אלי פילו
דברי מוסר לכבוד חג השבועות בעיתון " הד המזרח " -משה סופר
חג השבועות
הד המזרח 
משח סופר
חג הבכורים ומתן־תורה.
תבואה ותורה, גשם ורוח, גוף ונשמה — שנים שהם אחד…
קישוטי ירק, מאכלי חלב, מגלת רות — זכר לימי הקציר והבאת בכורים;
תיקון ליל שבועות — זכר למעמד הר סיגי, והייתם ? נכונים
תאמרו: אין שני אלה עולים בקנה אחד ? שני הפכים בנושא אחד —? ולא היא!כי מה ערך לגשמיות בלי הרוחניות ?מה ערכו של חג הקציר בלי מתן תורה…?
ואם תרצו — זוהי הסגולה המיוחדת לעם ישראל לצרף שני יסודות אלה בהרמוניה שלמה.
"נעשה ונשמע—" הרי כאן מעשה ושמיעה, קמח ותורה",מטיל השמים ומשמני האיץ," עולם העשיר ? ועולם האצילות…
חג השבועות הוא לדברי חז"ל עצרת של חג הפסח. שבעה שבועות מבדילים בין פסח לחג הקציר. בפסח — יצאנו לחירות ובשבועות — קבלנו את החרות..'הרי שחרור הגוף ושחרור הנפש. ואמנם יציאת מצרים בלי מתן תורה, היא חירות גופנית בלבד…חירות בלי עול שמים, בלי תורה וחוקים — הריהי הפקרות…
זו סגולתו של עמנו: הוא מתרומם למדרגה של קבלת חוקים מאהבה ומהכרה. הלב והשכל משתעבדים" ," כביכול, לחוקים אלוהיים, שנהפכים לעצם מעצמותיהם ובשר מבשרם. ישראל ואורייתא חד הוא"…"עבדות" " מתוך חירות — אלה הם החיים האמתיים' חיים מתוך הבנה פנימית והכרה שכלית…
'תורתנו — תורה אלוהית, נצחית, שאין הזמן מבטלה…צאו וראו בחוקי הגויים — חדשות לבקרים… לא כן תורתנו: בכל יום הריהי כחדשה בעינינו וכאילו קבלנות זד, עתה מסיני..
וכבר אמרו רבותינו על הפסוק "לא מאסתים ולא געלתים:" וכי מה נשתייר להם לישראל, שלא נמאסו ולא נגעלו—? זה ספר התורה, שאם לא היה קיים לישראל — לא היו משונים מאומות העולם כלל… (ספרא.(וכך אני מבין את הפסוק הנפלא "שמע ישראל הי אלהינו ה' אחד— " מכיוון שאלוהינו הוא אחד — גם עמנו הוא אחד, יחיד ומיוחד ואין דוגמתו בין כל העמים. ובמה הוא מיוחד—? בתורתו…כי "חכמה בגויים — תאמין! תורה בגויים — אל תאמין"." אמור מעתה: כשם שפרי השבוע הוא יום השבת כך פרי חג החירות — מתן תורה…
ודע: תורתנו — ים שאין לו סוף…זהו הנצח עצמו, האין סוף בכבודו והדרו.,.וכל אחד מישראל משיג לפי כשרונו וכח השגתו..נשמות גדולות משיגות בתורה הרבה יותר מאחרות ולעמקה של תורה ותכליתה עוד 'לא הגיעה אף נשמה…וכך אמרו בשם הר"מ קוצק: חג השבועות נקרא "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו" — כי הנתינה הייתה שלמה בתכלית השלמות, נתינה מוחלטת, אלהית! אך הקבלה היא אנושית, חלקית, יחסית לפי כחו והשגתו של כל אחד…
ובשובנו לארצנו, לבנותה ולהפרותה, עלינו לשים לב לשני היסודות האלה גם יחד: חג הקציר ומתן תורה. עולם העשייה ועולם האצילות מתחברים יחד כשלהבת בפתילה ואין להפריד ביניהם…ומכאן אזהרה לאלה הדוגלים בחמדנות בלבד…התורה, אמנם, שמרה עלינו בגלותנו, היתה לנו לחומת אש, לבל נטמע בגויים; אך אין לומר, כי בארץ ישראל אין לנו צורך עוד בתורה ומצוות' כי הרי אנו עם ככל העמים!
אדרבה! בארצנו שומה עלינו לינוק ממעין תרבותנו הגדול והרחב, להעלות נר תמיד משמן הזית הזך שהאיר במקדשנו בעבר…לשוב לתרבותנו המקורית…כי ההווה יונק מן העבר, והפרח מתקיים על ידי השורש… עם שנתלש מעברו הגדול ומתרבותו המקורית — אין לו זכות קיום…כי זהו "מוסר השכלי' שבחג השבועות: גוף בלי נשמה אין לו קיום, ויציאת מצרים בלי מתן תורה איננה גאולה…
Les Rabbins Boussidan de Meknes
LES RABBINS BOUSSIDAN DE MEKNES.
Photo du Rabbin Moïse BOUSSIDAN déscendant de Rabbi Daoud BOUSSIDAN (Meknes Maroc).
Son fils: Rabbi Yossef Boussidan.
Branche Boussidan.
Raphael Boussidan z"al, fils de Rbi Mossi Boussidan z"al et frère de Rbi Yossef Boussidan z"al de Meknes, en directe lignée avec Rbi Daoud.
Tombeau de Rabbi David BOUSSIDAN.
Appelé Rbi Dawid, il était très respecté de son vivant et même après sa mort.
Né à Zawia village du Timlalet (Timlelt) dans la région de Marrakech.
En 1780, il s'installa avec sa communauté à Meknes.
Il fonda une grande yéchiva (école juive) qu'il dirigea et supporta jusqu'à sa mort en Elloul 1832.
Grand érudit, saint parmi les saints, il se distinguait par sa générosité sans borne.
Les juifs de Meknes prient sur son tombeau et leurs voeux sont maintes fois exaucés.
La Hiloula de Rabbi Daoud Boussidan est toujours celebrée à Meknès.
Rabbi Daoud Boussidan est enterré au vieux cimetiere juif de Meknes.
Tombe de Rabbi Daoud Boussidan.
תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונה
תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונה
כאשר קוראים את כל 42—43 הסורות מתקופה זו ברציפות מתרשמים שבשעה שרוחו של מוחמד קמה לבשר דבר אללה, אחרי אותה הפסקה שדיברנו עליו לאחרונה, כבר נשא בחובו מחשבה דתית שלמה; אמנם, פשוטה מאוד, גולמית היולית, אך פסוקה וחטובה. יש לזכור, שמוחמד אמר דבריו מתוך מצב של הסתלקות הדעת, אך גם לאחר מצב של הסתלקות הדעת. מה שיש לפנינו בקוראן אלו הן נבואות, כלומר: דברים שמוחמד האמין כי הם דברים שניתנו בפיו ורצה שאחרים יאמינו גם הם בכך. אולם נוסף על כך, מוחמד, כפי שתמיד מסופר בביוגראפיה שלו הטיף, הוא דיבר עם אנשים, הוא הסביר, ואנו — בין השיטין, בין הסודות הקדומות והמקוטעות האלה — יכולים להבין את תוכנה של הטפה דתית זאת. נקל לראות שמלה בודדת, הנראית כאילו אין לה שום חיבור וקשר עם דברים אחרים, אינה באמת אלא פסיפס אחד בתוך המוזאיקה, שהיא תמונה ברורה ובנוייה היטב.
הדחיפה הראשונה לאמונת מוחמד היתה האמונה שבא קץ העולם ושיש להכין לכך את בני עירו. מוחמד האמין, שקץ העולם הפיסי קרב, שיום הדין הגדול בא עם תחיית המתים, היום שבו יחדל הטבע, כמו שאנו מכירים אותו, ויבוא עולם אחר. זאת רואים כמעט בכל שורה בפרקיו הקדומים של הקוראן; אלא שמוחמד לא היה כמו ה״חַנִיף״ פרט בודד- الحنيفية هي دين إبراهيم، مؤسس الديانات الابراهيمية., כי אם איש שמתחילתו היה מנהיג לפי טבעו, איש שלא חשב רק על עצמו ועל תיקון נפשו, אלא איש שקודם כל חשב על עירו ועל עמו. ואחזה אותו פלצות: הנה ליהודים ולנוצרים דרכי גאולה, היו בידיהם ספרי קודש אשר לימדו אותם איך ללכת בדרך הישרה כדי להינצל מדינה של גיהנום, כשיבוא העולם האחר, ולנו, לערבים של מכה, אין. על כן אנו רואים בראשונה אצלו אותה בהלה, שאנשי מכה אינם מבינים אותה. הם אינם תופסים על מה ולמה הוא כל־כך חרד. הם אנשים כל־כך בטוחים בעצמם. הם מתגאים ומאמינים — כפי שהוא אומר — שהונם הוא מעוזם (סורה 96, 7). הוא מדבר על איש, אשר צובר רכוש חושב שרכושו מנציח אותו ומאמין כי שום אדם ושום דבר לא יכול לו(סורה 5,90). כל אהבתם של המכאים היא רק לכסף (סורר. 102, 1), ולכן הם מרמים זה את זה, עושקים את היתום והעני, כי הם אינם יראים דבר.
