מורשת יהדות מרוקו

הרי כי כן ממשל פטן אמר למנוע היווצרותו של ׳גיטו תרבותי׳ יהודי, חופשי מהגבלות ומפיקות כלשהו. ב־31 בדצמבר 1941 פורסם חוק בדבר ׳ארגון החינוך היהודי הפרטי באלג׳יריה׳, שהורחב והוחמר באמצעות צו־ביצוע מן ה־8 ביוני.1942 החוק החדש הפקיע את החינוך הגבוה מתחום החינוך היהודי הפרטי, שמכאן ואילך הועמד תחת פיקוחם הקפדני של השלטונות. לא רק פתיחת בית־ספר מותנית היתה בהסכמת השלטונות, אלא גם בחירת התכניות, השעות וספרי־הלימוד. יתר־על־כן, סעיף 4 של החוק תבע כי על המורים והמרצים להיות אזרחים צרפתים, חרף העובדה כי רוב יהודי אלג׳יריה איבדו את אזרחותם הצרפתית. לבסוף, הוסמך המושל הכללי בכל עת שתיראה לו להורות על סגירתם הזמנית או הסופית של מוסדות הלימוד היהודיים (סעיף 6), או על הפסקת עבודתם של חברי סגל ההוראה (סעיף 7).

עם פתיחת שנת־הלימודים באוקטובר 1942, כאשר ׳הנומרוס קלאוזוס׳ במוסדות הממלכתיים צומצם לכדי 7 אחוזים, היו 20,000 ילדים רשומים במסגרת החינוך היהודי הפרטי, שהצליח לפתוח 70 בתי־ספר יסודיים ברחבי אלג׳יריה וחמש גימנסיות באלג׳יר, אוראן, קונסטנטין ותלמסאן. אולם הצלחה זו, שהיתה יוצאת מן הכלל מכל הבחינות, לא היה בה כדי להסיח מדעתם של האחראים היהודים את מצבם הכספי המדאיג של רוב בתי־הספר, שהלך והחמיר כל אימת שקוצצו מענקי התורמים הראשיים כתוצאה ממסע האריאניזציה הכלכלית. אמנם, אף לא מוסד חינוכי אחד נסגר מסיבות כספיות, אולם איש לא השלה את עצמו בדבר עתידו של החינוך היהודי הפרטי, וברור היה לכל כי במסיבות הקיימות לא יאריך ימים. שכן, לו מתעכב היה שחרור צפון אפריקה ׳היתה הנפילה מקדימה את הגאולה׳, כדברי רובר ברונשוויג.

לאחר סילוקם מן החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בשלוש הארצות, ביקשה וישי למוטט את המוסדות ואת הארגונים הקהילתיים של יהודי צפון־אפריקה.

ב־ 31 במארס 1942, פרסם ממשל אלג׳יריה צו בדבר הקמתו של ׳איחוד כללי של יהודי אלג׳יריה׳ U.G.I.A גוף זה, וכן ׳האיחוד הכללי של יהודי צרפת׳ , U.G.I.F שקדם לו בצרפת, הועתקו מן הדגם הגרמני של ה׳יודנראט׳.

כמפורט בסעיף 1 של החוק, נועד ה׳איחוד׳ לשמש מכשיר לביצוע הוראות הממשל, בכל הנוגע לייצוג היהודים לפני השלטונות, לרבות בענייני עזרה, סעד ושיקום חברתי. כל יהודי אלג׳יריה נקראו להשתייך ל׳איחוד הכללי׳, שאמור היה לבוא במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. משאביו אמורים היו לבוא מנכסי האגודות היהודיות המפורקות, ממסיחובה ששילמו היהודים וממשיכות מקרן הסולידאריות היהודית אשר מומנה, על־פי חוק האריאניזציה הכלכלית, מסכומי הכסף שנאספו מהפקעת עסקי היהודים.

ב־4 במארס ביקש המושל הכללי שאטל מהרב אייזנבט להציג, ׳לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים באוראן ובקונסטנטין׳, רשימה של ארבעים וחמישה אנשים, המתאימים להיבחר למועצת המנהלים של ה׳איחוד׳. הוא הדגיש כי החוק הסמיך אותו לבחור את המועמדים כראות עיניו, ׳גם מחוץ לאנשים שעליהם תצביע׳. אף־ על־פי־כן יעץ איב שאטל לרב הראשי להמליץ לפניו על ׳אנשים שייבחרו לפי התפקיד המוטל על האיחוד, כדי להבטיח לגוף זה ייצוג הולם של האינטרסים העומדים על הפרק׳.

הבקשה הרשמית גרמה להתרוצצות רבה בקרב מנהיגי היהדות באלג׳יריה, אשר, לנוכח ׳הצעה׳ זו של שיתוף־פעולה עם השלטונות, התלבטו בין רצונם להציל ולו מעט שבמעט מן האינטרסים של בני־דתם והחשש — המוצדק, בשל הגורל שנגזר על ׳האיחוד הכללי׳ ועל ה׳יודנרטה׳ למיניהם — ליהפך למבצעי המשימות האפלות של הממשל. אולם, עקב העצות המעודדות של אישיות יהודית־אלג׳ירית בעלת־ מוניטין שהתגוררה במארסיי, ומתוך חשש שמא יפנה המושל הכללי לאנשים חסרי־מצפון או אופורטוניסטים, הגיש הרב הראשי ב־5 במאי 1942 רשימה של 45 מועמדים למועצת המנהלים של ׳האיחוד הכללי׳. אולם מסיבות לא־מובנות, לא הזדרז המושל הכללי לבחור בחמישה־עשר החברים של ה׳איחוד׳ ששמותיהם פורסמו רק ב־3 בספטמבר. מועצת ה׳איחוד׳ כללה את הנשיאים ואת סגני־הנשיאים של הקונסיסטוריות באלג׳יריה, וכן ראשי האגודות של החיילים היהודים המשוחררים. ליושב־ראש הדירקטוריון מונה פול סטורה, נשיא הקונסיסטוריה באלג׳יר. אולם בו־ביום השתבש תהליך ההרכבה, עקב התפטרותו של הנשיא הנבחר, ותחתיו נבחר נשיא הקונסיסטוריה של קונסטנטין, אנדרה באקוש. הלה לא נאות למלא את התפקיד, למרות שידוליו של הרב הראשי, אלא לאחר שקיבל את הבטחתו של איב שאטל כי ׳לעולם לא יאלץ לתת יד לצעדים הנוגדים את מצפונו ואת המטרות הקונסטרוקטיביות הייחודיות שהוא ועמיתיו׳ הציבו לעצמם למען האינטרסים של בני־דתם.

