מורשת יהדות מרוקו

יהודה בן עטר.

 נפטר בי"ט בסיוון תצ"ג, לבד מחיבורי הלכה כתב פירוש קבלי לתורה " מנחת יהודה " נדפס ב " מאור ושמש " היה חברו של רבי יעקב בן צור.

רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

המאור הגדול, חד בדרא, צדיק יסוד עולם, איש אלהים קדוש, ראש גולת אריאל רב ורבנן, הרב הגדול המלומד בנסים כבוד הרב יהודה אבן עטר זצוק"ל.

הרב יהודה בן עטר נולד לאביו רבי יעקב בן עטר באלול התט"ו – 1655 בעיר פאס אשר במרוקו. משחר נעוריו התמסק ללימוד התורה. רבותיו היו הגאונים רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בשנת התל"ח – 1678, בהעות רבי יהודה בן עשרים ושלוש, נפטר עליו אביו.

עקב זה למד רבי יהודה את מקצוע הצורפות לפרנסתו, ושמו התפרסם כצורף זהב מומחה העושה מלאכתו בנאמנות, בין ליהודים ובין לגויים. עד היום נמצאים בידי הערבים המיוחסים בפאס כמה טבעות ונזמים שמסורת בידם, שהם מעשי ידיו של רבי יהודה בן עטר, והם מאוד יקרים בעיניהם ומשמשים להם גם כקמיע מומחה.

למרות שהיה נאלץ לעבוד לפרנסתו ולפרנסת בני ביצו, שם רבי יהודה תמיד לנגד עיניו את הפסוק : " והגית בו יומם ולילה ", והיה לימודו בתורה בעיקר, ועבודתו טפל. מסופר עליו שיום לאחר תפילת שחרית היה פותח את חנותו, וכשהיה מרוויח שיעור פרנסת אותו היום, היה קם, סוגר חנותו והולך לבית המדרש. שם יש ללמוד תורה וללמדה לאחרים כל היום וחלק גדול מהלילה.

גם לאחר שנתמנה לכהן כדיין וכאב בית דין, המשיך רבי יהודה להתפרנס וליהנות רק מיגיע כפיו בעבודתו כצורף, ומעולם לא נהנה מכספי הציבור, אף כי היה עליו לפרנס את בני משפחתו וגם את בני משפחת בנו, רבי עובד, שכנראה ישב ולמד תורה ואביו פירנסו, ולמרות שפרנסתו לא הייתה בריווח, שכן רוב זמנו היה מקדיש לעבודת הציבור.

דיין וראש אב בית דין.

כל ימיו המשיך רבי יהודה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ושמו התפרסם לתפארת ולתהילה בכל העיר. בשנת התנ"ח – 1698, נבחר לכהן כדיין עם רבותיו רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו, ייתכן שנחבר למלא את מקומו של רבי מימון אפלאלו, שכיהן כדיין ונפטר באותם הימים. ובשנת התס"ד – 1704, עם פטירת רבו רבי וידאל הצרפתי, מונה לכהן כראש אב בית הדים המקומי.

רבי וידאל הצרפתי – כיהן כראש אב בית דין, והשאיר אחריו פסקי דינים רבים. נפטר בי"ד בכסלו התס"ד – 1704.

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו כיהן כדיין בפאס. היה רבו המובהק של רבי יהודה בן עטר. נפטר בכ"ג באדר התס"א – 1701. השאיר אחריו פסקי דינים, הגהות על שלחן ערוך וביאורי תנ"ך.

גדולתו בתורה של רבי יהודה, חסידותו וענוותנותו הקנו לו אהבה והערצה גדולה בקרב כל בני העיר בכלל ותלמידי חכמיה בפרט. כל תלמידי החכמים שבאותם הימים החשיבו את עצמם לתלמידיו. היה מקרה שתלמיד אחד העיז לחלוק על דבריו, ומיד הגיבו נגדו בצורה חריפה והרחיקוהו מתוכם, ללא הסכמת רבי יהודה, מאחר שלדעתם חלק על הרב בצורה שאינה הולמת כבוד הרב. והשגתו על הרב הייתה לא לשם שמיםן, רק לשם יוהרא.

מכל מרוקו פנו אליו בשאלות, ולכולם היה משיב תשובה ברורה, ודבריו היו מתקבלים כהלכה שאין לערער אחריה. בבית דינו של רבי יהודה כיהנו הרבנים גאוני עולם :

רבי שמואל הצרפתי – נולד בשנת הת"ך – 1660 ונפר בשנת התע"ג 1713. כיהן כדיין והשאיר אחריו הרבה חיבורים שחילקם נדפס, וחלקם עודנו בכתובים.

רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין.

רבי יעקב אבן צור – כיהן כדיין, חיבר פסקי דין וחידושים על הש"ס שעודם בכתב יד.

רבי אברהם בן עלאל – כיהן בדיינות בפאס, חתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר.

רבי יעקב אבן מלכא – כיהן כדיין בפאס, ואחר כך עבר לןתיטואן וכיהם שם כאב בית דין. השאיר אחריו חידושים ותשובות שחלקם נדפסו בספר " נר המערבי ", ירושלים תרצ"א. זכה לזקנה נופלגת ונפטר בשנת התקל"א – 1771.

רבי סעדיה אפלאלו בן רבי מימון – כיהן בדיינות בפאס, וחתום עם בית דינו של רבי יהודה בן עטר על כמה פסקי דין.

בשנת התס"א – 1701, הטילו השלטונות מס כבד על יהודי מרוקו בכלל, ועל יהודי פאס בפרט, והרבה מיהודי פאס נאלצו לעזוב את העיר בגלל כובד המסים. גם רבי יהודה נאלץ לנדוד והגיע לעיר מכנאס, שם התקבל בכבוד גדול על ידי כל תלמידים החכמים שבעיר, ובמיוחד על ידי רבניה, רבי משה ואחיו רבי חביב טולידאנו, ואף ישב עמהם בבית הדין.

למרות שלחץ המסים מצד השלטונות נמשך, החליט רבי יהודה לחזור לעיר פאס ולרעות את צאון מאעיתו, מה גם שמרבית הנשארים היו יהודים עניים שלא הייתה להם אפשרות לעזוב את העיר. בשנת התס"ד לא נמצאו מרבני העיר, בפאס, רק רבי יהודה ורבי שמואל הצרפתי.

מתקן תקנות.

תמיד היו עיניו של רבי יהודה פקוחות על אורחות החיים של בני עירו, דרכי מסחרם והתנהגותם. כל דבר שנראה בעיניו כאינו מדרכי הצדק והיושר, או דבר שעלול לגרום עוול לחלק מבני הקהילה, או דבר החורג מדרכי הצניעות והמוסר, עמד רבי יהודה וסתם פרצות אלה על ידי תקנות.

בידנו כמה מתקנותיו בעניינים שונים. להלן נזכיר חלק מתקנות אלה, ומהם ניתן ללמוד על מצב הקהילה, אורחות חייה ודרכי הנהגתו של רבי יהודה.

מסים.

עם התגברות לחץ המסים וההיטלים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית בפאס נטו כמה מראשי הקהל והעשירים לפרוק מעליהם מקצת העול על ידי שניסו להשתמט מלשלם את המס שהטילה עליהם הקהילה – בעזרת ידידיהם הגויים והשרים.

אחרים ניסו להקל מעליהם עול המס במקצת על ידי חלוקתו בין התושבים שלא על פי הערכה, דבר שפגע במעמד הבינוני והעניים. ההערכה הייתה נעשית על ידי שמונה עשר אנשים שנבחרו לשם כך, והם היו מעריכים רכושו של כל אחד, והיו קובעים לכל אחד המס שעליו לשלם. לנישום הייתה הזכות לערער על הערכתם על ידי הצהרה בשבועה על ערך רכושם.

והייתה גם דרך שלישית : משרתי הקטדש היו פטורים מלשלם כל מס – כדי לעודד לומדי תורה ולעזור להם להתקיים בכבוד ולעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת. בין משרתי הקודש נמנים תלמידי חכמים, שוחטים, סופרים – סופרי בית הדין, סופרי שטרות וסופרי סת"ם, שליחי ציבור ושמשי בתי הכנסת.

מכובד המסים נטו כמה מעשירי הקהילה וראשיה לחייב גם משרתי הקודש במסים.

כל אלה שעלולים היו ליפגע מן הסדרים החדשים בגביית המסים, לא היה להם למי לפנות לעזרה אלא לרבי יהודה. ורבי יהודה לא נח ולא שקט עד שתיקן תקנה מחייבת, שבה קבע כח כל יהודי צריך לשלם חלקו במס כפי שנקבע על ידי הקהילה, על פי הערכה מדוייקת של רכושו.

אסור ליהודי לבקש עזרה וחסות מהגויים ומהשרים כדי להשתמט מתשלום המס, אין לחייב אף אחד ממשרתי הקודש לשלם מס.

וכה ניסח את דבריו :

בראותנו רוב התלאות החולפות ובאות על אנשי גאולתינו קהל פאס יע"א ( יבנה עירו אמן, יגן עליה אלוהים ובדומה ). בכל יום הב הב, כסף וזהב, וכלתה הפרוטה מן הכיס ורוב בעלי הבתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאוד….

אשר על כן בהקהל לפנינו כל ראשי הקהל יצ"ו ( ישמרם צורם וינטרם ) ויספרו לנו הקורות אותם בענייני המס, נכנסו דבריהם באוזנינו אנחנו בית הדין חתומים, וראינו לתקן תקנה ישרה, וקודם כל דבר גזרנו שכל הקהל הדרים פה פאס, כל הנקרא בשם עברי, יטה שכמו לסבול בעול צבור כקטון כגדול כל אחד לפי כוחו והונו ולפי ממונו.

ואין לשום בן ברית לישען על שום מכז"ן ( שלטונות ) ולא על שום ענאיי"א ( חסות ) כלל. וכל מי שירצה לפרוש מהציבור הרי הוא מובדל מקהל הגולה.

גם ביום ג' שעבר כיוון שנתקבצו הבינוניים והעניים בצעקה גדולה ומרה ונתוודעו כולם ובאו לקבול לפני העול הגדול הזה, אז תכף ומיד הלכתי עמהם ללכת את הקבל…שלעולם לא יגבה המס בדרך פיסקא כי אם בפנקס ההערכה כנהוג משנים קדמוניות.

ובעניין משרתי הקודש והעשירים :

עוד זאת אדרוש מהלומדים ( ממשרתי הקודש ) אשר בפעם ופעם נזכרים בפנקס המס ( שמעריכים אותם ומחייבים אותם לשלם מס ).  ומלאכת שמים נמבזה ונמס בעיני חביריו להיות חס ושלום חולין בעיניהם.

אך לא רק טובת המעמד הבינוני והעניים ובני תורה, אלא דאגת כל בני הקהילה וטובתם עמדה לנגד עיניו של רבי יהודה. השלטונות נהגו מדי פעם בפעם להטיל מסים מיוחדים על עשיר או כמה עשירים מבני הקהילה, דבר שהיה מביא להתמוטטותם של אלה.

לכן ישב ותיקן שכל מס שיוטל באופן מיוחד על איזה יהודי מבני הקהילה, ייחשב אותו מס כאילו הוטל על כל הקהילה, וכל בני הקהילה ישתתפו בפרעונו על פי פנקס ההערכה, ואף זה שהוטל עליו המס, לא ישלם יותר ממה שייקבע לו על פי ההערכה.

מסחר.

בגלל המחסור שהיה באותם הימים – עקב עצירת גשמים, מלחמות, כובד המסים ויוקר השערים, ניסו כמה סוחרים לרמות במסחרם. למשל, היו סוחרי קמח שהיו מערבבים קמח שחור בקמח לבן ומוכרים התערובת במחיר של הקמח הלבן.

 לכן עמד רבי יהודה ותיקן תקנה המחייבת למנות שני מפקחים על השערים ועל טיב הסחורה, ובהזדמנות זאת חייב את כל הסוחרים לשלם מדי שבוע סכום כסף לטובת עניי העיר.

….אשר על זה פקחנו עינינו ותקננו תקנה הגונה ומנינו שניים אנשים ממונים על כל הדברים הנזכרים, לפקוח עין עליהם….ולקנוס ולענוש העובר כל חלק וחלק מהחולקים הנזכרים. והכסמנו שכל חנות יגבה ממנה הממונה שתי ליטרות בכל שבת לעניי העיר בעד הרקחת המעוות והרמת המכשולות.

הגבלה בהוצאות למסיבה.

מאחר שההוצאות למסיבה לרגל ברית מילה, בר מצווה או חתונה היו רבות, ואפילו אלה שאין ידם משגת, היו נאלצים, מחמת הבושה, ללוות ברבית מגויין ןהיכנס לחובות כדי לערוך את המסיבה כנהוג, ונמצאו רוב הזמן שקועים וטרודים בבעית החובות.

ושבו רבי יהודה ובית דינו ותיקנו תקנה המחייבת כל בני הקהילה, יד עשיר ואביון, לצמצם ולהגביל את מספר המסיבות לכל מאורע, את מספר המוזמנים למסיבות ואת התפריט המוגש למוזמנים.

חלק גדול מן התקנות שתיקן נדפסו ב " ספר התקנות " שנדפס כ " כרם חמר ". תקנותיו  נתקבלו על ידי כל בני הקהילה, כי דבריו נאמרו תמיד מתוך אהבה, גדברי אב הדואג לבניו. תקנותיו אלה הוסיפו לו כבוד והוקר מצד כל בני הקהילה, עשירים בינוניים ועניים, תלמידי חכמים ועמי הארץ, שלכולם דאג ולמען כולם תיקן תקנותיו.

ענוותנותו.

ככל שגדלה יוקרתו של רבי יהודה בעיני הציבור, כן גדלה ענוותנותו וחסידותו. למרות שחיבר כמה וכמה ספרים במקצועות התורה, סירב להדפיסם. אך כשבאו תלמידי חכמים באירופה, שהיו מוכנים להדפיסם על חשבונם, סיר רבי יהודה, ורק בעמל רב הצליחו לשכנעו, באמצעות בנו עובד, להסכים שיעתיקו את ספרו " מנחת יהודה " על התורה, ואת השיר שחיבר על הלכות שחיטה וטריפות בשם " שיר מכתם ".

