למד אצל הרד״ך ואצל הרב אברהם בן שושן. בשנת תרע״ח יצא את דבדו והתיישב בתאורירת הסמוכה, שם הדריך את אנשי הקהילה לדקדק במצוות ולקבוע עתים לתורה.

שיפץ והרחיב מקוה טהרה. יהודי אוטאט הפצירו בו ללכת עמם למקומם ואמנם נענה לבקשתם. בתש״א התמנה רב במאזאגן, ולאחר זמן עבר לקאזאבלנקה עד יום עלייתו ארצה. היה חריף בלימודו ולא החזיק טובא לנפשיה. חיבר ספר ויען שמואל. הרש״ך מזכיר את ר׳ שמואל רבות בספריו. נלב״ע בנשת תשב׳׳ב בלוד ת״ו.

השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו

יליד דבדו אשר עלה ארצה עם אביו ר׳ שלמה בשנת תרכ״ה. למד בתלמוד תורה דורש ציון. הוסמך לרבנות בידי הראשון לציון הרב יש׳׳א ברכה. שירת בקהילה יהודית ביוון. ישב שם כשנתיים ושב ארצה, אז שימש בקודש בקהילת שכם. יצא פעמים בשליחות שד״ר העדה המערבית ירושלים למערב הפנימי והחיצוני. מראשי העדה המערבית ירושלים. הגיח חידושי תורה בכ״י. נלב״ע בשנת תרצ״ו בירושלים ת״ו.

ר׳ יוסף מרציאנו בן עקו

נולד בשנת תר״ך־ ולמד אצל הרב אברהם בן שושן. שקדן בלימודו, ויראת ה׳ היתה נסוכה על פניו. משנת תרס״ה ועד שנת תרפ״ד היה דיין בבית דין דבדו. היה ענוו, שתקן וחסיד. הפיץ תורה בקרב עדתו. נלב״ע בדבדו שנת תש״ה.

ר׳ משה מרציאנו בן עקו

נולד לאביו ר׳ יוסף. בתום לימודיו בדבדו נסע ללמוד אצל האדמו״ר ר׳ יעקב אביחצרירה ז״ל. בשנות תרמ׳׳ד אירח בביתו את. הקצין הצרפתי דה פוקו ובזה נטל עליו אחריות כבדה לבטחון בני הקהילה. דה פוקו סיים בדבדו את שליחותו בשלום, הודות לכך העניקה ממשלת פריז בשנת תרצ״ג את אות הכבוד למשפחה. משנות תר״מ ועד תרס״ג שימש נגיד עדתו. היה אמיד בנכסים: ר׳ דוד הכהן כתב: …ואז היה באותה שעה בעזרי הה׳ הש׳ ר׳ משה ב״ר יוסף מרציאנו הנקרא בן עקו… וכשהשעה היתה דחוקה אצלי היה מלוה לי כסף מה שצריך לי בפנים מאירות הוא היה עשיר בעל כסף והיה מלוה בהכשר לכל, ונותן עיסקא למחצית שכר, ואנכי הצעיר היה עושה עמי הלואת חן וחסד ה׳ ישלם לו כפעלו הטוב.

בשנת תרנ״ב ייסד כולל לאברכים בקהילת צפרו לע׳׳נ אחיו ר׳ יהודה ז״ל. בכולל זה למדו מגדולי חכמי צפרו בדורות שלאחר כן. בשנות תרס״ג היה מראשי המתנגדים למורד בוחמארה ושמר אמונים למלך מרוקו. המורד הצורר אסר אותו שלוש שנים תמימות, עינה אותו קשות, עינויים שמהם חלה עד יום פטירתו בשנת תרס״ז.

סבא ר׳ שמואל מרציאנו בן עקו

ראה אור עולם בדברו בשנת תרנ״ב לאביו רישא דעמיה. הצדיק וחסיד ר׳ אליהו ולאמו הצדקת מרת עישה בן חמו. למד אצל ר׳חיים בן שושן. אביו ר׳ אברהם בן שושן הכיר את הילד ושיבח מאד את כשרונותיו. כן למד אצל ר׳ שלמה בהן צבאן. משנת תר״פ ועד שנת תשכ״ג שימש כראש ישיבה בדבדו: מאות תלמידים למדו אצלו מהם שהגיעו להוראה ולתעודה. הוסמך לדיינות אצל רבני מכנאס אך מסיבות משפחתיות לא שמש בפועל בתפקיד הרם. בשנת תש״ו נתמנה רשמית לסופר בית דין דבדו מטעם שלטונות מרוקו. פקיד קופות רשב״י ורמבע״ה משך יובל שנים. שליח צבור מובהק, נקי כפים, וענוו. התנהג בחסידות, נשאר עטוף בטלית ותפילין עד שליש היום. והגה בתורה כל היום. נודע ביראתו וטהרתו. השאיר בכ״י חידושי תורה שונים ובתוכם בקשות מחילה מתלמידיו: …תלמידי היקרים אני מבקש ממעלתכם היקרה שתעשו לי מחילה מלב ונפש … נפטר. ביום י״ב ניסן תשל׳׳ה בירושלים ת״ו והיתה מנוחתו כבוד בהר הזיתים בחלקה הנקראת על שמו. בסיון תשל״ה ייסדנו כולל אברכים ע״ש סבי ע״ה בשם ״מדרש שמואל״ לש׳ תדרשו ובאת שמה בירושלים ת״ו.

הרב חיים בן שושן

נולד לאביו הרב אברהם בן שושן ולמד בישיבת אביו ז״ל. משך עשרים שנה לימד בישיבת אביו. בשנים תרס״ה— תרפ״ד שימש דיין בדבדו. בשנים תרפ״ד—תרפ״ט שימש רב בתאורירת. אחרי כן עבר לעיר מוגאדור שם התמנה לאחראי על ענייני דת ולספרא דדיינא עד לשנת תרצ״ז. אז נתמנה דיין בבית דין מוגאדור. בשנת תש״ב עזב מוגאדור ונעשה דיין בקאזאבלנקה עד שנת תש״ט. מאז שימש בראב״ד שם עד יום פטירתו. נלב״ע בקאזאבלנקה בשנת תש״ך.

חוקרי תולדות קהילת דבדו

לר׳ יוסף הכהן היתה זכות הבכורה בפרסום ראשון של הקהילה בשנת שי״ד 1554'.

ר׳ משה אדרי נתן פרסום לדבדו בספרו".

נחום סלושץ אשר ביקר בצפון אפריקה בשנים הראשונות של המאה העשרים חקר את מוצא היהודים שם, ופרסם ספרים רבים בענין, תולדות יהודי דבדו במאמר גדול, ובמאמרים נוספים. סלושץ כתב מאמר על ר׳ משה אדרי.

ר׳ שלמה כהן דצבאן, בקונטרס יחם דובדו. ריכז ידיעות רבות על דברי ימי הקהילה ועל יחם הכהנים.

ר׳ שלמה כהן זאגורי, בספרו ויקץ שלמה הזכיר פרטים חשובים על חכמי הקהילה ועוד. יהיה זכרם ברוך!