כדי להינצל מן הסכנה צריך היה להכירה. לפיכך אנו שומעים שבתקופה זו מרבה מוחמד לבאר, להתרות, להעיד, שהאש תפרוץ בקרוב. הוא מזכיר את אשר שוכחים, ובשורתו אינה אלא הזכרה והסברה לבני־אדם. על כן, עיקר תוכנן של הסורות הקדומות הוא פלצות מאימת יום הדין; לא של גיהנום, אלא של יום הדין, של הרגע שבו יאבד העולם הפיסי ויתחיל עולם אחר. מוחמד מתאר אותו כאילו כבר בא, כאילו הוא היה נוכח בו. כל הפרטים נמצאים באפוקליפטיקה היהודית והנוצרית, אלא שיש כמובן להוסיף להם הרבה חומר מן התלמוד והמדרשים. תחילתו בקול שופר, כמו שכתוב בספר צפניה (פרק אי, טו—טז) כשבא התאור על יום ה׳ הגדול הקרב: ״יום שופר ותרועה״, ״יום חושך ואפלה״. השמים מתבקעים או נגולים, השמש תאסף, הכוכבים יחשכו או יפלו, כמו שכתוב בספר ישעיהו(ל״ד, ד): ״ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים, וכל צבאם יבול״. השמש תאסף — כמו שכתוב בספר יואל פרק ב׳, י. (אפשר להזכיר כהנה וכהנה תיאורים מן הספרות הקדומה, החל בספר ישעיהו וספר יואל ועד ספרות הגנוזים). ובלשון הקוראן: הרים יועתקו כבקומם ויהיו כפשתן מנופץ. הארץ פולטת את עמוסיה (כלומר: המתים קמים מקבריהם. הביטוי ״הארץ פולטת עמוסיה״ מסורה 82, 4 — מצלצל כתרגום דברי רבי תנחום מאדרעי, אמורא מהמאה הרביעית: ״וארעא תפקידיה תפלט״ — ירושלמי, (מסכת ברכות ט' ע״א). איש בורח מאביו ומאמו ומאחיו. בני־אדם רצים מקבריהם כמו בתחרות ומסתדרים חבורות חבורות, צדיקים לחוד ורשעים לחוד. אללה בא עם מלאכיו גדודים גדודים, ואז יהיו פנים צוחקות ופנים חפויות מבושה. המאזנים ־תובאנה, הפנקסים ייפתחו. ואשרי מי שיתפוס את ״ספרו״ (פנקסו) בימינו, ואוי למי שצריך להחזיקו בשמאלו. לפושעים אסור לדבר ואין הם יכולים עוד להתנצל. השליחים יהיו נוכחים והם יעידו שהם דיברו, אך הפושעים לא שמעו. ביום ההוא דביק כל אדם בשלו, ואין נפש שתוכל לעזור לאחותה, ולא תועיל בקשת רחמים ההוא.
עצם העונש על הרשעים ויסורי הגיהנום גופם אינם תופסים מקום בנבואת מוחמד בתקופה הראשונה. בתקופה זו מרוכז הכל בעצם הרקע הזה של סוף העולם ושל יום הדין הגדול.
מלבד הגמול העתיד לבוא מעיד מוחמד על אובדן הרשעים, שאינם מקבלים את דבריהם של שליחי אללה בעולם הזה. כך אבדו שני עמים ערביים (עַאד ות'מוד). אולם ביחוד משתעשע מוחמד בתקופה זו בסיפור על אובדנו של פרעה ( פִרעַון). מדוע פרעה היא הדמות החביבה עליו כדמות רשע שאינו מקבל דבר אלוהים ? — משום שהשליח המקובל עליו ביותר בתקופה זו הוא משה רבנו.
LE LIVRE DES TAQANOT
LE LIVRE DES TAQANOT
Pour réglementer la vie sociale religieuse et économique de la nouvelle communauté des Taqanot, ordonnances dites des Sages de Castille, Taqanot hakhmé Castilla, commencèrent à être édictées à Fès dès 1494 et le furent sans interruption jusqu'à leur compilation en 1753 pour la première fois par rabbi Yaacob Abensour (1673 -1753). Les premières Taqanot furent d'abord rédigées en espagnol, qui restait la langue vernaculaire des expulsés et de leurs descendants aussi bien à Fès qu'à Meknès. Puis le castillan fut graduellement abandonné pour laisser place à l'hébreu araméen talmudique, avant que le judéo-arabe ne s'impose définitivement et que parmi les signataires de ces taqanot de Castille se retrouvent des descendants des Tochabim – preuve manifeste de l'achèvement de la greffe et de la fusion des deux communautés.
C'est à la suite de la réussite de cette greffe que la communauté de Meknès pourra commencer à compter dans l'histoire du judaïsme marocain en se prévalant de son identification avec la tradition séfarade. Rédigées et publiées à Fès, le centre incontesté de la Torah jusqu'au XVIIIème
ISOLEMENT SOUS LES SAADIENS
La greffe des expulsés d'Espagne aurait pu être pour le judaïsme marocain l'occasion d'une ouverture vers les autres communautés d'Europe et de l'Empire ottoman, mais elle se heurta au repliement sur soi forcé du Maroc. Résultat d'une double conjoncture défavorable, interne et externe. Fragilisé par ses dissensions internes, la division de fait du pays entre le nord encore sous domination des derniers Watassides, et le sud déjà partiellement sous contrôle de la nouvelle dynastie montante des Saadiens, le Maroc ne pouvait efficacement faire face aux menées du Portugal et de l'Espagne qui installent des comptoirs tout au long du littoral atlantique et méditerranéen, et choisit comme défense le repli sur soi. En tournant le dos au monde moderne en gestation, le Maroc y entraîna sa communauté juive qui peu à peu se coupa des nouveaux centres de création juive, s'isola du nouveau centre de gravité européen pour n'être plus qu'une branche du judaïsme, certes vivante et créatrice, mais jamais centrale. L'hostilité espagnole et l'arrêt des échanges commerciaux avec cette grande puissance devaient jouer un rôle capital dans l'isolement du judaïsme marocain du reste du monde juif avec l'absence d'imprimerie pour publier et diffuser les œuvres de ses maîtres à l'intérieur, et les faire connaître à l'extérieur du pays. Pourtant une première tentative avait été prometteuse. Né à Tolède, rabbi Eliezer Tolédano avait fondé à Lisbonne en 1489 la première imprimerie hébraïque au Portugal. Après l'expulsion de 1497, il avait transféré ses machines à Fès, y fondant la première imprimerie dans le monde musulman. Elle fut contrainte de fermer ses portes dès 1522, faute de papier, l'Espagne en interdisant son exportation vers le Maroc. Ce fut l'éclipsé de l'imprimerie au Maroc, aussi bien hébraïque que générale jusqu'à la fin du XIXème siècle – qui fut longtemps interprété au sein du monde juif comme la preuve de la stérilité de création de sa branche marocaine.
C'est le prestige de la lutte contre les empiétements des Portugais et des Espagnols sur les côtes marocaines, qui devait permettre à la nouvelle dynastie des Saadiens de s'affirmer progressivement avant d'asseoir définitivement son autorité sur l'ensemble du pays, à partir du sud, redonnant de nouveau à Marrakech son statut de capitale. La prise d'Agadir aux Portugais en 1541 marqua l'étape la plus importante vers la réunification du pays sous la conduite du sultan Moulay -es -Cheikh qui entra triomphalement à Fès en 1554.
En l'absence de documents sur la vie intérieure de la communauté à cette époque; une précieuse indication sur l'existence d'un début d'épanouissement de la Torah mêlant Mégourachim et Tochabim nous est donnée par la personnalité d'un éminent kabbaliste, rabbi Slimane Ohana. Né à Meknès; il a sans doute étudié à Fès, d'où il était monté à Safed en 1526, à un âge déjà avancé. La capitale de la Galilée, dont le nom n'est même pas mentionné dans la Bible, avait attiré des sommités de toutes les communautés de la diaspora. Il fut avec rabbi Messod Azoulay dit l'Aveugle, parmi les " lionceaux " (disciples) du fondateur de la Kabbale pratique; rabbi Itshak Lourié, dit Haari (le Lion). Fier du patrimoine propre aux Tochabim, il devait par exemple s'élever contre un autre éminent kabblaliste d'origine marocaine, rabbi Yossef Te- boul, qui avait abandonné la direction spirituelle de sa communauté d'origine pour prendre la tête de la communauté séfarade d'Egypte : " Et maintenant vous les avez trahis et abandonnés à leur sort …Certes nous sommes tous les fils du même patriarche; et tous les enfants d'Israël sont des princes, mais notre dispersion aux quatre coins de la terre nous a divisés en groupes et familles; chacun parlant une autre langue et ayant d'autres coutumes. Cette appartenance à un groupe et à une langue; chacun est tenu d'y rester fidèle jusqu'à ce que l'Eternel nous prenne en pitié et nous ramène dans notre pays reformer un seul peuple …"
הצעצועים -טרז זריהן דביר
הצעצועים
עוד בטרם מלאו לי חמש שנים, הצעצועים הפשוטים אשר עברו מיד ליד
במלאח חדלו מלסקרן אותי ולכאורה גדלתי מהעניין בבובות ודובונים. מכיוון שכך היה זה מפתיע כאשר דודתי, שהייתה מבקרת אותנו לעיתים תכופות, ידיה לרוב עמוסות בחבילות, ניגשה דווקא אליי עם חיוך זורח ומסתורי על פניה והניחה בזרועותיי את שתי החבילות הענקיות שגררה עמה.. עליזה כיום אביבי. הן הכילו בתוכן צעצועים מיוחדים שלא הכירו כמותם ילדי הרובע היהודי. באחת מהן הייתה בובה אשר גובהה כשלי ויכלה להניע את רגליה, להזיז את זרועותיה, לדבר וגם לישון. קראו לבובה 'מדו' והיא לבשה שמלה יפהפייה, שכמותה לא ראיתי מעולם. הפלא הנוסף היה יכולתה לומר "אימא", "אבא" ו-״לישון׳׳.
לרגליה היו גרביים לבנות ונעליים זעירות מעור שחור בוהק. עיניה הכחולות היו מעוטרות בריסים עבים, ארוכים וקשיחים כמו מברשת שער; הן תמיד היו פקוחות לרווחה כשעמדה ונסגרו כששכבה. שערה היה בגוון בלונד פלטינה, מעוצב על פי צו האופנה האחרון.
המתנה הנוספת כללה כדור ענק, המכוסה בשלל צבעי פסטל מרהיבים. כדור זה היה יחיד במינו הן בגלל גודלו והן בגלל צבעיו: היה זה בוודאי הכדור הגדול ביותר שנראה אי פעם ברובע שלנו. כמה שהייתי גאה בצעצועיי החדשים!
נמלטתי לחדרי על מנת לשחק בכדור ובבובה. לפני שהנחתי את הבובה לידי על מיטתי, החלטתי קודם להפשיטה. גופה הוורוד דמה בצורה מפתיעה לזה של תינוקת, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר גיליתי כמה פרטים שסיקרנו אותי: מדוע אין שפתיה נעות כשהיא דיברה, כפי שקורה לכל אחד מאתנו כאשר אנו מדברים? מדוע זרועותיה ורגליה יכלו לנוע בצורה ובסיבוב שונה משלי? הן הסתובבו סביב עצמן במעגל מושלם. לכל השאלות האלה הייתי חייבת למצוא תשובות. "מהם סודותיה של הבובה? עליי לגלות אותם", אמרתי בליבי בנחישות. גופה של בובתי היה בנוי מחומר קשיח, אבל בנקודות החיבור בין גפיה לגופה גיליתי ווים וקפיצים. הקפיצים ללא ספק סייעו לבובה לשבת, ללכת או להניע את איבריה. כאשר משכתי בזרועותיה, ללא כל מאמץ, הגעתי לווים ושחררתי את הגפיים. בתוך דקות ספורות נותר בידי גוף ללא ידיים ורגלים, מלבד הראש. מובן שהראש המסכן קיבל״טיפול״ דומה. מה שהכה אותי בתדהמה היה שמן הבטן והגב בקעו הקולות: אימא, אבא, לישון.