יום אחד יצא רבי יהודה מבית המדרש ללכת לביתו. בדרכו עבר ליד חנותו של יהודי תמים, מוכר פחמים, שגם הוא היה צריך ללכת לביתו באותה שעה, אך לא היה יכול לעשות כך בגלל ששקי הפחמים היו מונחים במדרכה, על דלתות החנות, והיה קשה עליו להכניסם לחנות ולשוב ולהוציאם כשיחזור מביתו.

ברוב תמימותו ביקש מרבי יהודה : " רבי, אולי תוכל לעמוד לי בחנות עד שאלך לאכול ? אחזור מיד " . רבי יהודה ענהו בסבר פנים יפות ובתמיטמות גדולה : " טוב בני, לך לאכול ". הלך היהודי לאכול, ורבי יהודה עומד בחנות הפחמים וממשיך בלימודו.

כעבור כמה דקות עבר שם רבי יעקב אבן צור, וכשראה את רבי יהודה בחנות הפחמים, שאל בתמהון : " מה רבינו עושה ? ענהו רבי יהודה : בעל החנות זיכני במצוות גמילות חסדים, שהיה צריך ללכלת לאכול, ומארחר שקשה לו להכניס כל השקים לחנות ושוב להוציאם כשיחזור, ביקש ממני שאעמוד לו בחנות עד שיחזור ".

בהתרגשות גדולה שאל רבי יעקב : " האם עד כדי כך היה חצוף ? ענהו רבי יהודה : חס ושלום, הוא אינו חצוף, רק תמים ופתי, והייתי צריך למלא בקשתו כפי שהתבאר לי מכה שנאמר במדרש על רבינו הקדוש ( רבי יהודה הנשיא ) שאמר, כל מר דימר בר נש, אנא נעביד ( כל מה שיאמר לי בן אדם, אני עושה ) שלכאורה אין לו מובן.

שאם זה מדובר במי שביקש ממנו הלוואה, או שדיבר בעדו לשלטונות וכיוצא בזה, פשיטא שרבי היה חייב, אם יש באפשרותו, כמו כל יהודי אחר, ומה חידושו של רבנינו הקדוש ?

אלא כוונתו אפילו אם יבקש ממנו אדם מתוך תמימות שאינו לפני כבודו, רבי היה מוכן לעשות. ואם רבינו הקדוש היה מוכן לעשות את זה, אני על אחת כמה וכמה ( על פי דברי רבי יוסף משאש, בספרו " נחלת אבות " א, קה ). ועוד הרבה מסופר על גודל ענוותנותו ועל העזרה שהיה מוכן להגיש לכל יהודי באשר הוא.

ההוקרה וההערצה.

ענוותנותו ופרישותו, התנהגותו וקדושתו הביאו לו הערצה גדולה מצד כל שכבות העם, ואפילו מצד הגויים. הוא היה מוחזק כאיש אלהים קדוש עד שהיו נשבעים בשמו.

מסופר שגוי אחד מפאס נסע לערי תוניסיה להסתתר, ועשה שם שותפות עם יהודי אחד שנראה נאמן בעיניו. מרוב אימון שנתן בו לא החתימו על שום שטר, ולא הייתה לו לגוי מן היהודי שום התחייבות בכתב.

מתנאי השותפות היה שהגוי נותן ליהודי כסף לקנות סחורה, ולאחר שהיהודי מוכר את הסחורה, הגוי נוטל הקרן שנתן, והריווח מתחלק בין שניהם. במשך הזמן הלכו העסקים והתרחבו, והיהודי שהיה קודם איש עני, התחיל להתעשר.

כשראה היהודי גודל תמימותו של הגוי והאמונה הגדולה שמאמין בו, נכנס בו יצר הרע והחליט לכפור ולהכחיש לגוי, ולקחת לעצמו גם הקרן וגם הריווח. כשהגיע זמן חלוקת הרווחים בא הגוי, בדרכו, לבית היהודי וביקש לערוך את החשבון על עסקי השותפות, ויחילקו את הריווח כנהוג.

והנה לתדהמתו ענה לו היהודי : " מאז החלוקה הקודמת לא נתת לי שום כסף, ואני עושה מסחר רק בכספי ". לגוי לא היו שום הוכחות נגד היהודי שיוכל לתבוע אותו לבית משפט, לכן ביקש מן היהודי שישבע לו בצדיר רבי יהודה בן עטר מפאס.

היהודי שחק בלבו וניסה הלראות לגוי כאילו זו שבועה חמורה, ובשום אופן לא יכול לישבע בה. והגוי לתומו כשראה כך, החזיק יותר ויותר בתביעתו שלא לוותר ליהודי רק אם ישבע לו בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס.

אחרי ויכוחים מרובים הסכים היהודי לישבע ונשבע בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס, שלא קיבל מהגוי שום כסף, ונפטר מהגוי. היהודי שמח בלבו וערך מסיבה לקרוביו, על הריווח הגדול שנפל בחלקו מהגוי. בתוך המסיבה ירד למרתף שהיו מאוחסנות בו סחורותיו, ובידו נר להביא יין למסובים.

כשעלה, שכח את הנר הדולק בתוך המרתף, הנר גרם לדליקה במרתף, הדליקה פשטה על הסחורה, והבית כולו עלה בלהבות, וכל בני הבית מצאו את מותם בשריפה. כששמיע הגוי מה שקרה ליהודי, שותפו לשעבר, שמח בלבו ונתן הודאה לבורא עולם וגם לצדיק עליו הוא נשען.

כשנסע הגוי מתוניסיה לפאס, לקח מתנה גדולה ובא לפני רבי יהודה ונפל עליו, סיפ]ר לו את כל מה שעבר עליו וביקש ממנו שיקח מידו המתנה שהביא לו. רבי יהודה סירב לקבל ממנו המתנה ואמר שיחלקה בין העניים ( מלכי רבנן בערכו )

עד ימינו קיים מנהג בין היהודים בעיר פאס שכל מי שמתחייב בבית דין, שבועת חרם לחבירו, מתנה עליו שיקבל החרם על יד קברו של רבי יהודה בן עטר.

מצווה להקביל פני רבו ברגל.

מרוב הכבוד, ההוקרה וההערצה שרחשו יהודי פאס לרבם, השתוקקו רבים לקבל ברכותיו, ובימי החגים לא היה אפילו אחד מוכן לוותר על ברכתו של הרב.

בימי החגים היו נוהגים כל בני העיר להקביל את פני הרב. אנשי כל בית הכנסת היו הולכים, עם גמר התפילה, לביתו של רבי יהודה בן עטר ומנשקים את ידו, והוא מברכם. למרות הטורח הגדול שהיה לרבי יהודה מזה], היה מקבל את כל הקהל באהבה. מרוב עייפות היה שם כרית על ברכיו ומניח עליה את ידו, ומי שנכנס, מנשק את ידו ומקבל את ברכתו.

הרבה מסופר על קדושתו של רבי יהודה, על חסחדותו על הנסים שקרו לו הן בחייו הן לאחרי מותו, ותקצר היריעה מהכילה כל. אך מן הראוי להביא דברי רבנו החיד"א עליו :

" רבי יהודה בן עטר, הרב הגדול והקדוש, אב בית דין ור"מ בעיר פאס, חיבר פירוש למדרש רבה בכתב יד. ושמעתי מרב אחר הי"ו שהוא היה סולת נקיה. והרב ז"ל היה מלומד בנסים וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש שלהים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה ( שכר ) מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו ונדעם הן בעוגנו חי אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו תנצב"ה ( שם הגדולים, בערכו )

אלו הם חיבוריו.

1 – חידושים ושיטות על התלמוד, עודם בכתב יד.

2 – שאלות ותשובות ופסקי דינים. שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות מרבני מרוקו, ובמיוחד בשאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", וחלקם נמצאים עוד בכתבי יד. בשנת תשמ"א נקבצו תשובות בעניינו אורח חיים ויורה דעה על ידי מכון ירושלים.

3 – פירוש על מדרש רבה, עודנו בכתב יד.

4 – " מנחת יהודה ", דרושים על התורה, נדפס במכנאס בשנת תש"ז. ובירושלים בשנת תש"ס

5 – " שיר מכתם ", דיני שחיטה וטריפות בדרך שיר, עם פירוש מבנו רבי עובד, נדפס בווארשה בשנת תרל"ט.

פסקיו של הרב, תשובותיו ותקנותיו משמשים עד היום יסוד לכל רבני מרוקו, ומאז ועד היום אין אף ספר הלכה מרבני מרוקו שאינו נזקק לתשובותיו, פסקיו ותקנותיו של רבי יהודה בן עטר.

ביום ג' בשבת, י"ט בסיון התצ"ג – 1733, נפטר רבי יהודה כשהוא כבן שבעים ושבע שנה, ומרוב הכבוד וההערצה הספידוהו במשך שלושים יום, פעמים ביום, בבוקר ובערב, וכן חיברו עליו קינות.

רבי עקב אבן צור מספר.

ובתוך ימי אבלו של הצדיק הנזכר, ראיתי בחלומי שהייתי עסוק בהספדו והייתי מקונן איזה קינות. ובא לפני לכם אחד ויגער בי, ויאמר לי, האם בקינות כאלו ראוי להספיד אדם גדול כזה ? ואען ואומר, ובאיזה קינות ראוי להספידו ?

ויהי כמשיב : היה לך להכין קינות של זהב וכסף ולקונן עליו כפי ערכו וכבודו. ולמחר בזכרי את החלום יסדתי זאת הקינה וסגרתי בתיה בפסוק זהב ( עת לכל חפץ ).

עצמותיו של הרב התגלגלו שלוש פעמים בפקודת השלטונות. עד היום משתטחים על קברו המשמש מקום תפילה לכל מר נפש, והרבה התפללו ונענו בזכותו.

רבי יהודה השאיר אחריו, בן רבי עובד, תלמיד חכם ונחשב בין רבני העיר, חיבר פירוש ל " שיר מכתם " שחיברו אביו.

נספחים.

אבנ"ר ( בלשון מליצית, כלומר המאור הגדול ) ישראל, השלם הדיין המצויין כבוד הרב יהודה בן עטר נר"ו. אותותינו אלה שאול ישאלו בשלמיה דמר כדחזי. הדא אמרא על אודות הצרה הזאת אשר באה ונהייתה מעצירת הגשמים, וצוחנין ולית דמשגח בן.

עינינו נפשנו פעמים שלוש ואנחנו לא נדע מה נעשה. ועלתה הסכמתינו לגזור תענית חמור בשני בשבת הבא, שהוא ערב ראש חודש ניסן, יהי רצון שימטיר קוד בסייעא דשמיא בגשמי רצון וברכה ונדבה. ולהוציא ספר תורה תתעלה לרוחבה של עיר, ולכן רצונינו לידע אם תעלה הסכמת האדון לעשות במחנה קודשו ( כלומר במקומו ).

אתם גם אתם , אולי נתחזק בעד עמנו, מנן ומנייהו נסתייע אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד. ואם תעלה הסכמתו עמנו יודיענו עם הרב תכף ומיד. כי מחר בחמישי בשבת גזרנו תענית להחמיר בה בחמישה דברים לבד, אך בלא הוצאת ספרי תורה.

אבל בערב ראש חודש ניסן הסכמנו שנוציא ספר תורה לרחוב העיר ולהתפלל בעשרים וארבע ברכות כמשפט ז' אחרונות. ותשובת האדון מהרה צתמח לדעת מה יעשה ישראל. נאם החותמים ברביעי בשבת , זדר ויעשה כמשפט, שנת שמונים ושלוש לפ"ק – התפ"ג – 1723, פה מתא מכנאסא יע"א ושלמיה דמר יסגא אמן כן יהי רצון.

סר וזעף יעקב בן הרב ראובן אבן צור זצלה"ה ( זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא ). משה בן הרב אברהם בירדוגו סיפיה טב. החכמים השלמים יש"ץ.

אחרי דרישת שלום מעלת כבוד תורתו באתי להשיב למעלת כבוד תורתו על עניין הנדרש, ומה אען אומר על זה מי מלה מתוקה, כי בעוונותינו לא ראיתי עת כושר לזה , מחמת מה שעובר עלינו בימים האלה, אנשים ונשים תפוסים ביד גויים אכרגא.

כי יש מי שפרע תשלומי ארבעה וחמישה בה, והנשים תפוסות בידי הגויים, לבדנה, וקול הקריה הומה הוהו בכל חוצות, וזה יספיק למחבת של ברזל. אוי לעיניים שכך רואות מתי רעב ארבעה וחמישה בכל יום. ויש שמוטלים ארבעה ימים בלא קבורה מבלי השג יד לתכריכיהן מהצועקין, ואינן נענין חבקו אשפתות.

ילדים וילדות חשך משחור וכו' אהה אוי ואבוי כל זה ראיתי ונמנעתי כל הימים האלה מלהוציא ספר תורה, רק יוצאים לבית הקברות זועקים ומתחננים, ואם גברו עוונותינו שלום, וה' הטוב בעיניו יעשה הוא יוציא משפטנו לאור כן יהי רצון.

יהודה בן עטר סיפיה לטב ויהיו עיניך רואות את מוריך, גדולי רבני מרוקו ואלג'יריה, מאת רבי משה עמאר ויהודה מסינג, ירושלים תשמ"א.

לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה. האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.

ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה — תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך־מחשבתם של יהודי צפון־אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי־כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום־יומית, חרף כל התמורות.

נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי״ח, אירגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. ״אליאנס״ לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ־ישראל העמידה כי״ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג׳יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי״ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם — לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת — על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל״ברית האפלה״ בין כי״ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה״אליאנסיסטים״. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי ״אליאנס״ לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה ״להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה״ — פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם

La Voix Juive ב־1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי־ הספר של האליאנס בתוניס:

כי׳׳ח, את חייבת למות. (     ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם — חלף הזמן בו יחידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.

מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העיקריות של הציונות בצפון אפריקה היתה אי־יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך־חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת ״המודל הצרפתי״ שפיתחו כי״ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעיונית של הציונות. והיה צריך להמתין עד מלחמת־העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר — נוסף לגורמים אחרים — צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצפון אפריקה.

2. המצב בין שתי מלחמות־העולם

הצהרת באלפור וההחלטות של ועידת סאן־רמו עוררו התלהבות רבה והתרוממות רוח בין יהודי צפון־אפריקה. אווירה של גאולה שררה בקרב קהילות רבות, היא באה לידי ביטוי בצורות שונות: תפילות הודיה, אספות ציבוריות, התעוררות דתית־משיחית, אך גם הרחבת הפעילות הציונית, ובכלל זה התארגנויות לקראת עלייה ארצה והגברת הרכישה של השקל.

במארוקו, יחד עם הקמתן של חברות להעמקת התודעה הדתית — כחברת עץ החיים, במכנאס — קמו אגודות חדשות בערים מראכש, רבאט, מזאגאן, אוג׳דה וקאזאבלאנקה. לא פחות משמעותית היתה הפירצה שנעשתה בראשית שנות העשרים באיזור הצפוני שהיה בחסות ספרד ואליו הגיעו ד״ר אריאל בנציון ונתן הלפרן. בטאנג׳יר נוסדה אגודת מגן דוד, שהתמסרה להפצת השפה העברית ובאל־עראיש(Larache)  הוקמה אגודה בשם בונה ירושלים מיד לאחר ועידת סאן־רמו. במכתב אל ה״ארי שבחבורה, גדול הדור, ד״ר מאקס נורדאו״ היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:

זרח אור בחשך. אחדות הלאום עם ישראל עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ. בקול רנה וחיבה נברך לאלוהנו — אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו.

בתוך כך, כאמור, החלו עשרות משפחות לעשות את דרכן לאיץ־ישראל. ב־1920 אף מבקש יו״ר אגודת קול מבשר בצפרו מההסתדרות הציונית לשגר שליח־עלייה למארוקו. ״חלוצינו ישבעו נחת אם תואילו ליישבם במושבות חקלאיות או בשכנותם של שבטים ערביים, כיוון שהם רגילים לחיות בקרבם״.

במוגאדור, הצליח יו״ר האגודה המקומית להשיג מידי הקונסול הבריטי המקומי אשרות־כניסה לכל יהודי העיר שרצו להגר לארץ־ישראל, וזאת לאחר שבקשתם לקבל אשרות לא נענתה על־ידי המוסדות הציוניים. אך, לא כל העולים הגיעו אל יעדם. שיירות שלמות של יהודים חזרו למארוקו, לאחר שנאסרה עליהם הכניסה ליפו: ״הידיעות שהיהודים תושבי מארוקו מפיצים בשובם [מארץ־ישראל] מזיקים לנו מאד״ — דיווח ליאו זוסמן שהיה בשליחות קרן היסוד באלג׳יריה, שדרכה עברו השבים למארוקו.

באלג׳יריה עצמה אמנם לא חל כל שינוי ממשי ביחסה האדיש של האוכלוסיה היהודית לציונות, אך פה ושם קמו מספר חוגים לתמיכה ברעיון הציוני, בתלמסאן, מדיאה, מוסתגאנס ופריוויל.

משנת 1920 פעלה באלג׳יר האגודה שיבת ציון, או בצרפתית Union Sioniste  Algérienne, שמנתה בראשית דרכה 270 חברים. אך לפי עדות מנהיגה, ל. סמאג׳ה, היא לא הצטיינה בפעילות רבה :

          העשירים ובעלי ההשפעה מבין יהודי אלג׳יר מחרימים את הציונות ולעת עתה אין אנו סומכים על תמיכתם. אגודתנו מורכבת מעניים, מפועלים ומשכירים מהשכבה הנחשלת — אתם אנו פועלים בתקווה שמאוחר יותר נצליח למשוך גם את העשירים ואת הנכבדים (       ) אותם יסודות הטוענים, שבהיותם בראש ובראשונה צרפתים אין הם חייבים להתעניין בנושא הציוני ושטוב להם כאן. כולם אנוכיים, קמצנים ופחדנים.

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).

הדוגמה מת׳עלבי עוסקת בנביא יחזקאל (בערבית: חזקיל), שכזכור אין לו זכר בקוראן, אך בספרות הבתר־קוראנית, המרחיבה את רשימת הנביאים, גם הוא מופיע בזו הלשון:

כאשר לקח אלוהים אליו את כלב ואת בנו, שלח אלוהים יתעלה את יחזקאל אל בני ישראל, והוא יחזקאל בן בוזי שכינויו היה: ״בן הזקנה". הוא כונה ״בן הזקנה״ כי אמו ביקשה מאלוהים יתעלה ילד, זאת בשעה שכבר הייתה זקנה, אחרי שבאה בימים והייתה [כל ימיה] עקרה. אז העניק לה אלוהים יתעלה אותו, והוא זה אשר באמצעותו החיה אלוהים יתעלה את העם אשר יצאו ממשכנותיהם באלפיהם מפחד המוות, ואלוהים יתעלה החיה אותם לאחר מותם בזכות תפילתו, כמו שנאמר:

"הלוא ראית את אלה אשר נמלטו באלפיהם ממושבותיהם למען יינצלו ממוות? אלוהים אמר להם: מותו, ואחר כך החיה אותם" .

קטע זה של ת׳עלבי, שאגב נעדר מסיפורי כסאאי אך מובא בשינויים קלים בכמה מקורות אחרים, מורכב מאוד מן הבחינה הרעיונית, למרות קיצורו. אתעכב על שני עניינים בלבד, המייצגים גישה כללית של הספרות הבתר־קוראנית.

העניין הראשון: הפסוק הקוראני החותם את הקטע הוא סתום ואינו מתקשר בקוראן עם שום נביא; אך הפרשנים וחלק ממחברי סיפורי הנביאים, לרבות ת׳עלבי, קושרים אותו עם יחזקאל. כך הם יוצרים גרסה אסלאמית לחזון העצמות היבשות (יחזקאל לד, 14-1). בגרסה זו אין שום דמיון לא לביוגרפיה של יחזקאל המקראי, לא לחזונו המקראי ולא להקשר של החזון במקרא. המכנה המשותף היחיד לאותו חזון הוא הרעיון – החשוב מאוד באסלאם – של תחיית המתים בכוח אלוהים." העניין השני: לפי המסופר כאן יחזקאל חי לאחר בנו של כלב בך יפונה, כלומר: ערב תקופת השופטים. יחזקאל הועתק אפוא אל העבר, לתקופה הקדומה בהרבה מתקופתו ההיסטורית המקראית (אנכרוניזם!), ונקשרו בו רק סיפורי נסים ונפלאות: הולדתו לאישה באה בימים (כמו יצחק לשרה!) ומעורבותו בהחייאת מתים. המסקנה המתבקשת היא, שכמו בקוראן, כך גם בספרות שלאחריו, אף שיש המוסיפים לנביאי הקוראן גם את ״נביאים אחרונים״, משתדלים לשייכם לתקופות קדומות יותר, ובכך להתעלם מאופייה היהודי־לאומי של בשורתם המקורית. בד בבד מודגש בנבואותיהם אופיין המתיישב עם בשורת האסלאם, ובמקרה זה כאמור כוחו של אלוהים להחיות מתים.

אָנַכְרוֹנִיזְם

^ל (ז') [מיוונית: ana לאחורchronos + זמן]
1. טָעוּת בִּזְמַן, יִחוּס דָּבָר אוֹ מַעֲשֶׂה אָפְיָנִי לִתְקוּפָה שֶׁאֵינָהּ מַתְאִימָה לָהֶם: הַמְּתָאֵר אֶת אָלֶכְּסַנְדֵּר מוֹקְדּוֹן נוֹאֵם לְצִבְאוֹתָיו בְּמִיקְרוֹפוֹן – נִכְשָׁל בְּאָנַכְרוֹנִיזְם.
2. מִנְהָג אוֹ הַשְׁקָפָה שֶׁנִּתְיַשְּׁנוּ וְשׁוּב אֵינָם מַתְאִימִים לַזְּמַן הֶחָדָשׁ.

       הערת המחבר : בקוראן יש פסוקים רבים העוסקים בתחיית המתים ביום הדין, ופסוקים אחדים המדגישים את עצם כוחו של אלוהים להחיות מתים בהזדמנויות שונות, כמו בפסוק שלפנינו; ראו למשל סורה 2, פסוקים 28, 73-72, 259, 260 והערות המתרגם לגביהם. ראו בייחוד הפסוק האחרון, המקביל לסיפור המכונה במקורותינו "הברית בין הבתרים״. בקוראן מטרתו להוכיח את כוחו של אלוהים להחיות מתים, בעוד שבמקרא (בראשית טו, 21-1) מטרתו להבטיח לזרעו של אברהם את ירושת הארץ. וראו גם גייגר, יהדות ואסלאם, עמי 100.

הדוגמה שאביא להלן מכִּסַאאִי לקוחה מסיפורי אדם הראשון, מהפרק העוסק בחזרתו בתשובה אחרי חטאו. מסופר שם כי אחרי שהתקבלה תשובתו התבטא הפיוס בין אלוהים לבינו בכך שניתנה לו הזכות להיות בונה המקום הקדוש ביותר לאסלאם לעתיד לבוא וראשון המקיימים את מצוות העלייה לרגל (ותג׳), בזו הלשון:

ואלוהים יתעלה התגלה אל אדם לאמור: ״הוי אדם, בנה עתה את ביתי אשר את יסודו הנחתי בארץ אלפיים שנה טרם בראי אותך, וכבר ציוויתי על המלאכים כי יסייעו בידך לבנותו. וכאשר תבנהו – הקיפהו, ואותי תהלל, תשבח ותקדש, והרם קולך לייחד אותי ולהאדירני ולהודות לי […] ו[אני] אשית את הבית הזה להיות הקִבְּלָה הגדולה – הקבלה של הנביא מוחמד, עליו התפילה והשלום – שהרי די לך, אדם, במוחמד ככבוד;״ […] אז נפל אדם אפיים ארצה, השתחווה לריבונו ואמר: ״דייני, אלוהיי, במעלותיו של בית זה ובטקסיו אשר גלית את אוזני אליהם״.

ה״בית״ הוא, כמובן, הכַּעְבָּה. כזכור, בקוראן הועתק פולחן הכעבה אל העבר, אל תקופת אברהם. כאן, בספרות שלאחר הקוראן, הועתק הפולחן אל העבר הרחוק עוד יותר, אל תקופת אדם הראשון. כך, באמצעות המוטיבים של האנכרוניזם והאטיולוגיה גם יחד, הוא הפך לפולחן נצחי ששורשיו נעוצים בבריאת העולם והאדם. לכאורה לפנינו סתירה למובא בקוראן, הגורס כי הכעבה נבנתה בידי אברהם וישמעאל; אך מפרשי הקוראן ומחברי סיפורי הנביאים יישבו סתירה זו באמצעות יצירת שלשלת של מאורעות דומים, חוזרים ונשנים, שיסודם באדם – בונה הכעבה הראשון – ואלה עיקריהם: צאצאיו של אדם בדורות שאחריו לא היו כולם צדיקים, ובמרוצת הזמן השחיתו את דרכיהם ועבדו לאלילים, עד שבא נוח והטיף להם לחזור אל דרך הישר. משלא נשמעו לו, הביא אלוהים עליהם את המבול, אשר לא רק השמיד אותם אלא גם החריב את הכּעבה, והיא נותרה חרבה עד דורו של אברהם.

אז הצטווה אברהם לטהר את המקום ולבנות את הבית מחדש, כאמור בקוראן. בהמשך ההיסטוריה חוזרת, כלומר: בדורות שלאחר אברהם חודשה שוב עבודת האלילים עד שהגיע מוחמד. כאן אנו עומדים כבר על קרקע מוצקה יותר של ההיסטוריה: מוחמד טיהר את המקום באמצעות הריסת הפסילים, אסר על עובדי האלילים להתקרב אליו, ואישר שוב את קיום הפולחן במשמעותו המונותאיסטית המקורית.

התמונה המתקבלת מסיפורים אלה – המייצגים את ספרות סיפורי הנביאים בכל הנושאים האסלאמיים, לא רק בהקשר למצוות העלייה לרגל – היא שהעולם נברא מלכתחילה במתכונת אסלאמית, שנביאי ישראל הם חלק ממנה. לפיכך שולבו במתכונת זו, כפי שנראה להלן לכל אורך חיבורו של כּסאאי, הטפות של הנביאים הקדומים לאמונות האסלאם ולקיום מצוותיו, וגם פרטים היסטוריים ופסוודו־היסטוריים, רשמיים ועממיים גם יחד, מתולדות חייו של מוחמד. כך נמצא למשל שכמו מוחמד גם קודמיו החלו להתנבא בגיל ארבעים; כמוהו גם הם קיבלו את השליחות מאלוהים באמצעות המלאך גבריאל; גם הם התברכו באור מיוחד המסמל את הנבואה; גם הם סבלו סבל רב בראשית דרכם מפאת מיעוט תומכיהם (שעמם נמנו בעיקר נשותיהם ומאמינים ספורים, המכונים לעתים בשם אלצחאבה, כלומר: החברים, כמו מקורבי מוחמד), וגם הם נאלצו להיאבק קשות בכופרים או להגר ממולדתם כדי להפיץ את בשורתם.

האלילות שנגדה יצאו הנביאים הקדומים דמתה גם היא לזו שאפיינה את בני דורו של מוחמד ואשר נגדה יצא הנביא: עבודה לפסילים, רדיפת ממון וחומרנות למיניה, שתיית יין, מעשי כישוף, התנבאות לפי מעוף הציפורים והימורים. על כך יש להוסיף שפע רב של מוטיבים עממיים מופלגים, המציינים את ייחודם של הנביאים; למשל: הם חכמים מרגע לידתם, יפי פנים וגוף ובעלי קול רם הנישא מקצה העולם ועד קצהו, שבאמצעותו הם משמיעים את בשורתם. לעומתם מנהיגי הכופרים הם מלכים רודנים, מכוערים למראה, השקועים לא רק באלילות אלא גם בכל הבלי העולם הזה_; ומגיעים הדברים לידי כך שכל הנמצא בעולם הזה – חי, צומח ודומם, לרבות הפסילים עצמם – מזדעזע ורוגש לנוכח מעשיהם של הכופרים ומלכיהם.