הרב רפאל בן שמעון, הדפים, מתוך כ׳׳י, שרית חשוב מאד משפט וצדקה ביעקב ב׳ חלקים לר׳ יעקב אבן צור ושם חלק א׳, סי׳ עב נמצא מכתב השופך אור גדול על קהילת דבדו. תנצב"ה

השוני בין יחסם של חכמי ספרד לראשונים, לבין זה של חכמי אשכנז, מוצא ביטויו גם בתשובת הרא״ש לר׳ ישראל הסופר ר׳ ישראל מסתמך על פרשנותו של ר׳ יעקב בן שושן הזקן, ואומר: ״כי החכם הזקן ר׳ יעקב בן שושאן נודע בישראל כי לא היה בדורו… שלם כמותו.,. והכל היו מסכימים לשמועתו… והיאך יעלה על לב להרהר אחריו ולבטל פירושו לתקנה זו .?… והראיה החזקה על אמיתת פירושו היא שנתקיימו דבריו וכן התנהגו לפניו ולאחריו עד שפשט המנהג בטוליטולה… ופוק חזי מאי עמא דבר… וזה או קצתו יספיק למודה על האמת״. שתי טענות בפיו של ר׳ ישראל:

 א) הזקן הורה והוא גברא רבה.

ב) הוכחה לאמיתות פירושו היא עצם העובדה שנהגו כמותה, והעובדה, שכך נהגו, מביאה אותו לקבוע שאין להרהר אחריו.

הרא״ש לעומתו עוגה על שתי הטענות:

א) ״זו אינה ראיה, מי לנו גדול כרש״י… ונחלקו עליו… יוצאי יריכו ר״ת ור״י… כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם… ועוד… הלכה כבתראי ודידן עדיפה״. ועל הטענה הב׳ שכך נהגו עונה הוא: …״ואין נקרא פשט מנהג על ידי הסופרים… ושמא לא ידע המערער שהיה לו כח לערער… או שמא דן דיין אחד שנתמנה בכתב המלך מדעת עצמו… ואין לעשות מזה מנהג קבוע שיעביר הדיין־אמת מדברי תורה לקיים המנהג״. אין הרא״ש מתחשב אפוא בשתי טענותיו של ר׳ ישראל אך אינו מוצא דוגמא אלא מאשכנז וצרפת. רבי ישראל, גם מול הרא״ש אתו הוא חולק, חותם בדברי הכנעה אופייניים:

ואדוני חכם כחכמת מלאך האלקים ומה יצדק עמך אפרוח שלא נתפתחו עיניו אבל תחשבני עוף מצפצף ־!.

הערת המחבר : בער, בספרו היהודים בספרד, י־ם, עמי 186, רואה בדברי ר׳ ישראל דברי ״אחד המשכילים״ ש״לא רצה להיכנע להכרעת חכם ההלכה״. אין הדבר נראה כך, קודם כל ר׳ ישראל גם כן הוא ״חכם הלכה״, בטענותיו, אמנם משתמש הוא בחכמת ההגיון ובמידע הפלולוגי שבידו, אך אין בזה כל פסול, וחכמים רבים וטובים כמו הרז״ה, ורשב״ץ השתמשו בתורת ההגיון להבנת ההלכה. אין הרא״ש בדבריו נגדו אלא כמגזים על מנת להרתיע. ואם דברי הרא״ש נתקבלו הרי זה משום שהרא״ש נודע כחכם גדול, ומילא תפקיד של ראש הרבנים ור׳ ישראל לא מסתיר כלל את כניעתו לפניו, על אף שההגיון והסברא לכאורה לצדו. תשובה זו הובאה בטור אהע״ז, סי׳ קי״ח, וראה שם בבית יוסף, את תשובת הרשב״ש שהביא, ושלדעתו אף הוא חולק על הרא״ש. וראה שו״ע אהע״ז, סי׳ קי״ח ס׳ ט. ועיין משפטים ישרים לר׳ רפאל בירדוגו, ח״ב, סי׳ רי״א, שמביא אף הוא שהרשב״ש חולק על הרא״ש. וראה גם מהר״ם אלשיך, בתשו׳ סי׳ ט״ו.

ר׳ שלמה לוריא בהקדמה ראשונה לספרו ״ים של שלמה״ כותב: ״לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו אף שיש הכרע גדול בין מעלותם… מ״מ התלמוד הוא המכריע וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו״. גם בדורות האחרונים כותב רבי יהושע ב״ר יוסף מקראקא (נפטר 1648) לר׳ משה מלימא בעל ״חלקת מחוקק״: ״ומה שכתבת שלא הבינו כן המגיד משנה והטור מה בכך הלא גם לנו לבב אנוש״ ובמקום אחר הוא מתריע נגד בני דורו: ״ולפי מנהג חכמי מדינתנו דבר שנדפס בשלחן ערוך אין לשנות ח״ו כתורת משה… רחמנא ליצלן מהאי דעתא… ורשאי כל אדם לחלוק בראיות ברורות אפילו על דברי הראשונים״ ״.

ברם חכמי הספרדים וחכמי מארוקו בכללם, הולכים בעקבות קודמיהם הראשונים. רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבמארוקי (נפטר 1823), כותב נגד הש"ך שחלק על המגיד משנה ועל אחרים, כדברים הבאים: ״ואני תמה כיצד יחלוק א׳ מהאחרונים עם היותו רב ועצום על הראשונים אשר המה לנו לעינים ובפרט על הרב המגיד בדעת הרמב״ם בס׳ בעלמא, שברור הוא באין ספק שקורא עליו הרמב״ם בכל ביתי נאמן הוא וכל שכן להחליט דברים נגד דעתו במקום שלא חלק עליו שום אחד מהראשונים ז״ל״. ובדרך כלל הוא מגן על הראשונים. בחושן משפט בסימן מ״א, כתב הש"ך בסעיף קטן י״ט: ״לפענ״ד שהרב המגיד וכל האחרוני׳ לא ירדו לסוף דעת הראב״ד והרמב״ם… ״ ועל זה כותב ר׳ רפאל: ״ואני תמה אם הרב המגיד לא ירד לסו״ד הרמב״ם מי הוא שיוכל לירד חוץ ממנו? …ואמרתי אולי משגה הוא ביד הרב המגיד… אלא… שאחר המחילה מכבוד הרש״ך… שפירושו במקום הזה אין לו שחר״. נגד המגדל עוז, כתב הש״ך שם: ״כבר ידוע שהוא כותב בלי עיון והשגחה כלל ומקלקל דבריו שלא במשפט״. ועל זה מעיר הר״ב: ״אין מקום לכל מה שחירף וגידף הש״ך ז״ל בהרב מגדל עוז שמכותלי ביתו ביכר שהש״ס דמי ליה כמאן דמנח ליה בכיסתיה״. ומסיים וכל זה דברים פשוטים ואולם לפי שרב גדול נטפל בהם — כתבתי. המניע שהניעו לכתוב הוא אפוא העובדה שבטפל הש״ך לגדולים וראשונים כמו הרב המגיד והמגדל עוז ורצונו שלו להגן עליהם.

במקום אחר חולק ר׳ רפאל כבוד לדברי הש״ך ואינו מעיז לחלוק על סברתו, מפני שהוא קדם לו וסברתו היא היחידה שהועלתה על ספר, וכך על חומ״ש סי׳ פו ס״ה, בראובן שחייב לשמעון ושמעון ללוי שלפי ברייתא של ר׳ בתן נשתעבד לוי לראובן המלות של שמעון. כתב מרן: ״אם אחר שנתחייב לוי בב״ד לראובן הלך ופרע לשמעון — חייב לפרוע לראובן פעם אחרת. והוא כותב על זה:

״הרב בש״ך כתב… לאו דוקא בתחייב בדין… אלא אורחא דמילתא נקט… ודבריו צל״ע דבפי׳ קאמר מר״ן ואם אחר שנתחייב בדין… ואמת שאין בנו כח לחלוק על הרב. ואחר שהוא מיל תא דפברא — סברתו היא העיקר אס לא נמצא מי שיחלוק עליו. ואחר שהוא ז״ל אומר דדברי מר״ן לאו דוקא מכח סברא פשוטה לו אין בנמצא מי שיחלוק עליו אך הנה הוא ז״ל עצמו כתב ואע״פ שראיתי בתשו׳ מיימ׳ וכו׳ …ואחר שמצינו שגדול א׳ חולק עליו למה נאמר דדברי מר״ן לאו דוקאי אחר שיש גדולים שסוברים דדוקא הוא? זה תימה גדול …כללא דמילתא דכדברי מר״ן ובפשטו אנו פוסקין ואנו גרירי בתר פסקיו״.