השחלתי את ידי בתוך פתח הצוואר ושלפתי משם מין מילוי מנסורת ובתוכו קופסה קטנה ועגולה שלא הפסיקה לקרוא "אימא, אבא, לישון" לפי מצב זווית הקופסה: אנכית או עומדת. ברור שהייתי לגמרי מבולבלת. "זהו", פסקתי לבסוף. "הקופסה היא לבה ונשמתה של הבובה. עלי להודיע זאת לסבתי מיד".
רצתי אל סבתי בעודי אוחזת בקופסה ובמה שנותר מן הבובה.
"מֵמֵה! הצלחתי להוציא לה את הנשמה!"
"כלל לא ילדתי. הצלחת ללא ספק להשמיד את הבובה היפה שהייתה לך. מה חיפשת בה בדיוק, אמרי לי?"
"רציתי לגלות מדוע היא לא הזיזה את שפתיה כשהיא דיברה, כמוני וכמו כולם", אמרתי לה.
"עלי להזהיר את דודתך להפסיק לבזבז את כספה על הצעצועים שלך. עם ראש כמו שלך, שום דבר לא יחזיק מעמד".
פרצופה החמוץ ותשובתה העוקצנית אילצו אותי לברוח מפניה. בחדרי נרתמתי להשבת האיברים לבובה. בסוף ההרכבה מדו שוב דמתה לבובה שלמה, כמעט. הצבתי אותה באחת הפינות החדר ולאחר התגליות המאכזבות שיחקתי בה לעתים רחוקות. היא הפכה לדבר בנאלי בעיניי, והעניין שעוררה בי בתחילה נמוג.
למחרת בבוקר, יצאתי אל הרחוב על מנת להקניט את הבנים ברובע בעזרת הכדור הענק והחדש שלי. התמלאתי חדווה כשהבחנתי במבטי הקנאה בעיניהם בעת שראו אותי עם הכדור. ילד אחד מתוך המעגל שהקיף אותי עד מהרה ככל הנראה זמם תוכניות זדוניות מלבד הערצת הכדור שלי: הוא התנפל עליי בפתאומיות, חטף את הכדור מידי ונעלם במהירות הבזק בין הסמטאות. רדפתי אחריו, אך תוך שניות ספורות נעלם כלא היה.
מיררתי בבכי. רגע לפני שפסעתי לעבר ביתי, על מנת לדווח לסבים שלי על המאורע, הופיע שוב הילד הנבזי באופן מסתורי, בדיוק כפי שנעלם, ובידיו הכדור קרוע לשניים. המומה וכואבת, הבטתי במה שנותר מן הכדור. "אבל… מדוע?" שאלתי אותו בזעם.
"כי כך התחשק לי. הכדור שלך גמור, בואי וקחי את שאריותיו", השיב לי בחיוך ציני.
מבלי להרהר ולקחת פסק זמן, כאילו נשלטת על ידי גל של זעם פראי, התנפלתי עליו כנמר על טרפו. אחזתי בשתי ידיו המושטות וכלאתי אותן בשלי, בעודי מסובבת את כל גופו במהירות מסחררת כשבשבת רוח בטורנדו. הסחרור המהיר הפך את גופו קל כנוצה ורגליו התרוממו מעל הקרקע בתוך שניות ספורות. לדעתי, ארך המהלך דקות מספר לפני שחזרתי לעשתונותיי ושחררתי בפתאומיות וללא מחשבה את אחיזתי בו. גופו של הנער עף באוויר ונחת כמו מריונטה על הקיר הסמוך. לא היה צל של ספק שהוא נחבל כהוגן. למרות פגיעתו הוא נעמד חזרה על רגליו וברח, מיילל וכואב. למזלי, הרחוב היה ריק מאדם. איש לא יוכל להעיד לטובתו של הילד. עד עצם היום הזה איני יודעת או מצליחה להסביר למה ואיך הגבתי בצורה כה קיצונית.
שבתי אל ביתי, די מדוכדכת מרוח האלימות שאפפה אותי ובשל הצער העמוק שחשתי כלפי הכדור החדש שאבד. ידעתי גם שהוריו של הנער לא יאחרו לבוא כדי להתלונן על התנהגותי החמורה כלפי בנם.
לא חלף זמן רב מרגע שהגעתי הביתה והאם, מלווה בבנה המיילל, דפקה בחוזקה על דלתנו.
"גברת אזואלוס", אמרה בקול רם עם כניסתה פנימה, "נכדתך פראית ואלימה. ראי מה היא גרמה לבני המסכן". ובאמרה כן, הפשילה את חולצתו של בנה מעל גבו שהיה מכוסה בחבורות סגולות ואדומות עד לחלקו התחתון.
התקפתה הפתאומית של האם זעזעה באמת ובתמים את סבתי והיא התכופפה כדי לבדוק את פגיעותיו של הילד. לאחר שהעריכה את גודלו ואת חוזקו של הנער, סובבה את מבטה לעברי ואחר כך לעבר האם האומללה ובנימה כעוסה, השיבה: "איך את מעזה להאשים את נכדתי השברירית במעשה נפשע שכזה? הביטי בה היטב. היא רזה ועדינה כל כך, והשווי אותה לבנך הגדול והחסון! הפסיקי להזות, גברת ברדוגו, ונסי לשאול את בנך באיזה סוג של קטטה הוא הסתבך עם משוטטי הרחוב. אין לי צל של ספק שלנכדה הקטנה שלי אין חלק בכל האירוע הזה."
הילד עמד מאחורי אמו, מבויש לחלוטין, ואני הסתתרתי ככל יכולתי בין קפלי החצאית הרחבה של סבתי.
שתי הנשים התעמתו זו עם זו במשך כמה דקות וגברת ברדוגו, שכעסה כבתחילה, עזבה את המקום. בחוץ, שמעתי אותה תוקפת את בנה וגוערת בו.
"עליך לספר לי את האמת, אלברט! נכדתה של גברת אזואלוס בהחלט אינה יכולה לחבל בך בצורה כה חמורה!"
"אך זו האמת!" צרח אלברט לעבר אמו. ועדיין האם התקשתה להאמין שילדה כה רכה וקטנה יכלה להתגרות בבנה השרירי.
לפני שהלכתי לישון, נכנסה סבתי לחדרי וישבה לידי.
"ילדה", אמרה לי, "אני יודעת שאין לך חלק בפציעותיו של הילד המסכן, אבל אם ידוע לך מי גרם לו לחבלות ההם, עדיף שתגלי לי את שמו."
"אני אשמה בזה סבתא", אמרתי, מוצפת בושה וכלימה, כשפניי סמוקות עד שורשי שערי. "אלברט גנב לי את הכדור וקרע אותו לשניים, ראי מה נותר ממנו. מעשיו הוציאו אותי מכליי. מוכת זעם, אחזתי בידיו וסובבתיו מהר ככל האפשר עד שעייפתי ורק אז שחררתי את אחיזתי בו. הוא נזרק אל הקיר אשר גרם לחבלות
התיאור המדויק שלי החריד את סבתי והיא הביטה בי בהלם מוחלט.
"עד מתי תמשיכי להפתיעני, ילדתי?" שאלה בנימה מרירה. "להבא, אל תשכחי, שבכל מצב, אסור להידרדר לאלימות. תגובתך הייתה התגובה הרעה ביותר. הצעצוע שלך נהרס כגורלו של כל צעצוע. חשבי לרגע מה אם, לרוע המזל, היה הנער הזה נחבל בצורה בלתי הפיכה בגלל תגובתך החפוזה? איך היית מרגישה לאחר מעשה שכזה? תודה לאל ששום חבלה רצינית לא נגרמה לו! הבטיחי לי שלא תאפשרי עוד לזעמך להשתלט עלייך ושתתני לעצמך פסק זמן ומחשבה על כל תוצאה של תגובה לפני שתחליטי לבצעה".
"לא עוד, מֵמֵה", הבטחתי מיד, מודעת לכובד האשמה ומודה לה על עצתה החכמה.
ימים ספורים לאחר מכן, שמעתי אותה מתרברבת מולי דודיי: "חדלו מלהאמין בשבריריותה של השדה הקטנה שלנו! סמכו עליה, היא מאוד חסונה ומסוגלת להגן על עצמה ללא שום עזרה מאיש!" ופרצה בצחוק רם אשר הדהד בין הקירות זמן רב.
Les Glaoua, maîtres du Sud
Les Glaoua, maîtres du Sud
Le Protectorat et la politique des Grands Caïds
Au début de la Première Guerre mondiale, lorsque le général Brulard, chef de la Région militaire de Marrakech, est désigné pour prendre le commandement d’une division sur le front, le général Lyautey n’hésite pas; le colonel de Lamothe est l’homme qu’il faut pour le remplacer au commandement de la Région et du groupe mobile de Marrakech. A ce poste de confiance où il est responsable de toute la façade Sud du Maroc atlantique, de Lamothe va donner toute sa mesure.
Il s’impose d’emblée comme l’animateur de la politique dite des “grands caïds”, définie par le Résident général, dont il s’affirme le disciple convaincu et fidèle. Dès sa prise de commandement, elle lui permet de ramener sous l’autorité du Sultan toutes les tribus de la vallée du Sous, qui s’en étaient affranchies depuis l’expédition de Moulay Hassan en 1886. Toute la plaine est virtuellement soumise autour de trois points d’appui d’Agadir, Taroudant et Tiznit. Haïda ou Mouis, nommé pacha de Taroudant et naïb du Makhzen (représentant du gouvernement), en récompense des services qu’il a rendus dans la lutte menée contre El Hiba, est le pilier de la politique makhzen dans la région : tous les caïds relèvent de son autorité pour les questions de police et de sécurité.