אולם, ה׳איחוד׳ לא יצא לעולם מחיתוליו. בעת נחיתתן של בעלות־הברית מלאו בקושי ארבעים יום לקיומו.

במארוקו ובתוניסיה, לא נאלצו השלטונות להתאמץ באותה מידה, שכן בשתי הארצות האלה היה הארגון הקהילתי מלכתחילה — או עקב התפתחויות שחלו זמן קצר קודם־לכן — קרוב מאוד לדגם שאותו ביקשו לישם באלג׳יריה. בממלכה השריפית נמצא ועד הקהילות, מאז 1918, בפיקוחם הקפדני של השלטונות, שניווטו את פעילות המוסדות היהודיים כטוב בעיניהם. בדומה ל׳איחוד׳ שהוקם באלג׳יריה מינו השלטונות את חברי הוועדים, מתוך רשימות מועמדים שהכינו נכבדי הקהילה. בתוניסיה, לעומת זאת, מועצת הקהילה היתה גוף נבחר, בהתאם לצו מן ה־30 באוגוסט 1921. אולם ב־29 בספטמבר 1941, בוטל גוף זה, ועמו כל הסידורים שקבע הצו מ־ 1921. מכאן ואילך ייצגה את האוכלוסייה היהודית ׳מועצה מינהלית׳ בת אחד־עשר חברים, שמינום השלטונות. ממש כמו במארוקו ובאלג׳יריה, לא נדרש הוועד בתוניסיה למסור דין־וחשבון אלא לנציבות, אשר זקוקה היתה לגוף מבצע יותר מאשר לשליחים שנבחרו כדבעי.

פליטים ואסירים יהודים בצפון־אפריקה (1942-1940)

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

בצרפת כמו בצפון אפריקה, לא היו מחנות־ההסגר המצאה של וישי. שם הוקמו רובם מזרחה להרי הפירנאים כדי לקלוט את הריפובליקנים הספרדים שנמלטו אחרי הניצחון הפראנקיסטי. לאחר הכרזת המלחמה, הוטלו לתוכם כל ׳היסודות המסוכנים לביטחון הלאומי׳: סוכנים זרים, חשודים פוליטיים(פעילים קומוניסטים מאז הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, לאומנים מוסלמים מצפון־אפריקה), וכן אלפי פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שהיגרו לצרפת עם עליית הנאציזם. לאלה, וכן למהגרים היהודים מצ׳כיה ומפולין, שמספרם הלך וגדל כל אימת שהרחיב היטלר את ההגמוניה שלו במרכז אירופה, לא נותרה אלא דרך אחת כדי למנוע את כליאתם במחנות־ההסגר: לשרת תחת הדגל הצרפתי, בתור מתנדבים לכל תקופת המלחמה (.E.V.D.G), או בתור אזרחים עובדי צבא, אם היו מתחת לגיל 20 או מעל לגיל 48. עד לינואר 1940, התגייסו כ־30,000 פליטים יהודים לצבא צרפת. רובם גויסו לגדודי ׳לגיון הזרים׳, ולאחר תקופת אימונים קצרה בצפון־אפריקה השתתפו בכל שלבי המערכה על צרפת.

בהתאם להסכם שביתת־הנשק, פורק ׳לגיון הזרים׳, והמתנדבים הוצאו ממסגרת הצבא. אולם, לא הכול זכו לשחרור. בצפון-אפריקה יכלו להשתחרר רק מי שהחזיקו בתעודת־זהות צרפתית, בחוזה־עבודה ובתעודת־מגורים. אשר לשאר — רובם הגדול של מתנדבי המלחמה והאזרחים עובדי צבא, יהודים וספרדים — נשלחו למחנות־עבודה בדרום מארוקו או בדרום אלג׳יריה, שם נעשו מחיילים לעובדי פרך. באותה עת זרמו בזה אחר זה בצרפת גלי הפליטים אל עבר קו־ההפרדה והאיזור הלא־כבוש, בתקווה להגיע משם אל הגבול הספרדי. עד סוף הקיץ של שנת 1940, נעשו היציאה מצרפת והמעבר דרך ספרד ופורטוגל בקלות יחסית, אולם בשוך האנדרלמוסיה של המפלה, ומשעה שממשל וישי השלים את הקמתו של המנגנון המינהלי שלו, הועמד הגבול לאורכו תחת שמירה קפדנית: פליטים יהודים וזרים נעצרו והוטלו באלפיהם אל ׳מחנות־מעבר׳, ׳מרכזי־השגחה׳, ו׳מחנות־משמעת׳ בריבֶסאלט (Rivesaltes), גור,(Gurs)  לה ורנה(le Vernet), ארז׳לס(Argelès), בארקארס (Barcarés), אגד (Agde), בראנס (Brens), ריאקרו(Rieucros), רסבדו (Recebedou), נואה (Noé), סךסיפריאן (Saint-Cyprien), מיל (Milles), ועוד. בנובמבר 1940 הודיע ממשל וישי לארצות־הברית כי אין הוא מתנגד לשחרור אסירים שבאפשרותם להגר לארצות אמריקה.

