מורשת יהדות מרוקו

הצעצועים

עוד בטרם מלאו לי חמש שנים, הצעצועים הפשוטים אשר עברו מיד ליד

במלאח חדלו מלסקרן אותי ולכאורה גדלתי מהעניין בבובות ודובונים. מכיוון שכך היה זה מפתיע כאשר דודתי, שהייתה מבקרת אותנו לעיתים תכופות, ידיה לרוב עמוסות בחבילות, ניגשה דווקא אליי עם חיוך זורח ומסתורי על פניה והניחה בזרועותיי את שתי החבילות הענקיות שגררה עמה.. עליזה כיום אביבי. הן הכילו בתוכן צעצועים מיוחדים שלא הכירו כמותם ילדי הרובע היהודי. באחת מהן הייתה בובה אשר גובהה כשלי ויכלה להניע את רגליה, להזיז את זרועותיה, לדבר וגם לישון. קראו לבובה 'מדו' והיא לבשה שמלה יפהפייה, שכמותה לא ראיתי מעולם. הפלא הנוסף היה יכולתה לומר "אימא", "אבא" ו-״לישון׳׳.

לרגליה היו גרביים לבנות ונעליים זעירות מעור שחור בוהק. עיניה הכחולות היו מעוטרות בריסים עבים, ארוכים וקשיחים כמו מברשת שער; הן תמיד היו פקוחות לרווחה כשעמדה ונסגרו כששכבה. שערה היה בגוון בלונד פלטינה, מעוצב על פי צו האופנה האחרון.

המתנה הנוספת כללה כדור ענק, המכוסה בשלל צבעי פסטל מרהיבים. כדור זה היה יחיד במינו הן בגלל גודלו והן בגלל צבעיו: היה זה בוודאי הכדור הגדול ביותר שנראה אי פעם ברובע שלנו. כמה שהייתי גאה בצעצועיי החדשים!

נמלטתי לחדרי על מנת לשחק בכדור ובבובה. לפני שהנחתי את הבובה לידי על מיטתי, החלטתי קודם להפשיטה. גופה הוורוד דמה בצורה מפתיעה לזה של תינוקת, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר גיליתי כמה פרטים שסיקרנו אותי: מדוע אין שפתיה נעות כשהיא דיברה, כפי שקורה לכל אחד מאתנו כאשר אנו מדברים? מדוע זרועותיה ורגליה יכלו לנוע בצורה ובסיבוב שונה משלי? הן הסתובבו סביב עצמן במעגל מושלם. לכל השאלות האלה הייתי חייבת למצוא תשובות. "מהם סודותיה של הבובה? עליי לגלות אותם", אמרתי בליבי בנחישות. גופה של בובתי היה בנוי מחומר קשיח, אבל בנקודות החיבור בין גפיה לגופה גיליתי ווים וקפיצים. הקפיצים ללא ספק סייעו לבובה לשבת, ללכת או להניע את איבריה. כאשר משכתי בזרועותיה, ללא כל מאמץ, הגעתי לווים ושחררתי את הגפיים. בתוך דקות ספורות נותר בידי גוף ללא ידיים ורגלים, מלבד הראש. מובן שהראש המסכן קיבל״טיפול״ דומה. מה שהכה אותי בתדהמה היה שמן הבטן והגב בקעו הקולות: אימא, אבא, לישון.

השחלתי את ידי בתוך פתח הצוואר ושלפתי משם מין מילוי מנסורת ובתוכו קופסה קטנה ועגולה שלא הפסיקה לקרוא "אימא, אבא, לישון" לפי מצב זווית הקופסה: אנכית או עומדת. ברור שהייתי לגמרי מבולבלת. "זהו", פסקתי לבסוף. "הקופסה היא לבה ונשמתה של הבובה. עלי להודיע זאת לסבתי מיד".

רצתי אל סבתי בעודי אוחזת בקופסה ובמה שנותר מן הבובה.