יש לציין עוד, כי במתכונת האסלאמית של סיפורי הנביאים שהוזכרה לעיל, ניכרו לא רק מגמות כלל־אסלאמיות אלא לעתים גם מגמות כיתתיות, של שתי קבוצות שקמו באסלאם הקדום ושהתקיימו בו לאורך ימים: כת השיעה" ותנועת המיסטיקה – ה״צופיות״.

לעניין השיעה אזכיר למשל את חיבורו הגדול (בן למעלה משישים הכרכים) של מוחמד באקר אלמג׳לסי בן המאה השבע עשרה, יֵמי האורות (בִּחַאר אלאַנְוַאר), אשר ארבעה כרכים ממנו לפחות עוסקים בסיפורי הנביאים אגב הסתמכות על מפרשי הקוראן השיעים הקדומים." דומה שכבר בשמו של החיבור, הרומז לשפע של ״אורות״,

מתגלה טפח מאחד המוטיבים העיקריים בשיעה: אורו הנבואי של מוחמד. המפרשים השיעים העצימו והרחיבו אותו עד כדי כך שהוא עבר מדור לדור לא רק בין הנביאים הקדומים עד שהגיע אל מוחמד, אלא ממנו עבר אל אבי השיעה, עלי בן אבי טאלב – בן דודו וחתנו של הנביא, וממנו עבר אל צאצאיו, האימאמים לדורותיהם, שהפכו לקדושים. מוטיב שיעי נוסף – היעלמות האימאם השנים עשר (גַיְבַּה) ושובו באחרית הימים לגאול את העולם (רִגְ'עַה) – הועתק אל העבר, אל תולדותיהם של הנביאים הקדומים, ועוד רבים המוטיבים בספרות השיעית המעניקים לסיפורי הנביאים מתכונת אסלאמית־שיעית.

מוטיב האור הנבואי המתקשר עם פולחן הקדושים מצוי גם בצופיות, אך כאן מדובר בקדושים אחרים, אלה ההולכים בדרך הרוחנית מרובת השלבים של הצופיות (טַרִיקַה), אשר בשיאה מגיעים יחידי סגולה מביניהם אל אותה הארה שאליה הגיעו הנביאים. עם זאת לא הייתה בהכרח סתירה בין השיעה לבין הצופיות. להפך. כבר במאה התשיעית נחשב אבי השיעה, עלי, בעיני צופים רבים כבעל מעמד מיוחד וכסמל הפרישות והצדיקות, והחל במאה האחת עשרה קמו מסדרים צופיים שראו בו את מייסדם. זאת ועוד, החל במאה השלוש עשרה שולבו רעיונות צופיים במחשבה השיעית, וכך האימאם השיעי והקדוש הצופי נתפסו כשותפים להכרת האמת הדתית הפנימית.

בהקשר זה יש להוסיף כי למן המאה האחת עשרה ואילך הופיעו בעולם המוסלמי חיבורים רבים בפרסית ובתורכית בנושא סיפורי הנביאים, שלוו בציורים אמנותיים המשקפים מגוון פרטים מהמסופר על גיבוריהם. חיבורים אלה נכתבו בעיקר באזורים שבהם שלטו השושלות הפרסית־הצפווית (שהייתה מיסודה שיעית־צופית) והתורכית־העות׳מאנית, ומעט גם באזורי השושלת ההודית־המוגולית, זאת בתמיכת שליטי אותם אזורים. ברבים מן החיבורים הללו הודגשו מוטיבים צופיים, בייחוד כאלה המבוססים על רמזים ועל סמלים שפיתחו אנשי רוח ומשוררים צופים, ובולט ביניהם אותו מוטיב שהזכרתי תחילה: פולחן הקדושים הצופים, ובכללם גם הנביאים.

נמצאנו למדים שמחברי סיפורי הנביאים המוסלמים לדורותיהם מצאו בתרבות האסלאם המתפתחת כר נרחב להעשרת חיבוריהם במוטיבים כלל־אסלאמיים, רשמיים ועממיים, כיתתיים ואמנותיים.

תדמור

מדינת הנבטים נחרבה, אבל הדרכים והנתיבות של המסחר הבינלאומי לא נשמו, כי הצורך בסחורות הודו ותימן לא פסק. עתה הגיע זמנה של תדמור, עיר־המדבר הגדולה מצפון לדמשק, שהיתה ידועה עוד מימי תגלת־פלאסר הראשון(במאה הי״ב לפני הספירה), ונזכרת בדברי־הימים ב ח', ד׳ ואצל יוסיפום פלאוויוס. לאחר שממלכת הנבטים חרבה, נבנתה תדמור מחורבנה של נבטיה וירשה את מקומה. בניניה, מקדשיה, שווקיה וארמנותיה היו מפוארים מאוד. האגדה הערבית מספרת, כי את הבנינים הללו בנה שלמה המלך, והמשוררים הערביים מספרים, כי תדמור נבנתה על־ידי הג׳נים בפקודת שלמה. מושלי תדמור ידעו להפיק תועלת מן האיבה ומהמתיחות שבין הקיסרות הרומית וממלכת הפרתים, אף השכילו לשמור על עצמאותם ולנהל את עניניהם בהצלחה רבה, עד ששתי המעצמות היריבות התחילו מחשיבות אותם. תדמור, שירשה את מעמדה של סלע במסחר הבינלאומי, צברה הון עצום הודות לעמדת־המונופולין שלה. בני תדמור עזרו לדכא את מרד בר־כוכבא, ולכן היו שנואים על היהודים, רב כהנא אמר, יום שתיחרב תרמוד (תדמור) יעשוהו יוט־טוב, בגמרא נזכרים סוחריה העשירים. לבסוף הקיץ הקץ גם עליה, כי כוחה ועושרה עוררו את קנאתם של הרומאים. יש אומרים שהרומאים חששו שמא יתחרו בהם באסיה המלך הזריז עוד׳מה (אודינט) ואשתו בת־זבּאי (זֶנוֹבּיה). הקיסר אַבְרֶליַאן עלה על תדמור וכבשה (בשנת 272) ^.

בימי ממלכת הנבטים וממלכת תדמור התקיימה על יד שפך החידקל מדינה ערבית קטנה — מישן, שהיתה משועבדת לפרתים. כאן שהה בנה של המלבה הילנה מחך!ב קודם שהתגייר יחד עם אמו. בתקופת הסאסאנידים היתד. למחוז פרסי והיא נזכרת בתלמוד 23.

הע׳סאנים

הרומאים החריבו את ירושלים, את פטרה ותדמור, אך לא הצליחו לעצור את שבטי הבדוים, שהיו באים מן המזרח. וכשנתפלגה הקיסרות הרומית, וביזנטיה התחילה שולטת בקדמת־אסיה, ראו שליטיה לאחר זמן־מה צורך להקים מדינה ערבית חדשה, שתהא כוללת את השטחים שהיו שייכים לנבטיה ולתדמור, ותגן על הקיסרות מפני התנפלויות חבדוים ומסעי־השוד שלהם. לאמיתו של דבר לא היתה מדינה זו אלא מחנה נודד של בדוים משבט הע׳סאנים. לא נודע אם היתה לה עיר-בירה קבועה, ואם היה בה ישוב עירוני. יש להדגיש, שבערים דמשק, בצרה ותדמור (הקיסר יוסטיניאן ביצרה מחדש) לא שלטו הע׳סאנים. מדינתם היתה רק מעין חיץ בין הארץ הנושבת ובין הערבה. פרנסתם של הבדוים היתה על הממשלה הביזנטית: ממנה קיבל מלכם תמיכה קבועה . שני תפקידים הטילה ביזנטיה על הע׳סאנים: להגן על הקיסרות מפני בדוים אחרים (״פרא־לחצאין פוקח עיניו על אחיו הפרא למוד־המדבר») ולהתגרות מדי פעם בפעם במדינת הפרסים, כדי לחזק בלב תושביה, הסמוכים לגבול, את רגש אי־הבטחון ולהמרידם. מלכם הראשון היה אלחַראת׳, בן־דורו של הקיסר יוסטיניאַן. הקיסר הזה העניק לראש שבט הע׳סאנים את התואר ״מלך״, ונתכוון — כפי שנראה להלן— לחזק בכך את בני בריתו, שנלחמו בפרסים. מלכי הע׳סאנים היו נוצרים ונודעו כמגיני הכנסיה המונופיסיטית. וכן התנצרו רבים מבני ע׳סאן, עד שכל השבט נחשב לנוצרי, אולם אמונתם היתה שטחית. לדעת המשוררים, למדו הבדוים האלה מהנוצרים בראש וראשונה את הלכות שתית היין. מבחינת התרבות היו ירודים. השטח שהיה נתון להשפעתם השחרע עד גבול חג׳אז, ולכן היו מתנפלים לפעמים גם על ישובי היהודים שבחג׳אז.

מדינת הלח׳ם

בהקימה את מדינת העיסאנים חיקתה ביזנטיה את שיטת הפרסים, שכוננו בסוף המאה השלישית לאורך גבול ממלכתם, על הגדה הימנית של נהר פרת, את מדינת הלח׳ם, שבירתה נקראה חֹירָה. קברו של אִמְרוּ אלְקֵיס, אחד ממלכי חירה הראשונים, שמת בשנת 328 לספה״נ, נמצא בחַוְראן המזרחי. גם חירה היתה בראשונה מחנה, כפי שמעיד שמה, ורק לאחר זמן־מה התפתחה והיתה לעיר בעלת ישוב קבוע ומגוון. גרם לכך במידה מרובה גם מקומה של חירה, שישבה על היובל המערבי של הפרת, הנקרא היום אלהִנְדִי, בחלק הפורה של בבל. יהודי בבל קראו לבדוים האלה טייעי. כלומר: טועים = נודדים. השם הזה אינו אלא אתימולוגיה עממית של שם השבט טיי, שיחד עם שבט תנוח׳ היווה את רוב האוכלוסיה הבדוית במדינת הלח׳ם. לאכרים הערביים קראו ערבאי. בתרגום ירושלמי נקראים הישמעאלים סרקאי על שם אחד השבטים, שחיו בסביבות ארץ־ישראל.

תושבי חירה הנוצריים נקראו ״עִבּאד", והיו ערב־רב של בני שבטים שונים, שבאו מכל פינות ערב; לרוב היו נוצרים־נֶסטוריאנים. גם יהודים גרו בבירת המדינה. אבל הבדוים־הטייעים ובית המלוכה נשארו נאמנים לאמונתם הקדומה. גרמו לכך, מלבד אדישותם הטבעית של הבדוים לגבי ענייני דת. גם סיבות פוליטיות. מלכי פרס, שחשדו את אזרחיהם הנוצריים בנטיה לממלכת־ביזנטיה הנוצרית, לא היו מרוצים אילו התנצרו הבדוים, שתפקידם היה להילחם בממלכה הנוצרית. רק אחד מאחרוני מלכי הלחים, נועמאן השלישי, התנצר. וכמובן קיבל על עצמו את הדת הנוצרית בנוסחה הנסטוריאני. השלטונות הפרסיים לא ראו נוסח זה כמסוכן, הואיל והשנאה בין שלוש הכנסיות הנוצריות שפעלו במזרח— הנסטוריאנים,המונופיסיטים והכנסיה האדוקה הרשמית של ביזנטיה— הלכה וגדלה, הניגודים בין הנסטוריאנים והמונופיסיטים רבו מאוד במרוצת הזמנים. והמדינה הפרסית לא ראתה את הנסטוריאנים, שהיו נרדפים בקיסרות הביזנטינית, כמסכנים קיומה. יתר על כן: הדת הנוצרית־הנסטוריאנית היתה בפרס במשך הזמן כמעט לדת רשמית, והשלטונות תמכו בעדה הנֶסטוריאנית, שראו בה מכשיר מדיני במלחמה נגד ביזנטיה.

גדול המעיינים והפוסקים בבני דורו

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

הוא היה גדול המעיינים והמפלפלים בבני דורו עד שגדולי המעיינים התלמודיים במרוקו החשיבוהו למהרש״א של בני המערב כי כל ימיו נתן נפשו על התורה ולא איבד אפילו רגע אחד להיות פנוי ובטל מלעסוק בתורה, למרות היותו עשיר גדול, עמד בניסיון הקשה הזה, מסר את כל עושרו לניהולם של בני משפחתו והוא ישב רכון על הספר יומם ולילה, מתענג עונג רוחני עם תלמידיו בישיבה ומקטנותו באו לו נסיונות הרבה ונתגבר עליהם. רבינו נחשב בזמנו מגדולי פוסקי הדור וכל דבר הקשה מסובך שלא ניתן היה לפשרה היו מריצים לו ממרחקים כדי למצוא מענה הוגן ומוסבר על פי כללי התלמוד והפסיקה ההלכתית. הוא ייסד ישיבה ברבאט וכל ימיו שימש בה כראש ישיבה לתלמידי חכמים מעמיקים מכל הסביבה שלו, הוא גם פרנסם הלבישם ותמך בהם כדי שיוכלו לשבת ללמוד בנחת ובשלווה וגם כדי לקלוט העמקות של רבם ולכווין ״לאמיתה של תורה״.

מהרש״א של מרוקו

כג. סיפרו לי זקני חכמי מראכש, שכאשר היו מתקשים באיזה דיבור קשה היו אומרים: ״זיבו אל־מהרש״א דיאלנא אונשופו אש תא איקול״ תביאו(ספרו של) המהרש״א שלנו נראה מה הוא אומר. וכך גם העיד בהקדמתו חברו לביה׳׳ד הרב חיים טולדאנו שראה בבית מדרשו של רבנו: כשהיה יורד לעומק חדרי העיון לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו, עיי״ש. מעיד הרב חיד״א ששמע מפי תלמידי רבינו מהפלגת עיונו בעומק וחורפא וקלות הפלא ופלא, ולרוב עיונו היה כותב ואח״כ חוזר ומוחק וכיוצא, ולכן אינו ניכר מהספר גדולתו עיי׳׳ש.