לימים התברר כי הצהרותיה של ׳המדינה הצרפתית׳, שארגוני ההצלה הבינלאומיים [הג׳וינט, היס״ם(Hicem), הקווייקרז האמריקנים, ועוד] קיבלו ברגשי הקלה, לא היו אלא אחיזת־עיניים. שכן עד־מהרה החלו שלטונות וישי לערום קשיים על גבי קשיים כדי להכביד על מתן ׳היתרי־יציאה׳ לפליטים. קשיים אלה נוספו לבעיות הגדולות ממילא, שהיו כרוכות בהשגת היתרי־כניסה לארצות ההגירה והמעבר, וכן לבעיות שנבעו מצמצום התנועה הימית בין אירופה והעולם החדש. ברגיל נערכה הפלגת הפליטים מנמל ליסבון, אולם מ־1942 החלו הפורטוגלים והספרדים להקשות על המעבר של הפליטים היהודים בשטחיהם. הראשונים סגרו את שעריהם לפליטים שמוצאם רוסי, ואילו השניים מאנו לתת היתרי־מעבר לכל יוצאי הארצות הלוחמות או הנייטראליות שהיו בגיל הגיוס. מפאת מסיבות אלה הועידו הג׳וינט והיס״ם תפקיד חשוב לנמלי צפון־אפריקה, כגון טנג׳יר, קזבלנקה ואוראן, שכן בנמלים אלה הוסיפו לעגון האוניות שהיו בדרכן לארצות־הברית, לקובה ולמקסיקו, שאליהם ביקשו להגיע רוב הפליטים.

HICEM Organization established in 1927 whose goal was to help European Jews emigrate. HICEM was formed with the merger of three Jewish migration associations: HIAS (Hebrew Immigrant Aid Society), which was based in New York; ICA (Jewish Colonization Association), which was based in Paris but registered as a British charitable society; and Emigdirect, a migration organization based in Berlin. The name HICEM is an acronym of HIAS, ICA, and Emigdirect. The agreement between the three organizations stipulated that all local branches outside the United States would merge into HICEM, while HIAS would still deal with Jewish immigration to the US. However, Emigdirect was forced to withdraw from the merger in 1934, and later on, British wartime regulations restricted the ICA from using its funds outside Britain. Thus, for a while, HICEM was funded exclusively by HIAS. By the time WORLD WAR II broke out in September 1939, HICEM had offices all over Europe, South and Central America, and the Far East. Its employees advised and prepared European refugees for emigration, including helping them along during their departure and arrival. HICEM's European headquarters were based in Paris. After Germany invaded and conquered France in mid-1940, HICEM decided to close its Paris offices and move them to Lisbon, Portugal. Portugal, a neutral country, was friendly with the Allies and had an officially recognized Jewish community. Thus, HICEM simply functioned as the immigration section of the Jewish community council. In addition, because Lisbon was a neutral port, by July 1940 it became the foremost route for Jews to escape Europe for North and South America. Other organizations also moved their European offices to Lisbon at that time, including the American Jewish Joint Distribution Committee (known as the JDC or Joint) and the American Friends Service Committee. From 1940 on, HICEM's activities were partly supported by the Joint. Despite the friction between the two organizations, they worked together to provide refugees with tickets, information about visas, and transportation, and  helped them leave Lisbon on neutral Portuguese ships. In all, some 90,000 Jews managed to escape Europe during the Holocaust with HICEM's assistance.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

עם הגעתם לצפון־אפריקה, נוכחו הפליטים עד־מהרה לדעת כי הגורל שציפה שם לרבים מהם לא היה שונה מזה שהכירו בצרפת. בני־המזל שבהם, אלה שתעודותיהם היו ללא פגם, הועברו לטיפולם של ועדי העזרה לפליטים שפעלו במקום, עד ליציאתם: השאר נכלאו מיד עם בואם והובלו למחנות־מעצר באלג׳יריה ובמארוקו, שם כבר רוכזו מאז תחילת המלחמה אלפים מאחיהם שלא שפר מזלם. אולם כמו בצרפת התירו השלטונות לג׳וינט, ל׳היס״ם׳״ ולארגוני־סעד אחרים, מקומיים וזרים, לסייע להם.

הראשון לוועדים המקומיים הקימה הקהילה היהודית בטנג׳יר, בשנת 1936. אחריו הוקם ביולי 1940 הוועד של קזבלנקה מיסודה של עורכת־הדין הלן קאזס־בן־עטר. וב־ 1941 הוועד האלג׳ירי, בראשותו של אלי גוזלאן.

אגב קשר רצוף עם הג׳וינט והיס״ם, קיבלו שלושת הוועדים על עצמם להקל על מעברם של הפליטים ולסייע בהשגת מקלט בטוח למי שלא יכלו להמשיך עוד בגלגוליהם. תחת איום הכליאה שהיה תלוי ועומד על אלה, עלה בידי הוועדים להציל כמה מהם, בפזרם בין הקהילות היהודיות במארוקו ובאלג׳יריה, שדאגו להשיג להם מקומות מגורים וחוזי־עבודה.

למחרת נחיתתן של בעלות־הברית, העריך הג׳וינט ב־10,000 את מספר הפליטים היהודים שעברו דרך קזבלנקה מאז ינואר.1941 אם נוסיף להם 5,000 עד 10,000 פליטים שנכלאו במחנות ו׳עובדים זרים׳ שחיו במארוקו הצרפתית, בטנג׳יר ובאלג׳יריה, מאז שביתת־הנשק, יש להניח כי בין 1940 ל־1942, טיפלו הוועדים בצפון אפריקה ב־20,000 פליטים יהודים לערך. חלק הארי בעבודה זו הוטל על הוועד בראשותה של גברת קאזס־בךעטר, עורכת־דין ונשיאת ׳אגודת בוגרי כי״ח׳. היא עוררה את חשדותיהם של השלטונות חודשים מעטים בלבד לאחר שהוקם ועדה. בהנחיית ועדת שביתת־הנשק הגרמנית, פורק ועד זה באפריל 1941. הוא נצטווה להפסיק כל פעילות ולמסור לשלטונות את רשימת הפליטים שביקשו הגרמנים. אולם הודות לקשרים הטובים שהיו לה בנציבות הכללית ובמינהל המחוז, לעולם לא הטרידה המשטרה עוד את הגברת בן־עטר. כך יכלה להמשיך בפעולתה באופן גלוי לחלוטין, אגב מסירת דין וחשבון שוטף לשלטונות על נסיעותיה, כדי להשיג את מכסות הדלק המיוחדות וההיתרים הדרושים להסעת הפליטים מנמל קזבלנקה למרכזי־הקליטה השונים שהוכנו למטרה זו.