הרי שרק במוצאו הדבר אצל הראשונים העז לחלוק על הש״ך. גם ר׳ רפאל אהרן בן שמעון (נפטר חשדן תרפ״ט 1928), אינו משלים עם פירושים המנוגדים לפירושי ראשונים, ובספרו ״מצור דבש״ בדברי ביקורתו נגד הרב בעל ״כתב סופר״ כותב:

ודבריו הם נגד כל גדולי עולם רבנן קמאי ובתראי רבותינו הקדושים אשר מימיהם אנו שותים וכולם סברי מרנן שהאיסור בהוצאת האש הוא מדרבנן ואם עבר והוציאו מותר להשתמש בו והוא באחד חולק עליהם וסבירא ליה שהאיסור הוא מדאורייתא ואם עבר והוציאו אסור להשתמש בו מבלי להסתמך על שום פוסק שחולק ורק בעצם פלפולו בשי׳ הרמב״ם והראב״ד ז״ל, ומזה הוציא דין חדש אשר לא זכרוהו הראשונים. ואנחנו לא הורגלנו בדרף הזאת ולא למדונו רבותינו דרכי הפסק וההוראה כאופן כזה, ואין אנחנו דל, מלקטי שכולים משדה תכונות חכמתם והב שהתירו ולא אנחנו״. צא וראה עד כמה בטלו את עצמם לפני הקדמונים. גם ר׳ יצחק בן דנאן (נפטר תר״ס 1900) כותב בספרו ליצחק ריח: ״אין כח ביד הרבנים עכשיו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שהוא מקובל מפי רבותיו הגדולים שנהגו כן. אבל מסברת עצמו לא.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

עם הגעתם לצפון־אפריקה, נוכחו הפליטים עד־מהרה לדעת כי הגורל שציפה שם לרבים מהם לא היה שונה מזה שהכירו בצרפת. בני־המזל שבהם, אלה שתעודותיהם היו ללא פגם, הועברו לטיפולם של ועדי העזרה לפליטים שפעלו במקום, עד ליציאתם: השאר נכלאו מיד עם בואם והובלו למחנות־מעצר באלג׳יריה ובמארוקו, שם כבר רוכזו מאז תחילת המלחמה אלפים מאחיהם שלא שפר מזלם. אולם כמו בצרפת התירו השלטונות לג׳וינט, ל׳היס״ם׳״ ולארגוני־סעד אחרים, מקומיים וזרים, לסייע להם.

הראשון לוועדים המקומיים הקימה הקהילה היהודית בטנג׳יר, בשנת 1936. אחריו הוקם ביולי 1940 הוועד של קזבלנקה מיסודה של עורכת־הדין הלן קאזס־בן־עטר. וב־ 1941 הוועד האלג׳ירי, בראשותו של אלי גוזלאן.

אגב קשר רצוף עם הג׳וינט והיס״ם, קיבלו שלושת הוועדים על עצמם להקל על מעברם של הפליטים ולסייע בהשגת מקלט בטוח למי שלא יכלו להמשיך עוד בגלגוליהם. תחת איום הכליאה שהיה תלוי ועומד על אלה, עלה בידי הוועדים להציל כמה מהם, בפזרם בין הקהילות היהודיות במארוקו ובאלג׳יריה, שדאגו להשיג להם מקומות מגורים וחוזי־עבודה.

למחרת נחיתתן של בעלות־הברית, העריך הג׳וינט ב־10,000 את מספר הפליטים היהודים שעברו דרך קזבלנקה מאז ינואר.1941 אם נוסיף להם 5,000 עד 10,000 פליטים שנכלאו במחנות ו׳עובדים זרים׳ שחיו במארוקו הצרפתית, בטנג׳יר ובאלג׳יריה, מאז שביתת־הנשק, יש להניח כי בין 1940 ל־1942, טיפלו הוועדים בצפון אפריקה ב־20,000 פליטים יהודים לערך. חלק הארי בעבודה זו הוטל על הוועד בראשותה של גברת קאזס־בךעטר, עורכת־דין ונשיאת ׳אגודת בוגרי כי״ח׳. היא עוררה את חשדותיהם של השלטונות חודשים מעטים בלבד לאחר שהוקם ועדה. בהנחיית ועדת שביתת־הנשק הגרמנית, פורק ועד זה באפריל 1941. הוא נצטווה להפסיק כל פעילות ולמסור לשלטונות את רשימת הפליטים שביקשו הגרמנים. אולם הודות לקשרים הטובים שהיו לה בנציבות הכללית ובמינהל המחוז, לעולם לא הטרידה המשטרה עוד את הגברת בן־עטר. כך יכלה להמשיך בפעולתה באופן גלוי לחלוטין, אגב מסירת דין וחשבון שוטף לשלטונות על נסיעותיה, כדי להשיג את מכסות הדלק המיוחדות וההיתרים הדרושים להסעת הפליטים מנמל קזבלנקה למרכזי־הקליטה השונים שהוכנו למטרה זו.

העזרה לאוניות הפליטים

כל הפליטים שבאו ממרס״ הופנו באורח אוטומאטי אל מרכז־הקליטה שבעין סבאע ( Ain'Sebaa ), כמה קילומטרים מקזבלנקה. מרכז זה מורכב היה משלושה אולמות גדולים ששימשו קודם־לכן בתור אולמות־ריקודים וקיט. כאן אפשר היה לקלוט עד 600 פליטים, להם חולקו מזרני־סיבים, ותו לא. סכום בסך 50 פראנק נדרש מכל ׳מתארח׳ כדי לכסות, פרט להוצאות האש׳׳ל, את הוצאות הנסיעה וההובלה עד לתאריך ההפלגה. הפליטים לא הורשו להוציא מצרפת יותר מ־200 פראנק בכסף צרפתי ו־5,000 פראנקים בכסף של מארוקו ואלג׳יריה, ולכן הם נדרשו לשלם מראש, במשרד הג׳וינט שבמרסיי, עבור שהייתם במארוקו (שלא יכלה להאריך יותר מעשרה ימים) וכן עבור הוצאות הנסיעה עד ליעדם הסופי. אולם, לעתים קרה כי הפליטים הגיעו למארוקו בלי תעודות ובלי הסידורים הדרושים להמשך נסיעתם. היה זה אז מתפקידו של הוועד בקזבלנקה שלא להפקיר אותם לגורלם, הן בהשגת האשרה מן הקונסוליה האמריקנית — דבר שהלך ונעשה מסובך יותר ויותר החל מיוני,1941 הן בהשגת כרטיסי־נסיעה לאוניות שהפליגו לאמריקה.