Mais pendant que la guerre fait rage en France, la situation se dégrade dans le Sous sous l’action d’agents allemands qui entretiennent une agitation fébrile parmi les tribus de la vallée, difficilement tenues en main par Haïda ou Mouis. Celles de la montagne sont acquises à El Hiba, maintenant réfugié au Kerdous après la déroute de ses armées devant Marrakech, d’où il continue à prêcher la guerre sainte contre les Français et leurs alliés. Par mer, à partir de Mogador, le colonel de Lamothe se rend le plus souvent possible à Agadir. Mais de plus il doit aussi poursuivre l’oeuvre entreprise par le colonel Mangin et étendre la pacification vers l’Est, au-delà de Demnate et d’Azilal, à la région des Aït Attab. Il bénéficie certes du concours efficace de Si Madani el Glaoui, mais il se heurte à l’hostilité de Sidi Mah, le marabout de la zaouïa Ahançal.
Il lui est donc très difficile de diriger en même temps, depuis Marrakech, une action politique cohérente et soutenue dans la vallée du Sous où tout est en continuelle évolution, et dont il est séparé par la barrière du Haut-Atlas. Il décide alors d’avoir sur place un représentant permanent et obtient l’accord du général Lyautey pour confier au capitaine Justinard une mission temporaire, d’ordre politique et militaire, dans la région de Tiznit et de l’Oued Noun. Justinard, celui que les Aït Ba Amrane appellent déjà le “capitaine chleuh”, réussit à merveille dans cette mission spéciale qui fait de lui le “Lawrence français”. Il parvient à neutraliser et à contraindre au repli sur les Canaries la “mission Probster” mise à terre quelques jours auparavant par un sous-marin allemand dans les parages de l’embouchure de l’oued Assaka. Mais, sentinelle avancée face à la dissidence, Justinard va se trouver dangereusement exposé après le combat malheureux au cours duquel Haïda ou Mouis est tué, le 7 janvier 1917. La tête du pacha est apportée en trophée à El Hiba; sa harka est dispersée, ses canons récupérés par le vainqueur. La révolte gronde dans tout le Sous.
Si THami el Glaoui à la tête de sa harka
A Marrakech, de Lamothe, devenu général, examine avec les grands caïds la situation créée par la défaite et la mort du pacha de Taroudant. Ceux-ci lui exposent que, après un tel échec, ils ne sont pas en mesure de rétablir l’ordre avec leurs seules forces, et que l’intervention d’un groupe mobile leur parait indispensable. De Lamothe prend alors sa décision : avec 5000 hommes, qu’accompagnent les harkas du Glaoui et du Goundafi, il franchit l’Atlas au Tizi n’Machou, atteint la vallée du Sous et se présente le 15 mars 1917 sous les murs de Tiznit, où le capitaine Justinard croit revivre l’entrée des troupes du général Moinier à Fès, six ans plus tôt. Précédée des deux harkas auxquelles se sont joints les contingents d’el Hadj Hoummad, fils de Haïda ou Mouis, la colonne se remet en marche le 24 mars au soir en direction du ksar de Ouijjane, au pied de la montagne dissidente. Elle y trouve une résistance inattendue, que ne brise pas l’intervention de l’artillerie. En fin d’après-midi, el Hadj Thami el Glaoui charge l’un de ses lieutenants, Si Bihi n’Aït Chaïb, d’occuper de nuit, par surprise, avec une centaine d’hommes choisis par lui, les crêtes dominant le ksar et la source. L’opération se déroule sans incident. A l’aube, le Glaoui et el Hadj Hoummad d’une part, le Goundafi de l’autre, déclenchent l’attaque. La résistance est violente mais elle est gênée par la présence des hommes de Bihi sur une position qui domine le champ de bataille. Bien soutenues par la cavalerie de la colonne que commande le capitaine de Loustal, les harkas atteignent bientôt leur objectif et occupent le ksar abandonné par ses défenseurs.
Se retournant vers le Sud, le général de Lamothe parcourt ensuite tout le pays des Aït Ba Amrane, avant de prendre, le 17 avril, le chemin du retour vers Tiznit. Dès qu’ils comprennent que la harka revient en arrière, les dissidents se ruent à sa poursuite. Admirable de bravoure, chargeant sabre au clair, étendard au vent, à la tête de sa cavalerie, el Hadj Thami repousse l’adversaire et lui inflige des pertes sévères, s’emparant d’un grand nombre d’armes et de chevaux. A la fin de cette journée au cours de laquelle le Glaoui a combattu sans cesse au premier rang, ayant eu deux chevaux tués sous lui, il est l’artisan incontesté de la victoire. Après ces deux opérations, le pays dissident n’est certes pas conquis et El Hiba est toujours dans la montagne où il fait dire la prière en son nom puisqu’il s’est nommé Sultan. Mais de Lamothe ne veut pas se laisser prendre dans l’engrenage d’une nouvelle expédition aventureuse; il lui suffit d’avoir rétabli la situation dans l’état où elle se trouvait à la mort du pacha Haïda. Pour la maintenir, il laisse à Tiznit le caïd Goundafi, nommé pacha de la ville et naïb du gouvernement chérifien. Le capitaine Justinard demeure auprès de lui en qualité d’agent de liaison et de conseiller technique. Mais en même temps, la situation s’est aggravée dans l’Est et au Tafilalet où un autre prétendant, Sidi Mohamed n’Ifrouten, s’est nommé Sultan. Pour y faire face, le général Lyautey rattache le Territoire du Sud à la région de Meknès et donne au général Poeymirau le commandement de toutes les troupes qui y sont stationnées. En outre, il donne au général de Lamothe, à Marrakech, les instructions nécessaires pour entreprendre, avec les seules forces du pacha el Hadj Thami, une opération de diversion par l’Ouest qui devra prendre à revers les dissidents.
Début des années 1930 dans le Sud, réunion d'officiers supérieurs français
en compagnie du Glaoui.
ט׳היר מאת המלך עבד אל־רחמאן בן השאם
מיסמך מם׳ 2
ט׳היר מאת המלך עבד אל־רחמאן בן השאם
למען האחים יעקב ואברהם קורקום
(1.5.1857)
חותמת:
עבד אל־רחמאן ן' השאם. אללא אדוננו
השבח לאל אין כוח ואין אייל אלא באלוהים
מוצהר בכתבנו זה — האל יפארנו וירומם דברו—ששני מחזיקיו האחים, הד׳מיים, הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם נמנים בעינינו עם הסוחרים הראויים לחסדנו ולתשומת־לבנו המלאה עבור היותם בין קבוצת הסוחרים המשקיעים מאמץ בפיתוח הנמל ובגידול אוצר המדינה. משום כך הם נהנים מההוקרה ומהכבוד, שהם מנת חלקם של עמיתיהם מבין גדולי הסוחרים — אל יעמוד איש בדרכם ואל יאונה להם כל רע בביצוע תפקידם. משרתינו ועושי דברינו העומדים על תוכן(כתבנו זה) מצווים לפעול לפי דרישותיו. בתוקף דברנו המתפאר באל. 7 בחודש רמד׳אן שנת 1273.
הערות המחבר :
- אחרי עלייתו לשלטון ב־1822 נאלץ המלך מולאי עבד אל־רחמאן לפתוח את שערי מדינתו לסחר עם אירופה, כשהוא מנסה בשלב ראשון להכתיב לפי ראותו את תנאי הקשרים עם המעצמות. נסיונותיו אלה שבאו לידי ביטוי בפיתוח מוסד התג׳אר וכן בפיתוח מדיניות המושתתת על מונופולין ממשלתיים בענייני יצוא של כמה פריטים מבוקשים — נכשלו. בלחץ בריטי אנוס היה ב־1856 לבטל את כל המכשולים שמנעו בעד הסוחרים האירופיים להרחיב את עסקיהם במארוקו.
באמצעות ט׳היר זה אברהם ויעקב קורקוס מקבלים בירושה את תפקיד תאג׳ר אל־שולטאן, אחרי פטירת אביהם שלמה ב־1853.
הדימים – עם היעלמותה של הנצרות במארוקו, כבר במאה השתים־עשרה, היה מונח זה מיועד אך ורק ליהודים.
יעקוב ואבראהיס קרקוז לפי הנוסח.
אל־ח׳אצה לפי הנוסח.
מוגאדור הוא שמה האירופי של העיר אל־צווירה, שנבנתה על־ידי המלך מחמד השלישי לפי תכנונו של האדריכל הצרפתי קורנו. העיר הנמצאת כ־200 ק״מ מערבית ממראכש שימשה נמל לכל מוצרי חבל הסוס, וכן לסחורות שהובאו מסודאן המערבית על גבי שיירות. כיבוש תמבוכטו על־ידי הצרפתים ב־1893, וכן פיתוח נמל קאזאבלאנקה, גרמו לירידת מעמדה של מוגאדור בראשית המאה העשרים.
אוצר המדינה – בית אל־מאל.
מקומו של אבן-חל׳דון בתולדות מדעי החברה
מקומו של אבן-חל׳דון בתולדות מדעי החברה 
אבךח׳לדון הוא דמות מבודדת בהתפתחות מדעי החברה, הן בעולם־התרבות שלו, התרבות הערבית־איסלאמית, והן בתרבות העמים. יסודי תורתו ועצם מגמתה היו מקוריים כל־כך, שהדין היה עמו כשבינה אותה בשם ׳המדע החדש׳. ואמנם מושג ׳התודעה הקיבוצית' העומד במרכז תורתו החברתית, אבךח׳לדון עצמו יצרו, אם כי הוא נסמך בכך על המסורת השבטית שהיתה שלטת בקרב הערכים לפני שהיו לעם תחת דגל האיסלאם. חדש ומקורי הוא גם הרעיון על המחזוריות בהיסטוריה, היא תורת ׳השלבים׳, שגם בשבילה נטל אבן־ח׳לדון מלה ערבית (אטוואר), ויצק בה משמעות חדשה.
חשוב לא פחות מחידושים אלה בגוף תורתו היה עצם הרצון והניסיון להבחין במהלך ההיסטורי חוקים בעלי תוקף כללי. ההיסטוריונים הערביים שקדמו לאבן־ח׳לדון נמנו כולם על שני סוגים: או רושמי דברי־הימים, בעלי־כרוניקות, שאספו בחריצות את כל הידיעות המתייחסות לשנה מסוימת והשחילו אותן כבחוט; או מספרים בעלי נטיות ספרותיות־תיאוריות, שאספו מסורות היסטוריות, אגדות, אנקדוטות, שושלות־יוחסין וכיוצא בזה, והביאו אותן לפי סדר כלשהו. אבךח׳לדון היה הראשון שביקש להסתכל בקורות העמים והממלכות מנקודת־מצפה גבוהה יותר, כדי להבחין בכללים ובחוקים המשפיעים על הזרם האינסופי של המאורעות ההיסטוריים, ולחשוף את הגורמים הקובעים את מהלך ההיסטוריה. אמנם כבר לפניו הבחינו בהשפעתו של האקלים על מבנה־גופם והלך־נפשם של בני־האדם, ואבן ח׳לדון חוזר על השקפות שהיו מקובלות בימיו בעניין זה. אך הוא הראשון שראה בתהליך ההיסטורי פונקציה של יחסים חברתיים, תוצאה של משחק כוחות סוציאליים ומשקיים.