העזרה לאוניות הפליטים

כל הפליטים שבאו ממרס״ הופנו באורח אוטומאטי אל מרכז־הקליטה שבעין סבאע ( Ain'Sebaa ), כמה קילומטרים מקזבלנקה. מרכז זה מורכב היה משלושה אולמות גדולים ששימשו קודם־לכן בתור אולמות־ריקודים וקיט. כאן אפשר היה לקלוט עד 600 פליטים, להם חולקו מזרני־סיבים, ותו לא. סכום בסך 50 פראנק נדרש מכל ׳מתארח׳ כדי לכסות, פרט להוצאות האש׳׳ל, את הוצאות הנסיעה וההובלה עד לתאריך ההפלגה. הפליטים לא הורשו להוציא מצרפת יותר מ־200 פראנק בכסף צרפתי ו־5,000 פראנקים בכסף של מארוקו ואלג׳יריה, ולכן הם נדרשו לשלם מראש, במשרד הג׳וינט שבמרסיי, עבור שהייתם במארוקו (שלא יכלה להאריך יותר מעשרה ימים) וכן עבור הוצאות הנסיעה עד ליעדם הסופי. אולם, לעתים קרה כי הפליטים הגיעו למארוקו בלי תעודות ובלי הסידורים הדרושים להמשך נסיעתם. היה זה אז מתפקידו של הוועד בקזבלנקה שלא להפקיר אותם לגורלם, הן בהשגת האשרה מן הקונסוליה האמריקנית — דבר שהלך ונעשה מסובך יותר ויותר החל מיוני,1941 הן בהשגת כרטיסי־נסיעה לאוניות שהפליגו לאמריקה.

בשנת 1942, נסעו בקו שבין מארוקו לאמריקה ארבע עד חמש אוניות, שאת רובן שכרה הג׳וינט. מדובר באוניות הפורטוגליות ׳ניאסה׳ (Nyassa), ׳סרפה פינטו׳ (Serpa Pinto), ׳גינה׳ (Guiñe) ו׳סאו תומה׳ (Sao Thome), אשר, בעוגנם בקזבלנקה, הסיעו את הפליטים שבאו מצרפת על סיפון ה׳ליוטה׳(Lyautey), ה׳ויל ד׳אוראן׳(Ville d'Oran) וה׳ז׳נראל קאמבון׳(Général Cambon). עד למאי 1941, יכלו הפליטים שלא החזיקו באשרת־מעבר ספרדית, לעזוב את צרפת על סיפון ה׳ויניפג׳ (Winnipeg), ה׳אלסינה׳(Alsina), ה׳ואיוווינג׳(Wyowing) וה׳מונטה ויזו׳(Monte Viso), שהפליגו דרך קזבלנקה למארטיניק, משם יכלו המהגרים להגיע לארצות־הברית, במישרין או דרך סן תומה ופורטו־ריקו. אולם בשל לכידת ה׳ויניפג׳ בידי הצי הבריטי, ב־10 במאי 1941, הופסקה תנועת האוניות בין מרסיי לפור־דה־פראנס. הפליטים שנמצאו על סיפונה של ה׳מונטה ויזו׳ הורדו עקב כך בקזבלנקה. הוא הדין לגבי נוסעי ה׳אלסינה׳, שנתקעו במשך שבועות רבים בדאקאר: אלה כמו אלה הובלו לקזבלנקה ונכלאו לאחר־מכן במחנות שבמארוקו.

בין התקופה הנזכרת והתאריך שבו אסרה צרפת לחלוטין על יציאת מהגרים מתחומה (יוני 1942), נרשמה בנמל קזבלנקה תנועה ניכרת של אוניות פליטים: לבסוף עורר הדבר את תשומת־לבו של הקונסול הגרמני שם, אשר למן חודש מארס מסר פרטים מדויקים על מספר המהגרים, אזרחותם ומקומות היעד שלהם.

לפי דיווחיו של הקונסול אפשר ללמוד כי ב־15 במארס הביאה ה׳ויל ד׳אוראן׳ 165 פליטים יהודים ממרסיי: חמישה ימים לאחר־מכן הם עלו על ה׳גינה׳, שהגיעה מליסבון ומקאדיקס, כאשר על סיפונה 465 מהגרים. ב־22 במארס עגנה ה׳ליפארי׳ (Lipari) בקזבלנקה, עם 369 מהגרים ממרסיי, שעליהם נוספו למחרת 443 נוסעים מן ה׳ויל ד׳אוראן. ביחד הם עלו על סיפונה של ה׳סאו תומה׳ שהפליגה בו־ביום אל עבר האוואנה וניו־יורק, עם עוד 107 נוסעים במעבר. יציאות אחרות של מהגרים נעשו על סיפון ה׳ניאסה׳, ה׳גינה׳ וה׳סרפה פינטד, ב־5 במאי, ב־6 ביוני, ב־25 ביוני, ב־2 ביולי וב־6 ביולי. אחת היציאות הגדולות היתה זו שנערכה ב־6 ביוני על סיפון ה׳סרפה פינטו׳. זו הגיעה מליסבון עם 176 נוסעים והעלתה עוד 502 פליטים בקזבלנקה.

הפליטים השתייכו לכל הלאומים של אירופה: לבד מיהודי גרמניה ופולין, שהיו הרוב הגדול, היו גם צ׳כים, רומנים, רוסים, הולנדים, צרפתים, בלגים, הונגרים, יוגוסלבים, יוונים, ואפילו תורכים ארץ־ישראלים.

פרק ראשון

איומים חדשים

בשנת 1912, עם החלת משטר החסות של צרפת וספרד על מרוקו, נפתח עידן חדש בתולדות יהודי מרוקו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הואטו במידה ניכרת תהליכי המודרניזציה, האמנציפציה והפתיחות לעולם החיצון, אך אלה התחדשו ביתר שאת בשנות ה-20 של המאה העשרים, ואתן התפתחה הכלכלה ושגשגה.

בתחילת שנות ה-30 החלה האווירה במרוקו להשתנות. עלייה מסוכנת של איומים פנימיים וחיצוניים יצרה מציאות חדשה של אי-יציבות, אי־וודאות, קרעים וחששות. אך עם כל חומרתה, לא דמתה מציאות זו למצבן של הקהילות היהודיות במרכז אירופה ובאלג׳יריה השכנה. רוחות רעות החלו לנשוב מאירופה – גל רדיפות ותעמולה אנטישמית על רקע המשבר הכלכלי העולמי, ומלחמת האזרחים בספרד שהחלה באזור הספרדי של מרוקו. לאלה נוספו ההשלכות של המאורעות בארץ ישראל, והופעתה המאתגרת של התנועה הלאומית המרוקאית, בעלת הצביון המוסלמי המובהק.