בשנת 1942, נסעו בקו שבין מארוקו לאמריקה ארבע עד חמש אוניות, שאת רובן שכרה הג׳וינט. מדובר באוניות הפורטוגליות ׳ניאסה׳ (Nyassa), ׳סרפה פינטו׳ (Serpa Pinto), ׳גינה׳ (Guiñe) ו׳סאו תומה׳ (Sao Thome), אשר, בעוגנם בקזבלנקה, הסיעו את הפליטים שבאו מצרפת על סיפון ה׳ליוטה׳(Lyautey), ה׳ויל ד׳אוראן׳(Ville d'Oran) וה׳ז׳נראל קאמבון׳(Général Cambon). עד למאי 1941, יכלו הפליטים שלא החזיקו באשרת־מעבר ספרדית, לעזוב את צרפת על סיפון ה׳ויניפג׳ (Winnipeg), ה׳אלסינה׳(Alsina), ה׳ואיוווינג׳(Wyowing) וה׳מונטה ויזו׳(Monte Viso), שהפליגו דרך קזבלנקה למארטיניק, משם יכלו המהגרים להגיע לארצות־הברית, במישרין או דרך סן תומה ופורטו־ריקו. אולם בשל לכידת ה׳ויניפג׳ בידי הצי הבריטי, ב־10 במאי 1941, הופסקה תנועת האוניות בין מרסיי לפור־דה־פראנס. הפליטים שנמצאו על סיפונה של ה׳מונטה ויזו׳ הורדו עקב כך בקזבלנקה. הוא הדין לגבי נוסעי ה׳אלסינה׳, שנתקעו במשך שבועות רבים בדאקאר: אלה כמו אלה הובלו לקזבלנקה ונכלאו לאחר־מכן במחנות שבמארוקו.

בין התקופה הנזכרת והתאריך שבו אסרה צרפת לחלוטין על יציאת מהגרים מתחומה (יוני 1942), נרשמה בנמל קזבלנקה תנועה ניכרת של אוניות פליטים: לבסוף עורר הדבר את תשומת־לבו של הקונסול הגרמני שם, אשר למן חודש מארס מסר פרטים מדויקים על מספר המהגרים, אזרחותם ומקומות היעד שלהם.

לפי דיווחיו של הקונסול אפשר ללמוד כי ב־15 במארס הביאה ה׳ויל ד׳אוראן׳ 165 פליטים יהודים ממרסיי: חמישה ימים לאחר־מכן הם עלו על ה׳גינה׳, שהגיעה מליסבון ומקאדיקס, כאשר על סיפונה 465 מהגרים. ב־22 במארס עגנה ה׳ליפארי׳ (Lipari) בקזבלנקה, עם 369 מהגרים ממרסיי, שעליהם נוספו למחרת 443 נוסעים מן ה׳ויל ד׳אוראן. ביחד הם עלו על סיפונה של ה׳סאו תומה׳ שהפליגה בו־ביום אל עבר האוואנה וניו־יורק, עם עוד 107 נוסעים במעבר. יציאות אחרות של מהגרים נעשו על סיפון ה׳ניאסה׳, ה׳גינה׳ וה׳סרפה פינטד, ב־5 במאי, ב־6 ביוני, ב־25 ביוני, ב־2 ביולי וב־6 ביולי. אחת היציאות הגדולות היתה זו שנערכה ב־6 ביוני על סיפון ה׳סרפה פינטו׳. זו הגיעה מליסבון עם 176 נוסעים והעלתה עוד 502 פליטים בקזבלנקה.

הפליטים השתייכו לכל הלאומים של אירופה: לבד מיהודי גרמניה ופולין, שהיו הרוב הגדול, היו גם צ׳כים, רומנים, רוסים, הולנדים, צרפתים, בלגים, הונגרים, יוגוסלבים, יוונים, ואפילו תורכים ארץ־ישראלים.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.

הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עד שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.

עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.

מעֵבר לניתוח המאורעות בצפון אפריקה, שאותם ננסה להעמיד בהקשר הרחב ככל האפשר, מבקש מחקר זה לתרום להיסטוריה של העם היהודי שישי ב " שוליים " של עולם השואה, נושא שמטעמים מובנים למדי לא זכה לתשומת לבם של החוקרים.

אמנם כן, מצבם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1940 – 1943 אינו וכול כלל לעמוד בהשוואה אל הגיהינום שאליו הוטלה יהדות אירופה באותה תקופה. אחרי ככלות הכל, גן בעיני יהודי צפון אפריקה עצמם הייתה תקופה זו חמורה פחות מזמנים קריטיים אחרים בתולדותיהם הארוכים על אדמת המגרב.

שכּן בלי לשוב ולהתחקות עד לימי המואחדין, אין זו גוזמה לומר כי במשך שלושת הימים של מאורעות הדמים שהתחוללו בקונסטונטין 3 – 5 באוגוסט 1934, נהרגו ונפצעו יהודים רבים יותר מאשר במשך שלוש שנות משטר וישי והכיבוש הגרמני.

מונצף ביי לא היה המנהיג התוניסאי היחידי שהקהילה היהודית של תוניסיה זכרה באהבה בגלל עזרתו ליהודים בזמן המלחמה. ברגע המכריע הזה בתולדות הארץ, בעת שהמעצמות הגדולות נאבקו זו עם זו על השלטון בעולם על אדמה תוניסאית, כינם מונצף מסביבו חצר וממשלה מורכבים מהאנשים החכמים והנאורים ביותר, כמו ראש הממשלה שניק ושר החצר עזיז ג׳לולי, הוגה מוסלמי ליברלי, שעמד בעבר בראש עיריית תוניס. משימתם היתה לשמור על האוטונומיה של תוניסיה או על מה שנשאר ממנה ולהגן על התוניסאים, ולשם כך היה עליהם לשמור על איזון עדין בין השלטונות הצרפתיים, הכובשים הגרמנים וכוחות בעלות הברית המתקרבים. העזרה ליהודים – לעתים קרובות ליחידים, לפעמים לקבוצות שלמות – היתה מאמץ מתמיד. לא תמיד עלה הדבר בידם. כשקלר ולילה שמלה ביקשו מג׳לולי להתערב כדי להציל את בעליהן, הסיפור שסיפרתי בפרק הפתיחה של הספר, הודה הנכבד הערבי בצער כי אין בכוחו לעשות כלום. אך לפעמים הם הצליחו, בשקט, להשיג שחרור של בני ערובה יהודים, להזהיר מנהיגים יהודים מפני מעצרים צפויים או להאט ביצוע של חוק נגד־יהודים. זו הסיבה לכך שיהודים בתוניסיה זוכרים את שניק, ג׳לולי ועמיתיהם כידידים שנחלצו לעזרתם בעת צרח.

דוגמה מרשימה מאוד של עזרה ערבית ליהודים הנתונים במצוקה היא סיפורו של סי עלי סקעת. מעלליו נזכרים, ולו בדרך אגב, לפחות בשני דוחות על הכיבוש הגרמני שכתבו יהודים תוניסאים אחרי המלחמה. אבל נדיבותו המופלגת נשכחה זה מכבר. סיפורו הוא באמת סיפור אבוד.

הערת המחבר : בספרו של Sabille  נכתב כי " סי עלי סקעת, לשעבר שר בממשלת הביי, שיכן שישים פועלים יהודים בנחלתו בזג'ואן ברגע גורלי של המלחמה :" תיאור דומה מופיע בספר שכתב בנו של ראש הקהילה היהודית בתוניסיה בזמן המלחמה. ראו Borgel

סי עלי סקעת נולד בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה, בן למשפחה מוסלמית אצילה, אל־קורייש, שאילן היוחסין שלה מגיע עד לנביא מוחמד. בגיל צעיר התחיל סי עלי לעבוד בשירות הציבורי. הוא החל את הקריירה שלו כמפקד משטרה צנוע בערי שדה נידחות ומונה ברבות הימים לראש עיריית תוניס. לבסוף נעשה שר בחצר הביי, וכיהן שם כ״שר העט והעצה״, תפקיד שתוארו המוזר מחזיק כמה מהסמכויות החשובות ביותר בממשלה, ובכללן הרבה מאלה של שר משפטים, שר פנים ורמטכ״ל בממשלה מודרנית.