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (בכתיב ארכאי: איידלש או אידלש; בראשי תיבות: מהרש"א (מורנו הרב רבי שמואל איידלס); ה'שט"ו 1555 –ה'שצ"ב 1631 אוסטרואה), רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסה מגיע עד דוד המלך.

תורתו תורת אמת

בקשר להתמדת רבינו ועיונו ופלפולו האמיתי, ראיתי להביא לכאן מאמר הקשור לרבינו אשר פורסם בעיתון הצופה בט״ז בכסליו תשס׳׳ה, תחת הכותרת:

המהרש״א התגלה לשני הצדיקים בהפרש של 200 שנה במשפחתו של הרב נסים רביבו זצ״ל, שכיהן כאב״ד צרפת ונחשב לאחד מגדולי החכמים בדורנו, לא מוצאים מנוח, מאז ביקר אותם הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב שלמה עמאר וסיפר את סיפורו של רבי אליעזר די אבילה, שנפטר לפני 243 שנה. ההתרגשות כה גדולה כי במשפחתו של הרב רביבו מאמינים שהוא שורש נשמתו של אותו רבי אליעזר די אבילה. אחד החוטים המקשרים ביניהם הוא הגילוי כי המהרש״א התגלה לשניהם בהפרש של כ־200 שנה.

ביום השלושים לפטירתו של הרב רביבו זצ״ל נערכה אזכרה בישיבת ״יחוה דעת״ בירושלים. הרב הראשי לישראל הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, סיפר באותו מעמד על נער בן 12 שהיה חריף וברוך כשרונות ושמו רבי אליעזר די אבילה. אותו רבי אליעזר היה בן אחותו של רבי חיים בן עטר זצ״ל, בעל "אור החיים" הקדוש. הנער, סיפר הרב עמאר, התקשה בהבנת המהרש״א על תוספות באחת ממסכתות הש״ס, ומשלא הצליח לפענח את דברי המהרש״א, החל לבכות. דלת בית המדרש נפתחה, הוסיף לספר הראשון לציון, ונכנס זקן הדור פנים, לבוש בג׳לאביה, מלבוש שהיה מקובל באותם ימים בין יהודי מרוקו. הזקן שאל את רבי אליעזר, מדוע הוא בוכה? רבי אליעזר סבר כי הזקן העומד מולו, מן הסתם אינו מצוי בסוגיות הגמרא, ובוודאי לא בדברי התוספות, וכל שכן לא בדברי המהרש״א, ולכן ניסה להתחמק מלענות לו.

לאחר הפצרות רבות, רבי אליעזר ענה לו כי הוא מתקשה בהבנת דברי המהרש״א. הזקן הסביר לו את דברי התוספות בצורה כזו, שדברי המהרש״א היו ברורים ביותר, ולא נשאר יותר ספק בהבנתם. רבי אליעזר רצה להודות לזקן, אולם הישיש נעלם ״כאילו בלעה אותו האדמה״. באותו לילה, המשיך הרב הראשי את סיפורו, נגלה הזקן לרבי אליעזר בחלום ואמר לו כי הוא המהרש״א, ונשלח משמיים להסביר לו את התוספות, כהערכה ליגיעה הרבה שהוא משקיע בלימוד התורה בצורה מעמיקה ביותר. הרב עמאר אמר למשתתפי האזכרה כי הביא את הסיפור הזה, על מנת להדגיש את החריפות הרבה של חכמי מרוקו בדורות הקודמים, ועל כך ש״הרב נסים רביבו זצ״ל המשיך את החריפות הזו, בלימוד המעמיק שהיה לומד, ובחריפות הרבה שאפיינה אותו״.

הראשון לציון העיד כי הסיפור שסיפר לא מופיע בכתובים, אולם הוא עבר מדור לדור בין חכמי מרוקו. אגב, אותו רבי אליעזר די אבילה נפטר בשנת תקכ״א, לפני 243 שנה, בגיל 47, ואילו המהרש״א נפטר לפני כ־370 שנה. באותו זמן משפחתו של הרב רביבו לא הרגישה שייכות כלשהי לאותו רב קדוש, עד שכעבור שבוע שמעו סיפור מופלא לא פחות מהרב דוד לוק, ששימש כמורהו של הרב רביבו בתלמוד תורה ״אמ־הבנים״ במרוקו. הרב גילה כי את הסיפור סיפר לו המנוח לפני כ־40 שנה והשביע אותו שלא לגלותו לאיש. אגב, הרב לוק לא נכח באזכרת ה״שלושים״ ולא שמע את הסיפור על רבי אליעזר די־אבילה ולפי עדותו גם לא שמע מעולם את הסיפור הזה קודם לכן.

הנישואין.

בסוף שנת 1746 או בתחילת שנת 1747 לכל המאוחר, נשא דוד בן חסין לאישה את בתו של מורו, הרב מרדכי בירדוגו, ששימש דיין במכנאס מאז 1742. בכך הצטרף משוררנו לאחת משתי המשפחות המכובדות ביותר של קהילת מכנאס. חותנו של דוד בן חסין הוא אב לתלמידי חכמים, יקותיאל 1730 – 1802, שאף הוא שימש כדיין במכנאס, והיה אביהם של דיינים ידועים, רבי פתחיה מרדכי בירדוגו 1783 – 1843 בעל קובץ הפיוטים " קול יעקב ".

 בן נוסף של רבי מרדכי בירדוגו הוא רפאל 1747 – 1822 המכונה " המלאך רפאל, והוא היה אב בית הדין במכנאס ואחד המנהיגים הבולטים שלה. אישיותו הנמרצת וכתביו הרבים זכו להוקרה רבה אצל בני דורו. דוד בן חסין וילדיו נהנו איפא מן הקרבה המשפחתית וזו תהא בעלת משמעות בחייהם.

בד' בטבט התק"ח 6.12.1747 נולד אהרון בנו הבכור של דוד בן חסין, וביום ברית המילה נשא האב דרשה מרשימה הנמצאת ב " מגדל דוד " שלו.

באותה עת הוא מצא את פרנסתו כסופר סתם, כמו שעשו תלמידי חכמים רבים אחרים אשר למדו אומנות הכתיבה כחלק מחינוכם לצורך פרנסה. בנוסף גם שימש כמעתיק כתבי יד ואנו מוצאים את שמו כמעתיק של  " ספר הכוונות " של האר"י תק"ז ושל " שיר מכתם ", שיר דידקטי המפייט הלכות שחיטה מאת רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733.

חוסר יציבות פוליטית ומכות טבע.

כבר ראינו שדוד בן חסין חי בתקופה טראגית בתולדות יהודי מרוקו. מלחמות הירושה של השלטון גרמו לאנרכיה מוחלטת עד לשנת 1757. בשנת 1747 הייתה מכנאס נתונה במצור שישה חודשים ושוב בזזו פורעים את המללאח. האסונות האלה החמירו יותר ויותר בשל מכות טבע תכופות שפקדו את מרוקו. הבצורת והרעב שבעקבותיהן נמשכו משנת 1749 עד 1755 ומ 1776 ועד 1782 וגרמו למגיפות דבר קטלניות, אשר דלדלו את האוכלוסייה ורוקנו את הריכוזים היהודים הגדולים.

בפיוט הודיה לירידת גשמים מדגיש המשורר את חרפת הרעב שהייתה מנת חלקו של היישוב היהודי בעת הבצורת. פיוטים וקינות נוספים עוסקים ברעב הגדול של השנים תק"מ – תקמ"א שבמהלכן גוועו מאות מאחיו בכל אחת מערי מרוקו, ורבים אף המירו את דתם לאיסלאם כדי להמלט מחרפת רעב.

דוד בן חסין סבל קשות מהעניות המרודה, וכל הוא כותב בשירו " לדוד מזמור ומשפט אשירה.

פיוט יסדתי שנת….אשמר לו חסדי, שעברו עלי כמה הרפתקי מחמת הרעב לא תקום פעמיים צרה. סימן לדוד חזק.

לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה

לְךָ ה' אֲהַלֵל וַאֲזַמֵּרָה

עַל טוֹב וְעַל רָע, שִׁמְךָ אֲבָרֵךְ אֶזְכֹּרָה

כָּל מַעְיָנַי בָּךְ יוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

זְכֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ

ולבסוף ב 1755 פקד רעש אדמה את ליסבון ופגע גם במרוקו. הרעשים שבאו לאחר מכן מ 25.10.1755 ועד 20.11.1755 הרסו את העיר מכנאס. כל הבתים, המגדלים והחומות במללאח התמוטטו ו 200 יהודים נספו.

אל חוסר היציבות ומכות הטבע הצטרפו גם סכנות אחרות מצד פורעי חוק ואנשי זרוע. באחד השירים המרתקים " בשירה חדשה לאל חי אשירה ", הוא מספר על סכנה שהיה נתון בה מצד אחד הגויים וניצל ממנה בנס. בשיר מהלל הדובר את הקב"ה שהצילו, ורואה באירוע זה נס שראוי לזכרו ולהודות עליו לאורך שנים. השיר מספר גם את מהלך הדברים.

אותו גוי פיתה את משררנו לארח אותו ואף להכין לו סעודה. הוא הכין את אנשיו להגיע ולפגוע במארח. בתוך הסעודה טען האורח כי רבי דוד גנב ממנו, ובטענה זו ביקש לגזול את מארחו. הנס היה בכך ששותפיו של האיש לא באו כדי לסייע לו, ובינתיים האיר השחר.    

יד.מגהג המנחמין בשבת,ראיתי בס׳ נהר מצרים, למוהר״א בן שמעון זצ״ל, ח״א, הל׳ אבילות, סי׳ קמ, שדיבר על מנהג מחז״ק פאם יע״א, וז״ל: דבעוב״י פאם המעטירה ששם עלו מגורשי קאשטילייא זיע״א, ראיתי מנהג יפה ג״כ, שכל בהכ״נ אחר גמר תפילתם, הולכים לבית האבל ועומדים בחצר נוכח בית האבלים, ואינם נכנסים בבית ולא יושבים, רק כולם עומדים ואומרים שבת תנחמכם והולכים להם, עכ״ל. וכן אנחנו עושים עד היום הזה, ויושבים עוד מעט ולומדים שם הנפטר או הנפטרת באלפא ביתא, ועוד קר״ע שט״ן באלפא ביתא. ואם נתבש״ם בר מינן איזה מו״ץ, מכריזים בכל בתי כנסיות שבעיר בהורמנא דבי דינא, שילכו כל הקהל לבית הרב, ולומדים שם הרב וקר״ע שט״ן באלפא ביתא ועושין השכבה והולכין. וזה מקרוב חדשו לומר אחר שם הנפטר באלפא ביתא, אומרים מזמור שיר ליום השבת, ה׳ מלך גאות לבש. ואמרו הטעם דאמירת שם הנפטר באלפא ביתא נראה כמו רושם אבילות בשבת, לכן אומרים מזמור של שבת ואחריו קדיש. ושמעתי באומרים לי משם ת״ח אחד, דהטעם דאומרים מז׳ שיר ליום השבת. דכשאומרין שם הנפטר באלפא ביתא אין אומרים מז׳ שלם — דכל אלפא ביתא היא מז׳ שלם, ואין לומר קדיש אלא על מזמור שלם. לכן אומרים מז׳ של שבת, כדי לומר מז׳ שלם ועליו אומרים קדיש. וראיתי במחב״ר, סי׳ רפז אות ד, וז״ל: יש מקומות שבשבת האבלים יושבים במקום מיוחד, וחשובי הקהל מבקרים אותם שהולכים אצלם ויושבים מעט פמליות פמליות, ויש סמך למנהג מדברי רבותינו באגדה, הביאה הרמב״ן ז״ל, בתורת האדם, דף עא עמוד ג (דפוס ויניצאה ש׳ שנ״ה), עיי״ש_; ובנמוקי יוסף, פ׳ המוכר פירות; והרדב״ז, בתשובות הנדפסות סי׳ תרס״ב, יצא לישע למחזיק ולמעוז לו, עיי״ ש ודו״ק ואין להאריך, עכ״ל [וראה בשו״ע יו״ ד, סימן שצג, ד, מ״ע],

טו. מנהג במערב בשבת של אבילות, כל הקרובים מביאים סעודת שבת לבית האבל וסועדים שם ביום השבת ומנחמים את האבל. וטעם מנהג זה, שיש אבלים עניים שבשבוע זה בטלים ממלאכה, ולא יש בידם במה לעשות סעודת שבת. וכדי שלא יתבזו ויוסיפו צער ויגון על יגונם דאבילות, לכן מביאים סעודה גדולה כדי שיאכלו האבלים בשופע, וישאר להם במה לסעוד במוצאי שבת וביום ראשון, והוא מנהג נכון, ומזה נתפשט המנהג שעושים כן גם לאבילים עשירים. ועושים כן גם בשבת ראשון של חתונה, ושולחים הסעודה ביום שישי בלי בישול ובעלי החתונה מבשלים אותה. והכל עושים בשביל חתנים שאין ידם משגת ועושים לחתנים עשירים גם בן. ועי״ז לא נשאר בושה לעניים, דכשרואים עושים גם לעשירים כן.

טז. מנהג כשחוזרים מן הקבורה, תולשים עשבים ומשליכים לאחוריהם ואומרים ויציצו מעיר כעשב הארץ. ועיין מרן ביו״ד, סי׳ שעו סעיח ד, שכ׳ שתולשין עשבים ומשליכין אחר גיום. ועיין באה״ט, ס״ק ד, שב׳ שאומרים פסוק זכור כי עפר אנחנו [ראה להלן ערך פסח, ה, נימוק למנהג זה, מ״ע].