תקריות רחוב

ההשלכות המקומיות המאוחרות של השפל הכלכלי העולמי, שהתרחש בעקבות התמוטטות וול סטריט בשנת 1929, יצרו במחצית הראשונה של שנות ה-30 אווירה נוחה לריבוי תקריות רחוב אקראיות בין יהודים למוסלמים, בתואנות הקלות ביותר. עימותים כאלה לא נעדרו בעבר, אולם הפעם היו להם שני מאפיינים חדשים. הראשון הוא התפקיד הוודאי, ולעתים המכריע, של פעילים או גורמים אנטישמים אירופיים, שאימצו את התעמולה הפשיסטית והנאצית. הם פעלו מאחורי הקלעים בארגון ההפגנות המוסלמיות ההמוניות ובליבוי השנאה. המאפיין השני הוא הלך הרוח החדש של הנוער היהודי המרוקאי, שלא היה נכון עוד כמו הוריו לקבל בהכנעה את מעמדו הנחות כבן חסות (הך׳ימי). צעירים בשכבות העממיות היהודיות התגוננו והיכו חזרה את תוקפיהם, להפתעתם הגדולה של המוסלמים, אשר כינו אותם ״נושאי הכובעים והסכינים״ – מין גרסה ראשונית של ״מרוקו סכין״…

תקריות אלו לא היו חמורות בדרך כלל, אך הן העידו על העוינות הגוברת, הן מצד האוכלוסייה המוסלמית, שלא ראתה בעין יפה את האמנציפציה המואצת של היהודים, והן מצד האירופים שאנטישמיות מיובאת דבקה בהם, והם קינאו למעמדם וחששו מתחרות.

כך למשל, ב-21 בפברואר 1930 התעמתו צעירים יהודים עם תלמידי המדרסה שבשדרות אנפה בקזבלנקה. התלמידים המוסלמים האשימו את היהודים בהפגנת ״חוסר כבוד״ כלפיהם. ההורים הוזעקו, והמהומה גברה, ורק התערבות המשטרה החזירה את הסדר על כנו. במשך שלושה ימים שרר בסביבות המללאח (הרובע היהודי) מתח, שלווה בהתכתשויות אקראיות ברחובות המובילים אליו.

ב-13 באפריל התעמתו צעירים יהודים עם מוסלמים בשכונות שונות בקזבלנקה. מסיבה לא ברורה יידו שני הצדדים אבנים על הבתים. למחרת עלה המתח כשילדים מוסלמים יידו אבנים על לוויה יהודית, ״כמו בזמנים הטובים״ לפני החלת החסות הצרפתית.

תקרית נוספת אירעה ב־21 במאי 1932 בתירוץ דומה של ״הפגנת חוסר כבוד״. יהודים הואשמו, שלא בצדק, כי השליכו זבל למסגד הסמוך לביתם וחיללו אותו. במשך מספר ימים, עד שיצאה האמת לאור, שרר מתח נפיץ. האשמת ״חוסר כבוד״ הועלתה שוב, אבל הפעם בכיוון ההפוך.

ב-20 באוקטובר 1932, בעיר פאס, דקר הצעיר היהודי יוסף אמוזג חייל מרוקאי מוסלמי של הצבא הצרפתי, לאחר שגילה חוסר כבוד לנערה יהודייה, דחף אותה בגסות והפיל אותה על האדמה. חבריו של החייל שביקשו נקמה, פלשו בכוח לשכונת היהודים והתעמתו ברחובותיה עם צעירים יהודים שלא היססו להתגונן. המשטרה התערבה ועצרה מספר רב של יהודים. שלושים מהם הועמדו לדין בפני הפאשה ונידונו בקנסות גדולים, ואילו אמוזג הצעיר נידון לשש שנות מאסר.

ב-13 באפריל 1933, שוב התרחשו תקריות דומות בקזבלנקה. דאגה גדולה התעוררה בקהילה היהודית כאשר במספר מקומות בעיר נופצו זגוגיות, ומוסלמים הציקו לעוברי אורח יהודים.

ב-10 במאי התרחבו התקריות לעיר רבאט שגרמו לסגר על המללאח, וכוחות מזוינים הוצבו לשמור על שעריו. הכול התחיל לכאורה בריב שיגרתי שפרץ ״ברובע השמור״ (רובע הזנות הקרוב למללאח), הידוע לשמצה בשל תגרות כאלה. עם התלהטות הרוחות התנפל בן ערפה, בליין מוסלמי ושיכור הידוע כשוחר ריב ומדון, על בעל בית קפה יהודי ואיים להורגו. שלמה אוחיון, בנו בן ה-15, רץ להגנתו ודקר את התוקף למוות; השמועה שהתוקף נהרג פשטה במהירות.

מאורע ״שגרתי״ זה קיבל תהודה עצומה בשל התאריך – ימים ספורים לפני ציון יום השנה השלישית לדהיר (החוק) הברברי. את החוק יזמה הנציבות, והוא נועד להוציא את האזורים הברברים אל מחוץ לתחום השריעה (ההלכה המוסלמית). חוק זה הדהד בכל העולם האסלאמי ועורר התנגדות אלימה. היה זה אות הפתיחה של המאבק הלאומי המרוקאי הדתי בבסיסו. על האווירה המתוחה שיצרה התקרית דיווח העיתון ״מרוקו״ (Maroc) ״שמועה מנופחת על אודות מוסלמי שנהרג בידי יהודי התפשטה במהירות ברובע המדינה (השכונה המוסלמית בערים), ומיד נשבעו מאות מפגינים לנקום את מותו של בן דתם. הם נהרו בהמונים למללאח, ובדרך התנכלו לעוברי אורח יהודים. רק העיכוב בארגון התהלוכה אפשר לכוחות הביטחון להתייצב מסביב לרובע היהודי, שלמרבה המזל ננעלו שעריו בזמן״.

אוכלוסיית המללאח לא הורשתה לצאת מחוץ לחומותיו. גם למחרת, יום ציון ההילולה המסורתית של הילולת ל״ג בעומר, נאסרה היציאה לבית הקברות שמחוץ לתחומו. המצב המתוח נמשך שלושה ימים נוספים ורק ב־15 בחודש הוסרו ההגבלות, והשקט חזר.