סי עלי התחנך בעידן הערבי הליברלי בשלהי המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. זו היתה התפרצות קצרה, אבל עזה, של נאורות ומודרניזם שחוללו רפורמות אירופיות – פוליטיות, חברתיות, ותרבותיות – בחברות הערביות. תוניסיה, על אוכלוסייתה המגוונת ובה איטלקים, צרפתים, מלטזים ואירופים אחרים, היתה פתוחה במיוחד לרעיונות הליברליים האלה. נכון שהרגע היה קצר, והרפורמות – מלבוש מודרני עד לחוקות כתובות – היו לא פעם רק חיקויים רדודים של סגנון מערבי, אך שוחרי רפורמות ודמוקרטים ערבים בימינו מוסיפים להציג את העידן הליברלי קצר־הימים כהוכחה לכך שהם חוזרים אל השורשים שלהם, ואינם פורצים לשטח חדש לגמרי.

בדומה למאורות זוהרים אחרים של העידן הליברלי, גם סי עלי נודע כאיש נאור, מודרני, פתוח לוויכוח וסובלני כלפי דעות מנוגדות. בני משפחה משבחים אותו ואת אשתו – ליליה בכוש, בתו של גנרל תוניסאי חשוב – על שהחדירו את הרעיונות האלה בחמשת ילדיהם. לאחר קריירה ארוכה ופורייה בממשלה, פרש סי עלי ויחד עם ליליה התיישב בחווה של 3,000 דונם, שרכש באמצע שנות העשרים. הוא שהה שם יותר מעשרים שנה כנכבד כפרי, הרחק מהמערבולת הלאומנית בתוניס, שדחקה אנשים בני דורו – שלא ראו סתירה בין תודעתם הלאומית ובין נאמנותם לחצר המלוכה – תחילה אל מחוץ לפוליטיקה ואחר כך אל מחוץ להיסטוריה. סי עלי הלך לעולמו ב־1954, שנתיים לפני שתוניסיה קיבלה את עצמאותה והחליפה את שלטון הביי ברפובליקה.

החווה של משפחת סקעת נמצאת בביר חלימה שמדרום לתוניס, למרגלות ג׳בל זג׳ואן שגובהו 1,295 מטר, בתוך עמק פורה ורחב, שנושא את שם ההר ונודע כאסם התבואה של תוניסיה. עמק זג׳ואן נודע גם כמקור המים של קרתגו העתיקה, היריבה ההיסטורית של רומא על השליטה בים התיכון. חלקים של אקוודוקט, שאורכו שבעים קילומטר, מיתמרים עדיין מעל הכביש לתוניס.

סי עלי קנה את החווה לאחר שכבר החלה לשגשג. שדות חיטה כיסו את רוב השטח, אבל עדיין נותר מקום למאות כבשים ולמטעי זיתים ושקדים. נחל קטן זרם דרך הנחלה, ומילא את הבאר בירכתי הגן הגדול שנפרס על פני יותר ממאה מטר מתחת לחלון חדר השינה הראשי של הבית הראשי.

מה שמבדיל את חוות סקעת מחוות אחרות בעמק זג׳ואן הוא עיצובה כאסיינדה בסגנון ספרדי. זו בנויה בצורת ריבוע עם חצר גדולה, שבקצה הרחוק שלה ניצב הבית הראשי. מוסכים, אסם, מחסנים ומבנים אחרים ממלאים את ארבע הצלעות של הריבוע. הקטעים המרשימים ביותר הם הצריחים והחומות, ומגדל שמתנשא מעל החומות. בתוך הבית הראשי מתרוממת מעל לפרוזדור המרכזי תקרה בגובה שישה מטרים, ומהפרוזדור נפתחים חדרים לכל כיוון. מזוזת הדלת של כל חדר מקושטת באריח מצויר, ומעל כל דלת מופיעה כתובת בערבית – בקשה מאללה לברך בשפע את מי שמתגורר בחדר.

תיארתי את החווה של סי עלי במפורט, כי זה המקום שבו מתחולל הסיפור שברצוני לספר. ביקרתי במקום במאי 2004, יחד עם כאמל סקעת, בנו הבכור של הדי, הבן של עלי, שמנהל היום את החווה. במשך חודשים חיפשתי קרובים של סי עלי ללא הצלחה. תודות למקרה ממוזל הכרתי את כאמל באמצעות עמית תוניסאי, לאחר שהתברר לי שהוא וכאמל נפגשים תדירות בבית קפה מהודר בלה־מרסא, פרבר אופנתי של תוניס. במצב המתפורר שבו מצאתי את החווה היא נראתה לי כנחלה מטה־לנפול שדון קישוט נקרה אליה בשיטוטיו ברחבי אנדלוסיה. לפני שבעים שנה, כשסי עלי התיישב בה כנכבד כפרי, היא ודאי נראתה כגן עדן.

בהתבסס על זיכרונות מקוטעים מימי המלחמה ועל מקורות אחרים, סיפורו של סי עלי סקעת נראה בערך כך: בשלב מכריע של המלחמה על תוניסיה השתוללו קרבות בעמק זג׳ואן. על רקע שאון התותחים והפצצות הנופלות מכל עבר, החליטו שישים עובדי כפייה יהודים, שהועסקו במחנה עבודה של כוחות הציר שהיה סמוך לחווה, לנצל את הנסיבות ולברוח. בחיפושיהם אחר מקלט הם הגיעו אל השער בחומות החווה של סי עלי. השר לשעבר שנעשה לבעל אחוזה כפרי פתח את ביתו לכולם, סיפק להם מעון ומזון, והשאיר אותם תחת חסותו עד בוא בעלות הברית לעמק זג׳ואן בדרכן לתוניס ולביזרט. תודות לו ניצלו השישים מגורל שהיה עלול להיות מסוכן, ואולי קטלני.

הערת המחבר : למרבה הצער, אין מקור שקובע מתי בדיוק הגיעו היהודים הבורחים לחוותו של סי עלי ולכן, לא ברור כמה מהם נשארו תחת חסותו.

סוכן יהודי של בריטי נשדד על ידי מקורבים למושל דמנאת

 הוזיר עוד לא ענה לדרישתי בעקבות שוד הסוכן היהודי של אזרה בריטי, על ידי מקורבים למושל דמנאת. הכותב מניח שהוא מצפה לדו״ח של סיד בובקיר שהתבקש לחקור נושא זה. שגריר איטליה שלקח מיד חלק פעיל בהגנה על יהודי דמנאת וקיבל מכתב מהוזיר שהבטיח לו שאם המשלחת תגיע לחצר הסולטאן, היא תזכה להאזנת טענותוהם, ויינתנו הוראות חמורות שימנעו התנכלויות בעתיד.

