פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת- יפה סקלי
עוד לא עברה שעה אחת קלה, והנה בוליס- שוטר . כינוי אנאכרוניסטי המושפע מעובדת כתיבת הדברים בתקופת המנדט- אחד בא מטעם הפחה, שהגיעה אליו השמועה על הבנות. ה'בוליס' בקש את אבא בשם הפחה כי יבוא לסאראיה בלוית הבנות הרוצות להמיר את דתן. וכי הוא צריך להיות נוכח לקיים את עדותן עפ"י החוק העות'מאני . אבא נכנס אל חדר השני שהיו הבנות יושבות עם אמא ואחותי, והסביר להן את הדבר מה שעליהן לומר לפחה בלי שום חשש. כי אנחנו חזרנו מרעיוננו הקודם להתאסלם והחלטנו לשוב אל עמנו ואל דת אבותינו היהודים. הנה אני ובני הולכים עמכם אל חשש מלדבר בחופש גמור לפני הפחה.
שתי הבנות קמו התלבשו וכסו פניהן בצעיף וילכו אתנו ועם הבוליס המלוה אותנו. בינתיים בא אלינו הא' צורי מוכתר היהודים בעכו,- המה'תאר משה דרוויש צורי, שהיה ראש העדה בעכו – אבא בקש אותו למהר ללכת אל הסוחר עובדיה מחרז בעיר, ולהביא את הסכום עשרים וחמישה נפוליון המונחים אצלו לפקודת אבא ולבוא אחרינו תכף אל הסאראיה. המוכתר הלך ואנו המשכנו את דרכנו אל הסאראיה, הבוליס הלך אתנו לשמירה מן המון הערבים שהלכו בעקבותינו, עד בואנו אל החצר. כשנכנסנו כולנו, סגרו השוטרים את דלתות החצר. אנחנו עלינו לקומה השניה ונכנסים אל לשכת הפחה עם הבנות, חדר רחב ידיים.
מצאנו את הפחה יושב לו על כסאו בחזית החדר. מימינו יושב המופתי המכר שלנו, ומשמאלו הקאדי ושני פקידים אחרים. המופתי שימש ראש העדה המוסלמית ומייצגה בפני השלטונות, הקאדי שימש כוהן דת ושופט בבית הדין השרעי.
אני עמדתי בקצה החדר. אבא נכנס ואמר שלום. הפחה קבל אותו באדיבות, הפקידים עמדו לקראתו . אבא ישב על כסאו אחרי המופתי והבנות עמדו שתיהן לפני הפחה באמצע החדר, והן רעולות. אחרי רגעים אחדים פנה הפחה אל אבא ואמר: 'ובכן חכם-באשי אפנדי, יאמר לבנות כי יביעו את עדותן בפני עפ"י החוק, שברצונן להתאסלם, אבא פנה אליהן ואמר: 'הגדנה בנות את דבריכן מה שחפצות לומר, אל תחשושנה מלהגיד את רצונכן, דעו לכן כי אנחנו בזה הזמן החוסים בצל הוד מלכות השולטן שנתן חופש לכל אדם להביע את רצונו בענין הדת שהוא מחזיק בה'. הבנות שתקו רגע כי נבהלו מאימת הפחה והעוטרים אותו . בינתיים סקר הפחה שהיה חומד נשים, בעין האיה שלו את הבנות, ועל הבת היפה, למרות שהיו פניה רעולות, אמר למופתי בטורקית, 'תשוק גוזל' (יפה מאד). אחר כך אמרו הבנות:
'אנחנו חזרנו מרעיוננו הקודם מהמרת הדת והחלטנו להשאר בדתנו היהודית.
אז חקר להן הפחה, מי שהמריצן בראשונה להתאסלם ומי החזירן ליהדותן, והאם דת המוסלמים היא לצחוק בעיניהן ? אבא ענה לפחה תכף: 'סליחה אדוננו הפחה, האם הוד מעלתו חפץ למנוע חופש הרצון מלתת רשות לבנות להביע את רצונן, הלא הן אומרות שהתחרטו והן רוצות להשאר יהודיות, ולא נעלם מכבוד אדוננו הפחה החוק העות'מאני המתיר לאדם שהמיר את דתו בראשונה גם לחזור אחר כך אל דתו כלפנים'
. אז אמר הפחה: 'זה נכון, ברם אני איני מתיר לבנות הללו שתלכנה אל בני עמם אלא בערבות יהודי אחד, נתין עות'מאני שיערוב בעדן, שלא יתנקמו בהם היהודים מטינה אליהן, וכי הערב צריך לשלם ערבות בעדן אלף לירות טורקיות במזומנים, או למשכן את רכושו בקרקעות נכסי דלא ניידי בסך הנ"ל, והיה אם יתנקמו היהודים בהן, יאבד הערב את משכונו הנ"ל. אבא הבין מגמת הפחה למנוע את הדבר לשחרר את הבנות לשוב אל היהודים. אז אמר אבא: 'היות שאין בין היהודים בעכו שיוכל למלאות את פקודת אדוננו הפחה, אני מציע את בני זה', ורמז עלי, 'להיות ערב בסך הנ"ל היות שיש לו נכסי דלא ניידי בצפת הרשומים ב"טאבו" – ספר האחוזה'. כך נכתב שטר ערבות על שמי בסך הנ"ל ואני חתמתי עליו כפי פקודת אבא. אז יכלנו להוציא את הבנות מחדר הפחה ולרדת אל החצר של הסאראיה. באחת הלשכות שבחצר מצאנו את המוכתר המחכה עלינו שבא ובידו הכסף שמסר לו הסוחר, שסגר את חנותו חוץ לעיר מחשש פן יתפס באיזו ערבות כלשהי.