אולם בינתיים התפשטו התקריות לעיר הסמוכה סאלה, הידועה בדבקותה הדתית, ובה אוכלוסייה יהודית רבה. המשטרה התערבה ועצרה 150 מוסלמים ו-50 יהודים. העיתון, שראה מאחורי התקרית את היד הנעלמה של הלאומנים, סיכם כי ההתרעה הייתה חמה, ורק בנס לא היו קורבנות בנפש: ״ברור שאין להפריז, אולם נוכחנו לראות שדי בסימן הראשון של חסידי המנהיג הפן־ערבי שאקיב ארסאלאן, כדי שאלף סבלים יהיו מוכנים מייד להרוג יהודים ולשדוד את המללאח״.

לעומת זאת, העיתון  "לה פּרֵס מַרוֹקֵן״ (La Presse marocaine) דיווח כי המשטרה עצרה ברבאט קצין צרפתי לשעבר, אוהד התנועה הימנית הקיצונית ׳לאקסהן פרנסז ״ (L'Actionfrançaise). הוא נתפס בשעת מעשה כשחילק כספים לבריונים כדי שיתקפו יהודים. העיתון הוסיף כי האיש ״מפיץ במרוקו אנטישמיות שלא הכרנו ולא נזקקנו לה עד כה… ברבאט פגשנו באיש נוסף המחפש במרץ את קרבתם של הילידים, ואשר דבריו אינם אלא אנטישמיות ללא כחל וסרק״.

בקרב הקהילה היהודית החל להתפשט החשד בדבר ההסתה האנטישמית מאחורי הקלעים המופצת על ידי התעמולה הגרמנית, כהד עקיף למאורעות באירופה. על כך דיווח לפריז ביוני 1933 פרוספר כהן, אחד ממורי בית הספר של אליאנס בעיר מכנאס:

״להתנכלויות נגד יהודי גרמניה היו בזמן האחרון השלכות מצערות על מרוקו. בקזבלנקה במהלך חג הפסח גרמו הרפתקנים חסרי אחריות לתקריות בין יהודים לערבים, שכמעט הסתיימו בצורה חמורה. במשך מספר ימים סימנו מפגינים מסוימים כמטרה את הרובע היהודי של העיר… השלטונות האזרחיים והצבאיים התערבו. הם גייסו את חיל המצב בקזבלנקה כדי לדכא את העניין בעודו באיבו ולמנוע את התפשטות האש… בוצעו מעצרים בשני המחנות, ונראה היה כי הסדר חזר על כנו. אחרי כשבועיים נהרג מוסלמי בשוגג, בעת שפרץ סכסוך ברבאט בין פונדקאי יהודי ויליד מוסלמי. עם אירוע זה החל גל אנטישמי חדש, חמור יותר מקודמו… השמועות אומרות כי התקריות האומללות היו תוצאה של התעמולה ההיטלראית. מאמרים בעיתונים שכונו מגמתיים אישרו את השמועות״.

למוחרת, בשעה מוקדמת, הלכתי לראות את מר מרפי כדי לבשר לו על ׳תוצאות׳ הטיול שלנו. הוא נראה מופתע ביותר, והורה לשלוח מברק לגיבראלטאר כדי לבקש הסברים ולהזהיר כי ׳נשרף׳ קטע החוף בשרשל. שכן בערב הקודם הבחינו בשלוש המכוניות שלנו, בשעה שעברנו בשרשל. למוחרת, ה־4 [בנובמבר], הוא קיבל תשובה: האונייה לא יכלה לצאת בזמן וביקשה להודיע לה על מקום נחיתה חדש. ז'וֹזֶה אבּוּלקֶר ופיאֶר אלכסנדר בילו את הלילה הקודם על שפת־הים ממזרח לאלג׳יר… לכן ביקשנו את האונייה להוריד את הציוד במקום זה, הנמצא קרוב מאוד לאלמה־מאריטים (Alma-Maritime), כ־30 קילומטר מאלג׳יר, ב־4 [בחודש], בשעה 11 בערב לערך…

המיבצע התנהל כשורה: אותות האש הודלקו כפי שהוסכם, בשעה 9, וחיכינו לשווא, זו הפעם השנייה.

ושוב חזרנו לאלג׳יר. מרפי זעף ושלח עוד הודעה לגיבראלטאר. את התשובה קיבל למוחרת, ה־5 בנובמבר: האונייה תנחית את הציוד במקום האמור, בו בערב, סמוך לשעה 11…

אך כמו בנסיונות הקודמים, גם הפעם לא הגיע הנשק האמריקני. עד־מהרה נכחו אנשי־המחתרת לדעת כי ׳תקלה׳ זו לא היתה אלא הראשונה בשורה של צרות, שהחמורות שבהן התרחשו בעת הנחיתה עצמה.

על־פי הסכמי שרשל, התפקיד שהוטל על אנשי המחתרת באלג׳יריה היה לשתק את המקומות האסטראטגיים העיקריים בעיר, ולנטרל את המפקדים הצבאיים שעלולים היו לארגן תגובה נגד הנחיתה האמריקנית. וכך העיד ז׳וזה אבולקר:

שעת האפס להתחלת פעולתנו היתה 01.30: חיילי בעלות־הברית נועדו להחליף אותנו שעתיים לאחר־מכן, ובמקרה הגרוע — ב־7 בבוקר […].48 שעות לפני הנחיתה אלה היו הכוחות שעליהם יכולנו לסמוך:

א. כוח־אדם: 750 עד 800 אזרחים שארגנו זה מכבר קציני מילואים צעירים בקבוצות קטנות, ׳אטימות׳ לחלוטין האחת לשנייה.

ב.  ציוד הובלה: 30 מכוניות פרטיות, שהעמיד לרשותנו מר ליאי לאוֶס (Lavaysse), שדאג גם לתקינותן: את הדלק להפעלתן אמורה לספק הקונסוליה האמריקנית.

ג.  חימוש: 900 רובי ׳לבל׳ ישנים ו־25,000 כדורים, חלק ממאגרי הנשק הסמויים שמסתיר הצבא מעיני ועדות שביתת־הנשק, שהוחסן, לפי בקשתו של הקולונל ז׳וס, שלושה שבועות קודם־לכן במוסכו של לאווס.