המשלחת לסולטאן נפלה לידים רעות

כפי שנודע, המשלחת נפלה לידיים שליליות. הומלץ להן לא לחזור עד שיקבלו פיצוי על היחס הגרוע כלפיהם. עצה זו ניתנה על ידי האישים הבאים: Meakin , נתין מאורי בשם בן-אטוול עתה נתין של ארה״ב, שפועל לפי הוראותיו של קונסול ארה״ב, ולוי כהן עורך העיתון,'Reveil du Maroc שהשיא עצה זו. לסיום כתב השגריר כי דמנאת נמצאת באזור השלוח Shlohs  בו חי גזע פראי מאד, היהודים שם נושאים נשק, וייתכן שיש אמת בהאשמה שהם מתנהגים בצורה בלתי תרבותית. יש להעיר, כי במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מגרנויל ב-26 במרס 1885 נאמר:

I have directed Cid Bubeker on his return to Demnat to obtain notarial evidence of הוריתי לסיד בובקיר בשובו לדמנאת להשיג עדות נוטריונית ממאורים ומיהודים). מכתב זהMoors and Jews' :"בתאריך 17 באפריל 1885 בתוספת פרטים על הפעילות הדיפלומטית של קונסול ארה"ב TM- נזכר מתיוס למען יהודי דמנאת

מעורבות שגרירי מדינות אירופה

ב-13 בפברואר 1885 פורסמו הדברים הבאים ב-  JC : המשלחת שהגיעה לפאס נמצאת במקום קדוש המעניק להם בטחון חיים. קונסול ארה״ב שמגלה מאמץ לצד היהודים נוטה לבקש מהסולטאן לשלוח שניים מנאמניו יחד עם שני אנשים שימנה השגריר, ואלה יישלחו לדמנאת לחקור את המצב וימסרו דו״ח. לפי הוראות ממשלותיהן כתבו השגרירים של בריטניה, איטליה ואפילו של ספרד, שבדרך כלל אינו מגלה ענין בנושאים הקשורים ליהודים, מכתבים חריפים לסולטאן, בצירוף אזהרה מפני התוצאות השליליות שיהיו לאירוע.

הבעות תודה לשגריר בריטניה על ידי שני רבנים במראכש-א' אדר תרמ״ה, 15 בפברואר 1885

שני הרבנים הראשיים של מראכש, שהיא הקהילה הגדולה הסמוכה לדמנאת, הביעו תודתם לגיוהן דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו, על כל מה שעשה למען יהודי דמנאת. מאחלים לו אריכות ימים בזכות מעשיו הטובים בכך שהוא מגן על העולם נגד מעשי עוול.

שליחותו של בובקיר:

האדון מכלוף אלהרר שליווה את סיד בובקיר בדמנאת, הודיע לנו על קבלת פנים נאה שערכו היהודים לכבודו בעיר הזאת. הוא דיבר עם המושל לטובתם, והחזיר את השקט והשלוה ללבות היהודים שנשארו בדמנאת, ולאלה שברחו ממנה. ידיעה זו גרמה לשמחה, והלכנו לסיד בובקיר כדי להביע לו את תודתנו. אנו מודים מכל הלב להוד מעלתו על שבחר בבובקיר על מנת שהוא יטפל בנושא זה. שמחתנו תהיה גדולה יותר כשנראה את סוף הפרשה באמצעות התערבותו של הוד מעלתך השגריר.

חתומים הרב הראשי של מראכש: מכלוף בן מוהן מימון בן דוידוין

אני מביע את תודתי, הוד מעלתך השגריר על התערבותך ועל כל הטוב שעשית עם סיד בובקיר חתום הרב הראשי של מראכש. מכלוף אלחזן.

כפי שפורסם בה' אדר תרמ"ה-22 בפברואר 1885 בכתב העת 'הצבי', היהודים בדמנאת מוכים, ילדיהם ונשותיהם קרבנות של התעללות.

דרומונד האי לא נקט ביוזמה להגנת היהודים

לעומת דברי השבח שהרעיפו הרבנים על שגריר בריטניה הובעה גם תרעומת עליו. בשבועון היהודי בלונדון הואשם שגריר בריטניה במרוקו דרומונד האי בכך שלא נקט ביוזמה בקשר ליהודי דמנאת, ואין זו הפעם הראשונה שלא יזם הגנה על היהודים. החסינות לה זכה המושל האכזר של דמנאת, הביאה לתוצאות שהיו צפויות. כך הידיעה מטנגייר מה־16 בפברואר 1885 שפורסמה ב- JC ב-6 במרס.ב-17 באפריל אותה שנה פורסם שם, כי המשלחת היהודית מדמנאת תבוא לפאס לאחר הפסח, ומכאן תקבל ליווי שאורגן מטעם הסולטאן כדי לשומרם בדרך לדמנאת. הכותב משבח את קונסול צרפת מר Feraud שהתחיל בתפקידו בחודש זה הוא שולט בערבית, והאגודות היהודיות באירופה צריכות להודות לו על עזרתו למען אחיהם במרוקו.

במהומות נאסרו יהודים ואשה אחת נדרסה

ב-24 באפריל 1885 פורסמו הדברים הבאים ב – JC בשם  Gibraltar Chronicle היו הפרזות בעיתונות בין השאר בפרסום על שנשים יהודיות חוללו. הדבר הוכחש על ידי המשלחת של היהודים בטנגייר. הצרה החלה בסירובם של היהודים לשלם מסים שרירותיים, כששני החוקרים הגיעו לדמנאת. יהודים במקום זה ישבו עם המושל וכתבו שאין לקהילה שום תלונה. הם נשאו אתם הצהרה מהסולטאן וכשזו נקראה, היתה מהומה. מישהו האשים את היהודים שפגעו במושל. הושלכו אבנים ומספר יהודים ברחו למקום קדוש לבל  ייפגעו. אבל יהודי אחד נתפש, נכבל ונפצע ולאחר מכן נפטר. המוסלמים החרימו את רכוש היהודים, מספר יהודים נאסרו ואשה יהודייה נדרסה ולאחר מכן נפטרה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו משה עמר

ס״ד. טופס תקנה שצריך להתנות על הבעל, שאף אם נכתב הגט כהלכתו ונאבד, יכולים לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר ליד אשתו.

ראיתי כתוב בס׳ אבן העזר בכתב יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל: תקננו זה כמה לסופרים הכותבין גטין, שיתנו על הבעל מלבד הרשות שנותן להם לכתוב מאחד ועד מאה, עד שיצא גט כשר כהוגן וכשורה. וג׳׳כ יתנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו ונאבד, אעפ״י שכבר עשו שליחותם, יכולים הם לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר לאשתו. לפי שכבר אירע כמה פעמים שאף אם נכתב הגט כהלכתו, הנה מצד קלקול הדרכים ושבוש הגייסות, הנה הגט נאבד בדרך קודם שיגיע ליד אשתו, וזאת היא הסיבה שנשארו כמה נשים עגונות וצרורות עד יום מותן, ופוק חזי מ״ש הטור ז״ל בטא׳׳ה בסימן קכ״ב בסעיף גי, אמר לסופר ולעדים כתבו גט וחתמו, ותנו לשליח, ונאבד מיד השליח, או שאמר תנו לשליח ויוליך, ונאבד מידו, אין כותבין גט אחר. ואם כתבו ונתנו לה הגט כשר, לענין שאם נתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת, כמ׳׳ש מוהר׳׳י בעל הטורים ז״ל. ופשוט הוא דעד כאן לא כתב מוהר״י ז״ל, כי אם היכא דלא התנו על הבעל בפירוש לחזור ולכתוב אחר, אם נאבד אחר שיגיע ליד השליח, אכן אם התנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו וניתן ליד השליח ונאבד לו לשליח, שיכולים לכתוב עוד גט אחר מחדש כהוגן וכשורה התנאי קיים. ותקנה טובה היא. נאם שמואל ס״ט ע״כ מצאתי כתוב. ולראיה ח״פ בשלהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ׳׳ק המר ונאנח. וחתום כמהר״ר סעדיה בכהה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳יה.

אדר תכ׳׳ד

ס״ה. טופס תקנה שחייב לה הבעל לגרושתו במזונות, עד שיפרע לה כתובתה במושלם. ושתטול בגדי חול ובגדי שבת חוץ מכתובתה.

שוב ראיתי בס׳ אבן העזר כתיבת יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל, לענין האשה שנתגרשה מבעלה ולא נפרעה כל כתובתה במושלם, שעדיין הבעל חייב במזונותיה עיין בסי׳ צ״ג. ונהגו בכאן במתא פ׳אס יע״א מימות עולם החכמים נ״נ ז״ל, לפסוק הלכה למעשה כאשר ראינו כמה פסקי דינים מהראשונים ז״ל לפסוק שחייב הבעל במזונותיה עד שיפרע לה כתובתה במושלם.

וסמוך לזה כתוב, עוד ראינו כתוב בפסקי דינים של החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שפסקו ג׳׳כ שהגרושה תטול בגדי חול ובגדי שבת, ואין שמים אותם לה מכתובתה. ועם היות שיש מחלוקת בדינים האלו בין הפוסקים ז״ל. מכל מקום מאי דאפסיקו הלכה למעשה כתיבנא. נאם הצעיר שמואל ס״ט. ולראיה שכך מצאתי כתוב, ח׳׳פ בשילהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ״ק המר ונאנח, וחתום עליו החכם השלם כמהר״ר סעדיה נר׳׳ו, בר החכם השלם כמהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

ס״ו. העתק מכתב יד החה״ש הדו״מ כמהר״ר שמואל שאול ן׳ דנאן ז״ל, שהעתיק הוא מכ׳׳י הקדש על העליונה כמהר״ר יעב״ץ זלה״ה וז׳׳ל:

שוב ראיתי בכתב יד החכם הה״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה וזיל, כתב בעל תרומת הדשן בשאלותיו בסי׳ רמ׳׳ח, בענין נתינת הגט שלא ינתן בלילה, ואף אם לאחר שהתפללו ערבית נראה יום כגון ביום המעונן, עכ׳׳ז אין לתתו בלילה, דלסברתו ז״ל דימהו לדין, וכמו שאין דנין בלילה, כך אין ליתן גט בלילה. וכתב שכך השיב לו בתשובה א׳ מן הגדולים. ולזה תמצא שהרב מוהרי׳׳ק זצ״ל בס׳ ש״ע כשכתב סדר הגט ללמד לסופרים הלכותיו בקצרה, כתב לשם וז״ל בסימן כ״ח, נתינת הגט יש מי שאומר שצריך להיות ביום ולא בלילה עכ״ל. ובדקתי בנרות החיפוש, מנין הוציא הרב דין זה, ומצאתי אחר טורח ועמל, שכתב הרב מוהרי״ק ז״ל בב״י חידוש זה בסוף סי׳ קל״ו, ושמעתי הטעם משום דנתינת גט הוי דין ואין דנין בלילה. ואיני יודע מה ענין גט לדין? ושום א׳ מהפוסקים לא חילק להקפיד בכך עכ״ל הרב ז״ל. ובלי ספק, כשהזכרתי זה לחכמים יצ״ו, תמהו מאין ולאין לא ינתן הגט בלילה, עד שהראיתי להם בש״ע כ״ז. ועדיין לא מצאתי לו יסוד, עד שבדקתי ומצאתי בספר א״ה במחודשים, והעלינו בזה שיש לחוש לכך. אבל בשעת הדחק אם האיש נחפז ללכת, או אם הוא ש״מ כמעשה שאירע לנו, יכול הסופר לכתוב הגט בלילה וליתנו מיד ותכף ולאלתר, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם, אשר הוא בארצות המזרח. ובעיגונא מצוה עלינו ולכל יודע ספר, להקל בדבר שאין לו שורש מהפוסקים הראשונים ז״ל. נאם הצעיר שמואל אבן דנאן ז״ל עכ״ל ז׳יל. ולראיה שכך ראינו והכרנו כתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל, ח״פ בפ׳אס יע״א וקיים מוהר״ר יעב״ץ ז״ל, וכהה״ר שלום אדרעי ז״ל חתומים. וס״ל נמ״כ וז״ן.

יום רביעי, 8 במאי, הוכרז יום אבל כללי. כל הקהילה התאספה כדי לקבור את ספרי התורה המחוללים. כאשר מסע הלוויה הגדול התקדם לעבר בית הקברות, פתחו הגברים עטופי הטליתות פיהם בקינות, התייפחו ופרצו בבכי, ומעיניהם זלגו דמעות חמות על יקיריהם שנספו. הטקס תואר בדייקנות בעדויותיהם של שלמה הכהן ויוסף בן נאים. לפני קריאת תהלים ווידוי עוונות שרו את הקינות ׳אקום במר נפשי׳, ׳קול יללה׳, ׳הרגת ביום אפיך׳, ו׳איכה צאן ההריגה׳ – קינות תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש. מבחר זה אינו שרירותי, ובייחוד הקינה האחרונה, ׳איכה צאן ההריגה׳, שחיבר המשורר האנדלוסי יהודה הלוי וביטאה בעבור יהודי פאס את הטרגדיה שחוו זה עתה. פלא הוא שכותרת הפואמה שחיבר חיים נחמן ביאליק להנצחת זכר הפרעות הנוראות בקישינב מהדהדת לקינה זו.

איכה צאן ההריגה מֵרִבְצֵיהֶן נפוצות                פניהם קבצו פָארור והתגוללו בַבִצות

ולעין כל רואיהם מתנכרות בחוצות                חָשַך משחור תָאֳרָם לא נִכְּרו בחוצות

חשך משחור תאדם לא נכרו בחוצות […]

החרב יום נגעה עד כהני המשנה                     ואש אכלה ובוערה ויצעקו ואין עונה

מהם נפלו לתוך אש ומהם לחרב שונא         ידעו כי כן נגזר מלפני שוכן סְנֶה

תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות

 וילדים מוּצָאִים עֲרוּמִים רְעֵבִים יְחֵפִים                       שואלים לֶחֶם וְאַיֵּה וּבַצָמָא מִתְעַלְפִים

מתחננים לשוביהם מול אכזרים חַנֵפִים                 ועודם פת אֵין לָהֶם ורחמי יוצרם שואפים

עוללים העטופים ברעב בראש כל חוצות

דרך אלוה קשתו ויבצע כל אלה                        ואין נעתר לקול מעתיר יום החל ויכלה

 ובנים נטו עורפם ביד עורפם כמו טלה                ורחובות עיר קודש בדמי חסידיו מלא

ופגרי נער הקן ישבו לארץ חוצות

מבצע ההצלה

הוועדה טיפלה בהיגיינה ובניקיון ברובע, ובאחד מבתי הכנסת הקימה מרפאה, בניהולה של הרופאה ברוידו, ובה השכיבו את החולים שלא היה אפשר לטפל בהם בבית. לקראת אמצע מאי פתח אלמליח את דלתות בית הספר של כי״ח, ששימש גם מקום לחלוקת מזון; נערך מפקד תושבים כדי לחלק באופן שוויוני את הקצבות המזון היומיות, שבהמשך הפכו שבועיות: ומחצלות חולקו לנזקקים, משום שכלי מיטה, שמיכות ומזרנים נגנבו מהבתים בזמן הביזה.

ב־2 במאי נפתחה קופת הלוואות ללא ריבית לבעלי מלאכה ולבעלי עסקים קטנים כדי לאפשר להם לרכוש מחדש כלי עבודה וסחורות שאבדו בביזה. הקהילות היהודיות האחרות במרוקו באו במהרה לעזרתם של יהודי פאס קהילות טנג׳יר ומכנאס השכנה הצטיינו בנדיבותן.