׳בין החסרונות שמונה מוריץ ריטר בכתיבת ההיסטוריה של תוּקידידס, הוא מעלה גם את הטענה, שאפשר להבין את המבנה הפוליטי הבנה מעמיקה יותר מזו שבמושגי המפלגה והמדינה; שכן מעבר לאלה עומדת השפעת הגומלין בין העם והמדינה, בין החברה והמדינה – כלומר היסוד הסוציולוגי. אכן, אלה הן דרישות מודרניות ביותר, שגם תקופתנו החדשה מתקשה בהגשמתן׳. גדולתו של אבן-ח׳לדון מתגלה בכך, שהוא קיים דרישה זו, כ־500 שנים לפני שהובעה בדברים שהבאנו לעיל. הוא הראשון שניתח את השפעת־הגומלין בין העם והמדינה, בין החברה והמדינה, וביקש לחשוף את הגורמים הסוציולוגיים של גלגולי הממלכות בעולם.
תוקידידס (ביוונית: Θουκυδίδης; 460 בקירוב – 395 לפנה"ס) היה היסטוריון יווני איש אתונה, אשר ספרו "תולדות המלחמה הפלופונסית" מתאר את קורות המלחמה שניטשה בין אתונה לספרטה במחצית השנייה של המאה ה-55 לפנה"ס.
אבל ברור שגם תורתו של גאון וענק־הרוח אינה יכולה לצמוח יש מאין; גם שיטתו של אבן־ח׳לדון עומדת על מסד מסוים. אבן־ח׳לדון עצמו, שעה שהוא תוחם את ׳המדע החדש׳ שלו מענפי־מדע אחרים, מזכיר את מדע ׳מקורות־המשפט ואת תורת־המשפט עצמה, שכללו בתרבות האיסלאמית גם את מה שקרוי היום בפינו ׳משפט קונסטיטוציוני׳.
בעולם האיסלאם אף היתה ספרות עניפה מסוג ׳מראות המלכים׳; אבן־ח׳לדון מזכיר ב׳מוקדימה׳ פעמים אחדות את ספרו של אל־מאורדי ׳כללי השלטון׳, ואת ספרו של המלומד הערבי־הספרדי אל־טורטושי ׳סיראג׳ אל־מולוכ׳. יצירות מסוג זה דנות בעיקר בצד המעשי של אמנות השלטון: בדרך־כלל מובא בראש כל פרק איזה כלל או מכתם המודגם לאחר־מכן בסיפור־מעשה או במשל־שועלים. הדוגמה המפורסמת ביותר לסוג ספרותי זה היא הספר ׳כלילה ודימנה׳, שיצא גם בתרגום עברי; ספר פרסי מפורסם מסוג זה הוא ׳סיאסת־נאמה׳ של הווזיר הדגול ניזאם אל־מולכ. יצירות אלה נבדלות עקרונית מספרו של אבן־ח׳לדון, הן במטרתן והן בשיטתן: מטרתן היא ללמד ולהדריך את השליטים בעזרת הסיפורים שהן מביאות, בעוד אבן־ח׳לדון לא התכוון ללמד לקחים מעשיים; ולעומת שיטתן, שנרמזה לעיל, הולך אבן־ח׳לדון בדרך של הקשת חוקי ההיסטוריה וההנהגה המדינית מתוך הסתכלותו החודרת והתבוננותו העצמאית בתולדות עמי האיסלאם ומתוך נסיונו האישי העשיר במסכת המדינית של זמנו. העובדה שלמרות השוני הן במטרה והן בשיטה מגיע אבן־ח׳לדון למסקנותיהם של אחדים ממחברי היצירות הללו – לפעמים אפילו בניסוחים דומים מאוד – מתבארת בכך, שגם הוא וגם הם יוצאים מאותה נקודת־מוצא – החוק הדתי האיסלאמי ו׳מקורות המשפט׳ – ויונקים מאותה מסורת של תרבות ושלטון.
לפי זמנו עומד אבן־ח׳לדון בסוף התפתחותה של המחשבה האיסלאמית בימי־הביניים. המאבקים הגדולים בין התיאולוגיה הסכולאסטית האיסלאמית (׳כּלאם׳) ובין הפילוסופיה נסתיימו זה־כבר, כמאתיים שנה לפני ימיו, בהתגבשותן של שתי אסכולות העומדות זו כנגד זו ללא פשרות, שהגיעו לידי ביטוייהן המובהקים בדמויותיהם הגדולות של אל־גזאלי(מת בשנת 1111) מצד אחד ושל אבן־רושד (מת בשנת 1198) מצד אחר.
את ערכה של התיאולוגיה הסכולאסטית פוטר אבן־ח׳לדון — בסופו של פרק ארוך הנחשב לאחד הניתוחים הטובים ביותר שלה בספרות – בכמה מלים שבהן מתגלה שוב גישתו ההיסטורית: ׳יש לציין (אומר אבן־ח׳לדון) שמדע זה, הכּלאם, איננו נחוץ עוד בתקופתנו־אנו למבקשי־דעת, כי הכופרים והמחדשים כבר נכחדו׳». אף־על־פי־כן נאלץ אבן־ח׳לדון לנקוט עמדה לגבי שאלות רבות, שבהן לא יכלו שתי האסכולות הללו להגיע לידי השקפה אחת. על־פי התשובות שהוא נותן — לפרקים גם על־פי הדרך שבה הוא מתחמק מלתת תשובות בדורות – לא יכול להיות ספק באיזה צד הוא עומד: הוא היה מושרש עמוק במסורת של ה׳פלאסיפה׳, אותה אסכולה פילוסופית במחשבה האיסלאמית, שמצאה את ביטוייה המובהקים בכתביהם של אל־פאראבי, אבן־סינא, אבן־באג׳ה, אבן-טופייל ואבן־רושד, ואשר הלכה בדרך־כלל בעקבות אפלטון בפילוסופיה המדינית, ובעקבות אריסטו במיטאפיסיקה ובפיסיקה. רק הוגה־דעות שהיה אמון על מחשבתם של הפילוסופים והסכים עמהם הסכמה גמורה, יכול היה לתאר את הפילוסופיה ולצייר את דמותה של החברה האיסלאמית כמו שעשה אבן־ח׳לדון. זוהי, דרך־אגב, גם הסיבה לכך שאבן־ח׳לדון לא דן ב׳מוקדימה׳ ביסודותיה של הפילוסופיה ובעיקרי תורת־המדע שלה. הוא נקט בשיטתם של ה׳פלאסיפה׳ לגבי ענף־המדע החדש שהוא יצר, תורת החברה ותרבותה, אך הוא הניח כי השיטה עצמה ויסודותיה ידועים היטב לקוראיו, ועל כן לא ראה צורך להרחיב עליהם את הדיבור״.
המחשבה האירופית של ימי־הביניים אינה משתקפת בתורת אבן־ח׳לדון כלל. אמנם תוניס, עיר־מולדתו של אבן־ח׳לדון, סחרה הרבה עם פיזה, גנואה, ויניציה, מארסיי וערי ספרד הנוצרית: וכבר סופר לעיל שבשנת 1364 ביקר אבן-ח׳לדון בשליחות מלך גראנאדה בחצרו של פדרו מלך ליאון וקאסטיליה בסביליה. אך אבן ח'לדון לא ידע אלא מעט מאוד על עמי אירופה וכמעט שלא ידע כלום על תרבותם. בפרק על מדעי השכל הוא אומר: ׳כמו״כן נודע לי בעת האחרונה שמדעי־הפילוסופיה יש להם מהלכים בארצותיהם של הנוצרים האירופיים, בארץ איטליה ובשאר חבלי החוף הצפוני של הים התיכון. הלימוד בהם נתחדש שם, ורבים המקומות שבהם יושבים ומלמדים אותם. יש שם חיבורים וקבצים שיטתיים על מדעים אלו, המקיפים חומר רב. יש מלומדים רבים הבקיאים בהם, והתלמידים הלומדים ענפי־מדע אלה מתרבים והולכים. ואלוהים מיטיב לדעת מה מתרחש שם׳. אכן ידיעה דלה על תרבות תוססת ומתחדשת! קשרי־התרבות בין עולם האיסלאם ובין אירופה הנוצרית- כך מסביר סימון – היו בתקופה זו חד־צדדיים בהחלט; העולם המוסלמי לא נתן את דעתו על התרבות האירופית שבימיו – לא במעט מפני שהמדע הערבי עלה באמת על המדע האירופי בהרבה״.
פדיון פטר חמור.רפאל בן שמחון
פדיון פטר חמור.
וכל פטר חמור תפדה בשה ( שמות יג, יג )
רבים מיהודי מרוקו, גידלו והחזיקו עדרי צאן ובקר בשותפות עם הערבים. בעצם היהודי היה בעל העדר, והערבי טיפל בו, גידל, שמר ובתור שכרו הוא קיבל כמה אחוזים. היו גם יהודים בעלי אדמות חקלאיות – חוות . הערבי ניהל את החווה וקיבל רבע מהתוצרת החקלאית. האריס הערבי נקרא במקרה זה " ארבבאע ", היינו הנוטל רבע. במשקים משותפים אלה, היו כמובן בהמות בית והיהודי עקב והתעניין במיוחד בהתפתחות משק הבהמה ( החמור ), כדי לזכות במצוות פטר חמור.
זוכרני שאם אחת האתונות הייתה ממליטה, היו מביאים את העייר העירה, והיו מקיימים את מצוות פטר חמור. היו מקשטים את החמור בכל מיני קישוטים על הראש, שמים לו מסביב לצוואר צעיפים צבעוניים ממשי, זרי פרחים, עונדים לו גם שרשרת זהב ומוליכים אותו בתהלוכה חגיגית בשכונה היהודית, כשהנשים מלוות אותו בקריאות גיל – אזג'ארית. הגברים שרו כל הדרך. רוב הקהל, גדולים וקטנים, השתדלו להתשתתף במצווה זו. גם תלמידי חכמים ונכבדים, השתתפו בתהלוכה הססגונית הזו. החמור הובא לביתו של בעל הבית והועמד בחצר. הכהן חיכה שם לתהלוכה. כאשר הגיעה, הכהן שם את ידו על עורפו של העייר ואמר :
זה פטר חמור הוא, והקדוש ברוך הוא צווה לפדותו בשה, שנאמר : " ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו ".