עכשיו הוכרח אבא לשלם לאותם הפקידים שהיו מקוים לקבל סך חמישים לירות רק חמש לירות בתור פיוס, וחזרנו הביתה והבנות אתנו, בהוצאות לא גדולות, ונגמר הדבר בשלום.
בערב אותו יום ביקר אצלנו אדון פינסי – אברהם פינצי , שהיה סוכן קונסולרי של בריטניה בחיפה ועכו.- עוזר בבימ"ס עובדיה מחרז, הוא בא מטעם האדון מחרז לשאול אם אבא קבל את הסך עשרים וחמש לירות שנמסרו למוכתר בפי פקודת אבא. אבא ענה לו בחיוב. בינתיים ראה העוזר את הבת היפה שמצאה חן בעיניו . הוא היה רווק בגיל שלושים שנה נצר למשפחה טובה. אביו זקנו היה קונסול אנגליה בעכו . הוא ביקש רשות מאבא לשוחח עם הבת אם תבחר בו לחתן. אבא הסכים. הוא שוחח אתה ואמר שהוא מוכן לקחתה לאשה בלי שום נדן. היא הסכימה ובעוד שבוע אחד נעשתה החופה כדת וכהלכה ויובילנה אל ביתו.
הערת המחבר : בתקופה זו נהוג היה להשיא בנים לפני גיל עשרים. גיל שלושים נחשב לגבוה בחברה המסורתית, ואדם שלא נישא עד גיל זה נחשד בפגם כלשהו . כיוון שהיה מוכן לשאת את העלמה הספרדייה שהוטל בה כתם בשל ניסיונה להתאסלם ואף ויתר על קבלת נדן מהוריה , כמקובל, מסתבר כי התקשה להשיג שידוך מסיבה כלשהי אף שבא ממשפחה מוכרת ומיוחסת.
אבא שלח מכתב לראש העדה החיפאית למחרת היום שהבאנו את הבנות אל ביתנו, לבשר אותו שנגמר הענין בכי טוב, ועליו לבוא אלינו להסביר לו את הענין. בקבלו את המכתב, בא עם יתר ראשי העדה, ואבי הבת הספרדית. אבא הסביר להם איך נגמר הענין בטוב והגיד להם ממה שהשפעתי אני על הבנות והבאתין הביתה מרצונן הטוב, ואת התקלה שזמם הפחה לעקל את גמר שחרורן, עד אשר הוכרח לעשות את בנו ערב בסכום אלף לירות במשכנו את נכסי דלא ניידי הרשומים על שמו בטבו בצפת. בזה לא מצא עוד הפחה במה לעכב את גמר הענין. אמנם הכרח לשלם מעין בקשיש לפקידים אחדים ולבוליס סך חמש לירות שמסר להם. מן הכסף שקבל מאת הא' מחרז, שהיו אצלו לפקדון. ונשאר עליו לשלם למופתי את העשר לירות שהבטיח לו בדבורו, כפי ידיעתם, היות והודות למאמציו שעצר את הבנות בביתו שלוש-עשרה יום, יכלנו להביא את הדבר לידי גמר טוב. ובכן שאל אבא: 'מה עשיתם אתם במשך שני השבועות שעברו ומה קבצתם מן הכסף? ענו: 'לדאבוננו לא עלה בידינו לקבץ רק סכום קטן שבע לירות סה"כ'.
אבא אמר: 'אני מתפלא מאד איך עברו שני שבועות בערך, ולא יכלתם לקבץ מכל עדתכם בחיפה רק הסכום הקטן הנ"ל, ומה היה קורה לנו אלמלי בני לא הצליח לרצות את הבנות ולהביאן הביתה, אן בלי ספק הבנות היו נטמעות בין הגויים והייתם אתם מוכרחים בין כך וכך לשלם למופתי את הסך כפי שהבטחתי לו, על העצרם בביתו. ועכשוי המשיך אבא לומר להם: 'היות שאני מקבל מכם שבע הלירות שבידיכם והיות שחסר לי עוד שלוש לירות לתשלום העשר, של המופתי, והיות ששלמנו בסאראיה לידי המוכתר חמש לירות כאמור, אני מנכה מן הסכום עשרים וחמש הלירות שקבלתי מאת האדון מחרז, שהניח אותם אבי הבת, שמונה לירות. נשאר בידינו שבע -עשרה לירות, הנני מוסר אותם עתה לידו. ואתם תתפשרו אתו בחלוקת ההוצאות ביניכם ובינו. אבא הוציא שבע -עשרה לירות הנשארים, ומסרם ליד אבי הבת, לפניהם.