• הערת המחבר : אלמליח הדגיש בדוחות שלו בייחוד את המאמצים של יצחק אבן צור נשיא הקהילה היהודית בטנג'יר. ייתכן שבעקבות עוינות בין הערים פאס ומכנאס הציג בן נאים את העזרה שהציעו יהודי מכנאס כבלתי מספקת וראה בה עלבון).

ליזמות המקומיות התווספו במהרה תרומות נדיבות, שמקורן בקרנות הצלה שנפתחו באירופה, בעקבות מאמציהן של כי״ח ושל חברת העזרה של יהודי גרמניה  (Hilfsverein der deutsche Juden) 

הערת המחבר : חברת העזרה של יהודי גרמניה נוסדה בברלין ב־ 1901, ובדומה לכי״ח מטרתה הייתה להושיט ליהודים במרכז אירופה ובמזרח סיוע חברתי ותרבותי. החברה באה לעזרת יהודי מרוקו, ונם לעזרתם של היהודים הנרדפים ברוסיה.

בבנק של ממלכת מרוקו נפתח חשבון כדי לרכז במקום אחד את כספי הסיוע. בלונדון ההתאחדות האנגלית־יהודית  (Anglo-Jewish Association)  פתחה את קרן פאס(  ,(Fez Fund והנדיב האנגלי סר ארנסט קסל,Sir Ernest Cassel) 1852-1921) תרם 500 לירות סטרלינג. ג׳ייקוב ה׳ שיף(1847-1920 ,Jacob H. Schiff) מניו יורק, שלקח חלק פעיל בסיוע ליהודי מרוקו בוועידת אלג׳זירס, התחייב להעניק סכום דומה לסכום שאספה הקהילה הבריטית בכללותה.

מבגדד ועד ניו יורק, דרך כפרי אלזס ואלג׳ידיה, תרמו הקהילות היהודיות בנדיבות כדי לסייע ליהודי פאס. לדוגמה, העיר תוניס העבירה 7,500 פרנק, ובודפשט אספה כמעט 11,000 פרנק. בקושי חודש לאחר התריתל תרמה חברת העזרה של יהודי גרמניה 60,000 פרנק, וחלקם העביר הקונסול הגרמני היישר לפאס.

הפגנת האחווה היהודית הבין־לאומית הנפלאה הזאת נטעה תקווה חדשה בפליטים היהודים, אך החזרה לחיי שגרה התעכבה עקב התגברות העוינות המקומית. טרם כלו קללות השנה הקטלנית, וחרב חדה עדיין הייתה מונחת על צוואריהם של יהודי המלאה במשך שבועות ארוכים.

למרות מאמציו העיקשים של הגנרל בדולר להשיב את הסדר על כנו נותר המצב בעיר קשה. בזמן ניקוי המלאה דוכאו תושבי העיר המוסלמית באלימות, והדיכוי היה מלווה בהוצאות להורג מהירות: היקפן התרחב עם הגעתו של הגנרל מואניה. בתי דין צבאיים הוקמו כדי להעניש את יוזמי ההתקוממות שהשתתפו בביזה וברציחות. אחדים מן האשמים הוצאו להורג בירייה ועל אחרים נגזרו עבודות כפייה. שלטונות צרפת הטילו על האוכלוסייה המוסלמית בפאס קנס של מיליון פרנק.

הציר רייניו, שעד לאירועים הקשים היה באותה התקופה המועמד המוביל לתפקיד הנציג הצרפתי ברבאט, גונה בתקשורת בפריז והואשם שלא חזה מראש את ההתקוממות – והוא ומואניה נקראו לשוב לצרפת. הנשיא רימון פואנקרה(Raymond Poincaré)  ושר המלחמה אלכסנדר מילרן(Alexandre Millerand)  היו מודאגים בעקבות תחזית של התקוממות כללית במרוקו, ולפיכך החליטו לאייש את משרתו של רייניו באיש צבא, ולא בדיפלומט. ב־27 באפריל הם מינו את הובר ליאוטי לציר צרפת במרוקו – הם קיוו שהוא יוכל לשקם את המצב הצבאי והמנהלי במרוקו.

ב־13 במאי הגיע ליאוטי לחופי קזבלנקה על האנייה ז׳ול פרי(Jules Ferry), ולפאס הוא הגיע ב־24 במאי, מלווה בקולונל אנרי גורו (.(Henry Gouraud הם מצאו עיר מוקפת 10,000 ברברים מהריף ומהרי האטלס, מלוכדים תחת הססמה של מלחמת קודש, ואליהם הצטרפו כ־1,000 עריקים מחילות הטאבור.

קרבות עזים נערכו ב־25 וב־26 במאי, והתוקפים אף הצליחו לחדור לתוך העיר דרך פתח צר בחומות. במלאח, ששוב היה נתון לאיום של כיליון, הגיעה הדאגה לשיא, למרות הנוכחות בעיר של יחידת הצלפים, שמנתה 60 איש. אלמליח דרש מן הצבא כלי נשק להגנה אישית, אך נענה בסירוב . לנוכח המצור, ששיתק כל פעילות כלכלית וניתק את האוכלוסייה המקומית היהודית מן המדינה ומאמצעי פרנסה, מצבה הלך והידרדר – אבל המורדים, למרות התקפותיהם העזות, לא הצליחו לכבוש את העיר. כדי לשחרר את פאס יצא הקולונל גורו למתקפה נגד מטילי המצור על העיר. באחד ביוני הוא הביס אותם, רדף אותם עד למחנה שלהם באלחג׳רה אלכחלה, וכסמל ניצחון הביא את הדגל הרשמי של מפקדם, אלחג׳מי, שהיה תומך של בו חמארה. תגבורת אפשרה להמשיך בפעולות הדיכוי במשך כל הקיץ, לפזר את השבטים ולהכניעם.

ליאוטי השליט את הביטחון במרכז מרוקו והעביר את הבירה מפאס לרבאט. הוא השיג את סילוקו של מולאי אלחאפיד ב־25 באוגוסט, לטובת אחיו מולאי יוסוף, שנבחר בשל אדיקותו ואדישותו. העולמא (חכמי הדת המוסלמים) אישרו את בחירתו. ב־6 ביוני עזב את פאס הסולטן האחרון של מרוקו הישנה, עם גורו, שקיבל דרגת גנרל, ומלווים ברייניו הם יצאו לגלות.

החזרת הביטחון לסביבות העיר אפשרה לרוכלים יהודים לסייר בכפרים ולמצוא פרנסה. הסוחרים חזרו לחנויותיהם בעיר ובעלי המלאכה לסדנאותיהם, ולאט לאט שבה הפעילות המסחרית של המלאח לסדרה. ואולם, המשאבים היו דלים מאוד, בידי התושבים לא היה כסף לרכוש מחדש רהיטים, אפילו לא חפצים נחוצים ביותר, וזמן רב הבתים נותרו ריקים.

בחודשים שלאחר מכן החלו עבודות השיקום של המלאח, וחלו בו שינויים ושיפורים: ניצלו את ההזדמנות להרחיב את הרובע היהודי כדי לאפשר בו תנועת כלי רכב בצירים המרכזיים; הבתים גם הם הורחבו והוסיפו להם מרפסות: בפעם הראשונה בקורות המלאח הוקם בו בית מרחץ, שעד כה אסרו המוסלמים על הקמתו מסיבות ׳דתיות׳. היהודים חיכו לתשלום הפיצויים שביקשו מממשלת החסות כדי להשיב את חיי החברה והכלכלה ברובע לסדרם.