לעומת זאת, היו ראשי מדינות, שנהגו לגמרי אחרת. שלושה שליטים הצטיינו בנכונותם לקלוט יהודים מספרד ומסיציליה בארצותיהם : מלך נפולי, דוכס פֶרָרה והאפיפיור. כבר ב-8 באוקטובר 1492 אישר מלך נפולי, שכל המהגרים החדשים ייחשבו כבעלי זכויות דומות לאלה של שאר יהודי המלכות – כאילו נולדו במלכות זאת. בכך עודד אותם לבוא להתיישב בארצו, לבטח, יחד עם משפחותיהם, רכושם וסחורותיהם. הוא התנה כניסתם רק בכך, שיהיו במצב בריאות טוב, בלא חשש כלשהו, כלומר שלא יעלה חשש שהם נושאי מגיפה. על רבי החובלים של האוניות הוטל לערוך אינוונטרים ולרשום בהם " את שם האוניה, מניין היא באה ואת היום שבו הגיעה ; ואת היהודים לפי מקומות יציאתם בסדר נאות, ובכלל זה את שמו ושם משפחתו של כל ראש בית אב, מה עיסוקו או סוג מסחרו, וכמה בנים זכרים נלוו אליו וכמה נקבות ". על פקידי המלכות לדאוג לכך " שינהגו בהם כשורה ושלא יציקו להם בשום אופן. ליהודים הותר אפוא לילך לכל מקום שיחפצו לגור בו, ולעסוק שם בעיסוקיהם, כלומר בעיקר במסחר בסחורות שהביאו עמם, מן התיעוד ברור, שהמלך קיווה לעודד את המסחר בארצו וסבר שהיהודים יסייעו במגמה זו.

מספר גדול של יהודים ביקשו ליהנות מן האפשרות שניתנה להם ואומנם נכנסו למלכות נפולי בסוף שנת 1492 ובראשית שנת 1493. אלא שסדרה של אסונות פקדה את האזור וגרמה לכך, שקליטת היהודים בו נכשלה כישלון חרוץ. ראשית באה המגיפה, וכבר בראשית 1493 פגעה קשות באוכלוסיית המקום, ובמיוחד ביהודים,שמצב בריאותם בעקבות ההפלגה ותלאות הדרך היה פגיע יותר מכל האחרים. העדויות של בני הזמן מרשימות מאוד. באיגרת מן ה-21 בפבוראר 1493 תיאר, למשל, שגריר מילנו בנפולי לאדוניו הדוכס את החרדה מפני התפשטות המגיפה : " במיוחד בגלל המספר הגדול של היהודים, שהם ברובם עניים מרודים, קבצנים מסריחים, ועל כן יש בתכונתם לא רק כדי לזהם עיר אחת בלבד, כי אם איזור שלם.

אכן, כשתיאר איש זה את היהודים כעניים ברובם, הוא תיאר את גורלם של רבים מאוד מן הבאים, אשר מצבם הכלכלי הידרדר במהירות רבה. אף אם היו ביניהם כאלה שעלה בידם להגיע לאיטליה עם רכוש כלשהו, ועליהם השליך כאמור מלך נפולי את יהבו, לבד ממשפחות בודדות, כגון בני אברנאל, הרוב המכריע הגיע תוך זמן קצר מאוד עד לפת לחם. ואז באה המלחמה, כאשר קרל השמיני, מלך צרפת, ירד לאיטליה כדי לממש תביעות דינסטיות שתבע דווקא במלכות נפולי. מצבם של כלל יהודי המלכות, ובפרט של המהגרים החדשים, נחל אז מכה אנושית בעקבות הפרעות והביזה, שגרמו להן צבאותיו של קרל במהלך מסעו בשנת 1494. המצב הביטחוני המעורער עודד את התקוממויות עממיות, שאכן אירעו במקומות רבים באיטליה הדרומית ושעיקר קורבנותיהן היה היהודים. וכל אלה נלוותה התגברות הפעילות המיסיונרית הנוצרית במגמה להשלים את אשר החלו לעשות המלכים הקתוליים של ספרד. התוצאה העגומה של סדרת אירועים זו הייתה חיסול כמעט מוחלט של היישוב היהודי במלכות. מי שעדיין נותרו בידו אמצעים ויכול היה לשאת בהוצאות הדרך נדד מזרחה, אל עבר הקיסרות העות'מאנית. מן הנותרים, יש שנדחקו לשולי החברה וטיפחו זהות מיוחדת במינה, ספק יהודים ספק נוצרים, ספק אנשים מן היישוב ספק מחוצה לו. ואין צורך לומר שיש גם מי שבצר להם הצטרפו – באיחור של שנים אחדות ומתוך יאוש שלאחר אובדן רכושם – אל הנצרות המנצחת. על כל פנים, המעבר של גל ההגירה הזה באיטליה הדרומית כמעט שלא הותיר אחריו רושם.

שלא כבמלכות נפולי, עלה בידי מספר ניכר של גולים לתקוע יתד במדינת האפיפיור, ובעיקר ברומא. לבתי הכנסת שבעיר נוספו עתה בתי כנסת של יוצאי קשטילייא, ארגון, קטלוניה וסיציליה. לימים אוחדו בתי הכנסת של יוצא קטלוניה וארגון בבית אחד – בית הכנסת הקַטַלַנִי. אף בשמותיהם של בני רומא, שלימים נמנו עם המיוחסים, ניכר שהייתה קליטת המהגרים מוצלחת. במיוחד נודעו ביניהם בני משפחת קורקוס – Corcos ועזכריאל – Ascarelli ( עז כראי אל ), שיצאו מהן רבנים ומנהיגים לקהילה. נראה שלכך סייעה מאוד העובדה, שכאמור נמצא ברומא ציבור ניכר של ספרדים, נוצרים ו " נוצרים חדשים ", כלומר יהודים לשעבר, שהם או אבותיהם המירו לדת הנוצרית תחת לחץ הרדיפות, אך שמרו בלבם אמונים ליהדות ובמידה מסוימת ניהלו " חיים כפולים.

 הם נהגו כנוצרים כלפי חוץ, כלומר, הלכו לכנסייה, השתתפו בטקסים נוצריים, חלקו כבוד לסמלי הנצרות, וכדומה, ואילו בבתיהם נהגו ככל האפשר כיהודים, נמנעו מאכילת טריפות, שמרו על החגים היהודיים, נמנעו מאיזכורים מפורשים של ישו הנוצרי ושל מרים הבתולה וכדומה.

הללו הצליחו כנראה לצאת מספרד עם רכוש ניכר עוד לפני גזירת הגירוש ותפשו עמדות חשובות בחברה של רומא. היה אפוא טבעי, שהמהגרים החדשים יסתייעו בהם בקליטתם. אין אנו יודעים עדיין בבירור כמה היו יוצאי ספרד, שהצטרפו לאוכלוסייה היהודית הוותיקה ובכלל כיצד לאמוד את התוספת הדמוגרפית. על כל פנים, נראה שלא הייתה בעלת ממדים גדולים במיוחד. גם כאן, אף שההגירה החדשה הותירה רושם של ממש, בוודאי לא גרמה שידוד מערכות כללי, כפי שרשאים היינו לצפות אילו היה מדובר בהמונים. לא נרשמו מאבקים חריגים לתפישת ההנהגה בקרב הקהילה, אף לא מחלוקת במידה חורגת מן הרגיל בין " הלועזיים ", כלומר היהודים ממוצא איטלקי, לבין הללו שהיו ממוצא אשכנזי או צרפתי. הוא הדין במקומות אחרים, שפתחו את שעריהם בפני הגולים, ובראשם דוכסות בית אֶסטֶה , Este שבירתה פֶרָרָה.- Ferrara אולם גם בעיר זאת לא נקלטו תיכף אחרי הגירוש מספרד כי אם עשרות מעטות של משפחות.

עוד לא עברה שעה אחת קלה, והנה בוליס- שוטר . כינוי אנאכרוניסטי המושפע מעובדת כתיבת הדברים בתקופת המנדט- אחד בא מטעם הפחה, שהגיעה אליו השמועה על הבנות. ה'בוליס' בקש את אבא בשם הפחה כי יבוא לסאראיה בלוית הבנות הרוצות להמיר את דתן. וכי הוא צריך להיות נוכח לקיים את עדותן עפ"י החוק העות'מאני . אבא נכנס אל חדר השני שהיו הבנות יושבות עם אמא ואחותי, והסביר להן את הדבר מה שעליהן לומר לפחה בלי שום חשש. כי אנחנו חזרנו מרעיוננו הקודם להתאסלם והחלטנו לשוב אל עמנו ואל דת אבותינו היהודים. הנה אני ובני הולכים עמכם אל חשש מלדבר בחופש גמור לפני הפחה.

שתי הבנות קמו התלבשו וכסו פניהן בצעיף וילכו אתנו ועם הבוליס המלוה אותנו. בינתיים בא אלינו הא' צורי מוכתר היהודים בעכו,-  המה'תאר משה דרוויש צורי, שהיה ראש העדה בעכו – אבא בקש אותו למהר ללכת אל הסוחר עובדיה מחרז בעיר, ולהביא את הסכום עשרים וחמישה נפוליון המונחים אצלו לפקודת אבא ולבוא אחרינו תכף אל הסאראיה. המוכתר הלך ואנו המשכנו את דרכנו אל הסאראיה, הבוליס הלך אתנו לשמירה מן המון הערבים שהלכו בעקבותינו, עד בואנו אל החצר. כשנכנסנו כולנו, סגרו השוטרים את דלתות החצר. אנחנו עלינו לקומה השניה ונכנסים אל לשכת הפחה עם הבנות, חדר רחב ידיים.

מצאנו את הפחה יושב לו על כסאו בחזית החדר. מימינו יושב המופתי המכר שלנו, ומשמאלו הקאדי ושני פקידים אחרים. המופתי שימש ראש העדה המוסלמית ומייצגה בפני השלטונות, הקאדי שימש כוהן דת ושופט בבית הדין השרעי.

 אני עמדתי בקצה החדר. אבא נכנס ואמר שלום. הפחה קבל אותו באדיבות, הפקידים עמדו לקראתו . אבא ישב על כסאו אחרי המופתי והבנות עמדו שתיהן לפני הפחה באמצע החדר, והן רעולות. אחרי רגעים אחדים פנה הפחה אל אבא ואמר: 'ובכן חכם-באשי אפנדי, יאמר לבנות כי יביעו את עדותן בפני עפ"י החוק, שברצונן להתאסלם,  אבא פנה אליהן ואמר: 'הגדנה בנות את דבריכן מה שחפצות לומר, אל תחשושנה מלהגיד את רצונכן, דעו לכן כי אנחנו בזה הזמן החוסים בצל הוד מלכות השולטן שנתן חופש לכל אדם להביע את רצונו בענין הדת שהוא מחזיק בה'. הבנות שתקו רגע כי נבהלו מאימת הפחה והעוטרים אותו . בינתיים סקר הפחה שהיה חומד נשים, בעין האיה שלו את הבנות, ועל הבת היפה, למרות שהיו פניה רעולות, אמר למופתי בטורקית, 'תשוק גוזל' (יפה מאד). אחר כך אמרו הבנות:

'אנחנו חזרנו מרעיוננו הקודם מהמרת הדת והחלטנו להשאר בדתנו היהודית.

 אז חקר להן הפחה, מי שהמריצן בראשונה להתאסלם ומי החזירן ליהדותן, והאם דת המוסלמים היא לצחוק בעיניהן ? אבא ענה לפחה תכף: 'סליחה אדוננו הפחה, האם הוד מעלתו חפץ למנוע חופש הרצון מלתת רשות לבנות להביע את רצונן, הלא הן אומרות שהתחרטו והן רוצות להשאר יהודיות, ולא נעלם מכבוד אדוננו הפחה החוק העות'מאני המתיר לאדם שהמיר את דתו בראשונה גם לחזור אחר כך אל דתו כלפנים'

. אז אמר הפחה: 'זה נכון, ברם אני איני מתיר לבנות הללו שתלכנה אל בני עמם אלא בערבות יהודי אחד, נתין עות'מאני שיערוב בעדן, שלא יתנקמו בהם היהודים מטינה אליהן, וכי הערב צריך לשלם ערבות בעדן אלף לירות טורקיות במזומנים, או למשכן את רכושו בקרקעות נכסי דלא ניידי בסך הנ"ל,  והיה אם יתנקמו היהודים בהן, יאבד הערב את משכונו הנ"ל. אבא הבין מגמת הפחה למנוע את הדבר לשחרר את הבנות לשוב אל היהודים. אז אמר אבא: 'היות שאין בין היהודים בעכו שיוכל למלאות את פקודת אדוננו הפחה, אני מציע את בני זה', ורמז עלי, 'להיות ערב בסך הנ"ל היות שיש לו נכסי דלא ניידי בצפת הרשומים ב"טאבו" – ספר האחוזה'. כך נכתב שטר ערבות על שמי בסך הנ"ל ואני חתמתי עליו כפי פקודת אבא. אז יכלנו להוציא את הבנות מחדר הפחה ולרדת אל החצר של הסאראיה. באחת הלשכות שבחצר מצאנו את המוכתר המחכה עלינו שבא ובידו הכסף שמסר לו הסוחר, שסגר את חנותו חוץ לעיר מחשש פן יתפס באיזו ערבות כלשהי.

עכשיו הוכרח אבא לשלם לאותם הפקידים שהיו מקוים לקבל סך חמישים לירות רק חמש לירות בתור פיוס, וחזרנו הביתה והבנות אתנו, בהוצאות לא גדולות, ונגמר הדבר בשלום.

בערב אותו יום ביקר אצלנו אדון פינסי – אברהם פינצי , שהיה סוכן קונסולרי של בריטניה בחיפה ועכו.- עוזר בבימ"ס עובדיה מחרז, הוא בא מטעם האדון מחרז לשאול אם אבא קבל את הסך עשרים וחמש לירות שנמסרו למוכתר בפי פקודת אבא. אבא ענה לו בחיוב. בינתיים ראה העוזר את הבת היפה שמצאה חן בעיניו . הוא היה רווק בגיל שלושים שנה נצר למשפחה טובה. אביו זקנו היה קונסול אנגליה בעכו . הוא ביקש רשות מאבא לשוחח עם הבת אם תבחר בו לחתן. אבא הסכים. הוא שוחח אתה ואמר שהוא מוכן לקחתה לאשה בלי שום נדן. היא הסכימה ובעוד שבוע אחד נעשתה החופה כדת וכהלכה ויובילנה אל ביתו.

הערת המחבר : בתקופה זו נהוג היה להשיא בנים לפני גיל עשרים. גיל שלושים נחשב לגבוה בחברה המסורתית, ואדם שלא נישא עד גיל זה נחשד בפגם כלשהו . כיוון שהיה מוכן לשאת את העלמה הספרדייה שהוטל בה כתם בשל ניסיונה להתאסלם ואף ויתר על קבלת נדן מהוריה , כמקובל, מסתבר כי התקשה להשיג שידוך מסיבה כלשהי אף שבא ממשפחה מוכרת ומיוחסת.

אבא שלח מכתב לראש העדה החיפאית למחרת היום שהבאנו את הבנות אל ביתנו, לבשר אותו שנגמר הענין בכי טוב, ועליו לבוא אלינו להסביר לו את הענין. בקבלו את המכתב, בא עם יתר ראשי העדה, ואבי הבת הספרדית. אבא הסביר להם איך נגמר הענין בטוב והגיד להם ממה שהשפעתי אני על הבנות והבאתין הביתה מרצונן הטוב, ואת התקלה שזמם הפחה לעקל את גמר שחרורן, עד אשר הוכרח לעשות את בנו ערב בסכום אלף לירות במשכנו את נכסי דלא ניידי הרשומים על שמו בטבו בצפת. בזה לא מצא עוד הפחה במה לעכב את גמר הענין. אמנם הכרח לשלם מעין בקשיש לפקידים אחדים ולבוליס סך חמש לירות שמסר להם. מן הכסף שקבל מאת הא' מחרז, שהיו אצלו לפקדון. ונשאר עליו לשלם למופתי את העשר לירות שהבטיח לו בדבורו, כפי ידיעתם, היות והודות למאמציו שעצר את הבנות בביתו שלוש-עשרה יום, יכלנו להביא את הדבר לידי גמר טוב. ובכן שאל אבא: 'מה עשיתם אתם במשך שני השבועות שעברו ומה קבצתם מן הכסף? ענו: 'לדאבוננו לא עלה בידינו לקבץ רק סכום קטן שבע לירות סה"כ'.

אבא אמר: 'אני מתפלא מאד איך עברו שני שבועות בערך, ולא יכלתם לקבץ מכל עדתכם בחיפה רק הסכום הקטן הנ"ל, ומה היה קורה לנו אלמלי בני לא הצליח לרצות את הבנות ולהביאן הביתה, אן בלי ספק הבנות היו נטמעות בין הגויים והייתם אתם מוכרחים בין כך וכך לשלם למופתי את הסך כפי שהבטחתי לו, על העצרם בביתו. ועכשוי המשיך אבא לומר להם: 'היות שאני מקבל מכם שבע הלירות שבידיכם והיות שחסר לי עוד שלוש לירות לתשלום העשר, של המופתי, והיות ששלמנו בסאראיה לידי המוכתר חמש לירות כאמור, אני מנכה מן הסכום עשרים וחמש הלירות שקבלתי מאת האדון מחרז, שהניח אותם אבי הבת, שמונה לירות. נשאר בידינו שבע -עשרה לירות, הנני מוסר אותם עתה לידו. ואתם תתפשרו אתו בחלוקת ההוצאות ביניכם ובינו. אבא הוציא שבע -עשרה לירות הנשארים, ומסרם ליד אבי הבת, לפניהם.

 ר׳ שלום מתארח בהיכלא קדישא

בסיום פרק זה, נביא מעשה מופלא, המלמדנו את קדושתו הנשגבה של ר׳ שלום זצ״ל. סיפור זה סיפר האדמו״ר הנודע ה״מנחת אלעזר״ ממונקאטש, בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת תר״ץ, בסעודה שלישית, כאשר שהה בשבת קדש (פ׳ אמור י״ט באייר) בעיר צפת, ומובא בספר ״מסעות ירושלים״ (סדר יום העשירי, עמ' ר"ד)

את המעשה סיפר בשם זקנו האדמו״ר ר׳ שלמה שפירא ממונקאטש, וכדי : לגרוע או להוסיף במעשה מופלא זה, נביאנו כלשון אותו ספר:

" סיפור אז מעשה נורא ששמע מפה קדוש זקנו מרן מהר״ש שפירא זיע׳׳א, שהוא הכיר את האיש [שסיפר את המעשה] ואת שיחו. [האיש המספר היה] רב אחד מזקני ת״ח וחסידים הראשונים מעיה״ק צפת, שסיפר לפני חותנו (של מהר״ש . ל) הרה׳׳ק מרן ר׳ שמעלקא מסאסוב זיע״א, את אשר עיניו ראו ולא זר, בעיר הקודש הנזכר [צפת], חיבור כתב יד על מסכת שבת, מהגה״ק האלקי מרן רב שר שלום בוזאגלו זיע״א, בעהמח״ס ״מקדש מלך״ על הזוה״ק, שכותב שם בהקדמתו, את אשר קרה אתו, מעשה ה׳ כי נורא הוא, הפלא ופלא.

היה המעשה: בעת נסיעתו (של המקדש מלך הנזכר) מלונדון לעיה״ק צפת, על ידי הספינה, והיה ביום השישי, נחה הספינה באמצע הדרך על שפת הים, באיזה נמל ויבשה אשר ביער. ואז ירדו רבים מהנוסעים עלי ארץ היבשה לזמן מועט, וגם המקדש מלך בתוכם, והוא היה משוטט ברעיונותיו, ומה עמקו מחשבותיו, והלך יחידי כמטייל בשדה למרחוק קצת. והיה כראותו כי הטה יותר מני דרך ונתרחק מהספינה, היה משובב נתיבות דרכו חזרה, ובבואו אל המקום אשר עמדה שם הספינה בחוף ימים, והנה הספינה כבר עזבה בתוך כך את החוף, וחלפה והלכה לה בים דרך, עם כל האנשים אשר בקרבה.

ונתבהל מאד, וירא כי אין איש, וישתומם כי אין ישוב, ואין מקום לנוס וליקלט שמה, ונשאר כתורן בראש ההר וכנס על הגבעה.

וברוב שרעפיו בקרבו, הלך ושוב אל המקום אשר עמד שם בתחילה בתוך היער, ויתבונן כי עוד מעט יבא השמש ויעריב, והשבת קודש ממשמש ובא. ויפן כה וכה, וירא את המקום מרחוק, שנדמה לו שם איזה בנין בית וחומה בתוך היער. אין ולאו ורפיא בידיה, אם לילך עד אותו מקום, כי מי יודע את מי ימצא, ומי דר שמה, אם לא שודדים ורוצחי נפשות וכהנה, ותפול עליו אימתה ופחד!

ובתוך כך עיניו לנוכח יביטו, כי נשר גדול מעופף ומתקרב לקראתו, והנשר התיצב על הארץ סמוך לו, ויפרוש כנפיו הגדולים לנגדו, כאלו מתחנן לו לעמוד עליהם. ובראותו ככה, ניסה את רגליו, ועלה על כנפי הנשר, ומיד הנשר ישאהו על אברתו, והביאו והעמידו שמה, לפני אותו הבנין, בדד יניחנו, והנשר טס וידא על כנפי רוחו לדרכו.

הנה זה עומד אחר כותלי הבית, שהוא ארמון רם ונשא יפה עינים וטוב רואי,       ובדפיקת לבב ניסה לפתוח פתח הבית, ובא חדר לפנים מחדר, ואין שום איש שמה, כי אם היכלי שן בנויים לתלפיות, ומצויירים באבנים טובות ומרגליות וגם הבריחים מצופים זהב, וכלים מכלים שונים זהב וכסף, כמו בבית המלכות עין לא ראתה דוגמתן.

וישתומם על המראה הגדול הזה, ויתבונן על מעשי ה׳ כי נורא הוא, שהביאו עד הלום ובצל כנפיו יחסה ויתלונן. ועתה אין לו מה לדאוג, כי הבין שהוא בגן העליון, כי אם לזעוק עוד אל המלך הקב״ה אודות שבת קודש. והתמרמר בינו לבין קונו, ואמר:

״דרכי מעולם לטבול במקוה בערב שבת לכבוד שבת״, עודו מדבר, וישא עיניו וירא, בחדר אחר שמה מקוה מים, וירד וטבל ועלה ונסתפג ונטל ידיו.

ושוב אמר: ״דרכי מעולם ללבוש ד׳ בגדי לבן לכבוד שבת קודש״, הוא שח ויהי וראה מונחים לפניו כרצונו ד׳ בגדי לבן. ועוד אמר: ״דרכי מעולם ללמוד מסכת שבת בשבת, ולהתחיל בפניא דמעלי שבתא״, ומיד ראה מוכנת לפניו גמרא מסכת שבת יפה ומהודרת. ואח״כ אמר עוד: ״דרכי מעולם לטעום מאכלי שבת קודש בערב שבת״, ואז נברא לפניו על השולחן כלי עם דגים טובים, וטועמם חיים זכה והוא ישב את עצמו אל השולחן, בלבוש הבדים, לבושין דלעילא, כמלאך ה׳ צבאות ללמוד בהגמ׳ שבת, וחידושים רבים ונפלאים עלו ברעיוניו, ודעתו אז (על המסכת שבת), ולמד באהבה.

ושוב ראה לפניו (על השולחן) מנורה יפה, בנרות ערוכים, ועם מדלקת עולה שלהבת, ובראותו כי פנה יום, הדליק את הנרות לכבוד שבת קודש.

אחר הדברים האלה, פתאום שמע מאחורי הפרגוד, שבהיכל אחר ופנימי שמה, שמתנודדים הילך והילך, כאלו אנשים מתכנסין ובאין. ובחרדת קודש ניסה לפתוח את הדלת של היכל הנ״ל, ולא יכול, והבין שאין לו רשות ליכנס יותר, ושב למקומו.

ושמע כי בהיכל קודש הנזכר התחילו להתפלל מנחה, צלותא דמעלי שבתא. ואז גם הוא לבש הטלית מצוייצת על ראשו, והתפלל עמהם, בדחילו ורחימו כמובן. ואחר גמר תפילת ליל ש״ק, כמעט שכנה דומה בנוה שאנן היכל האחר הפנימי והוא יושב ודומם בדביר היכלו, וראה את המציאה על השולחן הטהור, מוכן בעד חלות בשר ודגים וכל מטעמים, וצדיק אוכל לשובע נפשו, מובן שהיו מטעמים אשר אהב לנפשו מעין עוה״ב, ואחר ברהמ״ז ראה מטה מוצעת לו בכרים וכסת כראוי. ושכב בתוכה ונעמה שנתו.

וביום השבת בבוקר שוב טבל באותו מקוה הנ׳׳ל, והכל כאתמול, הרגיש באסיפת המחנה הקדוש בהיכל הפנימי. ומתוך חדר שלו התפלל עמהם תפלת היום, בשפה ברורה ובנעימה קדושה, כולם כאחד. ובשעת קריאת התורה שמע שקראו ועלו כל שבעת הרועים אברהם יצחק ויעקב וכוי, עד דוד המלך ועד בכלל. ואז נחרד חרדה גדולה, ביראת הכבוד ורגש קודש, ומה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים אשר נטע גן בעדן מקדם.

ואחר התפילה הכל מתוקן לסעודה כאתמול, ולמד כל היום במסכת שבת בטוב טעם ודעת עליון, גם ישן שינת צהרים, וקרא לשבת עונג.

והיה לעת תפילת מנחה, שוב התפלל עם הנאספים בהיכל הפנימי כנ״ל, ונטל ידיו לסעודה שלישית, ואכל מעץ החיים דגים שהכינו לו מן השמים ג״כ לסעודה זו, ומזמר אתקינו סעודתא וכוי. ואחר הזמירות, לעת פנות ערב ביציאת השבת, הרגיש חבלי שינה ותנומה לעפעפיו (הגם שהיה ישן בלילה וביום כנז׳׳ל), וחשש שלא יישן באמצע הסעודה, ע״כ מיהר ונטל ידיו למים אחרונים, ובירך ברהמ״ז. ומיד כשגמר ברהמ״ז, בעוד שלא הספיק לשכב ולנוח במטה כבודה המוצעת שמה כנזכר, תרדמה גדולה נפלה עליו, ונתנמנם במקום ישיבתו בידו על השלחן.

והנה הוא נרדם ויחלום, כי הוא בעולם העליון במקום מושב הב״ד של מעלה, ועתה במוצאי מנוחה יושבים ודנין אותן הנשמות הנפטרים בשבת העבר. וראה בחזיונו, איך שעברו כו״כ נשמות כאלה, והבית דין דנו עליהם, וכאשר הכריזו שהוא צדיק, נעשה רעש ושמחה גדולה, וצעקו חיילי מרום פנו מקום בגן עדן. וככה עברו כבני מרון נשמות רבות לפני הבית דין בעת ההיא.

ובתוך אותן הנשמות, היה איש זקן אחד כבן שמונים שנה, שהיה לו בית מרזח בסמוך לעיה״ק צפת, והתנהג בדרך הישר והטוב, שנפטר בשבת קודש זה העבר, וכאשר דנו עליו, יצא הכרוז שהוא צדיק, ויכנס לגן עדן.

בתוך כך בא מלאך ורוח אחד במראה שחור ואיום מאד, וצעק, המתינו נא המתינו באיש פלוני, הזקן מהכפר שסמוך לצפת, כי מום בו, ואני אני הוא היודע ועד: שפעם אחת, בא אליו לבית המרזח ערבי אחד בשבת קודש, וביקש למכור לו מין משקה (שמותר להם באמונתם), והוא לא רצה למכור מפני קדושת שבת קודש, אבל הערבי איים עליו שאם לא יתן לו דמו בראשו, ואז צוה שיקח לעצמו המשקה מבית המרזח שלו, והוציאה לחוץ והלך לדרכו. ועל ידי זה עבר עבירה של צד חילול שבת, ואיך יכנס נקי ובר לבב לגן עדן?