"מֵמֵה! הצלחתי להוציא לה את הנשמה!"

"כלל לא ילדתי. הצלחת ללא ספק להשמיד את הבובה היפה שהייתה לך. מה חיפשת בה בדיוק, אמרי לי?"

"רציתי לגלות מדוע היא לא הזיזה את שפתיה כשהיא דיברה, כמוני וכמו כולם", אמרתי לה.

"עלי להזהיר את דודתך להפסיק לבזבז את כספה על הצעצועים שלך. עם ראש כמו שלך, שום דבר לא יחזיק מעמד".

פרצופה החמוץ ותשובתה העוקצנית אילצו אותי לברוח מפניה. בחדרי נרתמתי להשבת האיברים לבובה. בסוף ההרכבה מדו שוב דמתה לבובה שלמה, כמעט. הצבתי אותה באחת הפינות החדר ולאחר התגליות המאכזבות שיחקתי בה לעתים רחוקות. היא הפכה לדבר בנאלי בעיניי, והעניין שעוררה בי בתחילה נמוג.

למחרת בבוקר, יצאתי אל הרחוב על מנת להקניט את הבנים ברובע בעזרת הכדור הענק והחדש שלי. התמלאתי חדווה כשהבחנתי במבטי הקנאה בעיניהם בעת שראו אותי עם הכדור. ילד אחד מתוך המעגל שהקיף אותי עד מהרה ככל הנראה זמם תוכניות זדוניות מלבד הערצת הכדור שלי: הוא התנפל עליי בפתאומיות, חטף את הכדור מידי ונעלם במהירות הבזק בין הסמטאות. רדפתי אחריו, אך תוך שניות ספורות נעלם כלא היה.

מיררתי בבכי. רגע לפני שפסעתי לעבר ביתי, על מנת לדווח לסבים שלי על המאורע, הופיע שוב הילד הנבזי באופן מסתורי, בדיוק כפי שנעלם, ובידיו הכדור קרוע לשניים. המומה וכואבת, הבטתי במה שנותר מן הכדור. "אבל… מדוע?" שאלתי אותו בזעם.

"כי כך התחשק לי. הכדור שלך גמור, בואי וקחי את שאריותיו", השיב לי בחיוך ציני.

מבלי להרהר ולקחת פסק זמן, כאילו נשלטת על ידי גל של זעם פראי, התנפלתי עליו כנמר על טרפו. אחזתי בשתי ידיו המושטות וכלאתי אותן בשלי, בעודי מסובבת את כל גופו במהירות מסחררת כשבשבת רוח בטורנדו. הסחרור המהיר הפך את גופו קל כנוצה ורגליו התרוממו מעל הקרקע בתוך שניות ספורות. לדעתי, ארך המהלך דקות מספר לפני שחזרתי לעשתונותיי ושחררתי בפתאומיות וללא מחשבה את אחיזתי בו. גופו של הנער עף באוויר ונחת כמו מריונטה על הקיר הסמוך. לא היה צל של ספק שהוא נחבל כהוגן. למרות פגיעתו הוא נעמד חזרה על רגליו וברח, מיילל וכואב. למזלי, הרחוב היה ריק מאדם. איש לא יוכל להעיד לטובתו של הילד. עד עצם היום הזה איני יודעת או מצליחה להסביר למה ואיך הגבתי בצורה כה קיצונית.

שבתי אל ביתי, די מדוכדכת מרוח האלימות שאפפה אותי ובשל הצער העמוק שחשתי כלפי הכדור החדש שאבד. ידעתי גם שהוריו של הנער לא יאחרו לבוא כדי להתלונן על התנהגותי החמורה כלפי בנם.

לא חלף זמן רב מרגע שהגעתי הביתה והאם, מלווה בבנה המיילל, דפקה בחוזקה על דלתנו.

"גברת אזואלוס", אמרה בקול רם עם כניסתה פנימה, "נכדתך פראית ואלימה. ראי מה היא גרמה לבני המסכן". ובאמרה כן, הפשילה את חולצתו של בנה מעל גבו שהיה מכוסה בחבורות סגולות ואדומות עד לחלקו התחתון.