אפדהו, היה עונה בעל החמור, ונתן שה קטן, מתנה לכהן. אחר כך בירך ברכת " על פדיון חמור " וגם " ברכת שהחיינו ".
הכהן היה פונה לבעל החמור ואומר : " קיבלתי ממך את השה ואני רואה את החמור כפדוי כדת משה וישראל ". מיד קידש על היין ובזה היה תם הטכס.
הנוכחים הוזמנו לשולחן וסעדו את לבם. הכהן התכבד במתנה כספית וגם העניים תלמידי חכמים לא קופחו.
8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו
פיוט יסדתי לפדיון הבן נעם
אהלל אל שומר את הבטחותיו / אשר שם במצרים אותותיו
נתן לנו חמדה טובה וקדושה / תורה צוה לנו משה מורשה
ישראל אשר אהב, אשר רצה / בדביקה, בחשיקה בחפיצה
דרך קשתו יצא בעמק עכור / ויהרג ה' כל בכור
ולא נתן אלהינו מלכנו / את המשחית לבא אל בתינו
דבריו שים על לבך אל תשכחם / לקדש כל בכור פטר כל רחם
בן חדש יצר מכלל נפלים / פדה תפדה בחמשת שקלים
נתן תתן בשמחה את כספך / אל הכהן אשר יהיה לפניך
חיש לברך וקודם שתפדהו אמור לשם יחוד קדש אבריך הוא
סעוד בן זה, אל חי יושב כרובים / זכהו לתורה ולמעשים טובים
יהי חכם בתורת יקותיאל / בחיי אביו וכל קהל ישראל
נברך צור שאכלנו משלו / אלהינו הזן את העולם כלו
אסיפת הרבנים פה מארוק, הנקובה בשם ״מועצת הרבנים״-משה עמאר
אסיפת הרבנים פה מארוק, הנקובה בשם ״מועצת הרבנים״
המטרה
א) טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.
ב) תקנות והנהגות לפי המצב. לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.
תקנות ל "מועצת הרבנים״
א) זמן האסיפה. פעם אחת בשנה בחדש סיון המוב״ת. משך שני ימים.
ב) מקום האסיפה. בעי״ת רבאט.
ג) חברי האסיפה. המה רבני הב״ד הגבה ונשיאי הבתי דינים של ערי מארוק.
ד) ב״ד הגבה בידם היכולת לספח לפעמים לאסיפה גם משאר רבני הבתי דינים. וגם מהרבנים הדיליגים. וכחם יהיה שוה לחברי האסיפה.
ה) אם אי אפשר לנשיא לבוא. ישלח מ״מ אחד מרבני בית דינו.
ו) כל רב מהחברים יש לו הכח להעמיד על הפרק. שאלה אחת.
ז) השאלה תהי כעין פסק. בדרך קצרה, בשפה ברורה, בכתיבה ישרה, באין לערב פלפול של מו״מ אשר אינו מן הצורך לענין.
ח) לפני ב״ח לזמן האסיפה ישלחו הרבנים העתקה מדברי שאלתם כנ״ז לרבני הב״ד הגבה. להסדרה בהערכה לפני ״מועצת הרבנים״ כפי הראוי לה. שהנחוץ נחוץ קודם.
ט) גם יוכלו להעדר איזו שאלה אשר לא ישרה בעיניהם.
י) בעל השאלה לו הזכות לנאום באסיפה. ואם הם שנים או יותר. ינאמו ראשון ראשון.
יא) כל מו״מ של הלכה יהי בין הרבנים בדרך קצרה. שעה אחת לא יותר. לבד אם הסכימו הנאספים להמשך עוד זמן הויכוח. הרשות בידם.
יב) אחר הויכוח. כנ״ז. תהי החלטה לאותו ענין על פי רוב דעות בגלוי. וכן יקום בעתיד. בכל ערי מארוק.
יג) ההחלטות יכתבו בספר חקה המיוחד לכך. בבאור כל הדברים שנאמרו בענין ההוא הפסקי דינים שנכתבו מאת דורשיהם, וגם תמצית המו״מ של הלכה שבתוך האסיפה והחלטה אחרונה בענין הרוב.
יד) תוכן הנדונים שתדון עליהם ״מועצת הרבנים״ בשנה הזאת. התש״ז 1947. יוגש מאת ב״ד הגבה לאסיפה. ובשנות הבאות בעה״ו יהיה הדבר כסעיף ו׳ ח׳.
הבא נבחן את מטרות האספה הראשונה ומה על סדר יומה…
טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.
כידוע מארוק היא ארץ רחבת ידיים…אין מנהגי או דיני הערים לאורכו של החוף האטלנטי לאלה הנמצאות בפנים הארץ וההיפך, כלל זו חל גם הערים בדרומה של מרוקו..כל עיר ורבניה וחכמיה. כל עיר ומנהגיה. אין ספק שהיה שוני והיו מחלוקות רבות בחיי הדת ברחבי מרוקו, די אם נזכיר את המאבק חסר הפשרות בין המגורשים בשנת 1492 ובין התצושבים בפאס בעניין הנפיחה, עד כדי החרמת של אטליזים שנהגו כך או כך. לשון ההודעה היא " טברת ההלכות " אך אין ספק שכוונתה של האסיפה הראשונה של מועצת הרבנים הייתה , " בירור ואיחוד ההבלכה ברחבי מרוק….
באשר לנושא השני " תקנות והנהגות לפי המצב. לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים." תקנות והנהגות לפי המצב..היש דבר יפה יותר…אין כאן קשיחות , חומרה של הלכה, הכול לפי צורך השעה וגזרות השלטון המקומי…ספרות רבה יש בנדון…למי מיועדות תקנות אלה " לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים – הדת והיהדות חד הן, והועדו לטובת הקהל וטובת החיים…כי בלעדיהם אין הכלל יידע לנהוג..
שאר הסעיפים ברורים, מ קום, זמני האספה…צורת הגשות השאלות או ההלכות, זמן המוקצב לכל שואל או פוסק…ומה חסר כאן, לא תפקידים, לא משרות ולא שכר, הכול על טהרת טובת הציבור ולשירותו….
דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו
אולם לעומת חוסר סובלנות זה כלפי הפילוסופים היהודיים הרציונליסטיים, מוצאים אנו גילוי של סובלנות בכיוון אחר. בבואו לבסס את השקפותיו, בצירופן ומלוא רוחבן, על נושאי דת, היסטוריה ופוליטיקה, לא הסתפק אברבנאל בשום פנים במקורות יהודיים מוסמכים מן האסכולה האנטי־רציונליסטית. לאמיתו של דבר, לא הסתפק אפילו במקורות יהודיים בלבד. סנקה וקיקרו ותומס מאקווינו, אוגוסטינוס והיארונימוס וניקולאס דה לירה, ואפילו המומר פאולוס מבורגוס, כמו גם הרבה מלומדים אחרים, נוצרים ופגאנים כאחד, צוטטו או שימשו אותו בדרכים אחרות כתורמים להבנת התנ״ך. ברוחב דעת ובסובלנות שאין להם תקדים בתולדות הפרשנות המקראית שלף את האמת – או את האמת כפי שנראתה לו – מכל מקום שבו מצא אותה. מכאן כוח המשיכה שנודע לפירושיו – למרות האחידות והתוקף של תפיסתם המרכזית – מצד נוצרים ויהודים כאחד.
כתיבת פירושים אלה בפרק זמן קצר כל כך ודאי חייבה את אברבנאל להתרכזות גמורה, וסֶגוּרָה, עיירת־הספָר הקטנה, היתה מקום מתאים לעבודה מעין זו. אולם השניות שבטבעו באה לידי גילוי אפילו בשיא המאמץ הרוחני שלו. הדחף המדיני שבנשמתו לא גווע לא באותו זמן ולא בשום זמן אחר. הוא שיווע לפורקן. וכך, בעוד ימינו של אברבנאל עוסקת בחריצות ב״עבודת אלוהים״, היתה שמאלו אורגת רשת חדשה להסתבכות מדינית נוספת: במרץ, אך בהדרגה ובדרך שיטתית, הכשיר אברבנאל את כניסתו לכהונה בחצר המלוכה הספרדית.
- ״המלכים הקתוליים״
באמצע מרס 1484 לערך הגיע לסֶגוּרָה דה לה אורדֶן שליח, שהביא לאברבנאל את הבשורה הטובה: הוענק לו ריאיון עם המלך והמלכה של ספרד. ב־1484 כבר היו פרדיננד ואיזבלה מבוססים היטב בממלכתם המאוחדת. שלטונם היה כמעט לגמרי אוטוקרטי, ומאחר שהיו מן המלכים הטרודים ביותר של זמנם, קשה היה להגיע אליהם. ריאיון עמם, וביחוד לפליט שלא נתמך על־ידי שום כוח מדיני, אפשר היה לסדר רק אם מישהו עורר אותם לחשוב, שיוכלו להפיק ממנו תועלת לכתר. אין בידנו לקבוע בוודאות מי היה האיש שהניעם למחשבה זו: אבל ברור שאדם רב השפעה, מישהו שאדוני הארץ נתנו בו אמון, פעל בחצר למען אברבנאל.
בנקל אפשר לשער מה היו השיקולים העיקריים שהמריצו את פרדיננד ואיזבלה לשוחח עם אברבנאל. ספרד כבר נמצאה בשנה הרביעית למלחמתה עם מלכות גרנדה המאורית השכנה, ושליטי ספרד התקשו להשיג את הכספים שהיו דרושים לניהולה. הבעיה הכספית החריפה במיוחד לאחר שהגיע אברבנאל לספרד, שכן בספטמבר 1483 הופר חוזה השלום עם גרנדה, שנחתם רק חודש קודם לכן, על־ידי פשיטה מאורית לקסטיליה, ומאותה שעה ואילך היה ברור שהמלחמה עם המאורים תחודש במלוא תוקפה ותימשך עד חורבנה הגמור של גרנדה. אבל כיבושה של ממלכה וו לא היה מלאכה קלה. את הקושי הכרוך בכך המחישו האבידות הכבדות של צבאות הנוצרים והתבוסה שנחלו רק חודשים אחדים לפני כן באַקְסַארקְוִיס (באפריל 1483). תבוסה זו ניפצה את התקוות לניצחון מהיר. עכשיו כבר ברור היה, שצפויה לספרדים מלחמה ממושכת וקשה ושעליהם להיערך להשקעה גדולה בדם ובממון. משני המיצרכים היה הממון היקר יותר והקשה יותר להשגה. כשעלו פרדיננד ואיזבלה לשלטון, עדיין נמצאה אראגון בתחילת התאוששותה מתקופה ארוכה של מרד ותהפוכות, וקסטיליה, לאחר עשרות שנים של מהומות וניהול כושל, היתה מן הארצות העניות ביותר באירופה. למרות הצעדים הנמרצים שנקטו השליטים החדשים להגדלת משאביה הכספיים של ממלכתם, לא יכולה היתה ההבראה לבוא בן־לילה: כל שכן בשעה שהנטל של לחימה כמעט בלתי פוסקת – תחילה עם פורטוגל ואחר־כך עם גרנדה – היה למעמסה כבדה על הארצות שהתרוששו. כתוצאה מכך נמצאו פרדיננד ואיזבלה שקועים לעיתים קרובות בביקוש נואש של כסף, ותמיד העסיקה אותם שאלת האפשרות של גילוי מקורות הכנסה חדשים ופיתוח המקורות המצויים בעין.
בבעיה זו קשורה היתה, מן הסתם, הופעתו של אברבנאל בחצר המלוכה. בפורטוגל היה היועץ הכספי הראשי, אם לא שר האוצר של הממלכה. יתר על כן: בתפקיד זה שימש תחת מלך שלעיתים קרובות הסתבך בהרפתקה צבאית. מבחינתם של פרדיננד ואיזבלה היה נסיונו בהשגת כספים למלחמה, ואולי גם בציודם של חילות פלישה, יתרון חשוב ומצודד לב. מסתבר שגם מנסיכי בראגאנצה שמעו מלכי ספרד דברי שבח מופלגים על כשרונותיו של אברבנאל, וביחוד על יכולתו ליצור מקורות כסף. נוסף על כך מחייבת שורת ההיגיון, שמלכי ספרד שיערו כי משעה שיגייסו את אברבנאל לשירותם, יפעל למענם בכל כוחו ומאודו. היהודים היו ידועים במסירותם לכתר, ונוסף על כך היה אברבנאל פליט מדיני, אסיר־תודה על המקלט שניתן לו.
אין כמעט מקום לספק שאברבנאל – שוודאי יזם, כפי שכבר נרמז למעלה, את המשא ומתן להשגת הריאיון – נתכוון להציג לפני שליטי ספרד תוכנית להקלת הקשיים הכספיים, שהעיקו עליהם ביותר באותה שעה. אין אנו יודעים מה היתה התוכנית, אך ידוע לנו שהרצאת הדברים של אברבנאל עשתה עליהם רושם חיובי חזק. מכל מקום, כתוצאה מאותה פגישה ראשונה בין אברבנאל והשליטים הספרדיים פעל בשמונה השנים שלאחר מכן בשירותה של מלכות ספרד.
הריאיון של אברבנאל עם אדוני ספרד התקיים בטַרַזוֹנָה שבאראגון, בשעה שפרדיננד ואיזבלה השתדלו להשיג את הסכמת הקוֹרטֶס האראגוני להכללת ארצם בתחום שיפוטה של האינקוויזיציה. הקורטס, שהיסס לוותר על חירויותיו, שהיו תמיד יקרות בעיניו, התנגד לתוכניתו של פרדיננד: ואין ספק שהמאבק בין המלך והקורטס היה ידוע לציבור. העובדה שמנהיג יהודי הציע את שירותו, בזמן כזה ובמקום כזה, לשליטים שהשתדלו לחשל בגלוי נשק מסוכן ביותר נגד אחיו – אחים למוצא, אף אם לא עוד לדת – ודאי תיראה מוזרה בעינינו, אלא אם כן נביא בחשבון את הניתוק הגמור שכבר היה קיים באותו זמן בין יהודי ספרד בכללם ובין צאצאיהם של האנוסים, שהפכו בינתיים ברובם לנוצרים גמורים. ואולם השנה היתה שנת 1484. מקץ שמונה שנים בלבד עתיד היה להתרחש גירושם של היהודים מספרד. בשנה שקדמה כבר גורשו היהודים מסביליה, ומאז ריחף עליהם איום של גירוש מאנדלוסיה כולה. דומה שכבר אפשר היה לעמוד על מדיניותו של הכתר לגבי השאלה היהודית – מדיניות, שנועדה להחריב את יהדות ספרד.
לאור הנסיבות הללו מתעוררת השאלה: מה משך את אברבנאל לחצר המלוכה של פרדיננד ואיזבלה ? מה היתה דעתו על השליטים הספרדיים ועל מדיניותם כלפי היהודים? ומה שחשוב ביותר: כלום חש בפורענות המתרגשת לבוא? לפני שננסה להשיב על שאלות אלו, מן הראוי שנעמוד על מעמדו של אברבנאל בחצר המלוכה הספרדית ועל השקפתו הכללית על מצבם של יהודי ספרד באותה תקופה הרת גורל.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שער שמיני
כל ימי האמנתי כי רק הפילוסוף או הבהמה יתעלם מדעת החדשות, יען התשוקה הזאת הָטבעה בלב אדם מעת גיחו מרחם; כל חכמתנו היא להנחותה במישור. כי יעז אנוש להתפאר, כי נתקה מנפשו כי נדעכה בלבו, לא תאמן! בו תבער בעת התעלמו. חבור מאויינו הוא לבנו. יתנכרו, יחלשו, אך לא ימותו רק בגוע איש. אם היטבתי לראות, כן לבות כל בני אדם: ואם לא, הנך את לבבי.
מצאתי ריני״גאדו אחד בשוק ויוציאני חוצה לעיר לרוח היום. אצל פתח העיר ראיתי המון שחורים ערומים שכובסים שמלותם אל העין ודורכים אותם ברגליהם. אמרתי: הכי קרא שם הכובס רוגל. שאלתי לו אם מול בערלה הוא, ואיך מלו אותו? ויאמר כי מול הוא, ובמלקחים, כחותך פתיל הנר. ויספר לי כי עודנו אוכל חזיר ושותה יין ולא צם בחדש רמ״דאן, דברים אשר הם חטאות גדולות לערביאים. היה עמו שחור אחד, שאלתיו על כפות ידיו ורגליו לבנות. ויגד לי כי הם מבני חם וכשקללהו נח אביו נהפך עורו לכושי, ויבך ויתחנן לו, ומחמלת אביו עליו חננו שישובו כפות ידיו ורגליו לבנות, וכי על כן יכנעו להתמכר ממכרת עבד לקיים בהם קללת אביהם: ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו. כאשר שמעתי כן ראיתי. פעמים בשבוע הוא יום הדיל״אל (כמו צלל בלשון הקדש, כי יש להם צד״י תסוב למבטא דל״ת, מלשון יצללו שפתי׳; הוא הכרוזא הנאמר בדניאל ר״ל קול קריאה, ופה הוא קול האיש עתי השוטט למכור כדרך האוק״־סיון). בדיל״אל הזה נמכרים אף השחורים והשחורות. העבד או השפחה ילכו אחרי השוטט, והקונה יבקר אותה כבקרת צאנו ותהי לו לעולם או יתעמר בה וימכרנה לאחר. בשנים קדמוניות נמכרו אף הלבנים וגם היהודים, כנראה מיוסף וממשפטי משה. אם העבדים מזרע חם נחשבו, בני הכפרים הנקראים אי״ל גא״רב (ר״ל אנשי מערב) יוצאים מפלשתים. כן קוראים להם היהודים. הם בני קדר הנזכרים בישעיהו ׳כל צאן קדר׳ שתרגם יונתן ערבאי, בעבור כי פניהם כפני קדרה. השרי״פים יסתוללו להיות מזרע אהרן (שר״יף ר״ל כהן, כמו ׳אחד מן השרפים ובידו רצפה׳ וכו׳ שהוא כדמות קטרת. חז״ל אמרו כי מיכאל מקריב נשמות, על כן ׳ואשי ישראל׳ וכוי). גם אלה קדושים הם. בהיותי בישיבה בא אחד מהם, ויקומו כל העם לנשק על כתפיו. שאלתי: ׳למה ?׳ ויאמר כי שר״יף הוא כאהרן (ידע כי אהרן היה כהן). ׳מי היה השר״יף הראשון?׳ ׳סי״די(ר״ל אדני) פלוני׳. יומי הקדישו להיות לכהן? כי אהרן נקדש מפי עליון׳. ולא יכול לענות אותי, כי נבהל מן הבשת והסכלות. היהודים אשר היו שם מי קרץ בעיניו, מי מלל ברגליו, מי הורה לי באצבעותיו לשתוק. וישחקו על תומתי, לאמר כי אורח אנכי ולא ידעתי משפטי הארץ, ויתנו לו איש כמתנת ידו לכפר פניו. ויצא מעם פנינו ברוח נכאה בלבו והכסף באמתחתו. רשעת הגוים וכלי הגולה כפל רסן היו לתשוקתי. חסדי אל סבבוני, כי לא סקלוני או לא התעללו בי עלילות ברשע על שאלותי ועל דברי.
אף גם זאת ראיתי בטיתו״אן: אחד מתלמידי הביאני לראות בית מלאכת המטבע. יש לכסף ולזהב מוצא בערי גיני״אה הסמוכות למערב, וסוחרים בעפרות זהב. אבל כאשר לא יכילו לצרוף את הכסף ולבחון את הזהב מזוקק, מתיכים ככרי ספרד וימירום לתכונת מטבעם. מערך וצורת המטבע תכיר דלותם. ככר מערבי הנקרא מאתק״אל (ר״ל משקל) כסף או זהב שוה כטא״ליר וחצי בקרוב, ומתחלק לעשרה אונ״קיות או דר״אהם כסף גרוע, וכל אונ״קיא לארבע מוזונ״אות (לשון מאזנים כענין משקל) או או״גו או בלאנ׳יקיליוס בלשון ספרדית, וכל מוזו״נא לכ״ה פלו״ס (לשון פלס. ויבחנו כן בין שקל, אזן ופלס – זה קטן מזה. ואתבונן כי לא נאמר בפסוק ישקול מעגל רגלך אך ׳פלס' ולפ״ז ר״ל: נחה מעגליך בצדק אף בדבר קטן), וכל פלו״ס שלשה זאל״יח, באופן כי שני אלפים זאל״יח הם כמו טא״ליר. ומריבים ומכים זה את זה על זאל״יח אחד. הפרוטה שם מדומה לרזום מטבע קל או מעט. וכן אומרים ׳מ״א עא״נדי הא״טא פרו״ט׳, ר״ל: אין אצלי, או אין לי, אף פרוטה אחת.
בימים אשר הייתי בישיבה מצאתי בהם יום אחד תמונות חדשות. האחד נודע כי גדול היה בשבתו עם הזקנים ואצל הרב, ושמו ר׳ שלמה דאוי״לה, אזרח טיטו״אן ותושב ברב״אד ויצוהו הרב עלי אם אלך לעירו להיטיבני, ויענה: מי יתן ויבא! האחרים היו מזכירי בית מס עזבון המלך. ואתפלא בראותי, כי ימצאו כל חשבון הקשה בעל פה, באמונה, וכמו הגה. על שני דברים אנוסים הם להתלמד כן: חסרון הספרים ופחזות המצוים לא יניחום לחשוב רגע.
הערות המחבר : מטבעם — משנים אותם למטבעות המקובלות אצלם. 53. מאתקאל – היא דוקאט של זהב, שערכו היה אז בקירוב עשרה דולארים. 54. אונקיות — לפי שמו של מטבע־כסף קדומה (ברומית 55 .(Uncia. דרהאם — לפי שם יווני (דראהמה); הכיל 4 מוזונאת. 55. מהונאת – שקולות (בערבית), מטבעות כסף קטנות. מוזובה אחת הכילה 24 פלוס. אוגר — קרי: אוג׳ה. 56. בלאנקיליו — מטבע בסף ספרדית. 57. פלוס — מטבעות נחושת, רבים של פלס. 59. פלם משלי ד, כו. 60. זאליח — מקור העם אינו ידוע לי. 61. ומריבים
- בני הארץ מתקוטטים. 62. לרזום – לרמוז בו. 63. מא עאנדי – מא ענדי חתי פרוט (התרגום נכון). 65. תמונות – פנים, דמויות. 67. רבאד-רבאט, עיין לעיל א 42. 67. דאוילה — השם נגזר משט העיר Avila בספרד. 69. מס עזבון – הכוונה כנראה לגביית מסים מן הירושות של נפטרים. 70. ימצאו – יערכו. 71. וכמו הגה (תהי צ, ט) – במהירות מפליאה. 72. המצוים — הפוקדים עליהם.
יהודים בבית המשפט המוסלמי בירושלים העות'מאנית במאה ה-16 אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי
פרעון חוב נכבד על־ידי נכבדי הקהילה
יהודים בבית המשפט המוסלמי
השבח לאל. בפני כותבו [של מסמך זה], מחמוד הקאדי ממלא המקום בירושלים הנאצלה [קרו הדברים הבאים]: עבד אל־קאדר אבן בדר, עבדו המשוחרר של יוסף אל־מקטש, [בבחינת] צד אחד; אסחק בן אבראהים ויוסף הדיין,
במקור: ״אל־דיאן, שהוא תעתיק ערבי מדויק של המונח העברי בהטעמה הנכונה ובמשמעות העברית המקורית. כאן ייתכן גם לקרוא: ״אל־רבאן, כלומר ״הרבני״, בניגוד לקראי.
- שני היהודים בירושלים הנאצלה ועדת היהודים כולם, [בבחינת] צד שני העידו על עצמם באורח חוקי, מנוסח, רשום ובר־ציות כשכל אחד מהם בריא ושלם, מתוך רצון ובחירה, ללא כפייה וללא אילוץ, כשכל אחד מהם יודע את משמעות העדות ואת אשר מוטל עליו כחוק, כי כל צד מהם לא נותר כלל זכאי בפני האחר, לא אצלו, לא בחובתו, לא באחריותו, לא כפקדון אצלו, לא כערבון אצלו, ולא תחת ידו לזכות חוקית כלשהי, טענה לזכות, תביעה, או בקשה כלשהי בשל סיבה כלשהי, לא כסף ולא זהב, לא חוב ולא חפץ, לא אריג ולא רהיט, לא נחושת ולא עופרת, לא נשגב ולא עלוב, לא מעט ולא הרבה, לא חבוי ולא שמור, לא רכוש, לא יקר, לא שמור ולא חשוף, לא פקדון ולא שבועה באללה אם יהיה צורך בכך, לא דבר פעוט־ערך ולא יקר־ערך מאז ועד תאריכו [של מסמך זה], כל אחד מהם פטר את חבותו, חזקתו ונאמנותו של משנהו משאר הזכויות, התוצאות, התביעות, הדרישות והשבועות הדרושים לשם זיכוי מכריע, מונע, משמיט ומבטל כל תביעה, תלונה וקובלנה וכל אשר קדם לתאריכו [של מסמך זה] ועד תאריכו. הם אישרו זה לזה את העניין כפי שהוא, ועבד אל־קאדר, ששמו מצוין לעיל, הוסיף בעדותו, כי אינו זכאי מהיהודים ששמם נזכר לעיל ל־25 [מטבעות] זהב סולטאני, – מטבע־זהב שהיה בשימוש ברחבי האימפריה וערכו היה כ־40 פארה.
כי [הדבר] היה כתוב לחובת היהודים הנ״ל בכתב היהודים וכי הוא קיבל מהם באורח חוקי ובדרך חוקית את הסכום הנזכר עד תומו ובשלמותו. הם אישרו זה לזה את העניין כפי שהוא. הדבר התאמת באורח חוקי ובדרך חוקית בפני סיידנא השופט הנ״ל על־פי עדות עדיו ועל־פי הודאה מפורשת [שניתנה לכך] בפניו ו[הקאדי], יתמוך אללה יתעלה בפסקיו, פסק בהתאם למה שהתאמת אצלו. הפסק [הוא] בר־תוקף, חוקי, מחייב ומתקיימים בו תנאיו החוקיים וחיוביו אשר יש להתחשב בהם כחוק. הדבר נרשם בתאריך 10 בחודש רמדאן מחודשי שנת 962. 29 ביולי 1555
פסק דין שמאשר החזרת חובם של שני יהודים יוסף אל מקטש ו אסחאק בן איברהים…ואין לעבד אל קאדר שום סיבה או תביעה נגד שני היהודים הנ"ל…המסמך שלפנינו מביא רשימה ארוכה ככל שעולה על הדעת ושאינה משאירה צל של ספק באשר לחוב כלשהו של שני היהודים הנ"ל כלפי המוסלמי עבד אל קאדר ס"ט
לבלר יהודי מורשה לעריכת נישואין
מולאנא השופט החנפי [הלא הוא] מולאנא הקאדי החנפי חסאן אל־דין, לנצח יהיו מעלתו ורוממותו, נתן לעאנו בן עאזר היהודי מבני החסות של העיר ירושלים הנאצלה היתר [בזו הלשון:] מהיום והלאה באשר ירצה איש מעדתו להתחתן, יערוך הוא את קשר [הנישואין] ביניהם על־פי עקרונ[ות] דתו, וזאת לאחר שיטול רשות [מבית הדין של] השריעה הנאצלה, יעסוק בלבלרות בקרב [בני] עדתו על־פי מנהגו מימים ימימה, לא יעלים את מם הנישואין, לא חלק ממנו ולא את מם כתבי בית הדין ומהיום והלאה לא יחרוג מכך. [הדבר] נרשם ב־7 בחודש רמדאן שנת 964 – 4 ביולי 1557.
מולאנא – מילולית: ״אדוננו״. באימפריה העות׳מאנית שימש תואר זה לציון השופטים בעלי הדרגה הבכירה ביותר. אף־על־פי שירושלים היתה נמוכה בחשיבותה מן הערים הראשיות מבחינה פוליטית ואף דתית(איטתנבול הבירה, מכה ומרינה, דמשק וקהיר, אדירנה ובורסה), הרי הקאדי שבראשה נמנה עם בעלי דרגה זו, כמוהו כאלה של חלב ופרבריה העיקריים של הבירה איסתנבול.
השריעה השריעה היא ההלכה המוסלמית. על־פי המסורת, נתקדשה השריעה במאות הראשונות לאסלאם, ומאז ״נסגרו השערים״, כלומר: לא ניתן עוד לחכמי הדת לחדש הלכה, אלא רק לפסוק על־פי הראשונים. וראה Shari'a", El
מם הנישואין : במקור: ״רסם אל־נכאח״. זהו, ככל הנראה, כינוי נוסף למס שנקרא: Resm-i arus
כתבי בית הדין – במקור: ״חגיה״. פירושו המקורי של המושג: ״הוכחה״, ״ראיה״, ומכאן גם מסמן רשמי, שהוציא בית־הדין המוסלמי ואשר ישמש ראיה בשעת הצורך.
לפנינו כאן כתב הרשאה לעריכת נישואין, בשים לב לתנאים המחמירים שאינם משאירים כל ספק בדבר עיסוקו של הזוכה מאת השופט ובאישורו כמובן.
ההרשאה היא לירושלים בלבד, בכפוף כמובן לדיני המחותנים, קרי היהודים, גם אז חייב הוא חקבל אישור מבית הדין של השריעה, שהיינו בית הדין של המוסלמים וחייב העוסק להצמד למנהגי עדתו ( דתו ) מימים ימימה…אין כאן מקום לחידושים או סטייה מהמנהג המקובל אצל היהודים
6 דיווח " זקן היהודים " על כל הסכם נישואין
בפני מולאנא השופט הנזכר' [קרו הדברים הבאים:] נסים היהודי, זקן היהודים, העיד על עצמו באורח חוקי, כי מהיום והלאה לא יעלים משופט [בית־הדין] של השריעה הנאצלה [דבר עריכת] נישואין ולא יערוך הסכם [נישואין], אלא בהיתר חוקי. והיה אם יתברר כי עשה דבר מהאמור לעיל, יהא ראוי לעונש. [הדבר] נרשם ב־22 בחודש רגיב שנת 965 . 10 במאי 1558
לפנינו כאן, חיזוק על דבר השליטה המלאה של השליטים המוסלמים בירושלים, גם בענייני דת והלכה אצל היהודים בני חסותם…