באשר לתכנית הפעולה הצבאית והאזרחית, קבענו את היעדים הבאים:

        ניתוק קווי־הטלפון,

        מעצר המפקדים העלולים לארגן את ההתנגדות,

        כיבוש המיפקדות.

כדי לבצע את הפעולות במהירות הדרושה להצלחתן, חשבנו לנצל את העובדה הבאה: תכניות החירום להגנת החופים נגד פלישה כוללות — במקביל להסעת הגיסות אל המקומות המותקפים — את גיוסם של מתנדבים אזרחיים משורות ה׳לגיון׳ וה׳מליציות. מתנדבים אלה צריכים היו לענוד סרטי־שרוול שבהם האותיות .V.P (׳מתנדבי העיר׳), והוטל עליהם לשמור על הסדר. הקולונל ז׳וס, שבתוקף תפקידו אחראי היה על הגיוס, היה גם מפקד בארגוננו וכך אפשר לנו הדבר לנצל לטובתנו את ׳תכנית החירום׳. מתנדבינו ענדו את סרטי־ השרוול והם הגיעו עם מפקדיהם במדים כאלה כדי להחליף את השומרים בעמדות. כך הם השתלטו על המקומות האסטרטגיים.

ביום הנחיתה היו אלה כ־400 בחורים שביצעו את התכנית שהכינו מנהיגיהם כמה ימים קודמ־לכן, בעתוי שנקבע מראש ובשלימות מדהימה; אולם החיילים האמריקנים, שמספרם נפל בהרבה מן הנתונים שמסר קלארק, לא נכנסו לעיר אלא בסוף ה־8 בנובמבר. בשעה שנקבעה להתחברותם עם ה׳פוצ׳יסטים׳, הם נמצאו עדיין 5 קילומטרים מאלג׳יר:

אנו שיתקנו אפוא את העיר, לא מחצות ועד שתיים בבוקר, אלא מחצות ועד שש בערב למוחרת. אנו שלטנו בעיר ונטשנו את עמדותינו בהדרגה, שכן לא היתה לנו סיבה להרוג על לא דבר. ידענו כי האמריקנים נחתו אמנם, קיימנו עמם קשר ושאלנו את עצמנו מדוע היססו כל־כך.

למעשה, מאז פרוץ ההתקוממות התנהל עוד משחק פוליטי־צבאי, שבו לא שותפו כלל הקושרים;" ׳השחקן הראשי׳ היה רוברט מרפי שבבואו להיוועד עם הגנראל ז׳ואין, כדי לבקש שיעבור לצד בעלות־הברית, מצא את עצמו פנים אל פנים עם דארלאן, נציגו של פטן, היינו של ׳הרשות החוקית׳; עד־מהרה סוכם ביניהם על הפסקת אש. כך היו פני הדברים בערב ה־8 בנובמבר, עם כניסתו של הגנראל ראיידר לאלג׳יר, בראש גיסות מזעריים עד לעג. באשר לגנראל ז׳ירו, שאמור היה להגיע עם חילות בעלות־הברית, הוא התעכב בגיבראלטאר ושם ניהל ויכוח עקר עם הגנראל אייזנהאואר. כשהגיע לבלידה, למוחרת היום, לא נותר לו אלא לקוד לפני דארלאן, שעשה ׳בשם המרשאל׳ להפסקת הקרבות באוראן ובמארוקו, שם נלחם הגנראל נוגס ב׳תוקפנות׳ האמריקנית עד ה־ 11 בנובמבר, אגב מגעים רצופים עם לאוואל וועדת שביתת־הנשק הגרמנית.

אכן, המנוצחים הגדולים בימי נובמבר אלה היו בלי ספק אנשי המחתרת הצפון־אפריקנית. התעוזה והגבורה שהוכיחו באלג׳יר שקולות היו כנגד אכזבתם העמוקה מן הימים הבאים, כשהתברר להם כי ראשי השלטון הצרפתי באפריקה לא היו אלא דארלאן, נוגס, ז׳ואין, שאטל ובואסון (Boisson); לעיניהם האוהדות של האמריקנים, הם פעלו מכוח הסמכויות שקיבלו בזכות נאמנותם למרשאל ולממשל וישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- עמ'105-103

חידוש התסיסה

ב-1936, לאחר שנת הפוגה, שבה האנטישמיות האירופית להרים ראשה, מלובה בהתלהבות ובתקווה שעוררה העלייה לשלטון של ממשלת החזית העממית בקרב הנוער היהודי במרוקו. בערים הגדולות נסחף בהתלהבות מוגזמת הנוער היהודי המשכיל. נוער זה שחונך בבתי הספר על ערכי החרות, השוויון והאחווה, ״העז״ לחצות את הרוביקון, ובפעם הראשונה נקט עמדה בנושאים פוליטיים צרפתיים. כך ניתח את התופעה המפתיעה הפרופסור דותייל (Dutheil) מבית הספר להכשרת המפקחים האזרחיים, במרכז ללימודים מתקדמים מוסלמים ברבאט, החוליה העיקרית במנהל הקולוניאלי:

״ברור כי ביום שנראה לראשונה יהודי מכהן כראש ממשלה בצרפת, אפשר היה לרקום חלומות נועזים ביותר. אפשר היה לחוש זאת בבירור בהתנהגות הכללית של הצעירים חסרי המידות, אשר הפגינו שחצנות והתנשאות, ולא שכחו להזכיר בעת הצורך את זהות הגזע של ראש הממשלה ליאון בלום ושל האישים הרבים הסובבים אותו״.

יהדותו של ראש הממשלה ליאון בלום, ורעיונותיו הליברלים ביחס לקולוניאליזם, נתנו תנופה אדירה לתעמולה האנטישמית, אשר נמצאו לה אוהדים ותומכים מתוך חברי המושבה הצרפתית. אוהדים אלה לא ראו בעין יפה את כניסת האליטות היהודיות החדשות לחיים ציבוריים ״שאינם שלהם״ וראו בה סכנה למעמדם כאדוני הארץ.