התקפתה הפתאומית של האם זעזעה באמת ובתמים את סבתי והיא התכופפה כדי לבדוק את פגיעותיו של הילד. לאחר שהעריכה את גודלו ואת חוזקו של הנער, סובבה את מבטה לעברי ואחר כך לעבר האם האומללה ובנימה כעוסה, השיבה: "איך את מעזה להאשים את נכדתי השברירית במעשה נפשע שכזה? הביטי בה היטב. היא רזה ועדינה כל כך, והשווי אותה לבנך הגדול והחסון! הפסיקי להזות, גברת ברדוגו, ונסי לשאול את בנך באיזה סוג של קטטה הוא הסתבך עם משוטטי הרחוב. אין לי צל של ספק שלנכדה הקטנה שלי אין חלק בכל האירוע הזה."

הילד עמד מאחורי אמו, מבויש לחלוטין, ואני הסתתרתי ככל יכולתי בין קפלי החצאית הרחבה של סבתי.

שתי הנשים התעמתו זו עם זו במשך כמה דקות וגברת ברדוגו, שכעסה כבתחילה, עזבה את המקום. בחוץ, שמעתי אותה תוקפת את בנה וגוערת בו.

"עליך לספר לי את האמת, אלברט! נכדתה של גברת אזואלוס בהחלט אינה יכולה לחבל בך בצורה כה חמורה!"

"אך זו האמת!" צרח אלברט לעבר אמו. ועדיין האם התקשתה להאמין שילדה כה רכה וקטנה יכלה להתגרות בבנה השרירי.

לפני שהלכתי לישון, נכנסה סבתי לחדרי וישבה לידי.

 "ילדה", אמרה לי, "אני יודעת שאין לך חלק בפציעותיו של הילד המסכן, אבל אם ידוע לך מי גרם לו לחבלות ההם, עדיף שתגלי לי את שמו."

"אני אשמה בזה סבתא", אמרתי, מוצפת בושה וכלימה, כשפניי סמוקות עד שורשי שערי. "אלברט גנב לי את הכדור וקרע אותו לשניים, ראי מה נותר ממנו. מעשיו הוציאו אותי מכליי. מוכת זעם, אחזתי בידיו וסובבתיו מהר ככל האפשר עד שעייפתי ורק אז שחררתי את אחיזתי בו. הוא נזרק אל הקיר אשר גרם לחבלות

התיאור המדויק שלי החריד את סבתי והיא הביטה בי בהלם מוחלט.

 "עד מתי תמשיכי להפתיעני, ילדתי?" שאלה בנימה מרירה. "להבא, אל תשכחי, שבכל מצב, אסור להידרדר לאלימות. תגובתך הייתה התגובה הרעה ביותר. הצעצוע שלך נהרס כגורלו של כל צעצוע. חשבי לרגע מה אם, לרוע המזל, היה הנער הזה נחבל בצורה בלתי הפיכה בגלל תגובתך החפוזה? איך היית מרגישה לאחר מעשה שכזה? תודה לאל ששום חבלה רצינית לא נגרמה לו! הבטיחי לי שלא תאפשרי עוד לזעמך להשתלט עלייך ושתתני לעצמך פסק זמן ומחשבה על כל תוצאה של תגובה לפני שתחליטי לבצעה".

"לא עוד, מֵמֵה", הבטחתי מיד, מודעת לכובד האשמה ומודה לה על עצתה החכמה.

ימים ספורים לאחר מכן, שמעתי אותה מתרברבת מולי דודיי: "חדלו מלהאמין בשבריריותה של השדה הקטנה שלנו! סמכו עליה, היא מאוד חסונה ומסוגלת להגן על עצמה ללא שום עזרה מאיש!" ופרצה בצחוק רם אשר הדהד בין הקירות זמן רב.