ולקול צעקת רוח רעה הנזכר, ישבו הבית דין של מעלה לדון זה, והמלאך מליץ הגיד וחיפש עליו זכות, כי נתן בלי ממון, וגם היה אונס של סכנת נפשות, ויצא הפסק, דעם היות שהוא ת״ח וצדיק, אבל בדבר הזה פגם בנפשו, ולפי שיטת התוס' (עיין במס׳ שבת דף ג. בתוס׳ ד״ה בבא דרישא, ושם בדף יט.), ישנו בזה נדנוד עבירה דרבנן, וע׳׳כ תהא נשמתו נדה וגם נעה שבע שנים, ועל ידי זה יצרוף כבור סיגו, ואח׳׳כ יכניסוהו לגן עדן.

ויהי כשמוע הקדוש בעל מקדש מלך את הפסק הלז, תמה מאד, דהלא אפילו משפט הרשעים אינו רק י״ב חודש, ולאיש צדיק ות׳׳ח כזקן הזה, בעבוד נידנוד חטא כל דהו, יגיע לו שבע שנים במשפט חמור כנזכר? ומאוד נכמרו רחמיו על הנדון הלז, ולא יכול להתאפק ויתיצב ג״כ לפני הב״ד של מעלה, ויען ויאמר לפניהם: ״נפשי תחת נפשו״, והנני מקבל עלי לסבול שבע שנים טלטול נע ונד, תחת השבע שנים של הזקן הנפטר הלז, ונקי ישוב לביתו לגן עדן העליון, לפי מעשיו הישרים. והבית דין קיימו וקיבלו והסכימו לעצתו, ונפדה אותו זקן מעונשו, והזקן הרכין ראשו בהבעת יישר כחו של הקדוש מקדש מלך, בעד רוב הטובה שעשה לו, ומיד הובילו את הזקן לגן עדן.

ואח״כ קול יצא מבית דינא רבא דלעילא, כי יתחילו עתה לעיין בדינו דהאי גברא (הבעל מקד״מ), אשר קיבל עליו במסירות נפש באמת עונש חמור כזה, לסבול גלות ז׳ שנים, בעבור אהבת ישראל, לאיש אחד אשר מעולם לא ראהו, ולא ידעו, ולא הכירו כלל, ועשה בזה מצוה נשגבה וחשובה שאין כמוה, ולמה יגיע לו עוד עונש. זו תורה וזה שכרה?

ועל כן יצא הפסק מהבית דין להקל מעליו עונשו שקיבל מעצמו, ורק יום לשנה יחשב, ותחת הז׳ שנים יהיו ז׳ ימים. והיינו שלאותו זקן הנפטר סמוך לצפת הנ״ל, יש לו שבעה בנים, ונגזר על הרב בעל מקדש מלך שילין בכל לילה אצל אחד מהבנים הנזכרים, ואחרי עבור שבע הלילות, יחשב לו כאילו היה נע ונד ז׳ שנים, וטוב לו אח״כ להתענג על רב טוב באה״ק, לאורך ימים ושנות חיים.

ויהי אחר כל הדברים האלה ויקץ הרב בעל מקדש מלך, וירא והנה הוא יושב בשדה, ושוב אין כאן לא בית ולא ארמון, לא חדרים לא שולחן ולא כלים מאומה, והאיש משתאה ומחריש לדעת מה זה ועל מה זה, והיכן הוא.

ויזכור את המקום אשר היה בש״ק, ואת המחזה אשר חזה בהקיץ ובחלום, וישא עיניו וירא ממרחק והנה אנשים רבים באים מן השדה וההר, ונרות בעששית זכוכית בידם להאיר על הארץ.

ובהתקרבם אליו, חקר ודרש באיזה מקום הוא כאן, ונודע לו שהוא בעיר הקודש צפת, והשדה, היינו ההר הזה, הוא בית מועד לכל חי. וישאלו אנשי המקום אותו לאמר, מי הוא ומאיזה מקום הוא.

ואמר אל תשאלו ממני דבר, רק הגידו נא לי, מאין באתם עתה באישון לילה, כל המחנה הזה אשר פגשתי.

וישיבו אותו דבר, כי בליל ש״ק העבר נפטר פה (בסמוך), אדם חשוב ת״ח זקן אחד בן שמונים, ועתה אחר עבור איזה שעות, בליל מוצאי שבת, הביאוהו לקבורה בבית החיים בצפת, והלכו ללוותו, וכעת ישובו לביתם.

והוא עמד מרעיד, בזכרו את כל המחזה בחזיונו בשבת בהקיץ ואח׳׳כ בחלומו, ותפעם רוחו בקרבו על אמיתת הדברים ממש, וכי כבר הביאוהו מהשמים כעוף יעופף, ממרחק עד הלום, למחוז חפצו לעיר הקודש צפת, אשר אוה למושב לו בקרבה. ולא ספר להם מאומה, רק זאת הגיד, באתרא דלא ידעי ליה, כי צורבא מרבנן הוא, וכי אינו יודע לאיזה מקום לפנות עתה ללינת לילה.

והיו ג״כ באותו מעמד בתוך העם, שבעה בנים של אותו זקן הנפטר, והתחילו כל אחד מהם לבקש את האורח הלזה שיבא אצלו ללון, והוא אמר, אל תהי מריבה ביניכם אודותי, והנני אי״ה למלאות רצון כל אחד מכם, להיות בכל לילה אצל אחד מהשבעה בנים, וכן היה, ונפטר על ידי זה מעונשו שקיבל עליו בחלום הלילה כנזכר.

והרב בעל מקדש מלך זכר את כל אשר נעשה עמו, וכאשר פתר בחלומו לא נפל צרור ארצה, ואח״כ אכן נודע בעיה״ק צפת, כי הוא איש קדוש בעל המחבר ספר מקדש מלך, וחי שמה בצפת עד עת הסתלקותו לחיי העולם הבא, ושם מנוחתו כבוד. ולא נודע איה מקום קבורתו ומנוחת קדושתו שמה.

וכל זה המעשה, סיפר הרב בעל מקדש מלך בהקדמה לחיבורו על מסכת שבת (כת״י) כנ״ל, וכתב שם כי רובי החידושים על המסכת, הם מאשר עלו ברעיונותיו אז באותו שבת, שלמד במסכת ובגן עדן של מעלה, ולקח מעץ הדעת שהופיעו לו מן השמים. תסמר שערות השומע זאת, מעוצם קדושת הבעל מקדש מלך זי ועכי״א״. עד כאן לשון הספר הנזכר.

ואנחנו הקטנים מה נענה אחריו…

ואמנם במקום אחר הוא קובע בפירוש, כי על מאורעות תק״ן – 1790 – נאמר בתורה: ״וקם העם הזה וזנה ומצאוהו צרות רבות ורעות <דב ל״א; ט״ז>. ומיד הוא עובר לתאר בנוסח כותבי רשומות את המצב ששרר לאחר הפרעות. ״במקום לבושים ומצעות הוכרחנו לישב על מחצלת בלוייה […] והגם שדחקנו עצמנו ורוצים לקנות לכסות מערומינו היינו מתייראים שמא ישלולו פעם אחרת״. בשני המקומות מתפרשים אצלו כתובים מן התורה על רקע המציאות של זמנו. יתרה מזו, בפירושו למגילת איכה הוא מעיר, כי פסוקים אחדים במגילה יכולים להתפרש רק על רקע מאורעות תק"ן. ואלה דבריו במלואם על הכתוב ״בכה תבכה (איכה א׳ ב׳>: ״בכה תבכה בלילה כאשר היינו בחצרות הגויים השוללים אותנו וברחנו מהם אליהם כאשר היו שומעים שום אחד בוכה על ממונו ועירום בניו היו דוחים אותו לאמר כי הוא בוכה ומתחנן לאל לנקום נקמתם״. מן הדברים האלה ניתן להבין, כי הקושי שבו מתלבט המחבר בפסוק זה כפרשן, מתייחס למועד הבכי. היינו, מדוע נאלצה כנסת־ישראל לבכות דווקא בלילה לפי המקונן המקראי? הקושי הזה מתיישב על רקע אווירת האימים, שעה שקרבנות הזוועה פחדו אפילו לבכות בגלוי על גורלם שמא יבולע להם על־ידי צורריהם, אשר ראו בבכיים זה מעין זעקת־שבר ותביעת הצדק. יוצא אפוא כי הנאמר כאן בקינה המקראית, לדידו של המחבר, אינו מתייחס לאסון הלאומי שפקד את האומה בזמן החורבן, אלא לאסון שפקד את הקהילה היהודית במרוקו בזמנו של המחבר.

בפירושו לכתוב אחר(איכה א׳), שגם הוא בעל אופי אנכרוניסטי, הוא מתאר תופעה מעניינת מאותה אוירת פרעות של שנת תק״ן. היהודים הניחו את כל תכשיטיהם במקומות גלויים על מנת למשוך אליהם את עיני הפורעים, ולמנוע על־ידי כך חילול בתי־הכנסת וביזת כלי־הקודש: ״ידו פרש צר על כל מחמדיה <שם> ולמה כי ראתה גויים באו מקדשה. בז בעיניה כל יקר תבל ולא חששה להסתיר כלי חמדה״. אמנם הדברים נאמרו על בני ירושלים בדור החורבן, אך זהו, כאמור, יסוד אנכרוניסטי, ואין ספק שמתוארת כאן תופעה מחיי בני דורו של המחבר בזמן הפרעות, אשר הפקירו את תכשיטיהם לשם הצלת כלי־קודש שהיו בעיניהם יקרים יותר. הם פעלו, כנראה, בהתאם לצו התלמודי: ״כל כתבי הקודש מצילין אותם מפני הדליקה״, ומאורעות תק״ן הם אכן ״דלקה״ גדולה. כאן ראוי להעיר, שמאורע טרגי זה הותיר את רישומו בקרב בני הדור במידה כזו, שאפילו ספרי עיון, שכתיבת כרוניקות אינה מעניינם, הם נוטים להעלות זיכורונת מן המאורע – כל איש מנקודת ראותו. אלא שהדברים רשומים על־פי־רוב בהקדמות או בפתיחות ולא בגוף החיבור. בהקדמה לחיבור יד משה – רשימה אוטוביוגרפית לכל דבר – מסופר, בין היתר, על החורבן הנורא שהותירו הפורעים אחריהם בעיר אצוירא (מוגדור, עירו של המחבר. וכה הוא מספר: ״ובהגיעי לשם ערבה כל שמחה ותושייה נדחה ממני. לא יסופר מרוב כל התלאה על הגזרה הבאה על כל היהודים שם בקום עליהם חיל גויים מלך רע מר וקשה אשר הרג ושרף כמה וטפם וחילם היה לבז […] יום הזה תאמרנה חשכין אנחנא [אנו חשוכים] לב רגז נגוע ומוכה אין שריד ופליט מהצר הצורר. ותבוא בלאט כתותי מכתת שיעוריה [הכוונה היא שהקהילה כתושה כליל] על כל דבר פצע כי כל הא [אולי צריך לגרום: כי על הא] ודאי החדלתי את דשנילא אכלתי באוני. גם תפוח ותמר מוצא אני מר בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר״ <דב׳ כ״ח ס״ז>. הדברים הובאו לא על מנת להכריז על חידוש כלשהוא מבחינה היסטורית, אלא בשל לשונם המליצית המתארת את המיית הנפש, יותר משהיא מתארת את פרטי המאורע, וכל תיאור מליצי כולל, מניה וביה, עמדה פרשנית של המחבר. זאת ניתן לראות מכמה זכרי־לשון מקראיים המעוררים אסוציאציה של עתות משבר אחרים מן העבר.

חיבור אחר שבו רשומה כרוניקה על המאורעות האלה, מזווית־ראיה אחרת, הוא מנחת העומר לר׳ עמור אבוטבול. בהקדמה שחיבר ר׳ שלמה אבוטבול לחיבור זה, הוא מביא את עדותו של ר׳ יעקב עטייה על עלילות הגבורה של יהודי דאדס, אשר עמדו בפרץ נגד הפורעים. על עדות זו מגיב בעל ההקדמה בדברי שבח על עמידתם האיתנה של יהודי דאדס, אשר הגנו בחירוף־נפש על חייהם ורכושם, בניגוד למורך־לבן של הקהילות העירוניות. בשורה זו על יהודים המשיבים מלחמה שערה הסבה קורת־רוח למחבר. כפי שהוא כותב: ״וששתי כעל כל הון על הבשורה הטובה שעדיין יש בזמננו גואל ומושיע בישראל לעמוד נגד אויבינו בלי יראה ופחד כאבותינו הקדושים. ותמהתי מאין זכותם לכל הכבוד הזה לעמוד בזמן הזה נגד אויבינו להלחם בהם בחרב ובחנית.

כאן יש להעיר על נקודה אחת שאינה קשורה ישירות לנושא של פרק זה, אך היא תעסיק אותנו בדיון על הגאולה. השוואת גבורת המגינים כאן בדורו של המחבר לגבורת אבותינו הקדומים שידעו להלחם בחרב ובחנית, והכתרת עמידתם  נגד הפורעים כתופעה הראוייה לכבוד, הן ביטוי להתרסקותו של המחבר על העבר המדיני המפואר של האומה. הבעת הערצה לגבורה פיזית, מפיו של איש הרוח כמו המחבר, מזכירה במדת מה את הערצתו של ר׳ עקיבא לבר כוכבא. ויש בכן סימן ברור לחיוניות טבעית. על בסיס רגש חיוני זה, שקינן, כנראה, גם בלבותיהם של אחרים מסוגו של המחבר, אפשר להבין את הכמיהה לשאיפות המדיניות, ואת השאיפה לנקם בגויים העוברות כחוט השני בדיוניהם של כמה מחברים על הגאולה, עניין שעליו עוד נרחיב את הדיבור בהמשך.