לעומת זאת המוסלמים המתקדמים מבחינה פוליטית, וראשי התנועה הלאומית אשר הלינו לעיתים קרובות על העדפה שהעניק כביכול הפרוטקטורט ליהודים, לא ראו כל פגם בעליית יהודי לשלטון בצרפת, כל עוד הוא פתוח לדרישותיהם לחופש מדיני ולצדק חברתי. להיפך, הם תלו תקוות גדולות בממשלת החזית העממית שקמה בצרפת.

אינטלקטואלים יהודים ומוסלמים, קרובים במידה זו או אחרת למפלגה הקומוניסטית, ייסדו ביולי 1936 בפאס ארגון בשם ״איחוד מרוקאי של מוסלמים ויהודים״, קבוצה שהייתה נחושה להשמיע את קולה בענייני ציבור, בין היתר בנושא חופש ההתאגדות. מספר יהודים קרובים למפלגה הקומוניסטית חתמו גם על מברקי מחאה של ״ועד הפועל המרוקאי״ נגד מעצרם של הפעילים בידי שלטונות הפרוטקטורט:

״מול המסיתים והתכסיסים שתכליתם להפריד את היהודים המרוקאים מאחיהם המוסלמים, אנו, אינטלקטואלים יהודים מרוקאים, מצהירים פעם נוספת וביתר שאת על רצוננו העז להישאר בקשר למען רווחת העם המרוקאי,ללא הבדל גזע ודת. יחי הפרולטריון של התנועה המרוקאית!״

נוכחותם, חסרת התקדים, של מספר צעירים יהודים בקזבלנקה, לצדם של צרפתים בהפגנת מפלגות השמאל, עוררה כעס בחוגים הקולוניאליים ובנציבות הכללית. המפגינים דרשו את החזרתו של הנציב העליון החדש מרסל פירוטון (Peyrouton, לעתיד שר הפנים בממשלת וישי), שהוצג בעתון הקומוניסטי הפריזאי ״לומניטה,״ L'Humanité).) כבן חסותו של ליאון דודה (Léon Daudet) הפוליטיקאי הצרפתי האנטישמי הנודע. עיתון הימין הקיצוני של הכרך קזבלנקה  "לה וואה פרנסז ״ ( La Voix Française) לא הסתיר את זעמו במאמר מערכת מ-27 ביוני 1936 :

״חבר בכיר בקהילה היהודית בקזבלנקה, המודאג מהמצב, אישר בפנינו את אחריותו של עו״ד סולטן, עולה הרגל התימהוני שיצא לפריז לבקש את ראשו של מר פירוטון… לעומת זאת אי אפשר לא לשבח את צעדו האמיץ של נשיא ועד קהילת קזבלנקה, מר יחיא זגורי, שחתם על מכתב התמיכה בנציב העליון פירוטון. הממשלה חייבת להפעיל את סמכותה ולמנוע מפרחחים בלתי אחראיים מהמללאח להתהלך חופשי ברחובות, להניף שלטים הקוראים ״מוות לזגורי!״ ולצייר קללות נאצה נגדו על קירות הרובע היהודי ושעריו. כמו כן על הממשלה לאסור על הצעירים היהודים, שאינם אזרחי צרפת, לקלל את נציג מדינת החסות כאן… תושבי קזבלנקה היו עדים במהלך השבועות האחרונים למספר גדול של צעירים יהודים, שהתנהגותם גובלת בחוצפה רעשנית. הם משתתפים בהפגנות וקוראים להחזרתו לצרפת של הנציב העליון פירוטון, קוראים להרחבת גל השביתות, או נושאים עניבה או מטפחת אדומה ומוכרים ברחובות העיר את העיתון ילה מרוק סוציאליסט״ (Le Maroc Socialiste). בקזבלנקה כמו במרקש, התקשתה האוכלוסייה לסבול את ההתנשאות ואת האלימות של מוכרי העיתון האלה״.

עוברי האורח הצרפתים לא נותרו חייבים, ולעתים גידפו בחזרה את מוכרי העיתון בקריאות ״מוות ליהודים״, ״צרפת לצרפתים!״, ״בלום לגרדום!״, ״חרם על ישראל במרוקו״. הירחון ׳לאבניר אילוסטרה״ מ-31 באוקטובר 1936 דיווח שבקזבלנקה ״שאג ההמון האירופי העיוור מוות ליהודים! ואיים לפלוש למללאח, לאחר שניסה לשווא להסית נגדנו את אחינו המוסלמים״.

התערבות הזו של הנוער היהודי נראתה לצרפתים תמוהה ושערורייתית יותר, משום שלנציב העליון היה שם של אוהד יהודים. הוא תמך בתכנית לבניית שיכונים בשכר דירה נמוך ליהודים בקזבלנקה. התכנית לא יצאה לפועל, והיא טורפדה על ידי בעלי אינטרסים יהודיים וחברי מועצת העיר הצרפתיים. בעקבות ביקורו במללאח, בהדרכתו של עו״ד בונן, הזדעק הנציב לנוכח הזוהמה מסביב וקרא ״לשים לזה סוף״. יתר על כן, במהלך כהונתו הקודמת בתוניסיה הוא השתמש בסמכותו כדי להחרים עיתונים שהיו עלולים להפריע לסדר הציבורי. הוא אסר להפיץ את ביטאון התעמולה האנטישמית, האלים ביותר שהופץ מאלג׳יריה,  "לה ליברה פרול״(La Libre Parole) בניהולו של הנרי קוסטון(Henri Coston). משום כך לא היסס ראש הקהילה היהודית בקזבלנקה לשגר מברק לליאון בלום, שבו הוא תומך בהישארותו בתפקיד של הנציב העליון, שנגדו התקוממו הפעילים הקומוניסטים והצעירים היהודים:

״אנו, נתינים נאמנים של הוד מלכותו, מבקשים להדגיש כי הקהילה היהודית, המעריכה מאוד את הישגי משטר הפרוטקטורט, מתרעמת יחד עם המון העמלים המהווים את העושר האמתי של מרוקו. היא מסתייגת מהמסע הפוגעני שמנהלים כמה מתסיסים מטעם עצמם נגד הנציב העליון. אנו מבקשים לומר לך, ביודענו כיצד התייחס לבני דתנו בתוניסיה, שאנו מעריכים אותו ומאמינים בו״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז